Posts Tagged ‘ציונות’

הנשיא המזיק-פחות

23 במאי 2011

יש תופעה מסוימת בדיון הפוליטי הישראלי שאפשר לכנות "פרדוקס הפרפראזה". נאמר ששר כלשהו מהליכוד משתתף בתוכנית אקטואליה בערוץ 1. החלק הראשון של התוכנית עוסק בחוק ועדות הקבלה או בחוק הנכבה. כשיגיע תורו לדבר, השר האמור ינופף באצבע ויגיד שישראל היא קודם כל מדינה יהודית, ולכן כדי שנוכל להמשיך להתקיים כאן אנחנו חייבים לעגן בחוק את הצביון היהודי של המדינה ואת הזכות שלנו על ארץ ישראל, ולהיאבק בארגוני זכויות האדם שמערערים על יסודות קיומנו. החלק השני של התוכנית עוסק בהידרדרות מעמדה של ישראל בעולם. כעת, אותו שר עצמו יגיד שהעולם הדמוקרטי חייב להתעשת ולהכיר בכך שישראל היא בת בריתו, המגן האחרון של הדמוקרטיה מפני אויביה האיסלאמו-פאשיסטים. וכאשר מישהו יגיד לו (זה בדרך כלל לא קורה): "אבל כרגע אתה בעצמך, שר בממשלה, אמרת שהדמוקרטיה לא חשובה" – ברגע הזה הוא פשוט יתחרפן.

נראה שאנשים בישראל חיים באיזשהו שסע: מותר להגיד הכול, אבל אסור להגיד להם שהם אמרו את זה, ולמעשה – אסור לצטט אותם. מבחינה זו יש דמיון מבני מסוים לשנים הראשונות של גרמניה הנאצית, שבהן הופיעו בעיתונים ובנאומים אמירות אנטישמיות מחרידות, אבל כאשר מישהו ציטט את אותם נאומים בעיתון זר – האשימו אותו ב"תעמולת זוועה" והוא נשלח לדכאו.

נדמה לי שאפשר לצפות מאנשים לעמוד מאחורי ההיגדים שלהם – יהיו אשר יהיו. זה נכון, דרך אגב, גם לגבי השמאל. אם בסטטוס הקודם שלי בפייסבוק כתבתי "הלוואי הלוואי יבואו הפליטים ויגמרו סוף-סוף עם הציונות", אני לא ממש יכול ליילל כש"אם תרצו" מאשימים אותי בחתירה תחת יסודות מדינת ישראל.

על כל פנים, האפקט הזה של פרדוקס הפרפראזה עלה בדעתי כשקראתי כמה מאמרים שהופיעו בימים האחרונים בעיתונות הישראלית, סביב סדרת הנאומים האינסופית של אובמה ונתניהו. שאלתי את עצמי איזו תגובה היתה מתעוררת אם בעיתון כמו "ניו יורק טיימס" או "גרדיאן" היה נכתב שפעולותיו של אובמה מוכתבות על ידי אילי ההון היהודים; ושדניס רוס, יועצו הבכיר של אובמה, מתפקד כלוביסט של ישראל בתוך הבית הלבן. והנה, שתי האמירות האלה הופיעו בעיתונות הישראלית – ב-Ynet

מובילי דעה כבר הודיעו בסוף השבוע כי הם שוקלים מחדש את תמיכתם בנשיא, שזקוק אולי יותר מהמצביעים – לתרומות מאילי ההון היהודים.

ובמעריב, אצל בן כספית

היה ברור שמשהו קרה, שמישהו הצליח לכופף את הנשיא בניגוד למאמציו האדירים של דניס רוס, הלוביסט הישראלי בבית הלבן.

מה שאני רוצה לומר הוא, שבתקופה הנוכחית נעשה קשה יותר ויותר לתאר בפשטותה את המציאות הגלויה לעין של יחסי ישראל-ארה"ב, בלי לגלות שבניגוד לרצונך אתה קצת אנטישמי – לפחות מבחינת ההגדרות של הליגה נגד השמצה וגרורותיה. למעשה, אותם ארגונים מטילים משטר אימתני על התקשורת העולמית, ואוסרים עליה להגיד דברים שחשופים לגמרי לעיני כל. מגישי החדשות מורשים לכל היותר להצביע, להראות את התופעות האלה – למשל כשהם מציגים את הרצאתו היהירה של נתניהו במסיבת העיתונאים בבית הלבן, ואחר כך עם שובו של השידור לאולפן זוקפים גבה בגועל מסוים.

נדמה לי שזה אחד ההסברים להתפרצויות כמו זו שקרתה ללארס פון טרייר בשבוע שעבר, שפתאום החליט להכריז שהוא נאצי. עושה רושם שהוא, כמו רבים אחרים, פשוט רצה לשבור את הכלים, את כללי המשחק שנעשו אבסורדיים יותר ויותר.

לרגעים, נראה שגם נשיא ארה"ב עצמו קרוב להתפרצות כזו, שכנראה לא תבוא לעולם. כך הרגשתי כשראיתי את נאומו של אובמה בוועידת אייפאק ביום ראשון. אבל לפני שאפרט בעניין זה, אציג בכמה משפטים את האופן שבו אני רואה את דמותו של אובמה בכלל.

אובמה. האם בא לו לצעוק "אני נאצי"?

כזכור, תל אביב עלזה ושמחה ביום שאחרי בחירתו של אובמה לפני שנתיים. חבר שלי, ששוטט באותו יום ברחובות הצוהלים, פגש פילוסוף כלשהו, שנראה לו דווקא עגמומי מהרגיל. כשחברי שאל אותו האם הוא לא שמח על בחירתו של אובמה, הוא ענה שלא. וכששאל אותו למה, ענה לו הפילוסוף פחות או יותר: "כי אם זה קרה, לא יכול להיות שזה טוב".

חשבתי אז שזוהי תפישה פוליטית קודרת מאוד, גנוסטית, ואולי משיחית: העולם הזה הוא בבחינת עמק בכא, מציאות פוליטית שטנית מיסודה, ששום דבר טוב לא יכול לקרות בה. ובכל זאת, ככל שהקדנציה של אובמה מתקדמת, נראה לכאורה שהפילוסוף צדק, ושאובמה הוא אכן פיון בידי אותם כוחות רבי עצמה שאיפשרו את בחירתו – וול סטריט, חברות הביטוח, חברות הנשק, הלובי הפרו-ישראלי וכו' וכו'.

ובכל זאת, אני נוצר בלבי אהדה מסוימת לאובמה, ומבקש למצוא דרך לגאול אותו – ולו רק כדי להצדיק את אותה שמחה שפרצה עם בחירתו. בשלוש מלים, הייתי מגדיר אותו בתור הנשיא שמפריע פחות. באומרי "מפריע פחות", אני לא מתייחס לקטגוריה המוסרית של "הרע במיעוטו", אלא לשאלה האסטרטגית של ההשפעה שלו בתור שחקן מרכזי בזירה הגלובלית והאזורית.

שהרי, אם אובמה הוא שחקן, הרי שהוא שחקן במחזה שכלליו הוכתבו עוד לפני בחירתו, והם שהכתיבו את בחירתו. אלה הם כללים צבועים, כוחניים ומרושעים – כלליה של האימפריה האמריקאית. אובמה משחק לפי הכללים האלה – לא רק כי הוא חייב, אלא גם כי הוא רוצה. אבל מה שאפשר לדעתי להגיד, הוא שהוא משחק במחזה בפחות תשוקה, בפחות התלהבות מנשיאים קודמים. לרגעים, נראה שמשהו בו חורק, שמרכיב כלשהו באישיותו גורם שתתעורר בתוכו התנגדות מסוימת.

וכך, בטקסט של נאומי אובמה האחרונים, וגם אלה שלפניהם, אין למעשה שום בשורה. אבל אם יש איפשהו בשורה, היא נמצאת באופן שבו הוא מדקלם את הטקסט הזה, המוכתב לו על ידי הטלפרומפטר השקוף. בנאום באייפק זה היה מורגש במיוחד: אובמה נראה עייף מהציונים, עייף מנתניהו ועייף מדניס רוס. כמו גלדיאטור עייף, הוא היה מוקף באלפי ציונים אגרסיוויים ועשירים מאוד, ואמר בדיוק את מה שהם רצו לשמוע. אבל בטון שלו אפשר היה לזהות כעס. הסבטקסט היה: "אני אגיד בדיוק מה שאתם רוצים, ואעשה בדיוק את מה שאתם רוצים אבל בחוסר התלהבות. אתם לא תגרמו לי להאמין במה שאני עושה".

מיותר לציין, שב"חזון אובמה לשתי המדינות" אין שום תוכן. שהרי הוא בעצמו אומר שהחזון הזה לא יכול להתגשם באמצעות משא ומתן – בגלל חמאס, ההתנחלויות וכל השאר. מבחינת העתיד של ישראל-פלסטין, התקווה אינה טמונה, אם כן, בכוח האמריקאי (כלומר, בפנטזיה על הלחץ האמריקאי על ישראל שיגרום לה לסגרת מהשטחים) אלא בנסיגתו של הכוח האמריקאי. כי ניתנה האמת להיאמר שבחירתו של אובמה עצמו היא סימפטום להיחלשותה של אמריקה: אמריקה בשיא כוחה לעולם לא היתה בוחרת נשיא שחור. וכך, אם העולם תחת האימפריה האמריקאית הוא ממלכת השטן, הרי שאם לאובמה יש תפקיד חיובי כלשהו הוא מתממש דווקא בהיעדרו של התפקיד, כלומר ברגע שבו הכוח האמריקאי חובק-הכול מבצע מעין צמצום קבלי ונעדר ממקומות מסוימים.

צמצום קבלי, מתוך hebrew4christians.com

ומה שאפשר בהחלט לומר הוא, שהצמצום הזה לגמרי קורה בימים אלה. מה שמתרחש במזרח התיכון הוא ביסודו של דבר אובדן שליטה אמריקאי, גם אם אמריקה מנסה להחזיר לעצמה את השליטה. אובמה יודע את זה, והידיעה הזאת נמצאת בסבטקסט של דבריו המתקתקים באייפאק. כאשר אובמה אמר שם ש –

דור חדש של ערבים מעצב את האזור מחדש, ולא ניתן יותר להשיג שלום עם מנהיג ערבי אחד או שניים. מיליוני ערבים חייבים לראות ששלום אפשרי, כדי שניתן יהיה לשמר את השלום.

הוא מתכוון לומר שגם אם הוא לגמרי שפוט של ישראל,  לחלוטין עבד נרצע של המורה נתניהו, הכוח שלו מוגבל.

הנבואה הזאת אמורה להתממש בספטמבר. ברור כבר, והיה בעצם ברור מהתחלה, שארה"ב תטיל וטו על הכרה של מועצת הביטחון בפלסטין העצמאית. אלא שגם הוטו הזה לא יוכל למנוע מכל מיני דברים לקרות. הזמן שיתחיל בספטמבר הוא זמן של חוסר ודאות כמעט מוחלט, זמן שהכול יכול לקרות בו. כמו סינגולאריות פיזיקלית, אפשר לדעת איך נכנסים לספטמבר אבל אי אפשר לדעת איך יוצאים. מלבד אותן צעדות שיכולות להתרחש בכל מקום, עשויים לקרות זעזועים משניים שיכו מצדם בסיטואציה המקומית – למשל הפגנות במדינות באזור שיגרמו לשינויים פוליטיים. לבסוף, כדאי לזכור שישראל חיה כיום על גבי בועת נדל"ן, ומספיק שהזעזועים יהיו חזקים מספיק – הבועה הזאת תתפוצץ.

כמו במשברים רבי עצמה אחרים שהתרחשו בעולם בשנים האחרונות, למשל המשבר הכלכלי של 2008, ברור שכוחות עצומים יתגייסו לבלום כל שינוי, ולהבטיח שמי שסבל עד עכשיו יסבול גם מעכשיו. אלא שבדבריו של אובמה ניכרת ההבנה, שהכוחות האלה כבר אינם כל יכולים. המכונה האוטומטית של התמיכה האמריקאית תפעל גם בספטמבר; בהיותה אוטומט הפועל בכוחם של גלגלים וקפיצים ידועים, אין טעם לצפות שהיא תפעל אחרת. אבל אובמה רומז שהמכונה הזאת נשחקת לאטה: הדלק פוחת והנהג עייף.

בסוף הנאום שלו, אמר אובמה את הברכה המסורתית, שנטועה בתיאולוגיית הבחירה הציונית-אמריקאית: "God bless Israel". אבל בסבטקסט של המלים, שמעתי נימה של פרידה, כאילו הוא אומר:

"Only God can save Israel"

אין כאן יהודים וגם אין כאן נאצים

4 במאי 2011

אחד הדברים המשמחים ביותר ששמעתי בימים האחרונים הוא הידיעה שטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל ברשויות המקומיות עוברים תהליך של הפרטה. בכמה עיריות הם כבר הועברו לחברות הפקה פרטיות, שבוודאי יגייסו כמה ילדים מכוערים, אולי נפלים מהפסטיגל של שנה שעברה, לשיר את "תשמור על העולם ילד" ובתמורה יגבו כסף על כניסה.

כמובן שקם קול זעקה, וכמה אמנים מצפוניים ביטלו את השתתפותם בטקסים. אוי ואבוי, ממש נורא ואיום. מסחור השכול. זוועה.

למעשה, אין דבר חיובי יותר ממסחור של טקסי יום הזיכרון. ואני אומר את זה, כמו שאומרים, "כבן למשפחה שכולה". אם כבר ממסחרים ומפריטים כל דבר ציבורי במדינה הזאת, הגיע הזמן שיפריטו גם את הטקסים המפחידים האלה, שנועדו להפנט את הילדים ולשכנע אותם שטוב לעלות על מדים ולהיהרג בשביל כל גחמה של איזה גנרל מושחת עם או בלי מדים. יאללה, מסחרה. מי שרוצה להתאבל – שיתאבל עם המשפחה שלו, עם האנשים שבאמת הכירו את זה שהלך, בלי עמוד דום-עמוד נוח.

אין דבר יותר חיובי מאשר לנפץ את האשליה שעוד יש איזושהי ממלכתיות במקום הזה, שבשמה דופקים כאן כל אוכלוסיה אפשרית. אין דבר בריא יותר מאשר לנפץ את השקר שיש עדיין משהו שכולם מאמינים בו. זה לגמרי קשור להתפוגגות הכללית של הממלכתיות והטקסיות שמתרחשת כאן בקצב מהיר, והיא אולי התהליך הכי חיובי שקורה בישראל כיום – דווקא בגלל שבאופן כלשהו כולם כאילו נגדו.

נלך כמה ימים אחורה, מיום הזיכרון ליום השואה. הנה רק אתמול, התבשרנו שתוכנית תעודת הזהות הביומטרית יוצאת לדרך, בפיקודו של ראש הממשלה. די עצוב, בכנות. אבל איפשהו בידיעה הסתתר אלמנט קומי, כמעט בלתי יאומן. אני מתכוון לפסקה הבאה –

אנשי משרד הפנים החליטו שמספרן הסידורי של תעודות הזהות הביומטריות יתחיל משישה מיליון, לזכר מספר היהודים שנספו בשואה. בנוסף, יוטמעו שישה מגיני דוד מסביב לשבב הביומטרי שיוכנס לכרטיס החכם.

זאת כנראה דרכם של "אנשי משרד הפנים" להתמודד עם ההאשמות שמאגר מידע ביומטרי הוא עסק טוטליטרי. אבל את הדברים האלה אנחנו כבר יודעים. לעומת זאת, מזדקר מהפסקה עניין הרבה יותר גורלי: מדינת ישראל עברה את הפאזה של פולחן השואה, ונמצאת בשלבים הסופיים של הפיכת השואה לבדיחה. או ליתר דיוק, ישראל עצמה כבר הפכה לבדיחת השואה המושקעת והמאובטחת ביותר בעולם. שום בדיחת שואה, שום מערכון של ארץ נהדרת, לא יהיה מגוחך ואבסורדי יותר מהציונות עצמה, מתעודת זהות שממספרת את אזרחי המדינה החל משישה מליון, עם שישה מגיני דוד מסביב לקישוט.

השואה, שתוכננה כמעין אופרה גרמנית בטעם רע, הפכה לבדיחה, ואלה חדשות ממש טובות. זאת  לא קומדיה כמו "החיים יפים", כלומר כזו שבה מאחורי הצחוק מסתתרת טרגדיה נשגבת.כמו שכתב גל, זאת קומדיה קומדיה, משהו כמו "פעמיים בוסקילה" של זאב רווח.

כמובן, כמובן, זאת בדיחה שמייצרת הרבה סבל. אבל אני נוטה לחשוב שככל שהאלמנט הקומי יגבר על האלמנט הטראגי, הסבל דווקא יפחת ויתרופף.

חנה ארנדט בברלין. הכול זה מלמעלה, אז אל תבכי הלילה

*

למעשה, כבר כיום, לפולחן הצווחני שיש בישראל סביב השואה אין שום קשר להשמדת יהודי אירופה. כלומר: אם הנאציזם הוא אפיפניה, התגלות של הרוע המוחלט עלי אדמות – הרי שפולחן השואה שלנו בכלל לא ירא מאותו כוח אלוהי אפל שהתגלה אי אז באירופה. אנחנו לא מתפללים לשם, אלא לאיזה אליל מגוחך עם זין גדול שקנינו בהכול בדולר, ואולי עושה צפצופים שנשמעים כמו היטלר. במרחב שלנו אין נאצים ואין יאנוש קורצ'קים. אנחנו לא שם, אנחנו במזרח התיכון.

צריך להודות, שחלק מהרצינות שבה אנחנו מתייחסים לפעמים ל"מה שקורה למדינת ישראל" או ל"פאשיזציה" ו"התרסקות הדמוקרטיה" רוכבת עדיין על אותה גורליות שיובאה משם. אבל הגיע הזמן להשתחרר מזה. ברור שיש הרבה על מה להיאבק כאן. אבל בלי שום קשר לזה, מזמן כבר אין כאן יהודים, ואף פעם לא יהיו כאן נאצים. נאציזם הוא משטר מאוד מסוים, עם מאפיינים ייחודיים למדי. איסמעיל הנייה הוא לא נאצי, ואביגדור ליברמן הוא לא נאצי. מצער להגיד, אבל האופרה נגמרה. אפילו "טבעת הניבלונגים" נגמרת אחרי 11 שעות. עכשיו מקרינים את גבעת חלפון, או את צ'רלי וחצי.

ולטר בנימין לא גר כאן יותר – אם הוא גר כאן אי פעם. לכן יש גם משהו מטריד בניסיון החוזר ונשנה להקים לתחייה את "ברית שלום". נעים לחשוב שביושבך בקפה נח אתה ממשיך במפעלם של מרטין בובר ועקיבא ארנסט סימון – כל מיני אנשים שיכלו להרים טלפון לחנה ארנדט ולדבר עם תיאודור אדורנו ב-du. אבל מדובר בחבורת יהודים גרמנים מוכי טראומה שנחתו ברחביה, נמסים מגעגועים לטיולי אחר הצהריים עם האומנת בדרזדן. הדו-לאומיות שלהם היא איזה רעיון שהם הביאו מהאוסטרו-מרקסיזם או השד יודע מאיפה. לטוב או לרע, אנחנו לא ממש חיים בעולם החוויות שלהם. לא צעדתי ב"וונדרפוגל" – שיחקתי קזבּוּבּוּ בנוער העובד.

אני קורא בספר "ארץ לשני עמים" של מרטין בובר, שבזזתי מספרייתו של פילוסוף יקה כלשהו. הנה ציטוט מ-1954, ריאיון עם אורי אבנרי –

"שרויים אנו עכשיו בירידה רוחנית ומוסרית איומה. אבל אינני מתייאש. עלינו לחזור אל האמת המיוחדת לנו, אל האוניברסליזם הלאומי… לחזור אל האוניברסליזם הלאומי, פירושו להילחם בקלקלות שפתחו לפנינו את שערי הלאומנות"

מרשים מאוד, באמת. איזה עונג. אבל בעצם, האם זה עוזר לנו במשהו? מרטין בובר – יהודי גרמני זקן, כבד ראש, יושב בספרייתו ברחביה, מדבר בעברית מיושנת שהוא למד בנעוריו מגזניוס או מיוהאן דוד מיכאליס. האם הדו-לאומיות שלו בכלל יכולה לעזור כאן? או שמא זו עוד צורה לספר שוב את סיפורו של היהודי האירופי הנאבק למען האוניברסליזם?

עוד משהו בברלין. יאללה יאללה

מבחינה מסוימת, הניסיון להמשיך ולתחזק את הגורליות השואתית של היהודי האירופי במקום הזה הוא מזיק יותר משהוא מועיל. זאת אולי הצורה היעילה ביותר לשמר את ההגמוניה של הסיפור היהודי-אשכנזי שהביא למקום הזה כל כך הרבה סבל. כל פעם שאיזה אשכנזי כבד ראש ובהיר שיער, מהשמאל או מהימין, צורח על שוטרים שהם נאצים (סליחה, אשכנזים לא צורחים, הם תמיד "זועקים") הוא צריך לעצור ולשאול את עצמו: האם הם באמת נאצים, או שאולי הייתי נורא רוצה שהם יהיו נאצים?

אני לא אומר שרק התסביכים של האשכנזים לסוגיהם מונעים מהמקום הזה להפוך לגן עדן אוריינטלי. יש במזרח התיכון קונפליקטים שלא קשורים בכלל לשואה. אבל נראה לי שאם יש משהו שעשוי להביא לכאן אפוקליפסה ממש, הרי אלה התסביכים של היהודי האירופי. עם שאר הדברים נצליח להתמודד איכשהו. כאשר אשכנזי מהימין או מהשמאל צורח בגרון ניחר ומשוכנע יותר מדי שהוא נאבק בנאצים, צריך להראות לו את הדרך לשדה התעופה. זאת תמיד היתה הדרך להרגיע אותם.

בינתיים בישראל מתחיל הקיץ. אין נאצים באופק, והחיים למעשה לא יותר גרועים משהיו לפני חמש או עשרים שנה. בכלל, לא כל כך נורא כאן, אפילו לאנשים שמתגעגעים לברלין. יחסית למקום במזרח יש כאן מלא בלונדינים.

שוב חנה ארנדט. שוב יאללה יאללה

**

אז מה, אז זה הכול? גבעת חלפון? האם החיים שלנו עד כדי כך מגוחכים?

אישית, אני לא חובב גדול של קומדיות. בכך (בין השאר!) אני שונה לצערי מצ'יקי: אני לא נמצא בדרך לים.

רוצה לומר: מבחינה מסוימת, אם יש משהו לאהוב בישראל זה את הגורליות הטראגית. מה נעשה בלעדיה? מה נעשה בלי פניו הנוגים של היהודי האירופי?

הייתי אומר שפניו הנוגים של היהודי האירופי גרמו מספיק ייסורים לפיסת הארץ הזאת. הגיע הזמן שרוח הרפאים הזאת תעבור הלאה למקום אחר. זה כמובן לא עניין פרסונלי – רוחות רפאים הן אף פעם לא עניין פרסונלי.

לאן? אתם כבר יודעים את התשובה. הפרויקט של היהודי האירופי בילה מספיק זמן בפלשתינה. הגיע הזמן שהוא יחזור למשימה שתמיד עניינה אותו:

להשתלט על העולם.

נתזים: "חלמתי: תבל מכוסה אפר"

24 במרץ 2011

הציונות הופכת לדת של כוחות האופל העולמיים, ובעקבות כך אוונגליסטים אמריקאים מאמצים מנהגים יהודיים

עזבו את ברלין, תשכחו מוורשה: הדבר הבא בשביל אמנים תפרנים והיפסטרים הוא דאר א-סלאם, טנזניה, מדווח מגזין פמבזוקה

עבודת הדוקטורט הטרייה של ג'ייסון ריצ'י באוניברסיטת אילינוי נושאת את הכותרת Queer Checkpoints: Sexuality, Survival, and the Paradoxes of Sovereignty in Israel-Palestine. העבודה פותחת בתפקידו של הקוויר הפלסטיני בשיח הלאומי וההומו-לאומי הישראלי. שיח זה מציג את הלהט"בים הפלסטינים כאוכלוסייה אומללה במיוחד הסובלת תמיד, ומתאר את האלימות המדינתית הישראלית נגד הפלסטינים כאמצעי המגן על הקווירים הפלסטינים הסובלים מתרבותם "החשוכה". על סמך מחקר שדה ממושך, החוקר מדגיש דווקא את הצלחתם של פלסטינים קווירים לפתח כישורי הישרדות במצבם המורכב, לשמור על יחסים עם סביבתם החברתית והמשפחתית ואפילו לשאוב הנאה מהסיטואציה. בכך הוא מנסה לחשוף סובייקטיביות קווירית השונה מזו הליברלית המוכרת להומו המערבי

ג'נה ווגינריץ', צמחונית לשעבר, מסבירה בגרדיאן למה חזרה לאכול בשר – אבל רק ארנבות ותרנגולות שהיא בעצמה גידלה בכבוד. ווגינריץ' טוענת שהצמחונות לא מאיימת באמת על תעשיית הבשר, ולא מציעה אלטרנטיווה לאנשים שלא יוותרו בשום מקרה על אכילת בשר. לשיטתה, המשמעות של צמחונות היא "לברוח מהמאבק" על גידול הוגן של חיות לבשר. הפיתרון היחיד: תאכלו את הכלבים שלכם!

ומאמר מעניין בג'רוזלם פוסט הטוען שהיהדות מעודדת הימנעות מאכילת בשר. הכותב, נשיא ארגון Jewish Vegetarians of North America (JVNA) טוען שבתקופת התגבשותה של ההלכה בשר נאכל רק בהזדמנויות שבהן הוקרבו קורבנות, לכן גם היום אין להתייחס לבשר כאל סתם אוכל שאוכלים כשרעבים. הוא מסתמך בי השאר על הרב שלמה ריסקין מאפרת

פוסט-פורים: מאמר מעניין על המיעוט המיני הנשכח ביותר במגילת אסתר: הסריסים

כתבה נרחבת ב-OWNI על תרבות המאנגה הקווירית ביפאן ונושאים סמוכים

מי היא גוגה אשכנזי, אשת סודו הקזחסטאנית של הנסיך-האולי-פדופיל אנדרו דוכס יורק, ומה הקשר שלה לגבי אשכנזי? (ספוילר: אין קשר)

Falafel Road, פרויקט וידאו מעניין של האמנית הפלסטינית לריסה סנסור והאמנית הישראלו-לונדונית אורית אשרי עוסק בשאלה מתי ואיך גנבה ישראל את הפלאפל? זאת בעיקר על בסיס ריאיונות עם בעלי דוכני פלאפל ישראלים וערבים בלונדון. וגם בעברית כאן.

בראדלי מאנינג החמוד קורא בצינוק את ביקורת התבונה הטהורה של קאנט

יוזמה בקהילה הגאה בבריטניה: במפקד הקרוב להט"בים יצהירו שהדת שלהם היא "לסבית". ויש מי שמתנגדים

קריאה רעננה להתאגדות של שחקניות פורנו

סקווטרים השתלטו על ביתו הענק של גאי ריצ'י והקימו בו בית ספר פרוגרסיווי. הם פונו

למה "סובלנות כלפי הומואים" הפכה לנושא החביב ביותר על כנסיות פרוטסטנטיות ליברליות ומה זה אומר על פוליטיקת ה-gay friendly הליברלית בכלל

למה לא נותנים לליברלים (כאן במובן החיובי של הביטוי) לגמור משפט בתוכניות טוק שואו אמריקאיות?

ניתוח עומק על תוצאות משאל העם על החוקה במצרים ומשמעויותיו מבחינת השמאל

כתבה נרחבת בניו יורק טיימס על טכניקות מתוחכמות יותר מבעבר ללימוד מדעי הרוח, כולל למשל שירה, באמצעות כלים דיגיטליים שונים

אסופה חדשה של שירה פרוגרסיווית באורדו

UFO digest על מעורבות החיזרים בצונאמי ביפאן

ובקרוב אצלכם:13  הכורים האטומיים המסוכנים ביותר באמריקה

בפינת ההתרופפות המוסרית: סטודנטית מקליפורניה חגגה ועלצה בעקבות רעידת האדמה ביפאן רק כי הסטודנטים היפאנים הפריעו לה ללמוד בספרייה

לחובבי הז'אנר: תגובה אנטי-ציונית הולמת למניפסט הפרו-ציוני של האנטידויטש, עם תיאור מעניין של ההתפתחות ההיסטורית של השמאל הגרמני מבחינת היחס לישראל

זה העולם

20 בדצמבר 2010
יעקב דוד פישר

בפוסט זה ארצה לעשות משהו בלתי רגיל ביחס לאתר הזה. ארצה להציג גישת ניתוח שתקושר לימין, אך בניגוד למסורת הימנית תנסה לומר משהו לכולם, שמאלנים וימניים גם יחד. אני ארצה לטעון כי הבסיס לקסנופוביה המתפתחת בישראל קשורה לשאלות יסוד לא פתורות שהמנהיגות של ישראל כושלת מלענות עליהם באופן רחב. לשאלות אלו יש השלכה מיידית על המציאות הקיימת ובלי התמודדות ישירה עם שאלות אלו לא ניתן להתקדם קדימה לעבר הרגעת המציאות.

את הבעיה של ישראל ניתן להגדיר באופן כוללני ככישלון של הפיתרון האוטופי ההרצלייני, כפי שמכנה זאת אברהם הרצברג, לבעיית היהודים. לפי הרצל, את בעיית אי הכרתם של אומות אירופה ביהודי, האזרח הפרטי, ניתן לפתור על ידי הכרה בין לאומית בקולקטיב היהודי כגורם אוטונומי. כלומר חוסר ההכרה ביהודי באופן פרטי יפוצה על ידי הכרה בקולקטיב היהודי הלאומי שבכך ישחרר את אומות אירופה מתסביך האנטישמיות הקלאסית. אני לא אכנס כאן לסבך של השאלות הקולוניאליות הציונות, אם הן מוצדקות או לא, אך ב1947 נראה היה שחזונו האוטופי של הרצל מוגשם. החלטת החלוקה של האו"ם הכירה באופן בין לאומי בזכות קיומה האוטונומי של מדינה יהודית המייצגת את הקולקטיב היהודי. פרוץ המלחמה רק אישש את העובדה הזאת, שכן אם אומות עושות מלחמות, מלחמות גם עושות אומות, וכך הקולקטיב היהודי נלחם על זכות הגדרתו העצמית למול הקולקטיב הערבי למען יצירת אוטונומיה יהודית מלאה בדמות המדינה היהודית.

הרצל בסואץ

תהליך זה התרחש יחד עם תהליך של הפרדה אתנית בין שתי הקבוצות. עם זאת הפרדה אתנית זו לא נראתה נוגדת את עצם יצירת האוטונומיה היהודית. להיפך, אם כבר, היא ביטאה את הצד האפל, ואפשר לומר ההכרחי של יצירת האוטונומיה היהודית המעוגנת ברעיון זכות ההגדרה העצמית. שכן אם יש צד אפל ברעיון זכות ההגדרה העצמית הוא בדיוק העובדה שכדי להגשים אותו הוא נדרש להפרדה אתנית ברורה. וכתוצאה מכך הופרדו במהלך המאה העשרים עמים רבים באירופה, המזרח התיכון, אסיה הדרומית ועוד, לרוב בכוח הזרוע. הפרדה זו אמנם לא הייתה מוסרית במיוחד, אך כיון, שבתקופה המודרנית בעקבות הובס, הצדק נתפס כעניין של המדינה, שהיא בתורה נתפסה כעניין של הקולקטיב המגדיר אותה, הרי שהמוסריות הפגומה של תהליך ההפרדה האתנית נתפסה כמוצדקת לאור אי קיומה של המדינה היוצרת את החוק, ולפיכך את הצדק. תהליך ההפרדה האתני הרי הוא כאותו מצב מלחמה הובסיאני, שבו אין חוק, ושרק מתוכו מוקמת מדינה היוצרת את החוק ולפיכך את הצדק. כתוצאה מכך נתפס התהליך בעולם כולו כרע, אך הכרחי, שבסופו תתייצב האנושות שוב על בסיס יציב יותר ונכון יותר.

זה לא קרה לציונות. החלטה על זכות השיבה ביטלה למעשה את האוטונומיה היהודית המתגלמת בתהליך ההפרדה האתני של הנכבה, והחזירה את הציונות לנקודת ההתחלה של אי הכרה בזכות קיומו הקולקטיבי של העם היהודי. חזונו האוטופי של הרצל נכשל, ושוב היה צריך לנסות לכונן אותו כדי להבטיח את קיומו הלגיטימי של העם היהודי בין האומות. ב1993 הצליח פוליטיקאי ודיפלומט ישראלי להאמין כי הוא הצליח לפתור את הבעיה. הצלחת ישראל מאז הקמתה למרות המציאות המדכדכת סביבה שכנעה לדעתו את הערבים כי היא איננה ניתנת לתבוסה וכי במצב הזה ניתן ועדיף להתפשר עם ישראל. לפי אמונתו הוא הצליח להגיע להסכמה עם מנהיג קבוצה פוליטית בקרב הפלסטינאים שלפיו בתמורה למדינה בגבולות הקו הירוק יודיעו הפלסטינאים על ויתורם על זכות השיבה ובתמורה יבטל העולם את זכות השיבה. זה היה הבסיס להסכמי אוסלו. זה היה גם הבסיס לאמונתו של אותו פוליטיקאי כי בכך הוא השלים את הפרויקט ההרצלייני של השגת הכרה בין לאומית בזכות הקיום האוטונומית של העם היהודי בארץ ישראל. אותו פוליטיקאי היה יוסף ביילין, שבניגוד לאמונות של קבוצות דוגמת "זו ארצנו" היה כנראה הפוליטיקאי ההרצלייני ביותר של ישראל בשנים האחרונות. למרבה הצער הסתבר שהשמחה מוקדמת. אירועי קמפ- דיוויד הוכיחו שמנהיג הקבוצה הפוליטית של אותם פלסטינאים שאיתו ניהל ביילין את המשא ומתן הטעה את ביילין ולמעשה לא התכוון לוותר על זכות השיבה. הפוליטיקאי שלכאורה חשף את זה, אהוד ברק, לא רווה מכך הרבה נחת. אירועי הדמים שפרצו, והכעס בקרב השמאל על קריסת האוטופיה, הביאו לנפילתו, ולעליית הימין.

עם זאת גם במצב המסובך הזה נראה היה שניתן להשיג פיתרון. המנוף הישראלי ללחץ על הערבים היה ההתנחלויות. ההתנחלויות לכאורה הצביעו על כך שהיכולת של הערבים להשיג טריטוריה שלמה ואוטונומית מוגבלת וכי כדי להביא לפינוי התנחלויות הם יצטרכו לשלם במטבע קשה של זכות השיבה. קריסת גבולות החלוקה של 1947 השאירו את שאלת הגבולות פתוחה, וכך אפשרו למדינת ישראל להמשיך ליישב יהודים בשטחי ארץ ישראל ולאיים בכך על הנוכחות הערבית בפלסטינה. כאן התערבה הפורטנה או יד ההשגחה האלוהית או הצייטגייסט (כל אחד והביטוי המועדף עליו) ושוב טרפה את הקלפים. שרון החליט לפנות התנחלויות וכך הפך את מנוף הלחץ הזה של ההנהגה הישראלית לבלוף. פינוי ההתנחלויות של שרון ביטא הכרה ישראלית בקו הירוק כקו הגבול שלה וכך הרס את מנוף הלחץ היעיל הזה שהיה לממשלת ישראל.

מכאן ואילך היכולת הישראלית ללחוץ על הפלסטינאים לוותר על זכות השיבה וכך להביא לביטולה במסורת של אוסלו התפוגגה, וישראל נכנסה לסחרור. מצד אחד המשך ההתנחלויות נתפס כפגיעה בחוק הבין לאומי. אם ישראל מכירה בקו הירוק כגבולה מדוע היא ממשיכה לבנות מעבר לו? מצד שני עצם התביעה לביטולה של זכות השיבה כתנאי להקמת מדינת פלסטינאית וכך לסיום הסכסוך נתפס כמיותר שהרי ממילא מדינת ישראל מכירה במדינה פלסטינאית. מבחינת הפלסטינאים אם כן אין שום סיבה לוותר. מה שנשאר זו מתקפה בין לאומית על ישראל כמדינה פורעת חוק הפוגעת בחוק הבין לאומי בבניית ההתנחלויות בגדה, בזכות הפלסטינאים להגדרה עצמית, ובזכות השיבה הפלסטינאית לשטחי מדינת ישראל. מתקפה פרועה זו שנוצרה הישר ממדיניות ההתנתקות של שרון הביאה, לפיכך, בניגוד לתחזיות של השמאל לבידודה הגובר של ישראל ולערעור על זכות קיומה. את התוצאות בדמות קסנופוביה גוברת מכירים כולם.

יורשיו של הרצל

מה מדינת ישראל צריכה לעשות למול זה. דבר ראשון להכיר, שזה לא הפלסטינאים. זה העולם. העולם הוא הגורם שאיננו מכיר במדינה היהודית (ובאופן עקיף גם לא מכיר בזכות קיומה של מדינה פלסטינאית). זאת הנקודה הכול כך כואבת בסיפור. אין הכרה בין לאומית בעם היהודי כגורם אוטונומי באופן קולקטיבי. כנגד זה מנסים לעקוף את הבעיה דרך ניסיונות של "זוכרות" וכל מיני גופים שכאלה, שמקווים במסורת הנוצרית שאם הם רק יביעו חרטה ויכירו בזכות השיבה באופן סמלי יסלחו להם וישחררו אותם מהצרה הזו של 'זכות השיבה' (אינני מאמין שאותם גופים מכירים בזכות השיבה באופן פרקטי; ואולי אני טועה). בפועל כמובן זה לא יקרה. אך לא בגלל הפלסטינאים, אלא בגלל שהעולם לא מכיר באוטונומיה היהודית. זה הטרגדיה האמיתית של כל מי שהאמין בפתרון ההרצלייני לבעיית היהודים. בכך אנחנו הולכים בעקבותיו של הרצל שגם הוא הכיר בכישלון האמנציפציה לתת הכרה לפרט היהודי מצד הגויים אך במקום שהרצל הכיר בכישלון האמנציפציה לפרטים אנחנו מכירים בכישלון האמנציפציה לקולקטיב היהודי. הקהילייה הבין לאומית לא נותנת הכרה למדינה היהודית האוטונומית ולתהליך ההיפרדות האתנית הקשור אליה. התקווה ההרצליינית נכזבה. מה ניתן לעשות מכאן ואילך בזאת אפשר לדון, אפשר לנסות לחזור למציאות שקדמה לאוסלו ולסגת מהשטחים, תוך כפירה 'בזכות השיבה', ואפשר אולי ברוח ההצעות של הימין, והשמאל הקיצוני, לספח את יהודה ושמרון ולתת אזרחות ישראלית לכלל התושבים. מה שלא ניתן לעשות זה להמשיך לתלות את הבעיה של ישראל ברוחו של ביילין בפלסטינאים. הבעיה של ישראל, כמו הבעיה של היהודי הגלותי לפניו, איננה הפלסטינאים, אלא העולם. העולם הוא זה שאיננו נותן הכרה לקולקטיב היהודי ועם זה צריך לחיות.

הגלגול

5 בנובמבר 2010

הוא פילוסוף די מוכר, אינטלקטואל ומתרגם מלטינית, מבכירי המומחים לאידיאליזם האיטלקי באגן המזרחי של הים התיכון. מדי פעם, גם אם לא בכל פעם, הוא היה חותם על עצומות נגד פעולות הממשלה, ופעם אחת, כשיצא ספרו המרכזי, אפילו כינה את ישראל בריאיון עיתונאי "מדינה מושחתת באופן עמוק". בקיצור, איש לא הטיל ספק בשייכותו למה שכונה על ידי שר הביטחון "השמאל העמוק"; הוא היה שמאלני לגמרי, שמאלני לכל דבר ועניין, שמאלני מבטן ומלידה.
השבוע פגשתי אותו בסיטואציה חברתית כלשהי. ידעתי כמובן על המפנה. הוא הרי התראיין על המפנה בכל כלי תקשורת שגילה עניין כלשהו בעמדותיו – מ"מקור ראשון" ועד "תזה". ניגשתי אליו ושאלתי איזו שאלה סתמית. כצפוי, תוך שני משפטים כבר ניתן היה לזהות את דמותו החדשה של האיש. במלים נמלצות, הוא הזהיר מפני ה"ערבו-פאשיזם" (שהוא לטענתו "מונח מדויק יותר מאיסלאמו-פאשיזם"), ואשר צריך לטענתו להדאיג "דווקא אנשים כמוך". הוא המליץ לי לקרוא בדחיפות את ספרה האחרון של בת יאור, והזכיר את "פיגועי ההשמדה" (שהם לטענתו "מונח מדויק יותר מפיגועי התאבדות").
לא נעים להגיד, אבל הרושם העיקרי הוא שהאיש נעשה די מטומטם. זה היה ממש עצוב לראות. המפנה הריאקציוני שעבר הזכיר לי באופן כלשהו את האירוע המוחי שעבר בן משפחה קרוב שלי. אוצר המלים שלו הצטמצם פלאות; הקול, שהיה עמוק ואירוני, הפך לצפצוף צרחני. בכל פעם שהזכרתי משהו מחייו כשמאלני, הוא גלגל לאחור את עיניו ונאטם. כי התפנית הימנית היא קונוורסיו, לידה מחדש, טרנספורמציה טוטאלית; כאילו נכנס שד לתוך גופו של האיש.
כששאלתי אותו מה הוא קורא עכשיו, כבר ידעתי לאיזו תשובה לצפות. "אתה תופתע לשמוע", הוא אמר, "אבל אני קורא את אמנת החמאס. זה טקסט חשוב ביותר. אני חושב שזאת קריאת חובה לכל אדם בעולם המערבי".
מה שמביך הוא, שכבר בריאיון העיתונאי הראשון מלפני שנה וחצי הוא סיפר שהוא קורא את אמנת החמאס. האיש הזה, שרק לא מזמן גמע את כתביו של ג'מבטיסטה ויקו כאילו היו מיץ ענבים של "פז", תקוע כבר יותר משנה על טקסט לא ארוך במיוחד. אחר כך, כששוחחתי על כך עם חבר, הוא אמר לי דבר נכון: הוא כבר יקרא את אמנת החמאס עד סוף החיים. הוא לא צריך משהו אחר.

זה קורה מדי פעם לאנשים מסוימים בעולם הספרות והאקדמיה. לרוב אין סימנים מוקדמים, וכמעט אי אפשר לחזות את מי זה יתקוף, ומי ימשיך לעצומה או ההפגנה הבאה. למעשה, אם יש אינדיקציה כלשהי שאמורה לעורר דאגה הרי זו דבקות יתר וזעם שמאלי משיחי. על כל פנים, בנקודה מסוימת הם "נושרים", והופכים לאדם חדש. כשלעצמה, היכולת להשתנות היא כמובן מבורכת, ואולי אפילו הופכת אותנו לבני אדם. אבל המעבר לימין, כמו שהוא קורה בשנים האחרונות לאינטלקטואלים רבים כל כך, הוא לא בדיוק שינוי דעה במובן המוכר. כי האדם החדש שנולד מהמפנה הריאקציוני הוא תמיד אישיות הרבה פחות מורכבת; כמו חוזר בתשובה טרחן, הוא קורס לעמדה אוטיסטית, חוזר פעם אחר פעם על אותן מנטרות. שהרי, מרגע שנדחקת לעמדה הפרנואידית-ימנית, כל אירוע וכל טיעון כבר מחזק אותך בעמדתך.
באופן עקרוני, ברור שקריסה אינטלקטואלית כזו יכולה לקרות גם לאנשי ימין שעוברים פתאום לשמאל. מן הסתם, בשנות ה-30 או ה-50 קרה לא פעם שליברלים התחילו בן לילה לשגע את סביבתם ולנאום בשבחו של עולם המחר הסובייטי ושל שמש העמים. אבל בפועל, מצב כזה הוא כמעט לא רלוונטי בתקופתנו. לזרועותיה המחבקות של הריאקציה מובילות כיום אלף דרכים, ואילו אל ממלכת התכליות של השמאל מובילה אולי דרך עקלקלה אחת.
למעשה, השמאלנים-לשעבר הם אנשים שהתייאשו, ולא מסוגלים לעמוד יותר בסבל שיוצרים הפרדוקסים הקשים באמת של עמדה שמאלית בתקופתנו. הם לא מסוגלים לעמוד גם בחוסר האונים ובתחושת החידלון. הימנים החדשים יתארו תמיד איזה אירוע מזעזע (כמו הלינץ' ברמאללה או ניצחון החמאס) בתור מה שגרם לשינוי; אבל למעשה, מה שמוליד אותם הם אירועים מסוג אחר – למשל מערכות בחירות שבהן נוחל השמאל מפלה, או חוקים גזעניים שעוברים בכנסת. אירועים כאלה גורמים ייאוש למי שמחזיק בעמדה שמאלית; אבל יש כאלה שמתייאשים עד כדי כך, שהם קורסים בבת אחת לעמדה ימנית.
ואז, ברגע הזה, הם מאושרים. המומר לא מיואש יותר, להיפך, הוא במצב של הייפר: הבולשוויקים ואיסלאמו-פאשיסטים הרי בכל מקום, ויש איזה עונג בלחשוף אותם שוב ושוב. שלא לדבר על כך שעכשיו, הוא יוזמן לאינספור פאנלים עם בן-דרור ימיני ואפי איתם, ייצא לסיבובי הרצאות ביחידות צה"ל, ובאופק מחכה כבר המשרה החלקית במכון שלם.

מדעני האקלים העוסקים במודלים ממוחשבים מתארים את תקופות הקרח כמצב שבו מערכת האקלים רבת תנודות ותהפוכות קורסת לנקודה כלשהי, שממנה היא כבר אינה יכולה לצאת. הקריסה אל הימין היא תקופת קרח כזאת: כשנגיע לשם, לא נוכל להיחלץ.

הפוליטיקה של הסתירה: לקראת שמאל רדיקאלי ציוני

8 בספטמבר 2010

1.

זה הפוסט הראשון שאני מפרסם מהגולה הדוויה, לא הרחק מאליס איילנד של מטה ובוודאי בתחומי אליס איילנד של מעלה, אותה טריטוריה טקסטואלית שהציע כאן פעם עודד נעמן. מוזר לכתוב מניו יורק על ציונות וקולוניאליזם אבל כדאי שאתרגל. הרי אבלה כאן אי אילו שנים, שעכשיו נראות כמו נצח. סלחו לי אפוא, מראש, על מידה של פאתוס וארכנות, הנובעת מהחוויה השברירית של המהגר העברי בעולם החדש. בחוברת המטופשת שחילקה אוניברסיטת קולומביה לתלמידיה הזרים כתוב שאחד הסימפטומים של Culture Shock הוא אידיאליזציה של תרבות המקור (המוטו של החוברת, אגב, הוא It's not good or bad – it's different). אז אם תטענו, בעקבות הפוסט הזה, שאני שוקיסט, לא אכחיש. אבל לארץ האמורי ממילא אין כניסה ללא שוקיסטים.

לשמחתי בית הקפה הראוי היחיד באזור נמצא ממש מעבר לפינה, בשדרות אמסטרדם פינת רחוב 111. הוא מכונה "ההונגרי", ועל הקירות המקושקשים בשירותים אפשר למצוא דיונים ענפים על המצב בישראל/פלסטין. לא ברור, למשל, אם המגן דוד בא למחוק את צלב הקרס או שמא מדובר בקומפוזיציה מקורית המשלבת את שניהם. כך או כך, העובדה שפתאום יש סביבי אנשים ששונאים את ממשלת ישראל הרבה יותר ממני (והאמינו לי שאני שונא אותה מאוד) גורמת לי לחשוב מחדש את המקום שלי בכל הסיפור. זה מתחבר למבוכה שפקדה אותי עוד כשטיילתי בהודו, לאחר שעפרי שלח לי את הכתבה של נועם שיזף בהארץ, זו שחשפה את חסידי המדינה האחת מימין. עצם האפשרות לחשוב על עצמי כחלק מאותה קואליציה עם ציפי חוטובלי או משה ארנס ערערה את המובן מאליו הפוליטי המלווה אותי בשנים האחרונות. מה המשמעות של להיות "שמאל רדיקאלי" אם אני רואה בממשיכיו של ז'בוניטינסקי בעלי ברית פוטנציאליים? האם שמאל רדיקאלי שכזה הוא בכלל מן האפשר?

ההונגרי. אפשר לעשן בחוץ!

המאמר הזה מבקש לענות על השאלה בחיוב, ובתוך כך לאתגר שתי הנחות יסוד המרכיבות את המובן מאליו הפוליטי של מה שמכונה בישראל (ומעבר לה) "השמאל הרדיקאלי". הנחת היסוד הראשונה היא שהסדר מדיני בישראל/פלסטין (ואני בכוונה לא כותב "פתרון") אמור ליצור מרחב לפיוס בין העמים. ההנחה השנייה היא הדחייה המוחלטת של הציונות. אטען שאפשר (ועדיף) להישאר "שמאל רדיקאלי" גם אם אנו נפטרים משתי ההנחות הללו: שמאל, במובן של מחויבות לשוויון וחירות של שני העמים בין הים לירדן (ושל בני האדם המשתייכים אליהם); ורדיקאלי, במובן של ערעור יסודי על המצב הקיים והתנגדות עיקשת לדיכוי הגובר שמפעיל הממסד הציוני כלפי לאאזרחים ואזרחים.

שתי הנחות יסוד אלה נחשפות בנימוקים המועלים משמאל נגד המדינה האחת, ובמיוחד נגד טענה מסוימת של חסידיה (שחלקי עמם) — הטענה לפיה החזון הדולאומי מאפשר ליצור קואליציות חדשות, עם ציפי חוטובלי למשל, בדרך לשינוי רדיקאלי במציאות. התגובה לכך משמאל (שזכתה לניסוח בהיר אצל חררדו לייבנר או חגי מטר), היא שהמדינה האחת היחידה היכולה לזכות בתמיכה כזו היא מדינה ליברלית קפיטליסטית, על בסיס "אדם אחד – קול אחד". זו מדינה שבה הפלסטינים בשטחים אמנם מקבלים זכות בחירה, אבל חלוקת הכוח הקרקעית והכלכלית נותרת דומה. ההתנחלויות בשטחים אינן מפונות ואילו בתחומי הקו הירוק נותר חלק הארי של הקרקע בידי המוסדות המיישבים הציוניים. במלים אחרות, הפלסטינים אמנם זוכים למעין "שחרור ליברלי" כפרטים אבל חסרים את העוצמה הקולקטיבית שתאפשר להם לתת ערך ומשמעות לחירות הפרטית.

כדי למנוע מצב כזה מעדיפים בשמאל הרדיקאלי לדבוק בפתרון שתי המדינות. פתרון כזה יאפשר לשים גבול לקולוניזציה הציונית ויהיה מלווה במהלך נרחב של דה קולוניזציה פוליטית, כלכלית ותרבותית, כולל פינוי מאסיבי של התנחלויות. כך אמור להתאפשר מרחב לפיוס והשלמה הדדית בין שני העמים היושבים בארץ.

2.

החזון השמאלי שהוצג זה עתה מנותק, לדעתי, מהממשות הפוליטית. המתח בין שתי הקבוצות הלאומיות בין הים לנהר אינו עומד להיעלם בטווח הנראה לעין. גם אם הוא תוצר של "הקולוניאליזם"ולא נובע מאיזו איבה עתיקת יומין בין היהודים לערבים – הניסיון הקולוניאלי אינו שכבת אבק שניתן להסיר, או אפילו שרצוי להסיר. מאות שנים של היסטוריה קולוניאלית עיצבו זהויות פרטיות וקולקטיביות, לבטח של יהודים וערבים במרחב הזה, והמתח האינטימי ביניהם (הכולל, לצד השנאה ההדדית, גם פרקטיקות של חיקוי ותשוקה) הוא חלק מהותי מהזהות של שתי הקבוצות, בדומה למשל לנוצרים ולמוסלמים בלבנון (שגם את המתח ביניהם ניתן לייחס, במידה כזו או אחרת, לניסיון הקולוניאלי).

המחויבות לשוויון ולרווחה של כל יושבי הארץ מחייבת אמנם מיתון של המתח בין העמים, אולם מיתון של מתח יכול להתרחש דווקא על ידי הכרה נכוחה בקיומו, והעמדת אפיקים לביטויו. אין להדחיק את עוצמת המתח אלא לתעל אותו לאפיקים פוליטיים, תרבותיים וכלכליים – במקום שיתפרץ באלימות הקשה שאנו מכירים. כך יוכל להוות גורם מפרה להתפתחות של שני הצדדים, בתקווה שכבר לא יתפשו זה את זה במונחים דיכוטומיים (ודמיוניים) של "אנחנו או הם".


לפיכך, התפקיד הריאלי של הסדר מדיני בישראל/פלסטין אינו ליצור מרחב לפיוס אלא דווקא מרחב למאבק מרוסן בין צדדים שקולים יותר. הבעיה מאז 67, ובעצם מאז 48, היא שהצד הציוני אוחז בעליונות אבסולוטית – צבאית, כלכלית ופוליטית. בנסיבות אלה הצד הפלסטיני חסר כלים דמוקרטיים לקדם את האינטרס הקולקטיבי ונדרש לפנות או לאלימות או להתערבות בינלאומית (שאינה ממש בנמצא). הצד הציוני לכוד גם הוא בעוצמה העודפת שלו, בתנאים בהם נוחות לשגשג פראנויות קולקטיביות: או שנישאר החזקים ביותר (חזקים הרבה הרבה יותר מהיריב) או שנושמד.

יתר על כן, בתנאים אלה כל פתרון פוליטי הופך לכלי נוסף לשימור ולביצור ההגמוניה הציונית. כך קרה לפתרון שתי המדינות, המאפשר לממסד הציוני לשמור על "מאזן דמוגרפי" חיובי לצד עליונות צבאית. מה המשמעות של מדינה פלסטינית אם היא מפורזת? כמעט כלום, בהנחה שהמתח בין הקבוצות לא צפוי להיעלם (The Magnes Zionist כתב על כך היטב). הרי בהזדמנות הראשונה תוכל ישראל לחסום את המעבר בין הגדה לרצועה או את המעברים לירדן ומצרים. כך מצטיירת אפילו מדינה פלסטינית בגבולות 67 כעוד גירסה לחזון הבנטוסטנים של אריק שרון. ממש לא "מדינה בת קיימא".

לעומת זאת, מדינה אחת גדולה, אפילו על בסיס “אדם אחד – קול אחד”, היא מרחב הולם בהרבה ליצירת תנאים לשינוי. מתן זכות הצבעה למיליוני ערבים – ולו לערביי הגדה בלבד – ישנה מן היסוד את דמותה של ישראל. במסגרת של פרדיגמה אזרחית, כושר התמרון של הממסד הציוני נמוך בהרבה מאשר במסגרת של פרדיגמה מדינתית. על הישות הפלסטינית שתקום תוכל ישראל להכריז בקלות כאוייבת. על אזרחיה היא לא יכולה להכריז כאויבים (גם אם היא מתנהגת כך לעתים), ולראיה האופן בו מתקבל איווט ליברמן בעולם, למרות שדעותיו מבחינת "פתרון שתי המדינות" יחסית סבירות במונחי הקונצנזוס הבינלאומי. הוא מתקבל כך כי הוא מקדם עמדות אנטי ליברליות בעליל, כאלה שבמערב נסבלות הרבה פחות מאשר ההכרזה של ישראל על רצועת עזה כישות אויב.

לקושי הישראלי להתמודד עם "אויבים מבפנים" יש בשנים האחרונות עדות חיה בדמותם של האזרחים הערבים בישראל. הדור הזקוף" משתמש היטב בכלים אזרחיים, פוליטיים ותקשורתיים ומצליח לאתגר יותר ויותר את הממסד הציוני. צודק מירון בנבנישתי באומרו שהפלסטינים בישראל הם כיום הקבוצה הדינאמית ביותר מבין הקבוצות הפלסטיניות השונות (כלומר יותר מהפליטים, תושבי עזה ותושבי הגדה – כל הקבוצות ביניהן הצליחה ישראל להפריד ולמשול). אני יודע שהטענה הזו אינה עולה בקנה אחד עם התחושה לאחרונה לפיה החירויות הדמוקרטיות – בתחומי הקו הירוק מתכרסמות, אבל יש לומר שהמצב בשטחי 48 עדיין סביר, וכושר התמרון של המשטר בעניינים אלה מצומצם יחסית.

במדינה הדו לאומית, מיעוט ערבי גדול של 40% (לפחות) יוכל לדרוש לעצמו זכויות קולקטיביות, לשנות את מדיניות ההגירה, לקבל נגישות לעוצמה הצבאית של ישראל, כולל זו הגרעינית. זו לא תהיה אותה המדינה. כמובן שזה לא יקרה מייד – זה יהיה תהליך ארוך טווח, אבל התנאים לתחילתו הם מרחב פוליטי פתוח יותר שבו הפלסטינים יכולים לפעול בעצמם למען צדק, חירות ורווחה (עם סיוע של גורמים יהודיים המחויבים לשוויון).

בתגובה, טוענים משמאל שפתרון החלוקה המתבקש אינו "שתי מדינות לשני עמים" אלא מדינת לאום פלסטינית לצד מדינה דו לאומית בתחומי הקו הירוק, כולל פינוי המוני של התנחלויות ושיבה המונית של פליטים. בתנאים אלה הקהילה היהודית תיחלש ולא תוכל להכפיף אליה את המדינה הפלסטינית העתידית. במסגרת זו אפשר אפילו לדרוש שלמדינה הפלסטינית יהיה צבא חזק, כולל יכולות אוויריות (אם כי את הטענה האחרונה קשה לשמוע בשמאל, אולי בגלל הנטייה השמאלית המצערת להדחיק שאלות קריטיות של כוח וגאו פוליטיקה).

עם זאת, להבנתי לפתרון כזה אין שום סיכוי להתקבל על דעתה של הקהילה היהודית בארץ, מלבד האלפים הספורים המצביעים לחד"ש ולבל"ד. הוא כרוך במחירים כלכליים ופוליטיים כבדים (לאור פינוי מאות אלפי מתנחלים), לצד חתירה תחת עצם הזהות היהודיתישראליתציונית. בשונה ממדינה דו לאומית, שבה הקהילה היהודית עשויה לשמר את החיוניות הפוליטית שלה ולהיאבק על זכויותיה ומשאביה (מול קהילה פלסטינית מחוזקת), נסיגה מוחלטת מהגדה (והצפת פליטים) תגרום לשסעים פנימיים עמוקים בקרב היהודים ולאובדן עוגני הזהות המאחדים אותם. לכן פתרון כזה מבטל למעשה את הציבור היהודי כסובייקט פוליטי רלוונטי לשינוי המציאות. התקווה לקידומו נשענת על הקהילה הבינלאומית (בעיקר), ובמידה פחותה על הסובייקט הפלסטיני.

למתווה כזה אני מתנגד משני נימוקים – פרגמטי ועקרוני. מבחינה פרגמטית אני בספק אם ניתן להתקדם ללא שותפות של חוגים נרחבים בציבור היהודי, שעדיין מהווה רוב בין הים לירדן ואוחז בעוצמה כלכלית וצבאית כבירה. ומבחינה עקרונית, כמי שמשתייך לציבור הזה, אני מתנגד לביטולו כסובייקט פוליטי – מהלך המשול בשבילי לביטול עצמי. תהליכים של שחרור פוליטי אמנם מחייבים לעתים יציאה של הפרט מהקהילה שלו מתוך הבנה שהקהילה הזו – לא כאוסף של פרטים פיזיים דווקא אלא כישות פוליטית ותרבותית – חייבת להתבטל. זה המצב ביחס לבורגנות בחזון הקומוניסטי וברור לי שרבים חושבים על הקהילה הציונית באופן דומה. אבל אני עצמי לא יכול – לא רוצה – להיות שותף לתהליך כזה.

3.

הגענו להנחת היסוד השנייה שאני מבקש לאתגר, והיא הדחייה המוחלטת של הציונות. נתחיל מזה שעכשיו זה לא סוף המאה ה-19, ואני או אחרים לא צריכים להחליט אם כדאי או ראוי לעלות לארץ. אני מציע להתרכז בהווה ובעתיד, ומנקודת המבט הזו לא רק קיומם של מיליוני יהודים בין הים לנהר הוא עובדה קשה, אלא גם חישוקי הזהות שלהם. בניגוד לרבים בשמאל, אני לא חושב שייתכן "עם יהודי ישראלי" שאיננו מעוגן במיתוס הציוני. ללא המיתוס הציוני מדובר בערב רב של פרטים, עם זיקות דתיות ותרבויות רופפות יותר או פחות. בתנאים אלה הציבור הזה לא יוכל להגן על עצמו, ואין ספק שבטווח הנראה לעין הוא עומד בפני סכנות חמורות, גם בהמשך לאנטישמיות ההיסטורית וגם בגלל התנאים המיוחדים שנוצרו באזור הזה (הרבה בגלל ההתיישבות הציונית, אבל כאמור – זה כבר קרה).

אני מציע לחשוב על המיתוס הציוני – שינוסח, לצורך הקיצור, כאמונה לפיה היהודים שבו לארץ בדין אחרי אלפיים שנות גלות – כמו שאנו חושבים, למשל, על מיתוסים מהתנ"ך או הקוראן. האמונה בצדקתם של כיבושי מוחמד, אכזריים ודכאניים ככל שהיו, עומדת בבסיס הזהות של קהילות מוסלמיות רבות, גם כאלה המחויבות לסובלנות ושוויון. המתח בין המיתוס לבין העמדות הסובלניות אינו משהו שאפשר או צריך להיפטר ממנו, גם אם נדרשות התאמות מסוימות במיתוס ובחינה ביקורתית שלו (לפחות מגיל מסוים).


לאור זאת, צריך, מצד אחד, לכוון לביטול הדרגתי של הסדרים ציוניים (כמו זכות הגירה אוטומטית לכל יהודי, לא כל שכן גופים מיישבים מפלים כמו הקרן הקיימת או הסוכנות היהודית), ואף לפירוק של התנחלויות מסוימות, לא רק בגדה אלא גם בנגב. מה גם שהסדרים אלה אינם רלוונטיים (לפחות נכון לעכשיו) במציאות בה רוב רובם של יהודי העולם יושבים לבטח. מצד שני, יש להכיר בלגיטימיות של המיתוס הציוני כחלק מהכרה בלגיטימיות של העם היהודיישראלי היושב כבר בין הים לירדן.

זו אינה הכרה בעלמא, אלא כזו שהכרחית כך אני טוען אם רצוננו בשותפות יהודיתציונית לשינוי המציאות הקיימת. כל הסדר מדיני הרואה בקהילה היהודית כשותפה לו, צריך לתת מקום לסיפור ולזהות של קבוצה זו ולא להיבנות על תבוסה מוחלטת שלה.

להבנתי, ההסדר המדיני היחיד שנותן ליהודים מקום שכזה אבל בה בעת מאפשר לחשוב גם חזון של שוויון והפסקת הדיכוי וההרג הוא חזון של מדינה אחת, דו לאומית. פתרון “שתי מדינות לשני עמים" משמעו, כאמור, הנצחת הישגי הציונות בד בבד עם המשך המחיקה של העם הפלסטיני. פתרון שמאלי של מדינה פלסטינית לצד מדינה דולאומית (במיוחד אם הוא מלווה ברטוריקה אנטי ציונית) משמעו אולי יותר שוויון, אבל מחיקה של הזהות הציונית, ובהמשך גם איום על שלומם של יהודי הארץ. זו לא רק אופציה בלתי קבילה מזווית הראייה הציונית אלא גם, בשל כך, בלתי מעשית.

בניגוד לפתרון המחייב פינוי מאסיבי של התנחלויות, מדינה דו לאומית אינה מבטלת את הזיקה הפוליטית של היהודים ללב המיתי, התנ"כי, של הארץ. ככזו היא יכולה לזכות בתמיכתם של חסידי ז'בוטינסקי, הרב קוק והרב עובדיה יוסף. היא גם יכולה לזכות בתמיכתם של רבבות רוסים ומזרחים שקנו דירות, בלית ברירה (בניגוד לניסוי המחשבה המופשט של נעמה כרמי), במורדות המערביים של השומרון. נראה שהזיקה למקומות הקדושים ביהודה ושומרון חשובה להרבה מאוד ישראלים, ולא בכדי היה זה קיבוצניק שהתעקש בקמפ דיוויד על ריבונות ישראלית מתחת לאדמת הר הבית.

4.

המאמר הזה יכול להיראות כדושיח פנימי ואפוליטי. איפה הפלסטינים בהצעה שלי, אלה שעדיין דורשים, כך נראה, מדינת לאום עצמאית? והאם נכון להשוות את המיתוס הציוני למיתוס דתי, זיכרון רחוק מהעבר? הרי המיתוס הציוני מעניק לגיטימציה לדיכוי יומיומי, קונקרטי ועכשווי מאוד, וספק אם ניתן לקבל אותו, כפי שלא ניתן לקבל את המיתוס המוסלמי כאשר הוא מעניק לגיטימציה לפיגועים של בן לאדן.

צריך לומר, אפוא, שכל האמור לעיל לא בא לכפור בחשיבות של מאבק יומיומי נגד הדיכוי הישראלי – אם בשטח ואם בחרמות ואם בפנייה לזירה הבינלאומית. עם זאת, דווקא במציאות בה לא נראה שיש סיכוי לשינוי קרוב, יש צורך דחוף לנסח חזון שינחה את הפעולה הפוליטית ויעניק לה השראה. כמי שמשתייך לקהילה היהודיתציונית, אני חושב שהחזון הזה חייב לתת לה מקום, מה גם שזו הדרך היחידה לגייס משאבים פוליטיים לקידומו – אפילו אם אלה משה ארנס או ציפי חוטבלי.

את התפקיד הפוליטי שלי, כיהודי, אני לא רואה כ"סיוע" לפלסטינים, אלא בעמידה, מצד אחד, על האינטרסים הפרטיקולאריים שלי, לצד מימוש של מחויבויות אוניברסאליות. במסגרת זו, אני מקווה לתנאים בהם הפלסטינים יוכלו לנסח מחדש את האינטרס הקולקטיבי שלהם – ולקדם אותו – אחרי ההרס והדיכוי של השנים האחרונות; וזאת מבלי לפגוע באינטרסים הבסיסיים שלי. מרחב דמוקרטי, ולו ליברלי, על בסיס "אדם אחד – קול אחד" הוא הרבה יותר מהעיר ראמאללה כאשר טנקים סובבים בתוכה (כמו עד לפני כמה שנים) או סביבה (כמו היום). או אז יוכלו הפלסטינים להפתיע את ארנס וחוטבלי, ולקדם מדינה יותר ויותר שוויונית.

חוטבלי. שותפה לדרך? היא בטוח עדיפה מהציפי השנייה

נקשור קצוות. הדחייה המוחלטת של הקולוניאליזם והציונות משקפת ביטול מצער, ודמיוני, של היסטוריה וניסיון בני מאות שנים. זו בריחה מהממשות הפוליטית, כזו האופיינית לחוגים רחבים בשמאל, המתבטאת באמונה לפיה ניתן להיפטר מהעוינות בין היהודים לערבים כמו גם מהזהות הציונית של רוב רובם של יהודי הארץ. בניגוד לכך, יש לקדם פוליטיקה שמצד אחד חותרת באופן רדיקאלי תחת המציאות הקיימת, וכמובן תחת הדיכוי הישראלי הגובר – בבילעין או באלעראקיב; ומצד שני מציעה חזון הרלוונטי לכל יושבי הארץ (ולפליטים המתדפקים על דלתה) – כזה הלוקח בחשבון לא רק את קיומם כפרטים, אלא גם את הזיכרון הקולקטיבי שלהם והמאוויים הנגזרים ממנו.

אפשר לומר שהאתגר העומד בפני השמאל היהודי הוא גיבושו של שמאל רדיקאלי ציוני – זה עשוי להישמע כמו סתירה, אבל הפוליטיקה הממשית עשויה מסתירות. אני, לפחות, די אוהב (וגם שונא) את הסתירה הזו. איני רוצה להיפטר ממנה. זה יהיה כמו להיפטר מעצמי.

אין לאן לחזור

19 באוגוסט 2010

 לכאורה, פרשת מסמך גלנט לא צריכה לעניין אותנו יותר מדי. היא מסוג הדברים שמעוררים ריגושים אצל פרשנים צבאיים, שנהנים להתלחשש עם גנרלים. סימה קדמון, למשל, התפלצה אתמול בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות מהפגיעה בשמו הטוב של צה"ל. "האמנו שהמטכ"ל הוא סוג של שמורת טבע", היא כתבה. קשה להתווכח עם אמונות, אבל למען בריאותם של ילדיה, אני מקווה שהיא לא לוקחת אותם לשמורות טבע כאלה בשבתות. אני גם מעדיף לא לחשוב מה ערך האבחנות האחרות שהיא מפרסמת.

בכל מקרה, נראה לי שלפרשיות כמו מסמך גלנט, או כמו מכירת המניות של דן חלוץ, יש בכל זאת משמעות לא קטנה. הם מזכירים למי ששכח מה בעצם קורה כאן, את מי זה משרת, ומי כאן צריך להתנצל. כי פה ושם עולה איזה סנטימנט ולוחש: אולי בעצם הסיפור הזה של הציונות וצה"ל הוא לא עד כדי כך גרוע. אולי קצינינו הם ביסודם אנשים מצפוניים, וצה"ל הוא בסופו של דבר יסוד מייצב ושקול יותר מיסודות אחרים בחברה הישראלית. אולי אם ידיחו את עדן אברג'יל, יתנתקו מכמה ישיבות הסדר ויעשו עוד כמה תיקונים כואבים במערכת, זה יכול להיות בסדר. זה בערך הקו של "השמאל הלאומי": שהציונות חולה, ואם היא תקבל את התרופה הנכונה היא תחזור להיות בריאה ויפה.

מי שחושב ככה פשוט נותן לצבא לשקר לו, או לחילופין משקר בשביל הצבא. לא רק שהתעמולה של "כל הכבוד לצה"ל" היא דורסנית, אלימה ותוקפנית: היא פשוט לא מחזיקה מים. היא שקרית וריקה. מי שעומדים בראש צה"ל, ומנווטים את המשטר שבו אנחנו חיים, לא ראויים לשום כבוד ולא מוּנעים על ידי שום סוג של ערך. הם לא אנשים טובים ששבויים בידי סיטואציה טראגית. הם פשוט חבורה של מניאקים.

אחד השיאים של מתקפת השמאלץ המיליטריסטי הנוכחית היה התוכנית כוכב נולד ששודרה מבסיס חיל הים בחיפה כהצדעה לצה"ל. המתמודד הכאילו-קיבוצניק יובל מרון, שכאילו-נראה כמו איזה צנחן שחזר מהמיתלה, שר שם את השיר "ארץ ארץ ארץ" (ארץ בה נולדנו / ארץ בה נחיה / ונשב בה יהיה מה שיהיה), והשופטת דנה אינטרנשיונל התמוגגה ואמרה שהוא "מסמל את ארץ ישראל היפה". זה היה קצת מביך, כי בארץ ישראל היפה הזאת, שבה שרו את "ארץ, ארץ, ארץ" דנה אינטרנשיונל לא היתה שופטת בטלוויזיה, אלא כנראה מאושפזת באיזה חור. מה שאיפשר את דנה אינטרנשיונל, אפילו ברמה הממש פיסית, הוא ההתפוררות של אותה ארץ ישראל ישנה. כך שההתרפקות שלה, והערב הזה כולו, היה ביטוי נוסף לריקנות של הסנטימנטליזם המיליטיריסטי בחברה אולטרה-קפיטליסטית, שבה כולם מתעגעים לאיזשהם "ערכים" שבעצם אף אחד לא רוצה לחיות לפיהם. גם מנהיגי "השמאל הלאומי" שמוליק הספרי ואלדד יניב הם שני תל אביבים ולא בדיוק דודו וג'וחא מהפלמ"ח.

ראשי צה"ל. אנשים ערכיים

אם הייתי יכול, הייתי מלמד בבתי הספר את הרשימה הזאת, "החברים של גלנט" שפירסם אנשיל פפר בהארץ בשבוע שעבר. אפשר לומר שהיא מבטאת את כל מה שחולה בישראל היום – בלי שום מתנחל ובלי שום חרדי. אני מביא אותה כמעט במלואה:  

גלנט שמר על קשרים עם אישים שהכיר לאורך כל הקריירה הצבאית שלו. בפרשה הנוכחית נזכרו כמקורביו היועצים האסטרטגיים איל ארד וליאור חורב, שהמסמך שנחשף נושא את סמל המשרד שבו הם שותפים. שני היועצים הוותיקים, חברי פורום החווה שהקיף את שרון, הכירו את גלנט מקרוב כשהיה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. עם זאת, הם מכחישים שהיו בקשר עם גלנט בשנתיים האחרונות.

החיבור של גלנט למעגל הקרוב לאריאל שרון החל עוד בשנות ה-80, כשהיה מפקד פלגת לוחמים בשייטת. בתקופה ההיא הכיר גלנט את בנו של שרון, עמרי, ששירת

כקצין אמצעי לחימה ביחידת שלדג. "שמרנו על קשר כל השנים", אמר אתמול עמרי שרון, אך הכחיש שיש לו קשר כלשהו למהלכים סביב מינוי הרמטכ"ל.

הקשר למשפחת שרון הוא רק ההתחלה; ראש המטה של שר הביטחון, יוני קורן, הוא חבר קרוב של גלנט. כך גם חמי פרס, בנו הצעיר של נשיא המדינה, בעבר טייס מסוקי קרב וכיום אחד המנהלים הבולטים בתחום קרנות הון סיכון בישראל. חבר נוסף של גלנט במגזר העסקי הוא המיליארדר בני שטיינמץ. השניים אף נוהגים לרוץ יחד לעתים.

גלנט שומר על קשר הדוק עם יוצאי שייטת רבים. אחד המוכרים שבהם הוא איש התקשורת גדי סוקניק, שנוהג לייעץ לגלנט בנושאים תקשורתיים, כך לדברי מקורבים לשניים. "לקרוא לי יועץ התקשורת שלו יהיה תיאור מוגזם", אמר אתמול סוקניק.

 וזה רק מה שמתפרסם בעיתון, על ידי כתב צבאי.

צריך להגיד לאנשים: עובדים עליכם. אין לכם סיבה למות בשביל האנשים האלה. לא רק הפלסטינים לא מעניינים אותם – גם אתם לא מעניינים אותם. קצין פושע מלחמה, חבר של בן לפושע מלחמה גדול עוד יותר, שהוא בעצמו פושע פלילי; חבר גם של בעל הון שהוא בנו של הנשיא, ושל מיליארדר שעושה עסקים מלוכלכים באפריקה, ושל עיתונאי שמנחה תוכניות ריאליטי מלוכלכות כמעט באותה מידה. זה הצבא וזאת הציונות מודל 2010 – לא שום פנטזיה רומנטית של ריח המלוח על המים.

מציגים את הקצונה כ"מלח הארץ", ואת "הפוסט ציונים" בתור ציניים חסרי לב. המוסר האישי והנפש הפשוטה והטובה של הקצינים אמורים להוות הוכחה גם למוסר הלחימה ולכוונות הנאצלות שלהם. אבל אין שום דבר "מצפוני" או "מסור" בצמרת הצבא. לא משנה לפי איזו שיטה תלכו – הקצינים לא תורמים כלום לחברה. הם לא אלטרואיסטים, והם לא פועלים למען מטרה נעלה. אחרון מסניפי הקוק במרתפי התאווה של תל אביב הוא פחות דקדנטי וניהיליסטי מהם.

היה היתה פעם אידיאולוגיה ושמה רביניזם. בשנות ה-90 המאוחרות, היתה זו השקפת עולם אופטימית ונחושה על פיה מה שדרוש הוא רק להתגבר על "כוחות האופל" בחברה הישראלית ולהצעיד את המדינה לעידן מאושר. האויבים, לפי שיטה זו, היו המתנחלים, ש"ס, שרון וביבי. אני זוכר איך בתיכון האמנתי ברבין ובפרס, לחשתי "לא נשכח ולא נסלח" ושנאתי עד מוות את כל אלה ש"עמדו על המרפסת" ו"הלכו אחרי הארון". זאת היתה דרך די פשוטה למצוא חוקיות בעולם: רבין היה טוב, ומשטר הרשע הליכודניקי שקם בטרם עברה שנה מרציחתו היה רע באופן מוחלט.

המבנה הזה התחיל להסדק כשבתוכניות אירוח הפוליטיקאים ממפלגת העבודה התחילו להסתחבק עם המפלצות השטניות מהליכוד. התפלאתי שהם מוכנים אפילו לשבת ליד האנשים שרצו להרוג אותם, שלמעשה הרגו את האבא הטוב שלהם ושלנו. נותר רק להיאחז במשפחת רבין – מין משפחת מלוכה של ישראל הישנה, שנשאה  ממש באופן גנטי את גרעין הציונות האמיתית והצודקת. אבל גם הגרעין הזה הלך איפשהו לאיבוד בשנת 2001, כשדליה רבין הצטרפה לממשלה של שרון. כמו אמו של המלט, היא פשטה את בגדי האבל וזינקה בתאווה אל יצועו של היורש.

הבנתי שעבדו עליי. שהרעים והטובים הם בעצם בסירה אחת. שלוחמי האור עצמם לא האמינו בשליחות שלהם. כל זה כי למעשה לא היתה שם שום אידיאולוגיה. הרביזניזם הוא בכלל לא עמדה שאפשר להגן עליה. הוא כלום, במקרה הטוב, ובמקרה הרע הוא עוד תעשייה שמספקת הזדמנויות למיליונרים להיפגש עם מיליונרים.

זאת גם הבעיה עם כל ניסיון לחפור בשכבות החרא של ליברמן ופייגלין ולהציל איזה גרעין של הציונות האמיתית. כי איפה נמצא הגרעין הזה? בחשבון של דן חלוץ? בפנטהאוז של ברק? במועדון החשפנות של האלוף צ'יני? במשרד של אייל ארד? או אולי עמוק בקבר של יגאל אלון? חפשו איפה שתחפשו, לא תמצאו גרעין להציל.

אי אפשר "לחזור לציונות". פשוט כי אין לאן לחזור.

הברברים הם התקווה

16 באוגוסט 2010
 
עידו הררי
 
לפני כמה שבועות נערך באוניברסיטה העברית כנס בשפה האנגלית שכותרתו "Culture and Catastrophe in Modern European History". אחד הדוברים התייחס בהרצאתו לאמרת הכנף הנאצית המפורסמת "בכל פעם שאני שומע את המלה 'תרבות' אני שולח את היד לאקדח", ובפרפראזה העיד על עצמו: "Every time I hear the word 'Revolver', I reach for my culture". דברים אלה, כולל העובדה שנאמרו בבניין ע"ש רבין שמחלונותיו נשקפים בתי הכפר עיסאוויה וביום טוב גם חומת ההפרדה שמדרום לו, משקפים אולי יותר מכל את האופן שבו מתפקד מושג התרבות בשיח המערבי בכלל והציוני בפרט. מתשומת הלב שניתנה בשבוע שחלף לדבריו של נתן זך על אודות השוני המוחלט שבין אנשי התרבות הגבוהה מחד ואנשי המערות מאידך, ובעיקר מגל ההתקפות האפולוגטיות שהתעורר מולם – התקפות שבבסיס רובן הניסיון להוכיח שבניגוד לדבריו של זך, למזרחים יש נחלה בדבר הזה שנקרא תרבות –  נראה שהתרבות מושרשת כאן היטב. בכל מקרה, היא מבוססת מספיק טוב כדי להסתיר את אופי היחסים שבין המעמד שקנתה לה לבין מי שעל חשבונו המעמד הזה נקנה – אופי עקרוני, שהיחס שבין הבניין על שם רבין שבהר הצופים לכפר עיסאוויה הכבוש שלמרגלותיו הוא רק התגלמות קונקרטית שלו.

התשובה לשאלה מה עדיף, אקדח או תרבות, איננה מובנת מאליה. היא תלויה אולי באופן שבו מבינים את  המלה "תרבות", ועוד יותר מכך בהקשר שבו היא מתפקדת. תרבות נתפסת בדרך כלל כדבר יחסי או לפחות פרטיקולרי. התפיסה הזאת היא שעומדת בבסיס הגישה החברתית-פוליטית שמכונה רב תרבותיות, שבשמה מדברים רבים מאלה שמעדיפים את שירתו של ארז ביטון על פני נתן זך. זך עצמו, לעומת זאת, סבור שהעובדה שהוא פרופסור בשלוש אוניברסיטאות מקנה לו את הזכות לקבוע מדרג בין התרבות שממנה הוא הגיע ובין אלה שהגיעו מהמערות. מי שצודק בוויכוח הוא כמובן זך, שבדבריו האחרונים (אגב, הוא כבר אמר את זה קודם) מתגלה באחד הנציגים הנאמנים ביותר של התרבות במקומותינו – התרבות במובנה המערבי, הנאור והחילוני, ה"קולטורה" (להבדיל מציוויליזציה, שאיננה הנושא שבו מדובר כאן). קולטורה היא יצירה אירופאית מובהקת, ומבין מדינות אירופה מולדתו של זך היא אולי הנשאית המובהקת ביותר שלה. כאשר מדברים על תרבות בישראל, הדיון יהיה כמעט תמיד קשור באופן בלתי נמנע ביחס שבין תרבות לציונות, תרבות ליהדות ותרבות לקולוניאליזם. וכאשר מתבוננים בהיסטוריה ובהווה של מערכות היחסים האלה, די ברור (בפרפראזה על ולטר בנימין) שכל אקט של תרבות הוא בעת ובעונה אחת גם אקדח שמכוון לרקתו של מישהו.

מבט אל החומה מהאוניברסיטה העברית

*

"בתוך עם ישראל אין בכלל אוירה תרבותית, אלא זו של הדת, והיא קרויה: יהדות. היהדות היא התוכן והצורה של החיים היהודיים, ובמדה שנוצרות בתוכה גם תכונות ושאיפות של חולין, הרי כולן נכללות בה […] לכן לעולם לא תוכל להתהוות מתכונות ושאיפות החולין שבתוכה תרבות עצמאית – לא חזקה ולא עשירה, ואף לא ענייה ועלובה".

 (נתן בירנבאום, עם השם, 'על תרבות וציביליזציה')

פתח להבין את האופן שבו פועלת התרבות נותן לנו נתן אחר, נתן בירנבאום. כמו זך, גם בירנבאום נולד במרחב התרבות הגרמני (בשונה מזך, הוא נולד לאם יהודיה). הוריו היגרו לווינה ממזרח אירופה, והוא גדל בלי זיקה מיוחדת למסורת היהודית. היהודים בווינה ובברלין של המאה ה-19 (בירנבאום נולד ב-1864 ונפטר ב-1937) כבר חיו בתוך עולם המושגים שבו היהדות איננה מערכת אמונות ומצוות אלא "אומת תרבות"; Kulturnation בשפתם. להגדרת היהדות כתרבות היה יתרון כפול: ראשית, היא הטמיעה את היהדות בתוך עולם המושגים של אירופה הנאורה, עולם שבו מושג התרבות היה מושג מפתח. שנית, היא הטמיעה את היהודים בין האירופאים בכך שאפשרה להם להפוך מיהודים לגרמנים בני דת משה. הגורל הצפוי ליהדות עצמה תואר באופן מדויק על ידי מוריץ שטיינשניידר, הביבליוגרף העברי הגדול וממובילי הדיסציפלינה האקדמית החדשה של חכמת ישראל במאה ה-19: לדידו, מדעי היהדות נועדו להביא את היהדות עצמה לקבורה הולמת. אבל כמו היום, גם אז הפיכת היהודים למתורבתים היתה עניין לא פשוט – לא ליהודים עצמם ולא לגויים. וכך מצא את עצמו בירנבאום, סטודנט צעיר למשפטים, נשבה בקסמי הרעיון הלאומי היהודי, ואף הוגה עבורו שם: ציוניסמוס. בהמשך חבר בירנבאום להרצל, שאימץ את השם עבור תנועתו. את אומת התרבות היהודית שנוצרה באירופה הרצל ביקש להפוך למוצב קדמי של המערב במזרח הפרוע, כפי שכתב ב"מדינת היהודים": "לאירופא נהיה אנחנו כחומה בצורה נגד אַזיא, ועמדנו על המצפה להגן על התרבות מפני פראי האדם". מאוחר יותר פרש בירנבאום מהתנועה הציונית, ולאחר תקופה כדובר מרכזי למען תרבות היידיש החילונית הפך לשומר מצוות והצטרף לאגודת ישראל.

המילה הגרמנית שבה השתמש הרצל בספרו, שתורגמה כ"פראי האדם", היא Barbarei – ברבריות. הברברים הם אלה שאינם דוברים את שפת התרבות. הם האנטיתזה של התרבות עוד מימי יוון, שאת מורשתה ביקשה אירופה הנאורה להמשיך. במסורת היהודית היחס למורשת יוון הוא אחר, והוא נטוע ביחס השלילי כלפי המתיוונים בתקופת בית שני. ההבדל הזה הוא הרקע לדברים שכתב בירנבאום החרדי:

"מה אנו רוצים מהמתיוונים? למה אנחנו משפילים אותם לדרגת בוגדים לאומיים פשוטים? הרי הם הרבה יותר מזה; הם החללים הראשונים של כפיית-הדעת האירופית הגדולה. ה"משכילים" היהודים הראשונים, שהלכו שולל אחרי הענק התרבותי, הנוצץ והרועש הזה, הם אינם אלא דוגמה לכולנו, אף כי לא נודה בזה מרצוננו. וכי אני עצמי במשך שלושים שנה לא נשאתי נאומים, ולא כתבתי מאמרים נגדם, בעוד שבעצם הייתי ילד מילדי רוחם, שלא הרגשתי בזה".

(נתן בירנבאום, עם השם, 'על התפיסה האירופית') 

בירנבאום, שמעולם לא חדל להיות בן תרבות, חש באופן שבו התרבות מקרבת, בעיני המתבונן האירופאי, בין היהודים לבין חסרי התרבות האחרים:

"אני אינני מעמיד את אירופה לעומת המזרח. אינני בטוח, אם הניגוד המוחלט לשיטת אירופה, מגובש דוקא במזרח. ביחוד אינני יודע מי מבין עמי המזרח מייצג את הניגוד המוחלט הזה בממד השוה ליהודים, או יותר נכון, לניגוד שהיהודים חייבים לייצג – לדעת אירופה – לפי יעודם וכפי שהבליטו אותו בדברי ימיהם. שמחתי לקרוא בעיתון צרפתי את המלים הלוהטות שפירסמה גב' גילברט בשבחם של הטורקים. אין בידי לקבוע אם הטורקים ראויים לכל דברי השבח האלה; אחת ידעתי, האשה הזאת מצאה ביטויים נפלאים, לא-אירופיים. 'פראים' היא קוראת לאנשי אירופה ושופכת עליהם קיתונות של בוז. הרגשתי מעין קנאה: הנה אשה אירופית, אשר כרבים טובים ממנה – טולסטוי למשל – נמאסה עליה הרדיפה המטורפת אחרי הברק החיצוני והשאיפה לערטל את האנושיות מנשמתה. והנה מאידך גיסא אנחנו, בני עם כובשי הנשמות, מעלים את שארית להט הנצח שבנו, על מזבח אותם האלילים, שהמעולים מבני אירופה משליכים אותם כנצר נתעב מאחוריהם. דומים אנו לנסיכים, הנכספים לנגן במפוחית בחצרות. השגעון הזה דולק אחרינו עד לנוכח מנורת החנוכה. הוא חלום הטירוף המתעתע ביותר שחלמה האנושיות מעודה – רוח-אירופה".

(נתן בירנבאום, עם השם, 'על התפיסה האירופית')

נתן בירנבאום. "הניגוד המוחלט לשיטת אירופה מגובש דוקא במזרח"

*

רוח אירופה היא שנושבת במבוכי המסדרונות של הר הצופים. היא נשבה בהם מראשיתם, כשבטקס הפתיחה של האוניברסיטה ב-1925 הכריז נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן: 

"אני מקוה כי פה יעשו כל הגזעים ובני האמונות השונות אגודה אחת בשאיפתם הגדולה והמשותפת לחקירת האמת ופה יעמלו כולם להחזיר לארץ-ישראל את עטרת תרבותה הקדומה ולכוננה במקומה הראוי לה בעולם המחשבה והמדע. […] על ברכי הרעיונות האלה נוצרה האוניברסיטה הזאת ואותם שמה לה למשאת-נפשה. ואם תמלאנה אלה, עתיד גדול נשקף לא רק ליהודי ארץ ישראל, כי אם גם למזרח הנעור מתרדמתו ולאנושיות כולה".

לעומת הרצל, ויצמן נקט טקטיקה אמנציפטורית: הוא לא ביקש להגן על אירופה מפני המזרח, אלא להוסיף גם אותו אל מרחב התרבות. האקדמיה תגאל הן את היהודים, שיחד עם שיבתם לארצם יזכו גם לעטרת תרבותם הקדומה, והן את המזרח המנומנם – שכן התרבות מיועדת לכולם וכל הרוצה יבוא ויטול. זהו משא האדם הלבן, והאדם הציוני בכלל זה. מתוך הדברים ניכר הלימבו שבו מצויים היהודים (ושמובלע גם בתוכניתו של הרצל): באירופה הם יהודים בעל כרחם, בפלסטינה הם בני תרבות ועל כרחם של הערבים יהפכו גם אותם לכאלה.

*

אירופה, שבשם התרבות ביקשה תחילה לשחרר את היהודים מיהדותם ואחר כך לשחרר את עצמה מהיהודים, נאבקת כיום בשם אותו רעיון לשחרר את האשה המוסלמית מכיסוי הפנים הברברי ואת עצמה מנוכחותה של האשה המוסלמית. מעצם תנאי לידתה, התרבות איננה יכולה לחיות בשלום עם הלא-תרבותי – הוא ייאלץ להפוך לתרבותי או להעלם. עיקרון זה נשמר גם כשהתרבות מנסה להסיר מעליה כל תוכן מהותני ולהישאר כמעין עיקרון-על פורמלי – כמו למשל במאמרם של רפאל זגורי-אורלי וג'וזף כהן בתגובה לדבריו של זך. "הפרדוקס הכואב הוא שאפילו בפיו של אחד המשוררים הדגולים שלנו, המלה 'תרבות' שוב סובלת עיוותים מטרידים והתקפות וולגריות, המצמצמים אותה למובנים הנשלטים בידי דטרמינציה אתנית, גיאוגרפית ולאומית", הם כותבים; "יש לעקור משורש את הרדוקציה של התרבות לזהות המבוססת על השתייכות לקהילה לאומית, רדוקציה של התרבות למוצא כלשהו. תחת זאת יש לשאוף לרומם אותה למדרגת השיפוט הביקורתי – בעל הברית הראשון שלה והנר לרגליה. […] דבריו של זך מבטאים ככלות הכל תפישה משונה למדי של ההומניזם ושל הנאורות, המבקשת לקשור אותם באופן בלעדי לגורלה של אירופה המערבית".

נתן זך. לזה אנחנו קוראים תרבות!

הבעיה בדבריהם של כהן וזגורי-אורלי מתומצתת כולה במשפט האחרון. שכן ההומניזם והנאורות, כמו אחותם התרבות, אכן קשורים בטבורם לאירופה המערבית. הסיבה העיקרית לכך שהם השפיעו כל כך – ועדיין משפיעים – על שאר חלקי העולם, היא המורשת הקולוניאלית המפוארת של אירופה. התשוקה של הלא-מערביים – יהודים, ערבים (כולל יהודים-ערבים), מזרחים (כולל אוסט-יודן) ואחרים – לראות ולהראות את עצמם כתרבותיים היא המשקע שנותר בתחתית החבית הקולוניאלית, לאחר שנדמה שכל שאר המטען הדכאני כבר הושל. כהן וזגורי-אורלי מצליחים להציג במאמרם את האופן שבו המורשת הקאנטיאנית, אמה-הורתה של הקולטור, ממשיכה להתנות את השיח המערבי כולו ובכלל זה השיח הביקורתי. במילים אחרות, בשורשן של ביקורת התרבות ותרבות הביקורת עומדת ביקורת התבונה הטהורה, והנחת היסוד של המחשבה המותנית על ידי רעיונות אלה היא האוניברסליות של הביקורת ולכן של התרבות. יותר מכך: גם מחשבה רב תרבותית כמו שלהם, שזונחת את היומרה לאוניברסליות תרבותית, משמרת את תפיסת הביקורת כאוניברסלית; הביקורת הופכת למעשה להיות לייצוג המוחלט של התרבות.

אם למצוא משפט אחד שמסכם את טיעונם של כהן וזגורי-אורלי, הוא יהיה זה: "להיות בן לתרבות פירושו להעמיד אותה תרבות לביקורת הרדיקלית ביותר, ובתוך כך לתבוע ממנה להתבטא בלשון המשוחררת מכל עגינה לאומית והחפה מכל פיצול רדוקטיבי או הייררכיה וולגרית". איך בדיוק ניתן להשתחרר מכל עגינה לאומית (או אחרת) כאשר הביקורת הרדיקלית שנתבעת כאן היא בעצמה חלק מהותי מהמורשת האירופית שכל כולה היררכיה? התשובה היא שלא ניתן, וזאת בדיוק משום שלא ניתן להשתחרר מהתרבות עצמה. המסקנה העצובה מכל הסיפור היא שבסוף כל משפט שאנחנו כותבים בעברית (או באנגלית, או בגרמנית או בכל שפת תרבות אחרת) עומד תרבותניק עם ספר שירה ביד; האקדח מהמערכה הראשונה תמיד יורה בסוף. כשחושבים על זה כך, גם הקשר בין מוזיקה קלאסית לטיהור אתני (ובאופן ספציפי לשי דרומי) נראה הרבה יותר ברור. את התקווה היחידה, כך נראה, יש לתלות בברברים – אם עדיין נותרו כאלה בעולם. 

המטרה: הפרדת העם מהמדינה

6 ביולי 2010

נמרוד לין

בבסיס התיאולוגיה הציונית ניצב שילוש קדוש, הדומה דמיון חיוור לשילוש הנוצרי. הציונים נשבעים בשמם של עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל. הוצא גורם אחד מן המשוואה וכל המערך יתמוטט: עם ישראל ללא ארץ ישראל פירושו גלות; ארץ ישראל ללא מדינת ישראל היא ארץ חרבה ושוממה, מדבר צייה; עם ישראל ללא מדינת ישראל פירושו שואה, וכך הלאה והלאה.

על השילוש הקדוש הזה, שהוא בה בעת אחדות וריבוי, נשענת ההוויה היהודית-ישראלית, כפי שהעולם מונח על גבו של צב ענק המרחף בחלל. וכאשר הציונים מדברים במונחים אפוקליפטיים ("קץ", "חיסול") על כל ניסיון לפרק את השילוש, יש להבין לליבם, משום שמבחינתם אכן מדובר בסוף העולם, בדיוק כמו שביקוע האטום מחולל סופת אש שאיש לא ישורונה.

אולם ההיסטוריה היא כלבה צינית. מספרים לנו שהבנייה ההולכת ונמשכת בשטחים הולכת ומסמסת את אופציית שתי המדינות. הרי לכם אירוניה עסיסית: חוסר היכולת האינהרנטי להפריד בין המדינה, העם והטריטוריה המתבטא בבולמוסי סיפוח ובנייה בלתי נשלטים, יביא לקץ המדינה היהודית. גם עכשיו ישראל מתגנבת בלילה אל המקרר, מביטה לכאן ולכאן בחשד ובשקיקה, וטוחנת אדמות פלסטינאיות. הציונות, במילים אחרות, הולכת לאכול את עצמה.

ישראל זנגוויל. הציונות הולכת לאכול את עצמה

מה יוותר אחרי האפוקליפסה הציונית? מן בן-כלאיים מדיני, אולי דו-לאומי, אולי פדרלי או קונפדרטיבי. אבל, וזו הפואנטה של דבריי, הפרדת מדינת ישראל מעם ישראל אין פירושה קץ הלאומיות היהודית. הציונות הצליחה לזהות את עצמה עם לאומיות יהודית בכלל, אבל מחשבה לאומית יהודית התקיימה לפניה ולצידה: האוטונומיסטים של דובנוב, הבונד, הטריטוריאליסטים של זנגוויל וברית שלום. הרבה לא היה משותף בין הזרמים הללו, מלבד העובדה שאף אחד מהם לא האמין בשילוש הקדוש. כולם עסקו בחיבורים שונים ומשונים של עם, טריטוריה וריבונות, אבל לא ביקשו לאחוז בשלושת הפאות בכל מחיר. בספרי הלימוד הציוניים הם מופיעים כאבות-טיפוס מעוותים של הציונות, כמו באותה סצנה ב"נוסע השמיני 4" בה מוצאת ריפלי המשוכפלת את השיבוטים הקודמים והכושלים שלה, מסודרים בצנצנות פורמלין. אני, לעומת זאת, מציע לחשוב עליהם כעל אלטרנטיבות לגיטימיות.

בשלב הזה תעיר הקוראת הביקורתית כי הן האוטונומיסטים והן הטריטוריאליסטים נכשלו כתנועות פוליטיות; ברית שלום מעולם לא אחזה בכוח פוליטי. התשובה להערה הנכונה הזו היא שאין צורך לאמץ את האידיאולוגיות הללו כלשונן. ראוי, עם זאת, ללמוד מהן כי החשש שביטול דמותה היהודית של ישראל פירושו מסמוס הלאומיות היהודית הוא חסר בסיס. פוסט-ציונות אינה בהכרח פוסט-לאומיות ובוודאי שאינה ויתור א-פריורי על הלאום היהודי.

גם אם דובנוב או זנגוויל הם אך רוחות רפאים ערפיליות, אפשר לחשוב לרגע על מודל לאומי אלטרנטיבי ממשי לגמרי: תפוצת ארה"ב. לכאורה, מדובר ברעיון עוועים: התפוצה האמריקנית היא, או הייתה עד העשור האחרון, התומכת הגדולה והאוטומטית של ישראל והרעיון הציוני. מצד שני, הפער בין אמונת יהודי אמריקה בציונות ובין מימושה בפועל – דהיינו, עלייה – רחב ועמוק כאוקיינוס האטלנטי עצמו.

מצעד ההצדעה לישראל. אפשר להיות ציוני ולא לחיות בציון

האולטרא-ציונות של דור 67' האמריקני יכולה להיות דוחה ומקוממת, אבל היא מצביעה על תופעה זרה ליהודים הישראליים: מולטי-לאומיות. ג'רי הבר מה-Magnes Zionist מרבה להתלונן כי הליברלים היהודים ליברלים עד שזה מגיע לפלסטינים. הוא צודק כמובן, אבל דווקא הסתירות האינהרנטיות לעמדה האמריקנו-ציונית – היכולת לאהוב שתי ישויות לאומיות, רוך הלב כלפי המיעוטים בבית והשנאה כלפי המיעוטים בבית הלאומי, ההערצה לישראל וחוסר הרצון לגור בה – מראות כי אפשר להיות יהודי לאומי ופטריוט אמריקני ואפשר להיות ציוני ולא לחיות בציון; או במילים אחרות – אין שום קשר הכרחי בין לאומיות ואזרחות, ויותר מכך, הזדהות לאומית אינה חד-חד-ערכית; היא מודולארית. אני חושב שבאופן בלתי מכוון ציוני אמריקה מציעים, בעצם חייהם, מודל אלטרנטיבי לציונות; מודל שהוא בעייתי ורווי סתירות וצביעות לכל הדעות, אבל דווקא המורכבות שלו, וגועל הנפש שמתלווה אליה, הופכות אותו לריאלי הרבה יותר מכל מיני מודלים תיאורטיים וטהורים יותר הנרקחים בעזרת מלגות פוסט-דוקטורט יוקרתיות.

אינני מתכוון להפוך את הקיום האמריקנו-יהודי לאוטופיה. מדובר בקהילה המצויה במשבר עמוק, הן מבחינה דמוגרפית והן מבחינה פוליטית. צעירים יהודים רבים מוותרים על כל קשר משמעותי לדת ולתרבות היהודית. אלו שכן נשארים תחת כנפי היהדות חושבים מחדש על היחס שלהם לישראל, שהייתה הקוטב המגנטי שלפיו ניהלו הוריהם את חייהם הלאומיים. אבל המשבר הזה הוא הזדמנות טובה לרפורמציה. מי שנשאר יהודי אצל האמריקנים איננו כזה כברירת מחדל, בניגוד לישראלים. הם מבקשים שליהדותם יהיו תוכן ומשמעות. וככל שהם מתפכחים מן הנאמנות האוטומטית לישראל הם משחררים את עצמם מן הצורך להיות שחקני הספסל של הציונות ואת ישראל מן הצורך להוות בית-קיץ/עיר-מקלט ליהדות העולם.

פיטר ביינארט. משחררים את עצמם מן הצורך להיות שחקני הספסל של הציונות

מודלים אלטרנטיביים ללאומיות יהודית, כאלו שיכולים לשגשג במסגרת מדינית שאינה יהודית-דמוקרטית, אינם קיימים רק כתוכניות-מתאר עטורות הערות-שוליים; הם נחיו על ידי יהודים ברחבי אירופה, ואני מקווה שהצלחתי להראות כי הם עודם נחיים על ידי יהודי ארה"ב. אנחנו נזדקק לניסיון החיים הזה בבוא האפוקליפסה, כאשר הכוכב הציוני יתמוטט לתוך עצמו. כמובן, לאומיות מודולארית כזו טומנת בחיקה, או נושאת על גבה, מערך חדש של בעיות, פרדוקסים ונוירוזות. אבל אנו איננו מבקשים אוטופיה; רק את היכולת לבחור, עד כמה שניתן, את מערך הבעיות שממררות את חיינו.

אני רוצה אהוב ציוני

8 ביוני 2010

 ירדן ברוך                                                                                      

איך נחתן אותך? שאל אבי לא פעם כבהלצה. לפני כמה ימים, לאחר אירועי המשט בעזה, התבהר לי שהשאלה אינה שאלה בעלמא; אמי אמרה לי שאילו אבי היה פוגש בי בתור בחור צעיר, לא היה מתחבר עמי בשל דעותיי הפוליטיות, שיש שיאמרו שהן משתייכות לקצה השמאלי ביותר במפה. עם ערב, הלכתי לאבי וביררת את הטעון בירור. אבי הסכים עם דברי אמי, והוריי הסבירו לי שעליי להצניע את דעותיי הפוליטיות ולא לפרסמן באינטרנט ובריש גלי. הם אמרו שדעותיי מצמצמות מאוד את אפשרויותיי הרומנטיות, ושעדיף שאנשים יכירו את הנפש שלי ואת אישיותי בלי שיחסמו על-ידי משפטים קדומים. מעבר לכך, גם אם הן יוצנעו, וגם אם בחור יכיר אותי ויחפוץ בקרבתי בטרם ייוודע לדעותיי הפוליטיות, ואף יתאהב בי, יהיה לו קשה מאוד עד בלתי אפשרי לחיות במערכת זוגית עם בחורה שמשלשלת את הפתק הלא נכון לקלפי. הוא הדין גם לגבי נאהבים, וגם לגבי סתם חברים, דוגמת בחור ששירת עמי בצבא שבחר למחוק אותי מהפייסבוק לאחר שפרסמתי בפייסבוק מספר דעות בנוגע למשט. שני הוריי, שרוצים שיהיה לי רק טוב, הסכימו: מדובר בדבר מרתיע.

הלכתי ודמעות קטנות הנצו בעיניי. בכיתי קצת, כשבלבי מחלחלים עצב ודאגה. אפשר לאהוב כל-כך הרבה אנשים בעולם, בהם גם ציונים או חסרי מודעות פוליטית. בדרך-כלל אני לא בוחרת את בחירי לבי לפי נטיותיהם הפוליטיות. אדם מורכב מעצמיים מרובים, וקסם המשיכה תלוי גם במשהו הנוסף, החמקמק, שלא ניתן לשים עליו את האצבע כפי שניתן לסמן שמאל רדיקלי יותר ופחות. גם כך לא בכל קרן זווית מצוי בחור כלבבי, ועד שאני מוצאת אותו, במקרה של אי-הצלחה עם שכזה אני לא רוצה לחשוב שמא הוא דחה אותי בגלל שחזון שנראה ראוי בעיני הוא חזון המדינה הדו-לאומית או בגלל שאני מוכנה להקשיב לדיון שעוסק במחשבה שלאומיותם של ערביי ישראל טעונת חיזוק. אני לא רוצה שיהיה בי בכלל ספק, לדוגמא, שבחור שחברו הטוב ביותר הוא קצין בחיל-הים ידחה אותי בגלל עמדתי המוסרית-מדינית. זאת משום שאני מכירה בחור כזה, והוא גבר מדהים. הייתי רוצה להאמין שהוא יהיה פתוח לדעות זרות משלו וששיקולים זרים לא תפסו חלק בהצלחה או בכישלון של היכרותנו.

פרט להשקפות פוליטיות, יש בי ובאחרים כל-כך הרבה, ורוב ענייני, תשוקתי וכשרוני בחיים אינו מצוי בפוליטיקה. וכבר וויתרתי על להיות הבחורה הכי יפה, הכי רזה והכי נורמטיבית, וברור לי שאלו אינן סיבות מונעות אהבה. למרות כל זאת, אבל אם יש דבר שאיני יכולה לוותר עליו בשום אופן, הוא הניסיון לחתור תמידית לראיית עולם ביקורתית ופתוחה, התומכת בזכויות אדם, בשוויון ובצדק אנושי וחברתי.

במידה מסוימת אני מסכימה עם הגישה הזנית, לפיה אל לנו להיצמד לעמדות מסוימות, ואל לנו לסמן עצמנו בסימונים קבועים. שיש בהיצמדות משום התעתוע. הייתי רוצה שיתבוננו בי שלא רק מבעד למסך הפוליטיות, כי יש בזה משהו מסולף ומעייף. הרי זה נכון שאתה נמצא בעמדת כוח כאשר דעותיך הפוליטיות לא ידועות. בדמיונותיי החופשיים כשאני מדמיינת עצמי בתור מרצה באקדמיה לדוגמא אני יודעת שהייתי מעדיפה שלא ידעו מהו שיוכי הפוליטי. אך על אנשים להבין שדעות יכולות להיות דבר נזיל, שבסדר לחשוב דבר אחד בבוקר ולחשוב דבר אחר בערב, ושאני איני סך דעותיי הפוליטיות בשעה נתונה. ניתן להשתדל לראות את "הדברים כמו שהם" ולדון בשאלות באופן מורכב וחופשי מעמדות גם תוך כדי חתירה לצדק ודבקות בדרך פוליטית.

הזהירו אותי לא פעם שעמדותיי הפוליטיות יכולות לפגוע בי אם בעתיד ארצה לאחוז במשרה ציבורית, או בקבלה לעבודות בכלל. אני סבורה שיש לבחור דרך בה רוצים לחיות בעולם, והדרך בה הייתי רוצה לחיות היא דרך נטולת פחד, בה ביכולתי לומר ולכתוב את שעל לבי, ולנכוח באלו אירועים פוליטיים שאני רוצה, בעולם שבו אני חשה שלא אוכל לסלוח לעצמי אם לא אחיה בתוך ארון פוליטי. אבל גם אם אחיה בהסתר, ברור לי שלא אוכל להסתיר מאהוב פוטנציאלי את החלק הזה שבי. אני פונה אל הציונים שבכם, אל לבכם שהוא הרבה מעבר לציוני, ומבקשת להצהיר: אני רוצה אהוב ציוני. כלומר, גם אהוב פוסט-ציוני הולם יתקבל בברכה ובאהבה. אבל אני רוצה שתדעו, שאני איני נכנעת לפרדיגמה שהוצבה בפניי. הלב שלי יכול להכיל את כל ארץ-ישראל השלמה. כמעט.

יהיה לי קשה, יש להניח, עם גבר המשתייך לימין הקיצוני או כזה שאוחז בדעות פשיסטיות. ברור לי שגם לי יש גבולות. אבל בכל זאת, אני מרשה לעצמי לקוות שבין סלידה מפשיזם לבין זוגיות בין אשת שמאל רדיקלי (או לפחות אחת המתיימרת להיות כזו) לאיש ציון קיים הבדל, ושהאחרון הוא אפשרי.

בחודש שעבר  אבנר שביט פרסם בטוויטר את השיר הבא:

היא אומרת לי – אתה עצוב בגללי/ אני אומר – לא, אני עצוב על עובדי הקבלן / אתה שקרן גרוע היא אומרת / כשיהיה צדק חברתי אאלץ לומר לה רק אמת 

אז האמת היא, שאני עצובה גם בגלל סבלות האנשים בעולם, וגם בגלל סבלותיי שלי, ובתוכם מכאוביי הרומנטיים והקיומיים. אחתום בתקווה שהגבר בו אתאהב יהיה מספיק חכם  בשביל להיות מסוגל לאהוב גם מישהי עם דעות פוליטיות שונות משלו, ובתקווה שאף אחד לא יצטרך לחשוש, לסגת, ולהתבייש בדעותיו, דרכי חייו ועמדותיו, מתוך רצון לזכות באחת הזכויות הבסיסיות ביותר – הזכות לאהבה ולחברות.