Posts Tagged ‘פרנסה’

התנועה למען זכויות האקטיביסט (והאדם)

17 בינואר 2011

יותם פלדמן

התפתחות התנועה לזכויות אזרח אדם בישראל היתה עניין די מרכזי בילדותי. כבן לאחד מאבותיה של  תנועה זו, גיליתי עניין די פעיל בטכניקות עינויים של השב"כ כמו גם במסלוליהם המסתוריים של כדורי גומי תועים שהתעקשו לעלות מעלה-מעלה אל האיברים החיוניים במקום להישאר בגובה הגפיים שאותם נועדו לרוצץ. אפילו החלפתי כמה מכתבים עם מרדכי ואנונו בשנות המאסר הראשונות שלו. כשביקשתי להקריא את אחד המכתבים בכיתה בשיעור "אקטואליה", הטיל על כך המורה לחקלאות וטו גורף. הוא דרש דרש לעיין בעצמו בתוכן האיגרת (שכבר עברה, מן הסתם, עשרות עיניים בוחנות של השב"כ קודם לכן), לפני שחברי לכיתה ייחשפו לה.

אך הביטויים הברורים יותר לצמיחת קהילת זכויות האדם בישראל, התגלמו במציאות החומרית של חיי. בשנות השמונים והתשעים, לא רק שצמחה קהילה של זכויות אדם, אלא שגם חבריה החלו להתפרנס מכך באופן סביר ומעלה. מכונית הסובארו הלעוסה-מהוהה של אבא שלי, הפכה לפז'ו, הפז'ו להונדה, וההונדה ל-BMW. כך גם הדירה השכורה ביפו שקודם לג'נטריפיקציה היתה לבית די מרווח בתל אביב (בו אני מתגורר כיום). אין ספק שקבוצה נאיבית יחסית ומחויבת באופן אותנטי לעקרונות של צדק ודמוקרטיה, החלה לראות גם תמורה כספית ליגיעתה.

כשהגיעה העת לפרנס את עצמי, פניתי גם כן לתחומים שמקושרים באופן כזה או אחר למצב הדמוקרטיה הישראלית. כתבות ותחקירים שכתבתי ב"הארץ" עסקו בתחום שאפשר להגדירו בהכללה כזכויות אדם, והעניקו לי עיסוק מהנה ומשכורת לא-רעה. אז התחלתי להבין גם שיש דבר מה בלתי הפיך בהשתייכות לקהילה זו. נדמה היה לי כי מי שקשר את גורלו – כתוצאה מייחוס משפחתי או החלטה פרטית – בגורל הארגונים הבלתי ממשלתיים בישראל  הבטיח לעצמו פרנסה, ולו מינימאלית, אך לפחות מספקת, למשך לרוב חיי הבוגרים.

בשנים האחרונות גיליתי שהמקרה של משפחתי ושלי עצמי אינו לגמרי יוצא דופן.  עובדה ידועה אך לא מאוד מדוברת היא שחלק ניכר מאוד מפעילי השמאל בתל-אביב מתפרנסים בצורות שונות מענף זכויות האדם. רבים מבין הפעילים הבולטים ולעתים הקולניים ביותר בהפגנות,  הם דוברים בשכר, אנשי יחסי ציבור, מפיקים ורכזים וכמובן עורכי דין שעומדים בראש הפירימידה של ארגונים אלה. מדובר במצב מבלבל למדי, שכן בעומדך בהפגנה, או אפילו בשעת שיחת חולין לא ברור אם האדם שלצידך מביע את דעותיו כתוצאה מהתגייסות פנימית או כחלק בלתי נפרד מהמשרה שלו, כמו הטלפון החכם, רשימת התפוצה לקומוניקטים או חשבון הטוויטר הארגוני.

פרויקט democra-T. זכויות האדם וההיפסטר. תצלום: גוני ריסקין
אני די משוכנע – גם אם אין לי הוכחות לכך – שכמה ממכרי שמזוהים עם מאבקים פוליטיים שמאלניים – מקבלים תשלום כדוברים או יחצ"נים של ארגון כלשהו. כפי שכתב יצחק לאור, כמה מארגוני השמאל שמובילים את קמפיין זכויות האדם נשענים על יותר פעילים בתשלום מאשר מתנדבים. אם ניקח בחשבון את אלה שמתפרנסים בעקיפין מארגוני זכויות האדם: עיתונאים שמתבססים על עבודתם, סטודנטים מתקדמים שכותבים על "המצב" ועוד, נקיף את רוב השמאל הרדיקאלי בתל-אביב. מכאן שלולא שפע היוזמות הניאו-קולניאליות של האיחוד האירופי לפתרון סכסוכים, שמירה על זכויות אדם וכינון ממשל תקין, סביר שלא מעט ממכרי היו מוצאים עצמם נטולי פרנסה.

כאן טמון אולי אחד המניעים האותנטיים יותר שהביא אנשים למחות על מצב הדמוקרטיה. הדרישה לחקירת מקורות המימון של  ארגוני זכויות אדם, והאיום המקופל בתוכה לגדוע את קווי האספקה שלהם דורך על נקודה רגישה במיוחד. עניין טורדני הרבה יותר מרצף האירועים עליהם היה אפשר לקרוא בעמודים השכוחים של עיתוני הימים שקדמו להפגנה: חיסולים מהאוויר בעזה, הוצאות להורג במחסום בקעות ובחדרי שינה בדרום הגדה המערבית. האיום להפסיק את המימון האירופי לארגוני זכויות אדם, עשוי לאיין באופן בלתי-הפיך את הבסיס החומרי לקיומם של כמה אלפי אנשים בתל אביב.

איום זה חושף את היסוד החומרי השברירי של קבוצה זו. דורות קודמים של אנשי שמאל ראדיקלים ידעו לדאוג לעצמם. חוגים קומוניסטים שהתגוררו בירושלים השכילו להשתלב בעסקי המשפט האזרחי והנדל"ן המניב, ולהמיר את כנסי רק"ח בכנס דה-מרקר. הדור הנוכחי של השמאלנים, לעומת זאת – זה שגילו נע כיום בין 30 ל-40 – הימר בטעות על זכויות אדם.

כמובן שאין שום דבר שלילי במאבק של חברים בקבוצה על זכותם להתקיים בכבוד ולפרנס את עצמם ואת התלויים בהם. אני אומר זאת ללא טיפת ציניות, שכן ידוע לי כי רבים מהמועסקים בתחום זה, מתקיימים ממנו רק בקושי, ולכן האיום עליהם הוא מוחשי ביותר. יחד עם זאת, אם זה נושא המאבק האמיתי הרי דרושה מידע של שקיפות וגילוי נאות על מטרותיו – לא למען זכויות אדם, אלא למען זכויותיהם של העוסקים בזכויות אדם.

שאלה חשובה יותר היא המחיר של המצב יוצא הדופן בישראל – שדירה פוליטית ראדיקלית שמבוססת במידה לא מבוטלת כלל על מועסקים בשכר. לכאורה, מדובר בפתרון לא רק בכלל – במקום ששמאלנים יבלו את הבקרים בעבודה חסרת משמעות בקופירייטינג, ואת הערבים בהפגנות, הם יכולים להשתכר ממה שמעניין אותם ולעסוק בכך כל העת. אך בפועל, נדמה לי שלאותם ארגונים קוד גנטי עצמאי כמעט, שמשפיע על עובדיהם לא פחות מכפי שהם משפיעים עליו.

"המאבק על הדמוקרטיה" היא דוגמה לא-רעה לכך. לא רק משום שהתובעים את הדמוקרטיה נאבקים, לפחות במידה-מה, גם על קיומם העצמי, אלא גם כי התביעה מקפלת בתוכה פיסה של בלבול ושל עליבות פוליטית. קהל היעד המיידי של הפנייה להצלת הדמוקרטיה הוא השלטון עצמו. הוא מתבקש להושיט יד מלטפת וסלחנית יותר למתנגדיו, לא לחקור אותם או להטיל עליהם סנקציות משפטיות מרחיקות לכת. במקרה הגרוע יותר, קהל היעד נמצא מחוץ לישראל, במדינות אירופה. משלמי מסים בגרמניה, צרפת ואנגליה שמביטים מפעם לפעם על המתארע בישראל, כעל קברט אבסורד בניחוחות שום וזעתר, יכולים להניד ראשם בטירדה ולהגיש את צרור האירו מהקרן הבאה בתור לשימור פני הדמוקרטיה. כך או כך, הפנייה אינה למי שחש כי אינו מיוצג על ידי השלטון והיה רוצה לשבור אותו לו היה מוצא את השותפים המתאימים.

פנייה זו אל השלטון ואל "העולם" אינה שונה במיוחד מזו שבוקעת מדו"חות על מצב זכויות האדם בשטחים. אלה פונים בראש ובראשונה לצה"ל (שקציניו הנוכחיים קוראים אותו בעיון) או לקהילה הבינלאומית, אך בכל מקרה לא לפלסטינים שהרי יודעים כבר שמצבם די על-הפנים.

אך לא רק קהל היעד של הפנייה מושפע מזהותם של ארגוני זכויות האדם שעומדים מאחורי הקמפיין הנוכחי. תוכן הפנייה כתובה אף הוא בשפתם של ארגונים אלה, שהיא בראש ובראשונה משפטית. הדרך לדבר על זכויות אדם, בישראל כמו בכל מקום אחר, עוברת דרך מטחנת המושגים של עקרונות המשפט הבינלאומי. זו קוצצת  דק דק את העקרונות הפוליטיים והמוסריים שאולי עומדים בבסיס התשוקה הראשונית להתנגד ומתאימה אותה לסטנדרטים של משפט בינלאומי וחוקתי. בדו"חות על זכויות אדם בישראל נגלה בדרך כלל שאם קורה דבר לא טוב הוא בוודאי קשור בירידת קרנו של עקרון משפטי כלשהו או, אבוי, במצבה הסופני של הדמוקרטיה עצמה.

אבל מה, הבעיה היא שמעולם לא היתה יותר דמוקרטיה בישראל.  בהיעדר שינוי מגמה, נדמה לי שישראל של 2021 תהיה דמוקרטית יותר מישראל של 2010. אבל כדי להבין זאת, צריך להבין מה זו דמוקרטיה.

המוסדות שהוקמו בישראל בשנים האחרונת כדי לחזק את האחיזה בשטחים הפלסטיניים מתבססים באופן אותנטי על כללי המשפט הבינלאומי ההומניטארי, ועל עקרונות הדמוקרטיה. אין עוד מדינה שבה בית המשפט העליון מעורב בכל תו ותג של מיזם צבאי לאומי כמו חומת ההפרדה, במעט מדינות יש יועצים משפטיים שמלווים את חיל האוויר לפני שהוא מפציץ מטרות, בזמן שהוא עושה כן ואף לאחר מכן, הפרקליטות בישראל חזקה וכך גם המשטרה ומערכת המשפט – כשהן מטפלות בפוליטיקאים וגם באנרכיסטים. בנייה של חומה בלב אדמות פלסטיניות או מחיקת שכונת מגורים בביירות בלחיצת כפתור, אינן פרברסיה של הדמוקרטיה או סטייה ממנה, זו ההתגלמות העכשווית והמשוכללת ביותר של שלטון העם.

בית המשפט העליון או הייעוץ המשפטי לצבא אינם רק עטיפה פרחונית וקלילה לפעולות מדינתיות אנטי-דמוקרטיות, הם מוסדות דמוקרטיים שמצליחים פעם אחר פעם לעמוד במבחני מציאות מפרכים. הקהילה שמגדירה את מבנה הדמוקרטיה של ימינו – בין אם היא נמצאת במחלקה למשפטים באוניברסיטת הרווארד, בבית המשפט העליון האמריקאי או בבית הדין האירופי לזכויות אדם – נושאת אליהם לא פעם עיניים מקנאות ומשתאות על מידת הצלחתם ומידת התפתחותם.

אפילו פתרונות חדשים וראדיקליים יחסית, כמו שלילת אזרחות, אינם בהכרח אנטי-דמוקרטים, אפשר לחשוב עליהם כפיתוח של הדמוקרטיה, לפחות כל עוד יש למי שנשללה אזרחותו אפשרות לקבל אזרחות אחרת. בעוד שהחזקה אזרחות כלשהי היא זכות שמורה, אין בעייה עקרונית לשלול באופן מנומק את אזרחותו של אדם במדינה מסוימת.

שכן דמוקרטיה אינה מושג אידאלי, מושא שמימי ובלתי-מושג לעולם. הדמוקרטיה היא הדמוקרטיה האקטואלית, כפי שהיא מתנהלת במדינות שאנו מדברים עליהן כדמוקרטיות. בבדיקה השוואתית, קשה לומר שהמתרחש בישראל שונה מאוד מהמתרחש בגרמניה או בצרפת, שם פעילים פוליטיים מוחזקים במעצרי מנע למשך חודשים, או בארה"ב שמענה חשודים באמצעות קבלני משנה במדינות עולם שני ושלישי. על רקע זה שקשה עוד יותר להבין מדוע שארגונים ישראלים יביאו להקמת שלטון מוצלח יותר מזה שמתקיים במדינות שמממנות את אותם הארגונים.

במצב זה, נדמה שאפשר אולי להניח לתשוקה להגדיר את השלטון, ולהתמקד בפעולות שהוא עושה ובהשפעתן על המציאות. אפשר גם לוותר על הפנייה אל השלטון עצמו או אל קהל בינלאומי. בהיעדרם קל יהיה יותר לראות את הרבים שרואים עצמם כניגוד מוחלט של השלטון. אלה שאין בגופן עצם אחת ממנו, שנואשו מזמן מהפנייה אליו ומהציפייה שישנה את עצמו.