Posts Tagged ‘קאנט’

המטרה הבאה של ברק

19 בינואר 2011

מה יש לומר? יש ימים שבהם הכותרת הראשית של ידיעות ומעריב ממלאת אותך אושר. למשל היום. ולא שזה כל כך ברור שהפושע גלנט לא יהיה רמטכ"ל. די סביר שהוא כן יהיה. ובכל זאת – את הנעשה אין להשיב. בראש צבאנו צפוי לעמוד מאפיונר, ביריון, לפי כל סוג של מערכת ערכים. לא בראש משרד הפנים, ואפילו לא בראש משרד החוץ: בראש הצבא, קודש הקודשים, שמורת הטבע, כותל המזרח וכו'. הוא כבר אורז את המזוודות, ובקרוב ייסע לאושוויץ, שם יצטלם בתנוחה של הילד עם הידיים המורמות, אבל הפעם עם יד אחת על הקת של האקדח.

(more…)

הייעוד האמיתי שלי

9 באוקטובר 2010

זאת השעה האחרונה שלי בפאריס. עוד שעה, לא, חמישים דקות, אני עולה על הרכבת מגאר דה ל'אסט למאנהיים, גרמניה. זאת גם הארוחה האחרונה שלי בפאריס. תוך כמה שעות אני חוזר לשיממון הקולינרי של סקסוניה התחתית, עם הקרואסונים הגרועים, הקרטופלנסלט ועוגות השמנת המחניקות בסגנון האייכספלד.

אני יושב בבראסרי ליד תחנת המטרו גי מוקה. השעה רק 11:45, אבל אני אוכל כבר עכשיו צהריים. אין לי הרבה זמן. אפילו בלי להוריד את התיק מהגב, קראתי למלצר וביקשתי את מנת היום. אין זמן לגינוני נימוס בורגניים, הרכבת כבר מחכה בתחנה. המלצר מביט בתמיהה מסוימת על התרמיל, אם כי לא נראה שהוא ממש מופתע. אני כנראה לא התייר הראשון בפאריס. מנת היום היא  tête de veau, הוא אומר בענייניות. אני מהנהן עוד לפני שהבנתי. זה הימור, אבל אין ברירה אחרת. אני חייב להצליח לאכול ארוחה אחת, לא, מנה אחת בפאריס שלא תהיה כישלון. זה יהיה אסון אם זה לא יעבוד הפעם.

הפעם האחרונה שהייתי בפאריס היתה לפני 23 שנה. מאז ועד היום אני מחכה להזדמנות הזאת, לאכול ארוחה אמיתית בפאריס. בעצם חיכיתי להזדמנות הזאת גם לפני הנסיעה הקודמת. הבעיה היא שהייתי אז בן שמונה. נסעתי לצרפת עם המשפחה בחופש הגדול, לביקור אצל קרובים רחוקים שגרים בגרנובל. זאת היתה הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל; שבועות לפני שנחתנו בצרפת כבר התכוננתי וקראתי בהתרגשות את הפרק על המסעדות בפאריס מתוך "מדריך לפיד לאירופה הקלאסית", מהדורת 1986. אני עדיין זוכר איזו סערת נפש גרם לי התיאור של מנת החזרזיר בשזיפים שהביא המחבר בסגנונו השופע.

 

אתונה. הייתי ילד שמנמן

 

אבל ההורים הקיבוצניקים שלי היו כנראה פחות בוגרים קולינרית ממני, או שלא היה להם מספיק כסף לממן אוכל משובח לחמישה בני אדם. לגבי הקרובים המקומיים – הם היו אמנם צרפתים, אבל כמקובל אצל יהודים ממוצא פולני הם לא הבינו באוכל. רוב הזמן הם ניזונו רק מבגט עם נוטלה, או מימ"חים של קיש פטריות שעוזרת הבית שלהם הקפיאה לפני שהיא יצאה לווקאנס.

כך קרה שבמשך חודש, לא אכלנו אפילו פעם אחת במסעדה.יום אחרי יום הלכנו למקדונלדס, או במקרה הכי טוב, אכלנו פיצה. הדבר היחיד שנותר לי לעשות הוא לדרוש תמיד את הפיצה עם Fruits de Mer, שהיתה יקרה פי שתיים מהאחרות. אבל זה לא הספיק: רציתי לאכול את הדברים שעליהם קראתי אצל טומי לפיד. פעם כשהלכנו באחד הרחובות ליד הלובר, ראיתי בחלון מין בופה עם כמה דליקטסים בוהקים, יפים להדהים: גלילות ממולאות בגבינות, שבלולים, דיונונים קטנים. היה שם משהו, מין משחה ירוקה נימוחה, ואני עצרתי מול החלון, רק להסתכל מה זה, אבל מיד משכו אותי משם ונזפו בי: "איך אתה יכול עוד לחשוב על אוכל? כרגע אכלנו פיצה!". חלון הראווה נעלם, ואיתו המאכל הירוק, המסתורי. הייתי ילד שמנמן, היחיד בשכבה שלא ידע לנסוע על אפניים.

2.

האם גאולה אישית באמצעות אוכל היא מין האפשר? האם אכילה יכולה להביא אותנו לרמה גבוהה יותר של תודעה? בהקדמה לאנליטיקה של היפה ב"ביקורת כוח השיפוט", מדגים קאנט את ההבחנה בין "הנעים" (למשל אוכל) לבין "היפה" (למשל יצירת אמנות), ולנחיתותו של הראשון לעומת השני, שהוא נטול אינטרס. הוא מביא  את הדוגמא הזאת (בתרגום מקורב):

כאשר נשאלת השאלה אם משהו הוא יפה, איננו רוצים לדעת…[שום דבר] בנוגע לקיומו האמיתי של הדבר, אלא רק איך אנחנו שופטים אותו בהתבוננות טהורה… כאשר מישהו שואל אותי אם אני מחשיב את הארמון שלפני ליפה, הייתי עשוי לענות שאני לא אוהב דברים שמיועדים רק כדי שיסתכלו עליהם; או לחילופין כמו אותו אירקוזי, שמה שמצא חן בעיניו בפאריס היו דוכני האוכל.

220 שנה אחרי קאנט, לא רק אירקוזים נוסעים לפריס בשביל האוכל. הרבה מאוד אנשים (אם כי אולי לא גרמנים, שמעדיפים נקניקיות) חושבים שאוכל הוא הדבר שבשבילו שווה לנסוע לפאריס. גדלתי על מדורי בישול, בדיוק בתקופה שבה הם התחילו לתפוס מקום מרכזי במוספי סוף השבוע. האליטה, שביסודה היתה עדיין די מפאיניקית, התחילה לנסוע לפאריס בתכיפות גדלה והולכת ולבלוס שם פואה גרה. אני זוכר שאסי דיין התארח בתוכנית של גידי גוב, וסיפר איך הוא אכל שלפוחית שתן של חזיר בטיול מסעדות מיוחד של 12 יום בצרפת. האורח הנוסף היה הרב בא-גד, שהציג במקביל את הספר שכתב על מכניקת הקוואנטים והיהדות.

 

לפלנד. זה פשוט חשוב לי

 

לאחרונה נדרשתי להסביר כמה פעמים למה אכילה משחקת תפקיד כל כך מרכזי בשבילי בנסיעה לחו"ל. זה מוזר, כי כבר יותר מעשר שנים אני לא מבשל שום דבר חוץ מטחינה, ובחיי היומיום אני אוכל בעיקר חומוס. ככלל, אני די חשדני כלפי אנשים שמסעדות ממלאות תפקיד מרכזי מדי בלייפסטייל שלהם. בתקופה הברברית שלנו, הקולינריה הפכה לתחום הידע המועדף המסמן את הבורגנות הגבוהה. אנשים כבר לא צריכים לגעת צרפתית, שלא לדבר על לטינית, כדי לשבת במסעדות שף ולאכול קיפודי ים. כך נוצרה צורה די דוחה של עידון, שמייצרת בהמות טורפניות כמו הבעל הסדיסט בסרט "הגנב, הטבח, אשתו והמאהב" של פיטר גרינוויי, או במקרים חמורים יותר כמו טומי לפיד, שכבר הוזכר כאן קודם.

אני גם מאוד לא מזלזל באידיאולוגיה הצמחונו-טבעונית, שנראית לי כמו אחת התנועות הפוליטיות היותר אותנטיות של תקופתנו. לא פלא שהכוחות החדשים והויטאליים ביותר שמגיעים לשמאל בישראל באים כיום בעיקר משם, כלומר מהאגף הפאנקיסטי טבעוני. ובכל זאת, כשמעמתים אותי אם השאלה למה אני אוכל חיות מתות, התשובה היחידה שלי היא שזה פשוט חשוב לי מדי כדי לוותר על זה. הייתי אומר שאם הייתי טבעוני, הייתי בנאדם קצת יותר מוסרי אבל מרוקן לגמרי, אולי אפילו חסר תשוקת חיים מינימלית. מבחינה זו, זה אני רואה באכילת בשר (במצבים מסוימים) חטא שאני נאלץ לחיות איתו כדי שתהיה משמעות לחיים שלי.

 

פולין. סוג של פשע

 

התקווה שמשהו יקרה בארוחה הבאה היא למעשה הדבר העיקרי שמוליך אותי הלאה משעה לשעה. תמיד יש איזו הבטחה למשהו שיקרה: דוכן פלאפל שמוכר סביח עם בזיליקום, מנה שעוד לא טעמתי במסעדה הודית, אפילו סוג חדש של קוטג' עם קצח. אני מדגיש את המלה יקרה כי אכילה היא בעיניי בעיקר התרחשות או אירוע. זה אירוע עם שני מומנטים: במומנט הראשון האוכל נמצא מולי על השולחן או בפיתה; במומנט הבא הוא נמצא בתוכי. אני לועס מהר, לא משתהה יותר מדי: כמו פושע, שודד כספות, אני חייב לנכס לעצמי את האוכל ולרוץ הלאה. זה נכון בעיקר במצב של תיירות בחו"ל – מצב אקזיסטנציאלי די מוזר ובעייתי, שבו בעצם לא לגמרי ברור מה אמורים לעשות. היום, כשאת כל הארמונות ויצירות האמנות אפשר לראות באינטרנט בלי לצאת מהבית, הבעיה הזאת עוד יותר חמורה. האוכל הוא בעצם כמעט הדבר היחיד שהנוכחות בארץ הזרה יכולה להציע לך; הדבר היחיד שיכול לקרות.

כך שבשביל אנשים מסוגי, האכילה של מאכלים חדשים היא כנראה מין שריד של מסע הצייד. אני באמת מסתכן די הרבה כדי לאכול את המאכלים שהמקומות שאני נמצא בהם מציעים לי. פעם, בהודו, נסעתי במשך שמונה שעות ללקנאו המאובקת, כי קראתי במדריך לונלי פלנט שמוכרים שם סוג מיוחד של קבאב. היה חם מאוד, ותעיתי ברחובות של הרובע השיעי בעיר. בסופו של דבר מצאתי דוכן עלוב שבו שכבו קציצות בשר שהוכנו כנראה לפחות יממה לפני כן. ידעתי שזאת התאבדות, והמוכר בקושי הסכים למכור לי, ובכל זאת הייתי חייב לאכול את הקבאב. התוצאה החיובית העיקרית של האירוע הזה היתה שאחרי כשלושה שבועות של סבל, רזיתי בערך בעשרה קילו. אבל ממילא, התוצאה לא חשובה: קאנט אמר שהאסתטי הוא נטול אינטרס.

 


בקנטינה בצ'רנוביל. הייתי חייב

 

בקהיר אכלתי יונה במיץ יונים במנזה של אוניברסיטת אל-אזהר. בצ'רנוביל אכלתי חתיכת חזיר אפרפרה-סגולה בקנטינה של העובדים. יכולתי לדלג על הארוחה הזאת, ולאכול אחר כך במקדונלדס בקייב. אבל הייתי חייב. ידעתי שלא אחזור לשם בקרוב, ופשוט לא יכולתי לוותר על עוד הזדמנות לאכול אוכל אוקראיני. באיסטנבול כפיתי על עצמי לאכול את הקינוח הנורא ביותר בעולם, טאבוק גוסו, מין פודינג שעשוי מחזה עוף טחון. לא מזמן כמעט הסתכסתי עם חבר יחצ"ן שהזמין אותי לתערוכה של איזה צלם: ידעתי שיש לי רק רבע שעה, ובכל זאת באתי, אכלתי מהקרפצ'ו וברחתי.

3.

כל העולם יכול להישרף, אבל מה שעל הצלחת חייב להיות בתוכי. ובכל זאת, זה לא ממש עניין אגואיסטי: יותר נכון לומר שזה מין יעוד.אני כמו גשושה שנשלחת על ידי המין האנושי לפלנטה זרה, וחייבת לתפוס בידיים המתכתיות שלה את הסלע שבו עשויים להימצא חיים. הכול תלוי בזה, עיני כל האנושות נשואות לכאן. אכילת המנה המדויקת במקום הנכון היא מבחינתי עניין ממש גורלי. לא פלא שהביקור הזה בפאריס היה כל כך טראגי. כי את כל שש הארוחות הקודמות לנוכחית, הצלחתי לפספס. תכננתי לאכול ארוחת צהריים כבר ברגע שאגיע, אבל בגלל ההתרעות על הפיגוע של אל קאעדה הרכבת התעכבה, ונאלצתי לאכול לחמנייה עם גבינת ג'לי גרמנית בקרון המסעדה.

 

טאבוק גוסו באיסטנבול. את זה באמת אל תנסו בבית

 

באותו יום, כשנחתי בפאריס, המבחר האינסופי של המסעדות, המאפיות והמעדניות פשוט בלבל אותי לחלוטין. וכך, בערב, מצאתי את עצמי דווקא בבבראסרי הגרועה והמגוחכת ביותר ליד כיכר הרפובליקה: מין מלכודת תיירים מצועצעת עם תמונות של מרילין מונרו, שבה הרהיטים, התקרה, השירותים ואפילו בעלת הבית מכוסים בבדים מנומרים, או צבועים בחברבורות. מרק הבצל שאכלתי שם היה למעשה יותר גרוע מזה שיכולתי לאכול בקפה "משוגעת" ברחוב אבן גבירול. וכל זה בעיר שבאמת קשה למצוא בה מנה גרועה.

אחר כך, במקום אחר, הזמנתי את העוגה הכי נוראה ברפובליקה, למרות שראיתי אותה מול עיניי על הדוכן. ביום שאחרי זה, נפלתי איכשהו דווקא על מין סטקיית פירי-פירי פורטוגלית, שבה הגישו לי רבע עוף עם קצת ספגטי בלי רוטב. ואחר כך, ברו דה טמפל, פספסתי את השעה שבה מגישים את מנת היום. משום מה התעקשתי להזמין משהו שראיתי בתפריט שאפשר היה עדיין לאכול. איך לא הבנתי ש- fromage blanc  זה פשוט גבינה לבנה, במובן הבסיסי ביותר, בדיוק כמו ב"מגה בעיר"? וכשנסעתי לעיר שדה במערב, וקיוויתי להתנסות במטבח המקומי, התברר שהרחוב הראשי בשיפוצים וכל המסעדות סגורות. נאלצתי לאכול פיצה. כן, פיצה.

4.

האיש שלידי אוכל קוסקוס. אני מתחיל לחשוב שאולי הזמנתי את הדבר הלא נכון. בשעה 12:25 מגיע המלצר עם הצלחת. אה כן, tête de veau: מוח של עגל. אלוהים.

זה לא "היפה", זה לא "הנעים". סביר להניח שזה "הנשגב".

נתזים (11): רוח בלהות רודפת את אירופה

19 במאי 2010

"כְחול השמיים מגלה לנו את החוק היסודי של הצבע. אל תחפש דבר מעבר לתופעות, הן עצמן התיאוריה": 200 שנה לפרסום תאוריית הצבעים של גתה – הכשלון המדעי האסתטי ביותר בהיסטוריה.

פיטר ביינארט, עורך הניו ריפבליק לשעבר, קורא את הכתובת על הקיר: ישראל הופכת למדינה ימנית ואולטרה לאומנית, רחוקה מהפנטזיות של היהודים הליברלים באמריקה. ואכן, לדעתו היהודים הליברלים והיהודים הציונים בארה"ב מתרחקים והופכים לשתי קהילות שונות. The Magnes Zionist מסביר לביינארט למה המצב עוד יותר חמור ממה שהוא חושב.

לפחות במצרים לא לגמרי מיואשים מאיתנו – הנה בלוג איכותי וביקורתי על תרבות ישראלית. האמורי שוקל לכונן ברית ידידות לוונטינית.

ב-2 במאי מתה בניו יורק אינה הקר גְראדה, אחרי שבמשך שלושים שנה מנעה את הגישה לכתבי בעלה המנוח, סופר האידיש הגדול חיים גראדה. האשימו אותה שבגללה שמו נשכח כמעט לחלוטין, אבל היא חשבה שאין מתרגם שראוי להתמודד עם הכתיבה שלו. כעת החוקרים פושטים על הבית ומצפים למצוא אוצרות. והאמורי שואל: בית הספרים הלאומי מעורב בפרשה? הוא הרי יהודי לפחות כמו קפקא!

האם יש לספרות עוד משהו חדש להגיד על הומואים? שואל ריצ'רד קנינג בביקורת על "חוף לובייבו" של ידידנו הפולני מיכאל ויטקובסקי.

חלף זמנה של הספרות; מה שנשאר ממנה זה לכל היותר מה שנשאר מהציור אחרי המצאת הצילום. כך טוענים שני ספרים חדשים.

אמזון מנסה לברוא מחדש את חוויית הקריאה, ופותחת את הטקסט של הספרים הדיגיטליים להערות ושל הקוראים. אבל האם מישהו צריך את זה בכלל?

הפילוסופיה במאה העשרים בטבלאות – כך עלה ונפל העניין בפילוסופים שונים או בתחומי דיון. קאנט שמר על מעמדו היציב, אבל המנצח הגדול הוא ניטשה, שהחל משנות השבעים העיסוק בו זכה לקפיצה היסטרית.

האם סגירתו של החוג לפילוסופיה באוניברסיטת מידלסקס מבשרת את תחילת הסוף של מדעי הרוח באוניברסיטאות? בין המודאגים: סלבוי ז'יז'ק, ג'ודית באטלר, אלן בדיו ואטיין בליבאר. ובינתיים, גם בבריטניה מדברים על בריחת מוחות, אחרי שכמה מדענים בולטים פותו לעבור לקנדה.

וראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון אוהב את הסמיתס. מה זה אומר עלינו?

תעלומה: מדוע קפצה מידת החזייה הממוצעת של נשות בריטניה ב-34B ל-36D? ואילו מרקס אנד ספנסר מתנצלים לאחר שמכרו "חזייה לילדות".

האנונימיות באינטרנט עשויה להוביל לפאשיזם, טוען הספר החדש You Are Not A Gadget

גדלים הסיכויים ללגליזציה של מריחואנה במקסיקו – ולא מאהבת מרדכי כפי שהיה אומר ג'קי לוי. ואילו הגרדיאן מתרגש מהמחסור במריחואנה בתל אביב (שמדווח על ידי סת פרידמן, כתב העיתון לענייני ציונות ושירות משמעותי בצה"ל).

ומערכת אכיפת החוק הבריטית סלחנית מדי כלפי פשעים שקורבנותיהם הם עופות דורסים.

בושבאום. תמונות נועזות יותר - באתר האינטרנט הפרטי

בליאן בושבאום, קופץ המוט הטרנסג'נדר הגרמני החתיך (עד לפני שנתיים קראו לו איבון), מדבר.

Youtube, שם ניתן למצוא גברים ללא חולצה למכביר, נאלצו להתנצל לאחר שהסירו סרטון ובו גבר טרנסקסואל חושף את פלג גופו העליון. הסרטון, בו מככב דומיניק סקאיה הקנדי, שב ועלה לאויר.

אחרי שהשמרנים השתלטו על ועדת החינוך של מדינת טקסס, תוכנית הלימודים של המדינה הגדולה עומדת להשתנות. בין השאר, העיסוק באייזק ניוטון יבוטל לטובת בחינת ההתקדמות המדעית שהושגה הודות לטכנולוגיה הצבאית.

למרות המראה והרווקות, אלנה קייגן אינה לסבית – כך לפחות היא מסרה מבעוד מועד לאנשיו של ברק אובמה, אחרת הוא כנראה לא היה מאמץ אותה כמועמדת לבית המשפט העליון. אם ככה, בבית המשפט העליון לא יהיו קווירים אבל גם לא פרוטסטנטים. כל תשעת החברים יהיו קתולים או יהודים. מלבד זאת, יהיו שם לא פחות מארבעה חברים מהעיר ניויורק, ואילו כל החברים הם בוגרים של שלוש אוניברסיטאות בלבד: הרווארד, ייל וקולומביה.

קייגן. יהודייה סטרייטית מניו יורק

טרנד חדשישן בקרימינולוגיה האמריקאית: בחינת הקשר בין תכונות אנאטומיות לפשיעה.

בארגנטינה ובברזיל זועמים על התוכנית של זוכת האוסקר קתרין ביגלו לצלם סרט במשולש הגבולות עם פאראגוואי. מסתבר שהאזור שקט יחסית, בניגוד לדימוי שנוצר בעיתונות המערבית.

ומה השוטרים הצרפתים חושבים על החוק נגד הבורקה שהם ייאלצו לאכוף בקרוב?ֿ

רוח הבלהות של "ההומו הפדופיל" שוב כאן, מדווח הטאצ. מורה גרמני פוטר בהאשמה של "קרבת יתר" לתלמידים, לאחר שדיבר על שדיבר "באופן לא ראוי" עם אחד התלמידים על נטייתו המינית. זו הזדמנות לדון בקישור הרווח בין הומוסקסואליות לפדופיליה, שהתחזק בעקבות שערוריות המין בכנסייה.

ואותן שערוריות בכנסייה הפכו את נושא ניצול הילדים לדגל העיקרי של מחנה האתאיסטים ומתנגדי הדת בגרמניה. אלה ערכו הפגנה שבה נופפו בפסל של זין צלוב. מעניין מה טומי לפיד היה אומר על זה.

תמונות מדהימות של המינים החדשים שהתגלו בהרי פוג'ה שבגינאה החדשה האינדונזית, ביניהם עכבר צמרירי ידידותי לחלוטין, צפרדע עצים ארוכת אף, וולאבי זעיר ועטלף הפריחה.

ייתכן שרוברט מוגאבה, הרודן בהווה והאינטלקטואל לשעבר, יודע משהו שאנחנו עוד לא יודעים? אנשיו של מוגאבה פשטו לאחרונה על שמורות הטבע של זימבבואה ולכדו ג'ירפות, פילים, זברות וחיות פרא אחרות, זכר ונקבה לכדו אותם. כעת הם נשלחים זוגות זוגות לתיבת הנוח המעודכנת – גן החיות המפוקפק של פיוניאנג.

ולסיום – ג'ים רוג'רס, המשקיע האגדי ואחד מגיבורי דה מרקר, אינו אופטימי: החילוץ של יוון הוא מסמר נוסף בארון של המשטר הישן.