Posts Tagged ‘קומונות’

בולו'בולו – קווי מיתאר לפרויקט

5 ביולי 2011

P.M.

מתוך בולו'בולו. תרגום מגרמנית: יאיר אור. מהדורה חדשה של הספר, עם הקדמה מעודכנת של המחבר, יוצאת לאור בימים אלה.

המפלצת שגידלנו, ואשר שולטת בפלנטה הזאת, נקראת: מכונת עבודה פלנטארית (מע"פ). אם נרצה להפוך את ספינת החלל/המלון שלנו שוב למקום נעים לשהייה, נצטרך לעסוק קודם-כל במע"פ. כיצד מצליחה המכונה להחזיק אותנו תחת שליטתה? כיצד ניתן לחסום ולפרק אותה? כיצד נוכל להיפטר ממנה, בלי שהיא תשמיד אותנו?

כיצד יכולה מציאוּת הצללים לגבור על מכונת העבודה הפלנטרית? כיצד אנחנו יכולים לשתק ולפרק את המכונה, ובו בזמן ליצור מציאות חדשה? כיצד חייבים להתנהל המאבקים, כך שלא יהפכו שוב פשוט לחומרי דלק של המכונה עצמה? את ההיבט השלילי של המאבקים האלה ניתן לכנות בשם סוּבּוורסיה (Subversion): "חתירה תחת" או "חתרנות". פירוש הדבר הוא שאנחנו הורסים את המכונה מבפנים כלפי חוץ. עם זאת, חתירה מתחת למכונה תיכשל ותתמוטט בכל פעם מחדש, אם לא נְפַתח במקביל באופן מעשי את צורות החיים החדשות. החלל שהחתירה יוצרת חייב להיתפס מיד על ידי המבנים שלנו. הרס ויצירתיות חייבים לחבור זה לזה באותו תהליך, שאנחנו יכולים לכנותו בשם סוּבְּסְטְרוּקְציה (Substruktion): "בנייה תחת המכונה". אל כל מקום שבו הממשות של המכונה מתרסקת, חייבת מציאוּת הצללים להחליק פנימה.

הסובסטרוקציה היא בעת ובעונה אחת גם תהליך וגם פרויקט. מה שנוצר כדי "להחליף" את המכונה הוא בו בזמן גם מה שימוסס אותה. המהלך של היסטוריית הנגד הזאת תלוי איפוא בשאלה, איזו "אוטופיה" אנחנו מבקשים להגשים בתוכה. המשאלות שאנחנו מגייסים כעת נגד המכונה צפויות להשתנות בתוך כך. הפרויקט שלנו, אם כן, אינו בגדר תוכנית שאותה ורק אותה עלינו לבצע – זוהי רק הצעה זמנית, נקודת מוצא. אף על פי שהסוף "פתוח", מן ההכרח שנבוא כבר עכשיו לידי הסכמה בשאלות כמו לאן מכוונות משאלותינו, ואילו גבולות אנחנו תופסים כמתקבלים על הדעת. לצורך הסכמה זו אנו זקוקים לשפה משותפת, למעין דקדוק משאלות.

ניתן כבר לשרטט כמה מקווי המיתאר של פרויקט כזה, על סמך מצב הדיונים והמחקרים בנושא כיום. ברור כי כדי שמנגנוני הכסף, התעשייה ההמונית והמדינה ייעשו מיותרים, אנחנו חייבים לבנות קהילות קטנות יותר, אוטונומיות – בהחלט גם אוטרקיות, עצמאיות מבחינה כלכלית. מצד שני, כבר אין זה אפשרי לחזור אל חיי החופש של הציידים והמלקטות, משום שמספרנו רב מדי, והיסודות הטבעיים הרוסים. גודלן של הקהילות (הבּוֹלוֹאים) האלה, היחסים ביניהם, הצורך בגופים נוספים, אופן השימוש בטכנולוגיות וכו' – כל זה פתוח לדיון עדיין, ועלינו להיות מסוגלים לשוחח ביחד על עניינים אלה. זוהי מטרתו של בולו'בולו.

לא חסרים דימויים ורעיונות העוסקים בחברה פוסט-תעשייתית. פריצתו של עידן הדלי, חילופי פרדיגמות, חברת הרביעון, כלכלה דואלית, אֶקוֹטוֹפיה, חברה מבוזרת, חשיבה ריזוֹמאטית, תרבות מרושתת, מחזורים קטנים, טכנולוגיה רכה – אלה הן אחדות ממילות המפתח של הספרות האלטרנטיבית והאקולוגית ההולכת וגדלה. מדברים על משבר שלא היה כדוגמתו, על שינוי אדיר, על קץ הימים, על עידן חדש. האקולוגיה חשובה משום שהתכנים רבי-הערך שלה חוצים גבולות. חשוב להכיר אותה. אבל מה שחסר הוא רעיונות בדבר אפשרויות חדשות, בדבר העושר החדש הנפרשׂ בפנינו, אם נשאיר את המכונה מאחורינו. יתר על כן, לעתים קרובות התיאוריות האלטרנטיביות האלה נאיביות או אינן מלאות, כאשר עומדת על הפרק השאלה האסטרטגית, שאלת הריסתה של המכונה. חסר גם המבט העולמי, הפלנטארי. ברוב המקרים ההצעות רק חלקיות (אנרגיה, תחבורה, רפואה), או נוגעות לחברות המתועשות בלבד.

בולו'בולו הוא הניסיון לנסח בקווים כלליים פרויקט פלנטארי. הצדדים הבונים של התנועות הסובסטרוקטיביות באים לכדי תמונה מלוכדת. זהו תצלום רגעי של משאלותינו (משאלותיי?) כרגע ושל הערכתם העכשווית של הגבולות הטכנולוגיים/­ביולוגיים. בנקודות רבות יוצבו הגבולות באופן צר ומגביל מדי; באחרות יהיו דווקא המשאלות מוגזמות ומרחיקות לכת. לא זה העניין. מה שחשוב הוא לקדם הסכמה על פרויקט פלנטארי משותף. חלפו הזמנים שבהם בזבזנו את מרצנו בוויכוחים חלקיים וביוזמות מקומיות. אנחנו חיים רק 70 שנה, והמשאלות שלנו קיימות כדי שנגשים אותן כבר בעתיד הקרוב, נאמר עד שנת 1987.

לוח זמנים

אם הכול ילך כשורה, ניתן להגשים את בולו'בולו עד סוף שנת 1987. אולי הדבר יתעכב בעוד כמה שנים, אך יהיה זה חבל מאוד. רק אנחנו בעצמנו אחראים לעיכובים. לוח הזמנים הבא יוכל לשמש אותנו להערכת התקדמותנו:

1984 – עלונים, כרזות וסמלים של בולו'בולו מופצים ברחבי העולם בשפות החשובות. קשרי א-ב-ג מתפתחים בשכונות ובערים, קשרים של סיוע הדדי נוצרים ומתהדקים. מתהווים הטריקואים הראשונים. אחדים מהם הופכים לבולואים חלוציים וניסיוניים. במספר שכונות בוחנים התושבים את כשירותם של מבנים לשמש כבולואים, סאדים וכו'. מכינים תוכניות צללים. תנועת המכוניות מצטמצמת, כבישים נחסמים. המכונה הפוליטית סובלת ממשברי לגיטימציה במקומות רבים, ומצליחה לשמור על שליטתה רק במאמץ רב. המשטרה והצבא מגיבים בצורה מגושמת ומסורבלת.

1985- נוצרות רשתות של טריקואים ודיסקואים, הממלאות יותר ויותר את משימות היום-יום: עזרה הדדית באספקת מצרכי מזון, חסויות פלנטאריות, יחסי חליפין עם חקלאים או עם דיסקואים חקלאיים. מתקיימים ויכוחים סוערים על תוכניות הצללים. בכל המקומות נוצרים בולואים ניסיוניים, היוצרים קשרים ביניהם. המדינה מנסה להרוס את הבולואים, אך סובלת מהתקפות סובסטרוקטיביות. פוליטיקאים פרגמטיים מתייצבים לצד בולו'בולו ומבקשים לייצג את הרעיון, אך נכשלים.

1986 – מספר אזורים מבודדים מצליחים להשתחרר מאחיזתה של המכונה, ביניהם ווילס, שבדיה, קולומביה, אסטוניה, ויסקונסין, שווייץ, ניגריה, סקסוניה, מינדאנאו ודרום אפריקה. החקלאות באותם אזורים מוסבת לצריכה עצמית, נחתמים הסכמים להחלפת תוצרת, ונבנות רשתות פלנטאריות. לקראת סוף השנה נוצר פסיפס עולמי של אזורים אוטונומיים, צרורות של בולואים, בולואים מבודדים, שרידי מדינות, חלקי מכונה ו"ערי ביטחון" צבאיות. פורצות מהומות בכול. המכונה מנסה לרסק את הבולואים באמצעים צבאיים וכלכליים, ולנקות את שרידי המדינות מדיסקואים. ברוב המקרים הגייסות מתמרדים, או נשמעים לפקודות רק למראית עין. שתי מעצמות-העל מוותרות על משחק היריבות הבין-גושית הישן שלהן, וחוברות זו לזו תחת השם USSAR (United Stable States and Republics). הפרויקט הראשון של USSAR הוא בניית אזור תעשייה חדש ומטוהר באסיה התיכונה – מוֹנוֹמָאט.

1987 – מערכות התובלה והתקשורת הבינלאומיות מתמוטטות, המסחר העולמי נפסק. 200 אזורים אוטונומיים מקיימים את ההתכנסות הפלנטארית הראשונה שלהם בביירות, שכבר אינה במלחמה, במטרה ליזום צעדים ראשונים להקמתה של רשת עולמית. תוכניות תמיכה פלנטאריות לאזורים ולבולואים עם קשיי מעבר יוצאות לדרך. רק מונומאט ועוד עשרות אחדות של מאחזים חיצוניים נשארים עדיין בשליטת USSAR. מסעי הטיהור שלה נערכים שוב ושוב ללא תוצאות. בסתיו מוקמת בכל העולם תשתית של סיוע עצמי, הרעב ומדינות הלאום נעלמות. בדצמבר בורחים עובדי מונומאט לאזורי בולו. מספר מפקדי צבא של USSAR נוטלים על עצמם מרצונם את פירוק מאגרי הנשק הגרעיני, ומארגנים את מבצע הפיקוח על המצבורים הרדיואקטיביים. USSAR נעלמת ללא כל טקס רשמי וללא צורך לשרוף את דגלה האדום-לבן המעוטר בכוכב כחול.

1988 – עד 2346: בולו'בולו

2347 – בולו'בולו מאבד מכוחו, כאשר "הלבנים" (מגיפה תרבותית) מתפשטים, וכל סוגי הבולואים האחרים מחליפים זהויות. מתחיל עידן של הרהורים שלווים ושל כאוס. אוכלוסיית העולם צונחת למיליונים אחדים.

2764 – תחילתו של יוֹבוּאוֹ (YOVUO). כל הדיווחים על הפרה-היסטוריה (עד 2763) אבדו. טוֹהוּאַק (Tawhuac) מחליף דיסקט

אנחנו אנשים חדשים

30 בספטמבר 2010

כאן, בגטינגן, אני שוכר דירה בקומה העליונה של בניין עם גג רעפים, יחד עם מריוס, היסטוריון צעיר מהאוניברסיטה שחוקר תפישות בנושא מחלות בקר במאה ה-18. מניסיון העבר, קצת חששתי מהרעיון של להיכנס לדירה של גרמני. היו לי כבר חוויות עם אנשים די פדנטיים. אבל עם מריוס הסתדרתי מהרגע הראשון. די מהר הבנתי למה: הוא מזרח גרמני.

מריוס נולד בכפר בּוכה שתורינגיה. המשפחה שלו גידלה במשך דורות חזירים ותפוחי אדמה. כמקובל בתורינגיה, אמא שלו אפתה עוגה כמעט כל יום – זה מה שעושים בתורינגיה.  אבל חוץ מהעוגה, לא הרבה נשאר מהמסורת האיכרית המקומית. כי יום אחד, הכפר שלו עבר קולקטיוויזציה. החזירים הופקעו וסופחו למשק משותף עם ועדות ומכסות. אבא שלו הפך מאיכר לסוג של ביורוקרט, והילדים למדו את יסודות הסוציאליזם בבית ספר ובתנועת הנוער.

כל זה קרה הרבה לפני שמריוס נולד. אבל הקולקטיוויזציה חקוקה איכשהו בגוף שלו, ובצורת ההתנהגות שלו. קל לראות שהנפש שלו עוצבה על ידי הסוציאליזם. כי בשונה מהנאציזם שרק אמר לגרמנים להמשיך להיות גרמנים אבל ביתר אסרטיוויות, הקומוניזם באמת יצר אדם חדש. והאדם החדש הוא בערך אותו דבר בכל מקום. זה מתבטא למשל בחוסר תשומת לב ללבוש (בדרך כלל הוא לובש מין סוודר שחור); בגישה פרקטית ולא היסטרית לענייני היגיינה וסגנון חיים; ובנינוחות מסוימת לגבי ההפרדה (כלומר חוסר ההפרדה) בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי. וכך, למרות שמריוס גדל בנוף ובשפה אחרת, בהוויה שרחוקה שנות אור מההוויה שבה אני גדלתי, משהו באורח חיים שלו מוכר לי לגמרי: הוא מתנהג כמו קיבוצניק שעבר לעיר.

ילדים בקיבוץ יגור. סוג של שריטה

אני בעצמי לא חייתי אפילו שבוע מהחיים שלי בקיבוץ, ולא ישנתי אפילו לילה בבית ילדים. אבל גם אני עברתי קולקטיוויזציה עוד לפני שנולדתי. במשפחה שלי, התגלמותה של הקולקטיוויזציה היתה הכלים השחורים שהיו לסבתא שלי על השידה בחדר שלה בקיבוץ. הכלים האלה – מעין תחליף לויטרינה פולנית – היו בערך הדבר היחיד שנשאר לסבא וסבתא שלי מהגולה, חוץ מכמה מכתבים קשורים בחוט שמצאתי לא מזמן. הם נראו די קודרים, ופעם ככשאלתי סבתא שלי הסבירה שאלה כלים מכסף, אבל בקיבוץ כלי כסף נחשבו לדבר בורגני אז היא צבעה אותם בצבע שחור. מבחינתם של סבא וסבתא שלי, העסקה היתה משתלמת:  הם איבדו את כלי הכסף אבל קנו תמורתם את עצמם, כאנשים סוציאליסטים חופשיים מכבלי המסורת.

בעקבות כמה חיכוכים שהיו לי לאחרונה, שמתי לב שלשריטה הזאת של הקולקטיוויזציה עדיין יש משמעות די גדולה בנפש שלי. למרות שאני חי בלב תל אביב, גיליתי שהאנשים הקרובים אליי באמת, או לפחות אלה שנשארו, הם ברובם תוצרים של הסוציאליזם. החברות הטובות שלי, למשל, הן כולן עירוניות לגמרי, אבל עם שורשים באליטה האינטלקטואלית (המצומצמת, יש לציין) של התנועה הקיבוצית. אבל זה לא רק זה. יש דברים שרוב האנשים בעיר עושים וחושבים, ואני פשוט לא יכול להבין. רוב הזמן אני לא שם לב לזה, כי אני חי בין בורגנים, ומנסה לחיות כמוהם. אבל למעשה אני רק כאילו חי כמוהם; אני לא כמוהם. אני מנסה לשתות את הקפה כמו בורגני, אבל בעצם עושה משהו לגמרי אחר; אני מנסה ללכת בעיר כמו בורגני, אבל בעצם עושה משהו לגמרי אחר.  מי שמספיק מתוחכם מסוגל להסתיר את זה, וכך קרה שאנשים שהכירו אותי בשנתיים האחרונות כבר חושבים שגדלתי ברעננה. אבל לא גדלתי ברעננה. אני בטח לא פרולטר או איכר, אבל אני גם לא בורגני. כנראה איבדתי את הבורגנות שלי כשסבתא שלי צבעה את הכלים בשחור.

אני לא יודע מה אני. לצורך העניין, אגדיר את עצמי "אדם חדש". מיותר לציין, שהאדם החדש הוא היום די ישן. גם בגרמניה, הבעיה של יוצאי המזרח היא הקושי שלהם להיות מעודכנים, שיוצר רושם כללי של היעדר סטייל. כל הגינונים של הסוציאליזם, הקולקטיוויזם והמודרניות הנלהבת מסמנים היום דווקא את "הישן".

קולחוז במזרח גרמניה. בערך אותו דבר

אפשר גם להגדיר אותי ואת מריוס "סוציאליסטים". אבל אני בכלל לא מתכוון כאן לסוציאליזם כאידיאולוגיה, אלא אם כבר כאנתרופולוגיה. חלק ניכר מהאנשים שאיבדו את הבורגנות שלהם מתישהו לאורך המאה ה-20 הם כיום קפיטליסטים נלהבים יותר מהבורגנים – ע"ע אהוד ברק. אבל אולי אהוד ברק היה יותר אנושי אם הוא היה סתם בורגני. העניין הוא שהוא לא. הוא לא בורגני, אלא מוטציה של הסוציאליזם.

אני מדבר, אם כן, על משהו שאפשר להגדיר כ"זהות סוציאליסטית". כי מה נשאר מהסוציאליזם? נשארו ממנו כמה מפלגות מידלדלות באירופה, וכמה משטרים שקוראים לעצמם סוציאליסטיים באסיה, ועוד כמה מפלגות קצת פחות מידלדלות באמריקה הלטינית. אבל נשאר ממנו גם משהו הרבה יותר משמעותי: נשארו ממנו כמה עשרות מיליוני או מאות מיליוני אנשים, שהסוציאליזם שרט את הנפש שלהם, וגם אם הם ינסו (ורובם מנסים) הם לא יוכלו למחוק את השריטה הזאת. בישראל, אלה בעיקר יוצאי קיבוצים, אבל גם כל מיני תוצרים אחרים של חברת העובדים, ההסתדרות, מפא"י והשומר הצעיר. ואם תרצו (כדי להרחיב את השורות), גם תוצרים של אידיאולוגיות מודרניות אחרות חזקות מספיק, מהפאשיזם ועד הפאנק.

לפני כמה חודשים, במסגרת דיון שהיה כאן בבלוג על הנכבה, הופיע איזה חסיד של יגאל אלון ותיאר את הנכבה בתור "מודרניזציה של שטחי ארץ ישראל". הניסוח הזה די זעזע אותי, אבל הוא מבטא אמת מסוימת. זה שכתב את התגובה הזאת נשרט על ידי המודרניות, ואנשים כאלה מאמינים בדרך כלל שצריך להעביר הלאה את השריטה שלהם, גם בדרכים אלימות למדי.

במדגה בקיבוץ גן שמואל. אנחנו אנשים מהונדסים

הבעיה היא, שהם גם לא יודעים ממש להגדיר מה זאת השריטה הזאת. כאמור, רוב מחזיקי הזהות הסוציאליסטית הם כיום ליברלים או אפילו שמרנים, ובכלל לא מאמינים בסוציאליזם. ובעולם שסוגד לכל מיני צורות של מורשת או זהות, הזהות של "האדם החדש" זאת אנטי-זהות, כי היא במהותה שבר עם המורשת. לכן, בישראל למשל, קיבוצניקים נראים בערך כמו אשכנזים אחרים. ובכל זאת יש הבדל: אין להם לאן לחזור.

כי לנו, הבנים של המאה ה-20, אין ממש בית, ואין לנו לאן לחזור. יש אנשים שמכירים את סבא רבא שלהם; אני בקושי מכיר את עצמי. הקולקטיוויזציה היא כמו  חומת אש, שמעבר אליה אי אפשר להסתכל. הסיפור מתחיל שם, כי שם נוצרנו בתור מה שאנחנו. וגם אם אפשר לברר מה היה לפניה, למצוא איזו עיירה מסריחה בפולניה – זה בכלל לא רלוונטי.

מצד שני, גם הקולקטיוויזציה בעצמה היא לא רלוונטית: מי עוד רוצה לדבר על הנושאים המעיקים האלה – על הקיבוץ, על הרפת שהפכה לקניון, על הלינה המשותפת? לכאורה, יש להתיישבות העובדת, ולתנועה הסוציאליסטית בכלל, מורשת משל עצמם; אבל אם להיות כנים, אף אחד לא ממש מעוניין במורשת הזאת, ובדור שלנו אף אחד גם לא יכול להחזיק בה ברצינות, מבלי להתמכר לפנטזיות על פארק היורה של מפא"י. ובכל זאת נשאר שם משהו, איזו רוח רפאים שאי אפשר לקרוא לה בשם.

מה שלגמרי ישנו זה בורגנים. כמו שברק אובמה הודיע לעולם ש"הרוע קיים", אני יכול לומר היום שהבורגנים קיימים. רק מרגע שהבנתי שאני לא בורגני, הבנתי שהבורגנות קיימת, גם אם היא בעצמה מכחישה את קיומה וקוראת לעצמה בכל מיני שמות אחרים. היא אמנם נולדה במאה ה-19, אבל היא לא נשארה רק בספרים של פלובר או של תומס מאן. הבורגנות יכולה להיות עניין די מוחשי: למשל, כשהבורגני מעיף אותך בבעיטה ברגע שאתה מערער בעצם הקיום שלך על המושגים שלו בדבר קניין, פנאי ומרחב ביתי, או במלים אחרות מפר את שלוותו הבורגנית. שלווה בורגנית: עוד מושג שאנחנו האנשים החדשים לא ממש מסוגלים להבין.

ובחזרה לקולחוז

ושוב, האבחנה כאן היא לא בהכרח כמות הקניין, אלא היחס לקניין. הזכות להחזיק בקניין היא הבסיס לחייו של הבורגני, לכן גם אם אין לו קניין (אבל בדרך כלל יש לו) הוא משוכנע שיש לו זכות לקניין, כלומר שמשהו נשלל ממנו. כשהייתי סטודנט לתואר ראשון עבדתי פעם כתחקירן יחד עם מישהי ממשפחה די עשירה, וכשחילקנו בינינו את המשימות לאיזה תחקיר נשאר לה להתקשר לאיזו קומוניסטית ותיקה מחיפה (שבינתיים מתה למיטב זכרוני). אני זוכר שזה ממש הפתיע אותי, כמה הבחורה הצעירה הזאת היתה מבועתת מהצורך לדבר עם הקומוניסטית המסכנה – כאילו שהיא עלולה כל רגע להלאים לה את הנכסים דרך הטלפון.

מרגע שהבנתי מהי הבורגנות, אני יכול להבין מה אני. כתוצר מובהק של המאה המודרנית, האדם החדש הוא כולו פרויקט. אין לו שורשים, ואין בו שום דבר אותנטי. הסוציאליזם הינדס את החברה, כך שאנחנו אנשים מהונדסים. נוצרנו למטרה מסוימת. ולא שהבורגנים הם לא מהונדסים; אבל המטרה שלשמה הם נוצרו (לצבור עוד נכסים) היא לגמרי תקפה גם (ובעיקר) היום, ולכן לא מרגישים את ההינדוס שלהם – הוא שקוף. "האדם החדש" הונדס לצורך מטרה מסוימת, אבל אף אחד, כולל הוא עצמו, לא מעוניין יותר במטרה הזאת. זאת לכן משהו בו נראה תמיד בלתי-שלם. זאת כנראה הבעיה שלנו.

ובכל זאת, העתיד שייך לנו. בשביל זה יצרו אותנו.

פארק היורה של מפא"י

9 במרץ 2010

כשהייתי נער ולמדתי בפנימייה בשדה בוקר, לחברים שלי ולי היה אוסף גולגלות. תוך כמה חודשים הצטברה לנו קולקציה די יפה, עם כמה עשרות פריטים. היו לנו גולגלות של: עכבר, צבוע, עפרוני, יונה, גמל, גירית, חולד, דג נסיכת נילוס, ועוד כמה. מה שהיה חסר לנו זה גולגולת של אדם. לא היה לנו גם אף פרימאט אחר, אז זה היה די מתבקש מבחינה סיסטמית שננסה להשיג. ניסינו לחשוב איפה אפשר למצוא גולגולת, ואז נזכרנו: יש בשדה בוקר קבר אחד, בעצם שניים. הקבר של דוד בן גוריון ואשתו. עוד לפני זה, ידענו להפיק טובות הנאה מהקבר הזה. למשל: ביום שבו לאחת הבנות בשכבה היה יום הולדת, הקנצלר הלמוט קוהל ביקר בקבר. אחרי שכל המכובדים הלכו, נשאר על המצבה הזר של הרפובליקה הפדרלית. אז אחד החברים שלי קטף כמה פרחים, והכין לה זר נחמד בצבעי שחור-אדום-צהוב. זה היה ממש הצלחה.
בסופו של דבר, נדמה לי שהתוכנית לחפור את קברו של בן גוריון לא התממשה – אולי כי זה היה בסמוך ליום הזיכרון לחייל האלמוני, ומישהו קיבל רגליים קרות. אבל נזכרתי בסיפור המורבידי הזה היום, כשקראתי ב"הארץ" על הפולחן של קבר יגאל אלון בגינוסר, שמונהג בעיקר על ידי הקאדרים של הנוער העובד המתחדש. רבים מאיתנו מכירים את הנוער המופלא הזה, ומי שלא, יכול לקרוא למשל כאן.
להלן הסבר קצר: מדובר בדרך כלל בקומונרים בשנת שירות, או בחברי "תנועת הבוגרים" המשגשגת של הנוער העובד– מעין כת נזירית של אידיאליסטים מסורים שוויתרו על טיול למזרח ועל חיים בורגניים רגילים כדי ללכת בעקבותיהם של חלוצי ביתניה ודומיהם. הם חיים במשותף, לרוב בערים בפריפריה, ומקדישים את חייהם ל"שינוי פני החברה הישראלית באמצעות חינוך". אם התיאור מוטעה – אשמח לקבל תיקונים.

אלון. יגאל בריון מקיבוץ גינוסר

כבר כמה זמן הקומונות האלה מעניינות אותי, כי מדובר באנשים שבאמת חיים באופן די רדיקלי. לא פעם נתקלתי בהם, הולכים עם טי-שירט ועליו הדפס עם פרצופו של בן גוריון, מדברים על שינוי החברה. כדאי לזכור: רבים מהם אינם רוכשים שום סוג של השכלה גבוהה, ולא נכנסים לשום מסלול מקצועי. בזמן שרבים מאיתנו צוברים תארים או מטפחים קריירה, הם יושבים בנצרת עילית ומקדישים את חייהם לחינוך הילידים, סליחה, הילדים, והכול ברוח הגותם המעמיקה של ברל כצנלסון ויצחק שדה.  נהוג לומר שאי אפשר לבקר אותם. הרי במקום לראות "האח הגדול" הם עושים משהו, ולא סתם משהו אלא חינוך.
בכל מקרה, ההתלבטויות שלי תמו כשקראתי את הידיעה על הפולחן המתפתח של יגאל אלון. מורן צלניק, חבר קיבוץ "נעמ"ה", קיבוץ מחנכים עירוני שחבריו מתגוררים בנצרת- עילית, אומר בכתבה:

"היום-יום שלנו הוא הגשמת רעיונות של יגאל אלון; חיים בתוך ערי פיתוח ופעילות ליצירת קהילות ואיגודים בתוך חברה שמתפרקת ומופרטת. אלון ידע להבין שיש 'כלים שלובים' – קשר הדוק בין כל מרכיבי החברה. אי אפשר רק לדבר על שלום בלי לדבר על צדק חברתי".

מורן צלניק הוא אולי נורא נחמד. יהיו שיגדירו אותו "נאיווי", אבל זאת לא הבעיה. מה שהוא עושה הוא מגעיל. כי מי זה יגאל אלון? יותר מכל דבר אחר, יגאל אלון היה בריון. בריון אלים מאוד, שהאלימות היתה למעשה האידיאולוגיה היחידה שלו. כן, הוא היה אשכנזי. כן, הוא היה קיבוצניק. כן, היתה לו בלורית מקורזלת שיער, היתה לו בת צחוק בעיניים. אני לא מתנגד אוטומטית לכל בנאדם מהפרופיל הזה. אבל יש דברים שאסור לשכוח. אלון הוא האדריכל של מפעל מחיקתם המכוונת של 400 כפרים פלסטיניים. אניטה שפירא, ברב המכר הסנטימנטלי שלה על אלון, כתבה שאלון "היה תומך עקבי ונחרץ של העברת ערבים, ואף ביצע גירושים המוניים במלחמת תש'ח". כחסיד "האקטיוויזם" (במובנו הישן), אלון היה הרבה יותר טרנספריסט מבן גוריון. הסוציולוג אורי בן אליעזר כותב בספרו "דרך הכוונת" איך אלון ודיין התנגדו אפילו למדיניות של הפרדה בין "ערבים רעים" ו"ערבים טובים". בריאיון לדליה קרפל אומר בן אליעזר:

"אלון ודיין, אומרים: לא, אין להפריד בין ערבים 'טובים' לערבים 'רעים', ויש לפתור את הבעיה ולהיכנס בהם. ההתלבטות של בני הדור הזה קצרה, והיא מהר מאוד מיתרגמת לפקודת אש. וזה הדבר המדהים בפרסונה הצברית הזאת, שמצד אחד עשתה דברים נוראיים, ומצד שני לא הפסיקה לומר שהיא אוהבת ערבים ויש לה מוסר לוחמים נעלה".

הוא מספר גם על פעולה ש בה השתתף יגאל פייקוביץ-אלון כבר ב-1938: ""הם ניגשו לצריף, הכניסו את הרימונים והסתלקו. בפנים היו נשים וילדים. חשבתי, מה יהיה עכשיו? לא קרה דבר. מישהו אמר'פויה' ובכך זה נגמר". הוא מוסיף ומתאר את אלון בתור דמות המפתח בהיווצרות המיליטריזם הישראלי:

"הם הצברים, הבנים לדור המייסדים. הם פיתחו את המיתוס שהצבר הוא אדם עליון. משה דיין חשב בגיל עשר שהוא אדם עליון וכך גם יגאל אלון, ובגיל 13-12 הם נערכו לתגרות על יבולים עם נערים ערבים: הם מכירים לכאורה את הערבים, והם מאמינים שהערבי מבין רק את שפת הכוח".

מאז שקראתי את הדברים האלה, רפלקס ההקאה מתעורר אצלי כשאני שומע על יגאל אלון. וזה עוד לפני שהזכרנו שהוא למעשה מייסד קריית ארבע. אני שואל את עצמי: מה זה בעצם אומר ש"היום-יום שלנו הוא הגשמת רעיונות של יגאל אלון"? איזה רעיונות היו ליגאל אלון מלבד אלימות, גזענות וקצת טיהור אתני? למה אנשים צעירים מתעקשים להעריץ בריון – לא מהפכן, לא מורד אלא סתם בריון עם בלורית שעלה לגדולה והפך לשר החינוך?
ועוד: איזו מין רדיקליות זאת, להאמין באופן פנאטי במה שכולם מסביבך חושבים – אפרטהייד, ציונות, התיישבות? ומה יוצא מהחינוך שהם מרביצים? מה הם עושים חוץ מלייצר עוד נערים עשויים ללא חת, שבמקום לשרת בשק"ם יתגייסו לקרבי וייהרגו ו/או יהרגו? נערים יפים שלי, שבו בבית. גדלו את הבלורית שלכם בשקט. אם בא לכם, תראו "האח הגדול". כמו שכתב כאן אחד המגיבים, אף אחד לא אמר שתמיד עדיף לעשות משהו מלא לעשות כלום.
אם יש להם תשוקה נקרופילית לאבות תנועת העבודה, יש לי הצעה ברוח הפתרונות הטכנולוגיים המוצעים כיום לבעיות שונות. למה לא להקים פארק יורה לראשי מפא"י. אפשר לשבט שם את בן גוריון, גולדה, דיין, ידין, גנדי, טבנקין, ברל – את מי שלא רוצים. מצדי שיירעו חופשי במכלאה. מצדי שיזדווגו ויתרבו ביניהם. רק יש לי בקשה אחת: שהגדר תהיה גבוהה.