פאשיזם לא בא

(לפחות לא לתל אביב)

לפני קצת יותר משלוש שנים, בקיץ 2010, עלה לי רעיון לסרט שייקרא "יומני היוגה שלי". זה היה אמור להיות סרט בסגנון "קברט", שבמרכזו חוג יוגה במרכז תל אביב בתחילת העשור השני של המאה ה-21. משתתפי החוג נפגשים מדי שבוע, עושים הרפיה ו"כלב מסתכל למטה", ומשתדלים לחיות את חייהם פחות או יותר בשלווה. השיעורים נמשכים כסדרם גם כאשר ההתרחשויות מחוץ לסטודיו נעשות פחות ופחות שגרתיות. גם כשברחוב עוברות כנופיות אלימות של פורעים רעולי פנים עם דגלי ישראל. גם כשהמשטרה פורצת לביתה של אחת המשתתפות ועוצרת אותה. וכן הלאה, עד שהשיעורים לא נמשכים יותר.

נזכרתי ברעיון הזה לפני כמה שבועות, כשמצאתי גיליון של "העיר" מיוני 2010, שכותרתו "פאשיזם בתל אביב". העיתון תיעד עשרות ומאות ביטויים להידרדרות המהירה של המשטר הדמוקרטי בישראל. גם באוניברסיטת תל אביב יצא בערך באותו זמן פרסום שבועי שנועד לעקוב אחרי עליית הפאשיזם על בסיס שוטף. נפתחו גם בלוגים לתיעוד הידרדרות הדמוקרטיה, כולל הבלוג הזה. כולם היו בסוג של ריגוש, תחושה שקורה משהו חסר תקדים, משהו שלא ייאמן.

כי זה היה באמת לא ייאמן. הצעות חוק, הפגנות של "אם תרצו", צעירים רעולי פנים בלי חולצה שועטים בכנופיות ברחובות תל אביב. כמו העמודים הראשונים ביומנים של ויקטור קלמפרר מ-1933. כמו העמודים הראשונים בזכרונות של סבסטיאן הפנר, שנזכר איך הוא פוגש לראשונה איש אס-אה. "לא עוד שוטר המקוף המוכר". מבהיל, אפילו מבעית. "לא יאמן מה שקורה בישראל, פשוט לא יאמן", אמרתי למריוס המארח שלי. כולם התווכחו אם השנה היא 32' או 34', או אולי כבר 37.5'. אם צריך לעזוב כבר עכשיו, או לחכות כמה חודשים. והרבה באמת עזבו (לרוב כי היתה להם הזדמנות מתאימה). במסיבות הפרידה שלהם,
היתה נסוכה על פניהם הבעה נוגה, כאילו הם עוזבים מקום שאליו כבר לא יחזרו לעולם.

ובאמת, אם מסתכלים על אותו גיליון של "העיר", אפשר להסיק שהידרדרות הדמוקרטיה מתרחשת בקצב מואץ, וממש אוטוטו הכול הולך להשתנות. "הפגנה – כל עוד זה חוקי" קראו ההזמנות בפייסבוק. בפועל, כל מיני דברים קרו בשלוש השנים האחרונות, אבל לא בדיוק בצורה שבה אני ורבים אחרים דמיינו את ההתרחשויות. "העיר", למשל, הפסיק לעקוב אחרי קריסת הדמוקרטיה – אבל לא כי השלטונות הוציאו נגדו צו סגירה, אלא כי הבעלים שלו החליט לסגור אותו.

בחוסר התאמה מתסכל לפנטזיה הבורגנית של מעצרי היוגה, הפאשיזם לא בא אליי הביתה. ויכול להיות שהוא לא בא בכלל. אם למקם את עצמנו על הטווח שמ-1932 והלאה, אפשר להגיד אפילו שחזרנו קצת אחורה בזמן. יש תג מחיר, ויש אלימות משטרתית, ורון חולדאי, ורות קלדרון. אבל גם בעבר היה את רחבעם זאבי, את יונה אברושמי ואת עמי פופר. אולי ההבדל הוא שלא היה אז פייסבוק.

מה שיש זה כיבוש, נישול, בידוד, גזל אדמות ומסעי הרג עונתיים. יש כליאה וגירושים, יש גזענות ויש דיכוי תרבותי – כמו שהיה עוד לפני שנולדנו, בצורה כזו או אחרת. ויש, כמובן, קפיטליזם.

אבל כל זה לא פאשיזם. אפשר לקלל עד לב השמיים את שר האוצר  – אבל עד לפני שנה-שנתיים, בתקופת העלייה המטאורית של ליברמן, הדעה הנפוצה בחוגי השמאל היתה שבשנים הקרובות נצטרך להתמודד עם דברים חמורים בהרבה מעליית מחירי הערק.

האם אפשר לנשום לרווחה? יכול להיות. אולי ההיסטוריונים שיכתבו את תולדות ישראל בתחילת המאה ה-21 יגידו שהידרדרותו של המשטר לכיוון הפאשיסטי הגיעה לשיאה בתקופה שבין "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008 לחודשים שאחרי משט המרמרה במאי 2010, אבל נבלמה או לפחות הואטה בשנים הבאות. הם בוודאי יציינו את ארגוני זכויות האדם ואת הח"כים המועטים של השמאל שעמדו על המשמר. אולי הם ייחסו את השינוי למחאה החברתית. ובאמת, יכול להיות שעם כל הביקורת על המחאה החברתית, היא הצילה אותנו ממצב פוליטי הרבה יותר גרוע מהמצב הנוכחי, בכך שהפנתה את השיח לנתיבים כלכליים-חברתיים.

יריב מוהר כתב על זה לא מזמן, בעקבות המחאה בטורקיה –

תובנה מפובליציסט טורקי מוכשר: המחאה הפכה זה מכבר לרשות נוספת וחשובה בדמוקרטיה, בפרט בדמוקרטיות שבריריות. ומכאן חשיבותה – כעוד כוח מבקר ומאזן ובולם את המערכת השלטונית, שלעיתים מערכות האיזונים והבלמים המסורתיות קרובות מדי לצלחת ההגמוניה או למיסגורי "החוק והסדר" הפורמאליסטיים, ולכן לא יכולים לבלום.

אבל אם ככה, אם המחאה באמת סימנה מפנה היסטורי, יהיה צורך בפרספקטיבה ארוכה יותר כדי להבין מה בעצם קרה כאן. מה למשל קרה בקיץ השני, הטראגי, של המחאה, ששיאו בחלון הבנק המנופץ וסופו בלהבה ששרפה את משה סילמן. ומתי בעצם נגמרה המחאה והתחיל הקמפיין של "יש עתיד". כל זה במישור האינטראקציה בין הציבור לממשלה, שהיתה, יש לומר, יותר תוססת בשנתיים האחרונות מאשר ברוב ההיסטוריה של ישראל.

אבל כדי להבין באמת מה קרה כאן, יצרכו להיחשף גם כמה מסמכים ושיחות סודיות שישיבו למשל על השאלה – האם נתניהו באמת עמד לתקוף באיראן, או שכל זה היה ספין?

(תקיפה באיראן – עוד משהו שכנראה ניצלנו ממנו).

כל זה בהנחה שהפאשיזם נבלם. אבל יש גם אפשרות אחרת. יכול להיות שבשום שלב לא היתה סכנה אמיתית של "פאשיזם". ש"הפאשיזם" עצמו היה עוד איזה ספין.

כי בשלב מסוים, יש לומר, הדיבור על סכנת הפאשיזם הפך לספורט לאומי של אותו "מעמד בינוני" מפורסם. ובמיוחד בתל אביב, שבה הסיכוי להיעצר ברחוב על ידי המשטרה הוא דווקא נמוך יותר מאשר בכל מקום אחר בישראל. אבל הרי זה מה שעושים בתל אביב – יוצאים לשתות, נאבקים בפאשיזם, וחולמים על "לעשות את זה בגדול" בחו"ל.

התחלתי לחשוד שמשהו בדיבור על פאשיזם נעשה מפוקפק מתישהו ב-2011. זה היה כפגשתי עיתונאי אחד שהכרתי בתקופת עופרת יצוקה. אז, במלחמה, היה לנו ויכוח די קולני ולא נעים – הוא שאג עליי שאני מוציא את דיבתם של חיילי צה"ל ואני צווחתי שהוא פאשיסט. ועכשיו, שנתיים אחרי, מצאתי אותו בפאזה אחרת, מסביר לי שישראל נעשית פאשיסטית ושכל מי שדואג לעתיד של הילדים שלו צריך לברוח מכאן. והוא באמת היה בדרך החוצה.

גם המערכונים בארץ נהדרת שבהם נראה ליברמן בדמות מעין-היטלר סימנו איזה טוויסט במצב. אם התוכנית של המדינה בערוץ של המדינה מבוססת רובה ככולה על בדיחות בנושא הפאשיזם של הממשלה – הרי ש"העמידה מול הפאשיזם" היא לא עמדה שולית של איזו קבוצה מצפונית זעירה. וכשאמנון דנקנר פירסם את המאמר "אני מתבייש", עם משפטים כמו –

נדמה כי דברים שהיו אצורים ועצורים בנשמה הישראלית, מוחבאים היטב מחמת הבושה, מתפרצים פתאום בתחושה של שחרור ומרקדים באופן מגונה בראש חוצות… יש מפלגות שלמות שהצבע והמוזיקה שלהן מעוררים בפלצות זיכרונות אימה.לפעמים אני מנסה לעשות את התרגיל הבא: לחשוב שאני הולך לישון מתישהו בשנות השמונים או התשעים ובעצם מה שאני חווה בזמן האחרון כאן הוא רק סיוט בשנתי. לא. הרי זה לא יכול להיות. לא אצלנו. לא אצל יהודים. אבל הנה – זה קורה.

עלתה שוב השאלה: מי כאן נגד מי, ולמה.

"לא נסתום את הפה", כך כתוב על החולצה המקומטת. ובאמת לא סתמנו.

בתרבות שמבוססת על חוויות פוליטיות קולקטיביות, החרדה מהפאשיזם הפכה בעצמה לחוויה כזו – לפחות מבחינת אותם chattering classes שמורשים להופיע על מסך הטלוויזיה. וכך, האנרגיה האלימה של הפאשיזם הוטמעה בתוך הפטפוט הכללי. כרגע היא מתחבאת איפשהו בתוכו, ספוגה כמו גוש חרא שנמרח בשכבה דקה על פרוסת לחם.

כשמדברים ב"לילה כלכלי" על איזו קטסטרופה כלכלית עתידית, הפרשנים מרגיעים ואומרים ש"הבורסה כבר שקללה את זה". כך למשל הם מגיבים כשמוזכרת הסכנה שיוון תפרוש מהאיחוד האירופי. "כן, יכול להיות שזה יקרה, אבל הבורסה כבר שקללה את זה". במשך תקופה ארוכה הייתי צוחק כשהייתי שומע שהבורסה שקללה את המשבר הכלכלי. חשבתי שהם מטומטמים, חסרי אופק היסטורי, שלא מבינים מה עומד בפתח. אבל בשלב מסוים הבנתי שאולי הם צוחקים עליי.

כי מה זה בעצם אומר ש"הבורסה שקללה" את הקריסה? אני מניח שזה אומר שבעלי ההון כבר התכוננו לאפשרות הזאת, כלומר פיטרו עובדים, קיצצו במשכורות, העבירו מפעלים לסין וכו'. במקום שהמשבר יבוא בבום, כחוויה קטסטרופלית שכולם עומדים מולה המומים ונפעמים, האנשים הקטנים סופגים את הסיכון באופן אישי ואינדיווידואלי, בצורת מכתבי פיטורים או הורדות משכורת. ואז הבוס מסביר: "אנחנו חייבים להתכונן למה שעומד בפתח".

באותו אופן אפשר לומר שהבורסה הפוליטית הישראלית כבר שקללה את הפאשיזם. תוצאת השקלול: יאיר לפיד. הוא ממלא את תפקידו של הבוס, שמסביר: "אנחנו הרי לא רוצים שיהיה כאן פאשיזם, גם הדוד אמנון לא רצה, אנחנו הרי יהודים ולא אוהבים מגפיים משוננים, אז בשביל שלא נצטרך פאשיזם צריך לכרות ברית עם נפתלי בנט, ולגייס את החרדים והערבים, ושההגדרה של המדינה תהיה רק קצת יותר יהודית וכו', וגם אם אפשר שתשתו פחות ערק. וככה נוכל להמשיך לחיות בערך כמו עכשיו, עם פייסבוק בחינם חופשי לכולם ועם גבעת חלפון ביום העצמאות".

ובאמת, התוצאה הושגה. התסיסה בבתי הקפה של תל אביב נבלמה במידה רבה. האמנים חזרו לעסוק באמנות, המצחיקנים במצחיקנות והפרסומאים בפרסומנות, בערך כמו בימי אולמרט העליזים. המשפחה הלוחמת של השמאל המתגונן התל אביבי, שהתחשלה בימים הקשים, מתחילה להיפרם בקצוות. אז לגורי אלפי יש פתאום מחשבות שאולי הוא קרוב לנפתלי בנט. ואנשים כמו דרור פויר מגלים שנתניהו הוא בעצם לא כל כך נורא. זהו אותו פויר שהפיק בעבר הלא רחוק טקסטים זועמים ביותר בדבר הסכנה לדמוקרטיה, ושחבריו נזפו בסמכותיות בכל מי שהשמיע דעה אחרת: "שקט! עוצרים את  הפאשיזם".

השלטון כאן למד מזמן שהדרך הטובה להתמודד עם התנגדות היא התעלמות, בידוד והשתקה באמצעות בידור. וכך, כל מיני אנשים שצרחו כמה המדינה הזאת פאשיסטית מופיעים פתאום בתור "שגרירים של מדינת ישראל" (ואפילו בלי תשלום!). כי עכשיו כשאין פאשיזם, מתברר שבעצם הכול די סבבה. היי, יש לנו אפילו שר אוצר שמנגן ביטלס!

לא קל לתחזק זעם לאורך זמן.

*

כמובן שיש תופעות פאשיסטיות בישראל, ויש מנטליות פאשיסטית מושרשת מאוד, איפה שלא תחפור. אבל יש לציונות דחף אחד חזק יותר מהדחף הפאשיסטי, והוא דחף ההישרדות. ומה שלא הבנו כשפחדנו מהפאשיזם, זה שהקפיטליזם והגלובליזציה הם מרכיבים מהותיים במשטר הציוני. ספק אם ישראל פאשיסטית תוכל להמשיך להחזיק חברות הייטק שיעשו עסקאות עם גוגל. אפשר אפילו לשאול אם פאשיזם ממש, עם המרכיב האוטרקי שטמון במשטר כזה, הוא בכלל אפשרי בקונסטלציה הכלכלית הנוכחית באיזשהו מקום בעולם המבוסס. או שאולי המערכת העולמית כולה היא כבר מזמן פאשיסטית, כמו שטוענים אנרכיסטים לא מעטים. אבל במקרה כזה, המושג פאשיזם מקבל כבר משמעות אחרת.

אבל זאת לא רק גלובליזציה מופשטת. אם נחזור לציונות: הציונות היא פרויקט עולמי. מרכז הכוח שלה לא נמצא בירושלים, וגם לא בתל אביב. הוא נמצא במקום שאין לו שם, בקו רוחב 51.76, קו אורך -17.53, כמה מאות קילומטרים ממערב לסקריף שבאירלנד, לתוך האוקיאנוס האטלנטי –  אמצע הדרך בין ירושלים לוושינגטון.

אי אפשר בעצם לדבר על המשטר בישראל בלי לדבר על המשטר בארה"ב. ישראל היא משטר חסות של אמריקה, ואמריקה תחליט בדיוק כמה פאשיזם היא מוכנה לסבול כאן. המנהיג בפועל של ישראל הוא ברק אובמה – אם הוא פאשיסט, אז גם ישראל פאשיסטית.

בפראפרזה על אמירה אחרת: ישראל לא מספיק חזקה לעשות דמוקרטיה, ולא מספיק חזקה בשביל לעשות פאשיזם. לכן הייתי אומר לאלה שנוסעים לחו"ל וחושבים שלא יהיה להם לאן לחזור – תנוח דעתכם. כל עוד המערכת הבינלאומית מתקיימת בצורתה הנוכחית, גם ישראל תתקיים פחות או יותר בצורתה הנוכחית. היא עדיין נחשבת לפתרון הבעיה המכונה "הבעיה היהודית". וכשהמערכת הבינלאומית תתרסק, ממילא שום מקום לא יהיה בטוח.

רטוריקת העמידה מול הפאשיזם היתה אסטרטגיה פוליטית עם אפקטיביות מסוימת, שגרמה לאנשים מהמעמד הבינוני להרגיש הם נאבקים "על עצם הזכות להיות מה שהם", כלומר על הזכות להמשיך לחיות כמו כל צעיר מערבי ולעשות יוגה. אבל למעשה האיום על אורח החיים הליברלי-מערבי בישראל מעולם לא היה משמעותי.

מי שנמצא כאן בסכנה פוליטית אמיתית הם אלה שהיו תמיד בסכנה – כלומר בעיקר ערבים ולא-יהודים אחרים. אלא שמעט מאוד יהודים מתעניינים בצרות של לא-יהודים, ולא נראה שזה ישתנה בקרוב. לרוב לא עושים על זה מערכונים בארץ נהדרת, ולרוב לא עוזבים בגלל זה את הארץ.

אבל בסופו של דבר, זאת הבעיה: הכיבוש, הנישול, הבידוד, גזל האדמות ומסעי ההרג העונתיים. הכליאה והגירושים, הגזענות והדיכוי התרבותי – כל מה שהיה עוד לפני שנולדנו, בצורה כזו או אחרת.

ויש כמובן קפיטליזם. הדיקטטורה של הקפיטליזם היא אפקטיבית יותר מכל חוק פאשיסטי. היא אומרת לך: "אתה יכול למחות כמה שתרצה, אבל אף אחד לא ישלם לך על הלחם, ואולי גם תצטרך לשלם את הוצאות האבטחה". וכך מוחים רק המבוססים ממילא, והדברים ידועים.

ישראל היא קהילה מגודרת, פרויקט אנדרומדה, שהפקיעה ארץ שלמה, גידרה אותה ובאמצעות כוח אבטחה עצום כתשה את תושביה. אולי זה פחות עניין של דמוקרטיה, ויותר עניין של גזל. כמו שאמר ג'מאל זחלקה: קחו את הדמוקרטיה שלכם, ותחזירו לנו את האדמות.

 לכן צריך לומר בכנות, שמי שרוצה להתנגד לרוע של מדינת ישראל יצטרך להתעמת עם הרוע במקומות שבהם הוא פוגע, ולא לחכות שהרוע יבוא לקחת אותו מהסמינר באוניברסיטה.

אבל אולי אני טועה.

איך ייתכן ה"דו" בדו-לאומיות?

יריב מוהר

דווקא בתור מי שתומך מאוד באתוס דו-לאומי בישראל אני נדהם מאי-ההכרה בלאומיות היהודית בקרב מי שאמורים לתמוך בדו-לאומיות בשמאל הראדיקלי. בעת שרואים ניצנים לפריחת הדו-לאומיות כקבוצה סוציולוגית – עם טקסי זכרון אלטרנטיביים, מקומות בילוי (כמו בר האנה לולו או אל ביר), רשת בתי ספר דו-לשוניים וכו' – ראוי לעמוד על העניין הזה ביתר שאת. איך ניתן שתיהיה זו "דו" לאומיות כשיש צד אחד הגאה בלאומיותו וצד שני במחנה הדו-לאומי, היהודי-שמאלני-ראדיקלי, שחלקים נרחבים בו דוחים את הלאומיות היהודית מכל וכל?

בתכתובת פנימית עם כמה ממכרי הרדיקליים על נושא מסויים ציינתי כבדרך אגב כי "מן הסתם זה ברור שדחיקת האחר הפלסטיני לא הייתה מטרתה היחידה ואף לא העיקרית של הלאומיות היהודית שהתגבשה בישראל" [בכוונה לא השתמשתי במונח הטעון צ.י.ו.נ.ו.ת]. וכמה מהם השתוממו: בוודאי שהמטרה היחידה של הלאומיות היהודית הייתה נישול הפלסטינים. ומה עם זכות ההגדרה העצמית? כנראה שהיא לא ראויה להינתן למי שזהותם היא, כביכול, נישול האחר ותו לו. "גישה זו אינה נבדלת עקרונית משלילתם של הציונים את הלאומיות הפלסטינית", כתב אמנון רז-קרקוצקין, כשטען כי עיסוק בדו-לאומיות ודה-קולוניזציה מחייב את הפוליטיקה הראדיקלית לעסוק בזכויות הקולקטיביות הלא ברורות של היהודים בין הירדן לים, אולי אף יותר מאשר בזכויות המעוגנות של הפלסטינים. אך נדמה שהשיח הזה נותר סקולרי בעיקרו, גם  בקרב ערבים וגם בקרב יהודים.

נדמה לי שכדי להגיע לפסילה כמו שציטטתי מעלה, של הלאומיות היהודית, דרושה צורת הסתכלות המבוססת על ניתוח הלאומיות מתוך פרקטיקות ברמת המדינה, מבלי להתחשב כלל באמונות ועולמות המשמעות של הפרטים הלוקחים חלק בקולקטיב הלאומי. יש בכך הרבה חוכמה, אבל הניתוק המוחלט והקיצוני מהרמה של האנשים הפשוטים, "השחקנים", עומדת בניגוד לשכל הישר, להיבטיה המרובים של המציאות החברתית כמו גם להסכמות אליהם הגיעו בדיסציפלינות של מדעי החברה, לאחר שיח ומחקר רב, בדבר הצורך בסינתזה בין הרמה המבנית לפרטים האנושיים המקיימים ומבנים תופעות חברתיות כמו לאומיות. ואם משקללים גם את האנשים עצמם, הרי יש לשאול:  האם כל ישראלי שמרים את הדגל בגאווה ביום העצמאות חושב קודם כל ובעיקר על נישול הערבים? ואם לא, האם ישנה איזו לאומיות יהודית-ישראלית מופשטת המנותקת עד כדי כך ממה שמאמינים הפרטים הנושאים את אותה לאומיות בתודעתם ובהתבטאויותיהם הציבוריות?

כידוע, חשש דמוגרפי במערכה הראשונה סופו ניקוי אתני במערכה האחרונה. אפשר שבפועל הרעיון של כינון בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, שמחייב לדעת רבים גם רוב ושליטה יהודית, לכל הפחות טומן בחובו את הפוטנציאל לנישול, דחיקה ואף גירוש בפועל של המיעוט הלא-יהודי שחי בארץ. וזה כבר הוכח כפוטנציאל שהתממש. אומנם הרעיון של בית לאומי דווקא לא נושא הכרח לשליטה או להיות רוב, והסוגיות הללו מאפיינות מתחים ביחסי רוב -מיעוט במדינות רבות, אפילו במערב אירופה. רק שלאור טראומות העבר של העם היהודי, הוא חש ביתר שאת שלא תיתכן כל ערובה לביטחונו מלבד להיות רוב עם שליטה בלעדית במרחב בו הוא חי. לפלמים והצרפתים בבלגיה, למרות מתיחות מסויימת, אין סף רגישות כה נפיץ. אבל ראו, ברגע שמגיעה למדינתם הגירה מוסלמית, ותיזה על סכנת השתלטות, שגזענים לבנים מלבים באגדות וקיצוניים מוסלמים בהתבטאויות, פתאום חרדתו של הרוב הבלגי הלבן גואה ואין לדעת היכן תעצור. אם כך אצל הבלגים, אין פלא שלהיות מיעוט או אפילו לחלוק ריבונות עם ערבים זו סכנה קיומית לפי תפיסתם של רוב היהודים בלאומיותם. שינוי של התודעה הקולקטיבית הזו ייקח זמן, וידרוש לא רק תהליכים פסיכולוגיים או אידיאולוגיים אלא תמורות באתוס הלאומי, הפוליטי והדתי במרחב סביבנו כך שהתחושה הזו של סכנה קיומית מהאחר תיעלם. עמד על כך היטב פרופ' רז- קרקוצקין במאמרו הנ"ל. בכל מקרה אנו עוד רחוקים מנסיבות בהן הישראלי-יהודי הממוצע יחוש בטוח לחיות במזה"ת תחת משטר שאינו הגמוניה יהודית יציבה.

כך יוצא שבינתיים יש בלאומיות היהודית מרכיב שרואה הכרח קיומי בנישול ודחיקה. זהו מאפיין חמור הצמוד ליישומה בפועל של הציונות אבל זהו גם מאפיין נסיבתי, וקשה להגדירו כמטרת הלאומיות היהודית או כמהותה. עם זאת בטווח הנראה לעין הלאומיות היהודית היא אכן לאומיות מנשלת דה-פאקטו להבדיל מלאומיות המקיימת יחסי שכנות תקינים והנפתחת בהדרגה להרחבת בסיס זהותה. המצב עגום, אבל הדרך לסדיקתו אינה רטוריקה המציעה את מחיקת הלאומיות היהודית מהיסוד וכינון משהו חדש ושונה לחלוטין. רטוריקה כזו מן הסתם רק מחזקת את תחושת הרדיפה והסכנה הקיומית ההופכת את הלאומיות היהודית ליותר מסתגרת, תוקפנית ואף מסוכנת לעצמה ולסביבה.

תמונת המראה לכך היא הלאומיות הפלסטינית, משום שזו חוששת בעצמה מלהיות מיעוט. אביא פה ציטוט של ז'בוטינסקי שמצטט בתורו תשובה חדה ומבריקה של בטאון פלסטיני מתחילת המאה ה-20 לנאום פייסני של סוקולוב –

"על נאום זה השיב העתון הערבי 'אל כרמל' במאמרו הראשי, שאת משמעו אני מוסר על-פי הזכרון אך במדוייק. […]מובן, שהציונים אינם חולמים עכשיו לא על גירוש הערבים, לא על דיכוים ולא על ממשלה יהודית; מובן, שברגע הנוכחי הם רוצים בדבר אחד בלבד – שהערבים לא יפריעו להם לעלות. הציונים מבטיחים, שהם יעלו לארץ רק בהתאם לכושר-הקליטה הכלכלי של ארץ-ישראל. אך בעניין זה לא היו לערבים ספקות מעולם: הרי דבר זה מובן מאליו, […] 'רק בזה' רוצים הציונים; – ודווקא בזה אין הערבים רוצים, משום שאז ייהפכו היהודים לרוב, ואז ממילא תוקם ממשלה יהודית, ואז יהא תלוי גורלו של המיעוט הערבי ברצונם הטוב של היהודים; ושלא נוח להיות מיעוט, – על זאת היהודים עצמם מספרים בדרך נמלצת מאוד. ומשום כך אין כאן שום אי-הבנות. היהודים רוצים בדבר אחד בלבד – בעליה חופשית; והערבים דווקא בעליה יהודית זו אינם רוצים."

הפוביה מלהיות מיעוט, פוביה בעלת הפוטנציאל לאלימות ונישול, איננה, אם כן, נחלתה של הלאומיות היהודית בין הירדן לים. וודאי שיש מידה רבה יותר של צדק בידי הפלסטינים שכעם ילידי לא היה זה הוגן ואף לא אנושי כי יחוו תהליך נישול לאומי מידי ציונים אירופאים הבאים לפה בניגוד לרצונם תחת שלטון של הקלוניאליזם הבריטי הדכאני. אבל מרגע מסויים, לאחר שנולד פה דור חדש, שאלת ההגעה לארץ קצת פחות רלוונטית – הרי לא ראוי להעניש את בנותיהם ובניהם של המתיישבים הציונים הראשונים, כפי שלא ראוי להעניש את צאציו של פושע. כעת יש פה פשוט שני קולקטיווים לאומיים שלא מוכנים להיות מיעוט, ולשניהם נימוקים היסטוריים כבדי משקל.

נכון עוד שכיום הרבה יותר פלסטינים (בוודאי מקרב אזרחי ישראל) מאשר יהודים מוכנים לחיות בהשלמה כמיעוט לאומי בישראל הריבונית. גם תמיכה מסוימת בזכות השיבה לא מבטאת בהכרח חשש מהיות מיעוט ולא תוביל בהכרח לרוב פלסטיני. הלאומיות הפלסטינית התגברה טוב יותר על הפוביה מהיות מיעוט. ובגלל שבידי הישראלים הכוח, טבעי לצפות שדווקא הם, יותר מאשר הפלסטינים, יקדמו שינוי אווירה ביחסים בין העמים ובין רוב ומיעוט.

אבל כשזה נוגע ליהודים וערבים במזרח התיכון כולו, יחסי הכוחות והתפקידים קצת משתנים. ישראל היא אולי מעצמה אזורית אך היא עדיין מאכלסת מיעוט קטנטן במזה"ת שהרוב צריך לדעת להכיל ולהושיט לו יד שמציעה הוגנות וקבלה, לצד תביעה קשוחה להפסקת דיכויים של הפלסטינים. היוזמה הערבית היא צעד בכיוון הנכון, וישראל אוטמת את אוזניה אליו. אבל לצדה יש לא מעט מפגנים של חוסר קבלה של מיעוט יהודי כקולקטיב לאומי במזה"ת – חוסר קבלה המקופל בריבוי המשמעויות של המונח "ציונות", שליהודים אומר "זהות קולקטיבית" (כשנישול וייהוד אולי נתפשים כאמצעי לשרוד כקבוצה) ועבור הערבים אומר מושג זה פשוט "ייהוד ונישול" כמטרה אינהרנטית לעצם הזהות היהודית-לאומית.

לכן סוגיית המהות של הלאומיות הישראלית (או הפלסטינית), כמהות מנשלת, היא סוגיה עקומה. היא נכנסת לסדק בו השפה מפסיקה לתאר מציאות חברתית ומתחילה לברוא אותה. איום על כלל הזהות היהודית (או הפלסטינית) הקולקטיבית – שהיא כיום בפורמט לאומי יותר מאשר דתי-תרבותי – לא יוביל אותנו לדו-לאומיות וחיים ביחד ואף לא לחיבור למרחב המזרח תיכוני. מה שדרוש הוא ערעור על הפוביה מלהיות מיעוט – פוביה זו היא המקדמת נישול ואף ניקוי אתני בעת הצורך. לכך דרושים לא רק שכנועים אינטלקטואליים, אלא ייסודם של מבנים חברתיים אמיתיים – ייסודו של מיעוט לאומי שהוא דו-לאומי ורב-תרבותי, מיעוט המהווה דוגמא ומופת לחיים הגונים ביחד, מעבר לטראומות העבר, מיעוט עם מוסדות, טקסים, סמלים וריטואלים משלו, אולי אפילו דגל נפרד. מיעוט שמכיל בפועל שתי זהויות קולקטיביות ולא רק אחת. כי רק זהות מכילה באמת היא ערובה לביטחון, שכן השואה והנכבה ארעו שתיהן בגלל הלאומנות האקסקלוסיבית ולא רק בגלל הגרמנים או הציונים או הערבים כקבוצות קונקרטיות. אפשר שההכלה הזו היא פרקטיקה של ביטחון לא פחות מפרקטיקה של צדק.

למה איראן?

 1. ברק

"הסייג הוא הגבול – הגדר שבה מקיפה הדממה האינסופית את המלים הסופיות ואת הסמלים שאין להן קץ. שם הגדר הוא 'אלם'. אחדות הרצף הזה נקראת 'תורה'. הציונות היא תופעת הגבול של תורה בקיום האנושי".
(גרשום שלום, מתוך "לו אך ניתן היה לספר איך נעשינו ציונים")

בכל ערב, כשאנחנו מתייצבים מול מגדל גינדי למשמרת המחאה היומית נגד המלחמה, אני שואל את עצמי מאיפה בעצם הופיע העניין הזה של איראן, ופרץ לתוך חיינו. אני חושב ומנסה להבין איך הגענו למצב הנוכחי. למה המחאה נגד התקיפה באיראן נחשבת מגוחכת או הזויה, אף על פי שאיום המלחמה נראה ממשי אפילו לנשיא המדינה ולנשיא ארה"ב? כיצד קיבלה השאלה של תקיפה איראן מעמד חוץ-פוליטי ואופי פטאליסטי?

בתוך ערפילי ההזיה של חודש אוגוסט, אני מנצל את הירידה הזמנית ברמת החרדה, שחלה מאז הצהרותיהם של דמפסי ופרס, כדי לחשוב קצת על מה שמביא אותנו למלחמה. במצב אידיאלי, אולי עדיף היה לחשוב את המחשבות האלה בדיעבד, כלומר אחרי המלחמה. אך מכיוון שלא בטוח שאהיה כאן כדי לחשוב, אני נאלץ לעשות את זה עכשיו.

יש הטוענים שהדיבורים על מלחמה הם לא יותר מספין, שהדרך הטובה להתמודד איתו היא להתעלם ממנו. "'אנשי הרוח' שמוחים נגד ספין המלחמה הם הראשונים לאכול את הספין", כתב עודד כרמלי בסוף השבוע האחרון. אבל אף אחד מאלה שאומרים זאת לא מציג תסריט משכנע כיצד יוכלו ברק ונתניהו לרדת מהעץ, ולפרק את המבנה שהאידיאולוגי שנבנה במשך שנים.

אם המצב הפוליטי בישראל היה משחק סנייק, המומנט הנוכחי דומה לזה של שחקן שתי שניות לפני שהוא נפסל, כשכל מה שנשאר לו זה להיתקע בקיר או להתנגש בזנב של עצמו. אבל למעשה, כמו כל משחק, מישהו הגדיר כאן את הכללים, ומישהו החליט איפה יוצבו גבולות המסך. מישהו תכנת אותנו להאמין שיש לנו רק שתי אפשרויות: לתקוף באיראן או לדרוש מהאמריקאים לתקוף באיראן.

אפשר לטעון שהנהגת ישראל רק מגיבה להתקדמותו של פרויקט הגרעין האיראני, כלומר לעובדה "שרכבת הגרעין הגיעה לתחנתה האחרונה". אבל לצפון קוריאה, למשל, יש כמה פצצות אטום, והיא אף ביצעה ניסוי גרעיני. ולמרות שהיא מבצעת שוב ושוב פרובוקציות, ומאיימת במפורש לתקוף בגרעין את שכנתה, יפאן או דרום קוריאה לא יצאו נגדה למלחמה. כפי שכתב ספי רכלבסקי, גם פקיסטאן היא מדינה איסלאמית שיש לה פצצת גרעין. לכן צריך לשאול באיזה אופן יוצרה התודעה על פיה הגרעין האיראני הוא איום קיומי, וכיצד תומרן הציבור הישראלי לתוך התודעה הזאת.

מתי בכלל עלה הרעיון המטורף של מלחמה בין ישראל לאיראן – מדינה שנמצאת כמעט אלפיים קילומטר מאיתנו? כידוע, פרויקט הגרעין של איראן החל עוד בתקופת השאה, והתשתית לכור בבושהר ואיספהאן נבנתה בסיועה של ישראל. עם זאת, העיסוק האינטנסיבי בגרעין האיראני התחיל רק באמצע שנות ה-90, בתקופתו של רבין. במארס 95' פורסמה הערכה של אמ"ן, על פיה איראן עשויה לפתח פצצת אטום תוך שלוש שנים. מתאריך היעד עברו כבר 14 שנה. אבל רבין היה זה שהעלה לסדר היום את הפצצה האיראנית כאיום קיומי, כחצי שנה לפני שנרצח, ומאז למעשה לא מפסיקים לדבר על זה.

 מבחינה זו לא פלא שברק, השר היחיד בממשלה הנוכחית שכיהן בממשלת רבין, דוחף את התקיפה. אבל חשוב לציין, שרבין העלה את הגרעין האיראני בעיקר כטיעון לטובת חתירה לשלום על שכנינו, כלומר עם הפלסטינים ועם מדינות המעגל הראשון. הגרעין האיראני היה לפיכך טיעון של השמאל: בתשובה לטענות הימין כי נסיגה מהשטחים מהווה איום ביטחוני, טענו אנשי רבין שסכנה זו מתגמדת לעומת הצורך להתכונן לאיום המצפה באופק. מצב שבו ישראל מצויה בעימות עם שכנותיה, בעוד מדינות המזרח התיכון מתחמשות בגרעין, נחשב בעיניי רבין לגבול מרווח הקיום של הציונות. מצב מלחמה הוא אפשרי רק כל עוד לשכנות אין גרעין.

מה שהשתנה מאז הוא מחיקת אופציית השלום מסדר היום של ישראל – גם זה על ידי ברק. אופציית השלום בוטלה, אבל אקדח הגרעין האיראני נשאר על השולחן. כיוון שמצב המלחמה הוא בלתי נמנע, ברק השתכנע כעת שיש למנוע בכוח את כניסתו של הגרעין – כלומר להסתער על מה שהוגדר עד כה כגבול השרירותי של הקיום. כך נוצרה המשוואה הנוכחית, שכמעט איש אינו מערער עליה, והיא נחשבת רציונלית ולוגית לחלוטין. כיוון שהאיום האיראני נולד לכאורה מתוך הלוגיקה של השמאל, גם התמיכה וההתנגדות לו אינה מתחלקת לפי הקווים הפוליטיים המוכרים. אבל למעשה, כמו תמיד, ברק שכנע את עצמו: גם בסכנה האיראנית, וגם באי-אפשריותו של שלום. שוב נפלנו במלכודת ההיגיון של ברק.

2. נתניהו

"מי, מה, איך יכולתי להיות אילולא הייתי אני, אילולא סגרה עלי עצמיותי ואילולא תחמה אותי הכרתי והבדילה אותי מכל אלה שאינם אני! אורגניזם! התפרצות עיורת, פרועה, מעציבה, של הרצון המסתער! אכן, מוטב היה אילו ריחף לו אותו הרצון בתוך לילה שמחוץ לחלל ולזמן, משיהיה נמק כאן בצינוק הזה, ששלהבתו הקטנה של השכל מאירה אותו בנוגה קלוש, מרעיד, מבליח!"
(תומאס מאן, מתוך בית בודנברוק)

הכותרת של מעריב משבוע שעבר, על פיה 37% מהציבור חושבים שאם יהיה לאיראן נשק גרעיני "תיתכן שואה שנייה", מדגימה את העובדה שהפצצה האיראנית נצרבה בתודעה הישראלית כנקודת הקצה לתנאי האפשרות של הציונות.

אבל ציונות היא כידוע מושג בעל משמעויות רבות. אפשר להגדיר שלוש רמות של תודעה ציונית שמתקיימות בישראל במעורבב:

ציונות פרטית – "אני רוצה להמשיך לחיות. אני יהודי.לאורך ההיסטוריה יהודים נמצאים תחת איום. לכן אני צריך מדינה יהודית שתגן עליי".

הטיפוס הזה של ציונות הוא לא מאוד רחוק מפוסט ציונות, מבחינה זו שהוא לחלוטין בלתי-אידיאולוגי. אף עם פי כן הוא אפקטיבי מאוד ונפוץ מאוד בישראל החילונית. התקיפה באיראן לא משרתת סוג כזה של ציונות: ברמה הפרטית, היא עלולה להביא למותו של כל אחד מאיתנו, בעוד הפצצה האיראנית רק תתעכב.

ציונות לאומית – "אני רוצה שהעם היהודי ימשיך לחיות. העם היהודי צריך להיות נאמן לארץ ישראל. אם לא נהיה נאמנים לארץ ישראל לא נהיה יהודים, ואז ממילא הפסדנו. לכן שווה להקריב את החיים הפרטיים שלי ושל רבים אחרים למען הנצח של העם, שחי לפניי ויחיה אחריי".

טיפוס כזה של ציונות נעשה דומיננטי מאוד בשנים האחרונות. אבל גם אותו התקיפה באיראן לא משרתת, כי היא בכלל לא נוגעת לשלמות הארץ או לנאמנות לארץ.

ציונות קוסמית – "הציונות היא נושאת הדגל של עקרון קוסמי: מלחמת בני האור ובני החושך. היא מעבר לאדם הפרטי וגם מעבר לעם היהודי. ברגע שהציונות תחדל להיאבק היא תפסיד, והעולם ישקע בעלטה. בני החושך הם האיסלאם הרדיקלי, בהנהגת איראן".

בטיפוס הזה מחזיקה קבוצה אידיאולוגית קטנה אבל דומיננטית, ובראשה בנימין נתניהו. מבחינת מי שמחזיק בטיפוס כזה של ציונות, מלחמה נגד איראן היא הכרחית במוקדם או במאוחר.

למעשה, הציונות הזאת נולדה יחד עם המהפכה האיראנית. כמו שכתב חגי רם בספרו "לקרוא איראן בישראל" –

"בה בעת שהצגת השוני של איראן והצבתה כאנטיפוד מנטלי לישראל נועדו לכונן את הישראליות כסובייקט מערבי וחילוני, התפתחה גם תפיסה הפוכה הטוענת שישראל ואיראן דווקא דומות מאוד זו לזו. אף על פי שאיראן דומיינה כאחר, אותה איראן דומיינה גם כמין תחליף לישראליות זו – ואפילו כ"מין עצמי מחתרתי שלה" …"

באותו יום שבו נולדה איראן האסלאמית, נולד גם בנימין נתניהו – הגיבור שמשימתו להביס אותה בשם הלוגיקה והמערב. במשך שנים, החיכוך בין הגיבור וכפילו התרחש רק בשוליים, אך כעת ההתנגשות היא בלתי נמנעת. כתבתי כאן כבר, שנתניהו מחויב יותר מכל ראש ממשלה אחר בעבר לחינוכו של המין האנושי, כלומר לבשורה האוניברסאלית של הכנסייה הציונית-אוונגלית. לא פלא שהוא מסתדר טוב מאוד עם האוונגליסטים הנוצרים, הרואים בעם היהודי רק מכשיר בדרך למלחמת גוג ומגוג. לכן, מבחינתם של הציונים הקוסמיים, ישראל חייבת לתקוף באיראן לבדה. רק עליה מוטל התפקיד של מיגור שר האופל.

בהדרגה, הופכת ישראל עצמה לתקיפה באיראן. זהו הטלוס היחיד של קיומה. ישראל הופכת לטיל – טיל לוגי-מדעי לאלוהים ובחזרה.

כאשר מזכירים כי פצצת אטום איראנית בוודאי לא תוטל על ישראל, כי היא עשויה להשמיד גם את העם הפלסטיני, יש המשיבים שהאיראנים המשיחיים יהיו מוכנים להכחיד את הפלסטינים, ואפילו את עצמם, אם הדבר יידרש כדי למחוק את ישראל. צריך לציין, שהדבר נכון גם לגבי הציונות הקוסמית. ברובד כזה או אחר, הניצחון על האיום האיסלאמי חשוב יותר לחסידי האידיאולוגיה הזו מן הקיום הפיסי. בעניין זה כדאי להזכיר את שירו המצמית של איתמר יעוז-קסט –

וּבְכָל זאת, יֵשׁ זְכוּת הַשְּׁמוּרָה רַק לָנוּ הַיְּהוּדִים (אִם אָכֵן יֵשׁ זְכוּת כְּעֵין זוֹ לְבֶן-אֱנוֹשׁ עֲלֵי-אֲדָמוֹת): לְהִשָּׁמֵד וְלִטול עִמָּנוּ אֶל הָאֵין-יֵשׁ אֶת הָעוֹלָם שְׂבַע-הַיָּמִים, עַל סִפְרִיּוֹתָיו הַמֻּפְלָאוֹת וְעַל מַנְגִּינוֹתָיו מַכְמִירוֹת-הַלֵּב – כָּךְ-כָּךְ, לְאַחַר רִדְתֵּנוּ אֶל הַקֶּבֶר, בְּעוֹד הָאֲדָמָה פּוֹלֶטֶת קַרְנַיִם רַדְיוֹאַקְטִיבִיּוֹת
לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.
אָכֵן – לָנוּ הַזְּכוּת! וּזְכוּת זוֹ – גַּם שֶׁלִּי הִיא!
כִּי זְכוּתוֹ שֶׁל עַם-יִשְׂרָאֵל לְהָגִיף סוֹפִית אֶת שַׁעֲרֵי הָעוֹלָם לְאַחַר לֶכְתּוֹ מִכָּאן (שֶׁלּא מֵרְצוֹנוֹ הַחָפְשִׁי!),
וְלָנוּ הַזְּכוּת לְהַגִּיד, בִּמְחִיר הַחֲרָדָה בַּת שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הַשָּׁנָה: "אִם תְּאַלְּצוּ אוֹתָנוּ בַּשֵּׁנִית לָרֶדֶת מֵעַל פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ אֶל מַעֲמַקֵּי כַּדּוּר-הָאָרֶץ – יִתְגַּלְגֵּל-נָא כַּדּוּר-הָאָרֶץ לְעֵבֶר הָאַיִן".

וכך, אחרי היעלמותן של ישראל ואיראן, תמשיך הציונות לרחף "בתוך לילה שמחוץ לחלל ולזמן", כמו הדהוד חלול של השורה "עוד לא אבדה תקוותנו". סילוני המטוסים יציירו מגן דוד מעל העולם, שיתפוגג אחרי רגע. במימד החומרי, תישאר רק כמוסת זמן ובה הצוואה הביולוגית של העם היהודי, שתשוגר אולי אי שם לחלל מאחת הצוללות השטות במימי המפרץ. האוונגארד של הנצח הגנטי כבר הכין את הטכנולוגיה הנחוצה, כפי שמוסבר במאמר הזה של ארגון משפחה חדשה.

3. מלחמה גרמנית

הוא העמיק חקר, בעוד הירח סובב בגלגלו ממעל לגיא ההרים המתנוצץ בנצנוץ אלגביש, קורא על החומר המאורגן, על תכונות הפרוטופלזמה, אותו יסוד רגיש המתקיים בהוויית רפרוף מוזרה, בין בינוי ובין מקמוק… הוא קרא מתוך דחיפת רגש השיתוף בחיים, ובסודם הקדוש-הטמא.
(תומאס מאן, "הר הקסמים")

לא במקרה, הציטוטים שהובאו עד כה מבטאים רובם ככולם את רוח האידיאליזם הגרמני. המלחמה המתוכננת היא מלחמה גרמנית, עם צוללות גרמניות ומטפיסיקה גרמנית. אבל הרעיונות האלה הם ממשיים, במובן זה שהם פועלים בעולם ומפעילים את מקבלי ההחלטות. יהיו מי שיגידו שאני לא רציני, אבל אני רציני לגמרי. אכתוב את זה כאן באופן הנחרץ ביותר: מי שלא מאמין בכוחה של אידיאולוגיה בהיסטוריה, מי שחושב ש"הכול ספינים", הוא בעצמו ניהיליסט.

גם אם התקיפה באיראן תתמסמס איכשהו לעת עתה, למשל בסיועה של מלחמה אחרת, מונחת לפנינו אידיאולוגיה קודרת, אפוקליפטית, שמוכנה לעשות הכול כדי להנציח את עצמה, את הלוגוס שלה, גם ובעיקר על חשבון החיים.

ועם זאת, התעלמות ונסיגה אל השגרה והיומיום היא בעיני לא התשובה. אני חושב התשובה לציונות הקוסמית חייבת להיות קוסמית. אל מול הלוגוצנטריות הקטלנית אפשר לפיכך להעמיד רק את החיים, שממילא ימשכו גם אחרי המוות.

בזכות האמריקניזציה

איתמר מן

1.

"במקרה הזה נדמה לי שקל יותר לשנות את ארצות הברית מאשר לשנות את ישראל," הכריזה לאחרונה הקולנוענית והאקטיביסטית שרה שולמן, ונסחה בקיצור מחשבות שהיו לי כבר כמה זמן.

שולמן, שהחלה לפני זמן לא רב את פעילותה בנושאי ישראל-פלסטין, היא אמריקאית שדיברה אל קהל אמריקאי. בכלל לא מפתיע שהיא לא חושבת לרוץ לכנסת. אבל אני חושב שיש סיכוי די טוב שגם לישראלים ש"רוצים לשנות את ישראל" – בראש ובראשונה במובן של חיסול המשטר הלא-דמוקרטי המתקיים בשטחים (אבל לא רק במובן הזה) – יש כרגע כוח פוליטי רב יותר בארצות הברית מאשר בישראל.

כמובן שלא לכל הישראלים. אני מדבר כרגע על עצמי ועל הקרובים אלי, פוליטית וחברתית. רובם הגדול יהודים. אבל כשמדברים על המקום העכשווי של יהודים-ישראלים באמריקה, צריך להוסיף מעט על אמירתה של שולמן, ולומר שלא רק קל יותר לשנות, אלא אולי אף קל כאן יותר להשתנות. כי העניין כמובן הוא לא רק לחסל שלטון כזה או אחר, אלא גם להשתתף בהכנת התנאים שיאפשרו לו לפנות את מקומו לשלטון שוויוני, יציב ואחראי יותר כלפי הנתונים לו – משימה שקשה אף יותר מהראשונה, שבעצמה רוב הזמן נראית בלתי אפשרית.

מה מקומם של ישראלים בתנועה אמריקאית למען דמוקרטיה בישראל-פלסטין? ספק אם מדובר באמת בתנועה אחת, למרות שלצרכים שלי כאן אניח שהיא כזו. גבולותיה נמתחים מנאומו החיוור של אהוד אולמרט בכינוס האחרון של ג'יי סטריט בוושינגטון, לתנועה הסטודטיאלית שוקקת-החיים למען צדק בפלסטין (SJP). בראשון ספק אם תמצאו יצירתיות רבה מעבר למסיבת קוקטייל סביב מדורת רעיונות פגי-תוקף. בשנייה יש רוחות חדשות למכביר – אבל לא פעם גם בערות ושנאה לישראליות באשר היא. בין שני קטבים אלו נמצא כעת כר פורה לגידולה של ישראליות חדשה.

מחאה נגד השקעות בדרום אפריקה (אוניברסיטת סטנפורד, 1985)

2.

קוטב אחד של המרחב הזה נובע מהכשירות-לדבר שמעניקה הזהות הישראלית-היהודית בעיני יהודים אמריקאים ליברלים. הם שופעים בקמפוסים, ומטפחים לעתים קרובות קשרים ארוכים עם הממסד הישראלי. אבל בשנים האחרונות נקעה נפשם של רבים מהם ממדינת ישראל, ואחרים פשוט חוששים שבעל הבית השתגע.

היהודי-הישראלי בעל העמדות השמאליות איננו תמיד אורח רצוי בפורומים הפוליטיים של ליברלים מהסוג הזה. כמו ישראלים אחרים, גם הוא נתפס לעתים קרובות כגס וברברי מדי. אבל מעבר לסטריאוטיפ, יש בכל זאת פתיחות כלפי עמדות שמאליות שמגיעות מיהודים בישראל – כאלו שיוכלו אולי להצית שביב-תקווה בנפש המחפשת ללא לאות אישור להמשיך ולהתרפק על זיכרון של מה שישראל ייצגה בעבר. לא פעם חזיתי באמריקאים שנתקלים בפעם הראשונה בישראלים שאומרים דברים שמפתיעים אותם וחורגים מקונצנזוס יהודי עולמי מדומיין. ההזרה והזעזוע שבחשיפה לעמדות מהסוג הזה, יכולה – אם היא מוגשת בעדינות המתבקשת – לגרום להתפתחויות בלתי צפויות.

מובן שהפתיחות הזו בקלות יכולה לשמש לצרכים הסברתיים: לטפח את האשליה שישראל עודנה מרחב פוליטי פלורליסטי. ובכל זאת, האוריינטציה החדשה של יהודי ארה"ב היא משמעותית. יש עם מי לשוחח ויש את מי לשכנע, ויש שוק לעמדות שבישראל של היום נתפסות בדרך כלל כסהרוריות. התקווה הלא לגמרי מופרכת היא שמהקמפוסים יחלחלו הרעיונות למסדרונות וושינגטון ויביאו בטווח הבינוני לשינוי פרדיגמה.

3.

קוטב אחר הוא זה שמסמנת תנועת הקמפוסים הפרו-פלסטינית. מוטיב מרכזי בסדר היום שלה הוא כמובן הטלת חרם על ישראל בהשראת המודל הדרום-אפריקני. כאן הרלנבטיות של היהודים מבין הישראלים נובעת דווקא מהחשד הבסיסי כלפיהם. כי יש אכזבה קשה ומתמשכת, מובנת בחלקה, מהשמאל הישראלי והיכולת שלו לבקר את המשטר. אבל יש גם סקרנות ניכרת לגבינו.

הסכנה שבפעילות בחוגים הללו ברורה: על מנת לזכות באמון, הישראלי נדרש לעתים לבצע מגוון טקסים ופעולות כפייתיות, שמטרתם להוכיח את ביעורו של כל רבב ציונות שנותר בלב. כך, בשם הסולידריות, ההשתפות במעגלים הללו עלולה להפוך לעדרית ולמנוע כל עמדה ישראלית ביקורתית. אבל חשוב לי גם להדגיש את הרווח הפוטנציאלי מפעילות בתוך או יחד עם הקבוצות הללו. אם מצליחים לדלג על הפולחנים המיותרים, קיים כאן פוטנציאל לא רק לשנות את ישראל אלא גם לפעול יחד עם פלסטינים וערבים, חלקם אמריקאים ממוצא ערבי שעדיין מחוברים מאד למזרח התיכון, בצורה שלעתים רחוקות מתאפשרת במזרח התיכון עצמו. כך, ניתן לפעול למען שינויה של ישראל אלא גם להשתנות; ללמוד מפעילים ערבים איך להיות קצת יותר ערבי – ולתרום מבפנים לעיצוב המטרות של תנועה שכרגע עודנה בתהליכי גדילה.

הכנס הארצי של SJP (אוניברסיטת קולומביה, נובמבר 2011)

4.

מהסיבות הללו טענתי בפוסט קודם, שמפלגה דו-לאומית יכולה בין היתר להנות מתקופת דגירה בקמפוס אמריקאי מוריק, או אפילו לפתח מודלים של השתתפות על מפתח אקס-טריטוריאלי. להכניס לשיח האמריקאי את רעיון המדינה הדו-לאומית ודומיו (נניח, שתי מדינות עם מיעוטים לאומיים המחזיקים באזרחות ישראלית-פלסטינית כפולה?) – זה האופק הפוליטי החשוב כרגע. הוא קיים בצורה כזו או אחרת בכל המרחב שבין ג'ייסטריט ל-SJP אבל באמריקה כמו בישראל צריך לנסות גם לדחוף אותו הלאה – לא רק לערבים אלא גם למתנחלים; לא רק למפלגה הדמוקרטית אלא גם לרפובליקנים. כולם שותפים פוטנציאליים בדמוקרטיזציה של ישראל-פלסטין.

האמריקניזציה הזו של התנועה למען דמוקרטיה בישראל/פלסטין בקמפוסים, יכולה לעורר התנגדות ברורה מאליה: חיבור בין פלסטינים-לשעבר וישראלים-לשעבר בתוך סיר הבשר האקדמי נשמע כמו מרשם בדוק לאליטיזם אנטי-פופולרי, מנותק מהחברה שלו. במקרה הטוב הזיה ובמקרה הרע עוד סוג של מחסום שבא מבחוץ בפני פעילות פוליטית אותנטית הצומחת בעזרת אללה מכיכר העיר.

אבל עם הדה-טריטוריאליזציה של האזרחות, אין עוד ניגוד עניינים מובנה בין המהגרת העונתית שנמצאת מחוץ לגבולות המדינה לבין מי שנמצאת לעת עתה בתוכם. ככל שתנועה למען דמוקרטיה בישראל/פלסטין תהיה צמודה יותר לפעילים בישראל/פלסטין, כך יגדל כוחה, ולהפך. כי למורת רוחה של הממשלה, הדיפה סלקטיבית של המימון הזולג מבחוץ פנימה איננה מן האפשר; וכך גם לגבי זליגתם של בני האדם המוצאים עצמם שוב ושוב בנמל התעופה בן-גוריון, בתנועות הגירתם המעגליות. את שניהם צריך לרתום למטרות של התנועה הזו – על אפם וחמתם של כמה מכוהני תנועת החרם.

5.

אפשר גם להתנגד ולהגיד שהתחושה שלי שיש אפשרויות פוליטיות חשובות וממשיות הפתוחות בפני ישראלים באמריקה, היא מן גלגול נוסף של רעיון וותיק. אני נזכר בהקשר הזה בסבא שלי, שכמו רבים אחרים תלה תקוות בתהליך אוסלו. כשישב מול הטלוויזיה בשעות אחר הצהריים הארוכות שלו וצפה במדשאות הבית הלבן, נשא את עיניו אל מנהיגותו ואחריותו של הנשיא קלינטון, יותר מאשר לצדדים שישבו סביב שולחן המשא ומתן. אבל בישראל (כמו במקומות אחרים בעולם), הרעיון שאמריקה תושיע נחל כמעט אך ורק אכזבות.

אבל יש הבדל גדול בין העמדה העכשווית של שרה שולמן, לבין זו שאפיינה את כל המתפללים לישועה אמריקאית. עבור שולמן הקווירית, היחידה היסודית לניתוח איננה המדינה האמריקאית וכוחותיה האלוהיים. להפך, היחידה היסודית היא תנועה פופוליסטית חברתית חוצת גבולות. שולמן רוצה שגם התנועה למען דמוקרטיה בישראל/פלסטין תהיה כמו התנועה הקווירית, במובן הזה. תנועה כזו מכירה בכוחן של מדינות לחולל שינוי, ומבקשת לנצל את הכוחות הללו לטובתה. ניתן אפוא להסתכל מהצד על המדינות כולן, ולשאול שאלה אינסטרומנטלית: איזו מדינה חזקה מספיק לשנות מצב מסוים שאינו מתקבל על הדעת? והיכן יש לי גישה? אותה השאלה יפה כאמור לא רק לגבי פירוק המשטר הלא-דמוקרטי בשטחים, אלא גם לגבי האפשרות לכונן דמוקרטיה שיווניות וצודקת יותר תחתיו, בין אם במדינה אחת ובין אם בשתיים.

השאלות הללו כמובן אינן מגבילות את הדיון לארה"ב בלבד. ישראליות וישראלים שיכולים להשפיע על תהליכים דומים במדינות אחרות גוזרים גזרה שווה, ולא רק בעניין הפלסטיני. במיוחד אהבתי את ההפגנה הישראלית-איראנית בברלין נגד המלחמה. צריך לזכור בהקשר הזה, שלאף מדינה אין מונופול עולמי על אלימות. אך יש כאלו שקרובות לכך. מביניהן, ארה"ב עודנה הנגישה ביותר עבור ישראלים רבים, ועודנה הפעילה ביותר בשימור המצב הבלתי נסבל.

*

הדימוי האחרון הוא של מלכית שושן ונירית פלד, "איפה ישראל?" (מתוך התעורכה "לאן?", המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון).

מזרחים בשמי ברלין

איריס חפץ

 בימים האלו לפני עשר שנים עשיתי את דרכי מישראל לברלין ‪- דרך יוון, איטליה ואוסטריה. עזבתי מכיוון שלא יכולתי לסבול את האישה שהייתי תחת נסיבות החיים הישראליות. האישה שכל בוקר נוסעת לעבודה בבית חולים אחר, פותחת את החלון המכונית בכניסה ואומרת לשוער מברית המועצות לשעבר "בוקר טוב". לא כזה עם ר' מתגלגלת של מרוקאית שמעולם לא היתה לי. לא עם ק', ולא עם ב' שנשמעת כמו פ' של ערביה. "בוקר טוב" אשכנזי כסיסמת הכניסה לבסיס, שמזהה אותי כחיילת בצבא היהודים שלא צריך לבדוק, כי היא לא מסוכנת. כי היא "משלנו". אבל לא הרגשתי תחושת שייכות, למרות שמהצד הלא מהגר של משפחתי, לפי האגדה איזה דור שביעי בפלסטין-ישראל, אני אמורה להיות אם כל השייכויות. תיאורטית לפחות.

באופן מעשי הרגשתי זרה בחברה, ובעיקר זרה לעצמי.

והקושי הגדול היה חוסר היכולת לדבר על זה. לא היה מקום לזרות הזו בישראל של 2002, שכבר היתה שקועה בתהליך שעוד ילך ויעמיק, שבו אסור להשמיע ספקות ואין מקום לסימני שאלה בכל הנוגע לסלע קיומנו הפריך. נסיונותי לגרד אותו או להכות בו נתקלו בשכבת פאטינה שהגיבה בעמידות שגרמה לכאב, או ריקושטים שפגעו בעיקר בי והופנו לקרובים אלי. לפחדנית כמוני, שגם ככה היה לה צורך לדעת הכל ולכן מעט מקום לשאלות, זה לא עשה טוב במיוחד. אז עזבנו אחרי ששיגעתי את המשפחה, עוד כמה חודשים לפני התכנית המקורית. עם כוונה מוצהרת להישאר שנה בברלין, שהתארכה לשנתיים שהבהירו שמדובר בהגירה, עם השתקעות בבית, בבתי ספר, ברכישת השפה ובכניסה למסלול לימודים.

אני פוגשת מדי פעם ישראלים, שהגיעו לכאן מסיבות דומות, באופן מודע או מעורפל יותר. לרוב מדובר בחוסר יכולת אישית לשאת את החיים בישראל שעוזר להתגבר על אתוס הבגידה בשבט שינקנו עם חלב-רבין אבינו וגולדה אמנו. להגר מישראל אחרי שההורים או הסבים "עשו עליה" זה לא כמו לעבור מיוון לארה"ב. מזרחים עזבו את ישראל בהמוניהם ובשקט. הם גם פחות קשורים לאתוס הציוני וגם יודעים שזה לא ממש מרשים מישהו. לכל היותר את המהגרים האחרים שפוחדים ש"הערסים יבואו". אשכנזים עוזבים לרוב אחרי איומים. כמה מחברי האשכנזים איימו שנים ש"ביום ששרון יהיה ראש ממשלה אני עוזב", שהתחלף ל"ביום שיהיה טרנספר" ונהיה עם הזמן ואחרי הפרופסורה באקדמיה ל"אין לי ארץ אחרת". חלק עזבו בטריקת דלת. אבל מעטים עוזבים באדישות של מהגר רגיל. אתוס הסבל הנוצרי כל כך מקודש בישראל, שככל שנהיה יותר רע, כך מצפים ממך ליותר סולידריות, דיכוי והסתרה של הפחד והיצמדות לשבט. ולפני עשר שנים לעזוב כשהיה כל כך רע עם שלושה פיגועים ביום, היה בגידה גדולה יותר. גדלנו על הסיפור שלושת התולעים – אבא, אמא וילד – שחיות להן בקצה המעי הגס. "בחוץ, בני, זורחת השמש והשמיים כחולים, לא כמו פה, אבל אל תעיז לצאת מכאן", אומר האב לבנו. "בחוץ, בני, יש דשא ירוק ופרחים לרוב, אבל אתה נשאר איתנו" אומרת האם לבנה. "אבא, אמא", שואל הילד-תולע הקטן, "אם כל כך יפה שם בחוץ, אז למה אני צריך להישאר בתחת?". "כי פה המולדת!" עונים ההורים.

ואם הילדים עזבו זה לרוב זמני או מטושטש בסיפורי ההורים. הורים אשכנזים שילדיהם מבלים שנים בחו"ל באוסטרליה, אח"כ שלוש שנים בקנדה ובדנמרק מספרים לחברים, שהילדים יצאו "לשליחות" או מאמצים את המונח "רילוקיישן" או שם החיבה שלו, "רילו". כי ישראלי בחו"ל נשאר לרוב מגוייס: כל תייר הוא שגריר שמקבל הוראות בשדה התעופה, וכל ישראלי עובד אמדוקס חושב שהוא צריך להסביר את מדיניות הממשלה למתכנתים אחרים. ולעזוב מטעם האינטרסים שלך זה חטא אינדיוידואליסטי בזוי. בתור אישה מותר לך "ללכת אחרי הבעל" וזה מה שיספרו לחברים, גם אם הוא הלך בעצם אחרייך…בשנות החיברות שלי, ישראל היתה חברה קולקטיביסטית מובהקת, שבה האפשרות לא להתגייס לצבא בכלל לא היתה קיימת באופן ציבורי ומי שעזב מסיבות פוליטיות זכה למנת לעג בסגנון של "הוא לא יכול היה יותר לסבול את המעטפות החומות" מפי נשים של מילואימניקים, שהתגייסו בדרכן זו למערכה על החיים בתחת. אנחנו היינו ילדים שאמורים לשבת על סיר הסירים כמו נפתלי ולהביא להורים תוצרים כלבבם ולהחזיק בפנים מה שלא מתאים להריח ולראות. למדנו שמי שעזב את ישראל עשה את זה כדי "לשבת על סיר הבשר". כלומר, הוא עושה את זה רק בשביל כסף. ככה זה יהודים, אתם יודעים, רק כסף מעניין אותם…

המעבר למקום אחר נובע ממשאלה לעזוב ולעבור למקום שיהיה בו טוב יותר ולרוב השלבים הראשונים של ההגירה מאשרים את זה. כמו בהתאהבות, המקום החדש נראה כמו גן עדן: בקיץ הראשון אפילו הלכתי למצעד האהבה שהיה קיים עוד בברלין עם שתי חברות ישראליות. בן הזוג הגרמני שלי סירב להצטרף ("אהה, באמת נראה לך שאני הולך לעמוד יחד עם עוד מליון גרמנים באותה כיכר?") אבל אנחנו התלהבנו רק מהאפשרות להיות באירוע המוני בלי לחשוש מפיגוע. נסנו על נפשנו די מהר, לא אחרי שהסתדרנו בשלשה שלובת ידיים כדי לחצות את ההמון…

כשמתחילים לחיות במקום את חיי היומיום, עוברים למצב של חיים משותפים עם פחות אידיאליזציה. אבל האישיות שלנו לא משתנה במקום החדש. הזרות נשארת – אבל לעיתים יותר לגיטימית, כי ברור שאת נראית זרה, לא יודעת את השפה ואף אחד לא מצפה ממך להיות חלק מהיסטוריה ותרבות. והזהות הישראלית נשארת: למרות דימויי האדם כמחשב שאהובים על ישראלים, אי אפשר למחוק את הביוגרפיה האישית והנפש שלנו היא לא דיסק קשיח. אפשר לזהות ישראלים-יהודים בברלין ממרחק, גם אם אין להם יותר נעלי המגפר והם ויתרו אפילו על "נעליים נוחות להליכה" במסע הכומתה לכיבוש אתרי העיר, רק לפי תנועות הגוף והחזקתו. גדלנו ככוח כובש ורואים את זה על המרחב שאנחנו כובשים סביבנו.

האשמה מול הילדים בישראל שחשפתי אותם לחיים עם מסיכות אב"כ ופחדים נוספים לאלו שסיפקתי בעצמי ולחיים מלאי קונפליקטים וזרות שעוברת הלאה כי "אין עוד אף אחד במזכרת בתיה שחושב כמוך", האשמה מול הפלסטינים שאת מימיהם אני שותה ועוד אשמות רבות, מתחלפת באשמות אחרות: מול חברים מקומיים פלסטיניים ואחרים שמוכנסים לתאי מעצר ומגורשים משדה התעופה ע"ש בן גוריון, שממשיך לגרש עוד גם אחרי שנפח את נשמתו, מול החברים שלי בישראל שהיו רוצים חיים אחרים וחוששים מגל הפיטורים הקרוב וכמובן מול הילדים שלי שגזלתי מהם את האפשרות לחיות בחוויה של רוב ואולי לא באמת חסכתי מהם את השירות הצבאי – ימים יגידו. ואשמת ניצולים…וכל ביקור בישראל מעלה את המתח הזה מחדש. הביקורים הראשונים גם מאיימים להחזיר לצומת ההחלטה. כשהילדה שואלת למה במסעדה יש כל כך הרבה שוטרים (מלא חיילים כרגיל, אבל היא לא יודעת מה זה חייל) ואני שמחה על זה, ואז שואלת מה זה הדבר הזה הגדול בשדה שהיא רואה מהאוטו (ממטרות…) ואני מבינה כמה היא גדלה בעולם שונה משלי ופוחדת שתהיה זרה לי. רק את החסידות היא מכירה ומתלהבת מזה שהן באביב בישראל ובקיץ אצלנו.

כלומר, אין פה לרוב ענין מוסרי גדול, אלא החלטה אישית בעיקר, שלא תמיד יש בה הרבה בחירה כמו שנדמה והיינו רוצים להאמין ושלובים בה גורמים חברתיים ואישיים שחברו להם יחד וממשיכים לפעול. הענין המוסרי כל הזמן ברקע ומחזק את ההחלטה שקיימת כבר לרוב קודם. מי שמרגיש שלא יכול לעזוב מצדיק את זה בצורך ל"שינוי מבפנים" ובזה שעמים אחרים אינם טובים יותר (כאילו מישהו טען משהו אחר…), מי שמרגישה שהיא לא יכולה להישאר, מתארת את תחושת המחנק בישראל שגרמה לה לעופף ממנה…

אבל יש גם מציאות: ובמציאות החיים בברלין טובים יותר כמעט בכל הרמות מהחיים בישראל. להיות מובטל בברלין או בעל משפחה מהמעמד הבינוני פה, עדיף על להיות כזה בישראל. אצולה יש רק פה, אז קשה להשוות אציל גרמני לקיבוצניק. ולכן הייתי מאחלת לישראלים חיים צודקים יותר, כי טוב יותר לחיות בהם. כדי לחיות באירופה המרכזית ברמת חיים כזו, צריך לדכא ולהרעיב ולכלוא אפריקאים במחנות ריכוז במלילה ובלוב, להעסיק חברה פרטית (פרונטקס) שתשמור על גבולות האיחוד מפני אפריקאים, שאותם אנחנו שודדים ואת הדגים שלהם אנחנו דגים, כך שהם נאלצים לעשות את דרכם לאירופה כדי לשבור בה שבר. זה לא שאירופאים הם אנשים טובים יותר, את זה כבר מזמן לא צריך לבדוק. אבל הרוע מתרחש רחוק יותר מהעין ולכן המדוכא לא מהווה איום קיומי והנפש לא צריכה להתגונן בכזו עוצמה ולהשתיק כל קול אחר. ואם הנפש עושה את זה ומגלה סימני פחד, המדינה משלמת פה טיפול פסיכולוגי, שהרבה ישראלים נהנים ממנו. אין צורך לבנות גדרות ואפשר לשלם לקדאפי או מלך מרוקו כדי שיעשו את העבודה המלוכלכת. ובגרמניה הקטסטרופה של מלחמת העולם השניה עוד חיה, נושמת ובועטת בנפש הגרמנית. אבל פה, בתוך גבולות האיחוד עוד יש צדק יחסי לתושבים: בעיקר לאזרחים מחזיקי הדרכונים. ויש – לפחות בגרמניה – פחות שחיתות, כיוון שההזדהות עם המדינה גבוהה והיא גם באמת יותר עוזרת לאזרח שצריך אותה (בעיקר אם הוא לבן). ולכן, עם כל הקושי כשמגלים אחרי תקופת ההתאהבות, שגרמניה רוצה ממך תעודה כזו ואחרת, שדורשת ממך להסתגל להיררכיות שאת לא מכירה, לדקדק בשפה וכולי, בסופו של יום את נהנית מחינוך חינם לילדים, מקצבאות ילדים, משירותי רווחה הוגנים כשצריך, מגני משחקים מעטירים, מתחבורה ציבורית טובה ומאפשרות לנהוג כשבא לך בלי להילחם על כל מעבר לנתיב אחר. ויש שקט. הטלויזיה, הרדיו והטלפונים הניידים לא מפעילים את הרעש הלבן שלהם כל הזמן. יש יותר חופש להגיד דברים שבישראל אי אפשר, יש קהילה תומכת ולא מבודדת, יש גרמנים לא-יהודים שחולקים איתך דעות דומות ומגיבים בשיא ההבנה כשאת אומרת שאת לא רוצה שהילדים שלך ילכו לצבא, או שבית ספר מגודר עם שומר ודגל זה לא משהו שאת מוכנה לשלוח את הילד שלך אליו, ולא מעניין אותך אם זה בית ספר יהודי בברלין או בישראל. אם בישראל החוויה העיקרית שחשתי הוא פחד, הרי שבגרמניה זה התחלף בשנים הראשונות בכעס: כעס על הגרמנים שחיים כל כך טוב, בזמן שהיהודים חיים בגללם בישראל במצב בלתי אפשרי. על זה שלגרמנים יש פרספקטיבה לעתיד, ולנו אין ואני עכשיו נהנית מזה וכבר לא ממש נמצאת בתוך ה"לנו" הזה. שוב זרה…

והפערים האלו יוצרים מתחים: הנטיה שלי ברגעי תסכול לרצות לצרוח על הגרמני המעצבן התורן שהוא נאצי-קטן-ותמיד-ידענו-את-זה עם הידיעה שהייתי יכולה לחיות עכשיו בישראל והאשליה שזה בטח היה יותר טוב. הקנאה ברגע בו אני פותחת את המקרר באמצע אוגוסט כדי לראות אבטיח שסחבתי מהשוק ואין לי חשק לאכול אותו כשיש עשר מעלות בחוץ וגשם – האוכל ומזג אויר כסמל ל"החיים מחוץ לישראל", עליהם רובנו משליכים את הקשיים וההנאות שלנו. השייכות והזהות הישראלית שלא נותנות לי להישאר אדישה למראה ההשתוללות חסרת הרסן של ישראל בעזה/גדה/לבנון, הידיעה שחברות שלי יחטפו על זה עכשיו טילים. היאוש מזה שכל זה נועד רק לצורך התעסקות עצמית פרוורטית של רוב הישראלים שלא תוביל לסיפוק, אלא היא רק עוד סיבוב עד לעונג הבא שלא יבוא. היאוש והנסיון לעשות משהו בכל זאת. הניתוח המושכל לפיו ישראל לא תתקוף את איראן והיציאה להפגנה נגד מלחמה אפשרית כזו.

במתח הזה של יחסי קנאה הדדיים וטלטלות בין ריחוק לקרבה, אבל תוך ידיעה שאני חיה בנסיבות יותר טובות, צומחים יחסים חדשים עם אנשים שאני יכולה לתמוך בהם מפה, כי יש לי זמן, מקום לחשוב, פחות חשש לגלות שההיא שתמכתי בה או העברתי עליה ביקורת היא בעצם גיסתה של המנהלת בתיכון של הילדים. (המרחק נותן יותר חופש, עד שאני מגיעה לנקודות המעבר – המגולמות בשדה התעופה. שם אני ניצבת מול סלקטורים. גברים ונשים בני עשרים וקצת שמזכירים לי את זרותי בבדיקות של מיהו-יהודי-ודמוקרטי.)

עם הזמן ברלין התמלאה בישראלים. בשנים הראשונות שלי היה לי קשר עם שניים שלושה, כיוון שנמנעתי מקשרים עם מסבירים לאומיים. לא בשביל זה באתי לפה…אבל העיר התמלאה בישראלים בלתי ציונים בעליל שאפשר לשתף איתם פעולה באופן פוליטי וכיף ללכת איתם לרקוד מוזיקה ברברית או ערבית. ואפשר לעשות את זה גם בעברית, עם משחקי לשון בשתי השפות ליודעי ח"ן. עם הזמן יש לכולנו גם יותר קשרים ויותר ידע על המקום, כך שאפשר לבנות קהילה כזו. ברלין מושכת ישראלים, גם מכוון שהיא הכי פחות גרמניה שאפשר למצוא בגרמניה. וכבירה של גרמניה הנאצית עם מסורת פרוסית, הכי הרבה גרמניה שיש. המתח נשאר גם בעיר השמרנית הזו שידעה כל כך הרבה שינויים.

כמזרחית זה מקום שקל יותר לחיות בו: "זה שוק בדיוק כמו מחנה יהודה" אמרה חברה שעשתה איתי שוק בביקור "רק קצת יותר מסודר". וחוץ מזה שומעים תורכית וערבית בשוק בברלין. אין עברית. רוסית כמובן, אבל זה גם בישראל. ויש בו כוזברה בשביל הדגים והחרירה. ולהיות פה מרוקאית זה גם בונוס אקזוטי. המפגשים עם גרמנים- יהודים ולא יהודים כאחד – יוצרים מצדם ציפיה שמשאירה הרבה מרחב פנוי, כיוון שקשה לקטלג אותי פה, לפחות כל זמן שאני מסתובבת בלי כיסוי ראש. בעוד שבישראל אי אפשר לסמוך על מראה עיניים ודרושה סלקציה של מבטא אשכנזי, הרי שבגרמניה המראה שלי מסגיר ושאלות על המוצא והרקע שלי נובעות גם מסקרנות ורצון לקרבה. בזמן שישראלים רוצים לרוב לברוח מישראליותם לאירופה וסוגדים לבלונד, הרי שגרמנים שואלים נפשם לרוב לברוח מגרמניותם מזרחה מכאן, במקום בו הרגש גדל והמזג חם. לא מעט נשים פה צובעות לשחור פחם. אף אחד לא אומר לי פה ש"לא רואים עלי" שאני מרוקאית, כמו שאמרו לי בישראל, וכשאני מתכתבת עם מרצה על כך שז'אק דרידה הוא לא "פילוסוף צרפתי", הוא עונה לי ותוך ארבעה מיילים עוד מודה לי על שפקחתי את עיניו בענין. בישראל המרוקאיות שלי מפחידה והיהודיות שלי מרגיעה, פה זה הפוך: היהודיות שלי מאיימת יותר מאשר המרוקאיות שלי. זה דבר חדש, שמאפשר לי להיות יהודיה-מרוקאית יותר בנינוחות…השנה חגגתי אפילו מימונה בביתי, בה רקדו אשכנזים, מזרחים, יהודים ולא יהודים בנינוחות לצלילי מוזיקה ערבית. אולי המימונה הראשונה בברלין?

ולא יראה בכך מעשי בהמה, כי אם מעשי אלוהים

יונתן קרצמר

לאומיות חייבת סימלי לאום, נקודה. המהפכה הציונית באה ליצור "לאומיות-יהודית" משמע לאומיות השואבת את מקורות זהותה מדת ישראל ובכך הבטים דתיים רוחניים או פיזים נהפכו לסמלי לאום והרעיון שהם ייצגו הוסר, הושלך מהם ונשכח. כך ירושלים, מערת המכפלה, קבר רשב"י, מקומות בהם אדם מאמין, מתוקף אמונתו הקיימת, יוכל להרגיש העצמה רוחנית, תחושת התעלות ואולי תזכורת לילך בדרכי היושר, נהפכו לנכסים לאומיים שמטרתם החדשה הינה ליצור תחושה פטריוטית, קרי רכושנות כלפי האדמה ומיקומם הפיזי בלבד. על פי הרב שמשון רפאל הירש, יראת השם הינה "לראות ולחוש את מציאות ה' בכל מקום ולחוש בגדולתו את קטנותך" (ספר חורב). רגעים אלו בהם חשנו בגדולתו נצרבים בתודעתינו בזמן ולא במקום, המקומות בהם התרחשו נותנים זכר לתחושת ההתעלות והמחויבות האנושית/דתית, וללא תוכן זה מיקומם אינו שווה דבר. הפיכת מקומות אלו ממקומות קדושים לסימלי לאום מרוקנת אותם מכל חשיבות, וע"י צימצומם למקום גאוגרפי בלבד אנו בעצם מנסים לכבוש אותם במוחינו ולהפוך את הרוחני/מוסרי לפיזי. ניתן לומר שבעשות דבר זה אדם מנסה להרגיש את גדלותו שלו את מול קטנות ומוחשיות המקום, היפוך מוחלט של יראת ואמונת ה'.  אקט כזה של המרה אינו אלא עבודה זרה בצורתה המושלמת.

 "המגמה היא להדגיש ולחזק את התודעה של 'ארץ האבות', קברי האבות, המהווה את ערש האומה היהודית ונקודת ציון משמעותית בהתהוותו של העם היהודי" (גדעון סער – הארץ,2.2.12 )

שר החינוך גדעון סער מודה שיש לחזק את התודעה, ומכאן נראה שזו אינה קיימת באופן טבעי או לפחות אינה חזקה דיה, גם לאחר 120 שנות "לאומיות יהודית". הוא רואה את מקום קבורתם של אבותינו כמכשיר יעיל לחיזוק, או ליתר דיוק, להמשכת הפיכתה של דת-ישראל – עם ישראל במתכונתו התורנית – לאומה ככל האומות, כלומר הגדרה של "עם-ישראל" על בסיס רגש לאומי בלבד. סער אינו מדבר על חיזוק האמונה בה', או האמונה ביופיו של האדם ע"י שקידה ולימוד חייהם הרוחנים של אבות ישראל. רצונו, כמו רצון רבים מקודמיו, הוא לקדם אחיזה פיזית בעזרת גופותיהם המתות של אברהם, יצחק ויעקב.

למסקנה, שר החינוך גדעון סער החליט לנצל את משרתו על מנת ליצור ולבסס סימלי לאום יהודיים. מנגד, בעינים מאמינות לא יתכן שמערת המכפלה תהייה מטרה בפני עצמה. מקומות קדושים יכולים להיות מובנים אך ורק כסימנים כמו תפילין וציצית, כעדות ותזכורת. הרעיונות שסימנים אילו מייצגים – האמונה, התורה, האמת, גמילות חסדים – בסיסי החיים כפי שדת ישראל רואה אותם, לא מעניינים את סער. רצונו הוא פשוט לחזק את האחיזה במקום הפיזי וליצור סימביוזה לאומית קלאסית של ארץ-אומה: אומתינו היא ארצינו וארצינו היא אומתינו. אלילות מסוג זה, בה אדם מחליף את הנוכחות האלוהית ועל פניה משתחווה לפסל ותמונה, קרי סמלי לאום שחשיבותם היא סימלייותם, עומדת בסתירה ישירה לדיבר השני "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" (שמות כ, ג), ומהווה את הבסיס הנפוץ ביותר לעבודה זרה בימינו.

סער ממשיך מסורת ציונית מפוקפקת ומבקש להחליף את מהות הדת עצמה ב"מורשת ההיסטורית של המקום וחשיבותה בתולדות העם היהודי" (….). קריאה זו של 'תולדות העם היהודי' והערכים שהיו חשובים לתולדות אלה מקוממת במיוחד. בראייתו החומרית אין זכר "לדת" עצמה, לרוח, לעדות, לחוקים ולמשפטים ככל שלא יהיו, אלא אך ורק מחשבה לאומית טהורה הרואה גם בדת עצמה, ממנה היא שואבת את הלגיטימיות הזהותית שלה, מכשיר ואמצעי בלבד.

בגישתו זו, ניתן לחשוב שעל פי סער חטא העגל – הפיכתה של האמונה הפנימית בייצוג נראה וכוחני – לאו דווקא היה רעיון גרוע. הרי במעשיו ובהיסתכלותו החומרית-לאומית הוא מבקש לעשות בדיוק את זה (ואף גרוע מכך) להפוך את הדת למורשת לאומית ובמקום לקדש עצמינו כעבדיו הנאמנים של הקב"ה להכתיר עצמינו ביוהרה כעבדיה הנאמנים של הלאומיות. "וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.." (שמות לב ח') מהותה של עבודה זרה היא הסגידה לכל יישות פרט לקב"ה בוראינו, פסוק זה מזכיר לנו את מהות החטא – לא רק העגל עצמו אלא גם הכוונות האלוהיות השקריות שניצוקו אל תוכו. במעמד הר סיני היה זה עגל. בימינו אנו יכול זה להיות, קבר, אתר היסטורי, אידיאולוגיה שיקרית או אף מדינה.

"עבודה זרה אינה בגדר טעות, הווי אומר, תעייה מן האמת אל הכזב. אילו כך היו פני הדברים, הרי שהיה בכך משום שגגת הדעת בלבד, דמיון שווא מצער, אך לא הגרוע ביותר. כי עדיין נותרו, כביכול, ערכי האדם: היושר והצדק של מעשיו. אולם לא כך הם פני הדברים. בשעה שתשתף דבר כלשהו אל ה' כאלוהים, וגרוע מכך: כאלוהיך שלך, מיד נכחדים ערכי אדם, היושר והצדק, ונופל בנין הטוהר של החיים."… "לפיכך אדם הסוגד להן (לכל ישות פרט לקב"ה) כאלים ילך בהכרח בדרכי האלימות וסיפוק תאוותיו – ולא יראה בכך מעשי בהמה, כלומר מתחת למעלת האדם, כי אם מעשי אלוהים, כלומר מעל מעלת האדם, ולכן ראויים ומתאימים לו"

משפטים אלו של הרש"ר הירש זצ"ל נשמעים כמעין נבואה לכל 120 שנות השתחוותינו לעגל הזהב הציוני. ערכי האדם, ובהם היושר והצדק, נכחדו מעמנו והאלימות חדרה אל חיינו מבלי משים. יתרה מכך, לאחר שהאירו עינינו לכך, הכחשנו, התגוננו ובהחלט לא ראינו בכך מעשה בהמה. להפך, התפארנו בכך ואנו ממשיכים לראות במעשי כיבוש אלו מעשים ראויים.

הינו מצפים שרצונו של סער להפוך את כל הארץ עגלים עגלים תתקל בהיתנגדות חריפה מצד אנשי הדת בסביבה. כמובן, לדאבוני, ההפך הוא הנכון. המתנחלים (הדתיים-לאומיים) כבר מזמן קיבלו על עצמם "עול מלכות לאומיות" והינם סוגדים לה כתחליף אלוהי מובהק. את קורבנותיהם, תפילות במתכונתם הפוסט מקדשי, מקריבים הם לא לגדולתו ורוממתו וחסדו של הקב"ה אלא לגדולתה של המדינה ולגדולתו של האדם הפרטי וליכולתו, מאחר וחופשי הוא מעול מלכות שמיים, לעשות כחפצת ליבו – לגזול, לכבוש, לדכא, להשפיל, להרוג ולרצוח ובתנאי שלא יוותר הוא ולו על הפיסה הקטנה ביותר של "אדמתינו" הקדושה ואולי אף יותר מכך על צורתה "היהודית" של מדינת ישראל. "סולם" המוסר של התורה המחזקת את אבן הבוחן שבלב האדם ויוצרת נצחיות ערכית פנימית ובלתי תלויה באופנה זו או אחרת, הוחלף  ב"סולם" מוסרי זר, סולם מוסרי מעשי ידי אדם המשתחווה אך לכוח ומעמיד במקום הראשון את רגש הגאווה הלאומית ובכך מעוות כל הלך מחשבה של המוסר הישן – התורה.

יש לזכור ששקריותו של המשפט המפורסם "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ" (שצוטט ע"י ישראל זנגוויל) אינו רק בכך שחציו הראשון מוטעה ואכזרי מבחינה דמוגרפית אלא גם שחציו השני "עם ללא ארץ" מבוסס על שקר או ליתר דיוק על פרדיגמה לאומית. ישראל איננו "עם ללא ארץ". נחלת ארץ כנען הובטחה לבני ישראל כתנאי להתנהגותם הערכית/דתית. "עם ישראל" לא הפך לעם בזכות חבל ארץ, שפה או תרבות משותפים הוא הפך לעם בזכות אותה ברית מצוות עם הקב"ה. טריטוריה אינה תנאי הכרחי או מספק ליצירת "עם" זה. מבחינה זו הציונות-"החילונית" והציונות-הדתית עומדות באותו מתרס של המפה הדתית, בכך שלא עמדו בנסיון המהפכות הלאומיות וניסו להחיל את ההגדרות החדשות של מהו לאום או עם על יהודים. המהפכה הזו אצל היהודים, מאחר ומטרתה היא לאומית, מוציאה מן התמונה את נוכחותו של הקב"ה ואת חובותינו המוסריות כלפיו ית' וכלפי שאר ברואיו, או לכל היותר שמה אותם במקום משני לחשיבות קיום ה"אומה". האומה, ע"פ מהפכה זו, הפכה היא להיות ה"מקודשת" ו"עם ישראל", תחת הגדרתו החדשה, נהפך מעם שנבחר לקיים מצוות/חובות מוסריות לעם מובחר. מתוך "החוזה" האלוהי הנאמר בקריאת שמע וברכותיה – "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם"(דברים יא, טז-יז) לקחה הציונות את חצי הברית בה היא מרוויחה, ואת התמורות הבאות בעקבות מילוי החובות המוסריות, המצוות על האדם, הפכה היא לזכות אוטומטית וקנויה מראש. יש אך להיזכר בדבריו של הרש"ר הירש (המצוטטים לעיל) ולהבין שהרקבון המוסרי שאנו עדים לו בתוך תפיסה "דתית" זו, קרי הציונות, היא תוצאה ישירה של סגידה לכוח מעשי ידי אדם.

יתכן והקוראת או הקורא "החילוני/ת" לאו דווקא ירגישו איך חילול הקודש או עבודה זרה מתקשרים אל עולמם. לא פעם שומעים ויכוחים בהם "החילוניות" נכנעת ל"דתיות" בכך שהיא אומרת "יתכן ומבחינה 'דתית' יש צדק בדבריך אך מבחינה מוסרית/הומנית…". קטיעת ה"ושיננתם לבנך" זאת אומרת קטיעתה המכוונת של העברת ציוויו של ה' מדור לדור, יצרה מצב בו נגזר על החילונים להרכין את ראשם בפני כל עמדה דתית ולהתימר לדבר אל עמדה זו מתוך גישה "חילונית" מונגדת. הסכנה כמובן היא שלחילוניות החדשה אין שום קנה מידה למדוד משקל או נכונות דתית. והתוצאה היא שכבר שנים ראשי הציונות והציונות-הדתית מוכרים לכם לחילונים לוקשים לגבי דת ישראל (היהדות). ציונות או לאומיות-יהודית טומנים בתוכם סיכסוך דתי, כיוון שהשיח סביבם מבוסס אך ורק על פרדיגמות דתיות שעברו הלאמה. הנטיה של החילוניות היא לא לתשאל פרדיגמות דתיות-לאומיות. בויכוחים בהם שומעים הבלים כגון "זכותינו על הארץ" או "זכות אבות" (בהקשר הלאומי) החילוניות לא רואה לנכון לתשאל את עצם הטענה ה"דתית" ואף תראה אותם כנכונים "מבחינה דתית", וכמובן שאם מילים אילו נאמרות על ידי מישהי עם כיסוי ראש או ע"י חובש כיפה תחושת "הנכונות הדתית" רק מתעצמת. יש לומר בברור: כל הדוקטרינה הדתית-לאומית בנויה על גיוס תכנים דתיים למען מטרה לאומית ולא למען שם כבודו של הקב"ה. אמונה תמימה, פשוטה וראשונית בקב"ה וברחמיו וחסדיו כלפי כל ברואיו היא זו שצריכה להוות את אבן הבוחן האנושית, ומתוך אמונה זו בראותינו אדם גוזל שטחים לא לו ניתן להבין ולהסיק בבירור שאינו פועל מתוך "דתיות" אלא לכל היותר הוא פועל מתוך "דתיות מעוותת ואלילית". הכפיה הדתית של ימינו היא לא זו של אוטובוסים נפרדים או יריקות בבית שמש, הכפיה הדתית היא זו שכפתה את הקב"ה למרכבת הלאומיות ובכך כפתה עלינו חיי "דת" חדשים עם "סולם ערכים" חדש הנתון לחלוטין לחסדיו של האדם וליכולתו החופשית לנצל את דברי אלוקים חיים למען מטרותיו הפוליטיות גאוגרפיות-לאומיות.

אותו הלוקש של "זכותינו על הארץ" המנצל את התורה לטובתו הלאומית גם מנצל את הוויתכם הבלתי דתית לצורך הגשמותיו הלאומיות בכך שרואה הוא את קיומכם כיהודים חילוניים כהוכחה הגדולה ביותר לקיומו של ה:"לאום יהודי", עוד פרדיגמה דתית שיקרית. הרב אלמר ברגר ז"ל כרבים אחרים לא הסכים להיכנע לתכתיב הזה :

"אני חייב לומר כאן מילה על מי שנקראים יהודים 'לא דתיים', על אנשים שאומרים 'אני יהודי אך אינני מקיים את היהדות…' אנשים עשויים להצביע על סוג כזה של אדם כדי להוכיח שמשום שהוא לא דתי, אך עדיין טוען להיות יהודי, יהודים חייבים להיות משהו יותר מאשר קבוצה דתית.

אני אינני מאמין שזהו היקש לוגי… אנשים כאלה נמצאים בכל דת. בזמן משברים בחייהם, בזמן נישואים, בזמן מוות, אם אנשים כאלה פונים בכלל לדת, הם פונים ליהדות, גם אם הם אף פעם לא שמרו על מצוות היהדות לפני כן. במובנים דתיים, הם פשוט יהודים רעים, ממש כמו שיש, במונחים דתיים, קתולים או פרוטסטנטים רעים.

אם האנשים האלה לעולם לא פונים ליהדות, מה הופך אותם ליהודים? תרומה למטרות צדקה יהודיות? האם התרומות שלהם לסיוע הומניטרי בסין הופכות אותם לסינים, או תרומה לנשף של המשטרה, הופכת אותם לשוטרים?

אלא אם נקבל את הדוקטורינה המוטעית של אומות-גזע, האנשים האלה הם יהודים רק אם הם, אפילו במידה המזערית ביותר, מכירים ביהודות כדת שלהם. אחרת, הם לא יהודים." ("הדילמה היהודית", 17)

לפי המשנה בפרקי אבות, מן הטקסטים החשובים של מורשתינו האמיתית, העולם עומד על שלושה דברים "על העבודה, על התורה ועל גמילות חסדים". בגרסא אחרת באותו החיבור, מתקיים העולם על שלושה דברים אחרים: על הדין, על האמת ועל השלום (אבות א, ב + יח). בחברון ניתן לראות את הכיבוש במלא הדרו המכוער, אם השכינה שרתה שם פעם קרוב לוודאי ששנים של דיכוי, השפלת כבוד האדם שנברא בצלמו, גנבה ורציחה כבר גירשוה למחוזות אחרים. במעשינו ב-45 שנות הכיבוש בחברון אין לא דין לא אמת לא שלום ווודאי שלא גמילות חסדים, במקום שאין את אילו גם לא יכולה להיות תורה ועבודה. נישאר לנו לחשוב אם אנו מעוניינים בשר חינוך הרואה לנכון לחזק את הזיקה של כל ילד "למורשת התרבותית של עם ישראל, הנטועה בהר, כיסוד לזהות היהודית והלאומית" (מתוך "ההר כמורשת האומה" הארץ 2.2.12) על פני הערכים האמיתיים של דת ישראל: האמת, התורה והשלום.

ציונות כתרבות, או: הפוטנציאל החתרני של שרה'לה שרון

יריב מוהר

ועדות הקבלה ביישובים הקהילתיים הן כלי סינון איום אבל יש להן גם יתרון קטן. באמצעות ועדות קבלה מבקשים יישובים למיין מועמדים חדשים למגורים על בסיס "התאמה חברתית" שמאפשרת לכבס נטיות גזעניות. לא פעם מתבססות הוועדות על הטענה של היות היישוב בעל תרבות מובחנת – כיישוב "ציוני". המשגה זאת – שנועדה לחסום כניסת מיעוטים, ובפרט פלסטינים אזרחי ישראל – מציבה את הציונות במעמד זהה לתרבות של מיעוט שרק רוצה להסתגר ולהגן על זהותו מהזרם המרכזי. זו פרספקטיבה מלאה בעיוותים, שראוי לחשוף אותם ולהילחם בהם, אבל כשלעצמה היא מכילה אלמנט חתרני סמוי ובלתי צפוי.

על פניו, הגדרה של הציונות כתרבות הזקוקה להגנה לצורך שימורה היא היתממות, שהרי הציונות היא ההגמוניה ולא קולו של מיעוט – או כך לפחות נהוג לחשוב. למעשה, אם מסתכלים על הציונות כעל תרבות כוללת, ולא רק כעל שלילת השיוויון הפוליטי והקהילתי של הערבים, הרי שספק רב אם היא כל כך הגמונית. ספק רב אם ריטואלים וסמלי תרבות ציוניים, המזוהים לרוב עם טיפוסים אנכרוניסטיים או פריפריאליים, הם חלק מהתרבות היומיומית של ההגמוניה או של תרבות הרוב בישראל. האמריקניזציה מבוססת תקשורת ההמונים, תרבות התאגידים, ריאקציות של כתות דתיות פרה-לאומיות – כל אלה דומיננטיות בישראל הרבה יותר מהציונות (כתרבות מקיפה).

והרי ההתרגשות הלאומית הכללית מטקס בהר הרצל פעם בשנה אינה דבר מה שייספק את ה[ניאו-]ציונים בתרבותם. אלו הלובשים טי-שירטים עם הדפסי פופ-ציונות של הרצל ושות'; אלו המודאגים מתת-הייצוג של "תרבות ציונית" במדיה ובאקדמיה; אלו המתגוררים באותם קיבוצים ומושבים "לאומיים", בהם ערבי ההווי מכילים יותר שירי עם ואדמה מאשר פואטיקה סוציאליסטית גרידא; אלו הרוצים את מי שמתאימים ל"תרבות קהילתית ציונית" בהרחבות וביישובים הקהילתיים; אלו המשתתפים בהתלהבות ולא מכורח בפסטיבל הציוני של משרד החינוך עם עלות הסער; אלו שהולכים לערבי שירת ארץ ישראל בציבור לא משום שהם חושבים ששרל'ה שרון זה הדבר הכי קולי מאז סיד וישס – כל אלו רוצים הרבה יותר מטקס שנתי בהר הרצל. לעיתים הם רואים את הציונות כדרך חיים מלאה.

אם מסתכלים על "הציונות" כתיאור של קהילת תרבות, ולא כעל אוסף הנחות יסוד פוליטיות, הרי היא מאבדת מעוקצה ההגמוני – היא הופכת לעוד קהילת תרבות בשלל הקהילות המאכלסות את ישראל. עדיין יש לציונות כזו מרכיב של חתירה להגמוניה ושל שלילת זכויות מסוימות מהמיעוטים, אבל ניתן למצוא מרכיב כזה, ברמה כזו או אחרת, בקרב עוד קבוצות תרבות בישראל – החילונים הליברלים הרואים עצמם כ"אוניברסלים", רוב המתנחלים האידיאולוגיים, חלק מהחרדים, גורמים איסלמיסטים ודומיהם רוצים גם הם להיות הכוח המוביל, המכתיב והשולט בישראל.

ופה בא החלק הקשה – להבחין בין מכלול תרבותי לגיטימי ובין מרכיבים שלו שאינם לגיטימיים – מרכיבים של חתירה לדומיננטיות על חשבון קבוצות אחרות. הבחנה כזו מחייבת, למשל, לקבל את החרדיות כקהילת תרבות לגיטימית באותה דבקות בה ראוי לדחות את שאיפתם של חלק מהחרדים לכפות פה מדינת הלכה לכשיוכלו. זו הבחנה מאוד לא-אינטואיטיבית, יש להודות. הרי תרבות נתפשת במידה רבה כשלם בלתי ניתן לפירוק, גם בעיני בני התרבות עצמה. ובכל זאת, העובדה שתרבויות מתפתחות – ובדרך מאבדות רכיבים ורוכשות רכיבים חדשים – מראה שהסתכלות כזו יכולה, באופן מעשי, לכונן מציאות שונה.

הסתכלות כזו מדייקת את השיח שלנו. היא מאפשרת לנו להבין שלא חייבים לצמצם תרבות למרכיבים דכאניים שניתן לאתר בקרבה. לא נכון לצמצם את הסימבולים הציוניים רק לחתירה להגמוניה יהודית או להדרת ערבים (מרכיבים שאכן רצוי כי יעברו מן העולם הפוליטי). יש מי שמחזיקים בהשקפה יסודנית או מהותנית לגבי "הבסיס" הקולוניאליסטי של הציונות. זו ביקורת המתייחסת לציונות כמניפסט מופשט או נראטיב היסטורי ושוכחת את התופעה התרבותית העכשווית, הנחווית באופנים שונים ומגוונים. הרי בפועל ישראלי המתרגש מאייקון של הרצל אינו מתרגש בהכרח מעיגון הדומיננטיות של יהודים בישראל – לא בבסיס ולא בכלל. ייתכן שהוא מתרגש מהתקומה של מיעוט נרדף כעם ריבוני; ייתכן שהוא מתרגש מאותן הצלחות שישראל השיגה בזמנה התחום כמדינה; וייתכן שהוא חושב, משום מה, את אלטנוילנד ליצירת מופת בכתיבה אוטופית.

בכל אופן, המתקפה על "הציונות" כמושג כוללני מערבבת ביקורת פוליטית עם דחייה אסתטית. מתקפות כאלו לא לוקחות בחשבון שהציונות היא יותר מחתירה להגמוניה. למעשה, ניטרול ההגמוניות שלה טמון דווקא בהפיכתה לתרבות, עוד תרבות. וזו תהיה כנראה תרומתו הגדולה ביותר של רונן שובל ודומיו לחברה בישראל – הדה-הגמוניזציה של הציונות.

לפי החזון הזה, בתוך הרב-תרבותיות הישראלית יהיו גם קהילות ציוניות לצד מגוון קהילות התרבות האחרות. הן יחגגו את שיבתם – המדומיינת והממשית – של יהודים לארצם ההיסטורית, ימזערו את תרבויות המוצא שלהם ויסגדו לכל מיני טקסים ישראליים ויהודו-לאומיים. יהיו מי שיעקמו את האף לנוכח האסתטיקה הזו (אני אישית צפוי לעיתים להימצא בעמדה הנגעלת ולעיתים בעמדה אמביוולנטית הרבה יותר, הנובעת מהמיקס הקשה להתרה בין ישראליות לציונות) אבל גם אז נדע כי נקלענו לקהילה מסויימת עם נוהגים מסויימים ולא למזימת השתלטות. אם תרצו, אין זו הגמוניה.

האם זו לא הסתכלות אופטימית מדי? האם השימוש הדמגוגי של היישובים הקהילתיים, של אם תרצו ושל דומיהם בטיעונים ליברליים ורב-תרבותיים אכן ישמוט את הקרקע מתחת לשאיפה שלהם לדומיננטיות ולהשתקת קולות אחרים? נכון שהם לא מתקשים להיות צבועים או בלתי עקביים בטיעוניהם – כלומר להשתמש בקלף הרב-תרבותי רק כשזה נוח – אבל אם יידחקו לפינה הם יאלצו להשיב לשאלה, האם הציונות שהם מקדמים היא קהילת תרבות שצריכה להישפט ככזו, או שמא מדובר בעמדה פוליטית שרואה את קיומה כמחייב את שלילת הזכויות הקולקטיביות של מיעוטים. כך הם יאלצו לבחור בין חשיפת השאיפות הדכאניות שלהם לדבקות בהיתממות המתגוננת והפסאודו-פרוגרסיבית, שמחייבת אותם בעולם הצדקות רב-תרבותי עם כללים משלו. אם הם ישתמשו בעקביות בטיעונים הרב-תרבותיים הם עשויים להרגיל ציבור רחב למסגר את העניין שלהם כעניין קהילתי, מקומי, שאין לו לגיטימציה לחרוג מגבולות הקהילה שלו.

הכושים הם אנשים שקטים בדרך כלל וסרים למשמעת

לפני כמה חודשים יצא בהוצאת זמורה-ביתן ספר בשם "הרצל אמר", מאת יואב אבני. הוא מתרחש במציאות אלטרנטיבית, שבו תוכנית אוגנדה יצאה לפועל ומדינת ישראל קמה באפריקה – מדינה של יהודים דוברי עברית המצויים בסכסוך בלתי נגמר עם שבטי המסאי. לא הייתי ממליץ במיוחד על הספר, שהוא מעין רומאן הרפתקאות. אבל כשהתעניינתי קצת בנושא נפל לידיי ספר מעניין הרבה יותר – "המסע לאוגנדה" מאת נחום וילבוש, שהוא דו"ח המתאר את המשלחת הציונית לבדיקת תוכנית אוגנדה מ-1905.

תוכנית אוגנדה נהגתה על ידי שר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברליין, במטרה לספק מתיישבים אירופים לאזור גואס-נגישו בצפון מזרח קניה, ברמה שליד מאונט אלגון. הכוונה היתה להקים מושבה של כמיליון מתיישבים יהודיים במסגרת האימפריה הבריטית, עם אוטונומיה חלקית בתחומים דתיים ומוניציפאליים ובראשות מושל יהודי. מבחינת ההסתדרות הציונית, המטרה המוצהרת היתה לספק מקלט ליהודי מזרח אירופה אחרי פוגרום קישינב. מבחינת השלטון הבריטי, המטרה היתה לפתח את האזור, ולהחזיר חלק מהעלויות של מסילת הברזל ממומבסה לקיסומו. בנוסף, היא נועדה למנוע הגירה של יהודים מרוסיה לבריטניה.

הרצל לא ויתר על התקווה להיאחז בפלשתינה, אבל ראה בתוכנית אוגנדה שלב בדרך להגשמת המטרה הסופית. הרעיון היה "קולוניאליזם הפוך": בעוד המעצמות האירופיות הוציאו מתיישבים ארץ האם למושבות הכפופות להן, הציונות תקים קודם כל מושבות ובהן תכשיר את תושבי ארץ האם. אחרים טענו כי למרות שהשטח המדובר מרוחק אלפי קילומטרים מירושלים, אפשר לראות בו חלק מ"ארץ ישראל המורחבת", כיוון שהוא גובל בעמק הריפט שהוא המשך של ים המלח וים סוף.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, הרעיון לא היה היפותטי לגמרי,  ובמזרח אפריקה הבריטית החלו להתכונן להגעה של יהודים. לצורך בדיקה ראשונית אורגנה משלחת שנועדה לבצע מעין "סקר היתכנות". מהדו"ח מתברר שהמתיישבים הבריטים והבורים בקניה כבר היו מודעים לתכנית ההתיישבות היהודית, והחלו לפעול לסיכולה.

תיאור המסע, שנע בין המגוחך למזעזע, מעלה כמה מחשבות לגבי מאפיינים מהותיים מסוימים של הציונות, שמתקיימים אפילו כשהיא לא בציון.זאת אולי אחת הסיבות שהספר – שהוא כשלעצמו די מעניין – לא זכה לפופולריות רבה, ו-וילבוש נאלץ להמתין כמעט 60 שנה (!) עד 1963 לפני שהוציא אותו לאור. לפני כמה שנים איתן בר יוסף כתב מאמר על הפרשה ב"תיאוריה וביקורת". בכל מקרה מצאתי לנכון להביא כמה קטעים, עם קיצורים פה ושם, ולו רק כדי שיהיו ברשת.

וילבוש – היהודי היחיד מבין שלושת חברי המשלחת – היה מהנדס, שהרשים את חברי ההנהלה הציונית בזכות תוכניותיו להפקת דלק מגפת זיתים. ב-1919 הוא הקים את חברת "שמן" שקיימת עד היום. הוא גם זכה בערוב ימיו לתואר אזרח כבוד של העיר חיפה.

מלבד וילבוש, חברי המשלחת היו הקצין הבריטי סנט היל גיבונס, גיבור מלחמת הבורים; ופרופסור אלפרד קייזר – מדען, הרפתקן וחוקר מקרא שווייצרי שהתאסלם כדי שיוכל לחקור את חצי האי ערב.

אף על פי שתוכנית אוגנדה לא מומשה, היא יצרה מחויבות של המנגנון הקולוניאלי הבריטי להגשמת הציונות, והכשירה את הקרקע להצהרת בלפור.

 

כמה אוכלים הכושים

כך הגענו לניירובי, הבירה ומרכז הממשלה הבריטית של כל הארץ, כולל פרוטקטורט אוגנדה. למוחרת ביקרנו, מר קייזר ואני, אצל מר מרכוס, ראש העדה היהודית. מרכוס הוא יליד רומניה […], הוא נתן לנו תיאור מקיף של תנאי ההתיישבות והמצב החקלאי, הכלכלי והמדיני.

הממשלה דואגת להתיישבות של אירופיים, ובמיוחד של אנגלים. כל מתיישב יכול לקבל 2,590 דונם מן הממשלה […]. אם על אדמתו נמצאים כושים, מכריחה הממשלה את הכושים לקבל 2 רופי לאקר ולהסתלק מאדמתם.

הפועל הכושי מקבל 4 רופי לחודש בעד 30 ימי עבודה, וכן אוכל. אשה כושית או ילדים מקבלים 2-3 רופי לחודש, בלי אוכל. הכושי צריך לאוכל ליום רק 1.5 ליברות קטניות או אורז […]. עבודת הכושי כל כך זולה, שלעיבוד האדמה משתמשים במעדר ובכל הסביבה נמצאות רק 25-20 מחרשות.

מר מרכוס מסר, כי יחס התושבים האנגלים להתיישבות יהודית אינו אוהד, ובקשר לכך שומעים בקלוב לפעמים נאומים אנטישמיים. בפרט מתנגדים למסירת חבל שלם (גואס-נגישו) בנפרד להתיישבות אוטונומית.

אף יהודי

המסאי נבדלים מיתר הכושים בקומתם הגבוהה ובגופם המוצק. בצבע עורם הבהיר ובייחוד באפם הצר, בהשוואה לאף הכושי הרחב. מוצאם מן הצפון, ואומרים שיש בהם תערובת של שבטים שמיים ויהודים.

רודקין וגולדמן

אך הספקנו לתקוע את האוהלים על גדות הנהר רונגאי, והנה הופיע מר לונדון, שאחוזתו נמצאת במרחק מועט מהמחנה שלנו […]. בהיותו ילד היגר מקובנה לאמריקה וזמן רב גר בדרום אפריקה. הוא נלאה מערמומיות המסחר ומן החיים הסואנים של העיר וברח עד הנה, ורוצה ליצור במקום הנידח הזה חיים חדשים על קרקע בתולה, כהבנתנו וכרצונו ובכוח עצמו. אינו נשוי ואינו חושב כי אשה אירופית בכלל ויהודיה בפרט תסכים לגור במקום פראי כזה.

לונדון אומר שהוא היה מאושר אילו חבל גואס-נגישו היה הופך למרכז יהודי […]. סיפר כי יחד אתו באו עוד ארבעה מתיישבים יהודים, שני האחים הוץ, רודקין וגולדמן. גולדמן נשאר כאן כשלושה שבועות וכל הזמן נמצא קרוב לאוהלו, כי פחד מהתנפלויות הכושים ביום, ובלילה לא התפשט, כי פחד משאגת האריות […]. הוץ הבכור, בעל הנכסים ואיש חרוץ, התמסר יותר מדי לעבודה, בלי להיזהר מלהט השמש היוקדת, קיבל מכת שמש והשתגע ודודו הוביל אותו לריפוי באירופה.

הפגישה עם החלוץ לונדון, איש בריא בגופו ובמחשבתו, ההולך בלי אימה ופחד לשנות מעשי בראשית במקום הפראי הזה, דוגמת רובינזון קרוזו, עשתה עלינו רושם כביר.

התלהבתי מאוד ממציאות מתיישבים יהודים במקום הזה, בתוך יערות עד, בין כושים פראים וחיות טרף, יהודים החיים בצורה פרימיטיבת בצריפי-טיט ומתכוננים להשתקע כאן וליצור חיים חדשים ולשנות פני בראשית.

פרופ' קייזר התייחס לעניין בהיגיון קר וריאלי יותר; הוא אמר: "האנשים האלה לא יישארו כאן, הם אינם איכרים ואינם חקלאים, ובתורת כאלה לא יוכלו להסתדר; לגדל בקר וצאן אין להם האמצעים הדרושים, ולכן יעברו למסחר במקנה, ואני מפוקפק אם יוכלו להחזיק מעמד בהתחרות עם הסוחרים המקומיים".

דיווח בעניין המקומיים

על האוכלוסיה של המקום והסביבה סיפר לנו מר פאוקר דברים מעניינים מאוד. הכושים הם אנשים שקטים בדרך כלל וסרים למשמעת; גם השבט סוק המתגורר בצפון אינו נורא כפי שמספרים עליו, ובזמן האחרון נעשה שקט גם השבט טורקאני. שבטי המסאי הניחו מזמן את מעשי הגבורה והשוד ונשארו רועי-מקנה בלבד. הם אינם מעבדים את אדמתם, אינם עובדים ואינם מסוגלים לעבודה.

הכושים הם בדרך כלל אנשים תמימים, טובים וישרים, חוץ מאנשי אוסוגה, שהם גנבים מפורסמים, ועוד לא היה מקרה שיתנו לשיירה לעבור דרכם בלי שיגנבו ממנה דבר מה.

יצאנו ב-27 בינואר בשעה שמונה וחצי בבוקר. מר פאוקר נתן לנו שלושה מאסאי מאנשיו ושלושה רובים, כי אמרו שיש להיזהר בדרך מהתנפלויות משוד. […].

בהמלצתו של מר פאוקר לקחנו עוד חמישה סבלים וקנינו עוד "פושו" (אורז) בשביל הכושים. האורז היה כאן זול הרבה יותר ממה ששילם מר גיבנס במומבסה… בעד רופי אחד אפשר היה לקבל 5 ליברות אורז הודי טוב, או 7 ליברות אורז רגיל לכושים […]. האורז הזה הובא מטאנגניקה, המושבה הגרמנית השכנה באפריקה המזרחית. הגרמנים הנהיגו במושבה שלהם זריעת אורז, אבל האנגלים לא מצאו לנחוץ ללמד את הכושים חידושים באופן עבודתם ומנהגיהם; הם הניחו להם להמשיך בחייהם השמרניים, ואסרו רק מכירת נשק ואלכוהול לכושים.

את אוהלינו נטינו בקרבת היער, סמוך למעיין קטן. בלילה היה קשה להירדם בגלל זעקות תקיפות ומפחידות, דומות לקולות של אריות. מר קייזר הרגיע אותנו ואמר כי אלה זעקות של קופים.

מכתב מאבא

מר גיבנס שלח איתי עשר האנשים, ביניהם שלושה סואהילים שבאו אתנו ממומבאסה […] שבעה סבלים להובלת האוהל והחפצים שלי, ובעיקר להובלת הפושו, מזון לכושים, וכן טבח שהוא ראש הקבוצה והמחלק את הפושו.

לפי התוכנית הייתי צריך לסייר את האזור מערבה וצפונה עד כמה שאפשר […]. פושו לקחתי בשביל תשעה ימים, אבל קרה הדבר כך שמצאתי את המקום רק אחרי 14 יום, נשארתי בלי פושו וזה סיבך את מצבי.

בערב הזה נשארתי לראשונה יחיד, היה קצת עצוב וגם קר […]. בצהריים התחילו הכושים שלי להתמרמר ולצווח שאינם רוצים להמשיך את הדרך מערבה ולהתקרב לאזור נאנדי, כי אנשי הגבול ידועים כשודדים.

עץ הגולגלות

הנוף, שעברנו היום דמה קצת לזה של אתמול, וברובו גרוע ממנו. הרבה שדות עם קש יבש ופחות עצים ושיחים. בין השיחים שמחתי למצוא שיחי זרשק (Barbery) נושא פרי דומה לזה שבאחוזת אבי ברוסיה, הפרי שאהבתי בילדותי.

בדרך פגשנו גם שלד של תאו (Buffalo). התאויים נמצאו באזור הזה עוד לפני זמן מועט; כרגע הם נכחדו לגמרי, כפי שחושבים – ממגיפה.

בלכתנו במישור, בשדה ריק, בלי עצים ובלי בעלי חיים, רק קש יבש מסביב ושמש לוהטת מלמעלה, ראינו פתאום מרחוק עץ, בגודל של עץ שיטים, ועליו פרי עגול, גדול מופלא ומבריק מלובן בזוהר השמש. נגשתי אליו ונדהמתי. זה היה עץ שיטים בלי עלים, ועל ענפיו תקועות גולגלות אדם, עשרות גולגלות, שהתנוצצו באור השמש החזק. המחזה היה איום ורב רושם. אינני מאמין באמונות הבל ובסימנים רעים, אבל חייב אני להודות כי למין הופעת האות המבהיל הזה נשתנה מזלו של מסעי לרעה.

ליברלים מדי

במרחק נראה אוהל, או סוכה לבנה, לצד מזרח, לצד אלגיו. הנה הם, חשבתי. התקרבתי כשני מילין, אך לדאבוני היה זה לא אוהל שלנו, אלא ביתם של האחים הבורים ואן-ברידא, שהתיישבו כאן על-יד מעיין מוסיגיאווי. מיהרתי וניגשתי עם המשרת שלי אל הבית ודפקתי. רק כעבור חמישה רגעים הופיע כלב גדול ואחריו בא אדם מבוגר בלתי-אהוד, הגדול בין האחים, ואחר כך הופיעו שני האחים.

הבורים האלה באו מנאטאל לפני שלושת רבעי שנה בכוונה לגדל בקר, והשתדלו לקבל 1000 אקרים בגואס-נגישו. השלטונות דחו את החלטתם הסופית עד לבירור המשא ומתן עם ההסתדרות הציונית.

הם התאוננו בפני מר קייזר, שלפי מנהג הבורים יש להם רשות להשתמש ב"יד חופשית" ולמגר את השודדים בכדורי רובה; אבל השלטון הבריטי יותר מדי ליבראלי כלפי הילידים, ולפי דבריהם אי אפשר להחזיק מעמד עם חוקה כזאת.

אין פושו לכושים

מלאו שבעה ימים מאז הלכו הסבלים לראווינה להביא אורז, ועדיין לא חזרו. אם לא יחזרו מחר, לא יהיה לי בערב פושו לתת לכושים שלי. האירגון הבלתי מוצלח של המאיור חזר והרגיז אותי.

הסבלים הביאו לי מכתב מאבי, בעל אחוזה וטחנת קמח בלסוסנו על יד גרודנה […] ותוספת למכתב קיבלתי מן המורה העברי המשפחתי הזקן.

התרגשתי עד מאוד מהמכתבים. מה מסכן העם, המצפה לישועה מן המרכז השחור הזה.

מר קייזר סבור כי החלוצים היהודים שפגשנו בדרכנו לא יחזיקו מעמד זמן רב. אם האחים ואן-ברידא, הבורים שנולדו וגדלו בסביבה של גידול בקר על מרעה, יש להם כל כך הרבה צרות, איך יוכלו להתרגל לתנאים האלה היהודים, ילידי עיר?

סופה של המשלחת

להמשיך לא היה כוח. החלטתי לחזור למחנה שלי, השוכן על מעיין מוסיגיאני […]. על בואי הודעתי בשלוש יריות אקדח. והנה נודע לי כי מר גיבנס עוד לא הגיע, ולפי תוכניתו החדשה יש לשלוח מחר 18 סבלים עם ראש הקבוצה לראווינה להביא פושו. מר קייזר צריך ללכת עם מסאי אחד, שני משרתים ואחד עשר סבלים לסביבות הר אלגון, ואני צריך להישאר בחניה המרכזית עם המסאי שלי, שני משרתים ושישה כושים. כל הפושו שנשאר כאן יספיק בשביל שמונה ימים בלבד.

הידיעה הזאת הדהימה אותי, כי בזה נחסמה בפני האפשרות לסייר את הארץ, ואני נידון להישאר במקום הזה עד הגמר […]. לדאבוננו נוכחנו לדעת, כי האיש גיבנס אינו מבין ולא כלום בסידור אכספדיציה, רק לדבר גבוהה ולהתפאר הוא יודע.

מסקנות בשאלת הפועלים

(מתוך הדו"ח הסופי)

לעבודה שחורה מוכרחים לקחת ילידים, כי רק הכושים מסוגלים לעבוד תחת השמש הלוהטת. הפועלים האלה יעלו כאן קרוב לעשרה רופי בחודש, פי שניים ויותר  מן המחיר שמשלמים בקיקויה (4 רופי לחודש), כי המזון יעלה יותר ביוקר. חברת הישוב העתידה תוכל להעסיק יהודים רק לעבודות מקצועיות ובתורת משגיחים; האוכל הזול ביותר לאיש לבן יעלה כ-20 רופי לחודש לכל אדם.

חזרה ליפו

בארבע וחצי, בשמונה במארס, הפלגתי באנייה הגרמנית "קאנצלר", אונייה לא גדולה, 3000 טון בלבד, אבל נעימה יותר, והנוסעים פשוטים יותר. הייתי מרוצה לנוח אחרי מסע של שלושה חודשים, ויכולתי בשקט לחזור אל עצמי ולחשוב על עתיד אחר, בארצנו אנו, שהתקרבתי אליה בכל יום ובכל שעה.

הים היה שקט, עברתי בשקט על הדו"ח שלי, שהיה כמעט מוכן, והכנסתי תוספות ותיקונים. הדו"ח נגמר. הסכום אמנם שלילי, אבל עצם המסע היה מענייין.

ביום 27 במארס 1905 עליתי אל חוף יפו.

עוד מקבצי מקורות:

תשדורות אחרונות מפלשתינה/א"י

תשדורות אחרונות מממלכת ירושלים

גרד אלברטוס מת

 

נתזים (ε): העם יצא משליטה, הגיע הזמן להחזיר את המלך

מקבץ מיוחד בנושא תנועת המחאה הגלובלית

עמנואל וולרשטיין קובע: תנועת Occupy Wall Street היא הצלחה פנטסטית, התנועה החברתית החשובה ביותר באמריקה מאז 1968

מחאת האוהלים העולמית היא המהפכה העולמית האמיתית הראשונה בהיסטוריה, טוען הפרייטאג

ועוד על העורף האינטלקטואלי של תנועת המחאה העולמית – נעמי קליין, ז'יז'ק, קורנל ווסט, ומרגרט אטווד, בין השאר

סקואטרים בקהיר השתלטו על מאות בניינים בפרוורי העיר. עכשיו המשטרה מנסה לגרש אותם

מאמר קצר באנגלית של רועי-צ'יקי על מחאת האוהלים הישראלית והגיליוטינה ברוטשילד

על הוויכוח ב-OWS בעניין היחס לתנועת האוהלים הישראלית 

ביקורת מעניינת של הפרשן העיראקי עבד אל-אילאה אלביאטי ואחרים נגד האינטלקטואלים הערבים שאינם מאמינים בצעירי המהפכה ותומכים בדיקטטורים או בהתערבות מערבית

N+1, המגזין הניו יורקי ההיפסטר-אינטלקטואלי, מתייצב בנחרצות לא-אירונית לשירותה של תנועת Occupy Wall Street. זה כולל למשל פרוטוקולים של דיונים טעונים באספה הכללית על הגבלת שעות התיפוף. וגם ניסיון להדוף את הביקורת על האליטיזם השמאלני-בורגני של התנועה

דיוויד גרבר הוא אתנולוג, אנרכיסט ואחד מיוזמי תנועת Occupy Wall Street. כעת הוא מסביר שמקור ההשראה לרעיונות הניהול העצמי והדמוקרטיה הישירה של התנועה הוא מדגסקר.

על הסנאטור ברני סנדרס מוורמונט, חבר הקונגרס היחיד בארה"ב שמגדיר את עצמו סוציאליסט

אבל למי יש זמן לקרוא? הרחובות מחכים לנו

מקבץ בנושא הציונות העולמית

ארץ האמורי מנסה להעמיק את ההבנה בדבר המימד הפלנטארי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אנו מתכוונים לפתוח קרן מלגות למחקרים בנושא, שתעניק למספר מוגבל של חוקרים צעירים מענק חד-פעמי לרכישת שוקו בשקית.

אחמדינג'אד מנתח: בעולם כולו יש רק 10,000 ציונים. הם לא יהודים ולא נוצרים, אלא מאמינים בכסף. לטענתו, מחאת הדיור בתל אביב מוכיחה שהציונות נכשלה

מאמר מעניין על ההערצה לישראל, המעצמה האנטי-איסלאמית, בקרב פונדמנטליסטים הינדואיסטים בהודו

Arab News על פרשת ליאם פוקס וההשפעה הציונית והניאו-שמרנית מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הבריטית

אחרי נאום אובמה באו"ם, הזירה המרכזית של המאבק בכיבוש עוברת לנפשם של היהודים האמריקאים. הפסיכולוגים סטפן קנופסקי ופטרישיה וודס חקרו את המנגנונים הפסיכולוגיים שגורמים ליהודים אמריקאים ליברלים להיות כל כך ציונים, ואיך אפשר לשנות אותם

מאמר די מעניין של הסינולוג ניב חורש בוחן את השאלה האם חרדת הנטישה שמבטאת ישראל ביחס לארה"ב (בעיקר בעקבות התכחשותו לבני בריתו מובארק) עשויה להביא להתקרבות בינה לבין סין

Dark Crusade, ספרו של קליפורד קירקוף על ציונות נוצרית כמדיניות אימפריאלית מהאימפריה הרומית ועד ממשל בוש; ועוד ספר חדש על תנועות משיחיות והשפעתן על הציונות של הממשל האמריקאי

היידישיסט דוויד אפיון: הציונות הצליחה, אבל הפכה את שאיפותיו של העם היהודי לריאקציונריות. היהודי צריך טעם אחר לחייו

ג'נגל וורלד מביא בהרחבה רבה את משנתו של תאודור ברגמן, מאואיסט ציוני הטוען שכוחות המחר בעולם הם סין, ווייטנאם, קובה, צפון קוריאה וממשלת נתניהו (פחות או יותר)

מורה בלוס אנג'לס פוטרה לאחר שאמרה שצריך לזרוק מאמריקה את הציונים היהודים מהפדרל רזרב

חזית הריאקציה

תנועת "דרך חיים", היא התנועה המלוכנית המשמעותית הראשונה בישראל. חבר התנועה יהושע הַס מציג את המודל הפוליטי שלה. ציטוט קצר –

הדמוקרטיה חשובה, אבל יש צורך במנגנון הגנה נוסף על העם. אם הדמוקרטיה באה לוודא שמה שהעם רוצה זה מה שיהיה, צריך לשים לה שער עם בריח לוודא שהיא עצמה לא מאפשרת את אבדן הזהות העצמית של העם לדעת. צריך מישהו שמחזיק בראש את הציור איך יראה העם, את התרבות שלו, את הזהות שלו, ושומר על גבולות הדיון הפנימי. […] אם הגענו לכאן, זהו תפקידו של המלך.

ומאמר מעניין נוסף מפרש את עסקת שליט כקריאה לאזרחים לקחת את החוק לידיים. "קיום המנגנון של הבאה לדין, שפיטה וענישה, גם אם באופן שאינו נכון על פי תורתנו, הוא הדבר המינימלי ביותר שנדרש מכל שלטון בעולם, לא משנה מאיזה סוג. היעדר מנגנון כזה מבטל את המשמעות של השלטון", כותב בעז אלברט.

הלהיט בעולם התורני: מחיצות יוקרה להפרדה בין נשים לגברים

למי שהחמיץ – השיר של הרב עובדיה יוסף, "יום אדיר לישראל, יום טילים על ישמעאל, יום טהור לישראל, יום טביחה לישמעאל"

ומשה פייגלין שואל שאלה מעניינת: מי השפיע יותר על האנושות, חנן פורת או סטיב ג'ובס? "כמה ישיבות של האו"ם עסקו באיי-פון, וכמה בפועלו של חנן", הוא תהה.

ועוד נתזים:

אל-אהרם על הבלוגר התיאולוגי התימני שחוסל על ידי הסי-איי-אי

סיפורה המדהים של אנטינג, עיר חדשה שהוקמה ב-2001 ליד שנחאי על ידי הפירמה Albert Speer & Partner (הבן של-) במטרה לחקות באופן מדויק את אורח החיים הגרמני על אדמת סין

קרל וג'ני מרקס חיו בעוני, בציפייה שפרסום הקפיטל יספק יבטיח להם קצת קפיטל. אלא שמרקס החמיץ את הדדליין של המו"ל ב-16 שנה. ספר חדש על חיי הזוגיות שלהם

ויויאן גורניק על חיי המין של האנרכיסטית אמה גולדמן ואהבתה למין אוראלי

ספר חדש על מרדנות מינית בתקופה הוויקטוריאנית

200 שנות היסטוריה של מחנות ריכוז באמריקה

בעולם יש 7 מיליארד בני אדם. איך נתנו לזה לקרות? מצגת

ה-BRD, הביון הגרמני, מתפרע ושותל אמצעי ריגול על מחשבים פרטיים

בעידן בו החרדה הגדולה ביותר היא הפאדיחה, הריחוק האירוני הפך לסנטימנט הדומיננטי בתרבות העכשווית. די צייט מזהיר מפני ההשלכות הפוליטיות של התופעה

אלג'זירה מדווחת על המתנחלים תומכי המדינה האחת

ג'סביר פואר מתארת את פריחת תנועת הבי-די-אס הקווירית. "הכיבוש הוא נושא קווירי", היא מסבירה

הסופר פרד נוונוו מספר ב"דיילי טיימס" הניגרי על פגישותיו עם מועמר קדאפי ומציין כי לוב היתה מדינת הנפט היחידה באפריקה שבה חלק משמעותי מהרווחים עברו לאזרחים. "נוח בשלום, האריה מטריפולי", הוא מסכם

ומי שמחפש את הפלייבוי הלוהט החלופי של אפריקה: תאודורין אוביאנג הוא בנו של נשיא גיניאה המשוונית, שבזז את משאביה של מדינתו והקים לעצמו אחוזה רחבת ידיים במאליבו. במשך תקופה מסוימת הוא יצא עם הראפרית איב, אבל היא נטשה אותו לאחר שהגיעה לאזנה שמועה שאביו הנשיא הוא קניבל

תנועות כמו מסיבת התה הן ביטוי לחרדה מפני שקיעת הגבר האמריקאי

וספר חדש חושף שהכורים הצ'יליאנים שהיו תקועים במכרה שקלו להתנסות בקניבליזם

נמשך העיסוק האינטנסיווי באקדמיה האמריקאית בשאלה הזומבית ובמשמעותה במערכת הגלובלית

ציון דרך בעולם הישיבות: שני בחורי ישיבה אשכנזים-ליטאים הלכו נגד הזרם ו"הסתפרדו", כלומר הכפיפו עצמם לישיבה ספרדית ואפילו עברו לעגה ספרדית; ובחסידות ההונגרית אנטי-ציונית תולדות אברהם יצחק רוקדים לצלילי הפייטן המזרחי משה חבושה

בעוד אובמה שולח כוחות צבאיים לאוגנדה כדי להילחם במיליציה "צבא ההתנגדות של האל" (LRA), מפקדים לשעבר בצבא מנסים להתפייס עם עברם ועם קהילתם באמצעות מערכת מסורתית של פיוס והשלמה

ניל סטיבנסון טוען שסופרי מדע בדיוני עשויים להציל את האנושות מהייאוש, אבל לצורך כך הם צריכים להיות מעורבים יותר במציאות פתרונות טכנולוגיים למשברים. לטענתו, גם אדורנו היה חושב ככה

בדיוק כשבתל אביב עומד לצאת מגזין זוועה להומואים עשירים ושמרנים (עמ' 109), בברלין נפתח Horst, מגזין להומואים ששונאים בורגנים (או לחילופין להומואים בורגנים ששונאים הומואים בורגנים)

בניגוד לדיבורים על "טבעו האלים של האדם", הפסיכולוג סטיבן פינקר טוען שרמת האלימות האנושית פחתה באופן משמעותי לאורך ההיסטוריה

הקרנף האחרון באי יאווה מת. כמה קרנפים נשארו בעולם מכל מין ותת-מין?

אחרי תומאס מאן, היינריך מאן וקלאוס מאן, האובססיה הגרמנית עוברת לגולו מאן

רוצח ההמונים הנורווגי שנא גם נשים. נו קידינג!

(דימויים: קוזמה-סרגייביץ' פטרוב וודקין; תומס אקינס; תומס אקינס)

חינוכו של המין האנושי

1.

התקופה הזאת מתאפיינת בסוג של תודעה כפולה. מצד אחד, הכול לגמרי כרגיל. ומצד שני, כמה דברים ב"הכול כרגיל" הזה מרגישים קצת מוזר. קחו למשל את הדיון שהיה כאן על אירוע-הזוועה שאירע בענתות. כולם דיברו על הדברים הרגילים – על ההידרדרות לפאשיזם, ועל זה שאנחנו כבר שם, וכבר ממש שם, וכבר ממש ממש שם. לכאורה, ניכר שההידרדרות ממשיכה בקצב משביע רצון. ובכל זאת, לרגעים עלתה בי התהייה: האם באמת שום דבר לא השתנה? הכול בדיוק כמו לפני חצי שנה? ואולי רק במוח שלי נותר איזשהו זיכרון מעומעם, של רחובות גדושים במאות אלפי בני אדם, עם דגלים אדומים, זעם ועצרות עממיות?

גם אני חשבתי לפני שנה שתוך כמה חודשים אראה את הרחובות מלאים בחוליות של פאשיסטים. אבל בפועל, ולגמרי במפתיע, מה שראיתי קרוב יותר לחוליות של קומוניסטים. אפילו אם מישהו חושב שמחאת האוהלים היתה כלא היתה, נדמה לי שאי אפשר פשוט להתעלם מהעובדה שהיא התרחשה, ולהמשיך להגיד שכולם נגדנו וכולם פאשיסטים כאילו כלום, כאילו שמגפי הקלגסים נשמעים ברחובות ואתם השושנה הלבנה. יש מקום להסביר מה בכל זאת קרה כאן, או במלים אחרות: איך אפשר בכלל לתאר את התקופה הזאת.

2.

לצורך כך, אני רוצה דווקא להתרחק לרגע ככל האפשר מזעקת המוכים, לעשות זום אאוט מהיר ולנסות להתבונן על הדברים מהפרספקטיווה המרוחקת והקוסמית ביותר: הלא היא הפרספקטיבה אלוהים. אני מתנצל בפני כל נציגיו של "השטח", אבל לפני כמה חודשים, כשהייתי בגרמניה, התברר לי שמבחינה פורמלית המקצוע שלי הוא תיאולוג (לותרני, דרך אגב). כך שמבחינתי, תיאולוגיה היא "השטח". זאת העבודה שלי, ממנה אני מתפרנס, וכידוע, על פרנסה לא מתנצלים.

כזכור, לפני כשבועיים, נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו נאום לכל באי עולם בעצרת האו"ם בניו יורק. מעבר לשקרים ולכל הפגמים האחרים, מה שבאמת זעזע אותי בנאום הזה, הוא עזות המצח שבה עמד נתניהו וירק על האנושות כולה. מבחינה זו, יש חשיבות דווקא לפסקה הזאת –

"אפילו כאן, בעצרת הכללית, האמת יכולה לפלס את דרכה. ב-1994, כשמוניתי לשגריר באו"ם, ביקרתי את הרבי הגדול מלובביץ'. הוא אמר לי 'אתה תשרת בבית של שקרים רבים. זכור שגם במקום החשוך ביותר, את אורו של נר יחיד ניתן לראות למרחוק. אני מקווה שאור האמת יזרח למרחוק".

נתניהו עמד שם, ובאמצעות הרבי מלובביץ' הטיף מוסר וביקש לחנך את המין האנושי כולו, שאותו הוא צייר כמעין עמק בכא עטוף שקרים וחושך. יוסי גורביץ' כתב בצדק מסוים על האדנות שביטא נתניהו כלפי היהודים שאותם הוא מתיימר לייצג. לדעתי זאת לא הבעיה. למעשה, אם נתניהו היה מדבר פשוט בשם העם היהודי, היה משהו נאצל בגבורה הזאת לעמוד מול העולם.

3.

העניין הוא שנתניהו לא מייצג רק את העם היהודי. הוא מייצג כוח עצום בהרבה, קואליציה בראשה הוא עומד הלכה למעשה – כוח שאכן מאיים על האו"ם, המוסד העליון של המין האנושי (ועובדה שנתניהו הצליח לנטרל בינתיים את הצעד שבו תומכות כמעט כל מדינות העולם מלבד שתיים). לקואליציה הזו אין ממש שם, אבל אפשר למנות את הכוחות העיקריים ששותפים בה. קודם כל, שותף בה כמובן הקונגרס האמריקאי, או לפחות רובו. בנוסף, שותפות בה תנועות הימין הפופוליסטי באירופה, וחלק מהימין הפחות פופוליסטי – בעיקר בבולגריה, רומניה והבלקן. שותפות בו גם אינספור כנסיות ותנועות רוחניות מהודו ועד כוש – ממהגרים טורקים חובבי ישראל ועד הציונות הקוריאנית שהוזכרה כאן פעם. דגל ישראל הוא כבר הרבה יותר מהדגל של מדינת ישראל: לדוגמא, הוא גם הדגל של קבוצות פרוטסטנטיות מיליטנטיות בצפון אירלנד. שותפים בה גם חלק גדול מהיהודים בעולם, שבהשפעת ישראל נעים יותר ויותר לכיוון הימין. המאמר הזה, למשל, מראה איך היהודים איך המדיניות הפרו-ישראלית של הממשלה השמרנית בקנדה מושכת אל הימין חלק ניכר מהיהודים, שהיו בעבר מבסיסי התמיכה של השמאל.

ולבסוף – שותפים בו כוחות הביטחון וארגוני הביון של הרבה מאוד מדינות. כפי שתיאר כאן איתמר מן (על סמך הכתבה הזאת), ישראל עומדת בחזית המחנה המבקש לשכתב את עקרונות החוק הבינלאומי כדי להעניק לצבאות חופש רב יותר להרוג אזרחים.

במובן זה, לא נכון לומר שהעולם הוא אחד. העולם מחולק, אך לא לשני קטבים אלא לשתי רשתות.

4.

בשנים האחרונות, יותר משהיא פונה נגד המוסלמים, הקואליציה הזאת פונה נגד האנושות עצמה, במובנה כישות החותרת להתארגן מבחינה פוליטית. לא רק נגד האו"ם, אלא נגד כל הארגונים הבינלאומיים והארגונים המבוססים על הצהרת זכויות האדם והאזרח.

כעת יכול מישהו להסתייג, ולטעון שאני מבצע אידיאליזציה של ארגון האו"ם, שהוא בסך הכול גוף מושחת למדי, שאנשיו מעורבים שוב ושוב בפרשיות שחיתות ופדופיליה בקנה מידה ענק. כל זה נכון. אלא שהסולידריות עם הפלסטינים היא בדיוק אחד הדברים היחידים שבהם האו"ם מנסה דווקא להגשים את הייעוד שלו. פלסטין היא השריד האחרון של רעיון הסולידריות הבינלאומית שהיה הבסיס לקמפיינים רבים כל כך בשנות ה-60 וה-70. במלים אחרות: אם יש דבר אחד שלגביו האו"ם הוא בסדר, זה לגבי השאלה הפלסטינית. אפשר רק להצטער, שהוא לא פועל באופן דומה גם בזירות אחרות.

5.

מה שאפשר אם כן לומר, הוא שהקואליציה של נתניהו, במובנה הרחב, מבקשת לחתור כנגד פרויקט חינוכו של המין האנושי. לחילופין, אולי היא מבקשת להנחיל לאנושות חינוך אחר, חינוך אלטרנטיווי. כי מה יקרה אם הציונים ינצחו? אינני היטלר. בפועל, מה שיקרה בעצם לא יהיה הרבה יותר גרוע מהמצב הנוכחי. תהיה זו צורת ארגון אחרת, מלכות אחרת. אלא שאת אותה מלכות שמבקשת קואליציית נתניהו להקים אי אפשר ממש לתאר במושגים הפוליטיים המוכרים לנו. הפנטזיה שלה היא תיאוקרטיה, אבל התיאוקרטיה הזאת היא נוצרית יותר משהיא יהודית.

באותו שבוע בספטמבר, חיזרה ישראל כזכור על פתחה של ניגריה כדי שתתמוך בה בהצבעה במועצת הביטחון. נדב אייל כתב על העניין במעריב –

לפני שנה בערך נכנסו שני בכירים ישראלים לארוחת ערב עם ג'ונתן גודלאק (מזל טוב), נשיא ניגריה, האיש שאמור להציל אותנו מידי המדינה הפלסטינית.  הארוחה הייתה אמורה להתחיל בשעות הערב. הם המתינו עד רבע לשלוש לפנות בוקר, ואז הושבו אחר כבוד לשולחן האוכל. אחרי שיחת נימוסים קצרה, תהה הנשיא גודלאק בפני הישראלים הנבוכים על הדמוגרפיה בישראל. "האם כולם נוצרים אצלכם או שיש גם מיעוט יהודי?", הוא שאל. שתיקה קצרה נפלה בחדר, שתיקה דיפלומטית.

הו נדב אייל. אתה כה שנון ומתוחכם. אם תתאמץ עוד קצת, אולי תצליח להפוך לירון לונדון כבר בגיל 32. אבל יש משהו שאתה לא ממש מבין. הנשיא גודלאק צדק. אנחנו באמת נוצרים. לכל דבר ועניין, אנחנו שייכים לעולם הנוצרי. למעשה הניתוח שלו הוא מדויק: יש כאן רוב נוצרי (מה שנקרא "חילונים") ומיעוט יהודי.

הסיפור שאתם חיים בו הוא סיפור נוצרי, בייביז. אך מכיוון שרובכם חילונים מאוד, או לפחות חושבים ככה, אתם מתכחשים למישור הזה, ולכן גם לא מודעים לו. השמאל הישראלי חי בקליפת אגוז שמתנודדת על פני אוקיאנוס דתי, ומנסה לשכנע את עצמו שהסירה שלו היא כל העולם. לידיעתכם, גם אירופה היא כבר לא חילונית, אם היא היתה חילונית אי פעם. למעשה, גם הצורה שבה מופיע הסיפור של ישראל בשבילכם, כאנשים המתיימרים להיות מערביים-מודרניים, היא תמיד-כבר נוצרית.

6.

אבל מה בעצם אומרת המנטרה שעליה אני חוזר באובססיוויות כל הזמן, בעניין חינוכו של המין האנושי? במקום להסביר, אצטט ממאמרו של ההיסטוריון יהושע אריאלי, "תורת זכויות האדם" –

ייתכן שעומדים אנו על סף תקופה חדשה, עידן שאותו ראתה ההשכלה הנאורה כתכליתה של ההיסטוריה: הכוונה למימוש רעיון אחדות המין האנושי מבחינת כבודו ושוויונו האונטולוגי במימד ההיסטוריה. רעיון זה הוא שגיבש את דעתו של לסינג, ולפיה תולדות הדתות והאמונות שימשו ל"חינוכו של המין האנושי" לשלמות מוסרית, לאהבת האדם ולשלטון התבונה… מסגרות הזיקה וההתייחסות של הדמוקרטיה הליברלית השתנו במאה ה-20 והן מחייבות שינוי בעולם שהפך להיות אחד, ושאינו ניתן עוד לחלוקה.

7.

כדי להבהיר כמה הנקודה הזאת של חינוך המין האנושי רלוונטית בשבילנו, אני רוצה לחזור למקור, ל"חינוכו של המין האנושי" – מאמר אלגנטי ויפה ולהפליא שכתב גוטהולד אפרים לסינג ב-1777. מה שמעניין במאמר הזה, הוא שכל המחצית הראשונה שלו לא עוסקת בכלל במין האנושי, אלא דווקא בעם ישראל.

ככלל, לסינג מפרש מחדש את מושג ההתגלות ומתאר אותה כהתפתחות הדרגתית של השכל האנושי, מפראות לתבונה ועידון. תהליך חינוכו של המין האנושי הוא הוא ההתגלות. אבל במי בחרה ההשגחה לשמש כמחנכה של האנושות? צדקתם: בעם ישראל.

בפני עם פראי זה בחר האל להתגלות, בראשונה רק שאלוהי אבותיהם… באמצעות הנפלאות, שבעזרתם הוא הוציא אותם ממצרים, ויישב אותם בארץ כנען, הוא העיד על עצמו בפניהם כאל, החזק מכל אל אחר.

כעת שואל לסינג:

אבל איזה סוג של חינוך מוסרי היה יכול להתאים לעם גס כל כך, כל כך בלתי כשיר לחשיבה אבסטרקטית, שהיה מצוי עדיין כל כך בילדותו? לא אחר מאותו חינוך שמתאים לילדים: חינוך הנעשה באמצעות פרסים ועונשים המכוונים לחושים.

ושוב:

אבל לשם מה, ישאל השואל, להקדיש חינוך כזה לעם כל כך גס, עם שאיתו נדרש האל להתחיל לגמרי מהתחלה? אני משיב: כדי שבמשך הזמן יוכל האל להשתמש בביטחון מוחלט בבנים לאותו עם כמחנכים של כל העמים האחרים. הוא גידל אותם, כדי שיהיו מחנכיו של המין האנושי. היו אלה היהודים, ורק היהודים יכלו להיות כאלה – רק הבנים לעם שחונך בדרך זו.

העם העברי היה, אם כן, כלי בידיו של האל לצורך עידון המושגים החושניים שבהם החזיק המין האנושי בימי בערותו, ולמען קידומו ההדרגתי לדת אוניברסאלית תבונית. השלב הבא בדרך ליעד זה הוא הבשורה הנוצרית, אבל גם זה לא השלב האחרון: זו מצדה תוחלף בעתיד בדת חדשה שתביא את תהליך החינוך ליעדו.

8.

יש אומרים שנושא הבשורה השלישית הזאת היה היהודי שפינוזה, או היהודי מרקס, וכו' וכו' – אולי גם פרופ' שכטמן. בכל מקרה, זה התפקיד של העם היהודי: לחנך את האנושות. כעת, אם נסתכל על מאתיים השנים האחרונות, נראה שבתוך המערך העולמי התפקיד הזה התגלם בכמה צורות. כל צורה כזאת החליפה את קודמתה, אבל גם היתה בנוי עליה.

התפקיד הראשון (1789-0) היה זה הדתי-מסורתי, כלומר העם הנבחר, העם הראשון שהאמין באל האחד. התפקיד השני (1939-1789) היה זה של היהודי המערב אירופי המודרני, סוכנה של האוניוורסליות והקדמה – מרקס, פרויד, איינשטיין וכו'. בד בבד, כדאי לזכור שליהודים היה תפקיד מעניין נוסף, שעליו ממעטים כיום לדבר. למעשה, המקור היחיד המוכר לי שממנו אפשר לצטט בעניין הזה בלי להיחשב אנטישמי, הוא "יסודות הטוטליטריות" של חנה ארנדט –

לקיומה של [מדינת הלאום] היה דרוש, החל משלהי המאה השבע עשרה, מרחב חסר תקדים בהיקפו של אשראי מדינה, בעקבות התרחבותו וגידולו של היקף האינטרסים הכלכליים והעסקיים של המדינה… לפיכך היה זה אך טבעי שהיהודים ייקראו לתרום את עזרתם, הודות לניסיונם עתיק היומין בהלוואת כספים ומכוח קשריהם עם האצולה האירופית – שלא פעם העניקה להם הגנה מקומית. אכן היה זה עניינם המובהק של עסקי המדינה החדשים להעניק להיהודים זכויות-יתר מסוימות ולטפל בהם כבקבוצה נבדלת. (עמ' 61)

אבל נמשיך הלאה. כמו שכותבת ארנדט –

 "שקיעתה המהירה של אירופה לאחר המלחמה [מלחמת העולם הראשונה] מצאה את היהודים מנושלים מכוחם הקודם, מפוררים לכדי אוסף של יחידים אמידים. בעידן האימפריאליסטי איבד העושר היהודי את משמעותו… הגורם היהודי הלא-לאומי, התוך אירופי, [נהפך] למושא לשנאה כללית, משום עושרו חסר התועלת, והיה יעד לבוז בגין היותו נטול כוח. (עמ' 66)

בנקודה טראגית זו אנו מגיעים לתפקיד השלישי (או השלישי וחצי) של היהודי (1939 – ): הקורבן האולטימטיווי של הפשע האולטימטיווי. מכאן כמובן התפקיד המרכזי של יהודים בכינונם של מוסדות החוק הבינלאומי אחרי השואה. היהודים, על כל פנים, נצלבו כעם, ובכך גם כיפרו פוליטית על צליבתו של ישו. הציונות צמחה במידה רבה מתוך הפוזיציה הזאת, אך הפכה במהירות ל"יהודי רביעי" (1948 – ?), ששוב מכיל בתוכו את כל התפקידים האחרים. אלא שבפאזה הרביעית הזאת פורץ בעוצמה הולכת וגדלה התפקיד הראשון, הדתי, של העם הנבחר הכובש את הארץ המובטחת ועוקר/משמיד את יושביה. המדענים והפילוסופים, לעומת זאת, הוחלפו בסוחרי נשק וברוני גז, והדברים ידועים.

9.

 בשנים האחרונות ממש, צומח סוג של יהודי חמישי – הלא הוא היהודי של ה-BDS. שהרי, גם החרם על ישראל הוא מעין כנסייה בינלאומית שקמה אל מול הכנסייה הציונית הכלל-עולמית. זוהי כנסייה, שבה ממלאים הפלסטינים את הפונקציה של היהודים בתור הקורבן האולטימטיווי. למה דווקא הפלסטינים? לא ברור. כנראה בגלל שהאויבים שלהם הם היהודים, אבל לפטור את העניין ב"אנטישמיות" זה קצת פשטני. התמיכה בפלסטינים היא אנטישמית כמו שהמודרניות עצמה היא אנטישמית – לא יותר ולא פחות. כל הפרויקט המודרני, או הפרויקט של השמאל, מבוסס במובן מסוים על הניסיון למנוע מהתיאוקרטיה לקום – לפחות במישור הארצי. החזון של ממלכת דוד צריך להתחלף במלכות שמים האוניוורסלית של החוק הבינלאומי (או של הקומוניזם). המערך של האנושות vs. הקואליציה הציונית הוא במובן זה לא מקרי.

בעניין זה, אני רוצה לומר משהו קצת לא פופולרי. חסידי החרם מסבירים בדרך כלל שהם "נענים לקריאה הפלסטינית". אבל לפעמים אני חושד שהם נענים בעיקר לקריאה של היהודייה ג'ודית באטלר, היהודייה נעמי קליין וכו'. לא שזה כל כך נורא. אבל מבחינה מסוימת, גם בתנועת החרם נראה לפעמים שהיהודים ישלטו (או לפחות יהיו מאוד דומיננטיים) או יחוסלו (כלומר, התנועה תיעשה אנטישמית במובהק). אם היהודים ינצחו, תנועת ה-BDS תהפוך במשך הזמן למעין אנטי-ציונות, ההסתדרות האנטי-ציונית העולמית, מה שכיניתי פעם "ציון השמימית" הקמה אל מול ציון הארצית.

או בשורה התחתונה, עוד נצרות. שוב פעם נצרות.

10.

מה שבעצם ניסיתי לטעון עד כאן, הוא שכמה שלא נתאמץ ונהפוך אותו, הסיפור של "ישראל מול העמים" יהיה תמיד סיפור תיאולוגי, ולמעשה נוצרי. זה הסיפור שנתניהו מספר, אבל למעשה זה גם הסיפור שאנחנו מספרים לרוב. כל טיפה של משמעות, כל טיפה של גורליות וכל טיפה של אלימות שיש בסיפור הזה נשאבת משם.

אז מה אפשר לעשות עם המערך הזה? פעם חשבתי שאפשר לשחק עם התיאולוגיה. כלומר, כיוון שאנחנו נמצאים במקום כל כך טעון תיאולוגית (שמתם לב שאתם חיים שעה נסיעה מהמקום שבו אלוהים ירד מהשמים והפך לבנאדם??), אפשר אולי ללחוץ על הכפתורים הנכונים ולהפעיל את התיאולוגיה נגד עצמה. שאם נתאמץ, אולי נוכל להמציא איזו דת חדשה שתבלבל את העולם הנוצרי, ותפנה את גלן בק נגדנו. למשל, לצלוב את ישו מחדש. אגב, הוא יוכל להמשיך לחיות אחר כך. שמעתי שאפילו מוחמד א-דורה עדיין חי.

אבל תיאולוגיה היא משחק מסוכן. הוא לא מומלץ לנשים בהיריון, או לגברים עם בעיות לב.
אף פעם אי אפשר לדעת מה תפעיל הדוושה שעליה תלחץ.

11.

למען האמת, זה גם ילדותי. לעומת זאת, מה שהיה כאן בקיץ האחרון לא היה ילדותי בכלל. בשונה מהרוח שעלתה מכל מה שנכתב עד כאן, נדמה לי היום שמה שצריך זה להשתין על התיאולוגיה, ולברוח כל עוד נפשנו מהתפקיד של מחנכי האנושות, על צורותיו השונות. לחיות כאילו שכל הסיפור הנוצרי הזה על העם היהודי – עם ישו, והשואה, ושפינוזה ומרקס ובנימין ונתניהו והרוטשילדים וכריס כריסטי – לא היה מעולם. יותר מאי פעם בעבר, אני מאמין שזה אפשרי. רפובליקת האוהלים היתה בסופו של דבר אנטי-תיאולוגית. היא קרתה כאן, ולא בשום פנטזיה. בגלל זה, דרך אגב, היא כמעט לא עניינה אף אחד בעולם.

האנושות לא מתעניינת בנו כשאנחנו לא משחקים במגרש של הנוצרים. העולם רואה רק את ישראל שברוח. הבשר לא מעניין אותו, וגם לא הקוטג'. אם תרצו, אנחנו ישראל שבקוטג'.

כסמל אנחנו הדבר הכי חשוב בעולם. אבל כאנשים אנחנו כלום, כמו ילדים.

12.

כי כמו שציינו, העם העברי לא נבחר בגלל תכונות תרומיות כלשהן שבהן הוא ניחן. להיפך: העברים נבחרו ככלי בידי ההשגחה דווקא בגלל הגסות והפשטות שלהם. ואכן, כפי שכתב שילר, אחרי שהכלי מילא את תפקידו, אפשר היה לשבור אותו, וליצוק את התוכן בכלי אחר. והרדר אומר שבעוד עמים אחרים המשיכו להתעדן ולהתפתח מבחינה תרבותית, דווקא עם ישראל התאבן וקפא במצבו הפרימיטיווי.

ובכל זאת, הכלי עדיין כאן, בלי שום קשר ליעוד שלו.

לסינג אומר משהו מעניין בנוגע להמשך התפתחותו של הילד שזכה לחינוך, מול הילדים שגדלו פרא –

בעוד האל הנחה את עמו הנבחר בכל הדרגות של חינוך הילד, התקדמו האומות האחרות על פני הארץ לאור התבונה. רובן נשארו הרחק מאחורי העם הנבחר; אבל מעטות התקדמו הרבה מעבר לו. והרי גם זה קורה אצל ילדים שנותנים להם לגדול מעצמם. חלקם נותרים פראים לגמרי, ומעטים מצליחים לחנך את עצמם לדרגה מפליאה… [לעומת זאת], הילד שזכה לחינוך מתחיל בצעדים בטוחים אך איטיים; הוא מאחר להדביק רבים מילדי הטבע שהתרקמו טוב יותר; אבל לבסוף הוא עוקף אותם, ומרגע זה הוא יישאר תמיד לפניהם.

לכל זה יש הקשר אינטלקטואלי מסוים, שהוא לא כל כך משנה עכשיו. אבל אפשר לקרוא את זה ככה: גם אם עם ישראל מצוי במצב ילדותי, גס ומשובש יותר משאר העמים, הוא עשוי לתקן את עצמו – הפעם לא בתור שליח הנושא איזו בשורה, אלא בתור ישות העומדת כשלעצמה. זאת גם רוח התקופה: בצ'ילה, ביוון, בספרד, וכמובן כאן במזרח התיכון, פונים העמים אל המישור הגופני, הפנימי, ולא אל המישור הסמלי החיצוני. זאת התקווה היחידה, וזה הדבר היחיד שעובד.

ואכן, אני מתעקש שבקיץ האחרון, העם הישראלי זינק במפתיע זינוק נחשוני, חשף את כוחותיו הנסתרים, והגיע לדרגות של תודעה שאליהן הגיעו מעט עמים בתקופה הנוכחית. באמריקה, אומה בת מאות מיליוני בני אדם, השמאל לא מצליח להוציא יותר מכמה אלפים לחסום את הרחובות.

המהפכה הזאת יכולה וצריכה להימשך באותו מישור חברתי-תרבותי שבו היא התקיימה, כתנועה של בני אדם שמתעלמת לגמרי מההקשר הלאומי שנכפה עליהם (כן, מה שנקרא "הכיבוש"). אם היא מביטה אל העולם, הרי זה רק אל המהפכות האחרות שקורות עכשיו, ולא אל אובמה, אבו מאזן או נתניהו. בסופו של דבר, אולי דווקא מתוך אותה התפתחות פנימית בישראל תצמח בסופו של דבר בשורה חדשה למין האנושי.

אבל כרגע אסור לחשוב על זה.