Posts Tagged ‘פריפריה’

גם אני בכיתי בנאום של דפני ליף

10 בספטמבר 2011

רוני הירש

בהפגנת המיליון לא הייתי בארץ. אני חושבת שאולי ספרו אותי בכל זאת. את הנאום של דפני ראיתי באור יום, מקרטע דרך חיבור אינטרנט פיראטי בוויינט. לפחות נחסכו ממני דברי הפרשנים וגם הקאט באמצע. הייתי לבד והרשיתי לעצמי לבכות על הכל. זה לא שפוליטיקה לא גורמת לי לבכות, עניינים כמו חופש הביטוי ואפילו שוויון זכויות לא אחת גורמים לי להזיל דמעה של התרגשות כשנדמה לרגע שהם ניצחו. זו אחת הסיבות שאני פה, מרחק שתי יבשות ואוקינוס, בצעדים הראשונים לקראת דוקטורט בפילוסופיה פוליטית. ובכל זאת, ולמרות שאף אחד לא ראה, ולמרות ההרגל הזה, מול מסך המחשב, רציתי להבין על מה הדמעות. רציתי להבין למה הן כל פעם מתחילות מחדש. איך לכל אורך הנאום הדי ארוך הזה, הוא מצליח לשמור על מומנטום. למה אפילו השורות הקיטשיות על משוררים וחלומות עשו לי את זה. גם אם יכולתי לצפות אזכור כלשהו, מרומז, לנאום של מרטין לותר קינג בוושינגטון, 1963.

כי אפילו לבד, באור יום, עם כל ההכנה הפוליטית, כל המגננות האינטלקטואליות וכל הביקורתיות כלפי הממלכתיות העודפת, המשיחיות המוגזמת, הלאומנות המופגנת של העצרת, היה משהו כמעט מביך בדמעות האלו, שנכנעו לרגש ולדימוי המתוזמן היטב של ההמונים בככר.

ובכל זאת, בימים האחרונים, ולמרות שאספתי המון נקודות ומחשבות, לא מצאתי לנכון לכתוב. אף אחת מהן לא נראתה לי כמו הדבר עצמו וכל אחת איימה לגרור אותי למחשבות מנוסחות חלקית שעלו בחודשיים האחרונים. ניסוח חלקי שלא מעונין עדיין בנוסח סופי, שלא מסוגל עדיין. אהבתי שדפני פתחה את הנאום בצעידה לעבר התהום. למשל. זה התחבר ישר לתחושה שליוותה אותי לאורך המחאה, שמדובר במלחמת השרדות, בקרב המאסף, היריה האחרונה של האיש הגוסס (דימוי נכון רגשית, אבל לא מדויק, נקווה). אני לא יודעת כמה אנשים הסתובבו עם התחושה שעוד כמה שנים כל העסק גמור, שלא יהיה לאן לחזור. אני משערת שיותר משחשבתי, התהום הגדולה והריקה נעשתה מוחשית כל כך מאז ראשית ימי המהפכה, שאפשר היה ממש לראות אותה – ברקע של הפסטיבל המרצד ברוטשילד, בחרדה הקלה שליוותה את המפגש עם המוני בני אדם בהפגנות. התהום החשוכה חיכתה מעבר לכל פינה, בקצה של כל רחוב, והשתלבה עם השחור התל אביבי של הפיקוסים, האספלט.

ואז דפני אמרה שפקחנו עיניים. וגם זה היה נכון, ביותר ממובן אחד. כי זה לא היה קיץ של תובנה אחת, של נפילת אסימון, של התעוררות. זה היה קיץ של מראות וגילויים יומיומיים. זה היה הקיץ המשכיל והמעמיק ביותר שחוויתי אי פעם. חרשתי את העיתונים, קראתי את הכלכלה כאילו שזה הספורט, התעמקתי בתגובות, עקבתי אחרי הבלוגים, טיילתי בין ההרצאות להופעות לדיונים לדימויים בשדרה. בבת אחת עולם שלם נחשף, וזה היה העולם שבתחתית ה-rabbit hole (ביטוי שלא זכה לתרגום נאות בלשון הקודש), עולם של דימויים מפעימים של אבסורד, של גדילה פתאומית, של הצטמצמות רגעית, של הזיות שהופכות למציאות ומציאות טורדנית שיצאה מכלל שליטה. המרחב בערי האוהלים ובמיוחד ברוטשילד היה רווי בשפת איגיון, בשלטים הפונים לכל הכיוונים, באכול אותי ושתה אותי, בעשן ותה חשוד, במסכי פלזמה שבצבצו מהעצים והודיעו הודעות חמורות סבר על מצב החירום הטוטאלי. הגילויים היו מלאי חדווה ואימה, החיוכים התמזגו ברצינות, אנשים נפנפו בידיים וכולם הבינו. בהתחלה עוד חשבנו שהמהפכה לא תתרומם כי אין סמים כמו בסיקסטיז. אחרי חודש כבר היה ברור שהידיעה העשירה, רבת הפרטים והדקויות, רבת הפנים והשמות והמספרים והצבעים – מעצימת תודעה לא פחות.

אך בחזרה לנאום, אשר שרטט את הדרך מייאוש לתקווה לפי מיטב המסורת הקלאסית, דרך טענות המתנגדים אשר הופרכו אחת לאחת. בנאום היה מרכיב אחד בולט, שחשבתי לציין. "מסלול המכשולים" הסתיים בהתקפות האישיות על דפני, ולא בכדי. לכל אורכו הוא הצליח לנסח לא רק את תחושת העלבון האישית, שלה ושל כולנו, ולא רק את תביעת העלבון שהיתה לקולקטיבית, אלא גם את העלבון כרגש מופרט ומפריט, כרגש פרטי אולטימטיבי. הקול המיוסר והמרוגש של דפני, לכל אורך הנאום, היה קולו של הנעלב אשר משיב למעליביו, והתנסח בדיוק רב כשהיא אמרה "יש חוקים נגד העלבת עובד ציבור, אבל אין שום חוק נגד העלבת האזרחים"ואחר כך הוסיפה "אני לא יודעת מה אתכם, אני לא אוהבת שצוחקים עלי ואני לא אוהבת שמורחים אותי." לפני יומיים חטפתי כמה קללות מאדם זר, ספק שיכור, בשעת לילה מאוחרת. כרגיל, לא עניתי לו. למדנו כבר להיזהר מאנשים כאלו, אין טעם להשיב, לא כדאי להסתבך. זה טיבו של העלבון. הוא משאיר אותך עם טעם חמוץ בפה, הוא מיותר, הוא בלתי מתחשב והוא טומן בחובו איום. העלבון, כמו הייאוש, כמו הבדידות, כמו הדמעות, הוא רגש שלמדנו להצניע, לבלוע, להתמודד איתו לבד. הוא שייך לאותו משטר של "שבריריות כלכלית", חוסר ביטחון בסיסי, מסלול התקדמות אישי, מסכים, רכבים פרטיים ומגדלים של חברה מופרטת. הוא רגש ששולח אותנו להתכנס בתוך עצמנו, להבליג, להתנתק (אלא אם אנחנו מדינות, או פוליטיקאים, ולפעמים גם שם).

אבל בנאום, מגובה במאות אלפי אנשים, דפני עשתה את ההפך. היא עשתה להם 'למה מה קרה?', היא אמרה: "מאיפה הם יודעים מי אני? מאיפה הם יודעים מי אתם? מאיפה החוצפה הזו בכלל?", היא אמרה: "איזו אמירה מתנשאת ואיומה זו. מה זה 'לכו לפריפריה'?", היא אמרה: "מדינת ישראל דפקה ודופקת את הפריפריה שלה באופן שיטתי ומסודר מאז יום הקמתה", היא אמרה: "איך בכלל מעיזה ממשלת ישראל לעשות כזה סוג של הפרד ומשול. היא, שהפקירה את תושביה…" היא אמרה לבריון התורן, לבריון הקבוע – לך לעזאזל, מי אתה שתדבר אלי ככה בכלל, מי אתם, ממשלות ישראל, נבחרי הציבור, הטייקונים ועוזריהם, שתגנבו אותנו לאור היום, שתשקרו לנו, שתמכרו אותנו, שתסכנו אותנו, שתעליבו אותנו.

כשההמון בככר צעק בוז נפלט לה מין "כן! בוז!" קצר כזה, נזפני, כועס. אך כשבשם כולם היא הוציאה לממשלה אצבע משולשת, היא נתנה תוקף גם לאמירה המשלימה, החשובה מאוד אף היא – לא רק העלבון, כפי שגילינו, משותף לכולם, ולא רק הייאוש. גם המחאה, גם התקווה שיצאה ממנה, גם השמחה, אינן רק רגש פרטי, רק התלהבות מוזרה, אישית, לא נורמלית. המחאה, התקווה, השמחה, גם אלו רגשות משותפים, גם בהן אפשר לחלוק, להשתתף, להיות ציבור. וגם אם זה ברור, זה בכלל לא כזה ברור, לדעתי. ה"צמצמנו את המרחק הפיזי בינינו וגילינו שטוב ככה, שאנחנו רוצים להישאר קרוביםהפך ל"אנחנו רוצים לחיות בחברה, כחברה", ושניהם ביחד ניסחו את הודאות ביכולת, שלנו, להביא שינוי, בכך ש"מכאן כבר לא נסכים לחזור אחורה!"