Posts Tagged ‘צנזורה’

השפה המזוינת פוגעת ברגשות הציבור

10 במרץ 2013

 על צנזורה של השירה

 תהל פרוש

השתתפה במחשבות ובניסוח: לין חלוזין-דברת

1.

הו, בנק שלי

הו בנק שלי זיין אותי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון אתה לא רוצה אף טייקון לא, כן כן כן, הו בנק שלי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון לא טוב, לא, עם הטייקון אתה יושב לארוחת צהריים אצל אייל שני ואתם אוכלים חסילונים ברוטב שמח אבל איתי יש זיקוקים ויצרים יש הרבה תנטוס וזה כידוע עד איפה שהחיים נמתחים

הו אחיי! תתעלמו ממני למי אני עמלה כותבת שירים למי למי אוכלים שלי במסעדות של אייל שני מחזיקים ידיים באצבעות נישואים שחותמות כרטיסי עבודה, מחזיקים על כל הכתפיים כלכלה הו בדרך להפגנה נגד הטייקונים ויחסיהם האפלטוניים עם הבנק אני רואה אתכם בטאפס בר אוכלים לטינוס והבשר שלי ריק והשלט שאני נושאת נשאר לעמוד כמו זין על ויאגרה, אתם האסון שלי בדרך להפגנה נגד המלחמה

הו אתם! מי שרוצים לעשות כסף הו מי שרוצים להתעשר ומי שרוצים לשלם ומי שרוצים לאכול ואז לייצר כאב על אופני ספורט מהודרים, ומי שלובשים חולצה מכופתרת ומי שלובשים חליפה ומי שעושים קריירה מטאורית ומי שכותבים עליהם ומי שעוברת בהם התרגשות לפני הכניסה למחלקה ראשונה ומי שאוהבים שיש לבן עם עורקים, ומי שיודעים מה שעושה הכסף והם שותקים

הו בנק שלי זיין אותי ואעשה פיגוע התאבדות בלובי אחרי שאלחש סעמק ערס וכלום לא יקרה זיין אותי למפרע בתשלומים לחמש שנים במסמכים חתומים ואז אצא לשמש אל הרחוב אחרי אונס לא מוכר על ידי הרשויות הו אף שוטרת לא תבוא להציל אותי ולא אירגוני הנשים ולא ארגונים למען השלום ולא תנו לחיות לחיות

tehela

2.

בשבוע שחלף נכנסתי באיחור של כמה עשורים למועדון של הסקס פיסטולס, מועדון כותבי התועבה.  השיר "הו, בנק שלי" עורר מהומה, ובשתי פעמים שונות עלה עניין הצורך לצנזר אותו. בפעם הראשונה היה מדובר בפסטיבל דימונה אליו הוזמנתי לתת שעה על שירה מול עובדות ועובדי העירייה. החלטתי עם המשוררת ענת זכריה, לעשות שעה על שירה חברתית הנוגעת בייחוד בעבודה וכסף, נושאים שמעסיקים אותי מאוד בשנתיים האחרונות. באירוע הקראנו שירה זועמת וביניהם את השיר המדובר.

האירוע שהתרחש באולם מליאת העירייה, היה קצר אבל אפקטיווי. במהלכו התבקשתי להגיע לדימונה עם המיצג עבודת גילוי עליו סיפרתי (העוסק במתן עדויות על תנאי עבודה) ולאחריו פנו אלי שלוש נשים שהצהירו שהן אוהבות שירה, אמרו לי שהתרשמו מאוד ולקחו את שמי. אחת מהן אפילו לקחה ממני מספר טלפון. אני וזכריה חשנו שזיהינו צמא לסוג שירה כזה ושנוצר קצה של דיאלוג שיכולנו להמשיך אותו הלאה. לאחר מכן הלכנו לאכול ארוחת צהריים דשנה עם כמה מהמארחים המקסימים שלנו.

אבל משהו התרחש בין היציאה מאולם העירייה ועד שהגענו לארוחת הצהריים. אפשר לומר מעין התקוממות של כמה מאחראי האירוע ומשוררים, שטענו שהשיר "הו, בנק שלי" לא התאים לקריאה בדימונה, שהיו בקהל בין השאר כמה נשים וגברים מסורתיים שפרכסו כשאמרתי זין וזיין אותי ושגם הרב של דימונה היה שם ופירכס. למעשה, נאמר לי שאילו ידעו מבעוד מועד על השיר הייתי מתבקשת שלא להקריא אותו. קולגה משורר אמר שאפשר היה להקריא את השיר אולי אחרי הכנה מסיווית יותר של הקהל וציין שגם נאנחתי תוך כדי ההקראה באופן מיני. עוד נאמר שהשפה של השיר גבוהה מדי לאנשים שהיו בקהל, ולכן עבר מעל ראשם ומאידך שמילים הגסות חסמו את הקהל וגרמו לו להתנכר לשירה. יש לציין שלפני שהקראתי את השיר מעורר הלחץ אמרתי לקהל שלקחתי את הביטוי "הבנקים מזיינים אותנו" לקצה, שהפכתי אותו לאמצעי הביטוי לשלי.

יומיים אחרי שחזרתי מהפסטיבל הייתי אמורה להופיע עם אחד משיריי בעצרת יום האשה הבינלאומי בתל אביב, המשותפת לערביות ויהודיות. לאחר מחשבה החלטתי שאקריא את "הו, בנק שלי"; נכון לעכשיו, חשבתי, זהו השיר שמייצג באופן הטוב ביותר את מצבי בעולם כאשה, אשה שמופעלת עליה אלימות כלכלית מוסדית רבת כיוונים. חשתי שיש בשיר כדי לבטא את נהמת לבי העמוקה מול המצב הזה. המארגנות ביקשו ממני לשלוח את השיר אליהן מבעוד מועד כדי לדעת איפה לשבץ אותי בין הדוברות, ועשיתי זאת. כמה שעות אחר כך קיבלתי טלפון. "קראתי את השיר וצחקתי", אמרה המארגנת המטלפנת, "אבל תראי, הוא לא מתאים לעצרת, הוא פרובוקטיבי מדי, יהיו שם פועלות ערביות וזה יפגע בהן, זה כמו לאנוס אותן. זה שיר שמתאים לערב תרבות בתל אביב". לא הבנתי מה כל כך הצחיק אותה בשיר אבל שאלתי מה היא חושבת שיפגע בהן עד כדי אונס. "יש שם מילים גסות, את אומרת לזיין. אולי את יכולה לעדן את השיר". לא הסכמתי לעדן את השיר והיא הציעה שאחליף אותו באחר. אמרתי לה שאני אחשוב מה לעשות ואחזור אליה.

לא חשבתי לבד. שלחתי את השיר לכמה חברות פמיניסטיות והתייעצתי איתן. יחד חשבנו שהשיר הזה צריך להישמע ושאולי הפשרה הנכונה היא שאתווך אותו לפני כן ואסביר את המניעים לכתיבתו ובשימוש שאני עושה במילים הגסות. בשיחה עם המארגנת אמרתי לה שחשוב לי להופיע עם השיר הזה כי הנושא של אלימות כלכלית וניצול כלכלי מושתק, חסר שפה כמעט, וזאת חוויה משותפת אולי לכל הנשים שיהיו שם. "כן, היא אמרה, אבל את משתמשת במילים תזיין אותי".

אמרתי שאני מוכנה לתווך את השיר לפני הקריאה שלו ובכך לרכך את האפקט. אני יכולה להסביר, אמרתי לה, שהשימוש במילים הגסות הוא לא סתמי, שאני לוקחת בעלות על ביטוי ומקשרת אותו למצב הנכון של פלישה וחדירה פיזית ורוחנית שאנחנו עוברות באינטראקציות עם מוסדות כלכליים ולתחושת האונס שאלה מייצרים. חוץ מזה הזכרתי לה שפנתה אל משוררת ולא אל מנהלת עמותה של נשים, וכמשוררת זה בדיוק הדבר שאני עושה, יוצרת בשפה ולא כדי לעורר נוחות. המארגנת אמרה שהיא בעצמה תתייעץ וחזרה אליי ואמרה שהן מסכימות שאקרא את השיר עם ההבהרה לפני כן.

למחרת בבוקר, יום העצרת, קיבלתי טלפון ממארגנת נוספת: "חשבו פה על זה שוב ואנחנו מבקשות מאוד שלא תגיעי עם השיר הזה. הוא שיר טריגרי". מה טריגרי, שאלתי. "המילים לזיין וזין", אמרה. היא עצמה, ככה הוסיפה, חשבה אחרת, שכדאי שאקרא אותו דווקא כי הוא קשה. בשלב הזה הבנתי שהמלחמה על השיר אבודה. עניתי לה שכמשוררת אני רוצה למנוע סבל מיותר מבני אדם ואין לי כוונה לגרום למארגנות יגון כל כך עמוק עם השיר שלי. בסיכומו של עניין, שעתיים אחר כך, הקראתי לפני הקהל הנשי בשדרות רוטשילד שיר אחר.

 

3.

בני אדם, על החוקים והכללים שלהם, יכולים להיות קשים וגסים, לדרוס אותנו במגפיים מסומרים, להצליף בנו במילים ומעשים, לפלוש ולחדור לכל פינה בגוף-נפש שלנו ולהפך אותם. בנות ובני המזל שבינינו זוכות רק במעט יחסי מהסבל הזה, אחרות ואחרים סובלים מאוד. אין סוף לגסות ואלימות החיים האלה והביטוי ברחוב, הביטוי המקולקל והגברי, אומר שהחיים מזיינים אותנו. זה ביטוי וולגרי וקולע. הוא קולע כי הוא תופס את הגסות במה שעושים לנו, את האלימות שאנחנו סופגות אבל גם את האינטימיות שבפעולה, את הפוטנציאל של המגע להפוך לאהבה ואת הכמיהה שלנו לזה. אין לנו יכולת כמעט בכלל להגן על בני אדם מהמגע הגס הזה עם המציאות אבל מתברר שיש רצון עז להגן על בני אדם מהשפה שמדברת אותה.

אלימות כלכלית היא אלימות כזאת שגם אם נדבר אותה כל יום כל היום הדבר לא יספיק. זאת אלימות מובנית ומתוחכמת כל כך עד שגם אם כבר הצלחנו להבין מה קרה לנו באיזה רגע – אז ברגע הבא היא כבר חומקת מאתנו ומקבלת צורה נוספת. "הו, בנק שלי" הוא שיר שמתעסק בזה, מפרק לחלקים את הבנק על השיש שלו והפקידים בחליפות וממקם את המשתתפים בהצגת הפורנו של המערכת הבנקאית – מערכת אלימה של תשוקות וניצול. במובן זה העובדה שמארגנת העצרת אמרה שקראה את השיר וצחקה מעיד על דבר די מדכא; שייתכן והצנזורה של השיר נעשתה מנקודה שבה שומרת הסף לא מבינה את האלימות שהיא עצמה משוקעת בה עד צוואר.

אני יכולה להבין את הצחוק של המארגנת מהגסות של הטקסט אם היא קראה את השיר כמו שקוראים את האונס ואת האלימות לתוך עולם המיניות וזיהתה את ה"זיין אותי" עם התשוקה המינית במקום לזהות את ה"זיין אותי" עם הרצון להשביע את המערכת שאונסת באמצעות ההפיכה לאובייקט נחשק של המערכת הזאת – להיאהב על ידה. היא לא ראתה שהפורנו של הבנק הוא ניצול וכיצד התשוקות לכודות בתוכו. וזה עצוב כי נשים, אפילו פמיניסטיות, כל כך רגילות שמזיינים אותן עד שהן לא רואות כבר את העובדה שהפורנו שקיים ב"זיין אותי" בשיר אינו ארוטי. לא ניתן לדבר על אלימות מינית וכלכלית אם הפורנו נתפס כסקסי; במצב כזה שבו אין מרחק מהדבר עצמו וה"זיין אותי" נתפס כקריאת תשוקה חד משמעית אז השיר מצחיק  – הנה עשינו סרט פורנו בבנק ועכשיו אנחנו מתגרות מזה. באופן הזה אפשר להפוך אותי למשתפת פעולה עם האנס עצמו כי אני משתמשת במילים גסות.

דוגמה לצנזורה דומה שנובעת מחוסר הבנה של השירה התרחשה גם ברכבת ישראל במאי שנה שעברה. תכננו, קבוצת משוררות ומשוררים, להעלות ברכבת מתל אביב לחיפה מופע שירה ב-1 במאי יום הפועלים, אבל הרכבת צינזרה אותו בגלל שירים שיש בהם שימוש במילים מיניות כמו תחתונים. הציבור ככה התברר אז יכול לשמוע שירה שיש בה מטאפורות נחמדות של פרחים במקום קוס, מלפפונים במקום זין, או שימוש במילים תנ"כיות כמו לבעול במקום לזיין. לא משנה בכלל שהשירים, אז כמו במקרה הנוכחי, לא התעסקו בסקס אלא ביחסי האשה-כסף או האדם-עבודה, שומרי הסף לא יכלו לראות דבר אלא הפורנו-מין ומילים שמרמזות אליו.

בכל המקרים הללו צריך לשים לב לפרדוקס בכך שהמרחב הציבורי שכולנו חיות בו מכוון כולו לאלימות הכלכלית-מינית ואונס אותנו לציית לה. כולו מפוצץ במסרים של תאגידים, כמו למשל פניו של מודי בר און שמפרסם עוד בנק שתוקף אותנו, או בפניו של יאיר לפיד שייצג בעבר בנק שמזיין אותנו. המרחב נשלט על ידי כסף, מעליב באינפנטיליות המופנית כלפינו ועיקרה בסצינת הבסיס של נשים מרוטשות שמדברות כמו תינוקות אל גברים תינוקיים שיודעים הכל. כולנו סובלות וסובלים מזה, מתעצבים על ידי הדימויים הללו, חסרי כוח מולם כמעט. אף אחד לא מגן על הציבור ממסרים מוטים של טייקונים, מאווירת המירוץ הצרכני קודח שמעצבי המרחב הציבורי לקחו להם למטרה להשרות עלינו. שומרי הסף חסרי הכוח מול האלימות הממשית אבל יש להם אפשרות להגן על הציבור מהשירה, אז הם עושים את זה.

 

4.

אפשרות אחרת עגומה לא פחות היא שגם בדימונה וגם מארגנות העצרת הבינו את השיר, ראו שהוא מדבר את נקודת מבטה של הנאנסת, אבל החליטו שלא ניתן להשמיע אותו בגלל בחירת השפה. במילים אחרות, מותר לזיין כל הזמן את כולן וכולם במישור המיני והכלכלי ולייצר עבדי מין, עבדי כסף ועבדי רכוש – אבל אסור להגיד שעושים את זה כי צריך לשמור על חזות מכובדת וסטרילית. הבעיה היא כמובן שאי אפשר להמחיז את כל זה, להראות איך הגסות עובדת והכאב עובד, בלי להיות גסה כעצמך.

כאן נכנסת שאלת האפקטיביות של האמנות, והשאלה למי היא מיועדת. אחד היתרונות של עשיית אמנות הוא להגיע לגבול השפה המקובלת, או לנסח משהו חדש ביחס אליה כאקט שיש לו פוטנציאל קולקטיבי של שחרור. אבל מה שווה האמנות אם היא נדחקת להישאר בהיכלי שיש לבנבנים וצחיחים, בפסטיבלים של פרינג', שמורות טבע מגודרות היטב כדי שלא תפריע לשאר הנשים והאנשים לקנות קוקה קולה ולשאוף להיות מנהלי בנק. מה שווה אמנות אם היא רק אסתטיקה ללא כוח מערער ומטריד ומפעיל, ואיך קרה שדווקא על אנשי דימונה ועל פועלות ערביות צריך להגן מפניה?

לפני שלוש שנים משרד החינוך החליט לאסור על הקראת חלק משיריה של יונה וולך בבית ספר תיכון כאקט של הגנה על הנערות והנערים מהשפה. גם בדימונה, בעצרת הנשים וברכבת ישראל המצנזרים את השירה חשו שהם צריכים להגן על קבוצות מסורתיות או פריפריאליות-מוחלשות כפי שמגנים מבוגרים על ילדים. בשם הרב תרבותיות יש מילים שלא הולם לומר אותן בשיר ושכדי לא לפגוע, לא להכביד, כדי לא לעורר אי-נוחות או מחאה, עדיף שיהיו מילים שלא ייאמרו. בעצם אמרו לי שאת המעשים שלי בשפה אני רשאית לעשות במסגרת הלובן הפריווילגי שלי, עם לבנים פריווילגיים אחרים ובתוכם. במילים אחרות הועבר לי המסר שאין אפשרות לקבוצות האלה להכיל את השירה כי הן בשונה מקבוצות אחרות שכן מסוגלות – למשל אנשים שמגיעים לערבי שירה בתל אביב – נמצאות תחת מגבלות.

העניין המעמדי פה משמעותי כי שומרי הסף מחליטים שבעוד שאני באה ממעמד שמבין שבאמנות אפשר לומר גסויות תחת מטריית האמנות – בפריפריה או ברכבת יש נשים וגברים שלא מכירים את הקוד ולכן הם לא בני שיח שלי. על הרקע הזה מעניין לזכור שבשנות ה-80 לקחה יונה וולך את המופע שלה למתנ"ס ברמלה, מקום לא פחות פריפריאלי מדימונה, והקריאה שם את השיר המפורסם שלה "תותים" שבסופו מוזכרת המילה זין. לא תועדו אז התפרקויות על רקע שמיעת השיר. באופן דומה במסעותיי בפריפריה בישראל עם קבוצת גרילה תרבות, משוררות ומשוררים שפועלים לשינוי חברתי באמצעות השירה, גם כשנקראה שירה פרובוקטיבית לא אירעה רעידת אדמה. להיפך, מרבית הפעמים הצטרפו אלינו תושבות ותושבים ועלו לדבר עד שאי אפשר היה להבחין מי הוא מי.

הצנזורה בכל המקרים האלה מחזקת את העובדה שללא הליברליזם הניאו ליברליזם לא היה יכול לעשות מה שהוא עושה. ככה למשל, היהודיות הזמינו את הערביות לשדרות רוטשילד ורוצות לאפשר להן מרחב מוגן ונעים ומחליטות שמחיקת השפה הגסה של הסבל הגס מגדירה את הנעימות הזאת. במקרה הזה צריך לשאול על מה מבוססת השותפות עם הערביות. הרי אם היא מבוססת על משהו זה על סבל משותף שיכול לייצר ברית – הדרך היחידה שבה ההפרד ומשול של הניאו ליברליזם יכול להתמוטט בין נשים עניות לעשירות או בין לבנות לשחורות הוא במקום של הסבל. זה לא אומר שהדרך לשם פשוטה כי אנחנו לא אוחזות באותן פרקטיקות לשוניות ולא כולנו מדברות על הסבל אותו הדבר. במובן הזה ייתכן מאוד שדיאלוג יכול להתחיל מאמירות פחות קשות – אבל בפנייה אלי לא היה חיפוש אחרי שותפות אלא נשקף חוסר מסוגלות לשאת את הדיבור.

חסימת הניסיון שלי לשקף בשפה את האלימות, בטענה שהשפה היא זאת שאלימה, גורמת לי להבין שעליי להשתמש בה יותר. כל הדבר הזה דוחף אותי בגוף אשה שלי, על כל החלק-גבר שיש בי, לתבוע את החופש לקחת כל חלק בשפה הגסה. עליי גם לזעזע כדי להשתחרר מתפקיד אשה יפה ומסודרת, אשה מדברת יפה שירה נקייה ומהוגנת כדי להתקבל בציבור. מול מציאות מחורבנת לפעמים גם השפה מחורבנת אבל מבני הכוח המרובדים אוסרים עלינו לדבר את השפה ועבור נשים האיסור כפול, לכן ניכוס השפה על הגסות שבה חשובה מאוד דווקא לנשים, אפשר לומר אפילו מצווה ממש.

"צריך לבדוק": דו"ח על פשיסטוֹן ושלטוֹן

9 בנובמבר 2010

חגי אלעד

מרוב שזרזירי הפשיזם החוץ-פרלמנטארי הולכים אצל עורבי ה'נאמנות' אשר מסביב לשולחן הממשלה, קשה לפעמים להבדיל בין תפקידו של זה לבין אחריותו של רעהו. ובכל זאת, זו אבחנה חשובה, קריטית.

הבעיה הקריטית שלנו איננה עם "אם תרצו", המכון לאסטרטגיה ציונית או שאר הגופים הלא-ממשלתיים מסוגם; הבעיה הקריטית היא עם השלטון. אם תרצו, המכון לאסטרטגיה ציונית ושות' זכאים, כמובן, להיאבק על עמדותיהם ולהציגן בשוק הדעות. וכן – זה נכון גם כשעמדותיהם רחוקות מאוד מעמדות האגודה לזכויות האזרח. אנחנו שמחים להתווכח איתם, ואת ניסיונות ההשתקה נשאיר לאחרים. כשהיה צריך, האגודה לזכויות האזרח כבר הגנה על חופש הביטוי של אם תרצו, וכך נעשה גם בעתיד. אלא שכאשר רשויות המדינה הן חלק ממהלכים אנטי-דמוקרטיים, כאשר שרים ופקידים בכירים מדברים גבוהה גבוהה על פלורליזם אבל בפועל המדינה הופכת לשותפה פעילה ביצירת אווירה של סימון והחשדה (וחקיקה) כנגד מי שעמדותיו אינן מיושרות לימין השלטון – אז מדובר במצב אחר. נגד המציאות הזו, בה נבחרי הציבור רומסים את כללי המשחק הדמוקרטיים ומובילים את המתקפה על הדמוקרטיה – נגד המציאות הזו אנחנו יוצאים ומול רשויות המדינה אנחנו פועלים.

לפני כחצי שנה התקיים בוועדת החינוך של הכנסת דיון בעקבות יוזמה של "אם תרצו", בכותרת (לא נגענו) "הדרת עמדות ציוניות באקדמיה". בדיון ההוא, יו"ר הוועדה אורלב לא אפשר לנציגי האגודה לזכויות האזרח לדבר, ובעקבותיו שלחנו לוועדה את המכתב הזה. הדיון דאז הסתיים בהנחיה התמוהה של אורלב ל"אם תרצו", להגיש דו"ח כתוב למועצה להשכלה גבוהה, על מנת שזו תתבסס עליו בדיוניה ולאחר מספר חודשים תשוב ותדווח לוועדה.

לפני מספר ימים כינסה הוועדה את דיון ההמשך בנושא. היחס הגס והמשתיק לו זכו נציגי האגודה לזכויות האזרח בדיון הקודם ובכמה דיונים אחרים בכנסת לאחרונה (ובמיוחד אצל אורלב), גרם לנו להתלבט בשאלה האם יש טעם להתאמץ ולהשתתף בדיון באותו בוקר. אני השתכנעתי מעמדה שביטא מחמוד קרעין (מפרויקט זכויות האדם בירושלים המזרחית של האגודה), כי דווקא בדיונים הציבוריים בהם ישנם מי שמעדיפים להשתיק אותנו, יש משנה חשיבות לנוכחותנו ולביטוי עמדותינו. אז הלכנו לדיון, עו"ד דבי גילד-חיו שהיא מקדמת המדיניות והחקיקה של האגודה, ואני.

הדיון התחיל עם דברים של אורלב (ששוב הסביר, כמו בדיון הקודם, כי הנושא כלל אינו קשור לשאלות של חופש אקדמי וכמה למעשה הוא מגן על החופש האקדמי) ושל שר החינוך (שהוא כידוע גם יו"ר מל"ג) שכמובן נשבע אמונים לחופש האקדמי, אלא שיש טענות וצריך לבדוק, והוא כבר כינס דיון רציני של מל"ג בנושא, וכולם הסכימו איתו שמדובר בנושא חשוב ביותר שיש להסדירו, אם כי כמובן שאסור לאיים בביטול תרומות למוסדות אקדמיים (ניסיון קצת מגושם להרגיע את עסקני "אם תרצו", שאולי התלהבו קצת יותר מידי מדברי הכיבושין של סער בכנס שלהם), ובכל אופן הבדיקה של הנושא תימשך בזכות היוזמה המצוינת של אם תרצו.

"ילדים רעים": השלטון מחנך את חופש הביטוי וחופש העיתונות. פרוסיה, 1849

בהמשך ניתנה רשות הדיבור לאורחי הכבוד של הכינוס – נציג המכון לאסטרטגיה ציונית (שהם, כך למדתי מהשקף בו הם הציגו את עצמם, למעשה ארגון זכויות אדם) ונציג אם תרצו.

עדי ארבל (ראש 'פרויקט המחקר' של המכון לאסטרטגיה ציונית, אם קלטתי נכון את תוארו) הציג את ה'מחקר' שלהם על "פוסט ציונות באקדמיה". השיא היה שקף שמסביר איך מזהים אנטי-ציונות ומבדילים בינה לבין ציונות. היו עוד המון קש וגבבה, כשכל הפארסה הזו מוקפת ביחס רציני לחלוטין – דיון של ועדת החינוך בכנסת, עם שר החינוך, ויש ברקע תהליך בירור של יו"ר מל"ג עם ראשי האוניברסיטאות, תהליך שמבוסס כולו על ה"מחקרים" האלו. ושר החינוך, במקום לבעוט בשטות הזו, מהמהם "צריך לבדוק", ומל"ג בודקת, והכול כאילו נורמאלי וענייני, כאשר בעצם – איך אפשר להתייחס לדברים כאלו ברצינות? שהרי מדובר ב"פשוט שטויות" כמו שקרא נשיא האוניברסיטה העברית פרופ' בן-ששון בשלב כלשהו, ואורלב מיד יצא נגד המקארתיזם (!) שמנסה להשתיק את הקולות הציונים והבטיח שכאן, בוועדת החינוך, הוא לא ייתן יד להשתקה כזו, וארז תדמור מ"אם תרצו" דיבר בעלבון על התנשאות של פרופסורים… החמישייה הקאמרית לא הייתה מבצעת את זה בצורה מדויקת יותר, דורון רוזנבלום לא היה כותב את זה טוב יותר מהמקור.

אלא שלא מדובר בבדיחה.

אחרי שהוצגו ממצאי ה'מחקר', דיבר תדמור. ברקע, בהדרגה, היו יותר ויותר חילופי דברים בין הח"כים בדיון וגם מהקהל, עד שהגענו לשלב שבו הורחקנו מהדיון, כפי שרועי ילין תיעד בפוסט שהעלה באתר פרויקט דמוקרטיה:

ארז תדמור: …לא ציוני

עו"ד דבי גילדחיו: ואתה תקבע מי ציוני ומי לא ציוני?

יו"ר הועדה, ח"כ זבולון אורלב: מי דיברה? שתצא החוצה עכשיו. אני לא יודע מי זאת האישה הזאת, לא מכיר אותה

ח"כ אחמד טיבי: הוצאת את האגודה לזכויות האזרח

יו"ר הועדה, ח"כ זבולון אורלב: האגודה לזכויות האזרח? שלא תהיה כאן

מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, חגי אלעד: האגודה עדיין כאן

יו"ר הועדה, ח"כ זבולון אורלב: תצא גם אתה.

יצאנו. באו שלושה מאבטחים ממשמר הכנסת לרשום את מספרי תעודות הזהות שלנו, וזהו.

***

הדיון הזה בכנסת, צריך להזכיר – זו לא הייתה ועידת אם תרצו. זה היה דיון של ועדת החינוך של הכנסת, וזה היה מדכא ומבהיל. מי שחושב על הכרסום בדמוקרטיה כעניין פוטנציאלי, עתידי, עדיין רחוק, היה משנה את דעתו לו היה נוכח בדיון הזה. אני השתכנעתי כי לא ירחק היום בטרם יהפכו המכון לאסטרטגיה ציונית וגופים מסוגו לאורים ותומים בתחום החינוך לזכויות האדם, אזרחות ודמוקרטיה. ההזיה הזו הולכת ומתממשת לנגד עינינו, כאשר מִנעד העמדות, האיזונים והבלמים שהם חלק מהדיון אינו לרוחב קשת עמדות סבירה, אלא מתנהל כולו בטווח המתכווץ שבין ה"נאמנים" לבין ה"נאמנים למהדרין". ומה שמתחולל לנגד עינינו אינו דיון או ויכוח בין עמדות שונות, אלא הצגה של כאילו ויכוח, בהפקתם של שותפים לדרך.

בהצגה הזו יש את אלו שתפקידם להיות וולגאריים וישירים, דוגמת ח"כ מיכאל בן ארי או "אם תרצו", ויש את אלו שתפקידם לשים על כל זה ציפוי עבה של מכובדות ליברלית, דוגמת שר החינוך. אבל אין מה להתבלבל: כולם לוקחים אותנו לאותו הכיוון. ההצגה בוועדת חינוך בין אורלב וסער מחד, לבין ארבל ותדמור מאידך – זה לא הון ושלטון, זה פשיסטוֹן ושלטון. אלו מתחילים לכדרר, "הממסד הממלכתי" כאילו מרסן (אבל מקשיב בכובד ראש, מהנהן ובודק ברצינות), אבל למעשה, אי אפשר אפילו לטעון שנבחרי הציבור המכובדים נגררים אחרי האג'נדה של הקיצונים, או קלישאה אחרת מהסוג הזה – כי הם כולם פשוט חלק מאותה האג'נדה, אותו החזון ואותו העתיד שהם מגשימים ביחד.

מי אמר שהממשלה לא יודעת לעבוד עם ארגוני החברה האזרחית? יודעת, ועוד איך יודעת. תשאלו את זבולון אורלב והמכון לאסטרטגיה ציונית, את "אם תרצו" ואת גדעון סער.