Posts Tagged ‘קארל מרקס’

המשפחה הלא-קדושה, או: למה טוב לדרוש חינוך חינם מגיל שלושה חודשים?

10 באוגוסט 2011

עודד ניר

מעיין הראל וניר חסון מחו בפוסט הקודם על אחת מדרישות המאבק: חוק חינוך חינם מגיל 3 חודשים. טיעונם המרכזי של הכותבים נשען על כמה עמודים: קיום הוכחה "מדעית" לכך ששהות הילדים עם הוריהם טובה עבור הילדים; כניסת הילדים למסגרות חינוכיות מגיל צעיר מזיקה להם; חינוך חינם מעודד ניתוק בין ילדים להוריהם, מעודד השתתפות יותר ממושכת מצד ההורים בשוק העבודה, ומחריף את ניכור האדם מעצמו, אלה מארקס. בין הנקודות המרכזיות שוזרים הכותבים קינה בהמשכים על סבל ההורים מהניתוק מילדיהם, ובהקשר לדרישות המאבק, מזדעזעים מ"מפגש כמעט מפחיד, מטריד ואפילו לאיאומן בין מאבק חברתיסוציאליסטי צודק וחשוב לבין קפיטליזם קיצוני, שמקריב על מזבחו את המשפחה ומשעבד את כל פרטיהלמערכת תעסוקה דורסנית, שמשרתת בעיקר את בעלי ההון ושומרת היטב על 'היציבות החברתית.'"

האמת היא שקצת קשה לדעת איך להתחיל לפרק את המאמר לגורמיו. בדיוק כמו המחאה שהם מבקרים, הכותבים מצטטים באופן מאד אקלקטי מתחומי ידע הסותרים זה את זה בהנחותיהם הבסיסיות. ואולי זה בדיוק המקום להתחיל: את המחאה הזו הפוליטיקאים לא יודעים כל כך איך לאכול בדיוק בגלל הסתירות הרבות שניתן למצוא בין הדרישות המושמעות. התדור מדינת רווחה ומונופוליה המוגבלים עם דרישה להגברת תחרותיות בענפים מסוימים? איך מיישבים דרישות להקטנת רווחי המדינה והונה עם דרישות להגדלתם? איך יכול מאבק המגדיר עצמו אפוליטי להציב דרישות לדרג הפוליטי, במקום לבתי משפט, למעסיקים, לבתיעסק, לאיגודים ולשלל מסגרות אחרות? ועוד סתירות כהנה וכהנה. רק שבניגוד למחאה, המגלמת בגופה כוח פוליטי בהתהוות, כותבי המאמר מתיימרים לייצר ביקורת קוהרנטית, כזו שתופסת את הסתירה בקלקלתה: "תפסנו אותכם, בורים, אין לכם מושג וחצי מושג בחזון המשפחה (הקדושה?) הסוציאליסטית!"

המשפחה הקדושה: מרקס עם אשתו ג'ני, הילדות ואנגלס

הכי קל להתחיל בהפרכת הטענות ה"מרקסיסטיות" שמביאים הכותבים, שבינן לבין מרקסיזם אין דבר וחצי דבר. מנקודת ראות מרקסיסטית, חיי המשפחה אינם מונגדים לחיי העמל כמו אצל הראל וחסון, אלא הם חלק בלתי נפרד מהם. תפקיד המשפחה הוא לאפשר את ייצורומחדש וריבויו של כוח העבודה – החל בהאכלת והלבשת הפועל וכלה ברגולציה של ייצור ילדים, פועלי העתיד. העובדה שעבודתה המסורתית של האשה, בניגוד לעבודת הגבר, לא זוכה לתגמול כספי – ולמעשה כלל אינה נחשבת "עבודה" – היא עמוד התווך של הביקורת הפמיניסטית המרקסיסטית. קדושת המשפחה, לה דואגים כל כך הראל וחסון, היא למעשה מטרה הלעג של מרקס ואנגלס. עבורם מדובר באחת מהאשליות המרכזיות של העידן הבורגני, שתפקידה להציג כטבעי ("מה יותר טבעי מאהבת הורים לילדיהם???") את מה שהוא למעשה תוצר הסטוריחברתי. לכן, כנראה שהתקף חולף של תודעה כוזבת הוא שהביא את הראל וחסון לחפש תשובות אצל מרקס – שכן נראה, לפחות במבט ראשון, שהוא לא ממש בצד שלהם.

אבל אולי בכל זאת מרקס? הרי שמענו שהוא מדבר על ניכור האדם – מעבודתו, מתוצריה, מחבריו בני התמותה, מהטבע ואפילו מעצמו – והכל בגלל הקפיטליזם ויחסי העבודה שהוא יוצר, ימ"ש! מכאן (לפי ההגיון הזה), שחוק המעודד יציאה מחיק המשפחה לעבודה כמו חינוך חינם ממגיל אפס – מגביר את הניכור המדובר. אבל יש כאן בעיה: חיק המשפחה של ימינו לא נמצא מחוץ לתחומי העבודה, כפי שטענתי לעיל. לכן הניכור מיוצר לא רק במפעל, אלא גם בבית (ביחסים בין בני זוג, ביחסים בין הורים לילדים ובהבנה של כל בן משפחה את מקומו במשפחה). אפשר אפילו להתייחס למשפחה של ימינו, זו שבה לרוב שני ההורים עובדים, כמחנה אימונים לקראת עתיד של עבודה בפרך. אפשר גם לקרוא את פרויד, למשל, כמנסח לאמודע של חלק מאופני הניכור המשפחתיים.

ויותר מכך: מתוך העובדה שיחסי עבודה ויחסי משפחה קפיטליסטיים יוצרים ניכור, אין להסיק שאסטרטגיה טובה להיפטרות מהניכור היא לעבוד פחות. בעיקר מפני שזו לא אסטרטגיה מציאותית כאשר רוב האנשים צריכים לעבוד בשביל לשרוד, שרידה מנוכרת ככל שתהיה. במקום לנסות להימנע מעבודה, סוף הניכור מתחיל בהשתלטות על מבני הכוח שיכולים לשנות או לפרק את הצורות החברתיות שיוצרות את הניכור (כמו המשפחה, יחסי העבודה הקפיטליסטיים וצורות אחרות). וזה אומר, בדרך כלל, השתלטות פוליטית על המדינה. אל תבינו אותי לא נכון: אני אעשה הכל כדי לעבוד פחות. אבל זה בהחלט לא אסטרטגיה "סוציאליסטית" שמאיימת על "היציבות החברתית", בניגוד לאופן שבו מציגים אותה הראל וחסון.

ואפרופו קפיטליזם והמשפחה: הקפיטליזם של זמננו כבר מזמן דאג לשנות את הקונפיגורציה הקודמת של המשפחה, כדי שקפיטליסטים יוכלו להפיק עוד רווחים ישירים מעמל גידול הילדים ומהורדת המשכורות המתלווה לעבודת שני בני זוג. לכן יש עידוד של שני בני הזוג לצאת לעבודה, ולכן נחמיה שטרסלר ומירב ארלוזרוב כל הזמן נוגחים בחרדים ובערבים ה"עצלנים" כדי שיצאו לעבוד. אבל יותר חשוב – לכן כבר מותר היום להתלונן על הקשיים שבחיי המשפחה, כמו שמציינים הראל וחסון. שכן מבנה המשפחה המסורתי הופך פחות ופחות חשוב כאשר האשה יוצאת גם לעבוד, וכבר אינה מופקדת על טיפול בבעלה ובילדים. דהיינו, מקור התלונות הללו (תלונות שעליהן מקוננים הראל וחסון), הוא תוצר של התרופפות החיוניות של מבנה המשפחה המסורתי עבור הקפיטליזם, ולא של הנתק ה"לאטבעי" בין הורים לילדים.

המובן של "ניכור" שכן עולה ממאמרם של הראל וחסון הוא מובן שמרני. מזתומרת שמרני? ניכור המניח "טבע אדם" אבסולוטי ועל זמני על מנת לקונן על איך הושחת טבע זה על ידי החברה המודרנית, ולדרוש דרשות על הצורך לחזור אליו. שימו לב כמה אינטואיטיבי הקשר הוריםילדים עבור הכותבים (בסגנון "לא באמת צריך מחקרים כדי לדעת שחסך בקשר הוריםילדים יוצר הפרעות אישיות אצל ילדים"). לאינטואיציה זו יש שם אחר: אידאולוגיה. הצורך של הראל וחסון להגן על המשפחה מתיישב באופן מושלם עם ביקורות נאושמרניות המציבות את ערכי המשפחה כדבר שבאמצעותו רצוי להגביל את הקפיטליזם. נאושמרנות, כמובן, אינה אנטיקפיטליסטית בשום צורה, גם אם היא מחפשת דרכים מעט שונות להפקת רווחים מאלו של הניאוליברליזם.

לא קראתי ואני מודה שגם לא אקרא את המחקרים שעליהם מבססים הראל וחסון את הטענה שכניסת הילדים למסגרות חינוכיות לאמשפחתיות מזיקה להם. אבל בחינה קצרה של המושגים המרכזיים שהם מזכירים בהקשר למחקרים אלו חושפת את התשתית האידאולוגית שלהם: מצד אחד, יש את המושגים ששייכים להפעלת כוח דיסציפלינרי (וכאן אני כבר בפוקו): הפרעות קשב, אלימות ושאר סטיות מהאילוף הקוואזיצבאי שמחילים על תלמידי בתי ספר. מצד שני, יש את אלו ששיכים לעולם הביוכוח: בריאות, תזונה ועוד. מבלי להיכנס ליחסים בין שני סוג הכח הללו אצל פוקו, ברור שאין לקבל את המחקרים הללו כאמת נצחית (כמו אף מחקר בתחום מדעי החברה והרוח), אלא להבין שמה שנחשב ל"טובת הילדים" הוא, שוב, תלוי קונטקסט חברתיהסטורי. האמת המצערת היא שאי אפשר לגדל ילדים כיום בלי לדאוג לתזונתם, לבריאותם ולחינוכם. אבל גם אם זה נכון, אין להניח שדאגה זו, בתצורתה ההסטורית הנוכחית כפי שהיא משתקפת בלשון המחקרים שמביאים הראל וחסון, היא "סוציאליסטית". גידול ילדים "טוב יותר" מבחינה סוציאליסטית, כדאי לו שיתרחק מעולם המושגים המשמש קפיטליסטים של ימינו, בין אם הם נאוליברלים (אלו שמתלוננים על הטירחה שבגידול ילדים) ובין אם הם נאושמרנים (אלו שמזילים ריר ברגע שהם שומעים "משפחה"). לא במקרה, מחקרים כגון אלו שהראל וחסון מציינים צצים כל פעם שמישהו מנסה לטעון לקדושת המשפחה, והמישהו הזה הוא בדרך כלל שמרן.

אז למה לנו חינוך חינם מגיל שלושה חודשים? נראה לי שכל עוד לא הולכת להיות מהפכה קומוניסטית, וכל עוד אפילו מדינת רווחה חזקה היא למעשה דבר שקשה לדמיין חזרה אליו (להלאים חלקים משוק התקשורת? הבריאות? התחבורה? הנשק? התעשייה שנעלמה לבלי שוב? כשכלכלת ישראל כל כך תלויה בהון בינ"ל?) בלי מהפכה רבתי, הרי שהקפיטליזם בצורתו הנוכחית לא הולך לשום מקום. ולכן שני בני הזוג בתא המשפחתי כנראה עדיין יצטרכו לצאת לעבוד. כל עוד זה המצב, חינוך חינם נשמע לי לא רע כדרך להפחתת עלויות להורים, במיוחד כשהטיעונים נגד ה"מסגרות" ורשעותן, כפי שניסיתי להראות, הם לא ממש טיעונים סוציאליסטיים. כמובן, אין צורך שזה יהיה חינוך חובה חינם. מי שירצה לגדל את ילדיו בעצמו עד גיל ביתספר (ולא יותר מאוחר, שכן חינוך ממלכתי יתקשה לוותר על ייצור סובייקטים לאומיים באמצעות מערכת החינוך), שילך על זה.

הקומדיה הציונית

25 בינואר 2011

הדבר המפתיע היחיד לגבי מסמכי פלסטין הוא שאין בהם שום דבר מפתיע. כל מי שקרא הארץ או נחום ברנע בשנים האחרונות, יודע שאבו מאזן הוא "פרטנר", שהוא מוכן לקבל גושי התנחלויות, “פתרונות יצירתיים" בירושלים ואפילו שיבה מוגבלת של פליטים. ידוע גם שישראל היא "לא פרטנר", כלומר שהיא מסרבת, לפחות בעשור האחרון, לפתרון מדיני על בסיס מתווה קלינטון.

אז מה, בכל זאת, כל כך מפתיע במסמכי פלסטין?

את אותה שאלה שאל החודש סלבוי ז'יז'ק – לא על מסמכי פלסטין, אלא על הסקנדל הקודם, החשיפות של ויקיליקס. שאל וענה:

The real disturbance was at the level of appearances: we can no longer pretend we don’t know what everyone knows we know

ההפתעה, אם כן, היא לא בעובדות חדשות הנגלות לעינינו, אלא בשיבוש מוחלט ומגחיך של משטר הגילוי והכיסוי עצמו. ז'יז'ק מעדיף, כדרכו, להתמקד בבאטמן, אבל מעניין לחשוב איך התזה הזו מסתדרת עם הרגע הציוני הנוכחי.

הבורגנות הליברלית – והמדינה שיצרה למטרותיה – מבוססת על הפרדה בין שני מישורים של הופעה. ישנו "המרחב הציבורי", שבו מה שנחשף אינו רק ידוע אלא ידוע כידוע, ולצדו מרחב נוסף, נקרא לו "מרחב התחתונים הוורודים”, שבו הדברים ידועים כלאידועים. זה המרחב בו אדון ברקוביץ' — שבמרחב הציבורי ידוע כפרקליט מכובד בחליפה לובש תחתונים בצבע ורוד, או עושה פעם בשבועיים סאדו מאזו. השקר של המרחב הציבורי הוא בדיוק ביומרה שלו לאמת והיחשפות מוחלטת, לשקיפות וקביעות של הקטגוריות החברתיות, בהכחשה של מרחב התחתונים הוורודים. זה שקר הכרחי לתחזוק הסדר הליברליקפיטליסטי, אבל הוא עקר (ולפעמים גם מדכא) מבחינה אישית ופוליטית.

כולם (או לפחות הרבה אנשים) יודעים על התחתונים הוורודים של מר ברקוביץ', אבל העובדה הזו ידועה כלאידועה. היא נידונה רק בשיחות סלון אינטימיות יחסית, בין הולכי רכיל, לעולם לא בעיתון או בבית הספר, לבטח לא בנוכחותו של מר ברקוביץ' או מי מבני ביתו (למרות שגם הם יודעים). אפילו מר ברקוביץ' יודע על התחתונים הוורודים כמה שאסור לדעת, כלומר הוא ממעט לחשוב עליהם, לא מנהל עליהם יותר מדי שיחות עם עצמו, לבטח לא חושב כיצד ניתן לגשר בינם לבין החליפה או לבטא אותם במרחב הציבורי. וקשה להאשים אותו: ביטוי ציבורי יהפוך גם אותם לשקר, יפקיע אותם מהחוויה האישית, המטלטלת, יכפיף אותם לקטגוריות היציבותמדי, למבט הליברלי המחפצן.

ישראל, או הגילום הנוכחי של הציונות, היא מין אדון ברקוביץ' שכזה. כלפי חוץ היא חברה מכובדת במשפחת האומות הליברליות, אבל בבית היא לובשת תחתונים ורודים. "מסמכי פלסטין" הוא ניסיון נוסף, חשוב במיוחד, לבטל את ההפרדה המלאכותית הזו – להפוך את הסרבנות והאתנוקרטיה הישראליות לעובדה ידועה כידועה, לא רק לרכילות שהילרי קלינטון לוחשת לאנגלה מרקל במסדרון. והרי גם להן נוח שהתחתונים הוורודים של ישראל נותרים בארון. יש להן מספיק שלדים משל עצמן, או לפחות שוט וחזיית עור.

החשיפה האינטימית של הפרברסיה הישראלית היא הפרק האחרון בסדרה של רגעים מפתיעים לאמפתיעים. למישהו היה ספק שאלופי צה"ל הם ציניקנים כוחניים ורודפי בצע? ובכל זאת, התצלום של אחוזת גלנט, ולפני כן החשיפה של "מסמך גלנט" – שלא נדבר על המניות של דן חלוץ – הפכו את זה לעובדה שכבר אי אפשר להתעלם ממנה. מישהו חשב שאהוד ברק הוא לא אגומניאק סאדיסטי ורודף שררה? ובכל זאת, למרות שידענו בדיוק מה מסתתר מאחורי המסכה, לפרישה הקומית שלו היה אפקט של הסרת מסכות.

לחשיפות (או ההיחשפויות) האלה יש מימד קומי, והרי בישראל של הרגע הנוכחי הגבול בין מציאות לקומדיה היטשטש לחלוטין. זה הגיע לשיא במסיבת העיתונאים המגוחכת של ברק והפודלית שלו, בוגרת 8200 והרווארד, ד"ר עינת וילף. אפשר היה לשבץ אותה, כפי שהיא, בארץ נהדרת, בדיוק כפי שצ'יקי ויונתן לוי נטלו את ישיבת ועדת הכלכלה על הכנסת והפכו אותה, כפי שהיא, להצגה משעשעת. לאחרונה פעיל פלסטיני שלח לרשימת תפוצה שמאלנית את המערכון הבא מארץ נהדרת. הוא חשב, לתומו, שמדובר בדיווח חדשותי על אירוע חינוכי אותנטי בישראל.


ברק, אסור לשכוח, לא תמיד היה גיבור קומי, וההתפתחות הדרמטורגית שלו היא מפתח להבנת הקומדיה הציונית בכלל. בסוף שנות התשעים הוא היה הגיבור המודרני, התקווה האחרונה של הציונות הליברלית, השפויה. אני עוד זוכר את נחום ברנע, ביום שאחרי בחירות 99' (הייתי אז באופוריה), כותב שהאליטה הישנה, בתגובה ניצחת להתקפות של ביבי, שלחה למנהיגות את "הטוב בבניה". ברק היה אמור לממש את החזון המודרניליברלי: להביא שלום ולאפשר את הקיום הציוני כחלק מסדר עולמי הייטקיסטי והרמוני.

אלא שמהר מאוד הוא הפך לגיבור טראגי. סיפרו לנו שבקמפ דיוויד הוא הלך עד הסוף, אבל מבלי לוותר על זהותו, או הזהות הציונית שהוא ייצג בגופו. והוא שילם על כך, כמובן, מחיר כבד. השמאלנים שונאים אותו, שלא נדבר על הערבים. אפילו הימנים שונאים אותו.

בדומה לברק, ציוניםליברלים רבים אחרים ("אשכנזים עציים” במונחי אילני), החלו לספר לעצמם לפני עשור את הציונות כסיפור טראגי. הסובייקט הציוני, שבעבר קיווה לממש עצמו כחלק מסדר אוניברסאלי, אפילו סוציאליסטי, הפך לגיבור טראגי של חורבן ידוע מראש, אבל מבלי שזה יגרום לו לבגוד בגורלו, בייעודו. גם אם הפצצה האיראנית תשמיד אותנו, אין לנו אלא להיות אנחנו, להגן על האתנוקרטיה שיצרנו כאן. זה הגורל שלנו. לא בכדי השיח האנטיאנטישמי – החיבור המטאפיזי של הגורל הישראלי עם המקוללות היהודית – הפך פופולרי כל כך, אפילו אצל הוגה חילוני לכאורה כמו אילן גור זאב.

מה לעשות שהפאתוס הטראגי אינו משתלב היטב בפינות קפה ברמת החי"ל, ואפילו לא בקוטג'ים ברעננה. זה לבטח לא מתקבל אצל קולגות מחו"ל. לכן הציוניליברל פיתח חיים כפולים: כלפי חוץ הוא ליברל טוב ואופטימי, אזרח העולם ובה בעת לגמרי ישראלי – הוא מגלם בגופו את הקידמה, ההייטק, עמוס עוז ועוד. את התחתונים הוורודים – הגזענות והאגרסיה – אפשר ללבוש רק בישראל, או בקרב ישראלים. כמו פרברסיה בורגנית טובה, אין יותר מדי מה לדוש בה ולדבר עליה. פשוט מתרגלים אותה. מתענגים יחד בשתיקה.

אלא שהמשחק הכפול הזה, כך נראה, עומד להיגמר. הציונות הגיעה לרגע האחרון שלה: השלב הקומי. זה השלב שבו אהוד ברק כבר לא מגלם את הציונות הסוציאליסטית אלא בקושי את עצמו – סדיסט מזדקן ממגדלי אקירוב; ויואב גלנט נחשף כשודד קרקעות לטובתו האישית. אחרי הכל, כבר אמר ניטשה (ולפניו אריסטו) ש"כל פרט באשר הוא הוא פרט הוא קומי, ומשום כך בלתיטראגי".

אבל הכי חשוב – הודות למשט, ההפגנות בבילעין ובשייח ג'ראח ומסמכי פלסטין, הציונות עצמה נחשפת. היא תמיד היתה עירומה, אבל ליותר מדי אנשים היה נוח להלביש אותה בבגדי מלכה חדשים, מודרניים. הם העדיפו להתעלם מהמימד האתני, הגזעני והדתי שלה, ולספר לעצמם שהם רואים דמוקרטיה ליברלית. הם יודעים שזה לא המצב, אבל הם גם יודעים שהם לא אמורים לדעת, שמשרת אותם לא לדעת.

הבעיה, לדעתי, היא לא בדיוק בעובדה שהציונות היא מה שהיא, וכמובן שלא בתחתונים הוורודים של מר ברקוביץ'. מר ברקוביץ' אוהב ללבוש תחתונים ורודים, והציונות היא אתנודתית. זה המצב, ואם זו הבעיה אז החיים הם בעיה. אני מעז לומר שכולנו קצת גזענים, או דתיים, או לובשים תחתונים ורודים (או הכול ביחד). הבעיה היא בהכחשה של העובדות הללו, הדחיקה שלהן למרחב שאינו חשוף לשינוי ולשיחה, למרחב אפוליטי.

אני לא אומר שהכל צריך להופיע במרחב הציבורי – זה ישמר את משטר הגילוי והכיסוי ויותיר את מרחב התחתונים הוורודים על כנו (גם אם יסתתרו בו, כעת, פרברסיות אחרות). האתגר הפוליטי הוא בביטול ההפרדה הזו, באופן שיאפשר ללאומנות והאלימות הגלומות בנו ביטוי פוליטי, ובתוך כך ישנה ויעבד אותן – וזאת מבלי להכניס את הציונות תחת קטגוריה קבועה, מסרסת, כמולאומנות גזענית" או "גזענות לאומנית" (האחר של הקטגוריה "המערב הליברלי”, למרות, כאמור, שגם אצלו יש שלדים בארון).

רק כאשר הציונות הליברלית תתמודד עם הלאומנות והגזענות שלה עצמה – מה שקראתי פעם האחריות שלה לבלגאן – ולא תשליך אותו על "האספסוף" בבת ים, יהיה סיכוי לתמורה פוליטית ממשית.

הגילוי והשיבוש המסמנים את הרגע הנוכחי הם בעיקר מביכים, ולכן גם מצחיקים. וזה גם הפוטנציאל הגלום בקומדיה הציונית החדשה: יש לאלץ את גיבוריה לחשוב, לעשות חשבון נפש, ובשביל זה צריך לבייש אותם. כמה שיותר. וכך גם את מדינת ישראל.

ז'יז'ק, בסוף המאמר שלו, מצטט את מרקס הצעיר. ב-1843 הוא ניתח את השקיעה של המשטר הישן בגרמניה כפארסה – חזרה אירונית על הטרגדיה של נפילת המשטר הישן בצרפת, 50 שנה קודם:

The French regime was tragic ‘as long as it believed and had to believe in its own justification’. The German regime ‘only imagines that it believes in itself and demands that the world imagine the same thing. If it believed in its own essence, would it … seek refuge in hypocrisy and sophism? The modern ancien regime is rather only the comedian of a world order whose true heroes are dead.’ In such a situation, shame is a weapon: ‘The actual pressure must be made more pressing by adding to it consciousness of pressure, the shame must be made more shameful by publicising it.’

הגיבור הקומי, אם כן, רק מדמיין שהוא צודק, בעוד הגיבור הטראגי מזדהה עם הפאתוס שלו לחלוטין. בתגובה יש לחשוף את הפער בין המציאות לדמיון: בין הנטייה של הציונות הליברלית לדמיין עצמה כמודרנית (או ליברלית) לבין המצב בשטח ובחדרי חדרים. במלים אחרות, צריך לבייש את המשטר הישן בישראל, לעשות ממנו צחוק. יש ללעוג לקטנוניות, רדיפת הבצע והחשבונות האישיים של אנשיו, כמו גם להתפתלויות שלהם בתקשורת הבינלאומית, בבואם לדקלם מנטרות שאפילו הם לא באמת מאמינים בהן.

צחוק הוא תגובה פוליטית מושמצת. זעם, כבדות ראש, בכי וזעקה מרה זוכים ליחסי ציבור טובים יותר. ואכן, כיצד אפשר שלא לזעום, שהרי בשקיעתו, המשטר הישן בישראל ממיט וימיט הרבה כאב, לאזרחיו ולאחרים.

עם זאת, מותר גם לצחוק, יותר מזה: חשוב לצחוק. צחוק מתגלגל ומתפרץ. הרבה צחוק. לא כבוש ומבויש, מנסה להסתיר מבוכה, אלא גלוי ומשוחרר, מחולל מבוכה. זה לא רק טוב לבריאות אלא גם אפקטיבי מבחינה פוליטית. ביחד, אולי, זה שילוב מנצח.