המשפחה הלא-קדושה, או: למה טוב לדרוש חינוך חינם מגיל שלושה חודשים?

עודד ניר

מעיין הראל וניר חסון מחו בפוסט הקודם על אחת מדרישות המאבק: חוק חינוך חינם מגיל 3 חודשים. טיעונם המרכזי של הכותבים נשען על כמה עמודים: קיום הוכחה "מדעית" לכך ששהות הילדים עם הוריהם טובה עבור הילדים; כניסת הילדים למסגרות חינוכיות מגיל צעיר מזיקה להם; חינוך חינם מעודד ניתוק בין ילדים להוריהם, מעודד השתתפות יותר ממושכת מצד ההורים בשוק העבודה, ומחריף את ניכור האדם מעצמו, א–לה מארקס. בין הנקודות המרכזיות שוזרים הכותבים קינה בהמשכים על סבל ההורים מהניתוק מילדיהם, ובהקשר לדרישות המאבק, מזדעזעים מ"מפגש כמעט מפחיד, מטריד ואפילו לא–יאומן בין מאבק חברתי–סוציאליסטי צודק וחשוב לבין קפיטליזם קיצוני, שמקריב על מזבחו את המשפחה ומשעבד את כל פרטיה… למערכת תעסוקה דורסנית, שמשרתת בעיקר את בעלי ההון ושומרת היטב על 'היציבות החברתית.'"

האמת היא שקצת קשה לדעת איך להתחיל לפרק את המאמר לגורמיו. בדיוק כמו המחאה שהם מבקרים, הכותבים מצטטים באופן מאד אקלקטי מתחומי ידע הסותרים זה את זה בהנחותיהם הבסיסיות. ואולי זה בדיוק המקום להתחיל: את המחאה הזו הפוליטיקאים לא יודעים כל כך איך לאכול בדיוק בגלל הסתירות הרבות שניתן למצוא בין הדרישות המושמעות. התדור מדינת רווחה ומונופוליה המוגבלים עם דרישה להגברת תחרותיות בענפים מסוימים? איך מיישבים דרישות להקטנת רווחי המדינה והונה עם דרישות להגדלתם? איך יכול מאבק המגדיר עצמו א–פוליטי להציב דרישות לדרג הפוליטי, במקום לבתי משפט, למעסיקים, לבתי–עסק, לאיגודים ולשלל מסגרות אחרות? ועוד סתירות כהנה וכהנה. רק שבניגוד למחאה, המגלמת בגופה כוח פוליטי בהתהוות, כותבי המאמר מתיימרים לייצר ביקורת קוהרנטית, כזו שתופסת את הסתירה בקלקלתה: "תפסנו אותכם, בורים, אין לכם מושג וחצי מושג בחזון המשפחה (הקדושה?) הסוציאליסטית!"

המשפחה הקדושה: מרקס עם אשתו ג'ני, הילדות ואנגלס

הכי קל להתחיל בהפרכת הטענות ה"מרקסיסטיות" שמביאים הכותבים, שבינן לבין מרקסיזם אין דבר וחצי דבר. מנקודת ראות מרקסיסטית, חיי המשפחה אינם מונגדים לחיי העמל כמו אצל הראל וחסון, אלא הם חלק בלתי נפרד מהם. תפקיד המשפחה הוא לאפשר את ייצורו–מחדש וריבויו של כוח העבודה – החל בהאכלת והלבשת הפועל וכלה ברגולציה של ייצור ילדים, פועלי העתיד. העובדה שעבודתה המסורתית של האשה, בניגוד לעבודת הגבר, לא זוכה לתגמול כספי – ולמעשה כלל אינה נחשבת "עבודה" – היא עמוד התווך של הביקורת הפמיניסטית המרקסיסטית. קדושת המשפחה, לה דואגים כל כך הראל וחסון, היא למעשה מטרה הלעג של מרקס ואנגלס. עבורם מדובר באחת מהאשליות המרכזיות של העידן הבורגני, שתפקידה להציג כטבעי ("מה יותר טבעי מאהבת הורים לילדיהם???") את מה שהוא למעשה תוצר הסטורי–חברתי. לכן, כנראה שהתקף חולף של תודעה כוזבת הוא שהביא את הראל וחסון לחפש תשובות אצל מרקס – שכן נראה, לפחות במבט ראשון, שהוא לא ממש בצד שלהם.

אבל אולי בכל זאת מרקס? הרי שמענו שהוא מדבר על ניכור האדם – מעבודתו, מתוצריה, מחבריו בני התמותה, מהטבע ואפילו מעצמו – והכל בגלל הקפיטליזם ויחסי העבודה שהוא יוצר, ימ"ש! מכאן (לפי ההגיון הזה), שחוק המעודד יציאה מחיק המשפחה לעבודה – כמו חינוך חינם ממגיל אפס – מגביר את הניכור המדובר. אבל יש כאן בעיה: חיק המשפחה של ימינו לא נמצא מחוץ לתחומי העבודה, כפי שטענתי לעיל. לכן הניכור מיוצר לא רק במפעל, אלא גם בבית (ביחסים בין בני זוג, ביחסים בין הורים לילדים ובהבנה של כל בן משפחה את מקומו במשפחה). אפשר אפילו להתייחס למשפחה של ימינו, זו שבה לרוב שני ההורים עובדים, כמחנה אימונים לקראת עתיד של עבודה בפרך. אפשר גם לקרוא את פרויד, למשל, כמנסח לא–מודע של חלק מאופני הניכור המשפחתיים.

ויותר מכך: מתוך העובדה שיחסי עבודה ויחסי משפחה קפיטליסטיים יוצרים ניכור, אין להסיק שאסטרטגיה טובה להיפטרות מהניכור היא לעבוד פחות. בעיקר מפני שזו לא אסטרטגיה מציאותית כאשר רוב האנשים צריכים לעבוד בשביל לשרוד, שרידה מנוכרת ככל שתהיה. במקום לנסות להימנע מעבודה, סוף הניכור מתחיל בהשתלטות על מבני הכוח שיכולים לשנות או לפרק את הצורות החברתיות שיוצרות את הניכור (כמו המשפחה, יחסי העבודה הקפיטליסטיים וצורות אחרות). וזה אומר, בדרך כלל, השתלטות פוליטית על המדינה. אל תבינו אותי לא נכון: אני אעשה הכל כדי לעבוד פחות. אבל זה בהחלט לא אסטרטגיה "סוציאליסטית" שמאיימת על "היציבות החברתית", בניגוד לאופן שבו מציגים אותה הראל וחסון.

ואפרופו קפיטליזם והמשפחה: הקפיטליזם של זמננו כבר מזמן דאג לשנות את הקונפיגורציה הקודמת של המשפחה, כדי שקפיטליסטים יוכלו להפיק עוד רווחים ישירים מעמל גידול הילדים ומהורדת המשכורות המתלווה לעבודת שני בני זוג. לכן יש עידוד של שני בני הזוג לצאת לעבודה, ולכן נחמיה שטרסלר ומירב ארלוזרוב כל הזמן נוגחים בחרדים ובערבים ה"עצלנים" כדי שיצאו לעבוד. אבל יותר חשוב – לכן כבר מותר היום להתלונן על הקשיים שבחיי המשפחה, כמו שמציינים הראל וחסון. שכן מבנה המשפחה המסורתי הופך פחות ופחות חשוב כאשר האשה יוצאת גם לעבוד, וכבר אינה מופקדת על טיפול בבעלה ובילדים. דהיינו, מקור התלונות הללו (תלונות שעליהן מקוננים הראל וחסון), הוא תוצר של התרופפות החיוניות של מבנה המשפחה המסורתי עבור הקפיטליזם, ולא של הנתק ה"לא–טבעי" בין הורים לילדים.

המובן של "ניכור" שכן עולה ממאמרם של הראל וחסון הוא מובן שמרני. מזתומרת שמרני? ניכור המניח "טבע אדם" אבסולוטי ועל זמני על מנת לקונן על איך הושחת טבע זה על ידי החברה המודרנית, ולדרוש דרשות על הצורך לחזור אליו. שימו לב כמה אינטואיטיבי הקשר הורים–ילדים עבור הכותבים (בסגנון "לא באמת צריך מחקרים כדי לדעת שחסך בקשר הורים–ילדים יוצר הפרעות אישיות אצל ילדים"). לאינטואיציה זו יש שם אחר: אידאולוגיה. הצורך של הראל וחסון להגן על המשפחה מתיישב באופן מושלם עם ביקורות נאו–שמרניות המציבות את ערכי המשפחה כדבר שבאמצעותו רצוי להגביל את הקפיטליזם. נאו–שמרנות, כמובן, אינה אנטי–קפיטליסטית בשום צורה, גם אם היא מחפשת דרכים מעט שונות להפקת רווחים מאלו של הניאוליברליזם.

לא קראתי ואני מודה שגם לא אקרא את המחקרים שעליהם מבססים הראל וחסון את הטענה שכניסת הילדים למסגרות חינוכיות לא–משפחתיות מזיקה להם. אבל בחינה קצרה של המושגים המרכזיים שהם מזכירים בהקשר למחקרים אלו חושפת את התשתית האידאולוגית שלהם: מצד אחד, יש את המושגים ששייכים להפעלת כוח דיסציפלינרי (וכאן אני כבר בפוקו): הפרעות קשב, אלימות ושאר סטיות מהאילוף הקוואזי–צבאי שמחילים על תלמידי בתי ספר. מצד שני, יש את אלו ששיכים לעולם הביו–כוח: בריאות, תזונה ועוד. מבלי להיכנס ליחסים בין שני סוג הכח הללו אצל פוקו, ברור שאין לקבל את המחקרים הללו כאמת נצחית (כמו אף מחקר בתחום מדעי החברה והרוח), אלא להבין שמה שנחשב ל"טובת הילדים" הוא, שוב, תלוי קונטקסט חברתי–הסטורי. האמת המצערת היא שאי אפשר לגדל ילדים כיום בלי לדאוג לתזונתם, לבריאותם ולחינוכם. אבל גם אם זה נכון, אין להניח שדאגה זו, בתצורתה ההסטורית הנוכחית כפי שהיא משתקפת בלשון המחקרים שמביאים הראל וחסון, היא "סוציאליסטית". גידול ילדים "טוב יותר" מבחינה סוציאליסטית, כדאי לו שיתרחק מעולם המושגים המשמש קפיטליסטים של ימינו, בין אם הם נאוליברלים (אלו שמתלוננים על הטירחה שבגידול ילדים) ובין אם הם נאו–שמרנים (אלו שמזילים ריר ברגע שהם שומעים "משפחה"). לא במקרה, מחקרים כגון אלו שהראל וחסון מציינים צצים כל פעם שמישהו מנסה לטעון לקדושת המשפחה, והמישהו הזה הוא בדרך כלל שמרן.

אז למה לנו חינוך חינם מגיל שלושה חודשים? נראה לי שכל עוד לא הולכת להיות מהפכה קומוניסטית, וכל עוד אפילו מדינת רווחה חזקה היא למעשה דבר שקשה לדמיין חזרה אליו (להלאים חלקים משוק התקשורת? הבריאות? התחבורה? הנשק? התעשייה שנעלמה לבלי שוב? כשכלכלת ישראל כל כך תלויה בהון בינ"ל?) בלי מהפכה רבתי, הרי שהקפיטליזם בצורתו הנוכחית לא הולך לשום מקום. ולכן שני בני הזוג בתא המשפחתי כנראה עדיין יצטרכו לצאת לעבוד. כל עוד זה המצב, חינוך חינם נשמע לי לא רע כדרך להפחתת עלויות להורים, במיוחד כשהטיעונים נגד ה"מסגרות" ורשעותן, כפי שניסיתי להראות, הם לא ממש טיעונים סוציאליסטיים. כמובן, אין צורך שזה יהיה חינוך חובה חינם. מי שירצה לגדל את ילדיו בעצמו עד גיל בית–ספר (ולא יותר מאוחר, שכן חינוך ממלכתי יתקשה לוותר על ייצור סובייקטים לאומיים באמצעות מערכת החינוך), שילך על זה.