Posts Tagged ‘ציפי לבני’

למה לא אלך להפגנה

4 ביוני 2011

1.

אני לא נגד הכרזה פלסטינית חד צדדית, אפילו בעד. ובכל זאת, לא אלך להפגנת השמאל היום בערב. למרות הכוונות הטובות, זה יהיה עוד מופע של אשליה עצמית. אולי עדיפה הכנות האלימה, הבלתי מבויישת, של ממשלת נתניהו-ליברמן.

נתניהו הוא ללא ספק זחוח, אידיוט, אולטרה קפיטליסט, מה שלא יהיה. אבל נדמה לי שבתחום אמירת האמת הוא דווקא מצטיין יותר מכמה מדוברי השמאל. זה לא שהם בהכרח שקרנים. לרוב הם מספרים את השקרים גם לעצמם. כך או כך, בשמאל לא אומרים אמת לציבור, ולכן אולי זה לא מפתיע שהציבור לא אוהב את השמאל.

בשבועיים האחרונים, מאז נחתתי בארץ, אני מבחין בתעשייה שלמה (מתודלקת בהרבה כסף) שנועדה לייצר את מצג השווא לפיו הסכמה ישראלית לקווי 67' תוביל להסדר שלום עם הפלסטינים. שלטי החוצות כבר נתלו בנתיבי אילון, והמיליונריםאקס שב"כניקים של הרצליה פיתוח וארסוף (שלאחרונה מצאו לעצמם הרפתקה חדשה ישראל יוזמת") נחושים להגן על האינטרסים העסקיים שלהם. אכן, כדי להציל את מעמדה הבינלאומי – ולמנוע מפולת של שווקי הייצוא – ישראל חייבת להתיישר לפי התכתיב של אובמה. והרי הרעש הפרסומי יילך ויחמיר בחודשי הקיץ, ככל שנתקרב ל"צונאמי המדיני".

אבל התכתיב של אובמה לא יוביל להסדר שלום. הרי ביבי צריך להגיד כן לגבולות 67' לא כדי להגיע להסדר אלא כדי למנוע הכרה אירופית בהכרזה חד צדדית בספטמבר. זה מה שדנקנר, עופר, אובמה, קדימה, שביט וכספית הכי פוחדים ממנו. לכן זה אולי נכון שביבי הוא אידיוט, שהרי הוא לא מבין מה האינטרס של ישראל. אבל זה נכון, כמובן, רק אם האינטרס הישראלי הוא האינטרס של האליטה הליברלית שלה. אני חושש שרוב הציבור לא יסכים עם הזיהוי הזה.

ביבי, אידיוט או לא אידיוט, אומר את האמת. הוא אמר אותה בכנסת, ממש לאחרונה: הסכסוך הוא לא על 67', אלא על 48'. הם רוצים את הבתים שלנו ביפו ובחיפה. הפלסטינים לא יסתפקו במדינה בגבולות 67'. זכות השיבה עומדת בבסיס הזהות הלאומית הפלסטינית, ולא בכדי אבו מאזן בחר לפתוח את מאמרו בניו יורק טיימס דווקא עם זיכרונות ילדותו מצפת. לכן, עד כמה שהאינטרס של ביבי ברור – למנוע ויתורים בשטחים – הנאום שלו בכנסת יותר אמיתי מכמה נאומים של דב חנין. הוא אומר לציבור את האמת, זו שהתמונות מרמת הגולן וממארון אראס שבו והוכיחו.

לארי אברמסון, בית I


בעוד ביבי מצהיר על מרכזיות 48', חנין מנצל את הערפול: הוא קורא להכיר במדינה הפלסטינית שתוכרז בספטמבר, תוך שיתוף פעולה עם המרכז הליברלי, מה שמכונה לעתים "השמאל הציוני" (למשל בהפגנה היום בערב). המסר שייצא (וכבר יוצא) לציבור יהיה, כאמור, מעוות: כאילו נסיגה מוחלטת מהשטחים תספק את הדרישות הפוליטיות הפלסטיניות ותוביל למה שמכונה "סוף הסכסוך".

פעיל מרכזי בחד"ש, כך שמעתי השבוע, סבור שהדרישה לגבולות 67' היא "טקטית". זה הדיבור בפורומים פנימיים. הציבור היהודי כנראה לא זכאי לשמוע על כך. אולי לזה התכוון חנין כשאמר לארי שביט, לפני שנתיים: "הפרויקט של פוליטיקה יהודיתערבית מסובך. צריך לדבר לשני ציבורים ולכן התוכן אותו תוכן אבל הסגנון שונה”. פירוש שלי: חד"ש מקדמת מדינה פלסטינית ביהודה, השומרון ועזה, ומדינה דו לאומית בשאר שטחי הארץ – ומטשטשת את החלק השני של החזון כשהיא פונה ליהודים.

חשוב להבהיר: אני לא מתנגד להכרזה פלסטינית בספטמבר. זו זכותו היסודית של הקרבן – אחרי 44 שנות כיבוש. לאור התמיכה הבינלאומית (גם אם החלקית) שההכרזה תקבל, היא בהחלט עשויה לקדם שינוי פוליטי חיובי, כולל בתנאי החיים של הפלסטינים, הגם שהם ימשיכו לחיות תחת כיבוש. במסגרת זו, אני גם בעד תמיכה פומבית של יהודיםישראלים בהכרזה (כמו הקמפיין של סולידריות שייח ג'ראח), שהרי יכול להיות לזה תפקיד חשוב בחיזוק ההכרה בחו"ל.

עם זאת, אני משתדל להימנע מאשליות. הסיבה שפתרון של שתי מדינות אינו יכול להביא לסוף הסכסוך נעוצה במציאות הדולאומית העמוקה שבה אנו חיים. מהצד היהודי, העובדה שיש מאות אלפי מתנחלים בשטחים אינה איזו "תקלה" היסטורית, סטייה זמנית של הציונות, אלא מעוגנת בדיאנאיי האידיאולוגי שלה. כפי שמירון רפופורט כתב השבוע, אפילו פינוי של 50 אלף מתנחלים – לא 300 אלף – יקרע את החברה הישראלית לגזרים.

מנגד, הדרישה הפלסטינית לשיבת הפליטים אינה טקטיקה של מו"מ, אלא עקרון יסוד. גם אם יירקח הסדר זמני של שתי מדינות עם מנהיגות פלסטינית חצי לגיטימית – הכולל, למשל, שיבת פליטים למדינה הפלסטינית בלבד – הוא לא יהיה יציב. אם לישראל מסתננים עשרות אלפי מהגרים עניים ממרכז אפריקה – תוך שהם חוצים מדבריות וגבולות מסוכנים – היא לא תצליח לגרום למאות אלפי פליטים עניים להישאר מעבר לקו מלאכותי הנמתח ממזרח לכפר סבא. הפערים הכלכליים העצומים בין שתי המדינות, העוצמה העודפת של ישראל, קיומם של די והותר גורמים (יהודים ופלסטינים) הנחושים לחבל באלימות בסיטואציה החדשה – כל אלה יספקו שפע הזדמנויות לקריסה והידרדרות מחודשת לאלימות.

2.

אותו סוג של שקר נואש – טקטי או עצמי – בלט בשיח סביב יום הנכבה האחרון. כל מיני גדעון לוים קראו להכיר "בכאבם של הפלסטינים", וביכו את הכחשתו, זו שבאה לביטוי בחוק הנכבה. לא טרחו לציין שההכחשה האמיתית של הכאב הפלסטיני היא מורשתן של עשרות שנות הגמוניה ציוניתליברלית. דווקא בזכות הכנות האלימה, החשופה, של שלטון נתניהוליברמן, הנכבה נוכחת, בפעם הראשונה, במרחב הציבורי הישראלי – בכותרות העיתונים ממש והפלסטינים יכולים לתבוע את עלבונם.

אבל למרות שלפלסטינים כואב, זו ממש לא הנקודה. עד כמה שאני יודע, הפלסטינים לא מחפשים רק "הכרה" בכאבם, ואפילו לא "יום זיכרון לנכבה" – גם לא מגדעון לוי, למרות שהוא נחמד ורגיש אלא מענה קונקרטי לדרישה פוליטית. הדיבור המתייפייף הזה על "הכרה בכאב" מבטא לרוב איזו תשוקה כמוסה (ולעתים מפורשת) להחליף מענה קונקרטי באיזו מחווה סמלית ריקה. אלא מה, שהנכבה לא היתה כל כך מזמן (ואפילו נמשכת), ולכן מחוות סמליות לא יעזרו כאן. ארה"ב יכלה להכיר בכאבם של האינדיאנים, אפילו לזכור אותו, רק אחרי שהיא השמידה אותם, וכך גם האוסטרים (או הפולנים, או מי לא) ביחס ליהודים. במקרה שלנו זה לא יעבוד.

ֿ


3.

אז מה אני בעצם רוצה? ראשית כל, כשמאלני אני רוצה שהשמאל יגיד את האמת לעצמו ולציבור. שורש הסכסוך הוא ב-48', ואני חושב שבשני הצדדים, הפלסטיני והישראלי, יש רוב גדול שמבין את זה.

המשמעות היא שחזון פוליטי ריאלי בטווח הארוך הוא חזון דו לאומי. חזון שכזה יבטא את ההכרה במציאות שנוצרה בשטח – יותר מחצי מיליון יהודים מעבר לקו הירוק – ויאפשר מענה סביר יותר לסוגיית זכות השיבה. לציבור היהודי אין שום אינטרס לקבל מדינה פלסטינית ריקה מיהודים – כולל הטראומה האידיאולוגית והאנושית שתהיה כרוכה בפינוי מאסיבי שכזה ולצדה מדינה דו לאומית שבה אין ערובות פוליטיות לביטחונה של הקהילה היהודית, ואין הכרה בחוויה התרבותית ההיסטורית שלה, כלומר הציונות.

אני לא אומר שלציבור היהודי יש מוכנות, מנגד, לקבל הסדר דולאומי. הרי זה בכלל לא עומד כרגע על הפרק. אף אחד לא רוצה "ערובות פוליטיות לביטחון" כאשר יש לך מדינה עצמאית וצבא רבעוצמה. לכן, כרגע, מוטב לברך על ההכרזה הפלסטינית החד צדדית. יש לראות אותה כשלב נוסף במערכה פלסטינית מתמשכת, שרק למולה, לאורך שנים, עשוי הציבור היהודי לצמצם את עצמו ולהכיר בנוכחות הפוליטית של האחר. עם זאת, יש הבדל בין דרישה מהיהודים להצטמצם, לבין דרישה לביטול עצמי והעמדתם בסכנה קיומית. אני מאמין שחזון פוליטי שנותן מענה לזהות היהודיתישראלית וביטחונות לקיומה של הקהילה הזו, יוכל לזכות בעתיד בתמיכה (פעם קראתי לזה שמאל רדיקאלי ציוני).

כל עוד אנחנו לא שם – ויעבור הרבה זמן עד שנהיה שם – אני מעדיף את הבוטות הלאומנית של נתניהו על פני הפרגמטיזם של לבני או של הכוכב החדש, הבוהמיין מאיר דגן. הודות לנתניהו, ישראל יותר ויותר מבודדת וכושר התמרון שלה לצאת למלחמות חסרות אחריות צומצם מאוד (לפחות כל עוד נשיא מזיק פחות מושל בארה"ב). כך גם נוצרים התנאים לשינוי תודעתי בישראל. לעומת זאת, ממשלה של המרכז הקיצוני תוכל לחזור לנוסחה המועדפת על הציונות הליברלית, ממש כמו בעידן רבין, פרס, ברק ואולמרט: פוזות יוניות למצלמה, טנקים בלבנון ובעזה, והרבה אנשים מתים.

 

גזע זה שאינו אחד

18 ביוני 2010

רוני הירש

אכן ימים רצופי הפתעות. מי חשב שספרד תפסיד לשוויץ? מי האמין שמקסיקו תנצח את סגנית אלופת העולם? מי יכול היה לדמיין שכותבי הנאומים של ציפי לבני יטעו? ייתכן כי אמנם שרויה אני בחלום בלהות, אשר בו מאותתת המציאות בהבהובים קלושים מבעד לצעיפי שינה (4-1 לארגנטינה, בכל זאת, וגם הייתי בעד מקסיקו), אך נדמה לי כי זו הפעם הראשונה והסנסציונית שבה לבני לא רק הטעתה, אלא גם טעתה. אולם, כבפעמים קודמות, תופשת טעות זו עולם ומלואו, מעין עולם חילוני-ליברלי-ציוני, אשר משתקף בטעות זו כבמונדה לייבניציאנית. כמו ששרטטה בנאום הניצחון שלה את מתווה השמאל-הלאומי ("ארץ ישראל לא שייכת לימין כפי שהשלום לא שייך לשמאל"), גם כאן עלולה הטעות הלבנאית לצייר מפה מהימנה של חלוקת השטח. יצאנו לשטח לבדוק הכצעקתה.

"העובדה שבסוף נדרשה הכרעה של בג"ץ למנוע אפליה היא תעודת עניות להנהגה של השנים האחרונות, שלא הצליחה לייצר תוכן ערכי משותף (…) בג"ץ הוא לא של חילונים ואסור שיהיה מצב שיהיה מי שרוצה לקבל את ההכרעות שלו ומי שלא (…) אסור להגיע למצב שבו נצטרך לבחור בין הקבוצה לבין בית המשפט (…) הרבה שנים פוליטיקאים קידשו את הסטטוס קוו והוא זה שהוביל להתנגשות. ניתן למנוע את ההתנגשות הערכית הזו וליצוק תוכן למילים יהודית ודמוקרטית. זהו המבחן של המנהיגות בישראל". (ציפי לבני במכללה להנדסה בבאר שבע, הארץ, 17.6.10

טענת היסוד של לבני היא כי העתירה לבג"ץ ב"פרשת עמנואל" היא בסופו של דבר תוצאה של מחדל ארוך ומתמשך, הזנחה פושעת של שני אלמנטים נבחנים בחברה האורתודוקסית – אי כיבוד החוק מחד, ואפליה שיטתית מאידך. כבר כאן ברור, כמדומני, שלא מדובר באלמנטים נבחנים כלל, אלא בשני יסודות חשובים של המשטר הדמוקרטי (ולבני אמנם מציינת, במידה בלתי מבוטלת של תושיה, שחסר לנו "תוכן ערכי משותף" יהודי ודמוקרטי – שימו לב – היא אמרה דמוקרטי). אך ישנה חשיבות רבה להבנתם והצגתם כנבחנים, וכאן עיקר המקור למבוכה.

גדולי ישראל (במרכז: הרב בא גד). היהדות היא מערכת היררכית

שני דברים עוררו בי אתמול תהייה ואף גירוד מצח: (1) האם ייתכן שמאה אלף אנשים, אמנם דומים במקצת, הפגינו בעד הפלייתן והשפלתן של ילדות, ו-(2) האם ייתכן שמדינה (וליתר דיוק – מדינת ישראל) תפעיל אלימות פיסית כלפי פרטים בשם השמירה על השיוויון. אלא שקריאה מעט מפוזרת ואף נמהרת באתרים חרדיים ואזרחיים כאחד הבהירה לי במהירות מספקת יחסית שלא פה קבור הכלב (שהלא אלו קבורים היו באשקלון). אז לא, מדינת ישראל אינה באמת מנסה לאכוף שיוויון בלב התנחלות (אני מקווה). מדינת ישראל נתקלה בבעיה מהותית באופן ניהולה את שלטון הגזע היהודי, בגלותה לתדהמתה כי גזע זה אינו אחד. לא סתם אינו אחד, אלא הוא היררכי. מבנה העומק של ההבנה העצמית האורתודוכסית, הוא מבנה היררכי, בו שמים וארץ מתערבים בריבוא ריבואות שילובים ודרגות של שלמות. אין כאן דיכוטומיה סתם, אלא היררכיה. אבל שלטון הגזע היהודי הוא, כידוע, שלטון חוק דמוקרטי. ככזה הוא אינו יכול לסבול היררכיות, שכן עליו לפעול בשווה על הכל (או לסלקם לאלתר), אחרת הוא אינו פועל כלל. אחת מהיררכיות היסוד אשר הניעו רבבות אנשים לצאת להפגין היתה עליונותה של התורה על "ערכאות" חיצוניות, וממילא כל יתר ההיררכיות אשר זו קובעת בין אדם לאדם, אותן סיכם יפה מגיב 5 מ. בן משה: "לפי רמתם הרוחנית", וקצת פחות יפה מגיב מספר 8 משה: "עם מומים כבדים כמו נכות".

מערכת הספירות (במרכז: ספירת תפארת). היהדות היא מערכת היררכית

וכאן אנו מגיעים למהפכה הקופרניקנית. העתירה לבג"ץ לא היתה הסוף, ברירת המחדל, המפלט האחרון ועל כן תעודת עניות, כפי שקובעת לבני. העתירה היתה הסיבה הראשונה. מאה אלף אנשים התאספו היום משום שאיש מתוכם "הלך לערכאות". המדינה, אנשי הציבור, הפוליטיקאים והמנהיגים הרוחניים אינם אחראים למחדל מתמשך של הזנחת האפליה במגזר החרדי (שכן הם האחראים הישירים של טיפוחו בפועל). הם אחראים למחדל המהפכני שבו במקום לרתום את המדינה למבנה ההיררכי הדתי ולפרנסו בכספים וחקיקה, הם אפשרו לאיש המגזר להכפיף את אותו מבנה היררכי למדינה. מחדל זה קרה ממש מתחת לאפו של השר המכהן אלי ישי אשר פוסל מכל וכל הליכה לערכאות, לערכאות המדינה שבה יושב הוא בתפקיד הסלקטור הראשי של שלטון החוק הדיכוטומי. אלי ישי, בגנותו את העתירה לערכאות, הצהיר בריש גלי כי הוא אמנם נמצא מעל החוק אותו הוא משליט בכח רב מדי יום.

המחדל הזה מהווה את קריסת שני העולמות בהם מתקיימים במקביל אלי ישי וש"ס בכלל. בעולם אחד מקפיד אלי ישי לשלוח את ילדיו לבתי ספר אשכנזיים ולהעלותם במדרגות השלמות, כפוף לחוק אחד ויחידי – חוק התורה. בעולם השני הוא פועל כנציג נבחר ואף רשות מבצעת הדנה אלפי אנשים לגירוש ושוללת מהם את זכויותיהם הבסיסיות בחסות שלטון החוק. מחדל יום כיפור של החברה החרדית הוא זה שאפשר לשדולה חרדית להגיש עתירה לבג"ץ ולזכות בה.

הסכר האמיתי שנפרץ היום אינו זה ששחרר לרחובות אלפי אנשים בשחור, אלא זה שהוליד דיון המדיף ניחוח עבודה זרה בשאלת האפליה במגזר החרדי. אפשר למצוא את הדיון הזה בעשרות תגובות באתרים חרדיים המגנות את התנהלות האדמו"רים, את התנהלותה של ש"ס, המגנות בזעם את האפליה המתמשכת, את תפישת העולם ההיררכית בכלל [כאן יש אמנם להבחין בין התגובות השונות – חלקן שמרניות במידה רבה – הן אינן מבקרות את ההיררכיה עצמה ואף מבקשות להעמיק את הסגרגציה. אך הדיון בהן ובעתירה עצמה, מרמת הטוקבק ועד להצהרתו של הרב עובדיה יוסף כי הוא "מתנגד נחרצות לאפליה בלימודים על רקע עדתי" חורג בהרבה מכוונה זו].

ציפי לבני וכותבי נאומיה טעו. בדרך תמוהה למדי, דרך נס אפילו, שנים של השחתת מידותיו של שלטון החוק בישראל הצליחו לנטוע בלב התשתית הערכית היהודית תפישת עולם דמוקרטית ואפילו, רחמנא ליצלן, שיוויונית. לבני מבקרת את השמירה ארוכת השנים על הסטטוס קוו. דווקא אל מול ההתלהמות הלאומנית של החודשים האחרונים כנגד החרדים (שעסוקה בעיקר בשיקולי רווח ותועלת מלובים בשנאה), נדמה כי את הצעד הראשון והמשמעותי להפרדת והכפפת הדת למדינה צעדו החרדים עצמם.

השאלה היא עד כמה נניח למדינה לדכא בדרכה האלימה את גילוייה השונים של התעוררות זו – דיכוי אשר נוח מאוד להפנות אותו כלפי "קבוצה" המוצגת במתכוון כהומוגנית ואחידה, תוך כדי התעלמות פושעת מהצהרותיהם ומעשיהם של נציגיה הפוליטיים, אשר משמשים את המדינה בתפקיד כפול (חיוני לדיכוי זה עצמו). אולי אם נפסיק לפחד ונתחיל לאהוב את הפצצה, תהיה היא הנקודה הארכימדית ממנה נזיז ממקומו את שלטון האפרטהייד הישראלי (גם אם זה ריאלי בערך כמו ניצחון של שווייץ על ספרד), או לפחות נחליף את שומרי הסף, בדרך מיהודית לדמוקרטית.