Posts Tagged ‘צרכנות’

מ-די-נ-ת ר-ו-ו-ח-ה! (אבל לא על חשבון הילדים)

8 באוגוסט 2011

 מעיין הראל וניר חסון

1.

האינטרס הוא לעודד ילודה בקרב מעמד הביניים כי זה המגזר שנושא את מירב הנטל הכלכלי במדינה וגם לרוב את הנטל הביטחוני. אם כתוצאה מקושי כלכלי לגדל ילדים באופן ראוי מעמד הביניים יוריד את קצב הילודה שלו – זה יחמיר את הבעיה הדמוגרפית שיש לנו כבר היום שכל ילד שני שנולד היום הוא או מהמגזר החרדי או הערבי. המדינה חייבת לעודד ילודה במעמד הביניים, אם זה על ידי תמריצים כמו הקלה במס, בהוצאות של מטפלת וכיוצא בזה והבטחה שמחירי מוצרי התינוקות יהיו סבירים.

ח"כ שאמה-כהן, דה-מרקר, 28.7.11

את עגלת התאומים האדומה שלנו מכרנו זה מכבר, אבל לא זו הסיבה שבגללה לא הצטרפנו למצעד העגלות.  לא היינו שם, מפני שלדעתנו חלק מדרישות המאבק הנוכחי – שמתנוססות גם בראש רשימת הדרישות של מנהיגי מאבק האוהלים כולו – הן  היפוכה המוחלט של המהפכה. זוהי יציקת בטון מזוין לעמודי היסוד של  השיטה הקיימת, שעלולה להפוך את ההורים שבינינו אולי לעובדים טובים יותר, אבל להורים טובים פחות.

לכו לקניונים. לכו לשם בשעות הערב המאוחרות. אבל אל תביטו בשלטים,  אלא בעגלות. בחוץ המחאה גוברת אבל בקניון נמשכת חגיגת המותגים כבכל יום. מאות אנשים מסתובבים וביניהם תינוקות ופעוטות: הם שוכבים בעגלות, בוהים, מוכי עייפות או צורחים. ההורים שבאים עם ילדים קטנים לקניון בלילה מאמינים כנראה שזהו בילוי משפחתי, במקרה הטוב, או עול הכרחי,  תנאי לסידורים. הם מאמינים, אולי, שילד יכול  להשלים את שעות השינה שלו לאור הניאונים החזקים והרמקול המצווח.

מראה הילדים בעגלות בקניונים הוא תוצר לוואי של הקפיטליזם, של התודעה הכוזבת של ההורים בעלי הארנקים.  במובן מסוים, זוהי גם התפיסה השלטת בחברה הישראלית לגבי ילדים בכלל.  לצערנו היא גם רווחת בשבועות האחרונים גם בקרב מי שהיו אמורים להוביל את המחאה החברתית העכשווית, הצודקת. הדרישות כולן מגיעות מכיוון ההורים, והשאלה  המרכזית העולה מהן היא כיצד יכולה המדינה לסייע בלקיחת אחריות על הטיפול בילדים ובהרחקתם כדי לאפשר להורים להפוך לעובדים יעילים יותר.

התביעה הבעייתית ביותר, שוב לדעתנו, היא זו  שלפיה יש להחיל את חוק חינוך חובה חינם מגיל שלושה חודשים. אין ספק שבעלי ההון, המעסיקים הגדולים, ישמחו להצטרף לדרישה הזו – שתחזיר את  ההורים הטריים במהירות אל המסלול היצרני. גם ההורים יהיו מרוצים, בעיקר מן ההקלה הכלכלית שתתאפשר להם. יש רק מגזר אחד שדעתו לא נשמעת – יושבי העגלות, בני השלושה חודשים. האם מישהו ממובילי המאבק חשב מה דעתם על כך?

אין כיום כמעט מי שחולק על כך שהטיפול הטוב ביותר  לתינוק עד גיל שנה הוא בבית, עם מבוגר "טוב דיו" – אבא, אמא או דמות מטפלת קבועה – שמשגיחה עליו באופן צמוד וקשוב. יותר מכך, בשנים האחרונות הולכים ומצטברים מחקרים המצביעים על הקשר בין שורה ארוכה של בעיות  – בריאות, תזונה, הפרעות קשב ואלימות – לבין התעלמות מן הצרכים הבסיסיים הללו. מחקרים אחרים, שנעשו על-פי תיאוריית ההתקשרות של בולבי, הוכיחו, כי ילדים ששהו במעונות לפני גיל שנה פתחו דפוס של "התקשרות נמנעת", המאופיין במתח ובאדישות. אבל לא צריך להיות חוקר כדי לראות איך תינוק חסר אונים, שמגיל צעיר כל כך חייב להתחרות בתינוקות אחרים על תשומת לבן של מטפלות יפתח בעיות של ריכוז וקשב. האם מי שלא הקשיבו לו בתקופה הקריטית ביותר יוכל ללמוד להקשיב בעצמו? האם ילד שנאלץ להלחם בכוח על מקומו מגיל אפס לא יהיה אלים יותר בשנים שאחר כך? האם באמת אין קשר בין התחזקות הנורמה הישראלית שלפיה ילדים מבלים עם הוריהם במקרה הטוב שעות ספורות ביום, לבין העלייה בצריכת הריטלין?

פרופ' פנינה קליין מאוניברסיטת בר אילן, מתארת  בכתבה הזו את  הנזקים הנירולוגיים שנגרמים לתינוקות כתוצאה מאי קבלת תשומת לב מספקת. "אם החוויות חוזרות על עצמן יום אחר יום, זה משפיע על חלוקת התאים במוח באופן בלתי הפיך. קשה מאוד לחזור מכך להתפתחות נורמלית". המאמר הזה כולל כמה קישורים למחקרים נוספים בסוגיה.

פרופ' רחל לוי-שיף, מכנה זאת "חסך של הורות": "ברגע שהורים שמים את הילדים בפעוטונים כבר בגיל 3 חודשים ולוקחים אותם הביתה בכל יום רק בשעות אחר הצהריים כשהם עייפים ומותשים, לאחר יום עבודה מפרך, אז התוצאה היא שהם נמצאים עם הילדים מעט מאוד ואין להם סבלנות להשקיע בהם ולחנך אותם".

למרבה הצער, שוק העבודה בישראל, בעיקר בעשורים האחרונים, הכתיב את הקצב לשוק החינוך. והקצב הוא מטורף. כשאנחנו (היום כבני 35) היינו ילדים, חזרנו מהגן ב-12 בצהריים. היום לא נדיר למצוא גנים שבהם שוהים ילדים עד 17 בערב. גם 18, 19 ו-20 בנמצא. שעות השהות הארוכות בגני הילדים התפתחו ביחס ישר לגובה  הגבות המורמות ולקולות הצקצוקים של הבוס כלפי האם או האב שביקשו לצאת מוקדם יותר "בשביל הילדים". שוק העבודה וחוקיו היו לאתר עוין עבור מרבית ההורים, באופן שחוצה מגזרים, מקומות יישוב או מעמדות. תופעה נלווית נוספת היא, שהעלות הגבוהה של העסקת מטפלת פרטית לעומת גובה השכר בישראל מובילה את מרבית ההורים לחפש פתרונות במעונות, משפחתונים ופעוטונים. חלק גדול מהם מצויים במבנים או בדירות צפופים ואפלים, ללא חצר, מספקים תזונה לקויה ואינם  זוכים לפיקוח חינוכי ראוי.

בנוסף, ישראל חריגה בעולם המערבי בכך שילדיה לומדים שישה ימים בשבוע. כשכולם הפסיקו לעבוד ביום שישי, אף אחד לא טרח לספר את זה לילדים. המשמעות היא, שכיום ילדים בישראל מבלים את רוב שעות הערות שלהם בחברת ילדים ובהשגחת מבוגרים זרים.

ולא, תינוק בן  3 חודשים לא זקוק לחברה או ל"פעילויות העשרה".

אנחנו מנסים  לנסח את הפרדוקס ההורי הישראלי: כל זוג צעיר מכיר אותו. לפני שיש לך ילד מופעל עליך  מכבש לחצים חברתי וכמעט ממלכתי להוליד ילד ואחר כך עוד אחד ועוד אחד. ישראל מממנת טיפולי פוריות ביד רחבה, ומתאפיינת בדפוסי ילודה גבוהים מאוד ביחס למערב, גם בקרב משפחות חילוניות. מי שאינו בוחר בכך נתפס כחריג ומוזר . זוהי תפיסה "שבטית" מובהקת. מן הצד השני, זמן קצר לאחר שהילד נולד וחופשת הלידה הקצרצרה מתקרבת לסיומה, מתהפך כיוון הלחץ ואתה כמעט נדרש "להכניס את הילד למסגרת". קשה לנו לספור את הפעמים שבהן שמענו בשנתיים וחצי האחרונות – התקופה שבה גידלנו את התאומים שלנו בבית –   את השאלה: "אז מתי הם נכנסים למסגרת?", מצד קרובים, חברים או סתם אנשים ברחוב שהרשו לעצמם לייעץ לנו. ההסברים רבים ומגוונים: "הם לא יתפתחו כמו שצריך"; "אי אפשר לאתגר אותם בבית" והטוב מכולם: "הם לא יהיו מספיק אסרטיביים כדי  לשרוד בחברה". חלי גולדנברג כבר ניסחה את הטענות הללו בכישרון גדול משלנו.

2.

 תהליך בוקונובסקי הוא אחד הכלים העיקריים לשימור היציבות החברתית […]. גברים ונשים תקניים סדורים במערכות אחידות. בית חרושת קטן מאויש במוצריה של ביצית-בוקונובסקי אחת ויחידה […] אנו עוסקים גם בייעוד והתניה. התינוקות מגיעים להרקה כיצירי-אנוש בעלי ייעוד חברתי, כבעלי סוג אלפא או אפסילון. כפועלי ביוב לעתיד או כ… [..] מנהלי מדגרות לעתיד.

"בימים קדומים היו יצירי-אנוש…" הוא היסס: הדם הציף את פניו. "הם המליטו ולדות חיים." […] "כן, אז היו הורים" […] "בקיצור", סיכם המנהל, "ההורים היו האב והאם". עובדות אלו", אמר בחומרה, "הן עובדות בלתי נעימות: הדבר ידוע לי. אולם, הלוא עובדות היסטוריות, רובן ככולן הן עובדות בלתי נעימות" […] בימים ההם, בעידן הדוחה של המלטת ולדות חיים, גדלו הילדים בבתי הוריהם ולא במרכזי ההתניה הממלכתיים.

מתוך: עולם חדש מופלא, אלדוס האקסלי, 1932

נחשפנו גם להורים אחרים, אבל כמעט כולם גדלו בתרבויות אחרת: רוסים, אמריקאים, ספרדים – דווקא הם בחרו להיאבק ולשלם מחיר כדי להשאיר את ילדיהם איתם בבית. חשוב לנו להדגיש, כי כשבחרנו להשאיר את ילדינו בבית  עשינו  זאת  לא בהכרח מתוך משנה סדורה ואפילו מבלי להתכוון לכך מראש, אבל בעיקר מפני שהתמזל מזלנו המשרות של שנינו הן כאלה, שאפשרו תמרונים חדים במהלך היממה ופיזור של העבודה עמוק לתוך הלילה. אנחנו גם בטוחים שזו אינה הבחירה הנכונה והמתאימה לכולם. איננו רוצים להטיף. אבל אנחנו בהחלט חוששים, שקבלת דרישת המפגינים ל"חינוך חינם מגיל אפס", עלולה להפוך את האופציה של גידול ילדים בבית בשנותיהם הראשונים ללא קיימת. גם ההורים הנחושים ביותר יתקשו לעמוד בלחץ במקרה שאכן יהיו גנים בחינם לכל דורש מגיל 3 חודשים. "נותנים לך, לא תיקח?", מכירים?

עוד אחת מהתוצאות  של הנתק בין ההורים לילדיהם היא אבדן היכולת של ההורים להתמודד עם ילדיהם בשעות המעטות שבהם הם נמצאים בחיק המשפחה. ישנם כמה כותבים בעיתונות ובמרחבי הרשת הישראלית שעשו קריירה מהתלונות האינסופיות על הקושי שבגידול ילדיהם; מתיאור  "הירידה באיכות החיים" שהם גורמים  ומשלל נאצות על ראשו של ממציא החופש הגדול  ועל החובה "להעסיק את הילדים" בשבתות. דומה שערכם של הילדים בשיטה הקיימת הוא בהעדרם או בצמצום נוכחותם.  אבל צריך לזכור: הולדת ילדים ובעיקר גידולם המתמשך אכן מביאים אתם שינוי קיצוני בחיים. השיבה המדומה והמהירה ל"מסלול" העבודה מטשטשת לעתים את התחושה הזאת, ובאופן פרדוקסלי – מובילה לעתים קרובות דווקא להולדת ילדים נוספים במרווחים קטנים מאוד. לא בכדי טוענת ענת רוזיליו, דוברת "מחאת העגלות", כי אי-קיומו של חינוך חינם "מגיל אפס" עלולה לפגוע בעידוד הפוריות הישראלית הנכספת: "הדבר הזה לא רק תוקע הורים צעירים, הוא מסרס, וגורם לחשוב האם כדאי להביא עוד ילדים לעולם. דיברתי עם הרבה אמהות שאמרו לי: 'מספיק לי ילד אחד, אני לא יכולה לחיות בעוני'".

ההורים הם האשמים האחרונים במצב. אשמים המעסיקים, אשמה המדינה, אשמות הפרסומות שדורשות ממך לרכוש מוצרים שבשבילם צריך לעבוד עד שקיעה (ואפילו לאחר מכן). בעינינו, הארכת שעות העבודה והניתוק בין הילדים להוריהם הם אולי העוול הגדול ביותר שנעשה למגזר העובד בישראל בעשורים האחרונים. הם גורמים לניכור במובן העמוק ביותר, זה שאליו התכוון גם מרקס: ניכורו של האדם מעצמו, ומהאופן המשעבד שבו הוא נכפה להעביר את זמנו. חלק מההורים, שיושבים במשרד בעבודה שעות ארוכות ונאלצים להביט רק  דרך מצלמות אינטרנט בתינוקות שלהם, הישנים בגן, וודאי יזדהו עם התחושה הזאת. העוול הזה  חמור יותר מהעלייה במחירי הדיור, כואב יותר מהקוטג'.  אנשי חינוך רבים רואים בו את הגורם שמשפיע לרעה יותר מכל על החברה שלנו, על אופייה ועל פניה – על  האלימות, חוסר הסובלנות, הדוגמטיות.

בעבר היו הישראלים (נכון, בעיקר הישראליות) מגדלים את ילדיהם אחרת. אין ספק כי הנשים היו ועודן הנפגעות העיקריות מכך. אבל הפיתרון צריך להגיע מהכיוון ההפוך – הארכה משמעותית של חופשת הלידה ומיסודה של חופשת אבהות, מתן תמיכה כספית להורים שמחליטים לגדל את ילדיהם בבית לפחות בשנה הראשונה לחייהם והגמשת שוק העבודה, באופן שיאפשר לשני ההורים לחלק את זמנם בין הילדים לעבודה. כך עשו זאת למשל בשבדיה (חופשת לידה וחופשת אבהות של שנה וחצי) ובנורווגיה (סיוע מהמדינה להורים המגדלים את ילדיהם עד גיל שנתיים). זו מדינת הרווחה וזה הצדק החברתי הראויה בעינינו. חשוב לציין, כי חלק מהדרישות הללו אכן מופיעות בין תביעות המפגינים, אך הן אינן נמצאות בראש הרשימה, ולמעשה סותרות את הדרישה לחוק חינוך חינם בגיל כה מוקדם.

נכון להיום, מצעד העגלות מסמל לדעתנו מפגש כמעט מפחיד, מטריד ואפילו לא-יאומן בין מאבק חברתי-סוציאליסטי צודק וחשוב לבין קפיטליזם קיצוני, שמקריב על מזבחו את המשפחה ומשעבד את כל פרטיה – גם  את אלה  שעדיין לא למדו לדבר, ללכת או אפילו להתהפך מהבטן לגב – למערכת תעסוקה דורסנית, שמשרתת בעיקר את בעלי ההון ושומרת היטב על "היציבות החברתית".

ערכי התא המשפחתי נחשבים לרוב לנחלתו הבלעדית של הימין השמרני, ובישראל גם הגזעני, ראו שאמה-כהן. אבל בעידן שלנו דווקא המשפחתיות וההגנה עליה, גם בשם הניסיון להביא לשיווין הזדמנויות אמיתי בין גברים ונשים, יכולה להפוך לכלי במאבק רבולוציונרי, המאבק כנגד המנגנונים הקפיטליסטיים. הלא הם אלה שמאפשרים להורים להביא ילדים לעולם וזמן קצר לאחר מכן להכניס אותם אל המטריקס, שכל התמחותו היא ב"העלמתם". זו אינה גזירת גורל. הילדים שלכם  הם "יוצרי המפתחות" של המטריקס ולא שומרי הסף שלו.

 עוד על ילדים והורות בימים של אי ודאות:

מותק, הילדים יתבלבלו!

שתי תשובות לחיים לקראת קטסטרופה