שלגל, היידגר וסחים אחרים

ב-1802, כשפרידריך שלגל היה בן 30, הוא עוד החשיב את עצמו למשורר חופשי בדעותיו ומבקר ספרות קוסמופוליטי, רדיקלי וליברלי. באותה שנה הוא נסע לפאריס, שם קיווה להשתלב בטבעיות בחוגי הפילוסופים המעודכנים שאת ספריהם קרא בגטינגן שבגרמניה.

למרבה האכזבה, זה לא קרה. פאריס היתה רעה אל שלגל. אף אחד לא התעניין ברעיונות שלו, והוא הרגיש זר ודחוי. אפשר רק לדמיין את הגרמני המסורבל, מתאמץ להתחבב על הצרפתים השחצנים במסיבות ובסלונים הספרותיים, מספר להם סיפורים לא מעניינים וסופג מבטים תמהים.

על אף הכישלון, שלגל לא חזר הביתה לגרמניה. הוא נשאר בפאריס, אך מתוך התסכול הגה רעיון חדש: הלאומיות הגרמנית. בספרייה של פאריס הוא קרא כתבים בסנסקריט, ובישר לחבריו הרומנטיקנים בגרמניה שמצא את המקור האמיתי והקדום ביותר של התרבות: ההינדו-גרמאנים.

כך נולד המיתוס הארי מתוך תסכוליו החברתיים של שלגל הצעיר, שרק חיפש אהבה בעיר הגדולה. הוא כל כך התאמץ: למד צרפתית, האמין במהפכה, בחירות ובשוויון, אבל זה לא עזר. תוך זמן קצר הוא כבר המיר את דתו לקתוליות, נסע לווינה, נעשה ריאקציונר אדוק והפך לאחד התועמלנים הגרמנים התקיפים ביותר נגד צרפת.

אפשר לספר את ההיסטוריה של הפילוסופיה הגרמנית מתחילת המאה ה-19 כתולדותיה של השנאה הפרובינציאלית לפאריס, ולכל מה שהיא מייצגת. אם להרחיק לכת, אפשר להשתעשע במחשבה שיחס פחות סנובי מצד הצרפתים כלפי הגרמני הפרובינציאלי שרק רצה אהבה היה חוסך להם כמה מלחמות די קטלניות.

פרידריך שלגל. לא השתלב בפאריס

אם מאמצים לרגע את נקודת המבט השלגליאנית, רואים דברים באור די שונה מהרגיל. אינטלקטואלים אוהבים את פאריס, את ניו יורק ואת תל אביב. אינטלקטואלים אוהבים לדבר על אורבניות, שהפכה לאידיאולוגיה היחידה שליברלים ושמאלנים יכולים להאמין בה בקנאות בלי להתנצל. מעטים מדברים על האומללות שהאורבניות מסבה לאנשים רבים – למעשה לרוב האנשים, מלבד לשכבה דקה וזחוחה של אורבניים מקצועיים. האומללות הזאת היא סנטימנט שכמעט אין לו ביטוי. זאת לא שוועתם של המדוכאים עלי אדמות, שאיתה קל להזדהות מרחוק. קורבנותיה של הסנוביות האורבנית נמצאים תמיד קרוב אלינו מאוד, ובכל זאת הם רחוקים מאוד מאיתנו. הם יושבים כיסא לידינו בסמינר של עדי אופיר, ושואלים שאלות שמביכות את המרצה, או נכנסים ל"מרסנד" ומוצאים סיבה להתווכח עם המלצרית שמביטה בהם בעיניים מזוגגות. הם לא אפריקאים, לא ערבים, לא חולי נפש, בדרך כלל אפילו לא מזרחים. הם פשוט סחים.

את כל זה אני כותב בעקבות כתבת השער של "העיר", שנכתבה על ידי עיתונאי לא מוכר וחסר עבר בשם גיא גרוס. פרסום הכתבה הזאת הוא נקודת השיא בדיון שמתנהל כבר כמה חודשים, מאז עלה לאוויר האתר הדי-מבריק "סחים, הם בכל מקום". לא אתעכב על הגניאלוגיה של המושג, שמוסברת בכתבה, בבלוג ובכל מקום. אציין רק שהיו שזלזלו בקמפיין הנוכחי נגד הסחים, אבל אני לגמרי לא מזלזל בו. יש משהו  מאוד מדויק בבלוג הזה מבחינת היכולת לצייר דיוקן אתנוגרפי רגיש למדיי של הישראליות המיינסטרימית העכשווית, ליצור קטגוריה תיאורית חדשה (סחי), ולבטא אותה באמצעות חומרים מהמציאות כמו תמונות, ברושורים ודפי פייסבוק. מבט חטוף בבלוג מעניק תמונה הרבה יותר מדויקת של הישות הנקראת סחי מאשר התיאור שמופיע בכתבתו של גרוס, ובכל זאת אביא אותו כאן, עם השמטות הכרחיות:

"על כן, הנה כמה סממני זיהוי של הסחי הבסיסי: הוא גר מחוץ לתל אביב, הוא עבר את גיל 40 בגופו או ברוחו, הוא נועל קרוקס בקיץ, הוא אומר 'אחי', הוא צופה ב'מועצת החכמים' ולא מטעמים אירוניים… הוא עושה מילואים, הוא אובססיבי בנושא גלעד שליט, הוא ציוני (בלי מרכאות), הוא צוחק ברצינות מ'מועדון לילה', הוא לומד ברייכמן, הוא מדבר על 'לחשוב מחוץ לקופסא' אך מימיו לא שהה מחוץ לה, הוא מתעב ציניות אבל לא מבדיל בינה לבין אירוניה או סרקזם, הוא טוען שיש לו חוש הומור 'אבל גם קווים אדומים' בזמן שלמעשה יש לו רק קווים אדומים ואפס חוש הומור, הוא אוהב רוק ישראלי… הוא יכול להיות ערס, קיבוצניק, סטלן או חנון"

יש הרבה כנות בניהיליזם של התיאור הזה. קחו לדוגמא את גלעד שליט. אין כאן טענה עקרונית נגד הקמפיין בנושא גלעד שליט, אלא רק נגד הסחים הלא מגניבים שמדברים על גלעד שליט ולא חושבים שזה מביך. זוהי הודאה די נדירה בכוח הכל יכול של עקרון ההתבחנות החברתית: אני שמאלני פשוט כי אני לא רוצה להיות במחנה אחד עם אנשים שמתלבשים כל כך גרוע. ברור שסוג כזה של מוטיווציה הוא המניע העיקרי שקובע עמדות של אנשים בשדה החברתי והפוליטי (אם כי אני לא משוכנע שאנשים יהיו מוכנים להקריב את חייהם כדי להיות מגניבים).  לא במקרה, פחות או יותר במקביל להשקתו של הבלוג האנטי-סחי הושק בלוג נוסף עם עיצוב די דומה נגד טוקבקיסטים ימניים.

פייר בורדייה. מרחק חברתי והכרתי ביחס לעולם

הבעיה היא שמוטיווציית המגניבות היא מהגדרתה די עקרה מבחינה פוליטית, כי מרגע שרובי ריבלין תומך במדינה האחת, למשל, זה כבר לא כל כך מרגש. כפי שכותב פייר בורדייה ב"סקיצה לאנליזה עצמית" על ההסתגרות של המעגלים האקדמיים הרדיקליים:

"…האפקטים של הנבחרות הבית ספרית ושל החיים המשותפים במשך זמן רב בתוך קבוצה הומוגנית מאוד מבחינה חברתית, אינם יכולים אלא לעודד מרחק חברתי והכרתי ביחס לעולם. באופן פרדוקסלי, מרחק זה לעולם אינו [מורגש] יותר מאשר בניסיונות – הפאתטיים לעתים קרובות – להתחבר אל העולם הממשי, בעיקר דרך התגייסות פוליטית בצורות שונות (סטליניזם, מאואיזם וכו'); צורות שהאוטופיות הבלתי-אחראית שלהן והרדיקליות הבלתי-מציאותית שלהן, מעידות על היותן דרך פרדוקסלית נוספת להכחשת המציאויות של העולם החברתי"

נדמה לפעמים שבדומה לפרידריך שלגל, הרבה מהדוברים של הציונות האלימה שביצבצו בשנים האחרונות מוּנעים על ידי עלבון וחוסר הצלחה להשתלב בשיח הפוסט ומוסדותיו. זאת תופעה מוכרת מגילמן: אנשים שלא הצליחו להבין את דרידה אז הם מתעצבנים, הולכים למילואים ומוציאים את התסכול על הפלסטינים. אבל יש מקום לשאול מה צריך להסיק מזה. העבודה ששמאלנות רדיקלית כרוכה לעתים בתשוקה להתבחנות ומגניבות לא אומרת שצריך לשתוק על טבח תושבי עזה, למשל. ברור גם שהסחים שהולכים להפגנות של "אם תרצו" (התנועה הפוליטית הכי סחית שהיתה פה מאז ומעולם) הם לא כאלה מסכנים, ואין סיבה לרחם עליהם.

ובנוסף, אם להתעכב על הבעיה הפוליטית – אני נוטה לקוות שרוב השמאלנים בארץ בכלל לא הולכים ל"סלון ברלין", אלא גרים באזורי הספר ועובדים בעבודות רגילות. הם מתעצבנים ואבלים על הדברים שעושים כאן הצבא והממשלה, אבל הם כמעט לא יכולים לדבר על זה כי כל הסביבה שלהם היא מיליטריסטית (במידה רבה, זה דומה להומואים בארון). אבל ברור שהם גם לא יעברו לתל אביב. קודם כל אין להם סיבה, וחוץ מזה גם תל אביב דוחה אותם. הם סחים.

מרטין היידגר (למטה מימין). עוד שוואבי עם שפם

מה שכן, הייתי מציע להיפסטרים האנטי-סחים להקפיד על קצת יותר צניעות. גם ההיפסטר המדויק ביותר נראה כאחד האדם כשהוא הולך לשירותים. חוץ מזה כשהם נסחפים לכדי פאתוס, מגניבים נשמעים די רע, למשל במשפט המתנוסס בראש הבלוג: "בעוד שכוחות חדשניים שואפים תמיד להתקדם ולהרחיב את גבולות האפשרי, הסחיות תמיד תשאף אחורה ופנימה, אל המרכז, אל המשותף, אל הממוצע".

אני חושש שהמניפסט הזה הוא לא כל כך מדויק. לעתים קרובות, החידושים היצירתיים קורים דווקא רחוק ממרכז העיר. יותר מכך: סחי זה הכי סקסי. מה שמוכחש בבלוג, בכתבה ובדיון כולו, הוא המבט העורג של ההיספטר הדכאוני על הסחי הטבעי והוויטאלי. אף אחד לא ניסח את זה טוב יותר מתומאס מאן ב"טוניו קרגר", בתיאור תשוקתו של טוניו האמן לחברו הסחי האנס האנסן:

כזה היה האנס האנסן, ומיום שהכירו טוניו היו געגועים מציפים אותו כל אימת שראהו, געגועים רוויי קנאה, שאיוו להם מושב במעלה החזה ובערו שם כאש. מי עוד עיניו כחולות כעיניך, היה אומר בינו לבינו, מי עוד חי כמוך מתוך תואם שכזה ואחוות-נועם עם עולם ומלואו! כל הימים אתה שוקד על עיסוקים ראויים וכשרים, שהכול מוקירים אותם. בתום הכנת שיעורי הבית אתה לומד לרכוב על סוס או גוזם את השיחים, ואפילו בימי הפגרה, על חוף הים, נתונות עיתותיך לחתירה, לשייט ולשחייה, בעוד אני שרוע לי על החול אובד ובטל ממעש ובוהה אל הים, אל חילופי-הארשת החמקמקים, אפופי הרז, המשתעשעים בלי הרף על קלסתרו. אך הלוא מפני זה עיניך צלולות כל-כך. אילו הייתי כמוך…

אחרי הכול, בחוסר האלגנטיות הגרמני יש בסופו של דבר לא פחות סקס אפיל מאשר בליטוש הצרפתי. גם הפריסאים למדו להעריץ את שלגל הפרובינציאלי, ואם לא אותו אז את שופנאהוואר ואת היידגר, השוואבי המשופם מהיער השחור.

תנוחת הלוחם: יוגה והאימפריה ההודית

לפני כמה ימים כתבתי כאן על היהדות, והואשמתי במידה מסוימת של צדק באנטישמיות ובשנאה עצמית. בפוסט הנוכחי אני רוצה להסתכסך עם חסידיה של מסורת דתית שיקרה לכולנו אף יותר: היוגה. אני מרשה לעצמי לצאת מהנחה שכל קוראי הבלוג הזה מתרגלים יוגה, תרגלו בעבר, או יתרגלו בקרוב, וחלקם אפילו עובדים כמורים ליוגה או לפחות מתחזים לכאלה. אם נחשוב לרגע על התרגול הזה בתור מה שהוא, כלומר פולחן דתי, נגיע למסקנה ששום ריטואל לא מבוצע כאן באדיקות רבה יותר מהיוגה. יוגה היא כיום הדת הכי חזקה בתל אביב. 

למעשה, יוגה היא לא סתם תרגול, אלא מגדיר משמעותי למדי של זהות – משמעותי לא פחות ואולי יותר מהארוחות המשפחתיות התקופתיות שהופכות אותנו ליהודים. אבל מה זה בעצם אומר, אם בכלל? איזה משמעות תרבותית או פוליטית יש לעובדה שכולנו משננים אסאנות בסנסקריט ולוחשים בדבקות "יוגה מודרה"? בעיניי, הדרך האופטימית להסתכל על התופעה הזאת היא לחשוב שהתרבות ההודית באמת כבשה אותנו. כאשר מדברים על שקיעתה של האימפריה האמריקאית, אחד הסימנים לכך אמור להיות שכוחות אחרים יתחילו לתפוס את מקומה בזירות שונות. למרבה הצער,  במישור התרבותי זה קורה במידה מוגבלת מאוד. ההשפעה של התרבות הסינית על חיינו היא מזערית, בטלה בשישים לעומת ההשפעה האמריקאית. 

מלדיהאלי סוואמיגי'. התרבות ההודית משתלטת?

 

ומה לגבי ההשפעה של התרבות ההודית? היא כבר יותר משמעותית: הנוכחות של מוצרים תרבותיים הודיים כמו ויפאסנה ויוגה בעולם הרוחני של האליטה המערבית היא בלתי מבוטלת. כפי שחוזה הכתבה הזאת של אדיטיה צ'אקראבורטי מה"גרדיאן", בתקופה שבה קבוצת "טאטא" ההודית היא הבעלים של נכס צאן ברזל בריטי כמו "יגואר", התוצאה המתבקשת היא שבקרוב "ילדים בריטים ייאלצו לשבור את הראש על סינית ואורדו, ולא רק על שייקספיר". 

האמנם? לגמרי לא. כל מה שנאמר בפסקה האחרונה הוא קשקוש מוחלט. המחשבה שתרגול יוגה מכפיף אותנו להשפעתה של התרבות ההודית היא אשליה, כי באופן שבו היא משווקת לנו, אין ביוגה שום דבר הודי. זה בסך הכול עוד מותג של תרבות הצריכה האמריקאית. שנטי/אשטנגי זה שיר של מדונה. על היוגה כמסורת תרבותית הודית אמיתית אנחנו הרי לא יודעים בעצם כלום, ואין לנו שום גישה אליה. גם אם ניסע להודו ונשב ברישיקש שבע שנים, מה שיהיה נוכח לפנינו הוא רק פבריקציות שנטי-פנטי אוריינטליסטית שהותאמה מראש לצרכינו כדי להוציא מאתנו כמה מאות רופי במצג שווא של אותנטיות. 

יותר מכך: "הרוחניות" שאנחנו רוכשים במחיר מציאה במסגרת היוגה (יחד עם הגמשת העָצֶה, שהיא חשובה לא פחות) אינה אלא נצרות פרוטסטנטית בעטיפה חדשה. אנחנו היהודים נופלים בידיה של התעשייה המיסיונרית הזאת בקלות רבה במיוחד, כי בשונה מאמריקאים לא מעטים, אפילו לא הלכנו לכנסייה ביום ראשון כשהיינו ילדים. אז כשאיזשהו גורו נחמד עם טיקה על המצח (בין אם הוא הודי, בריטי או יוצא סיירת גולני) מדבר איתנו על Compassion, זה מבחינתנו חידוש די מסעיר. 

מיותר כמעט לציין שהטענה ש"הודים הם יותר רוחניים מאיתנו" היא שקר אוריינטליסטי פרימיטיווי אבל די אפקטיווי, שנועד בעיקר לאפשר לתיירים מערביים לחיות טוב עם העוני והאומללות שהם רואים סביבם בהודו. אני נשבע לכם שהתווכחתי בכלכתה עם ישראלית אחת, שטענה בתוקף שאין הודים עניים, ושהם פשוט מעדיפים לחיות ככה כי הם לא חומרנים. 

בכל מקרה, "הודו" כאידיאה תרבותית שמייצגת אותנטיות ואלטרנטיוויות לרציונליזם ולחומרנות נטרפה ועוכלה כבר מזמן על ידי התרבות המערבית. היא שייכת אליה לפחות מאז שפרידריך שלגל החל ללמוד סנסקריט בפאריס לפני כמאתיים שנה, ולפני שגמר לשנן את האותיות הכריז ש"הכול, הכול בא מהודו בלי יוצא מן הכלל". דרך אגב: האידיאה הזאת היא גם די אנטישמית. המיתוס של היוגי האציל הומצא על ידי שלגל כדי להציע מקור(Ursprung)  אלטרנטיווי, הינדו-ארי, ללאומיות הגרמנית המתהווה, וכך להשתחרר ממרותו של סיפור גן העדן היהודי. כך שהרוחניות ההודית בגרסתה הגרמנית-אמריקאית היא תמיד אנטישמית, וכל השאר הוא היסטוריה. 

פרידריך שלגל. המצאת מיתוס הרוחניות ההודית

 

זה מה שחשבתי עד שנתקלתי בטקסט מאיר עיניים של המשוררת, הבלוגרית ומדריכת היוגה המעניינת כרמית רוזן. רוזן תשתתף ביום שני הקרוב (8.3)  בכנס הדי מעניין כלשעצמו בנושא ניו אייג' ורוחניות עכשווית באוניברסיטת חיפה. היא תדבר על "גוף, מגדר ולאומיות בהיווצרות היוגה המודרנית"  (את תקציר ההרצאה  אפשר למצוא כאן, עמ' 101). 

רוזן סוקרת כמה מחקרים אנתרופולוגיים מהשנים האחרונות, שמתארים את היוגה כפרקטיקה אנטי-קולוניאלית שהתהוותה במשולב עם תנועת העצמאות ההודית. כפי שהיא כותבת, "כאוכלוסיה משועבדת או כנועה, הודו הקולוניאלית נפגעה הן בכוחה המורלי והן בכוחה הפיזי… עבור ההודים יוגה הייתה אלגורית לעבר נערץ קדם-קולוניאלי, כי היא הציעה לא רק רעיונות ופרקטיקות אלא גם גיבורים וסיפורי הצלחה, שניתן היה לעשות בהם שימוש בפרויקט הלאומיות העולה. בנוסף, יוגה הציעה סוג של אימון פיזי שיכול היה לספק להודים את הצורך הלאומי בזקיפות קומה". 

אני מכיר מורים ליוגה שאפילו מלמדים קורסים על קולוניאליזם, ובכל זאת למיטב ידיעתי רוזן היא הבנאדם הראשון בשטחי 48' שהתעניין בשאלות האלה. החשיפה לרעיון הזה הביאה אותי לכמה ספרים שאותם רוזן מצטטת, ושעוסקים באופן שבו תרבות היוגה המודרנית התהוותה בפועל, מחוץ למיתוס הניו-אייג'י (שהוא כאמור למעשה די אולד-אייג'י). הראשון הוא הספר של ג'וזף אלטר שיצא ב-2004. אלטר מסביר שיוגה, בצורתה המוכרת לנו, היא פרקטיקה מודרנית לגמרי. היא מודרנית לא פחות  ממכונת הכביסה או מהטלוויזיה (שגם בה הרי טבועים רעיונות מטאפיסיים שנהגו לפני 2,500 שנה על ידי אנשים חצי עירומים שישבו מתחת לעצים. אני מתכוון ליוונים. בלי המערה של אפלטון כנראה לא היתה טלוויזיה). יותר מכך: הוא טוען שהספרות היוגית הקלאסית, ובראשה "יוגה סוטרה" של פנטנג'לי שחי לפני כ-2,000 שנה, היא למעשה לא מאוד רלוונטית לפרקטיקה היוגית המוכרת היום. 

אין דבר כזה יוגה אותנטית או נאמנה למקורות. הגורואים ההודים שהקימו את הרטריטים הגדולים כמו כמו Divine Life Society ו-Yoga Niketan Trust הושפעו גם, ולעתים בעיקר, מתנועות מערביות כמו הקמפיינים להגברת ההיגיינה ולמען אורח חיים בריא. "זה עלול להישמע כמו כפירה, אבל אני חושב שליוג'ין סנדואו, אבי ה-body building המודרני, היתה יותר השפעה על הצורה והתרגול של היוגה המודרנית מאשר אאורובינדו או ויווקאננדה", כותב אלטר. 

תרגול יוגה במייסור בשנות ה-30. מודרניזציה ומדיקליזציה

 
עם זאת, לדבריו אין כאן שום אחיזת עיניים מערבית. היוגה היא פרקטיקה מודרנית הודית. הקונטסט שבו היוגה עברה מודרניזציה ומדיקליזציה, והפכה למערכת הקשורה לתרבות הגוף הוא הודו המודרנית. ובשביל להבין מה זה אומר, צריך קודם כל להבין שהודי שיושב ומתרגל יוגה הוא לא איזה מאובן שקפא בזמן מראשית ההיסטוריה, אלא הוא אדם מודרני עם מניעים מודרניים. 

מתברר שהיוגה היא כיום רכיב משמעותי מאוד בתרבות הלאומית ההודית שהתהוותה מאז העצמאות. אלטר מזכיר קולקציה שלמה של פוליטיקאים, רופאים ומדענים הודים לאורך המאה שעברה שהפכו את היוגה למה שהיא היום. כזה הוא למשל סוואמי קובלאיאננדה (Kuvalayananda), מדען שב-1924 ניסה למדוד את התופעה המכונית "ריק מדהוודאס" (Madhavdas Vacuum) על ידי החדרת מד לחץ לרקטום של מתרגל יוגה תוך שזה ביצע נאולי (מומלץ לצפות). או הד"ר ק' נ' אודופה שניסה לחקור את ההשפעות הנוירולוגיות של היוגה, באמצעות דחיפה של חולדות למבחנות במצב שאמור לדמות את התנוחה סירסאסנה (עמידת ראש). 

סוואמי שיווננדה. לייצר אזרחים הודים מועילים

מעניין לא פחות הוא הספר Positioning Yoga של שרה שטראוס מ-2005, שמתאר בין השאר את האופן שבו גויסה היוגה לפרויקט הלאומי ההודי. במרכז עומדת דמותו של סוואמי שיווננדה, רופא טמילי שהקים ב-1932 את האשראם הנקרא על שמו ברישיקש, והפך את העיר לבירת היוגה העולמית. כמה עשורים לפני שהביטלס שמעו על רישיקש, נהרו לשם אלפי הודים מהמעמד הבינוני. שיווננדה אחראי למעין רפורמציה יוגית: הוא הפך את השיטה הזו מפרישות בעלת פוטנציאל אנרכיסטי, שכרוכה לפעמים בנטישת הבית והמשפחה לפרקטיקה גופנית בעיקרה ששלובה בתוך החיים היצרניים. "המגבלות האלה התאימו היטב לפרוגרמה של הלאומיות הניאו-הינדית, שביקשו לפתח אזרחים טובים ושומרי חוק שיהוו בסיס לאומה ההודית העצמאית, לא אנשים שיתמסרו להרהור חופשי, תפילה מבודדת או ריקודים פראיים ברחובות". תחת שיווננדה התמסדה המסגרת של ריטריט לזמן מוגבל, שייאפשר למתרגל לחזור אחרי כמה ימים לחיי המשפחה והעבודה. 
 

בפוסט הבא: על כפייה יוגית והימין ההודי החדש