Posts Tagged ‘קווירים’

לא נוכל לסבול יותר את הגניבה של הפה שלנו, של הרקטום שלנו, של העצבים שלנו

10 ביוני 2011

[את המניפסט שלהלן, שכותרתו המקורית "הקץ לטבח הגוף" (pour en finir avec le massacre du corps) מצאתי לפני כמה שנים במוזיאון ההומוסקסואלי בקרויצברג, ברלין, בתוך ספר ושמו "שלושה מיליארד פרוורטים" שהוצא למכירה מעודפי הספרייה של המוזיאון. המניפסט פורסם ב-1973 על ידי קבוצה רדיקלית צרפתית ושמה FHAR – החזית ההומוסקסואלית לפעולה מהפכנית (Front homosexuel d'action révolutionnaire). היתה זו אחת מההתארגנויות הפוליטיות הראשונות של הומואים ולסביות שמאלנים בתקופה שאחרי 68'.

פרסום הספר עורר שערורייה – לאחר הדפסתו הראשונה, הוציא בית המשפט בפאריס צו לגריסת כל העותקים על סעיף "פגיעה במוסר". על העורך, פליקס גואטרי, הוטל קנס של 600 פרנק. מאז, הספר לא הודפס שוב, בעיקר בגלל שני טקסטים שנכללו בו ונחשבים היום מחוץ לטווח הדיון הלגיטימי. למעשה, יש להניח שפרסום הספר המלא היום היה מעורר שערורייה גדולה הרבה יותר מפרסומו בשנות ה-70.

לכבוד יום (שבוע? חודש?) הגאווה, אני מביא כמה מהקטעים המלהיבים והפואטיים שבמניפסט – שאולי יעוררו לרגע מחדש רגישויות שנמחקו בתנועת הלהטב"ק של זמננו.

הדימויים הויזואליים לקוחים מגרסה מאוירת שהופצה בבריטניה על ידי "ויקד מסנג'ר"]

ככל שיראה סובלני-לכאורה, הסדר הקפיטליסטי בכל צורותיו (המשפחה, בית הספר, המפעל, הצבא, המוסכמות, השיח) מחיל תמיד על כלל צורותיהם של החיים המשתוקקים, המיניים והחושניים את הדיקטטורה של ארגונו הטוטליטרי – ארגון המיוסד על הניצול, על הקניין, על השליטה הגברית ועל הרווח.

ללא לאות הוא מבצע את העבודה המלוכלכת של הסירוס, המעיכה, העינוי והריבוע של הגוף, כדי לחרוט את חוקיו בבשרנו, כדי לטבוע בלא-מודע שלנו את מנגנוני השכפול של השעבוד. […]

וכך עומד על מכונו הרייך בן אלף השנים של האומללות החושנית, של הקורבנות, של הכפיפות, של המזוכיזם הממוסד, של המוות: שלטון הסירוס מייצר את הנתין רווי רגשות האשמה, אחוז הנוירוזות, החרדתי, הכנוע והמשועבד.

ריח הגוויה של עולם עתיק זה גורם לנו בחילה, ולפיכך החלטנו לנהל את המאבק המהפכני נגד הדיכוי הקפיטליסטי במקום זה, שבו הוא מעוגן יותר מאשר בכל מקום אחר: בגופנו שלנו. את המרחב של גוף זה, עם כל מה שהוא מייצר לפי פקודה, אנו רוצות לשחרר מהשפעות זרות. "כאן" אנו רוצות לעבוד על שחרור המרחב החברתי. לא קיים גבול בין השניים – אני מדכא את עצמי, כיוון שאני תוצר של מערכת הדיכוי על כל צורותיה.

ה"תודעה המהפכנית" תיוותר בבחינת מיסטיפיקציה, כל עוד היא לא תמצא את עצמה ב"גוף מהפכני", שייצר את שחרורו שלו.

היו אלה הנשים, שנאבקו נגד השלטון הגברי – במשך זמן רב היה כוח זה מעוגן בגופן שלהן – ההומוסקסואלים, שנאבקו נגד הטרור של הנורמטיוויות, ה"נוער", שנאבק נגד הסמכות הפתולוגית של המבוגרים – כל אלה הקימו קולקטיב שפתח את מרחב הגוף לסובוורסיה ופתח את מרחב הסובוורסיה לדרישות הבלתי מתווכות של הגוף.

הם שהציבו לראשונה בסימן שאלה את צורות הייצור של התשוקות, את היחסים בין הנאה לכוח, ובין הגוף לבין "האגו" – כפי שאלה מתפקדים בכל תחומיה של החברה הקפיטליסטית – ובכלל זה גם בקבוצות רדיקליות.

זהו קו שבר חדש, חזית חדשה, רדיקלית יותר וברורה יותר מסתמנת, שמצריכה באופן בלתי נמנע חלוקה מחדש של הכוחות המהפכניים.

לא נוכל לסבול יותר את הגניבה של הפה שלנו, של הרקטום שלנו, של העצבים שלנו, של המעיים שלנו, של כלי הדם שלנו. הם הפכו לברגים וגלגלי שיניים במכונה לייצור קפיטל, ניצול ומשפחה.

לא נוכל לסבול עוד את העובדה שהריריות שלנו, העור שלנו, כל המעטפת החושית שלנו – כל אלה הפכו לאזורים כבושים, נשלטים, מנוהלים ואסורים.

לא נוכל לסבול עוד את הפיכת מערכת העצבים שלנו למנגנון הבקרה של מערכת הניצול הקפיטליסטית, המדינתית והפטריארכאלית, ואת תפקודו של המוח שלנו כמכשיר עינויים המתוכנת על ידי הכוח השולט. לא נוכל לשאת עוד את העובדה שהזרע שלנו, החרא שלנו, הרוק שלנו, האנרגיות שלנו, ישוחררו או יוחזקו בהתאם לקיצוב שקובע החוק.

גוף קר זה, מאסר גופני זה, גוף רצוח זה, שאותו הקפיטליזם מרכיב מחדש מהריסות גופנו החי – אותו אנו רוצות לפוצץ.

על ידי החקירה המשותפת של ההיסטוריות האינדיווידואליות שלנו אנו יכולים להעריך, באיזו מידה נשלטים כלל חיי התשוקה שלנו על ידי החוק המדינתי, הבורגני והקפיטליסטי של המסורת היודו-נוצרית, ובאיזו מידה הם עדיין כפופים לכללים של היעילות, של הערך העודף ושל הייצור ההמוני. על ידי השוואתן של "חוויותינו" הפרטיות, "משוחררות" ככל שייראו לנו, אנו יכולים להבין שמעולם לא התגברנו על הסטריאוטיפים של המיניות הרשמית. היא שולטת בכל צורות החיים, תקנותיה מתפרסות ממיטת הכלולות ועד מלונות הזימה, היא חולשת על המשתנות, מועדוני הריקודים, המפעלים, תאי הווידוי, חנויות הסקס, בתי הכלא, בתי הספר, המסיבות, הפגישות הפוליטיות וכו' וכו'.

את שלטונה של מיניות זו איננו יכולים פשוט לסבול, כמו שאדם סובל את תנאי מאסרו. אנו רוצים לרסק אותה, לבטל אותה, כיוון שהיא אינה אלא מכונה המייצרת סירוס וסירוס חוזר, סירוס המשכפל בכל זמן ובכל מקום את תנאיו של הסדר המשעבד.

ה"מיניות", גם בצורותיה המדכאות וגם בצורות הקרויות "מתירניות", אינה אלא מפלצתיות, ולתהליך "הליברליזציה" של אורחות החיים, כמו גם ל"אירוטיזציה" המתקדמת של המציאות החברתית המאורגנת והנשלטת על ידי הקפיטליזם אין כל מטרה אחרת אלא לארגן ביתר עצמה את הליבידו הממוסד. הונאה זו אינה מפחיתה כלל את האומללות המינית, אלא מרחיבה את שדה התסכול וה"חסר", מאפשרת את המרתה של התשוקה בדחף צרכני קומפולסיווי. היא מבטיחה את "ייצור הביקוש", המנוע של הייצור הקפיטליסטי. אין כל פער בין האדרתו של "העיבור ללא חטא" לפרסומת הסליזית, בין שבועת הנישואין להפקרות  של האורגיות הבורגניות. אותו סוג של צנזורה פועל בשניהם. אותו טבח של הגופים המשתוקקים מנציח את עצמו – גם אם באסטרטגיה אחרת. מה שאנחנו רוצים, מה שאנחנו דורשות הוא לפוצץ את המרחב של המיניות וייצוגיה, כדי להכיר את המציאות של גופינו, של גופינו החיים.

אנו רוצים להמציא מחדש את הביצוע החופשי של כל פונקציות-החיים, עם פוטנציאל ההנאה האינטגרלי שמצוי בהן.

אנו רוצות להמציא מחדש יכולות אלמנטאריות כמו הנאת הנשימה, שנחנקה, מילולית, על ידי כוחות הדיכוי והזיהום; את הנאת האכילה והעיכול, ששובשה על ידי קצב העבודה, כמו גם על ידי תזונת הזבל המיוצרת ומשווקת על פי דרישות הרווח; את הנאת החירבון ואת העונג של חור התחת המאולף, הטבוח – חור התחת שדרכו התקיף הסדר הקפיטליסטי את שריר הסוגר וחקק את כלליו בבשר עצמו (ניצול, נוירוזת-צבירה, מיסטיפיקציית הרכוש, טוהר וכו'); את הנאת האוננות ללא בושה, ללא חרדה, לא מתוך חסר או צורך בפיצוי אלא מתוך ההנאה שבאוננות עצמה; את ההנאה שברטיטה, שבהרעשה, שבדיבור, שבהליכה, שבהתנועעות, שבביטוי, שבהזיה, שבשירה, את ההנאה שבמשחק עם הגוף על כל צורותיו. אנו רוצים להמציא מחדש את ההנאה, לייצר אותה מחדש, לברוא אותה – את ההנאה שהוצמתה על ידי אותם מנגנונים שמשימתם היא ייצור פועלים וצרכנים צייתנים.

כשנקודת המוצא שלנו הם הגופים, גופים מהפכניים שהינם אתרי הייצור של העוצמות הסובוורסיוויות, כמו גם אתר ההתרחשות של כל אכזריות הדיכוי; כאשר אנחנו קושרות זה לזה את הפרקסיס ה"פוליטי" עם ממשותם ותפקודם של אותם גופים; כאשר אנחנו מחפשים באופן קולקטיווי את הנתיב לשחרור – אז אנחנו מייצרים מציאות חברתית חדשה, שמשלבת בין מקסימום אקסטזה למקסימום תודעה. זוהי הדרך היחידה המעניקה לנו אמצעים להילחם באופן ישיר נגד הכוח של המדינה הקפיטליסטית במקום בו הוא מוצא אל הפועל. זוהי הדרך היחידה, שיכולה להפוך אותנו לחזקים באמת נגד מערכת דיכוי שמשכללת בהתמדה את יכולותיה לטמטם כל אינדיווידואל, להחלישו ולגרום לו להסכים לפעולות המערכת. להורידו לדרגת כלב.

נתזים: מצבה של אומת התרבות

20 באוקטובר 2010

יהדות השרירים היא לא המצאה ציונית: ספרו החדש של דניאל וילדמן מתאר את אגודות המתעמלים היהודים Jüdischer Turnverein), או בקיצור JTV) שהתפשטו ברחבי הרייך הגרמני בעשורים הראשונים של המאה ה-20. תנועה זו נועדה לתקן את הגוף היהודי החלש והנשי, אבל לא באמצעות עלייה לארץ אלא פשוט על ידי התעמלות. מבחינה זו, יכולים ארגונים אלה לשמש כמיתוס היסטורי מוצלח בשביל המוני הצובאים על מכוני הכושר בתל אביב. כדאי להתסכל על התמונות היפות של הפירמידות, שנראות קצת כמו פריטי יודאיקה ומדגישות את השוני בין הפואטיקה של המתעמל היהודי הגרמני לבין זו של החלוץ הציוני: בעיקר זאת וזאת. סקירה באגלית אפשר לקרוא כאן.

קומנטר מעניין וקולע של סלבוי ז'יז'ק על הפוליטיקה האירופית החדשה, שבה שתי האפשרויות הן "ברבריות" (גזענות פראית) או "ברבריות עם פני אנוש" (מצבו הנוכחי של המיינסטרים הליברלי). כמו כן הוא מכריז שהמשבר הכלכלי הפך פרמננטי, כלומר המערב עתיד לחיות  מעתה במצב תמידי של משבר; ושהסוג היחיד של תשוקה שנותרה בפוליטיקה  העכשווית הוא חרדה – מפני זרים, הומואים, קטסטרופות אקולוגיות והטרדות מיניות

ואולי בגרמניה צומחת תרבות נגד חדשה?

במחאה על החוק האוסר על לבישת ניקאב בציבור, שתי סטודנטיות צרפתיות יצאו לסיבוב ברחובות פאריס כשהן לבושות בניקאב שמתחתיו אין כמעט כלום. הנה הקליפ, ובו מפגשיהן של השתיים עם שוטרים נבוכים. ההפניה מתוך הבלוג המעניין The Immanent Frame (ותודה למרב)

הגראף מסן-ז'רמן, דיפלומט, יועץ סתרים ואלכימאי שנעלם אי שם במאה ה-18, זוכה להערצה מחודשת

כולם מדברים על הומופוביה באפריקה, אבל דייויד קוריה, הומו מחוץ לארון, רץ לפרלמנט של קניה


חיפה, בשבוע שעבר. תצלום: עמ. אילני

ההיסטוריון הנס אולריך והלר טוען שב-1938, 90% מהגרמנים היו מצביעים מרצונם להיטלר. כיצד זה קרה, והאם אפשר לומר שהנאציזם היה מהפכה דמוקרטית? תערוכה חדשה מנסה להסביר

קוראים לו ליברמן, והוא יותר מסריח מאביגדור: ג'ו ליברמן עשוי להפוך לממליך המלכים בקפיטול

סופר האוונגארד הצרפתי רנו קאמי, לוחם זכויות הומואים בעל השקפות אנרכו-ריאקציונריות מעט אנטישמיות, רץ לנשיאות צרפת. האם הוא יכה את סרקוזי?

ומהו בעצם "הסרקוזיזם", ומה הוא מבשר? מילון פוליטי-ביקורתי חדש מנסה להשיב על השאלה

מצגת: המצעד הענק בפיונגיאנג לציון 65 שנה למפלגה הקומוניסטית של צפון קוריאה (הם אוכלים שם משהו שנראה די טעים)

ג'יל ג'ונסון, הוגה פמיניסטית וחוזת "האומה הלסבית", מתה

פיליפה פוט, אסא כשר הבריטית (אבל כנראה יותר סימפטית), מתה

עשר עובדות לא נכונות על דיסלדורף, בירת הסושי של גרמניה והעיר שתארח את אירוויזיון 2011

קונגרס שרי איכות הסביבה האיסלאמים מפיץ את הבשורה הירוקה ב-57 המדינות המוסלמיות

עוד על הזהויות הקוויריות של האינדיאנים בצפון אמריקה

 

המוזיאון לפרה-היסטוריה של תורינגיה, ווימאר, אתמול

מחקר מומיות מוכיח: הסרטן הפך למגפה בעקבות המהפכה התעשייתית

מחנה לאקטיוויסטים בגרמניה מנסה ללמד את השמאל להיות יותר אסתטי

מדינות מוסלמיות בעולם, ובעיקר במגרב, מגלות עניין במודל הטורקי של ארדואן

המורשת הפוליטית של ז'אן-מישל בסקיאט בתערוכה בפאריס

אמן קומיקס כווייתי יצר גיבורת על חדשה שנועדה לנפץ את הקלישאות בנושא האיסלאם

הרובע הקווירי ברחוב מטודלה: סיפור אופטימי בעקבות יום ירושלים

15 במאי 2010

1.

לפני כמה חודשים אמרה לי מישהי, חצי בצחוק, שברחוב בנימין מטודלה מתהווה רובע קווירי. רחוב מטודלה, יש לציין, הוא רחוב ממוצע למדי, אולי קצת יותר סואן מהרגיל ברחביה. יש שם חנות פרחים, סניף של קופת חולים כללית, ולאחרונה גם בית קפה חביב, “קרוסלה" שמו, במפגש עם דרך עזה. הניגוד בין חזותו השלווה של הרחוב לבין הצגתו כרובע קווירי שעשעה אותי. אחרי הכל, כשאומרים רובע קווירי (הגם שכל העניין די פאסה) אני חושב על המארה בפאריס, שכונת קרויצברג הברלינאית או צ'לסי בניו יורק. לכן מיהרתי לצייץ על כך בטוויטר שלי: “ברחוב מטודלה מתהווה רובע קווירי, עם שלוחה ברחוב התיבונים" (את התיבונים הוספתי סתם כי אני אוהב את הרחוב הנידח הזה, ולו בגלל השם).

לאחר שבועייםשלושה קיבלתי פתאום טלפון מכתב חביב של אחד העיתונים הארציים היוצאים לאור בתל אביב. “הבנתי מעוקב שלך בטוויטר שבירושלים יש התעוררות לאחרונה, בעיקר בסצנה ההומואית, ובעיקר סביב רחוב בנימין מטודלה".

בתחילה חישבתי לפרוץ בצחוק, אבל אחרי כמה שניות התעשתתי והחלטתי ללכת על זה. אחרי הכל, זו יכולה להיות דוגמא ל"מיתוס יוצר מציאות" במובן הכי חיובי של הביטוי. אם תתפרסם כתבה על כך שמתהווה רובע קווירי במטודלה, אולי אכן יתהווה רובע קווירי במטודלה. חוץ מזה, אמרתי לעצמי, הרי זה נכון שבירושלים יש התעוררות מסוימת בשנה האחרונה – בתי קפה חדשים נפתחים, חלקם נעימים, גם חנויות ספרים חדשות, והפעילות הפוליטית בשייח ג'ראח ובמוקדים אחרים (למשל המאבק נגד מכירת רחביה לתושבי חוץ) גורמת לאנשים להתחבר מחדש לחיים בעיר. אלא שבדרך כלל מופעי השינוי הללו הולכים לאיבוד בתוך הנראטיב המוביל, הכמעט בלעדי בשנים האחרונות – ירושלים שוקעת, נעלמת תחת הגלים השחורים ה"לא ציוניים", כלומר חרדים וערבים. הנה, זו עשויה להיות התרומה הקטנה שלי: “הרובע הקווירי במטודלה" כחלק מהתהוותו של סיפור חדש.

לכן אישרתי באוזני הכתב שבירושלים אכן יש התעוררות, כולל בסצנה הקווירית. הבטחתי גם להשיג לו במהרה מספר קווירים מרחוב מטודלה שיוכלו להעיד על כך (מצאתי לפחות שלושה ועוד אחד מרחוב אלפסי הסמוך). ואולם, זה לא עבד. הכתב דיבר עם אדם או שניים מ"הבית הפתוח", כלומר מבכירי הממסד הלהט"בי בעיר, והם ביטלו זאת מכל וכל. לא רק שאין התעוררות, יש הידרדרות. ועכשיו, אני שואל אתכם, קוראים וקוראות יקרים: זה לא מיתוס? ואיזה מיתוס אתם מעדיפים?

המפגש בין הרחובות עזה, האר"י ובנימין מטודלה, 1950 (תצלום: חנה לוירר)

לא בטוח שאנשי הבית הפתוח הם הכתובת המוסמכת לשאול על מצבם של קווירים בירושלים, אבל אני מסכים שהם ודאי אוחזים ביותר נתונים רלוונטיים ממני. נסכים גם שבעיר בה דקרו משתתפים לא מזמן במצעד הגאווה המצב יכול להיות יותר טוב. עם זאת, אני מנסה לומר שהעובדות הן לפעמים פחות חשובות מהמשמעות הפוליטית והתרבותית הניתנת להן, ולבטח פחות מהסיפור שבו הן משתלבות.

שתי דוגמאות יעזרו להבהיר את כוונתי. השבוע קראתי ראיון עם האדריכל הירושלמי דוד קרויאנקר לרגל זכייתו ב"אות יקיר ירושלים" או משהו כזה. קרויאנקר ביכה כצפוי – כל כך צפוי – את ירושלים של פעם, וספציפית את רחביה שהפכה, לדבריו, ל"שכונה דתית חרדית". עכשיו, כמי שגר ברחביה, אני יכול להעיד שזו טענה תמוהה. גרים פה יותר דתיים מאשר בתקופת ילדותו של קרויאנקר, אבל גם הרבה חילונים וסטודנטים, והפרהסיה בה די מזמינה לחילונים.

אבל אני לא רוצה "להפריך" את הטענה של קרויאנקר, פשוט מפני שאני לא רואה בטענה "רחביה הפכה לשכונה דתיתחרדית" טענה עובדתית. זו טענה שאמנם נסמכת על עובדות אובייקטיביות, אבל היא בה במידה מבטאת את המשמעות הסובייקטיבית שדוד קרויאנקר מעניק לעובדות. ניתן – ורצוי – להעניק להן משמעות אחרת. כך, מזווית הראייה הסובייקטיבית של קרויאנקר, זה לא בלתי סביר לקרוא לרחביה שכונה דתיתחרדית. אם בילדותו היו בה, לצורך העניין, 10% דתיים, ועכשיו, שוב לצורך העניין, יש בה 60% דתיים או חרדים (איני מכיר את הנתונים המדויקים), אז למה לא לקרוא לה ככה? מתי הופכת "שכונה חילונית" ל"שכונה דתית”? אולי מספיק לכך רוב דתי של 60%?

לעומת זאת, מהזווית שלי כתושב חדש יחסית ברחביה זו טענה מוזרה. אני לא מרגיש שזו שכונה דתיתחרדית, ויותר חשוב – אני חושש שזו טענה מזיקה ומייאשת מבחינה פוליטית. ודאי שהעובדות חשובות פה, כלומר אם היו ברחביה 95% דתיים, אז להתנגד לטענה "רחביה היא שכונה דתיתחרדית" היתה ממש הכחשה של המציאות, גם אם זה בשם אידיאל פוליטי נאצל. אבל המצב אינו כזה – העובדות, כפי שהן, מאפשרות לנו טווח רחב יחסית של משמעויות לבור מתוכן.

דוגמא שנייה: אפריים סידון נשאל ביום ירושלים, שוב כצפוי, מדוע עזב את ירושלים. ירושלים, לדעתו, היא "העיר המלוכלכת ביותר בארץ". עכשיו, ברור שירושלים היא לא העיר הכי מלוכלכת בארץ (ויעיד על כך אחד הטוקבקיסטים שהזמין את סידון לבקר באשקלון). יותר מזה, אני מניח שבשנות השבעים והשמונים – עליהן מתרפק סידון – שכונות רבות בירושלים היו מלוכלכות מאוד (אותן שכונות שגם כיום הן הכי מלוכלכות, אלה שמדחיקים מהתודעה ב”יום ירושלים”). אם ככה, שוב יש פה מקרה בו מוענקת משמעות מסוימת, בעלת השלכות תרבותיותפוליטיות מזיקות, לעובדות שיכולות לקבל משמעות אחרת.

אפשר לתקוף זאת מעוד כיוון – מה כל כך רע בלכלוך? כחובב ערים מושבע, אני מוצא ערים מלוכלכות מעניינות הרבה יותר. באירופה, לצערי, הפכו מרכזי הערים לדיסנילנד סטרילי ומצועצע. זכור לי שפעם הילכתי באוסלו יום שלם, מבקש את נפשי למות מול ארמון המלוכה הצהבהב ובטיילת הים שטופת הרוחות. רק כשהגעתי במקרה לגרונלנד – שכונת הצעירים והמהגרים המלוכלכת – נצרבו בתודעתי כמה חוויות משמעותיות יותר.

ארמון המלוכה באוסלו. ביקשתי את נפשי למות

הנראטיב המוביל בשנים האחרונות בכל הנוגע לירושלים הוא זה של השקיעהבכייהתלונהחרדה. זה מתחיל כאמור במשמעות המוענקת לעובדות שניתן למשמע גם באופן אחר, וממשיך בסיפור הגדול יותר שבו הן משולבות. כך למשל, הלכלוך (שלא נכחיש שיש בה) הופך אותה מיד ל"הכי מלוכלכת", ואילו אז ממקמים את הטענה הזו בסיפור של שקיעה, בבחינת "אומרים שהיה פה נקי לפני שנולדתי".

כמובן, ירושלים היא רק מיקרוקוסמוס של נראטיב השקיעהבכייהתלונהחרדה התקף לישראל כולה. קוראות רבות ודאי שמעו באיזו שיחת סלון את המשפט: “תסתכלו על ירושלים ותראו מה יקרה פה בעתיד". הנראטיב הזה עובד לכל רוחב הקשת הפוליטית: בימין חרדים משקיעה בגלל התרבות הערבים, במרכז הקיצוני (או במה שמכונה ה"שמאל הציוני") חרדים מהחרדים ומהערבים, בשמאל חרדים מהחרדים ומהימין.

אני לא מאשים את העיתונאי החביב מפרשת מטודלה: כוונותיו טובות, אבל העיתונות היום שמרנית ופחדנית מכדי לאמץ גישה יצירתית יותר בהצגת המציאות. העיתונות הזו מעדיפה לחשוב שהיא מתארת את המציאות כפי שהיא, בעודה ממחזרת למעשה, ללא שמץ מודעות עצמית, את הנראטיבים השגורים – במקרה דנן ירושלים השוקעת, הנעזבת (קראו את כרמית גיא בהקשר הזה, על הטלפונים השבלוניים מכתבים לפני יום ירושלים). גם את דוד קרויאנקר אני מתקשה להאשים. אחרי הכל, לכמה מודעות עצמית אפשר לצפות מאדם ש"עקרונית מתנגד לבנייה בשייח ג'ראח", אבל בוחר להתכבד בפרס "יקיר ירושלים" ביום המסמל יותר מכל את הדיכוי והנישול במזרח העיר?

מה שכן, נראה לי רצוי שלפחות השמאל – בירושלים בפרט ובארץ האמורי בכלל – יאמץ גישה אלטרנטיבית ויצירתית למציאות. הגיע הזמן לספר אותה באופן שהופך את העתיד לקצת יותר מזמין. אחרי הכל, חלק מהמשמעות של היותשמאל היא איזו מכוונות לעתיד, ופחות נוסטלגיה מהסוג המתרפק.

במובן הזה ירושלים היא אכן מיקרוקוסמוס, ועשויה לבשר משהו לערי הארץ האחרות. דווקא כאן, אל מול הרעות המאיימות עלינו לכלותנו, תיבחן היכולת לזקק, מהעובדות היבשות, סיפור חדש ומרגש.

2.

אם דרשתי סיפור אחר, הנה ניסיון קצר להתחיל לכתוב אחד כזה: עברתי לפה לפני שנתיים, אחרי שלוש שנות מגורים בתל אביב. אני נהנה לגור בירושלים, אבל גם את תל אביב אהבתי ואני עדיין אוהב לבקר בה. לכן הסיפור הירושלמי שלי לא ייגזר לפי הניגודים המוכרים בין ירושלים לתל אביב. אני לא חושב שכיף בירושלים כי "שקט" ו"קדוש" ו"תרבותי" פה לעומת הרעש החולי והפרחי של תל אביב. הניגודים הללו אמנם מפרנסים את הדמיון העברי לפחות מאה שנה ואני לא חושב שאפשר או כדאי לבטל אותם (לפני שנה קראתי את "תמול שלשום" וגיליתי שכבר בתחילת המאה הקודמת הם היו נפוצים, עוד טרם היות תל אביב – בהשוואות בין ירושלים ליפו). ואולם, יש טעם לנסות ולנסח, כאמור, גם סיפורים אחרים.

הדבר הראשון שזכור לי לאחר המעבר לירושלים הוא התחושה החריפה והמסקרנת של היותמיעוט, ככל שגבר אשכנזי בישראל יכול להכליל עצמו בקטגוריה הזו. בהתחלה היתה לי אובססיה: למיין ולאפיין את העוברים והשבים. בעוד שנשים קל מאוד למיין להיותן דתיות או חילוניות (נגיד, לפי החצאית), אז באשר לגברים רבים, הייתי צריך להמתין שהם יעברו על פניי כדי להביט לאחור ולבדוק אם הם חובשים כיפה. אבל עם הזמן למדתי להבחין, כבר מרחוק, ב"אנשים כמוני", לאו דווקא חילונים אלא צעירים מהמרחב התרבותי והחברתי שאני משתייך אליו (שיש גם דתיים ששותפים לו, לפחות בירושלים). בקיצור, נראה לי שפיתחתי את השפה האיזוטרית המאפיינת מיעוטים, מין רדאר המאפשר להתביית על סימנים לא מפורשים, כאלה שרק חברי הקבוצה יודעים לקרוא. זה מוכר ממיעוטים מיניים (הגיידאר המפורסם) אבל גם, למשל, מאבותינו האנוסים בספרד ופורטוגל.

אני מוצא שזה הופך את ההסתובבות ברחוב להרבה יותר מעניינת. העוברים ושבים ממקדים אליהם את מבטיי, ואילו אני נהנה לחשוב שאולי גם אני זוכה ליותר מבטים. מעבר לכך, זה מגביר את מרכיב האיודאות של האינטרקציה הרחובית: אחרי הכל, אולי חצאית היא סימן ל"דתייה", אבל יש גם חילוניות רבות שלובשות חצאיות. ואפילו בעל הכיפה השחורה עשוי להתגלות כאחר מאיך שהוא נראה בתחילה. אולי הוא דווקא אחד מאותם צרפתים כמעטחילונים החובשים כיפה שחורה ולא סרוגה? או שמא מדובר ביהודה שאול הנערץ, מייסד שוברים שתיקה? (ופה המקום לציין שהשמאל הירושלמי, כך אני מתרשם, הוא יותר פלורליסטי מהמקביל התל אביבי). בירושלים, מפני שהדתיים מהווים בה רוב די בטוח בעצמו, מתגלים למבט הבוחן הרבה יותר גווני גוונים של קיום דתי וחרדי, מאשר הגוש המונוליטי של הדוסים כפי שנהגתי לחשוב עליו בעבר (במידה רבה כי כך הם מציגים את עצמם בדרך כלל, בהיותם מיעוט מתגונן).

הכניסה להוספיס האוסטרי. השטרודל דווקא לא משהו

בקיצור, אני נהנה לגור בירושלים כי יש בה הרבה מרכיבים שהופכים סביבה אורבנית לסביבה אורבנית מוצלחת – ערב רב של אנשים מגוונים, רחוב משתנה המזמן הפתעות לרוב, ארוטיקה ודינאמיות של המרחב הציבורי, רגשות חזקים. בהליכה של כמה שעות אפשר לחוות את התזזית הקדםשבתית במאה שערים, ללגום קפה בבית קפה וינאי, להפגין עם יהודים וערבים בשייח ג'ראח ולנוח בצל החרובים של רחביה.

אני יודע שזה נשמע מתענג ומרוצה-מעצמו להחריד, קצת כמו כתבה של נירה רוסו: לשתות קפה לפני או אחרי העוולות בשייח ג'ראח. אחרי הכל, היכולת לנוע כרדיקל חופשי בין הקשרים שונים ודאי מעידה על הפריבילגיות שלי כיהודיאשכנזי. נאסר גאווי, למשל, ממנהיגי המאבק נגד הנישול בשייח' ג'ראח, אינו יכול לזוז מהאוהל שנטע בחזית הבית הגנוב שלו.

אבל הפריבילגיות שלי לא ילכו לשום מקום אם אתעלם מהן. זה סתם יוביל לניכור עצמי. יתרה מכך, אני מאמין שאפשר לנתח ברצינות את יחסי הכוח בירושלים (ובכלל) ולפעול בהתאם להיאבק למשל בדיכוי בשייח ג'ראח אבל מבלי להיכנס לדיכאון בעצמך. זה טוב יותר לבריאות, אבל ודאי גם אפקטיבי יותר מבחינה פוליטית. אני בספק עד כמה סיפורי שקיעה ודיכאון עשויים לסחוף את ההמון.