Posts Tagged ‘פרידריך שילר’

חינוכו של המין האנושי

6 באוקטובר 2011

1.

התקופה הזאת מתאפיינת בסוג של תודעה כפולה. מצד אחד, הכול לגמרי כרגיל. ומצד שני, כמה דברים ב"הכול כרגיל" הזה מרגישים קצת מוזר. קחו למשל את הדיון שהיה כאן על אירוע-הזוועה שאירע בענתות. כולם דיברו על הדברים הרגילים – על ההידרדרות לפאשיזם, ועל זה שאנחנו כבר שם, וכבר ממש שם, וכבר ממש ממש שם. לכאורה, ניכר שההידרדרות ממשיכה בקצב משביע רצון. ובכל זאת, לרגעים עלתה בי התהייה: האם באמת שום דבר לא השתנה? הכול בדיוק כמו לפני חצי שנה? ואולי רק במוח שלי נותר איזשהו זיכרון מעומעם, של רחובות גדושים במאות אלפי בני אדם, עם דגלים אדומים, זעם ועצרות עממיות?

גם אני חשבתי לפני שנה שתוך כמה חודשים אראה את הרחובות מלאים בחוליות של פאשיסטים. אבל בפועל, ולגמרי במפתיע, מה שראיתי קרוב יותר לחוליות של קומוניסטים. אפילו אם מישהו חושב שמחאת האוהלים היתה כלא היתה, נדמה לי שאי אפשר פשוט להתעלם מהעובדה שהיא התרחשה, ולהמשיך להגיד שכולם נגדנו וכולם פאשיסטים כאילו כלום, כאילו שמגפי הקלגסים נשמעים ברחובות ואתם השושנה הלבנה. יש מקום להסביר מה בכל זאת קרה כאן, או במלים אחרות: איך אפשר בכלל לתאר את התקופה הזאת.

2.

לצורך כך, אני רוצה דווקא להתרחק לרגע ככל האפשר מזעקת המוכים, לעשות זום אאוט מהיר ולנסות להתבונן על הדברים מהפרספקטיווה המרוחקת והקוסמית ביותר: הלא היא הפרספקטיבה אלוהים. אני מתנצל בפני כל נציגיו של "השטח", אבל לפני כמה חודשים, כשהייתי בגרמניה, התברר לי שמבחינה פורמלית המקצוע שלי הוא תיאולוג (לותרני, דרך אגב). כך שמבחינתי, תיאולוגיה היא "השטח". זאת העבודה שלי, ממנה אני מתפרנס, וכידוע, על פרנסה לא מתנצלים.

כזכור, לפני כשבועיים, נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו נאום לכל באי עולם בעצרת האו"ם בניו יורק. מעבר לשקרים ולכל הפגמים האחרים, מה שבאמת זעזע אותי בנאום הזה, הוא עזות המצח שבה עמד נתניהו וירק על האנושות כולה. מבחינה זו, יש חשיבות דווקא לפסקה הזאת –

"אפילו כאן, בעצרת הכללית, האמת יכולה לפלס את דרכה. ב-1994, כשמוניתי לשגריר באו"ם, ביקרתי את הרבי הגדול מלובביץ'. הוא אמר לי 'אתה תשרת בבית של שקרים רבים. זכור שגם במקום החשוך ביותר, את אורו של נר יחיד ניתן לראות למרחוק. אני מקווה שאור האמת יזרח למרחוק".

נתניהו עמד שם, ובאמצעות הרבי מלובביץ' הטיף מוסר וביקש לחנך את המין האנושי כולו, שאותו הוא צייר כמעין עמק בכא עטוף שקרים וחושך. יוסי גורביץ' כתב בצדק מסוים על האדנות שביטא נתניהו כלפי היהודים שאותם הוא מתיימר לייצג. לדעתי זאת לא הבעיה. למעשה, אם נתניהו היה מדבר פשוט בשם העם היהודי, היה משהו נאצל בגבורה הזאת לעמוד מול העולם.

3.

העניין הוא שנתניהו לא מייצג רק את העם היהודי. הוא מייצג כוח עצום בהרבה, קואליציה בראשה הוא עומד הלכה למעשה – כוח שאכן מאיים על האו"ם, המוסד העליון של המין האנושי (ועובדה שנתניהו הצליח לנטרל בינתיים את הצעד שבו תומכות כמעט כל מדינות העולם מלבד שתיים). לקואליציה הזו אין ממש שם, אבל אפשר למנות את הכוחות העיקריים ששותפים בה. קודם כל, שותף בה כמובן הקונגרס האמריקאי, או לפחות רובו. בנוסף, שותפות בה תנועות הימין הפופוליסטי באירופה, וחלק מהימין הפחות פופוליסטי – בעיקר בבולגריה, רומניה והבלקן. שותפות בו גם אינספור כנסיות ותנועות רוחניות מהודו ועד כוש – ממהגרים טורקים חובבי ישראל ועד הציונות הקוריאנית שהוזכרה כאן פעם. דגל ישראל הוא כבר הרבה יותר מהדגל של מדינת ישראל: לדוגמא, הוא גם הדגל של קבוצות פרוטסטנטיות מיליטנטיות בצפון אירלנד. שותפים בה גם חלק גדול מהיהודים בעולם, שבהשפעת ישראל נעים יותר ויותר לכיוון הימין. המאמר הזה, למשל, מראה איך היהודים איך המדיניות הפרו-ישראלית של הממשלה השמרנית בקנדה מושכת אל הימין חלק ניכר מהיהודים, שהיו בעבר מבסיסי התמיכה של השמאל.

ולבסוף – שותפים בו כוחות הביטחון וארגוני הביון של הרבה מאוד מדינות. כפי שתיאר כאן איתמר מן (על סמך הכתבה הזאת), ישראל עומדת בחזית המחנה המבקש לשכתב את עקרונות החוק הבינלאומי כדי להעניק לצבאות חופש רב יותר להרוג אזרחים.

במובן זה, לא נכון לומר שהעולם הוא אחד. העולם מחולק, אך לא לשני קטבים אלא לשתי רשתות.

4.

בשנים האחרונות, יותר משהיא פונה נגד המוסלמים, הקואליציה הזאת פונה נגד האנושות עצמה, במובנה כישות החותרת להתארגן מבחינה פוליטית. לא רק נגד האו"ם, אלא נגד כל הארגונים הבינלאומיים והארגונים המבוססים על הצהרת זכויות האדם והאזרח.

כעת יכול מישהו להסתייג, ולטעון שאני מבצע אידיאליזציה של ארגון האו"ם, שהוא בסך הכול גוף מושחת למדי, שאנשיו מעורבים שוב ושוב בפרשיות שחיתות ופדופיליה בקנה מידה ענק. כל זה נכון. אלא שהסולידריות עם הפלסטינים היא בדיוק אחד הדברים היחידים שבהם האו"ם מנסה דווקא להגשים את הייעוד שלו. פלסטין היא השריד האחרון של רעיון הסולידריות הבינלאומית שהיה הבסיס לקמפיינים רבים כל כך בשנות ה-60 וה-70. במלים אחרות: אם יש דבר אחד שלגביו האו"ם הוא בסדר, זה לגבי השאלה הפלסטינית. אפשר רק להצטער, שהוא לא פועל באופן דומה גם בזירות אחרות.

5.

מה שאפשר אם כן לומר, הוא שהקואליציה של נתניהו, במובנה הרחב, מבקשת לחתור כנגד פרויקט חינוכו של המין האנושי. לחילופין, אולי היא מבקשת להנחיל לאנושות חינוך אחר, חינוך אלטרנטיווי. כי מה יקרה אם הציונים ינצחו? אינני היטלר. בפועל, מה שיקרה בעצם לא יהיה הרבה יותר גרוע מהמצב הנוכחי. תהיה זו צורת ארגון אחרת, מלכות אחרת. אלא שאת אותה מלכות שמבקשת קואליציית נתניהו להקים אי אפשר ממש לתאר במושגים הפוליטיים המוכרים לנו. הפנטזיה שלה היא תיאוקרטיה, אבל התיאוקרטיה הזאת היא נוצרית יותר משהיא יהודית.

באותו שבוע בספטמבר, חיזרה ישראל כזכור על פתחה של ניגריה כדי שתתמוך בה בהצבעה במועצת הביטחון. נדב אייל כתב על העניין במעריב –

לפני שנה בערך נכנסו שני בכירים ישראלים לארוחת ערב עם ג'ונתן גודלאק (מזל טוב), נשיא ניגריה, האיש שאמור להציל אותנו מידי המדינה הפלסטינית.  הארוחה הייתה אמורה להתחיל בשעות הערב. הם המתינו עד רבע לשלוש לפנות בוקר, ואז הושבו אחר כבוד לשולחן האוכל. אחרי שיחת נימוסים קצרה, תהה הנשיא גודלאק בפני הישראלים הנבוכים על הדמוגרפיה בישראל. "האם כולם נוצרים אצלכם או שיש גם מיעוט יהודי?", הוא שאל. שתיקה קצרה נפלה בחדר, שתיקה דיפלומטית.

הו נדב אייל. אתה כה שנון ומתוחכם. אם תתאמץ עוד קצת, אולי תצליח להפוך לירון לונדון כבר בגיל 32. אבל יש משהו שאתה לא ממש מבין. הנשיא גודלאק צדק. אנחנו באמת נוצרים. לכל דבר ועניין, אנחנו שייכים לעולם הנוצרי. למעשה הניתוח שלו הוא מדויק: יש כאן רוב נוצרי (מה שנקרא "חילונים") ומיעוט יהודי.

הסיפור שאתם חיים בו הוא סיפור נוצרי, בייביז. אך מכיוון שרובכם חילונים מאוד, או לפחות חושבים ככה, אתם מתכחשים למישור הזה, ולכן גם לא מודעים לו. השמאל הישראלי חי בקליפת אגוז שמתנודדת על פני אוקיאנוס דתי, ומנסה לשכנע את עצמו שהסירה שלו היא כל העולם. לידיעתכם, גם אירופה היא כבר לא חילונית, אם היא היתה חילונית אי פעם. למעשה, גם הצורה שבה מופיע הסיפור של ישראל בשבילכם, כאנשים המתיימרים להיות מערביים-מודרניים, היא תמיד-כבר נוצרית.

6.

אבל מה בעצם אומרת המנטרה שעליה אני חוזר באובססיוויות כל הזמן, בעניין חינוכו של המין האנושי? במקום להסביר, אצטט ממאמרו של ההיסטוריון יהושע אריאלי, "תורת זכויות האדם" –

ייתכן שעומדים אנו על סף תקופה חדשה, עידן שאותו ראתה ההשכלה הנאורה כתכליתה של ההיסטוריה: הכוונה למימוש רעיון אחדות המין האנושי מבחינת כבודו ושוויונו האונטולוגי במימד ההיסטוריה. רעיון זה הוא שגיבש את דעתו של לסינג, ולפיה תולדות הדתות והאמונות שימשו ל"חינוכו של המין האנושי" לשלמות מוסרית, לאהבת האדם ולשלטון התבונה… מסגרות הזיקה וההתייחסות של הדמוקרטיה הליברלית השתנו במאה ה-20 והן מחייבות שינוי בעולם שהפך להיות אחד, ושאינו ניתן עוד לחלוקה.

7.

כדי להבהיר כמה הנקודה הזאת של חינוך המין האנושי רלוונטית בשבילנו, אני רוצה לחזור למקור, ל"חינוכו של המין האנושי" – מאמר אלגנטי ויפה ולהפליא שכתב גוטהולד אפרים לסינג ב-1777. מה שמעניין במאמר הזה, הוא שכל המחצית הראשונה שלו לא עוסקת בכלל במין האנושי, אלא דווקא בעם ישראל.

ככלל, לסינג מפרש מחדש את מושג ההתגלות ומתאר אותה כהתפתחות הדרגתית של השכל האנושי, מפראות לתבונה ועידון. תהליך חינוכו של המין האנושי הוא הוא ההתגלות. אבל במי בחרה ההשגחה לשמש כמחנכה של האנושות? צדקתם: בעם ישראל.

בפני עם פראי זה בחר האל להתגלות, בראשונה רק שאלוהי אבותיהם… באמצעות הנפלאות, שבעזרתם הוא הוציא אותם ממצרים, ויישב אותם בארץ כנען, הוא העיד על עצמו בפניהם כאל, החזק מכל אל אחר.

כעת שואל לסינג:

אבל איזה סוג של חינוך מוסרי היה יכול להתאים לעם גס כל כך, כל כך בלתי כשיר לחשיבה אבסטרקטית, שהיה מצוי עדיין כל כך בילדותו? לא אחר מאותו חינוך שמתאים לילדים: חינוך הנעשה באמצעות פרסים ועונשים המכוונים לחושים.

ושוב:

אבל לשם מה, ישאל השואל, להקדיש חינוך כזה לעם כל כך גס, עם שאיתו נדרש האל להתחיל לגמרי מהתחלה? אני משיב: כדי שבמשך הזמן יוכל האל להשתמש בביטחון מוחלט בבנים לאותו עם כמחנכים של כל העמים האחרים. הוא גידל אותם, כדי שיהיו מחנכיו של המין האנושי. היו אלה היהודים, ורק היהודים יכלו להיות כאלה – רק הבנים לעם שחונך בדרך זו.

העם העברי היה, אם כן, כלי בידיו של האל לצורך עידון המושגים החושניים שבהם החזיק המין האנושי בימי בערותו, ולמען קידומו ההדרגתי לדת אוניברסאלית תבונית. השלב הבא בדרך ליעד זה הוא הבשורה הנוצרית, אבל גם זה לא השלב האחרון: זו מצדה תוחלף בעתיד בדת חדשה שתביא את תהליך החינוך ליעדו.

8.

יש אומרים שנושא הבשורה השלישית הזאת היה היהודי שפינוזה, או היהודי מרקס, וכו' וכו' – אולי גם פרופ' שכטמן. בכל מקרה, זה התפקיד של העם היהודי: לחנך את האנושות. כעת, אם נסתכל על מאתיים השנים האחרונות, נראה שבתוך המערך העולמי התפקיד הזה התגלם בכמה צורות. כל צורה כזאת החליפה את קודמתה, אבל גם היתה בנוי עליה.

התפקיד הראשון (1789-0) היה זה הדתי-מסורתי, כלומר העם הנבחר, העם הראשון שהאמין באל האחד. התפקיד השני (1939-1789) היה זה של היהודי המערב אירופי המודרני, סוכנה של האוניוורסליות והקדמה – מרקס, פרויד, איינשטיין וכו'. בד בבד, כדאי לזכור שליהודים היה תפקיד מעניין נוסף, שעליו ממעטים כיום לדבר. למעשה, המקור היחיד המוכר לי שממנו אפשר לצטט בעניין הזה בלי להיחשב אנטישמי, הוא "יסודות הטוטליטריות" של חנה ארנדט –

לקיומה של [מדינת הלאום] היה דרוש, החל משלהי המאה השבע עשרה, מרחב חסר תקדים בהיקפו של אשראי מדינה, בעקבות התרחבותו וגידולו של היקף האינטרסים הכלכליים והעסקיים של המדינה… לפיכך היה זה אך טבעי שהיהודים ייקראו לתרום את עזרתם, הודות לניסיונם עתיק היומין בהלוואת כספים ומכוח קשריהם עם האצולה האירופית – שלא פעם העניקה להם הגנה מקומית. אכן היה זה עניינם המובהק של עסקי המדינה החדשים להעניק להיהודים זכויות-יתר מסוימות ולטפל בהם כבקבוצה נבדלת. (עמ' 61)

אבל נמשיך הלאה. כמו שכותבת ארנדט –

 "שקיעתה המהירה של אירופה לאחר המלחמה [מלחמת העולם הראשונה] מצאה את היהודים מנושלים מכוחם הקודם, מפוררים לכדי אוסף של יחידים אמידים. בעידן האימפריאליסטי איבד העושר היהודי את משמעותו… הגורם היהודי הלא-לאומי, התוך אירופי, [נהפך] למושא לשנאה כללית, משום עושרו חסר התועלת, והיה יעד לבוז בגין היותו נטול כוח. (עמ' 66)

בנקודה טראגית זו אנו מגיעים לתפקיד השלישי (או השלישי וחצי) של היהודי (1939 – ): הקורבן האולטימטיווי של הפשע האולטימטיווי. מכאן כמובן התפקיד המרכזי של יהודים בכינונם של מוסדות החוק הבינלאומי אחרי השואה. היהודים, על כל פנים, נצלבו כעם, ובכך גם כיפרו פוליטית על צליבתו של ישו. הציונות צמחה במידה רבה מתוך הפוזיציה הזאת, אך הפכה במהירות ל"יהודי רביעי" (1948 – ?), ששוב מכיל בתוכו את כל התפקידים האחרים. אלא שבפאזה הרביעית הזאת פורץ בעוצמה הולכת וגדלה התפקיד הראשון, הדתי, של העם הנבחר הכובש את הארץ המובטחת ועוקר/משמיד את יושביה. המדענים והפילוסופים, לעומת זאת, הוחלפו בסוחרי נשק וברוני גז, והדברים ידועים.

9.

 בשנים האחרונות ממש, צומח סוג של יהודי חמישי – הלא הוא היהודי של ה-BDS. שהרי, גם החרם על ישראל הוא מעין כנסייה בינלאומית שקמה אל מול הכנסייה הציונית הכלל-עולמית. זוהי כנסייה, שבה ממלאים הפלסטינים את הפונקציה של היהודים בתור הקורבן האולטימטיווי. למה דווקא הפלסטינים? לא ברור. כנראה בגלל שהאויבים שלהם הם היהודים, אבל לפטור את העניין ב"אנטישמיות" זה קצת פשטני. התמיכה בפלסטינים היא אנטישמית כמו שהמודרניות עצמה היא אנטישמית – לא יותר ולא פחות. כל הפרויקט המודרני, או הפרויקט של השמאל, מבוסס במובן מסוים על הניסיון למנוע מהתיאוקרטיה לקום – לפחות במישור הארצי. החזון של ממלכת דוד צריך להתחלף במלכות שמים האוניוורסלית של החוק הבינלאומי (או של הקומוניזם). המערך של האנושות vs. הקואליציה הציונית הוא במובן זה לא מקרי.

בעניין זה, אני רוצה לומר משהו קצת לא פופולרי. חסידי החרם מסבירים בדרך כלל שהם "נענים לקריאה הפלסטינית". אבל לפעמים אני חושד שהם נענים בעיקר לקריאה של היהודייה ג'ודית באטלר, היהודייה נעמי קליין וכו'. לא שזה כל כך נורא. אבל מבחינה מסוימת, גם בתנועת החרם נראה לפעמים שהיהודים ישלטו (או לפחות יהיו מאוד דומיננטיים) או יחוסלו (כלומר, התנועה תיעשה אנטישמית במובהק). אם היהודים ינצחו, תנועת ה-BDS תהפוך במשך הזמן למעין אנטי-ציונות, ההסתדרות האנטי-ציונית העולמית, מה שכיניתי פעם "ציון השמימית" הקמה אל מול ציון הארצית.

או בשורה התחתונה, עוד נצרות. שוב פעם נצרות.

10.

מה שבעצם ניסיתי לטעון עד כאן, הוא שכמה שלא נתאמץ ונהפוך אותו, הסיפור של "ישראל מול העמים" יהיה תמיד סיפור תיאולוגי, ולמעשה נוצרי. זה הסיפור שנתניהו מספר, אבל למעשה זה גם הסיפור שאנחנו מספרים לרוב. כל טיפה של משמעות, כל טיפה של גורליות וכל טיפה של אלימות שיש בסיפור הזה נשאבת משם.

אז מה אפשר לעשות עם המערך הזה? פעם חשבתי שאפשר לשחק עם התיאולוגיה. כלומר, כיוון שאנחנו נמצאים במקום כל כך טעון תיאולוגית (שמתם לב שאתם חיים שעה נסיעה מהמקום שבו אלוהים ירד מהשמים והפך לבנאדם??), אפשר אולי ללחוץ על הכפתורים הנכונים ולהפעיל את התיאולוגיה נגד עצמה. שאם נתאמץ, אולי נוכל להמציא איזו דת חדשה שתבלבל את העולם הנוצרי, ותפנה את גלן בק נגדנו. למשל, לצלוב את ישו מחדש. אגב, הוא יוכל להמשיך לחיות אחר כך. שמעתי שאפילו מוחמד א-דורה עדיין חי.

אבל תיאולוגיה היא משחק מסוכן. הוא לא מומלץ לנשים בהיריון, או לגברים עם בעיות לב.
אף פעם אי אפשר לדעת מה תפעיל הדוושה שעליה תלחץ.

11.

למען האמת, זה גם ילדותי. לעומת זאת, מה שהיה כאן בקיץ האחרון לא היה ילדותי בכלל. בשונה מהרוח שעלתה מכל מה שנכתב עד כאן, נדמה לי היום שמה שצריך זה להשתין על התיאולוגיה, ולברוח כל עוד נפשנו מהתפקיד של מחנכי האנושות, על צורותיו השונות. לחיות כאילו שכל הסיפור הנוצרי הזה על העם היהודי – עם ישו, והשואה, ושפינוזה ומרקס ובנימין ונתניהו והרוטשילדים וכריס כריסטי – לא היה מעולם. יותר מאי פעם בעבר, אני מאמין שזה אפשרי. רפובליקת האוהלים היתה בסופו של דבר אנטי-תיאולוגית. היא קרתה כאן, ולא בשום פנטזיה. בגלל זה, דרך אגב, היא כמעט לא עניינה אף אחד בעולם.

האנושות לא מתעניינת בנו כשאנחנו לא משחקים במגרש של הנוצרים. העולם רואה רק את ישראל שברוח. הבשר לא מעניין אותו, וגם לא הקוטג'. אם תרצו, אנחנו ישראל שבקוטג'.

כסמל אנחנו הדבר הכי חשוב בעולם. אבל כאנשים אנחנו כלום, כמו ילדים.

12.

כי כמו שציינו, העם העברי לא נבחר בגלל תכונות תרומיות כלשהן שבהן הוא ניחן. להיפך: העברים נבחרו ככלי בידי ההשגחה דווקא בגלל הגסות והפשטות שלהם. ואכן, כפי שכתב שילר, אחרי שהכלי מילא את תפקידו, אפשר היה לשבור אותו, וליצוק את התוכן בכלי אחר. והרדר אומר שבעוד עמים אחרים המשיכו להתעדן ולהתפתח מבחינה תרבותית, דווקא עם ישראל התאבן וקפא במצבו הפרימיטיווי.

ובכל זאת, הכלי עדיין כאן, בלי שום קשר ליעוד שלו.

לסינג אומר משהו מעניין בנוגע להמשך התפתחותו של הילד שזכה לחינוך, מול הילדים שגדלו פרא –

בעוד האל הנחה את עמו הנבחר בכל הדרגות של חינוך הילד, התקדמו האומות האחרות על פני הארץ לאור התבונה. רובן נשארו הרחק מאחורי העם הנבחר; אבל מעטות התקדמו הרבה מעבר לו. והרי גם זה קורה אצל ילדים שנותנים להם לגדול מעצמם. חלקם נותרים פראים לגמרי, ומעטים מצליחים לחנך את עצמם לדרגה מפליאה… [לעומת זאת], הילד שזכה לחינוך מתחיל בצעדים בטוחים אך איטיים; הוא מאחר להדביק רבים מילדי הטבע שהתרקמו טוב יותר; אבל לבסוף הוא עוקף אותם, ומרגע זה הוא יישאר תמיד לפניהם.

לכל זה יש הקשר אינטלקטואלי מסוים, שהוא לא כל כך משנה עכשיו. אבל אפשר לקרוא את זה ככה: גם אם עם ישראל מצוי במצב ילדותי, גס ומשובש יותר משאר העמים, הוא עשוי לתקן את עצמו – הפעם לא בתור שליח הנושא איזו בשורה, אלא בתור ישות העומדת כשלעצמה. זאת גם רוח התקופה: בצ'ילה, ביוון, בספרד, וכמובן כאן במזרח התיכון, פונים העמים אל המישור הגופני, הפנימי, ולא אל המישור הסמלי החיצוני. זאת התקווה היחידה, וזה הדבר היחיד שעובד.

ואכן, אני מתעקש שבקיץ האחרון, העם הישראלי זינק במפתיע זינוק נחשוני, חשף את כוחותיו הנסתרים, והגיע לדרגות של תודעה שאליהן הגיעו מעט עמים בתקופה הנוכחית. באמריקה, אומה בת מאות מיליוני בני אדם, השמאל לא מצליח להוציא יותר מכמה אלפים לחסום את הרחובות.

המהפכה הזאת יכולה וצריכה להימשך באותו מישור חברתי-תרבותי שבו היא התקיימה, כתנועה של בני אדם שמתעלמת לגמרי מההקשר הלאומי שנכפה עליהם (כן, מה שנקרא "הכיבוש"). אם היא מביטה אל העולם, הרי זה רק אל המהפכות האחרות שקורות עכשיו, ולא אל אובמה, אבו מאזן או נתניהו. בסופו של דבר, אולי דווקא מתוך אותה התפתחות פנימית בישראל תצמח בסופו של דבר בשורה חדשה למין האנושי.

אבל כרגע אסור לחשוב על זה.