זיכרון מוברח בתיק לואי ויטון

ראג'י בטחיש

מערבית: יאיר אור

(רישומים: גיל מרקו שני)

"אירוניה מהולה במרירות ובמעט תחושת אין-אונים ורחמים עצמיים, וכמובן בזימה, ברשעות וברצון לבצע פשע שלא יותיר סימן – הוסיפו לכל אלה משיכה למוות ועמידה ממושכת על סף תהום, ויש לכם תנאים מצוינים לכתיבת טקסט סביר!"

זה מה שכתבתי בדף הפייסבוק שלי בבוקר יום שני גשום. איש לא עשה לזה לייק… החברים שלי פחדו מן הצער, פחדו מן האומללות. חבריי לכאורה כמובן. אך למען האמת, לא חשתי בודד באותה העת, את התחושה הזאת שמרתי לשטויות חשובות יותר. אנסה, אם כן, לפרק מקצת מן הביטויים, בתקווה שהם ייעשו נגישים יותר.

אירוניה: אני נכנס אל המיטה לבדי (מה חדש?), מטיל על פני המזרן את חלקי הגופות של כל התינוקות הסורים שנהרגו היום, כמו גם שאר הגוויות המפויחות ואלה שההפצצה קטעה אותן לשני חצאים חסרי אמצע (או זה לפחות מה שניתן להבין מערוצי החדשות). ובכן, אני מנקה את המיטה מכתמי הדם והחלבון האנושי. משהו כבד כתבנית ברזל מעיק על חזי. אני נכנע לרעיון. אותו חלום מטריד אותי ללא הרף, אך הפעם בשיפור משמעותי. כרטיס לדמשק נמצא עתה בכיסי, אך עליי להחליט אם אסע או לא. אני שואל את רג'אא ע'אנם, והיא עונה לי בביטחון: החמצת את רכבת הבוקר, חכה לרכבת הלילה. בחלומי אני מחליט לא לנסוע. אני מתעורר בבוקר – אגב, שנתי לא נדדה ממראה הגופות – מה שמכביד על חזי איננו תבנית ברזל מושגית, אלא החתולה הלבנה המנומרת שהחליטה בעצמה לפני חמש שנים לשכון עמי, שאפילו שכחתי לקרוא לה בשם, והנה היא יושבת על מעלה חזי ומביטה בי. אני מזיז אותה על חזי ומדליק את הטלוויזיה ואת הסיגריה שלי ואת תנור החימום ואת האש מתחת לקפה. המנומרת יושבת ליד התנור. ואז אני אומר לה: אחליף תחנה… הגופות החדשות עדיין אינן מוכנות.

מרירות: חשבתי שהכסף שהעברתי לחשבוני יספיק לשנים ארוכות, והנה הוא אוזל מקץ ארבעה חודשים; חשבתי שהשקט ששורר ברגע זה ממש נצחי הוא, ולא יתפוגג בשום מקרה; שהשלווה היא הכלל והטירוף הוא רק שגיאה מקרית בתכנון; ושאזכה בפרס שלא הצעתי לו את מועמדותי; מתי אפסיק לחשוב?

אין–אונים: אני ואמי יושבים מול המרקע. אני שואל אותה: מה בישלת היום, אמא? כאילו הבישול הוא מה ששומר על הזיכרון, אותו זיכרון חמקמק וחבוי וכספיתי… הזיכרון שבינינו. על מה שאמי יודעת עלי, ועל מה שנדמה לי שהיא אינה יודעה. אמי היתה צופה בגברים בתוך עיניי, מהדקים את עניבותיהם, קושרים את שרוכיהם וממהרים בדרכם לעזוב את מיצי גחלתם שעל שולי מותני אל בתיהם ואל תחרויות השתיקה שלהם. אני חוזר ושואל את אמי: מה בישלת היום, אמא? כאילו הבישול הוא מה ששומר על הזיכרון; זיכרון האשמה והפחד. זיכרון הבריחה מן הבית בדרך הבריחה אל הבית. אני מחליף שאלה: האם את זוכרת כשברחתי כשהייתי במדים של אנטוניוס הקדוש*, וכמו אמי עונה לי: מדוע אתה נלחם בזיכרוני? הוא שלי ואני חופשייה לעשות בו כאוות נפשי. או שמא אתה פוחד שלא אזכור אותך ביום מן הימים? הבט אל המרקע… כמה אנשים מתים ומתענים בזמן שאתה מפטפט.

רחמים עצמיים: עבר זמנו של הפירסינג שתכננתי לעשות בצדי גבתי הימנית. פתאום התפוצצו בפניי, ואז החלו לנזול, הבלי השנים, וגם סגרו את רחוב שנקין לשם חיפושי שכבת זרע המפרה את האדמה. כך גם השיער הכסוף והרך, והגוף, המחכה לרגע המתאים לקמילתו, דורש חוקים טבעיים של מתן כבוד.

זימה: תמיד אני שואל את עצמי מה נשאר לי מן הגוף של אחרים. מאז הנשימה הראשונה שקרעתי באנחה כשהייתי בן חמש-עשרה, כבר אז ידעתי שפעימות הלב ההולמות האלה לא היו אלא צעדת צופים המחישה אותי לגן העדן הנעול של "החטא", שאין ממנו חזרה. הקדוש המעונה גם נדחף לפירושי התואר ולהשמטות של גורל סופני שהוא אינו יכול לו, בעוד הוא חש את חום הדם האוזל מגופו, והקדוש המעונה הבא חש את גופו, כדי להיות בטוח כי עודנו אוחז ברגע האחרון לפני שימסור אותו לרעתם של האחרים בחיפושיהם אחר משמעות… אני חש את גופי אחרי כל הזדווגות (חטופה על פי רוב). אני עומד מול המראה וחש את גופי, ומגרה אותי המחשבה שהוא השתנה במעט לאחר התענגותו האחרונה, לאחר מה שעולל… ומה שעוללו לו. כמובן השתנה משהו בזווית קימורי הגב, וגדל במעט המרחק בין הירכיים, ואילו השוקיים הצטמקו… והשפה נעשתה חשובה יותר, ויש עקבות אצבעות זרות במעלה הצוואר, ושולי האוזן הימנית שלי עדיין חוגגת את ניצחונותיה. ויש שיער אפור זר (שאיננו שיערי) הגולש על סודר הצמר שלי. כיצד הגיע לכאן? הבט אל כף ידי! האם תססו סימני הלחץ של כף היד החזקה ברגע החדירה אלי… שם. וישנו גם מה שאיני רואה במראה. הבושם האורח, העולה לרגל, אשר ידבק אל גופי ומקצת מבגדיי עד לפגישה הבאה! גם איני יכול לראות את קול נשימות המוות ההן, היוצאות מגוף השותה הישיש, המצר בדמעות על חלוף הזמן!

רשעות: מלנכוליה, או כמי שרואה את החורבן בסוף המנהרה, כאשר סוף המנהרה קרובה (מדוע אנו תמיד צועדים במנהרה ולא תחת שמים שחורים זרועי כוכבים ופלנטות משונות המושלות בגורלנו, או כך לפחות מפתים אותנו להאמין?)… מלנכוליה, או כמי שרואה את החורבן קרוב ואז מחיש את צעדיו… נוקט את כל הפעולות הנדרשות לשם חורבן הולם והדור. הנה אני, פוסע לעבר החורבן בצעדים איתנים, בוטחים, מורם ונישא מכל תענוגות העולם הזה – מלבד סקס – הנה אני, פוסע בתודעה יוצרת לעבר העוני (אני מפזר את כל מה שברשותי וכל מה שאינו ברשותי בשם אלוהינו ישוע המשיח), כשם שאני פוסע לעבר החולי (אני חושף את חזי לרוחות השלגים הבאות מרמות החידלון האסור), כשם שאני פוסע בנחישות לעבר הדרמטיות שבהתאבדות (מבלי שבאמת אתאבד)!

פשע: ההפתעה תהיה כאשר אחשוף שכל חשבונותיי, שעליהם ביססתי את עבודתי, מוטעים מיסודם, ואגלה מאוחר מדי כי אכן יש גן עדן וגיהנום! וכי אלוהים עורך טקס וצולה את החוטאים כשעיניהם יוצאות מחוריהן!

מוות/תהום: "כיכר המדינה" – הסתובבתי כאן רק פעם אחת, או אולי חלפתי כאן פעם במכוניתי מאז עברתי לעבוד כאן. אני ניצב מול חנות המציגה חליפת דולצ'ה וגבאנה לילדים ב-5000 דולר, שאותה לא אקנה לילדי. הילדים הסורים המתים מסודרים בתוך מסגרת כתבנית בקלאווה. בחנות Burberry תיק ב-2700 דולר ושמלה לבנות ב-1000 דולר… אחרי חודשיים לא יישאר לי כסף כדי לקנות גרב משומש בשלושה שקלים. אני חולף על פני חנות לואי ויטון – תיק יד מכוער לגברים ב-56547 שקל. זיכרון אמי הנסוגה וזיכרון הפחד שלי מן הערנות שלה… שמלת kenzo במחיר בלתי אפשרי… וחנות שמציעה פירסינג מ… אולי מיהלומים… סוודר צמר "אוסקר דה לה רנטה" ב-2005 דולר… ריח הבושם הזר אינו עוזב את צווארון מעילי. החצר מתרוקנת מנשים ומנערים, וכמעט מסתכמת בגברים מבוגרים המטיילים עם כלביהם בשרשראות זהב ושעוני יד שמחירם לא ישוער. מדי פעם בפעם נעמדת מכונית מרצדס או יגואר הנוצצת אפילו בחורף. מן המכוניות יוצאים עוד גברים וכלבים. אני נעצר לפתע ליד חנות המציגה נעל לילד זכר כנראה, ומחירה 4500 שקלים. מדוע איני מציע את עצמי למבוגרים היהודים האלה על צלחת כנאפה נצרתית עם פיסטוק חלבי טחון… וכך הכול יבוא על פתרונו?

ראג'י בטחיש הוא עורך המדור הקווירי במגזין האינטרנט קדיתא, שם פורסם הטקסט המקורי בערבית.

עוד על קדיתא (ולא רק), בשיחה שקיימנו עם עורכו הראשי – האבן שהרעישה את הביצה: ריאיון עם עלא חליחל.

* המשפחות הקתוליות במזרח התיכון נהגו להלביש את ילדיהם הפעוטות מגיל שנה עד שנתיים במדים של קדושים וקדושות כדי שחייהם יהיו מבורכים.

האבן שהרעישה את הבִיצה: ריאיון עם עלא חליחל

1. זה לא הזמן לדבר על זה?

כמו כל דבר בפלסטין, גם את הסיפור על אתר קדיתא צריך להתחיל ב-48'. באותה שנה נכבש הכפר קדיתא בגליל על ידי צה"ל. הוא נהרס ותושביו הוגלו – וכיום שוכן בו ישוב יהודי אקולוגי שתושביו חיים "בהרמוניה עם הטבע", בעידודו של אריאל שרון.  סבו וסבתו של הסופר עלא חליחל, בן 36, היו בין המגורשים. חליחל, ששימש עד לא מזמן כעורך ביטאון בל"ד "פסל אל-מקאל", חי כיום בעכו, והוריו חיים בג'ייש, אבל כשהחליט בשנה שעברה להקים מגזין תרבותי-פוליטי, היה לו ברור שיקרא לו קדיתא. כך נולד האתר qadita.net, שהושק באוגוסט שנה שעברה.

ההשקה עוררה סערה מסוימת בעיתונות הפלסטינית בישראל וברשות. זאת בעיקר בגלל המדור הבולט בדף הבית של קדיתא, שצבוע בצבעי דגל הגאווה ומוקדש לטקסטים הומו-לסביים. "נגד המדור ההומו-לסבי קמה זעקה גדולה", אומר חליחל. "תקפו את האתר בכמה מקומות, בעיקר בעיתונות ברמאללה, וכמובן בפייסבוק שהוא מדורת השבט החדשה. כל מיני אנשים, כולל מהאליטה הפרוגרסיווית, כתבו ש'זה לא הזמן לדבר על זה'. אינטלקטואלים תקפו אותנו בגלל השם קדיתא, וטענו שאנחנו לוקחים כפר קדוש שנחרב בנכבה ומשתמשים בשמו כדי לפגוע בכבוד של העם הפלסטיני. טענו שישראל עומדת מאחוריי זה".

חליחל. הדת משטיחה את האדם

2. קדיתא זה פלסטין האמיתית

חליחל, אב לילדה בת שנה וחצי שנשוי לעורכת הדין עביר בכר, עורר את הפרובוקציה במכוון. "שמנו את המדור הזה בכוונה בעמוד הבית, במקום מאוד בולט. אני חושב שהחברה הערבית היא כמו בִּיצה שקטה, שצריך לפעמים לזרוק לתוכה אבנים כדי לעורר אותה. אנחנו לא מתנצלים. כשתקפו אותי שאני מחלל את השם קדיתא, אמרתי שאני רוצה שכל ערבי יבין שקדיתא היא מיקרוקוסמוס לפלסטין. גם בקדיתא היו גברים שאהבו גברים ועשו סקס. פלסטין בשבילי זה 30 בתי קולנוע ועשרה תיאטראות שהיו ביפו. זה פלסטין. התנועה האסלאמית היא התופעה החדשה, והיא זו שמעוותת את פלסטין. אנחנו חברה פחדנית, שמתרצת את זה ב'ביישנות'. בתוך האווירה הזאת האתר התחיל לצמוח".

"אחרי כמה חודשים, הפינה ההומו-לסבית הפסיקה להיות אישיו. אף אחד לא מתרגש מזה יותר. בגלל זה חשבנו שעוד חצי שנה אולי כבר לא נצטרך את הפינה הזאת – לא יהיה מדור נפרד את נשלב את החומרים האלה בחומרים הכלליים".

עם איזו מפלגה אתם מזדהים?
"אני מכיר מפלגות די טוב. השתתפתי בקמפיין הבחירות של חד"ש ואחר כך של בל"ד, שנחשב לקמפיין הכי טוב שנעשה כאן. בשנים האלה למדתי שמפלגה צריכה להתחנף לאנשים, והיא לא יכולה לבקר ולדרוש מהם משהו. לכן אנחנו לא תלויים בשום מפלגה, ויורדים על כולם כשצריך. הרעיון מאחורי קדיתא היה להקים אתר חילוני לחלוטין. הצוות של האתר מורכב בחלקו מחילונים, ובחלקו מאתאיסטים מושבעים, שחושבים שהדת משטיחה את האדם ונוטלת ממנו אמצעים רציונליים".

מאיפה בא הצורך הזה?
"כמעט שנתיים הייתי עורך של ביטאון בל"ד, ועשינו מהפכה בעיתון. הוא הפך להיות עיתון מעניין, שובב – הרבה יותר מסתם ביטאון מפלגה. ואז בספטמבר 2008, כתבתי מבטור האישי שלי  מאמר סאטירי על רמדאן. כתבתי שבמקום להיות חודש של סגפנות, זה חודש של התבהמות והתחסדות. כל מי ששותה כל השנה הופך ברמדאן לצדיק".

"זה היה כמה חודשים אחרי שעזמי בשארה עזב את הארץ, ובתנועה האסלאמית החליטו לנצל את זה כדי לנגח את בל"ד. האווירה היתה שהמפלגה גמורה ועכשיו מחלקים את השלל. תקפו אותי ואת העיתון מאוד בחריפות, והיו הרבה מאוד הטפות נגדי במסגדים ביום שישי. בכל מיני מקומות התפרסמו מאמרים נגד המאמר. ולצערי, המפלגה לא עמדה מאחוריי, והתפטרתי מהעיתון".

בשארה. "בשלב מסוים עזמי חייב לחזור"

3. איך הפסקתי לפחוד ולמדתי לאהוב את עזמי בשארה

עוד לפני שערוריית הרמדאן, התפרסמה ב"פסל אל-מקאל" חשיפה יוצאת דופן ולגמרי לא-סאטירית. המקור, במקרה זה, היה השב"כ.  "זה היה אחד הדברים המחרידים שנחשפו בתולדות המדינה, וכמעט אף אחד לא יורק על זה בעיתונות הישראלית", נזכר חליחל. "זה היה במארס 2008. ישבתי במערכת וקראתי מעריב, וראיתי כותרת שיובל דיסקין אמר שהערבים בישראל הם איום ביטחוני. זה היה מסוג החומרים המסרטנים האלה שאתה קורא בעיתון. ואז, כמעט בלי לחשוב, אמרתי לעצמי שאני אנסה לשלוח כמה שאלות למשרד רה"מ. אני הייתי מוריד את העיתון לדפוס בצהריים. ברביעי אחרי הצהריים אני מקבל טלפון מתל אביב: מדבר אבי, או אודי – אני לא זוכר – 'אנחנו מטפלים בזה, ורוצים שתפרסם את התגובה'. אחר כך פתאום אני מקבל טלפון ממספר חסוי: 'אנחנו לא רוצים שתסגור את העיתון'. אני אומר לו – מה זה? הוא אומר לי: 'התגובה לשאלה שלך מנוסחת בדרג הכי גבוה'.

פתאום אני מקבל דף A4, עם כמה פסקאות. אני רואה שכתוב שם: 'השב"כ נדרש לסכל פעילות חתרנית של גורמים המעוניינים לפגוע באופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אף אם פעולתם מתבצעת באמצעות כלים אותם מעמידה הדמוקרטיה, וזאת מכוח עיקרון ה'דמוקרטיה המתגוננת'.שמתי את זה בכותרת הראשית. כמה ימים אחרי זה, עזמי עזב את הארץ. ואז הבנתי למה הם עשו את זה, ולמה דווקא אצלי, ועוד בעיתון של בל"ד: כדי להזהיר אותנו'.

שניים היית בחד"ש. מה קרה שעברת לבל"ד?
"ב-95' הצטרפתי לאל-איתיחאד, עיתון המפלגה הקומוניסטית, למרות שלא הייתי קומוניסט ואני אפילו לא ממש אוהב קומוניזם. אני חושב שקומוניזם הוא בסופו של דבר רע לאנושות. הייתי בחד"ש, עד שב-2006 עזמי בשארה גייס אותי לקמפיין של בל"ד. עשינו קמפיין שנחשב לטוב ביותר שהיה כאן. כך שמי שמשך אותי לבל"ד היה עזמי. מאוד התקרבנו.

מתי פגשת בפעם הראשונה בשארה?
"זה היה בסוף 99'. הייתי אז עוזר פרלמנטרי של מוחמד בראכה. כשעבדתי בכנסת הייתי מקיא כל יום. זאת מזבלה, הזבל של החברה הישראלית. בראכה הוא בנאדם מצוין, אבל לא יכולתי להמשיך, ואחרי שבעה חודשים פרשתי. אבל באותה תקופה הייתי חדר ליד העוזרים של עזמי, והתחלתי לפגוש אותו.

מה אתה חושב על מה שקרה עם עזמי בשארה?
"לגבי העזיבה שלו – עד היום אני חושב שהתפקיד שלו במרחב הערבי הוא לא פחות חשוב מהתפקיד שלו פה כחבר כנסת. זה לא מוגזם להגיד שעזמי היה כמעט המנהיג הרוחני של המהפכות הערביות. הוא פירשן באלג'זירה כל הזמן, ואני חושב שהיתה לו השפעה מאוד גדולה.

לפני חודשיים, כשהתחיל הדיכוי של ההפגנות בסוריה, עזמי עלה לשידור ואמר: הייתי קרוב למשטר של אסד, אבל אני קורא לבשאר להתפטר או להתחיל ברפורמות. היום הוא אומר שבשאר חייב להתפטר. צריך ביצים בשביל זה, כי הוא היה קרוב למשטר הסורי. מאז המשטר מנהל מלחמה נגד עזמי".

אתה חושב שהוא צריך לחזור?
"אני חצוי. בשלב מסוים עזמי חייב לחזור לכאן ולנהל משפט. הוא הקים מפלגה ששינתה את השיח הציבורי, הוא בנה דור חדשה ששבוי באידיאולוגיה שלו. יש פה שבל גדול, והוא חייב לסגור את השבר. מצד שני, עזמי חי על תרופות. אח שלו תרם לו כליה. אפילו שנה בכלא כאן עלולה לגמור אותו".

בשארה עבר רדיקליזציה במשך השנים?
"זאת פרשנות מוטעית. בשנות התשעים המוקדמות עזמי התקבל בתקשורת הישראלית כאקדמאי שמילא משבצת מאוד איכותית בטלוויזיה ובעיתונות. אבל ברגע שבו הוא תירגם את הרעיונות שהוא דיבר עליהם למצע פוליטי, אזרחי ולא לאומני, של מדינת כל אזרחיה, כולל הכרה חבויה בזכות הקיום של ישראל, אז פתאום אמרו שעזמי הקצין. למעשה אין שום דבר שהוא אמר במפלגה, שהוא לא אומר לפני כן. האיש לא הפך ללאומן. הלאומיות שהוא דגל בה היתה כלי חברתי כדי לאזרח את החברה הערבית שבנויה מחמולות, שבטים ועדות. רק כשאתה מארגן את העם סביב לאומיות אתה יכול לבנות חברה".

ג'מאל זחאלקה לא מסוגל למלא את נעליו הגדולות?
"לא".

לילות חיפה. "חיינו כמו בקומונה"

4. "השם שלך בעיתון!"

כשנולדה בתו לפני שנה וחצי, התוודה חליחל ב-Ynet שהוא לא סולח לעצמו על השנים הארוכות שבהן סירב להביא ילדים לעולם. "אני לא סולח לעצמי שהגעתי עד הלום כשהחנוניות שלי שוברת שיאים", כתב. "מהגבר הערבי המזרחי המלא בגאוות איבר מינו ובני מינו, לא נשאר זכר". אבל בינתיים, חליחל הספיק לעשות די הרבה דברים אחרים. מלבד פעילותו הפוליטית והעיתונאית, הוא פירסם שלושה ספרי פרוזה, וכתב מופע סאטירי שהיה פורץ דרך בחברה הערבית בישראל. "היה שם מונולוג נגד הדת, ומערכונים שמלאים מלים גסות. זאת היתה הצלחה אדירה, מכרנו אלפי כרטיסים. אנשים היו צמאים לזה. יש דור חדש שלא מתרגש ממלים כמו 'להזדיין'. מאז יש לי ביטחון מאוד גדול בקהל.  אני מבין שאלה שאומרים שהחברה הערבית היא 'ביישנית' הם סתם צבועים".

השנה אמור לצאת לראשונה קובץ סיפורים שלו בעברית, בתרגום ברוריה הורביץ. הוא כתב גם תסריט לסרט, "הירושה" שנמצא בשלבי הפקה מתקדמים, ועובד על סרט נוסף עם אחיו, השחקן עאמר חליחל. "זה סרט מוקומנטרי על הטרנספר. הוא עוסק בשאלה: 'מה הדרך הכי ידידותית לסביבה לעשות טרנספר לערבים?' אנחנו מנסים לבדוק את זה ובדרך אנחנו כמעט עושים טרנספר בעצמנו".

הוא נולד בג'ייש, ובגיל 18 עבר לחיפה ללמוד כלכלה באוניברסיטה. "אבא שלי רצה שאני אהיה רואה חשבון. הוא אמר לי שאחרי שנתיים כבר יהיה לי BMW. אז כשהתקשרתי לאמא שלי ואמרתי שאני עוזב את כלכלה היו צעקות וכמעט אבל. כשאמרתי שאני הולך ללמוד תקשורת אמרו לי שאני אהיה עני, ואף אחת לא תתחתן איתי. אבל ב-2000 כתבתי רומאן ראשון, זכיתי בפרס וכתבו עליי בעיתונים. אז אמא שלי אמרה: 'השם שלך בעיתון!'. הם היו מאוד גאים בי, וגם עכשיו הם מאוד מרוצים. כשאני מופיע בטלוויזיה כל הכפר מתקשר אליהם. כי בחברה הערבית אם אתה מופיע בעיתון בהקשרים חיוביים זה יותר טוב מלהיות רואה חשבון".

אפשר לחיות בחיפה חיים בוהמיינים?
"חיפה בשבילנו זה כמו תל אביב בשבילכם. זה הדבר הכי קרוב לעיר ערבית במובן המודני, של אנונימיות וחופש הפרט. כל צעיר או צעירה יכולים לבוא לכאן, לצאת מהאווירה המחניקה בכפר. ההתנחלות הכי גדולה של ערבים היא כמובן בהדר, סביב רחוב מסדה והילל. גרתי שם עשר שנים. אלה היו ימים פרועים – חיינו שם כמו בקומונה, סקס, אלכוהול. שני הרחובות האלה עדיין מסמלים את המקום של החופש. אבל זה בכל זאת מיעוט. רוב הסטודנטים הערבים רוצים לחזור לכפר אחרי התואר".

כתבת שהתרבות הישראלית אוהבת היום רק ערבים צעירים שעברו ישראליזציה, עם ר' צברית.
"כן, לצערי יש בעולם הרבה מסכנים. הרבה ערבים שחושבים שעם ר' של יהודים הם יצליחו להתברג. אני מרחם על אנשים כאלה. אני ערבי, ויש לי ר' ערבי. כשאני מנסה להיות 'צפוני' בגרוש – זה נלעג. הניסיון הזה להיות כמו יהודים ב-100% הורס משהו בפנים. ויש דברים יותר מצערים, כמו ערבים שמתנדבים לצה"ל".

היית בעצמך פעם בעמדה כזאת, של ניסיון להיות כמו יהודי?
"בוודאי. גם אני נפלתי לבור הזה. כשבאתי מהכפר לאוניברסיטה בגיל 18, ונכנסתי לאולם הרצאות שמסביבי 200 אנשים קוּלים, אחרי צבא, עם רכב – אז מפתחת הערצה. אבל אחרי שנתיים נכנסתי לפעילות פוליטית, ואז הבנתי שהבנאדם היפה והקוּל חזר ממילואים בעזה. והוא לא אוהב את זה שהערבי השקט והנחמד מתחיל פתאום לדבר על פוליטיקה. גיליתי גם שהחברה היהודית היא לא כזאת מודרנית ולא כזאת מוצלחת. ואז הייתי בריאקציה מאוד קיצונית, לעמדה שקרובה ל'בני הכפר'. אמרתי שצריכה להיות כאן מדינה פלסטינית, וכל יהודי שלא ישתלב צריך לזרוק אותו לאירופה. אחרי כמה שנים של המעברים החדים האלה התחלתי להיות יותר ריאלי. היהודי חזר להיות בנאדם שאני יכול לשנוא ויכול לאהוב".

רמאללה. הרבה סוכני שב"כ

5. הקמתם חרא של מדינה

מה אתה חושב שיקרה בספטמבר?
"אני לא בונה הרבה על ספטמבר. מה שיקרה בכלל לא כל כך תלוי בפלסטינים. לא הם מחליטים. מי שמחליט זה ארה"ב ואירופה, והשב"כ והמוסד שידם בכל ברמאללה. וזה לא שאני קונספירטיווי. יש הרבה סוכני שב"כ במוקטעה. בכל מקרה, אני בעד הכרזה  פלסטינית חד-צדדית, רק כי זה ישדרג את הפלסטינית מבחינה משפטית. מבחינה סמלית זה מס שפתיים. הרי ערפאת כבר הכריז על מדינה".

פלסטינים לא ירקדו ברחובות?
"כמה אלפים של הפת"ח ירקדו. אבל העם שלי עייף, שחוק. הוא כבר לא הולך שבי אחרי מנהיגים שמדברים סיסמאות גדולות".

מה אתה חושב על הרעיון של מדינה אחת?
"המצב העדיף מבחינתי הוא מדינה אחת חילונית, דמוקרטית וצודקת. אני נולדתי לפני 36 שנים, ואני חושב שכל יהודי שנולד בתל אביב לפני 36 שנים יש לו זכויות מוחלטות של אזרחות כאן. אתה לא יכול לשלול ממנו את הזכות להיות בן המקום. מי שפה – שיהיה פה.

אם זה לא מעשי, ואם הפלסטינים בשטחים הכבושים יעדיפו את האופציה של מדינה פלסטינית בקווי 67' – אני מוכן לקבל את זה. זאת לא האפשרות המועדפת בעיניי, אבל אני לא יכול לסגור את הדלת בפני ילד במחנה פליטים בג'נין או בבלאטה שרוצה מדינה ולא יכול לחכות. ולגבי הפליטים – אף אחד לא יכול להחליט בשבילם מה יהיה העתיד שלהם – לא אני ולא אבו מאזן. המשפחה שלי בסוריה ובלבנון הם פליטים. צריך לשאול אותם אם הם רוצים לחזור".

ומה לגבי זכות השיבה במדינה האחת?
"אני אומר שלא איכפת לי שחוק השבות יישאר, אבל שתהיה גם זכות השיבה. אם שיבה אז לכולם, ואם לא אז שיסגרו את הגבולות לכולם".

נסראללה אמר לא מזמן שבמלחמה הבאה הוא ישחרר את הגליל. אתה מצפה לזה?
"השמאל הערבי נבוך עוד מאז המפלה של הנאצריזם, כשאג'נדה החילונית הסוציאליסטית קרסה. זה מביך אותנו שמי שעמד במבחן מול ישראל זה דווקא אנשי הדת כמו נסראללה. אבל אני לא רואה סיבה שנסראללה ימשול פה. הוא לבנוני ולא מכאן. זה כמו שסוריה כבשה את לבנון, כיבוש אכזרי שמצץ את הכלכלה הלבנונית. אני בכלל לא רוצה שנסראללה ישחרר אותי. אני מעדיף שלטון של מדינה אזרחית. המאבק שלי כערבי הוא מאבק אזרחי פוליטי מול מדינת ישראל, שנעשה רק בדרכים חוקיות. מהיום הראשון אני מאמין בזה. הניסיון לגרור אותנו לאיזו חזית צבאית הוא מסוכן ופסול. אסור שזה יקרה. אין לנו את הכוחות ואין לנו את הפריבילגיה לזה. אנחנו נסמכים על שולחנה של ישראל".

כמשקיף, מה התחזית שלך לגבי העתיד של המקום הזה?
"קודם כל, אתם היהודים מוערכים יתר על המידה. הקמתם חרא של מדינה, חרא של פרויקט. מקום לא יפה, מכוער ברמה הפיסית, לא נעים, בלי סטייל, בלי מאפיינים של חיים נורמליים, עם עוני ופערים חברתיים עצומים. זה מקום הזוי שאוכל את בניו. אני לא אוהב את המדינה הזאת – זה מקום מחורבן. לגבי התחזית שלי – אני פסימי, גם לגבי ישראל וגם לגבי הפלסטינים. אני חושב שאינתיפאדה שלישית תתחיל כנראה מכאן, מתוך ישראל. הבעיות של הערבים מחמירות, ועוד יותר גרוע – יש בינינו לבין היהודים תהום מוחלטת. יש ניגוד מוחלט לגבי התוכניות לעתיד ואין שום מכנה משותף. כל אחד מושך לצד שלו, ואני חושב שזה יוביל לפיצוץ".

ישראל תיעלם מהעולם?
"פיפטי פיפטי. אם המשטרים הערביים יישרו קו עם נסראללה תהיה כאן מלחמה כוללת, מלחמת הכול בכול. ברור שהמערב יתערב להציל את ישראל, אבל גם אם ישראל תשרוד המדינה הזאת תשתנה מאוד".

(מראיינים: עפרי אילני וגל כץ)

"החמור" ו"כותב הסיפורים" – שני סיפורים קצרים מאוד של עלא חליחל שפורסמו במגזין Banipal בתרגום לאנגלית של פיונה קולינס

"בעלי הוא נהג אוטובוס" – סיפור קצר בתרגום לאנגלית של טוני קלדרבנד

"הייאוש במחסום הוא ערמומי" – בתוך "שירה מפרקת חומה" (בעברית, עמ', 46)