Posts Tagged ‘קבר יאסון’

מקום אחד

18 בינואר 2013

יובל בן עמי

בירושלים אחז בי כאב-גרון
לילי, עמוק, אולי אנגינה,
ברחוב הנביאים. בדיוק כשרציתי.
את ירושלים. ירושלים
אוזלת לי. בקרוב בנט
יוציא אותי מחוץ לחוק, ואז איפה עזורה ביום
איפה השוק בלילה
איפה שער של פרחים איפה
אפילו הדוידקה הזאת, אפילו מרכז כלל.
אפילו עליהם אני בולע רוק.

נולדתי לתוך בריכת אדרנלין
ואז גילו שהבריכה בכלל במקום אחר
זו שזיהו קודם, זו שליד המסגד
זו בכלל לא בריכת השילוח וירושלים
שלתוכה נולדתי היא בכלל וושינגטון
שאליה הגעתי כשעזבנו את
ירושלים. היא בכלל וושינגטון על חומותיה, היא בכלל
מקל של ארטיק בתעלה.
היא פיצה רימיני,
רמות אשכול.

בואו נדבר שניה על הכעס הזה. לא,
בואו נדבר עליו כי אין כעס כזה בעולם
בעולם אין כעס כזה, בכל העולם,
בכל העולם כולל שווייץ.
כשהייתי ילד באו אלינו אורחים
משווייץ. הם ישנו בחדר של מיכל. בחוץ, מעבר לגבעה
היה הר של פליטים.
מחנה שועפאת, עיר ברקת רעה, והלילה אני הולך
למחנה יהודה לאכול פיש אנד צ'יפס
כי פיש אנד צ'יפס זאת מנה פשוטה

וחוץ ממנה – כלום לא. היום בתמול שלשום.
ישבתי מול דוקטורנטית בריטית למדעי
הסכסוך. היא אמרה לי: אתה מאוד רגשי.
היא אמרה לי: הבוקר פגשתי אחד פעיל בארגון
שתומך משפטית
והוא היה הרבה יותר
לקוני. או, והנה אני הלילה עם הפיש אנד צ'יפס באיזה בר
ליד אחת מנהריה ששוקלת להצביע לבנט
בקטע של למי עוד וחושב
שבעולם אין כעס כזה בעולם
אין ובאברם יש ג'ז.

טוב, הפסקתי לעניין את ההיא וברצוני
לדבר על מה שמעניין אותי: אותי מעניינות
המרפסות, מעניינים המעקים, האבנים. והשיכונים
שלא בנויים מאבנים
אלא מבטון אלא מבטון אלא מבטון אלא מבטון אלא
מבטון בטון בטון ואותי מעניין מחר.
פעם – מירושלים אי אפשר היה לראות
את העולם, גם היום לא.
ומלמדים אותנו לא לחשוב על העתיד,
שזאת שורה שהיא לא שיר.

hashaliah2

אבל כל השיר הזה לא שיר. המצביעה של בנט אומרת שאני
חייב להביא לעולם ילד. כי השיר הזה הוא פיצוי, היא אומרת.
אתה חייב ילד, אומרת.
אני אומר: הייתי ילד, בירושלים
עם כאב גרון, בדובון של אתא,
במדרחוב. אני יודע מה זה
ילד ואם יהיה לי ילד, הילד יגדל ויראה תמונה של
כדור גומי בעיתון, חתך רוחב. ילד לא אוהב שמשקרים לו
יהיה לי ילד והילד יראה מתכת. ופתאום ירושלים
לא תהיה ירושלים.

היא תהיה טורינו, היא תהיה סוואלבארד,
ואחר כך, כשימצא שיש ירושלים והיא עיר
ישוב אליה דרך שער של פרחים
ויעשן נרגילה בבאב א-חותה עם זקנים.
ואז יבוא איזה חיוך.
חיוך עם משרד חינוך,
חיוך כזה, שכדור שחור לחוץ בין שיניו.
והכל יהפוך לכאב גרון. ישאר רק לילה אחד, בשוק.
אני
מבין את רותי

שלא רוצה ילד. אני מסביר את רותי והיא אומרת
שאני אמיץ. מצביעה של בנט, מנהריה במקור,
עוזבת את הבר, חוזרת לשומרון.
אני נשאר כאן עם בירה מקומית ויש מקום אחד
שאליו אלך הלילה. חייב לבחור
מקום אחד כי באמת כבר מאוחר
והגרון ירוי, הכל דלקת ושגיאה.
חייב מקום להיפרד ממנו, אחד,
מקום בעיר שלי
שהיא חסרת זכוכית.

אם יש דבר שלא חסר בה זה לאן ללכת.
יש קבר יאסון עם פירמידה
בין שיכוני-כתמי-כבד-לחם-ללא-שמרים.
ויש בית לחם, שם נוחר חוסאם
מה שחסר זה איפה להישאר
ושיר שיושר על כולם,
שיר שישירו כולם,
בלילה כשהם אינם, בלילה הזה כשאלוהים שוב
לא קיים.
וכיפת הזהב

היא כיפת סלע כרגיל וכיפות ברזל
לא מאמינות לעצמן. גם אני לא לי. את הדובון פשטתי.
לקבר יאסון לא הלכתי. הלכתי לאכסניה, לשירותים
וקראתי שם אריזה של כובע אמבט
אמריקאי. One size fits most, כתוב עליה
ועלי הכל גדול, אז אקטין
את ירושלים, אהפוך אותה לחדר ריק
ואת הכעס לכאב גרון
ואלך לישון בבגדי, כי קר
ושלא יבוא מחר.

hashaliah1

דימויים: פרטים מתוך "השליח", עבודת וידאו של דניאל קיצ'לס. ותודה ליואב ויינפלד על ההצעה.