Posts Tagged ‘צה"ל’

ואולי הכסף באמת נגמר

1 באוגוסט 2012

 "בחיתוך הברק נחשפו לי הרחק / הימים שנותרו בלעדי"

אלתרמן, שירים שמכבר

לפני קצת פחות מעשר שנים כתב ההיסטוריון יורי סלזקין באחד העמודים האחרונים של ספרו "המאה היהודית" את הדברים הבאים –

"בין מפני שהצליחה, בין מפני שנכשלה – המהפכה הציונית הסתיימה. האתוס המקורי של אתלטיות ונעורים, תוקפנות ונחישות נישא עתה על כתפיה של אליטה עייפה של גנרלים זקנים. חצי מאה אחרי היווסדה, יש לישראל דמיון משפחתי רחוק לברית המועצות חצי מאה אחרי מהפכת אוקטובר. הנציגים האחרונים של דור הצברים הראשון עדיין נמצאים בשלטון, אך ימיהם ספורים. בגלל שהציונות היא צורה של לאומנות ולא של סוציאליזם, ישראל לא תמות כאשר הם ימותו, אך הגנרלים החדשים והאזרחים שיבואו אחריהם יהיו רשאים לבחור איזון חדש בין נורמליות לבין אסרטיביות אתנית".
(תרגום: כרמה ושחר פלד)

אני אוהב את הציטוט הזה. יש בו משהו אופטימי. אבל לא ברור אם התחזית שלו מתגשמת. הדור החדש של הגנרלים והאזרחים כבר הגיע. הוא אכן בחר "איזון חדש" אבל לא לכיוון הנכון: כרגע נראה שהאיזון הזה נוטה לכיוון "האסרטיביות האתנית" אפילו יותר מהאיזון הקודם.

מה שכנראה נכון הוא שישראל דומה לברית המועצות בשנותיה האחרונות, כלומר בתקופת מלחמת הכוכבים. כזכור, רונלד רייגן הכריז בשנות ה-80 על תוכנית יקרה ברמות אסטרונומיות של הגנה מפני טילים באמצעות לוויינים מצוידים במערכות לייזר. בתגובה לכך, נאלצה ברה"מ להשקיע משאבי עתק משל עצמה כדי לעמוד במרוץ החימוש. אלא שלסובייטים לא היו מספיק משאבים. גורבצ'וב הבין שאינו יכול להמשיך במרוץ, ונאלץ ליזום רפורמות עמוקות, שהביאו במהירות להתפוררותה של ברה"מ.

בעידן של "כיפת ברזל", האסטרטגיה של ישראל מקבילה לכאורה לזו של ארה"ב בתקופת רייגן. אבל קל לראות שהיא דומה יותר לברה"מ. בזמן האחרון, ניכר שהוצאות הביטחון המתנפחות של ישראל מתחילות להיות גדולות על מידותיה. היו לזה כבר כמה וכמה רמזים. מי שקורא בערנות את העיתונים, יכול למצוא די הרבה מהם, אף על פי שהשלטון מנסה כמובן להקרין חוסן מקסימלי, והאנליסטים של הבורסה לא פחות. לפני חודשיים, אישרה הכנסת לגייס 22 גדודי מילואים בגיוס חריג. במקביל, הצבא מתגבר את כוחותיו גם בגבול ירדן. לכך יש להוסיף צוללות גרעיניות, קירות פלדה וכיפות ברזל במזרח, במערב, באוויר ומתחת לאדמה. בינתיים, הצבא דורש עוד 15 מיליארד  שקל (!) להתמודדות עם האיום ממצרים – ואף על פי כן בכלל לא ברור שהוא מוכן למלחמה. וזאת, בכלל בלי להכניס לתמונה את המלחמה נגד איראן.

ברור, שבידיעות האלה יש לא מעט דיסאינפורמציה שנועדה לנפח את תקציב הביטחון. ובכל זאת, הבעיה קיימת. אחת הטעויות הכי גדולות של השמאל היא ההכחשה של הסכנות הקיומיות, של מה שקרא אלתרמן "חיים על קו הקץ". אין טעות גדולה יותר מלהגיב בזחיחות ולומר שהגנרלים "סתם פרנואידים". הם אכן פרנואידים, אבל לא סתם. במצבה כמדינת מבצר, כשמערך משטרי החסות שמסביבה קורס, ישראל אכן בסכנה.

מבחינה זו, ההתפתחות המפתיעה של התקופה האחרונה אינה הקיצוץ בתקציב, אלא דווקא החלטתו של נתניהו להגדיל את הגירעון פי 2. סטנלי פישר כבר נזף בנתניהו. יש מי שחוזה שהגרעון כבר בדרך ל-8%. ושוב, גם כאן יש בלי סוף דיסאינפורמציה – הפעם מצד "ראשי המשק" והלוביסטים של האוליגרכיה הפיננסית. ועם זאת, לא הכול עסקים כרגיל. כאידיאולוג נוקשה של צמצום תקציבי, אין לנתניהו שום סיבה להגדיל את ההוצאות מרצונו החופשי, במיוחד לא בימי משבר עולמי. העובדה שהוא עושה זאת עשויה להצביע על כך שמשהו יצא משליטה. זאת הפעם הראשונה שבה מסתמן סדק משמעותי בחוסן הכלכלי שעליו הצליחה ישראל לשמור כלפי חוץ לאורך כל העשור האחרון. זה מה שמיוחד במצב המתהווה: מצור מדיני חסר תקדים, בתוך משבר כלכלי חסר תקדים.

ואיפה הרזרבות שהבטיחו רווחי הגז? נראה שהן כבר התפוגגו בין התבצרות להתחמשות, היו כלא היו. כרגע, נראה שהן דווקא צפויות לעלות לנו עוד 3 מיליארד שקל. שר הביטחון כבר הפליט כלאחר יד שארה"ב תצטרך לשלוח לנו עוד 20 מיליארד דולר. האם האמריקאים ישלמו בשבילנו את החשבונות? לא בטוח.

האם יתכן שהכסף באמת נגמר? יכול מאוד להיות שכן. כשדבר כזה קורה, אין שום סיבה שהאזרחים יידעו עליו מראש.

באופן תאורטי, הכת הצבאית יכולה לדרוש מהאזרחים להצטמצם יותר ויותר לצרכי ביטחון, כמעט עד אינסוף. יכול להיות שזה מה שיקרה, וישראל תנוהל פחות או יותר כמו אריתראה, כלומר כמחנה צבאי בלי שום מסווה של חברה אזרחית. בעצם, זה נאמר כבר במפורש, עם קמפיין "הגיוס לכולם" – שאינו אלא דרישה להפוך את ישראל ליחידה צבאית עם משמעת ברזל. השלב הבא הוא להעביר אלפי אנשים למחנות אוהלים, או לצריפים ופחונים. זה נשמע מופרך, אבל בעצם זה כבר קרה פעם, וזה קורה עכשיו.

החדשות הטובות הן שגם מחנות ריכוז עולים כסף. כמו שאמר נתניהו, אין ארוחות חינם. בנוסף, כנראה שזה לא יעבוד. יותר מאי פעם בעשורים האחרונים, הציבור הישראלי מחזיר התנגדות, ומבהיר לממשלה שאין לו יותר לאן להצטמצם. הנה, הגנרל-טייקון עודד טירה כבר פקד עלינו שבהתחשב באיומים "יש לשכוח מהמחאה החברתית עד האביב הכלכלי שיבוא, כך אני מקווה, בשנת 2014". אבל משה סילמן כנראה לא היה יכול לשכוח מהמחאה החברתית, וכך גם רבבות אנשים אחרים שחיים כמו רוחות רפאים. הצבא רוצה מהאזרחים עוד כסף, אבל האזרחים אומרים לו: "אין לי". כמו ברה"מ, החברה הישראלית לא מספיק שרירית כדי לעמוד במרוץ החימוש. אבל מולנו לא עומדת ארה"ב, אלא המציאות.

זה, שוב, מה שהופך את המחאה החברתית לחשובה כל כך, ומעניק לה משמעות מיוחדת ברגע הזה. ולכן כל מחאה חברתית היא היום רדיקלית – כלומר, כל מחאה חברתית שאינה מתקפלת, ואינה מכוונת לקידום אג'נדת הגיוס. בסופו של דבר, המחאה מציבה גבולות למרחב התמרון הסאדיסטי של החונטה התוקפנית ששולטת בנו – בזירה החברתית והמדינית גם יחד. היא אומרת לשלטון: "אם ישראל לא יכולה להחזיק את עצמה בלי להרעיב את תושביה – מצדנו שלא תחזיק את עצמה". כרגע היא אומרת את זה במובלע, אבל קרב הרגע שבו היא עשויה להגיד את זה במפורש. היא לא תצטרך "לדבר על הכיבוש" או "לדבר על ההתנחלויות". עצם ההתנגדות הקיומית יבטא משהו הרבה יותר רדיקלי: דרישה למשטר חדש. בעצם, כמו בברה"מ.

ואז, מה בעצם יקרה? התסריט האופטימי הוא הדרדרות מהירה אבל לא פתאומית: תוך כמה שבועות או חודשים, הבורסות בעולם יקרסו בעשרות אחוזים. בישראל יכה משבר כלכלי חסר תקדים בעקבות קריסתה של ספרד. יהיו לו כל מיני תוצאות, אבל אחת מהן תהיה ירידה חדה בהכנסות ממסים. הממשלה פשוט לא תוכל לבנות יותר חומות. מחנות האוהלים יישארו בנויים למחצה. בכך יתפורר מקור הלגיטימיות היחידי של הציונות כיום. פליטים ימשיכו להגיע בקצב מואץ, ולרשויות ההגירה לא יהיה מה לעשות בעניין. הממשלה תגיד לאזרחים שאין לה כסף להחזיק את מערכת הביטחון.

 כדאי להזכיר את אחד החלקים המעניינים והמפתיעים בנאומו של ראש השב"כ יובל דיסקין בפורום מג'די לפני שלושה חודשים:

"השליטה במה שקורה מעבר לגדרה וחדרה היא חלשה, גם בפן של יהודים וגם בפן של ערבים…  החלשות השלטון בישראל וכשלון הממשלה בתחום החברתי יכולים להביא לישראל "אביב" כמו שפקד כמה ארצות שכנות"

כשהדברים נאמרים על ידי ראש שירותי הביטחון, כלומר האיש שממונה על השליטה באזרחים, צריך לקחת אותם ברצינות. אבל זה היה באפריל. באותה תקופה רחוקה, עוד הכריזו בעולם שתל אביב היא אי של נהנתנות שלווה בלב המזרח התיכון הסוער. שבוע אחרי זה כבר התרחשו בתל אביב מהומות, ואחר כך הסתערות על בנקים. אם לוקחים צעד אחד אחורה כדי לבחון את המצב, אפשר לראות באירועים של הקיץ הזה אוסף של סימנים להתפוררותו המהירה של המבצר שבו אנו חיים. ואם זה המצב עכשיו, אפשר לדמיין איך הוא יתפתח בעקבות משבר כלכלי קשה.

אמנם, הציונות כבר התגברה על אינספור איומים. מביך לומר את זה, אבל אנחנו עם ויטאלי. יותר מכך: יש מסביב לא מעט ישויות פוליטיות שמצבן לכאורה גרוע יותר משלנו. אבל זאת לא ממש נחמה. ההיחלשות הזאת רלוונטית רק אם לוקחים בחשבון תסריט של מלחמה חזיתית. גם אם המשטרים העוינים מסביבנו יתפוררו, המשמעות תהיה הצפה גדולה עוד יותר בפליטים. במקום מדינות אויב יש בני אדם נזקקים שמבקשים לבוא להתארח.

כמובן, תמיד יכול לבוא דאוס אקס מאכינה – כלומר משהו גרוע יותר שיקרה למדינות סביבנו. לדוגמא, סכסוך בין שתיים מבין המעצמות האזוריות – טורקיה, מצרים או איראן – עשוי לדחוף אחת מהן לכרות ברית אסטרטגית גלויה או סמויה עם ישראל, שתיתן לה עוד אוויר. למעשה, נתניהו וברק יודעים את זה, ולכן הם רוצים כנראה לנסות את מזלם ולטלטל חזית אחרת.

*

עד כאן הניתוח של עתיד ישראל בחודשים הקרובים או בשנים הקרובות. ומה יקרה אחר כך, אחרי הקריסה? אני נוטה לקוות שישראל תתחנן לעזרה, אבל העזרה הזאת תבוא בתנאים שונים לגמרי מבעבר. זה, כאמור התסריט האופטימי.

 וכאן, לקראת סיום, הייתי רוצה להגיד משהו בנוגע לנושא הפזורה הישראלית שנדון כאן בהרחבה בשבועות האחרונים, ועל הקשר שלה לאותו קיום על קו הקץ. כי משפט כמו "מצדנו שישראל לא תחזיק את עצמה" יכול להיאמר די בקלות דעת כאשר הכותב יודע שהוא לא יהיה כאן כשזה יקרה. בנקודה מסוימת, שמתי לב לתופעה כזאת לגבי עצמי: כשאני מחוץ לישראל, או כשאני מדמיין את עתידי מחוץ לישראל, הרבה יותר קל לי לדמיין את ישראל נעלמת.

לפרקים, הסנטימנט הזה עלה כאן בבלוג – לא כל כך אצל כותבי הפוסטים אלא בחלק מהתגובות. יש כמה מגיבים שמופיעים מדי פעם בבלוג, שממש רוצים לראות כבר את בני עמם לשעבר נעלמים להם מהעיניים. בסך הכול זה די טבעי. אתם בונים לעצמכם עתיד חדש בארץ אחרת. יהיה הרבה יותר נוח אם המקום הבלתי נסבל שגדלתם בו יתנדף איכשהו. נכון, יש לכם כאן חברים ומשפחה. אבל גם לבן גוריון היו חברים ומשפחה בפולין. ובכל זאת, גורלם לא היה בראש מעייניו. בהיבט הזה, הפזורה הישראלית החדשה עלולה לשכפל את היחס בין הציונים בפלשתינה ליהודי אירופה. זה לא אומר שאתם רעים, כמו שהציונים לא היו במיוחד רעים. פשוט ככה זה.

לא מזמן, כשדיברתי עם מישהו על ההבדל האבסולוטי בין נקודת המבט של מי שחי ישראל לבין זו של מי שחי בפזורה, הוא דחק אותי לקיר ושאל אותי האם אני מוכן להתחייב שאשאר בישראל עד הסוף המר. למען האמת, אני לא מוכן להתחייב. אמנם, אני לא מצליח לחשוב מה אוכל לעשות לאורך זמן בארץ אחרת – בעיקר כי אני לא ממש שולט בשום שפה חוץ מעברית. ובכל זאת, עדיף לא להבטיח.

אבל הגורל האישי שלי הוא לא מה שחשוב כאן. מה שחשוב הוא, שתמיד ישארו מיליונים שלא יוכלו לעזוב. אנחנו מוצפים בפנטזיות על חזרה לגלות, אבל גרמניה עדיין לא נתנה לנו את מדינת תורינגיה, ואפילו לא את זקסן אנהלט. לכן, כשמדברים ברצינות על כל סוג של חזון לעתיד של המקום הזה, צריך לדעתי להתייחס למצב כאילו אופציה של בריחה לא קיימת. כאילו אין פזורה. כששמאלנים ישראלים בחו"ל מדברים על ה-BDS, על העולם אחרי הציונות, הם חייבים לשאול את עצמם אם הם באופן אישי היו מוכנים לעמוד בהשלכות של זה. אחרת זה נשמע קצת לא אמין, לא כן?

אפשר, ואפילו מומלץ, לדמיין את סופה של ישראל, אבל לדמיין אותו מבפנים זה שונה מלדמיין אותו מבחוץ.זה נשמע טריוויאלי, אבל בעצם זה בכלל לא. מרגע שחושבים על המקום הזה בלי אופציה של עזיבה, כאילו ברלין לא היתה מעולם, כל השאלות נראות פתאום כבדות ומבהילות הרבה יותר.

אנחנו באמת כאן, ממש ממש כאן. אין שום אופציה של גלות, של "יציאה מהמשחק". ואף על פי כן, אנחנו לא מוכנים לשלם את החשבון על עוד חומה ועוד מערכת הגנה מטילים. האם הייתם מוכנים לעמוד מאחורי זה?

זה, אם תרצו, המבחן המוסרי האמיתי.

הסוד של השבט

1 בנובמבר 2011

 לפני שנתיים, השתתפתי בסיור בברלין מטעמה של איזושהי קרן אירופית לטיפוח עיתונאים צעירים מהמזרח התיכון (אותה קרן ששיגרה אותי לאחרונה לבריסל). ביום האחרון של הסיור, נלקחנו למוזיאון השטאזי במזרח העיר. מזרח גרמניה היא המדינה המודרנית היחידה שפורקה פשוטו כמשמעו, מה שאיפשר כידוע את המצב יוצא הדופן של חשיפת חלק מסודות משטרת הביטחון שלה. מדריך צעיר, מזרח גרמני אנטי-קומוניסט, הוביל אותנו לאורך התצוגה, שכללה בעיקר אמצעי ציתות ומעקב שונים שהיו בשימוש השטאזי. כל זה הסעיר מאוד עיתונאית ציונית אחת מהקבוצה הישראלית. היא עמדה מזועזעת מול מכשירי ההקלטה המוצפנים בתוך עטים, מנענעת בראשה, לוחשת "Oh my god" בקול רועם. לשיא של ריגוש היא הגיעה מול אחד המוצגים – אבן שבתוכה הוסתר מיקרופון. בשלב זה היא ספקה כפיים, פלבלה בעיניה והזדעקה על רשעותו  חובקת הכול של הארגון.

נעמדתי לידה, וכאשר המשכנו הלאה שאלתי אותה בזהירות מה גורם לה לזעזוע גדול כל כך, והאם אינה חושבת שהשב"כ והמוסד משתמשים כיום באמצעים מתוחכמים הרבה יותר. העיתונאית הסתכלה בי מופתעת, חשבה לרגע ואז אמרה: "כן, אבל אל תגיד את זה כאן. יש כאן פלסטינים, והם יודעים עברית".

זאת היתה אמירה קצת מגוחכת, אבל אופיינית למדי למנטליות הנפוצה בישראל, מדינה שבה לומדים התינוקות לשתוק עוד לפני שהם לומדים לדבר. האליטה הישראלית גדלה סביב סודות צבאיים, שנוכחים תמיד בסביבה. השתיקה והסוד הם למעשה מה שבונה את תחושת השייכות שלנו, ואפילו את האזרחות שלנו.

בימים האחרונים, בעקבות העונש המזעזע שהוטל על ענת קם, חשבתי לעצמי מאיזה גיל מוקדם עניין הסוד נוכח בחיים שלנו. בבית הספר שבו למדתי היו שני אחים שאביהם היה קצין בכיר ביחידת עלית כלשהי. כבר כשהיו בכיתה ב' או ג', נשמעו לחישות שהילדים האלה יודעים את "הסוד הכי גדול של צה"ל". הם היו ילדים רגילים, אבל היתה מסביבם איזו הילה. ביום שבו נרצח אבו ג'יהאד, הם באו לבית הספר שתקנים מעט יותר מהרגיל. המורים הגברים, יוצאי הצבא, עמדו בהפסקה ליד החלון של הקומה השנייה והביטו בהם בהערצה, בעוד הם הסתערו זה על זה בפראות מסוימת במגרש הכדורגל שבחצר.

בערבה, באזור שבו גדלתי, היו המון בסיסים סודיים שהיו מזוהים באופן כללי עם ישות מופשטת שתוארה בתור "המודיעין". זה הוסיף לנוף איזה מימד של מסתורין, שהתבטא באופן ויזואלי בצפלין הענק שהיה תלוי מעל האופק. הבלון הלבן והבוהק הזה היה העצם הכי בולט בשמיים, אבל היה עטוף במסתורין, לא הוזכר בשום פרסום, לא הופיע בשום תמונה, ובאופן רשמי לא היה קיים. כך גם החיילים הצעירים שחזרו מהצבא, והוריהם הגאים אמרו שוב את אותה מלה: "הוא במודיעין, אנחנו בעצמנו לא יודעים מה הוא עושה".

אם חושבים על זה, אז צעיר בן 18 ששומר מפני משפחתו את המקום שבו הוא נמצא כל השבוע הוא בעצם תופעה די פסיכית. היא אפשרית רק בחברה שמתפקדת למעשה כיחידה צבאית, שנענית כולה לצו הסודיות. לחילופין, אפשר לתאר את החברה הישראלית כמעין שבט, שמתגבש סביב סוד עלום.  הרי הפקודות הצבאיות עצמן לא מספיקות כדי לשמור את הסוד מחוץ לצבא – נדרשת גם יראת הכבוד והצייתנות של האזרחים. הצייתנות הזאת מתבטאת אפילו במקומות כמו ויקיפדיה – פרויקט שאמור להתבסס על הפצת ידע. בדף השיחה על הערך כנף 2 (שבעצמו לא מכיל הרבה מידע), כותב אחד העורכים:

מה לעזאזל אתם חושבים שאתם עושים? אתם עוברים על בטחון השדה של מדינת ישראל אין לערוך ערך זה! בפקודה!

ונשאלת השאלה: בתוקף איזו היררכיה מחלק אותו עורך פקודות למשתמשי האנציקלופדיה החופשית? ההיררכיה של ויקיפדיה? כנראה שלא. סביר יותר שהוא מנסה להפעיל את ההיררכיה הלא כתובה שעוברת דרך האוכלוסייה היהודית בישראל: אם שמעתם סוד, הסוד הזה הוא גם שלכם. מה שנקרא: "לא היית אמור לדעת את זה".

מיום הולדתה, החברה הישראלית בנויה במידה רבה על שתיקה – השתיקה על גורלם של 700 אלף הפלסטינים שנעלמו פתאום בשנות מלחמת העצמאות. הסוד הגלוי הזה הפך במשך הזמן לסוד כוחה של ישראל, וספח לעצמו סודות נוספים. מישהו די חכם גילה את האפקט של השתיקה המטאפיסית הזאת, שמקרינה כוח עצום כלפי חוץ וכלפי פנים. כך נולד המיליטריזם הישראלי הדיסקרטי, העמום, הנשגב והיהיר, שהתגלה כחזק הרבה יותר מתהלוכות ומפגנים צבאיים. כך נולדו גם אנשים כמו אהוד ברק, שהשתיקה היא מפעלם העיקרי.

הסוד מעניק לחיים כאן הילה רומנטית. הוא גם משמש מרכיב משמעותי באבחנה בין האליטה האשכנזית, שיודעת סודות ומסתובבת עם סודות, לבין כל השאר. אל מול הסוד הצבאי, הכול נראה זניח, קטנוני, ילדותי ולבנטיני. במיטבו, הסוד הוא סמוי כל כך שלא יודעים שהוא קיים – כמו הלוחמים של סיירת מטכ"ל שמסתובבים כמו סתם חיילים בצנחנים, בלי תג. בתוך הסוד הגדול והמפעים (טילי יריחו) נטמעים כל מיני סודות קטנים ומלוכלכים (האשה הפלסטינית ששברת לה את הלסת). לגבי כולם נוקטים באותה מדיניות: שתיקה. זה פועל מצוין, וגם בונה את אותה גבריות מקומית שזכתה לתהילה בעולם כולו.

ישראל היא כמו אותם גברים, שנראים נורא חכמים בגלל שהם שותקים כל הזמן. כאשר הם פותחים את הפה מתברר שהם די סתומים. כשבכירי השב"כ או חיל האוויר מחליטים להתמודד בכנסת, מתברר פתאום מה רמת האינטליגנציה של האנשים המופלאים האלה. חשבו למשל על גדעון עזרא.

כבר כתבתי פעם, שהעיתונות בישראל נועדה בעיקר להסתיר מידע, כלומר לסתום את החורים במידע שיש לציבור באמצעות מידע לא רלוונטי. לא התעסקתי אף פעם בדברים סודיים במיוחד בתור עיתונאי, אבל הייתי במקרה משכתב זוטר בדסק החדשות של הארץ ביום של התקיפה בכור הסורי. אני זוכר איזה מאמץ היו צריכים עורכי החדשות והגרפיקאים להשקיע כדי להסתיר את העובדה שהצנזורה פסלה להם חצי מהידיעות והפרשנויות. הקורא קיבל עיתון מלא טקסט ותמונות, אבל בעצם כל מה שהיה בו זה צנזורה. העיתונאים בישראל מופקדים על הסוד יותר משהם מופקדים על המידע.

*

המחיר של המצב הזה, של קוד הסודיות, מורגש בתקופות כמו התקופה העכשווית. מכל מה שקורה במישור המכונה "מדיני-בטחוני" שומעים רק איזה רחש, לחישות, שמתבטאות באופן קריפטי, אולי מהופך, בנאומי ראש הממשלה ובמאמרים בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות. בינתיים מפורסמות גם כל מיני ידיעות על זה שישראל מגדילה את ארסנל צוללות המכה השנייה שלה. אבל מה אפשר להגיד על כל זה? ברור שאלה עניינים גורליים ביותר, אבל אנחנו לא יודעים עליהם כלום. בד בבד, איך אפשר לנהל דיון על נושאים כמו שביתת המתמחים או הקסאמים בדרום, כשמתחת לרגליים חותרת צוללת אטומית בדרך ליעד לא ידוע? למעשה, תושבי ישראל עכשיו הם כמו אסיר, או כמו חייל בטירונות, שלא יודע מה יקרה איתו אפילו עוד שעה.

אם לנסח בפשטות את משמעות המעשה של ענת קם, שהופך אותו לכל כך מעורר הערכה, הרי זו ההפרה של קוד השתיקה הזה. קם לא מסרה מידע לשום גורם זר, אבל היא לא קיבלה על עצמה את הכללים של הסוד, שאותם מקבלים על עצמם רוב ילדי האליטה. בכך היא תרמה תרומה עצומה לנורמליזציה ולאזרוח של החברה הישראלית, ועל כך היא גם נענשה.

קשה לשכוח את החגיגה של הח"כים מהימין כשהוסר צו איסור הפרסום על פרשת ענת קם לפני שנה וחצי. אבל בין הדברים שנאמרו אז היו מרכיבים מעודדים. למשל בהודעה לעיתונות של אורי אורבך, שאמר כי צה"ל צריך לסנן גורמים מסויימים מהשמאל הקיצוני שעלולים לנצל לרעה את תפקידם הסודי לצרכים פוליטיים. "הצבא חייב לבחון היטב את מי הוא מגייס ובידי מי הוא מפקיד את בטחון אזרחי ישראל", אמר אורבך.

אם הצבא אכן יגלה חשדנות בגיוס אנשים בעלי עמדות מסוימות, זאת יכולה להיות ברכה די גדולה. הרעיון שאזרח ישראלי מחויב מרגע לידתו לאיזה סוד הוא די בזוי. אף פעם לא קיבלנו על עצמנו את זה. אם אתם פוחדים שאחשוף סודות – אל תספרו לי אותם.

אפרסקים

17 באוקטובר 2011

רתם אילני

אנחנו הטבחיות, טיפחנו קשרים עם המרכזנים כדי לקבל קווי חוץ.

כמובן שזה היה לפני הניידים. מי שהגיעה לשרת בבסיס הדרומי הענק, הוצפה מיד בבוהק שמש מסנוור וחיפשה צל קורה ואיזה יחסים עם מישהו כדי לשרוד שם. אז כשהגעתי למטבח, הוותיקות אמרו "אנחנו מביאות להם פירות, עוגות ובורקסים, שמגישים רק בחדר אוכל טייסים והם נותנים לנו קווי חוץ, לטלפן לחבר, את יודעת… תדעי לך, אם אין לך קשרים שם, את לא יכולה לטלפן החוצה. רק קצינים מקבלים קווים חופשי".  כמובן שגם אני רציתי לטלפן לחבר וגם רציתי לעשות מה שהאחרות אומרות כי כל המקום הזה הפחיד אותי. בחוש כלשהו הבנתי שעשיתי משהו בטעות, הרי אני כאן, אבל הן יהיו חברות ויעזרו לי. אנחנו עבדנו במטבח במשמרות והיינו צריכות להגיש בחדר אוכל קצינים ובחדר אוכל טייסים. לרסר"ים הגישו טבחים בנים, ולשאר, הכלליים, הם הגישו לעצמם בכלל.

ביום ראשון היה לנו זמן אחרי ארוחת בוקר וקבלת ספקים והיינו שולחות מישהי למרכזיה להביא אוכל לחמודים. המרכזנים ישבו בתוך בניין שמור, כניסה בתפקיד בלבד, אבל אנחנו נכנסנו. גם הם עבדו במשמרות והיו צריכים לענות לשיחות נכנסות ולהעביר אותן ליעדן. אם חייל או חיילת פשוטים היו מטלפנים ומבקשים בקול מהסס קו חוץ, הם היו צריכים לשאול "בתפקיד?" אם היא אמרה כן, לוחצים על הקו ונותנים. אבל זה המשיך. הם היו צריכים לעלות על הקו אחרי שלוש דקות ולשמוע האם השיחה אכן בתפקיד במקרה שלא, לנתק אותם. בגלל שהם היו בנים, החיילות היו מבקשות מהם בקול עדין ומתחטא, מפלרטט אפילו. אבל החיילים ביקשו בזהירות ונימוס מופלג.

כשבאנו למרכזיה להביא להם מאכלים, הם היו משתובבים שם אחד עם השני ועושים שיגועים בטלפון לכל מיני חיילים ובסיסים. הם היו חביבים.

אנחנו הטבחיות, היינו חיילות מופרעות. לא היינו אינטלגנטיות כמו המפענחות או הבודקות. להן היה מקצוע. גם המרכזנים היו מופרעים, לא פחות מאיתנו. כך קרה, שביום ראשון אחד חם ומלא געגועים, הבנות אמרו, רוצה ללכת למרכזיה להביא להם אפרסקים?

כן, למה לא. הן נתנו לי כובע ב' ירוק מלא באפרסקים קרים וטריים. התחלתי לצעוד בשמש , ידי מלאות בכובע, לעבר המרכזיה. הגעתי, מכיוון שהיה אסור להכנס, רק נשענתי מעט על הדלת והם כבר רצו לעברי צוהלים ומריעים "אפרסקים!." בכובע היו ארבע עשרה אפרסקים ובמרכזיה היו חמישה בנים. הם צחקו וחייכו ואמרו תודה. שבי קצת, הרסר"ית לא תבוא עכשיו. בעלה שגם הוא רס"ר חולה והיא במרפאה איתו". ישבתי ואז הם סיפרו לי שהיום באה קצינה חשובה, פתחה את הדלת, הציצה על חמישתם ובחרה לה פקיד נאה ללישכתה. היא היתה מלווה בקצין המרכזיה, הנמיכה את קולה, הצביעה על דניאל ואמרה "אותו, אני רוצה אותו" והקצין הנהן בשקט. למדתי דבר חדש. המרכזנים לא סתם יושבים פה במשמרת של חמישה על עבודה אולי לאחד. כאן בוחרים פקיד לקשט את המשרד ומי שיש לו יותר קשרים בוחר ראשון מכל מחזור שהגיע מהטירונות. דניאל אמר שהיא נראתה לו בסדר, בטח תשחרר אותו מוקדם כל יום. לא נראית אחת שתחזיק אותו סתם במשרד עד תשע בערב, בשביל להסתכל. הבנים צחקו ואמרו יאללה, בקרוב אצלנו, שנצא מהחור הזה ונראה גם חיילות נשטוף ת'עיניים, יבש פה כמו הנגב.

אמרתי להם שאני חוזרת למטבח ושיתנו לנו בצהריים קווים, אנחנו מתות לדבר עם הבית. הגרון שלי היה קצת חם מכל הסיפור הזה, אבל מה שהיה איכפת לי זה לטלפן בצהריים לחבר שלי. כי בשבת הוא לא ענה לי בכלל והיו לי דאגות. וגם, רציתי לבכות לו. הבנות אמרו לי שבמקלחות יש זיהום על הרצפה, לא להתקלח אף פעם יחפה, ורציתי לברוח הביתה ולהגיד לו שיבוא גם הוא.

הלכתי לי בשמש עם כובע בד רחב וירוק, ריק עכשיו, וג'יפ של רסר משמעת נעצר על ידי. זה היה אמגרס. באופן כללי, הוא שנא אשכנזים ונטפל לחיילות שנראו לו מצפון תל אביב ואוכלות קוטג'. ככה הוא אמר. אבל הוא הכיר אותי מהמטבח והטיולים למרכזיה, אז במקום לתקוע לי תלונה על הליכה על הכביש ולא על מדרכה, הוא אמר "עלי" והביא אותי למטבח. קצת חששתי ממנו, אבל ידעתי שהוא לא שונא אותי. אתן מביאות אוכל של טייסים לבנים במרכזיה? וואללה… וחייך לעצמו חיוך עם שיניים חזקות. עושים חיים הבנים האלה…

אני כבר חשבתי שאם החבר שלי לא יענה גם היום , אני בטח אברח אחרי המשמרת. לא איכפת לי. אם יתפסו אותי, איזה עונש יתנו לי? יורידו אותי בדרגה?

כשנכנסתי למטבח כבר היה צריך להגיש צהריים ואני לקחתי את חדר אוכל קצינים יחד עם דרורה היפה ועם דלית העצובה. גם אנחנו היינו עצובות, אבל כל הזמן צחקנו. אני ודרורה המצאנו איך לזייף פסים של הרסר"ית שלנו, מראים את זה לחיילים ששומרים בשער והם מסתכלים בקינאה ואומרים כיף לך, והיינו אלופות הבריחות. אני לחבר שלי והיא לחבר שלה. דלית לא ברחה כי היא רצתה לצאת מהמטבח ולהיות פקידה של קצין שמצא חן בעיניה אבל לא שמע על קיומה. פולה אמרה כל הזמן לי ולדרורה שהטרמפים שלנו בלילה נורא מסוכנים אבל זה לא עצר אותנו בשום רגע שהיה אפשר לברוח בו. החבר שלי לא סבל את הבריחות שלי. הוא רצה למלא את תפקידו בבסיס שלו בשקט. בלי שאופיע פתאום בעשר בלילה  בשער והש.ג יטלפן לו היא באה היא באה. אבל אני הייתי אובססיבית. החבר של דרורה עבד בחוף באילת ואהב לשתות וגם לעשות סמים וגם היא היתה אובססיבית. אבל עזרנו זו לזו וכל הבנות האחרות כמעט חיפו עלינו ודאגו מאד.

בשלוש סיימנו לנקות. ניקיתי קצת את עצמי והתיישבתי לחייג למרכזיה, מוטי, אתה יכול לתת לי קו? מי זו? אני מהצהרים, כן, בטח מתוקה, שיחקתם אותה היום עם האפרסקים עשינו מסיבה קחי… הטלפון צלצל שלושה צלצולים ואוסנת הפקידה שלו ענתה צוחקת. כשהיא שמעה אותי היא הפסיקה לצחוק ואמרה הנה הוא כאן אתמול בלילה היינו בתרגול מיוחד, חיפשת אותו? היה לי חם נורא והזיעה נטפה לי לתוך העיניים. סגרתי לפני שהוא לקח את הטלפון. אמרתי לבנות שאני נוסעת. הן התקבצו סביבי ושאלו מה קרה אבל אני אמרתי להן תנו לי לזוז. אל תדאגו, אני בסדר. בפעמים קודמות הן אמרו לי שאם הוא ככה אתי עכשיו, ברווקות, מה יהיה בנישואים. סידרתי את הכפתורים בחולצה ואת התג, כדי לא לחטוף בדרך אל השער תלונה, חטפתי את התיק שלי מהארון והתחלתי לזוז מהר מהר לכיוון השער. היה לי ללכת שני קילומטר והאספלט הקרין חום של שמש צהריים לוהטת. לא יכולתי בכלל להרים מבט מעוצמת האור שהיתה בחוץ. אבל בכל זאת, הלכתי על הכביש ולא על המדרכה.

עוד זכרונות בלתי מהימנים מבסיסי צה"ל:

מסמך וינקלר-אושר

גרהרד ריכטר רקד באך כששירת בצה"ל

החיילים של רמת החי"ל

מאחורי כל זה מסתתר עצב

9 במאי 2011

גלעד רייך
אמסטרדם

עם כניסת יום הזיכרון התמלא עמוד הפייסבוק שלי במגוון סטטוסים אנטי-צבאיים ואנטי לאומיים. חבריי, אנשים שפרקטיקת ההלקאה העצמית של השמאל מביאה אותם לפרסם באופן תדיר כתבות מאתר "הארץ" המוכיחות את נאמנותם לרעיון האנטי-ציוני, למען ידעו חבריהם שהם הם השמאלנים האמיתיים, חידדו את מקלדותיהם ושיחררו לאוויר מגוון הצהרות קולעות כגון: “‎נזכור, את חיילי צה"ל שוברים ידיים ורגליים (ברוח דרכו ודבריו של יצחק רבין) ומענים אותם בעינויים קשים", בתוספת קטעי וידאו מצמררים בהם נראים חיילי צה"ל שוברים ידיים ורגליים לפלסטינים. התגובות היו תואמות: “קלגסים ארורים! חיות אדם!”, כתב אחד. “רוצחים במדים", כתבה השנייה, “יפי הבלורית והתואר" התחכם השלישי, למקרה שמישהו פיספס התיזמון המקרי. 

אני, שמסכים עם כל מילה שהופיעה בתגובות ולעיתים גם כותב תגובות ברוח דומה, מצאתי את עצמי פתאום מרגיש לא בנוח עם עיתוי הפרסום של הסטטוסים האלו דווקא בערב יום הזיכרון, בזמן שטקסי הזיכרון, רשמיים או אלטרנטיביים, עדיין לא הסתיימו. יקומו בוודאי המבקרים ויאמרו: זהו בדיוק היום להזכיר לכל שאר חברינו בפייסבוק את עוולות הכיבוש ואת האלימות הצה"לית הברוטלית כלפי הפלסטינים. יום הזיכרון הוא יום התעמולה הרשמי של האידיאולוגיה המליטריסטית הרצחנית ופולחן מוות בשירות המדינה. זה הכל נכון. ועדיין, הרגשתי לא נוח. יכול להיות שמכבסת התעמולה הציונית נצחה אותי אחרי כל השנים האלו? שאני כבר לא באמת שמאלני אמיתי כמו שהייתי? או אולי אילו החיים בנכר שגרמו לי לשכוח שמאחורי האבל הרשמי מסתתרת אידיאולוגיה לא פחות רשמית שנועדה להצדיק אותו?

הודעת טקסט פשוטה שקיבלתי מאמא שלי: “אנחנו אחרי הטקס. אתה מאוד חסר לנו היום. תתקשר לסבתא", ריגשה אותי מאוד, אבל גם חידדה עבורי את הקונפליקט. הבנתי שמעבר למסך העשן של הנאומים, השירים והטקסים הבלתי נסבלים, יום הזיכרון צרוב אצלי כיום (כמעט יחיד) של אינטימיות משפחתית, שעצב גדול מאפשר אותה. ולא שהכרתי את מי מהנופלים במשפחתי. אבל אני מכיר היטב את פניה העצובות של דודתי רותי, שאחיה, שעל שמו קרוי אני, נהרג במלחמת 73', ואת גל הרגשות הגואה שעובר בי כששקופית עם תמונתו, יפה וצעיר, מוקרנת על המסך בטקס ב"בית הלוחם". אפילו טוב יותר אני מכיר את כתפיה הרועדות של סבתי, כשהיא בוכה על קברו של אחיה שנהרג במלחמת 48' והוא בן 15. כשעוד גרתי בארץ, רותי ואני היינו יוצאים מהטקס מלאים בכעס עצור: על הנאומים הריקים, על האופי הקולקטיבי של הזיכרון, על הדימויים הסמי-פשיסטיים שבהם היו מעטרים את במת הטקס. מבית העלמין בקריית ענבים הייתי יוצא בדיכאון מהול בייאוש: מהמנהג הצבאי המגונה לירות שלוש יריות "של כבוד”, כאילו אלו שבאו לזכור צריכים עוד תזכורת, מהחיילים הצעירים המחלקים פרחים ולא רואים את האבסורד שבכל העניין, ובעיקר מהיררכיית החיים הציונית, שבה ממלאים גיא שלם בקברים אבל לא דואגים לסדר גישה לנכים שבאו לבקר אותם, כמו סבתא שלי.   

מאז הגלות שכפיתי על עצמי, גלות הנובעת בחלקה מכל אותם מאפייני ישראליות שהפכו את החיים בארץ למתסכלים וכואבים כל כך, קל לי יותר לראות את ההבנייה האידיאולוגית, את שטיפת המוח, את העיוורון הציוני שגדלתי בו והפכתי בעל כורחי לאחד מתוצריו. אני לא יכול לחשוב על 48' בלי לחשוב על הנכבה, על 73' בלי לחשוב על היהירות והאלימות שקדמו למלחמה הזו, או על צה”ל בלי לחשוב על פשעי המלחמה שחייליו/חיילנו מבצעים בכל יום. אבל אתמול, כשקיבלתי את הודעת הטקסט מאמא שלי, הבנתי שלצד כל זה מסתתר גם עצב גדול, עצב א-פוליטי אם להשתמש במונחי הבלוג הזה, עצב על אלו שאיבדו את היקר להם מכל (סליחה על הקלישאה. אבל האם יש משהו עצוב יותר בעולם מאם שאיבדה את בנה, יהיו הנסיבות אשר יהיו?) וששום עמדה פוליטית ומוסרית לא תוכל להעלים אותו. טקסי זיכרון לאומיים הם בוודאי לא המקום לבטא את העצב הזה וברוכים מארגני טקסי הזיכרון האלטרנטיביים המכירים בקיומו ומחפשים מקום לבטא אותו מחוץ לשיח הלאומי-מליטריסטי. יש שיאמרו שטקסים כלל לא קשורים לחוויה האינטימית והפרטית של אובדן וגם אם זה אני מסכים, לפחות רציונלית. אבל האופן המוחצן, הכמעט אקסבציוניסטי, שבו חבריי כותבי הסטטוסים בחרו להדגיש את התנכרותם ממה שהתרחש באותו רגע בכל הארץ גרם לי להבין שכאן אני נבדל מהם. נבדל מהם כשם שאני נבדל מכל אדם שאינו מכיר בכאב, בעצב ובצער של האחר, או שלו עצמו.  

אנשים כמוני (איך הבנתי מה זה מעמד)

3 באפריל 2011

אחרי שהחלטתי שאני לא ראוי להשתייך יותר למחנה השמאל, ושלמעשה אני ריאקציונר, קראתי קצת בקפיטל של מרקס. בד בבד, נברתי מעט בהארד דיסק, ומצאתי כמה קטעים שכתבתי באיזה קובץ במחשב מלפני יותר מ-12 שנה. הם עוררו בי כמה מחשבות.

יצא לי בשנים האחרונות להכיר מקרוב צעירים אשכנזים משכילים, מצליחים ושמרנים מאוד – כאלה שרואים בכל מה ששונה מהם הפרעה לסדר ולהיגיון. אני חושב במיוחד על טיפוס אחד כזה שאיתו עבדתי פעם, אדם מוכשר, אינטליגנטי ולבן – מעין ירון לונדון בן גילי. כשאני חושב על משמעות המלה ריאקציונר בישראל, הבנאדם הזה עולה לי בראש. אותו אדם ידע למצוא תשובה לכל בעיה על ידי ניתוח פשוט והגיוני. הוא החשיב את עצמו לאיש מחנה השלום, אבל כשהחלו לעוף קסאמים מעזה הוא אמר שצריך להעלות לאוויר כמה מטוסי אף-16 ולהרוג אלף אנשים בדיוק. הוא טען שהדבר יבטיח שקט וכך יחסוך סבל עתידי לכל הצדדים. "בדיוק כמו שעשו לערבים בגליל ובמשולש כשהם התחילו לחסום כבישים, ככה צריך היה לעשות לפלסטינים, רק בקנה מידה יותר גדול. בסופו של דבר זה לטובתם – גם מבחינת מספר האנשים שימותו", אמר.

העניין הוא שהסתדרתי איתו ממש טוב. השפה שלנו היתה דומה, וכך גם עולם המושגים. כמוהו, גם אני הייתי התלמיד הכי טוב בכיתה. כשהילדים אחרים בכיתה היו מתלוננים שהבחינה היתה קשה מדי וכללה נושאים שלא נכללו בחומר הלימוד, שימשתי תמיד הוכחה לכך שהבחינה היתה דווקא אפשרית – עובדה שקיבלתי 96. לכן אימצתי בשלבים מסוימים את האידיאולוגיה הבורגנית הנפוצה, על פיה אלה שלא הצליחו פשוט לא התאמצו מספיק: בזמן שאני התכוננתי למבחן, הם הרי שיחקו כדורסל. יותר מכך: ראיתי בעצמי קורבן של אותם "עצלנים".

אם היתה נקודת זמן שבה שיניתי את השקפתי, זה היה בצבא. זה קרה בעקבות חוויה די בנאלית, אבל שבאופן מפתיע דווקא לא קשורה למחסומים. לא ראיתי אפילו קצה של מחסום בצבא.

בדצמבר 97', מיד עם תום הטירונות הכלל צה"לית, הוצבתי בבסיס נ"מ גדול בנגב כפקיד במשרד המילואים. כשהגעתי לשם, היה ברור לי לגמרי שזה הולך להיות עניין זמני. עוד לפני הגיוס התחלתי במיונים ל"ביטאון חיל האוויר", שאותם עברתי די בקלילות. כאמור – הייתי התלמיד הכי טוב בכיתה, אם לא למעלה מזה. דמיינתי שתוך חודשיים, אחרי שהעניינים הפרוצדורליים יוסדרו, אגיד שלום לפקידות המילואים שמסביבי ולבסיס בכלל, ואקח אוטובוס לתל אביב. בתל אביב דמיינתי איך  אשכור דירה קטנה, שממנה אצעד כל יום לבית מעריב, שם שכנה מערכת הביטאון. בצהריים אוכל עם הכתבים האחרים – כולם בוודאי אנשים אינטליגנטים להפליא. את חלקם כבר הכרתי מהמיונים – דיברתי איתם, והם סיפרו לי על הצ'ופרים שמקבלים הכתבים המצטיינים – ריאיון עם מפקד חיל האוויר, טיסה באף-16, ואפילו נסיעה לסלון האווירי בפאריס.

דמיינתי גם איך אשתלב בתוך רשימת התפקידים המזהירים של חבריי לכיתה בשדה בוקר. אייל התקבל לסיירת יהלום; שי לפלס"ר נח"ל; אורי – שלד"ג; רועי לסיירת מטכ"ל; עופר, שסבל מפרופיל נמוך בגלל אסטמה, נעשה מש"ק מודיעין בסיירת מטכ"ל; אמרי ושיר הלכו לגרעין נח"ל בבקעה, יחד עם כמה טיפוסים אמנותיים מירושלים שהפכו לחבריהם החדשים; ואני, שתמיד ידעתי שאהיה סופר, אשרת בביטאון חיל אוויר. כבר התקבלתי.

אלא שמשהו בפרוצדורה השתבש. בהתחלה התברר שאצטרך להמתין לא פחות מחצי שנה עד שאהיה זכאי להגיש בקשה לשינוי שיבוץ. אבל גם כשעברה חצי שנה, הבקשה נתקעה איפשהו. עבר שבוע ועוד שבוע, ותשובה לא באה. בפעם הראשונה שהתקשרתי לברר באגף כוח אדם, קצין המיון הממונה על העניין עוד שוחח איתי במידה לא מבוטלת של כבוד – הרי התקבלתי לביטאון חיל אוויר. אבל בפעם השנייה, כבר נעניתי בקוצר רוח מסוים, ובפעם השלישית הפקידה צרחה עליי וטרקה את הטלפון.

רק באותו רגע הסתכלתי מסביבי והבנתי: אני פקיד שלישות בבסיס נ"מ בדרום. זה לא עניין זמני. זה מה שאני, וזה מה שאשאר בשנתיים וחצי הקרובות.

ובינתיים, התחילו השמירות.

באותו בסיס שבו שירתתי היו כמה מאות גו'בניקים בשירות סדיר. לכאורה, לכל אחד מהם היה תפקיד. אבל למעשה, הדבר העיקרי שעשו כולם זה שמירות.

במשך הצבא, וגם אחריו, שמעתי על כל מיני צורות של שמירה. שמעתי על שמונה-שמונה, ושמעתי על שתיים-ארבע. אצלנו, מבנה השמירות היה אחר: כל כמה שבועות, שובצת לשבוע שמירות. בכל יום בשבוע הזה שמרנו עשר שעות –  שלוש שעות, עוד שלוש שעות ועוד ארבע, עם מרווחי שינה משתנים של שלוש עד שש שעות – ככה כל השבוע. בשאר הזמן שכבנו באוהלים המאובקים של האבטחה.

אני יודע שאצל חיילי חי"ר, נבנית סביב השמירות מיתולוגיה של גבריות, סבל וייאוש הירואי. בבסיס הג'ובניקים שלי, לא היתה שום מיתולוגיה. אף אחד לא הכין אותי לעניין הזה של השמירות. גם לא הכרתי את האנשים שמסביבי, שהיו ממחלקות אחרות בבסיס. פשוט שמו אותנו שם בעמדות, שבהן אסור לשבת, לישון או לקרוא. לא היתה כמובן גם שום סכנה, ולפחות לחלק מהעמדות לא היתה שום פונקציה אבטחתית סבירה.

בשלב מסוים גם הבנתי, שאנחנו לא שומרים על הבסיס, אלא על עצמנו. מבחינת הצבא, מי שמסוכן זה החיילים עצמם. אנחנו שומרים, כמו ששומרים שבת או ששומרים משקל. זאת הצורה שבה נוח לצבא שהחייל יהיה מצוי – בִּמקום שיצטרכו לשמור עליו, הוא שומר על עצמו.

אני אסיר, אסיר ששכנעו אותו שהוא שומר. כמו מדפים באפסנאות, כמו כנים לנשק, העמדות הן המקום שבו מאוחסנים חיילי המינהלה והתחזוקה. העמדה החלודה, עם ריח השתן והציורים הפורנוגרפיים המכוערים, היא לא בבחינת יוצא דופן. היא המצב הבסיסי. היא המקום שבו אני גר, ובו אני אמור להיות – עד סוף הצבא.

והזמן לא עבר. דקות, ועוד דקות, ועוד דקות בעמדה "13". דקות, ועוד דקות ועוד דקות ב"חלי". אני מנסה לדמיין עכשיו לעמוד שעתיים בלי לעשות כלום במקום שאין בו כלום (ומה שמסביב לעמדות האלה הוא באמת מרחב של כלום אולטימטיווי). זה נראה לי סיוט. באותה תקופה, עשיתי את זה עשרות פעמים בשבוע אחד.

רציתי לעשות משהו עם הזמן. ניסיתי לתפוס אותו איכשהו. לכן כתבתי  מין סיפור, בסגנון הפסאודו-תומס מאני שאימצתי לעצמי אז. זה הטקסט הראשון שמצאתי, מבין הטקסטים שהזכרתי קודם. כך כתוב שם למשל –

העור שבכפות הידיים, וגם סביב לנחיריים, ובצוואר ועל גשר האף, כולו יבש ומאובק, שחוק מעמידה בקור, בתנועת הרוח, בחילופי העונות. המעיל המלוכלך, המכנסיים הכבדים, כפפות הסיבים הפרומות, הכובע העשוי פרוות כלב מלאכותית, הגרביים האפורות, רצועת הקסדה, עורו הלבנוני סובל מהמגע הממושך, כמעט אינו יכול לזוז מבלי להתגרד, הוא מצמצם את עיניו, בולע את שארית הרוק ומושך את נעליו הכבדות קדימה, למקום בו אולי יש פתח. ובאמת הגדר נעלמת לכבודו, שער מוגבל במקום ובזמן מופיע בחושך, והוא עובר כמעט בלי להביט, רק הוא, רק בשער, מפגש חד פעמי.

עכשיו צריך לחצות את החצר אל חדר השומרים שנמצא בצידה השני, כדי לישון, כי השעה כבר שתים-עשרה עשרים ושבע, נשארו קצת יותר משעתיים למשמרת הבאה, בהתחשב בחוסר הסבלנות של מפקד המשמר, שבוודאי יעיר את השומרים ליתר ביטחון כמעט עשרים דקות לפני הזמן.

אנ די נבוך כשאניי קורא את הסיפור הזה עכשיו. יותר מכל דבר אחר, הוא מנסה לתפוס את הזמן הריק, את הריקנות של הזמן. אבל זמן אי אפשר לתאר. כל מה שנשאר זה סדרות של מספרים –

אבל בינתיים חובה עליך לישון, הוא פוקד על עצמו. לישון, זה העיקר עכשיו. לישון. שלוש שעות עוד שעתיים בערך, בבוקר עוד ארבע שעות שמירה, בלילה עוד שלוש ועוד שלוש ועוד ארבע, אותו דבר מחר ומחרתיים וזהו.

ומדי פעם, באותן שעות ארוכות – לא, באותן מאות דקות בכל משמרת, באותן אלפי דקות בכל שבוע שמירה – שאלתי את עצמי איך זה הגיוני. ידעתי, שאני אולי איחלץ מזה, אבל החיילים שמסביבי – נהגים, טכנאים, עובדי רס"ר, אפסנאים – הם יעשו שבוע שמירות ועוד שבוע שמירות, עד סוף הצבא. הם עושים את זה גם עכשיו, כשאני כותב את המשפטים האלה. ואם מישהו מהם יתמרד, או יצעק, או ייאחר – הוא פשוט ילך למעצר, ואחר כך יצטרך להשלים גם את שבוע השמירה שלא עשה. וזה, כמובן, בנוסף לדפוק.

 

אמרתי לעצמי שזה לא סביר. זה הרי לא הגיוני. הקצינים האלה שמחליטים, כשהם עוברים בדרך לחדר האוכל שלהם, נראים לי כמו אנשים רציונליים, חייכנים, אנשים כמו החברים שלי, אנשים מהסוג שהיה מסביבי כל החיים עד הצבא, ובעצם כמו חלק מהאנשים שמסביבי היום. הם כנראה לא מבינים כמה נורא בעמדה – מאות, אלפי דקות שלא עוברות. אם הם היו יודעים איך זה, הם לא היו נותנים לזה לקרות.

בנקודה הזאת, שמתי לב שרוב הקצינים הם אשכנזים, ואילו האנשים שעושים את השמירות הם כמעט רק מזרחים. ואז הבנתי. גם את זה כתבתי – טקסט נוסף, שכתוב במלים הרבה פחות פיוטיות:

הסיבה שאני שומר כמו כלב היא שאני נמצא במקום הלא נכון. נכנסתי במקרה, בשל טעות מצערת ואי הבנה, לתפקיד של הנחותים: עובדי הרס"ר, הטכנאים, האפסנאים, הפקידונים הקטנים, אלה שלא צריך להתבייש לדפוק אותם, להפוך אותם לכלבי שמירה, כי מבחינתנו, מבחינת האנשים שאני שייך אליהם, הם לא סובלים, הם לא מסוגלים לסבול, כי לא יכול להיות שיש להם תודעה בכלל. כשהאנשים האלה צועקים, אנחנו מגחכים ולא מאמינים להם.

אם הקצינים האשכנזים היו שמים לב שאני משלהם, הם כבר היו שולפים אותי משם. הם היו אומרים לי: סליחה, הדבר הזה לא מיועד בשבילך.

אם להשתמש במלים מעט בומבסטיות, הייתי אומר שככה הבנתי מה זה מעמד, ובכלל – מה קורה מסביבי. וזה, רק בזכות כך שחוויתי לתקופה מוגבלת צורה כלשהי של דיכוי טריוויאלי למדי, מצורות הדיכוי הקלות ביותר שעוברים המעמדות המדוכאים.

מכאן אפשר לחזור לאותו צעיר אשכנזי חביב והפיתרון שלו לבעיית עזה. מבחינתו, פשוט לא יכול להיות שהערבים סובלים. או במלים אחרות: הפועל "סבל" מקבלת משמעויות שונות בהתאם לשם העצם הצמוד אליו. יהודי צועק – זה הכול. ערבי צועק – זה כלום, קלישאה, רעש רקע.

אני מניח, דרך אגב, שהדבר היחיד שיכול לשבור את צורת המחשבה הזאת הוא אלימות. אבל המסקנה שלי היתה מעט שונה: החלטתי לנסות בכל מאודי לא להיות ב"קבוצת המחליטים" שמנהלת כל דבר ודבר ותמיד יודעת מה צריך לעשות. בקיצור, החלטתי לנסות לא להפוך לסובייקט. אני חושש שנכשלתי. אבל על אחת העמדות כתבתי אז את השורות הבאות, בסגנון אביב גפן:

אמא, תעשי אותי סובייקט
תלמדי אותי לבנות מגדל
אני רוצה להיות מדען או ארכיטקט
אני רוצה להיות רוצח או חייל.

פזמון: אני כובש מהחזית או מאחור
אני בונה גשרים גבוהים מעל הים
הזין הלבן שלי עשוי מאור
אני נוהג, אני יורה, אני קיים

אמא תעשי אותי סובייקט
אם לא תצליחי זה יהיה חבל
אמא, בשבילך זה הפרוייקט
אם תיכשלי ייצא לך ילד מבולבל
אם תיכשלי ייצא לך אינטלקטואל!

*

אני בכל מקרה לא התמרדתי. ניסיתי לפעול בדרכים אחרות. באחת משיחות הטלפון שניהלתי בעניין, אמר לי מישהו שהבנאדם היחיד שיוכל אולי לעזור לי להיחלץ מהבסיס הוא מפקד הבסיס עצמו, אל"מ נתי חמימי. רק אם הוא ירצה, יעבירו אותי מהבינמ"מ לארץ המובטחת של בית מעריב. אבל אני הייתי פקיד מינהלה, מזכירה של אחת מקצינות הקישור. לכאורה לא היה לי שום סיכוי לראות את פניו של המב"ס. ואפילו אם אראה אותו – ידעתי שהוא יחשוב שאני סתם קב"ניסט מהמינהלה שמדמיין שהוא רוני דניאל.

יום אחד, אחרי בערך שמונה חודשים בבסיס, ראיתי על לוח המודעות שליד חדר האוכל הזמנה לחידון בנושא מורשת הקרב של מערך הנ"מ, שייערך בבסיס בעוד כשלושה שבועות, במעמד מפקד הבסיס אל"מ נתי חמימי. חומרי הכנה, נאמר בהודעה, אפשר לקבל במשרד של מש"קיות החינוך.

ידעתי שזאת ההזדמנות שלי. רצתי למשרד של המש"קיות – כולן כמובן בלונדיניות אשכנזיות – ואמרתי שאני רוצה להירשם לחידון ולקבל את חומרי ההכנה.

וכך למדתי בטירוף, על מערכות נשק שמעולם בחיי לא ראיתי. שהרי לעבודה המשרדית ולשמירות לא היה שום קשר לנ"מ עצמו. למדתי על רכישתם של טילי ההוק על ידי בן גוריון, ועל הישגיו של הנ"מ במלחמת יום כיפור, ועל השימוש בטילי סטינגר. כשהגיע החידון והתיישבתי על הבמה כנציג "טייסת מינהלה", התברר שכל שאר המתמודדים הם מדריכי מערכות נ"מ, כלומר שייכים למעמד המיוחס, האשכנזי, שכמובן גם לא עושה שמירות.

החידון היה קל. ידעתי את התשובות לכל השאלות. אחר כך סיפרו לי שהמט"מ, כלומר הסא"ל שמפקד על המינהלה בבסיס, שאל את מפקדי הגפים שמסביבו מי זה החייל הזה, ומפקד המטבח אמר לו: "אתה לא מכיר אותו? הוא טבח!".

בסוף נשארתי באחד-על אחד עם מדריך שמנמן עם משקפיים שנחשב לגאון של מחלקת הדרכה. הבסתי אותו בהפרש קטן. לפני שהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמי לוחץ את ידו של אל"מ נתי חמימי, שהעניק לי תעודה של אלוף מור"ק הנ"מ לתקופה 1998/1.

אחרי בערך עשרה ימים, ראיתי עוד מודעה, שהכריזה על "דלת פתוחה במשרד המב"ס". נרשמתי גם לזה. הייתי בטוח שסוף-סוף אלת המזל לצדי. כמו שתיכננתי, כשנכנסתי והצדעתי, נראה היה שהוא עדיין זוכר אותי מהחידון, אמנם במעורפל. כל מה שנשאר לי זה להתחנן.

הוא הסתכל בי בתימהון מסוים, מנסה להבין איך לסווג אותי, ואז שאל –

"למה בעצם שתלך לשם? למה שלא תישאר כאן בבינת"מ?".

 על סף דמעות, הסברתי לו שהייתי באמת שמח להישאר בבסיס, אבל אני באמת באמת מאמין שאוכל לתרום תרומה משמעותית יותר לצבא בתור כתב בביטאון חיל האוויר.

הוא חשב רגע ואז אמר לי –

"יש לי רעיון מצוין בשבילך. אנחנו עומדים להפיק עלון מידע של הבסיס, שייצא כל חודשיים. יקראו לזה 'בינמ"מון'. אני מציע לך לקחת בזה חלק". הוא עצר לרגע ואמר, "בנוסף, כמובן, למשימות האחרות שמוטלות עליך במסגרת התפקיד שלך היום".

הודיתי לו בנימוס.

לביטאון חיל האוויר מעולם לא הגעתי. בסופו של דבר, נשלחתי לקורס חובשים, וחזרתי לבסיס בתור חובש במרפאה. על ימי האימה במרפאה, שגם הם קשורים לאשכנזים ואשכנזיות סדיסטיות כבר כתבתי כאן.

אבל העיקר שלא עשיתי יותר שמירות. אלוהים אלוהים אלוהים איזה מזל.

המטרה הבאה של ברק

19 בינואר 2011

מה יש לומר? יש ימים שבהם הכותרת הראשית של ידיעות ומעריב ממלאת אותך אושר. למשל היום. ולא שזה כל כך ברור שהפושע גלנט לא יהיה רמטכ"ל. די סביר שהוא כן יהיה. ובכל זאת – את הנעשה אין להשיב. בראש צבאנו צפוי לעמוד מאפיונר, ביריון, לפי כל סוג של מערכת ערכים. לא בראש משרד הפנים, ואפילו לא בראש משרד החוץ: בראש הצבא, קודש הקודשים, שמורת הטבע, כותל המזרח וכו'. הוא כבר אורז את המזוודות, ובקרוב ייסע לאושוויץ, שם יצטלם בתנוחה של הילד עם הידיים המורמות, אבל הפעם עם יד אחת על הקת של האקדח.

(more…)

מסמך וינקלר-אושר

22 באוגוסט 2010

1.

היינו נואשים. ממש נואשים. שנאנו אותה עד מוות, את סרן ד"ר תמי וינקלר-אושר. היא היתה הבנאדם הכי רע שפגשתי. למעשה, כמעט כל בנאדם רע אחר שהכרתי בחיים לא היה רע במובן העמוק. אבל היא היתה רעה, ממש רעה. אכזרית, אם אפשר לומר ככה. היה בה משהו מפחיד, כמו התגלות של הרוע הטהור. היא היתה נגנית צ'לו ושחיינית, רופאה וקצינה בצה"ל. היא היתה בלונדינית, והחתימה שלה היתה בצורת מפתח סול, שאם התאמצת יכולת לקרוא בו את השם "תמי". אני הייתי חובש והיא היתה מפקדת המרפאה.

היו אנשים שלא עמדו בזה. ברוך החובש שתה כמה אמפולות של לידוקאין, ויצא על 21. עוד חובש, תומר, פשוט השתגע, נכנס לחדר של תמי עם מין צחקוק מבהיל ואמר שזה היום האחרון בחיים שלו. אבל תמי ממש לא התרגשה מזה. התאבדויות של חיילים היו מבחינתה חלק מהסיכונים של הפעילות המבצעית-מרפאתית. היא טענה שככה זה, כי האנשים שמגיעים להיות חובשים במערך הנ"ב "הם לא כוח אדם איכותי". בכלל, היא סלדה ממערך הנ"ב, והתייחסה לכל החיילים בבסיס כבעיה תברואתית.

בסוף כל יום עבודה, לפני שהיא היתה יוצאת מהמרפאה ונוסעת באוטו הקטן שלה לבסיס חיל האוויר הסמוך שבו גרה עם בעלה מפקד הטייסת, תמי היתה עושה סיבוב פרידה. בחיוך של מנצחים, היא היתה עוברת בין החובשים ואומרת: "ביי עפרי!", "ביי מישאל!", "ביי הדר!". זה היה סאדיזם טהור; היא ידעה שאנחנו שונאים אותה עד מוות. היא ידעה כמה משפילות היו התקנות שלה, וכמה אכזריים היו העונשים שלה. דווקא בגלל זה היא נהנתה לחייך אלינו ולראות איך אין לנו ברירה אלא לחייך אליה בחזרה. ככה היא היתה שולטת גם בנשמות שלנו.

בשלב מוקדם גילינו שהיא סאדיסטית, אבל אין טעם להתלונן עליה. היא היתה חברה מאוד טובה של המט"מ. הזמן היחיד שבו יכולנו להביע סוג כלשהו של תסכול היה בערב, אחרי שהיא הייתה נוסעת הביתה. כשהיינו שוטפים את המרפאה (היא דרשה לקרצף את כל החדרים פעמיים ביום), היינו שמים אביב גפן בפול ווליום ושרים בטירוף, כשמדמעות בעינינו, "צבא הגנה למות" ו"גנרל, הצבא בהלם קרב". כולנו היינו תוצרים של שנות ה-90, של "דור הפודרה".

יום אחד, בהשפעת "אור הירח", כינסתי את החובשים במועדון והכרזתי על "מרד החולשה". זה היה מרד סודי, תבוסתני. אסור היה שתמי תדע עליו, כי היה ברור שהיא תדכא אותו באכזריות. אבל האמנתי שאם נהיה זהירים, נוכל לנצח.

2.

במשך יותר משנה, תמי פשוט לא ראתה אותנו. היא הרגישה שהיא מנצחת. המרפאה תיקתקה, ולא רק המט"מ היה מרוצה, אלא גם המב"ס. היא כתבה כל מיני דו"חות על בסיס הניסויים שהיא ביצעה בחיילי הבסיס, שהקנו לה תהילה בכל החייל. הצירוף "ד"ר תמי וינקלר-אושר, סרן" היה לשם דבר. על ידי שינוי ההגדרות, היא הצליחה לצמצם בחדות את מקרי הפציעה. כולם חשבו שבגף רפואה יש הרמוניה מאז שתמי וינקלר-אושר מפקדת עליו.

ובכל זאת, הצלחנו לשנות לה את החיים. כי למזלנו (או אולי לרוע מזלנו), היה לתמי אויב מר: רופא השיניים, רונן. הוא היה טיפוס טוב מזג, עצלן, אבל עם אגו מפותח. עם המפקד הקודם של המרפאה הוא הסתדר טוב, אבל על תמי הוא לא שם וזה הרתיח אותה. כל זה התברר לנו רק בדיעבד.

יום אחד, בזמן השטיפה, צלצל הטלפון בקבלה. הרמתי את השפופרת; זאת היתה תמי, שכבר הייתה בבית. היא ביקשה ממני לגשת מיידית לקלסר הדואר היוצא שלה, ולמצוא שם איזה מסמך ולהקריא לה אותו. מוקדם יותר באותו יום, היא הודיעה פתאום שהיא הולכת למטבח של הבסיס "לבצע מעצרים". כשהיא חזרה ראינו שני טבחים מסכנים, חדשים, עומדים ליד הכביש עם התגיות האדומות של המעצר. היא חזרה לחדר שלה, שטפה ידיים, וקיבלה את החולה הבא.

אבל חוץ מהמסמך שהיא ביקשה, היה בקלסר עוד מכתב יותר מעניין. הוא היה כתוב על נייר רשמי של המרפאה. למטה הופיע מפתח סול – החתימה המפורסמת של תמי.

אני זוכר שמישאל עמד לידי. נגעתי לו בכתף והצבעתי על המכתב. הוא קרא אותו. לא האמנו למראה עינינו.

3.

כאן המקום להתעכב על דמותו של מישאל. הוא היה חייל ביישן, חייכני, עם פנים עגלגלים שנותר בהם משהו מהשמנמנות של הינקות. הוא היה אולי האדם הכי בלתי מזיק שפגשתי.

אם אפשר היה להאשים אותו במשהו זה רק שהוא היה נחמד מדי, ולכן כשהוא היה עושה ביקורות תברואה במטבח הוא היה מעלים עין מכל הזוועות שהטבחים עשו שם. אבל תמי שנאה אותו, והחליטה לחסל אותו – חייל בדרגת רב"ט. היא מצאה אינספור דרכים להתנכל לו. פעם אחת מישאל פתח עגלת אשפה כדי לזרוק את הפח והבריח חתול, שקפץ החוצה ושרט אותו. בהתאם להוראות, הוא ניגש לתמי כדי למלא דו"ח פציעה. תמי כתבה בדו"ח ש"החייל זרק אבן על חתול, ובתגובה החתול שרט אותו". אחר כך היא נתנה לו ריתוק של שבועיים, על זה שהוא רשם אקמול בעט אדום ולא כחול.

בגלל הריתוק הזה, מישאל נשאר באותו שבוע שבת, יחד עם אפרת צ'ייקובסקי, פקידת המרפאה שטענה שהיא נינה של המלחין פיוטר צ'ייקובסקי (רק לאחרונה התברר לי שזה לא יכול להיות, כי  צ'ייקובסקי היה הומו ולא היו לו צאצאים).

באותה שבת מישאל עשה את הטעות של החיים שלו. הוא ניסה להרשים את אפרת וסיפר לה על מה שהראיתי לו, וכדי להמחיש לקח דף וכתב שם כל מה שהיה כתוב במכתב. הוא גם ידע לחקות ממש טוב את המפתח סול של תמי, כי פעם, לפני הביקורת של מקרפ"ר, היא פקדה עליו לחתום במקומה על אלף רשומות ביומן המרפאה.

קראתי פעם מאמר של איזה פנומנולוג, שהוכיח שהטעות לא קיימת, כי כל מעשה מתגלה כטעות רק בדיעבד. כך שבאותו זמן שהיא קורית, הטעות לא מופיעה כטעות, אחרת לא היינו עושים אותה. בכל מקרה, מיכאל עשה טעות: הוא שכח לזרוק לפח את הדף שעליו הוא כתב. הוא השאיר אותו על השולחן של רס"רית המרפאה, בטי.

למחרת תמי הזמינה אותו למשרד. היא החזיקה ביד את המסמך, שעליו היה כתוב בכתב ידו של מישאל:

אל: המט"מ

צריך להיפטר מרופא השיניים בכל מחיר. צריך להיפטר ממנו.

למטה הופיע מפתח סול.

היא חקרה את מישאל שוב ושוב. הוא אמר לה שזאת בדיחה, שהוא רק העתיק על דף בשביל עצמו מכתב שהוא ראה בקלסר של הדואר היוצא. היא שפטה אותו מייד על "זיוף" "רישום כוזב" ו"המרדה". היא אמרה שיש לו דמיון חולני, ושהיא מעולם לא העלתה על דעתה "אפילו לחשוב דברים כאלה על קצין בצה"ל". היא אמרה שהוא לא ראוי להיות חובש, ושהיא עומדת לפסול לו את המקצוע. זה מצחיק, כי היום מישאל הוא רופא בהיידלברג.

דקה אחרי זה היא זימנה אותי, ושאלה אותי למה הראיתי למישאל את המסמך. אמרתי לה את האמת: שפתחתי את הקלסר בקבלה ואז כשראיתי את המכתב שלה גם הוא ראה. היא הנהנה.

מישאל קיבל 28 ימי מחבוש. אם היא היתה יכולה, היא הייתה שופטת אותו ליותר מזה. אבל היא לא רצתה שהדרגים הגבוהים ישמעו על הסיפור. כי תמי ידעה שעכשיו כולנו יודעים, וגם רופא השיניים יודע. כולם ידעו שגם אם המסמך מזויף, התוכן שלו אמיתי.

4.

היה מפחיד להסתובב במרפאה, כי ידענו שתמי רוצה לחסל את כולנו, ושהיא מסוגלת לזה. אחרי מיכאל, אני הייתי הבא בתור. זה היה כמו סרט אימה. אסור היה לי לעשות טעויות.

נשארו לי עוד שבעה חודשים בצבא.

אין לאן לחזור

19 באוגוסט 2010

 לכאורה, פרשת מסמך גלנט לא צריכה לעניין אותנו יותר מדי. היא מסוג הדברים שמעוררים ריגושים אצל פרשנים צבאיים, שנהנים להתלחשש עם גנרלים. סימה קדמון, למשל, התפלצה אתמול בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות מהפגיעה בשמו הטוב של צה"ל. "האמנו שהמטכ"ל הוא סוג של שמורת טבע", היא כתבה. קשה להתווכח עם אמונות, אבל למען בריאותם של ילדיה, אני מקווה שהיא לא לוקחת אותם לשמורות טבע כאלה בשבתות. אני גם מעדיף לא לחשוב מה ערך האבחנות האחרות שהיא מפרסמת.

בכל מקרה, נראה לי שלפרשיות כמו מסמך גלנט, או כמו מכירת המניות של דן חלוץ, יש בכל זאת משמעות לא קטנה. הם מזכירים למי ששכח מה בעצם קורה כאן, את מי זה משרת, ומי כאן צריך להתנצל. כי פה ושם עולה איזה סנטימנט ולוחש: אולי בעצם הסיפור הזה של הציונות וצה"ל הוא לא עד כדי כך גרוע. אולי קצינינו הם ביסודם אנשים מצפוניים, וצה"ל הוא בסופו של דבר יסוד מייצב ושקול יותר מיסודות אחרים בחברה הישראלית. אולי אם ידיחו את עדן אברג'יל, יתנתקו מכמה ישיבות הסדר ויעשו עוד כמה תיקונים כואבים במערכת, זה יכול להיות בסדר. זה בערך הקו של "השמאל הלאומי": שהציונות חולה, ואם היא תקבל את התרופה הנכונה היא תחזור להיות בריאה ויפה.

מי שחושב ככה פשוט נותן לצבא לשקר לו, או לחילופין משקר בשביל הצבא. לא רק שהתעמולה של "כל הכבוד לצה"ל" היא דורסנית, אלימה ותוקפנית: היא פשוט לא מחזיקה מים. היא שקרית וריקה. מי שעומדים בראש צה"ל, ומנווטים את המשטר שבו אנחנו חיים, לא ראויים לשום כבוד ולא מוּנעים על ידי שום סוג של ערך. הם לא אנשים טובים ששבויים בידי סיטואציה טראגית. הם פשוט חבורה של מניאקים.

אחד השיאים של מתקפת השמאלץ המיליטריסטי הנוכחית היה התוכנית כוכב נולד ששודרה מבסיס חיל הים בחיפה כהצדעה לצה"ל. המתמודד הכאילו-קיבוצניק יובל מרון, שכאילו-נראה כמו איזה צנחן שחזר מהמיתלה, שר שם את השיר "ארץ ארץ ארץ" (ארץ בה נולדנו / ארץ בה נחיה / ונשב בה יהיה מה שיהיה), והשופטת דנה אינטרנשיונל התמוגגה ואמרה שהוא "מסמל את ארץ ישראל היפה". זה היה קצת מביך, כי בארץ ישראל היפה הזאת, שבה שרו את "ארץ, ארץ, ארץ" דנה אינטרנשיונל לא היתה שופטת בטלוויזיה, אלא כנראה מאושפזת באיזה חור. מה שאיפשר את דנה אינטרנשיונל, אפילו ברמה הממש פיסית, הוא ההתפוררות של אותה ארץ ישראל ישנה. כך שההתרפקות שלה, והערב הזה כולו, היה ביטוי נוסף לריקנות של הסנטימנטליזם המיליטיריסטי בחברה אולטרה-קפיטליסטית, שבה כולם מתעגעים לאיזשהם "ערכים" שבעצם אף אחד לא רוצה לחיות לפיהם. גם מנהיגי "השמאל הלאומי" שמוליק הספרי ואלדד יניב הם שני תל אביבים ולא בדיוק דודו וג'וחא מהפלמ"ח.

ראשי צה"ל. אנשים ערכיים

אם הייתי יכול, הייתי מלמד בבתי הספר את הרשימה הזאת, "החברים של גלנט" שפירסם אנשיל פפר בהארץ בשבוע שעבר. אפשר לומר שהיא מבטאת את כל מה שחולה בישראל היום – בלי שום מתנחל ובלי שום חרדי. אני מביא אותה כמעט במלואה:  

גלנט שמר על קשרים עם אישים שהכיר לאורך כל הקריירה הצבאית שלו. בפרשה הנוכחית נזכרו כמקורביו היועצים האסטרטגיים איל ארד וליאור חורב, שהמסמך שנחשף נושא את סמל המשרד שבו הם שותפים. שני היועצים הוותיקים, חברי פורום החווה שהקיף את שרון, הכירו את גלנט מקרוב כשהיה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. עם זאת, הם מכחישים שהיו בקשר עם גלנט בשנתיים האחרונות.

החיבור של גלנט למעגל הקרוב לאריאל שרון החל עוד בשנות ה-80, כשהיה מפקד פלגת לוחמים בשייטת. בתקופה ההיא הכיר גלנט את בנו של שרון, עמרי, ששירת

כקצין אמצעי לחימה ביחידת שלדג. "שמרנו על קשר כל השנים", אמר אתמול עמרי שרון, אך הכחיש שיש לו קשר כלשהו למהלכים סביב מינוי הרמטכ"ל.

הקשר למשפחת שרון הוא רק ההתחלה; ראש המטה של שר הביטחון, יוני קורן, הוא חבר קרוב של גלנט. כך גם חמי פרס, בנו הצעיר של נשיא המדינה, בעבר טייס מסוקי קרב וכיום אחד המנהלים הבולטים בתחום קרנות הון סיכון בישראל. חבר נוסף של גלנט במגזר העסקי הוא המיליארדר בני שטיינמץ. השניים אף נוהגים לרוץ יחד לעתים.

גלנט שומר על קשר הדוק עם יוצאי שייטת רבים. אחד המוכרים שבהם הוא איש התקשורת גדי סוקניק, שנוהג לייעץ לגלנט בנושאים תקשורתיים, כך לדברי מקורבים לשניים. "לקרוא לי יועץ התקשורת שלו יהיה תיאור מוגזם", אמר אתמול סוקניק.

 וזה רק מה שמתפרסם בעיתון, על ידי כתב צבאי.

צריך להגיד לאנשים: עובדים עליכם. אין לכם סיבה למות בשביל האנשים האלה. לא רק הפלסטינים לא מעניינים אותם – גם אתם לא מעניינים אותם. קצין פושע מלחמה, חבר של בן לפושע מלחמה גדול עוד יותר, שהוא בעצמו פושע פלילי; חבר גם של בעל הון שהוא בנו של הנשיא, ושל מיליארדר שעושה עסקים מלוכלכים באפריקה, ושל עיתונאי שמנחה תוכניות ריאליטי מלוכלכות כמעט באותה מידה. זה הצבא וזאת הציונות מודל 2010 – לא שום פנטזיה רומנטית של ריח המלוח על המים.

מציגים את הקצונה כ"מלח הארץ", ואת "הפוסט ציונים" בתור ציניים חסרי לב. המוסר האישי והנפש הפשוטה והטובה של הקצינים אמורים להוות הוכחה גם למוסר הלחימה ולכוונות הנאצלות שלהם. אבל אין שום דבר "מצפוני" או "מסור" בצמרת הצבא. לא משנה לפי איזו שיטה תלכו – הקצינים לא תורמים כלום לחברה. הם לא אלטרואיסטים, והם לא פועלים למען מטרה נעלה. אחרון מסניפי הקוק במרתפי התאווה של תל אביב הוא פחות דקדנטי וניהיליסטי מהם.

היה היתה פעם אידיאולוגיה ושמה רביניזם. בשנות ה-90 המאוחרות, היתה זו השקפת עולם אופטימית ונחושה על פיה מה שדרוש הוא רק להתגבר על "כוחות האופל" בחברה הישראלית ולהצעיד את המדינה לעידן מאושר. האויבים, לפי שיטה זו, היו המתנחלים, ש"ס, שרון וביבי. אני זוכר איך בתיכון האמנתי ברבין ובפרס, לחשתי "לא נשכח ולא נסלח" ושנאתי עד מוות את כל אלה ש"עמדו על המרפסת" ו"הלכו אחרי הארון". זאת היתה דרך די פשוטה למצוא חוקיות בעולם: רבין היה טוב, ומשטר הרשע הליכודניקי שקם בטרם עברה שנה מרציחתו היה רע באופן מוחלט.

המבנה הזה התחיל להסדק כשבתוכניות אירוח הפוליטיקאים ממפלגת העבודה התחילו להסתחבק עם המפלצות השטניות מהליכוד. התפלאתי שהם מוכנים אפילו לשבת ליד האנשים שרצו להרוג אותם, שלמעשה הרגו את האבא הטוב שלהם ושלנו. נותר רק להיאחז במשפחת רבין – מין משפחת מלוכה של ישראל הישנה, שנשאה  ממש באופן גנטי את גרעין הציונות האמיתית והצודקת. אבל גם הגרעין הזה הלך איפשהו לאיבוד בשנת 2001, כשדליה רבין הצטרפה לממשלה של שרון. כמו אמו של המלט, היא פשטה את בגדי האבל וזינקה בתאווה אל יצועו של היורש.

הבנתי שעבדו עליי. שהרעים והטובים הם בעצם בסירה אחת. שלוחמי האור עצמם לא האמינו בשליחות שלהם. כל זה כי למעשה לא היתה שם שום אידיאולוגיה. הרביזניזם הוא בכלל לא עמדה שאפשר להגן עליה. הוא כלום, במקרה הטוב, ובמקרה הרע הוא עוד תעשייה שמספקת הזדמנויות למיליונרים להיפגש עם מיליונרים.

זאת גם הבעיה עם כל ניסיון לחפור בשכבות החרא של ליברמן ופייגלין ולהציל איזה גרעין של הציונות האמיתית. כי איפה נמצא הגרעין הזה? בחשבון של דן חלוץ? בפנטהאוז של ברק? במועדון החשפנות של האלוף צ'יני? במשרד של אייל ארד? או אולי עמוק בקבר של יגאל אלון? חפשו איפה שתחפשו, לא תמצאו גרעין להציל.

אי אפשר "לחזור לציונות". פשוט כי אין לאן לחזור.