על אופוזיציה ועל תקוות

האם אופוזיציה אפשרית בכלל? ובישראל בפרט? מדוע להרהר על אפשרות קיומה של אופוזיציה?

1.

כדאי להרהר באפשרות האופוזיציונית, כי היא מציגה פן לא צפוי של ההסטוריה והפוליטיקה. כדאי להרהר בה משום שאם ההיסטוריה מוצאת את דרכה אל מאחורי גבם של גיבוריה- אזי נסיוננו להפוך לגיבורים מחזיר את ההסטוריה מכיוון לא צפוי, לעגני-משהו. בני האדם פועלים בהקשר, שאי אפשר לעולם לתפוס במלואו. כל פעולה שלנו מהווה סוג של התערבות במערך הכוחות הכלכלי, הפוליטי והמוסרי. אין לדעת איך וכיצד תשפיע התערבותנו על מהלך הדברים ואין להניח שתהיה חפיפה בין הרצון שלנו, מלא הכוונות  הטובות, לבין ההתרחשויות בשטח. כל התערבות כמוה כנסיון חבטה בחשכה: תוצאותיה של המכה שלנו תתבהרנה רק עם שחר, כאשר מינרבה (אלת החוכמה) תפרוש את כנפיה. בפוליטיקה, לא פעם, החכמה באה אחרי המעשה, והמעשה נשאר נטול חכמה. אפשר לראות דוגמאות שונות לחוכמה-שבדיעבד. למשל, הנסיון של גורבצ'וב לרענן את הסוציאליזם ושהביא לקבורתו, או ההתערבות האמריקאית בעירק, זו שנועדה לחסל את סדאם חוסיין והסתיימה בשליטה אירנית במדינה. דוגמה אחרת ניתן לראות בישראל, שאיפשרה לחמאס לצמוח ואחר כך הפכה אותו לאויב מושבע שלה. דוגמה אחרונה לחוכמה שלאחר מעשה אפשר לראות בפעולתם של הליברלים בכיכר תחריר, אשר נאבקו למען מדינה ליברלית מודרנית ויסיימו, כך זה נראה, עם משטר איסלמי שמרני.

2.

ההרהור השני ביחס לעצם אפשרותה של האופוזיציה יונק מהעובדה שאופוזיציה- להבדיל מהתנגדות במובן הטוטאלי של "רזיסטנס"- מניחה מערכת כללים, שמאחדים את  השולטים והנשלטים. במילים אחרות, פעולה אופוזיציונית מניחה תמיד פעולת תרגום מוצלחת, שהשליטים יבינו. ככזו, האופוזיציה מניחה דקדוק משותף ומערך סימבולי, שמאפשר שיחה. הדיאלוג כאן לא נטול בעיות: שימוש באותו דקדוק פוליטי כללי מייצר קונצנזוס ומשטיח את ערכי היסוד של השיטה, במקום לחדד הבדלים. הוא מאחה שברים במקום לגרום לשבר. במקום לאתגר הגמוניה הוא משחזר אותה באופן כזה, שהחזק, הדומיננטי, השולט- תמיד, יוצא נשכר. במלים אחרות, החזק מרוויח בשני המיקרים, בין אם נשמר השקט ובין אם האופוזיציה מתעקשת על עצם קיומה.

אם נזכר במפגינים של תנועת המחאה החברתית: רבים מהם מצאו את עצמם מאשררים את הקונצנזוס, בוודאי זה הבנוי על האתוס של הלוחם הגברי, היהודי והחילוני. הדרישה לשוויון נוסחה בתור תגמול, שמגיע לאלה ש"חולקים בנטל".  הדרישה הניחה את קיומו של היהודי – הלוחם החילוני – בתור השחקן הפוליטי הראשי, וכסובייקט הסטורי יחיד. אלא שהשוויון לא הושג ומה שנותר מהמחאה הן הנחות היסוד, שהיא התבססה עליהן. מנקודת המבט הקונצנזוסיאלית, אילו לא היתה מחאה, היה צריך להמציא אותה: המחאה עצמה ריעננה את הקונצנזוס וסייעה לקבוע את גבולותיו של ה"לגיטימי". היא הזכירה לנו מה ניתן לומר, או את סוג הטיעונים שמותר להשתמש בהם. דומני, שהטענה לפיה סיכויי המחאה היו עולים אילו היתה מרחיבה את גבולותיה וכוללת ערבים וחרדים, בטעות יסודה. שכן, הפרדוכס של המחאה, כל מחאה, נעוץ דווקא בנקודה זאת: מחד גיסא, כדי שישמעו למוחים יש צורך בשפה שהרוב יבין אותה, כזו שתדבר לקונצנזוס (כל עוד מדובר במחאה ולא מהפכה). מאידך גיסא, אין טעם במחאה חברתית אם היא איננה יכולה לממש את דרישות השוליים החברתיים. לכן נוצר כאן פרדוכס: מקום שהמחאה יכולה להיות אפקטיבית בו – לא מייצר עניין, ומקום שהמחאה מעניינת בו, או רדיקלית מספיק – לא מאפשר לה להיות אפקטיבית.

3.

האם יש דרך מוצא? האם יש תקווה? והאם יש סיבה, בכל זאת, להמשיך למחות ולעסוק בפוליטיקה?

עומדים בפנינו שלושה מודלים של יאוש.  שני המודלים הראשונים  יש להם מן המשותף ומן השונה. לפי המודל האחד, נקרא לו המודל ההגליאני, להיסטוריה יש תכנית משלה. את תכליתה יודע רק כוח עליון כלשהו – האל, או ההיסטוריה עצמה. לפי מודל זה קיימת ברקע תכנית, אבל היא נעלמת מעינינו והשאלה העיקרית היא: האם יהיה בידינו לפענח את התכנית או להציץ אל ראשו של אלוהים? מודל זה מניח חוקיות, אבל גם את חוסר יכולתנו לגעת בה ולהכירה באמת. מכאן גם נובע היאוש שמבעבע מן המודל הזה.

לפי המודל השני, נקרא לו המודל של פופר, אין להסטוריה שום תכנית ושום חוקיות ולכן קשה מאוד להתערב באופן מהפכני במסלולה של ההסטוריה. במקרה הזה, הייאוש נובע מהיעדרם הגמור של החוקים.

לפי המודל האחרון, נקרא לו המודל הפוקויאני, יש פרדיגמה ויש מבנה ואנו לעולם נהיה שבויי המבנה. מבנה המחשבה והטיעון – כל מחשבה וכל טיעון – מעוגן בסופיותה של השפה החברתית, או בנורמות שהיא מייצרת. דרך היציאה מן המבנה מחיבת את המחשבה שמעבר לשפה, את תודעת הלא-מודע, או הטיית הראש כך, שנראה את גבינו שלנו.

4.

האם יש מוצא?

יכול להיות.

האופטימיות שלי לא נובעת מהאמונה לפיה ניתן לפצח את תכניתה הנסתרת של ההיסטוריה או שניתן להחיש את התפתחותה. האופטימיות שלי צנועה יותר: היא נובעת לא מקביעה אנאליטית ברורה, אלא מהנסיון ההסטורי. הנסיון מלמד אותנו שלפעמים, אך ורק לפעמים, ישנם גם סיפורים הסטורים בעלי סוף טוב. הנסיון גם מלמד אותנו שהסיום הזה לא מקרי, אלא שהיו מי שעמלו כדי שיגיע לידי כך (למרות שלמזל וליד המקרה תפקיד לא פחות חשוב). מה שברור הוא  שצריך לנוע, לפעול ואף להמר, כדי שהמזל ישחק לידינו. וראוי לזכור: כפי שאין לנו בטחון בהצלחה, כך  גם אין שום וודאות בכשלון.

מול האופטימיות האפשרית, קיימת הפסימיות האפשרית. ייתכן שלא נוכל לעולם לראות את גבינו שלנו, במלואו. אבל נוכל להיעזר במראות. יתכן שלא נוכל לחרוג ממבנה השפה באחת, כפי שלא ניתן לצאת מהמערה של אפלטון ולעבור באחת מחושך לאור. אבל ניתן לעבור ממערה למערה, ולפנות כלפי מעלה, בכיוון המשוער של היציאה. ואם לא ניתן לצאת מהשפה ומשיח מוגבל אל האין-שפה,אזי נדמיין אחרת: אפשר לדמיין את התנועה משיח לשיח, משפה לשפה, מהגמוניה אחת לאחרת,  ומאידיאולוגיה אחת לשנייה. הגאולה שלנו לא תבוא משחרור גמור משפת ההגמוניה, אלא מריבוי צורות "הגמוניות" של צורות שליטה שונות. את החריגה מהמבנה נמצא במשחק הבלתי פוסק, ובתחרות המתמדת בין תצורות השליטה, כמו משלל האפשריות הנפתחות בעקבות משחק זה.

נסכם: כיצד תיתכן וכיצד תראה אופוזיציה אמיתית בישראל? ומי יכול להביאה ולהובילה? ומה הכוונה באופוזיציה אמיתית?

כפי שניסיתי להראות, הפרדוכס הטמון בקיומה של אופוזיציה אמיתית נובע מכך ששם התואר "אמיתית" מניח את קיומה של האלטרנטיבה הרדיקלית והמשמעותית לסדר הקיים – משמע, סדר שרחוק מהקונצנזוס. ציבור האזרחים הערבי בישראל הינו מועמד פוטנציאלי לייצג עמדה רדיקלית שכזו, שכן אין הוא שבוי בתוך הקונצנזוס הציוני. יחד עם זאת, השילוב של ריחוקו מהציבור היהודי והיעדרה של שפה מתווכת, הופכת ציבור זה לציבור בלתי רלוונטי, בוודאי כאשר מדובר  בהובלת אופוזיציה אלטרנטיבית. אלטרנטיבה היא תמיד חלק מהמציאות שהיא נולדת לתוכה, אך גם מתרחקת ממנה. כדי שאפשר יהיה לדון באלטרנטיבה שכזו יש צורך לפתח מטא-שפה חדשה, שתאפשר לערבים להכלל בחברה הישראלית, אך גם להיחלץ ממנה, בה בעת. לבינתיים, אף צד מהצדדים אינו חש צורך בקיומו של מטא-מדיום שכזה, וציבור האזרחים הערבי עסוק בטיפוחה של תחושת הקורבנות שלו. מכאן, ציבור זה איננו מודע לצורך וגם לא ליכולת שלו לפתח מהלך כזה.

נראה לי כי מחאה, אופוזיציה, ואף מהפכה, מהוות עבורינו צורך קיומי אנדיבידואלי ואסתטי. כבני אדם, איננו יכולים לחיות בלי התקווה לשינוי תנאי החיים שלנו. וכפי שאמר עמנואל קאנט, טבעה של התבונה האנושית  הוא להתמיד בהעלאת שאלות, שלעולם לא נדע לענות עליהן. כפרפראזה על הדברים הללו אפשר לטעון כי טבעה של הרוח האנושית הוא להמשיך לקוות שתוכל לצעוד קדימה, בכיוון חירותה. אולי אין לתקווה הזו תימוכין מוצקים, ובהקשר זה ברור שאינני חסיד של המורשת ההגליאנית- הרי אין באמת נוסחת קסם של ההסטוריה. יחד עם זאת, אני גם סבור כי בניסיון שלנו לשנות את העולם לכל הפחות נוכל לשנות את עצמנו, בהתעקשותנו זאת,  גם אם נכשל בשינויו של העולם המקיף אותנו… כולנו נדונים לתקווה זו.

ראיף זריק מלמד בבית הספר למשפטים במרכז האקדמי כרמל ומראשי מרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב. ד"ר זריק הוא בוגר האוניברסיטה העברית, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת קולומביה והפקולטה למשפטים באוניברסיטת הרווארד.

מאמרים נוספים ב"פרויקט האופוזיציה":

הקדמה | ניצן ליבוביץ'

סכנת נפשות | ג'יאני ואטימו

בין הלווייתן לבהמות | יעל ברדה

על צלו של הפוליטי | אמל ג'מאל

המחאה כהכרזת בעלות על ההיסטוריה | מרזוק אלחלבי

זה נראה מהמם | נועם יורן

פעם בוגד היה בוגד | צבי בן-דור

אל-שעב יוריד איסקאט אל-ניזאם: מי הם האל-שעב (העם)? | לאורה גריבון

מה מעכב אותנו? | מנואלה בודז'ייב

ממחאה לאופוזיציה  | נעמה נגר 

פרויקט האופוזיציה: הקדמה

מושג האופוזיציה, כך מסופר במילונים, מקורו במאה ה-14, וכמו מושג ה"מהפכה" מגיע גם הוא מהקשר בין-כוכבי. באסטרולוגיה של ימי הביניים המאוחרים, המושג מסמן את נוכחותם של שני גופים שמימיים, זה מול זה. מקור המילה הלטינית מגיע מ-opponere, היינו "להציב מול" (מכאן מגיע באנגלית של ימינו ה-opponent). בסוף המאה ה-16 המושג הואנש כיחס של עוינות או התנגדות ובתחילת המאה ה-18, המאה של הנאורות, הוא קיבל משמעות פוליטית מובחנת של "מפלגה המתנגדת לשלטון".

כדאי, כבר כאן, לאבחן ולומר: המושג הקוסמי עבר פוליטיזציה, אבל לא איבד מובן אחד חשוב, חשוב מאוד לפרויקט שלנו, והוא היחס של ה"עמידה-מול". יחס זה של שני גופים שנמשכים ונרתעים זה מזה בו-זמנית הוא מה שמעניק לשני הגופים את יכולת התקיימותם. בלי האחד, גם לא ייתקיים השני. יותר מזה, היחס הזה מחייב שמירה על איזון בין כוח המשיכה לעוצמת הדחייה. אם אחד מהם יגדל יותר מדי, או יימשך חזק מדי, הוא יבלע את האחר ויתרסק יחד איתו. שני הגופים האלה תלויים ביחס המאזן ביניהם כדי להתקיים באופן עצמאי, אבל תמיד מתוך המבט אל האחר. כך תלוי השלטון הדמוקרטי בביקורת הציבורית, שאמורה למנוע ממנו לצמוח יתר על המידה ולשעבד את המערכת כולה לאינטרסים כוחניים צרים; כך אמורה הביקורת הציבורית לשמור על אוטונומיה אל מול השלטון ולא להימשך אליו יותר מדי.

במקום הקצר שיש לי כאן, אני אנסה לומר משהו כללי יותר על העניין שבמושג האופוזיציה לחשיבה הביקורתית בהווה, ולעבור בזריזות למימד המקומי. אסיים בכמה מילות הסבר על מטרות הפרויקט שיעלה כאן בשבועות הקרובים והבית הוירטואלי שזכה לו.

1.

הפוליטיזציה של ה"אופוזיציה" בתקופת הנאורות דחקה והבליעה את יחס ההשתקפות בין האחד והיפוכו, בלי לבטלו. הפרדה רטורית של האופוזיציה הפכה להנחת יסוד של הדמוקרטיה הליברלית החילונית, תוך הסתרתו של ה"מפריד", או מי שמעניק להפרדה את תוקפה. ה"מתנגדים" השתכנעו ביכולתם להיפרד מהשלטון, אבל הניחו לכוח להגדיר אותם ולהעניק להם תוקף. לכאורה. כפי שהראה לאחרונה דיוויד בל (Bell), ההיסטוריון של "המלחמה הטוטאלית הראשונה", לאחר התרחבות והשחתה של חצר המלוכה, החל "המעמד השלישי" להגדיר את עצמו לא רק אל-מול האריסטוקרטיה, אלא גם במנותק ממנה ומהמבנה הפוליטי שהיא יצרה (האב עמנואל סיאס כותב כי "לא מספיק להראות שבעלי הפריבילגיה לא תורמים לחברה, מחלישים אותה ופוצעים אותה, אנחנו חייבים להראות שהם לא שייכים אליה כלל").

"סוף האריסטוקרטיה הוא גם סוף עידן המלחמה האריסטוקרטית והתחלת הגלובליזציה", כותב בל. המהפכנים הצרפתיים ראו עצמם ב-1789 כמי שמתחילים ספירה חדשה, שנת אפס, אבל זיהו אותה עם התחלת מימוש "הכוח הנכון" או הזיהוי של רובספייר בין אישרור הכוח ו"המעלה הטובה". אמנם, המהפכה – שהפכה למפלגת שלטון – העלתה דווקא דיקטטור צבאי, אבל האשליה לפיה אופוזיציה היא "גוף" עצמאי גם כשהוא שולט, או כשהשליט מעניק לו את זכות הדיבור, נמשכה עד לאחרונה. במקום הפרדה ברורה בין הכוח (השלטוני) והביקורת ההכרחית עליו, האופוזיציה החלה לתפוס את עצמה כמתחרה לגיטימית על השלטון, היינו, על הכוח. בהתאם, תומכי נפוליאון יכלו לזהות את עצמם הן עם הכוח והן עם ההתנגדות הרומנטית אליו. אפשר לראות בבירור את הסתירה הפנימית הזו מופיעה למשל בספרות הפוסט-מהפכנית של סטנדל. דמותו של ז'וליאן (גיבור Le Rouge et Le Noir) מייצגת את הסתירה הפנימית שיצר מצב זה, כמו ה-ennui (השעמום) הא-פוליטי שהוא הוליד.

הדמוקרטיה המודרנית הליברלית, בניגוד ל"טרור" המהפכני, הכריזה כי חופש הביטוי, הביקורת הציבורית, והזכות להפגין ולשבות, הם ערכים מרכזיים בעבורה. אבל גם היא ניסתה להכיל את האופוזיציה ביחס ההכרחי לכוח, כלומר כחלק ממנו ומה שמוגדר על ידו, במקום כהתנגדות אליו, כמי שמאזנת אותו מבחוץ. במילים אחרות, הביקורת הותרה (ואז זכתה למעמד "עצמאי") רק כל עוד היא הצליחה להוכיח את הקשר שלה לכוח, את יכולת היישום והמימוש שלה ביחס ל"נורמה" ולקונצנזוס.

תופעה זו יצרה פרדוקסים משונים. את הביקורת הקשה ביותר על השלטון, היום, אפשר לא פעם לשמוע דווקא מתוך החוגים ה"קואליציוניים" (תנועת "מסיבת התה" בארה"ב, למשל), או משוליים רדיקליים של תנועות מחאה (תנועת המחאה בישראל, ה"אינדיגנאדוס" בספרד, "סיריזה" ביוון, "קנאק אטאק" ו"אוטונומה" בברלין וכו'). בניגוד לכך, ברוב מדינות המערב, האופוזיציה חייבת להוכיח קודם את נאמנותה לקונצנזוס, ורק אחרי זה להעז ולבקר. ה"אופוזיציה" מקבלת תוקף "אוטונומי" רק לאחר שהיא הבהירה את נאמנותה למרכז. במקרים מסוימים, כמו בישראל של העשור האחרון, כל יומרה ביקורתית נזנחה לטובת המרכוז, הכוח, והשלטון. האופוזיציה איבדה את זכות קיומה ונעלמה. בהתאם, נעלמה יכולת ההפרדה בין הרשויות והידלדלה החשיבה הביקורתית. השלטון החל מגדיר לא רק את הכוח אלא גם את גבולות הביקורת עליו.

במקביל, בשנים האחרונות אנחנו עדים להתרחבות גדולה של הפערים החברתיים והכלכליים (ראו ספרו האחרון של טוני ג'אדט, Ill Fares the Land, שסיכם את הנושא בצורה מבריקה וכואבת זמן קצר לפני מותו), התעקשות על צמיחה גם במחיר של הרס הסביבה וחורבן פוליטי וחברתי וערעור עקבי של גבולות הביקורת ה"לגיטימית". במלים אחרות, הדמוקרטיה הקפיטליסטית הבהירה שהיא מוכנה לספוג ביקורת, כל עוד זו לא באמת מסכנת את ה"צמיחה" או את הזיהוי האתני-לאומי שמאחוריה. אפילו אשליית הביקורת הלגיטימית נזנחה. מעיקרון הפרדת הרשויות נותר רק צל חיוור.

מכיוון שה"צמיחה" וה"דמוגרפיה" כבשו חלקות בכל תחומי החיים, בכל רחבי הבית – מהחינוך לערכים יהודיים לגיל הרך ועד לקיצוץ הקצבאות לקשישים – כמעט כל ביקורת מתפרשת כסכנה ממשית על השלטון. מכאן, בדמוקרטיה הניאו-ליברלית, המפוחדת-תמיד (כווולם מפחדים), כל ביקורת היא בעיה. כשמחברים לניאו-ליברליזם את המאבק האתני והאיום הבטחוני, כל ביקורת הופכת לאיום ממשי על עצם הקיום. מכאן, מנקודת המבט של האופוזיציה, בהווה שבו אנו חווים, השאלה היא כבר לא איזו אופוזיציה נוצרת, אלא האם קיימת אופוזיציה או אפשרות לכזו? ובמידה והתשובה על השאלה היא חיובית, האם היא קיימת מחוץ למה שהשלטון משרטט ומגדיר עבורה? אופוזיציה אמיתית חייבת לצאת מהבית, הן המילולי והן המטאפורי.

במדעי המדינה מקובל לראות באופוזיציה וביעילותה הפוליטית כלי יעיל לבדיקת מידת הדמוקרטיות של השלטון. במדינה שאינה מוכנה לקבל אי-הסכמות לא תיתכן אופוזיציה יעילה ולכן גם לא דמוקרטיה, כי אם דמוקרטיה למראית עין (התיאוריה הפוליטית של השנים האחרונות מצביעה על "הדמוקרטיה המתגוננת", מושג ששרון ונתניהו הרבו לצטט, כמושג שמאפיין את מראית העין הזו). בתחילת שנות ה-60 פרסם רוברט דהל (Dahl) ספר שהפך לקלאסיקה בתחום, על "האופוזיציה הפוליטית בדמוקרטיות המערביות". דהל פיתח חמישה מודלים אפשריים של אופוזיציה פוליטית דמוקרטית על בסיס היחס למרכז הפוליטי, כוח ההשפעה על האג'נדה שלו, היכולת לתת ביטוי למפלגות מיעוט, עקרון הפרדת הרשויות, היחס לייצוג הישיר של האוכלוסייה והנחת חילופי שלטון קבועים.

במדינת ישראל של ההווה לא מתקיים אף אחד מן התנאים הללו. בין הליכוד, קדימה, העבודה וכל מפלגת שלטון אחרת, אין אי-הסכמות משמעותיות, אלא – במקרה הטוב – ויכוח על הדרך אל המטרות המשותפות: כלכלת השוק והשתלטות דמוגרפית. אפילו חילופי שלטון, במצב כזה, לא משנים את הקו השולט. במצב כזה צריך לשאול על ההשלכות של אופוזיציה משותקת, חסרת יכולת וחסרת תשוקה אידאולוגית. דהל מראה כי מערכת פוליטית שמתנהלת על בסיס הגמוניה ושיקולים ציניים שמטתרם הסופית הוא הכוח לבדו, נאמנה לטובתה שלה ולא לטובת האזרח שהיא אמורה לשרת. במדינת ישראל של ההווה לא לגיטימי לשאול על מידת הנאמנות של השלטון לאזרח, היות ושיח הנאמנות מניח אך ורק את שאלת הנאמנות של האזרח לשלטון.

האופוזיציה היא, לכן, מראה טובה למצב הדמוקרטי: אם האופוזיציה היא הגוף שמשקף את מידת המעורבות והאכפתיות של המערכת הפוליטית, אזי מדינת ישראל של ההווה היא מדינה נטולת רצון פוליטי וללא חזון חברתי כלכלי. במובן מסוים, הדרישה של מפגיני המחאה החברתית לבית צריכה להיות מובנת כאן גם באופן מטאפורי, ולא רק ליטראלי. תומכי החשיבה הביקורתית והדמוקרטית, מן המתונים שבהם ועד הרדיקליים ביותר, הושלכו מן הבית. בספר שיצא השנה ("ערי מרידה") כותב דיווייד הארווי כי "לתבוע את הזכות על העיר, הוא במידה רבה לתבוע זכות על משהו שלא קיים יותר." לכן, הוא כותב, "המשימה הפוליטית של ההווה היא לדמיין ולהציב מודל חדש לגמרי של הווייה עירונית, נפרדת ומנוגדת לאמוק של הקפיטל האורבני, הגלובלי, מעלה העשן."

2.

במדינת ישראל של 2012 אין אופוזיציה. מה שנקרא כך הוא אופוזיציה למראית עין, כפי שהדמוקרטיה היא למראית עין, "וילה בג'ונגל" שלא מעיזה לפתוח חלון פן ייתעופף לו פנימה איזה פרי בשל. כאשר מצמצמים את המבט הגלובלי לישראל עולה שאלה נוספת, היסטורית: לאור האיסורים שהוחלו על מפלגות ערביות מאז קום המדינה (ראה, למשל, פרשת אל-ארד מ-1960 או הרג 13 מפגינים ערבים באוקטובר 2003) ולאור הדחיקה של ביקורת חברתית ותרבותית לשוליים, לא פעם באמצעים אלימים (פרשת ואדי סאליב ב-1959 או השתקת פרשות החטיפה וה"אימוץ" למיניהן) האם אופוזיציה אמיתית אי פעם התקיימה כאן? האם המאבק בין קואליציה ואופוזיציה לאורך שנות המדינה חשף או הסתיר את גבולות השיח הפוליטי? האם לשכבות שלא הגיעו מן האליטה השלטת ניתן שוויון-הזדמנויות אמיתי מבחינה פוליטית? במונחים קונקרטיים יותר: האם ייתכן שהאופוזיציה של מנחם בגין, למשל, הסתכמה בנסיון להשתלט על השלטון אבל בלי להציב אלטרנטיבה ממשית למדיניות היישוב וההעדפה היהודית-אשכנזית של בן גוריון? האם ייתכן שהאופוזיציה של שלי יחימוביץ', ציפי ליבני, או שאול מופז מחשבת מלכתחילה את סיכוייה בקרב מצביעי הליכוד? האם האופוזיציה של מרצ הבינה את בעיותיהם של המגזרים שלא יוצגו ברשימה השמית של מועמדיה? האם ייתכן שהליך דמוקרטי מוסדר הוא בלתי אפשרי בישראל של "מצב החירום התמידי"? ואם כן, האם ייתכן שמדינת ישראל של העבר וההווה היא דמוקרטיה למראית עין? ואם כך, את מי זה משרת ולמען אילו מטרות?

3.

מטרת הפרויקט שייעלה כאן בשבועות הקרובים היא לבדוק את גבולות האופוזיציה הלגיטימית אל מול ההתנגדות הלא-לגיטימית, זו ששלוש הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשיפוטית – מסמנות כ"סכנה". במילים אחרות, מושג האופוזיציה מאפשר למבקר/ת לבדוק את גבולות השיח הפוליטי. הכותבים והכותבות בפרויקט באים מן התפר שבין התיאוריה הפוליטית והאקטיביזם הפוליטי, מן התפר שבין המחשבה הפוליטית והמחשבה החברתית, ומן התפר שבין הדיון הגלובלי והדיון המקומי. הניסיון כאן, מבחינתי, הוא לספק בסיס אפשרי לדיון רציני של פעילי מחאה לא רק בהווה של ההתנגדות אלא גם בעתיד שלה ובכוח המושגי שלה. בלי זה, המחאה שחווינו בשנה האחרונה לא תצליח לייצר מסר שיחרוג מגבולות השיח השלטוני ויציב מולו סימן שאלה אמיתי. עבור סימן שאלה כזה, צריך לאתגר את גבולות השיח ה"לגיטימי" בעבר, בהווה ורצוי-בעתיד.

הכניסה של רבים מפעילי המחאה למפלגות מרכז עשויה אמנם להכניס את נושאי המחאה לפוליטיקה המפלגתית ולשפר תנאים של נושאים מסוימים, אבל לחוזה עם השלטון יש מחיר. הארווי כותב בספרו על צמיחת דור של בליונרים בחלק גדול מהמדינות המתפתחות, בעשור האחרון. ישראל נמצאת ביניהן. הקיטוב הגובר והפער הגדל בין עשירים-ביותר ועניים-מאוד חודר לכל פינה של חיינו, הוא כותב, "ומחלחל למרחב העירוני, שהופך למרחב פרגמנטרי ומבוצר של קהילות מתוחמות (Gated communities) ומרחב ציבורי מופרט, תחת מעקב מתמיד. ההגנה שהניאו-ליברליזם מספק ל'זכות לרכוש הפרטי' הפכה לצורה ההגמונית של הפוליטיקה של ההווה, גם עבור המעמדות הנמוכים."

הכניסה של פעילי המחאה לפוליטיקה המפלגתית במקום ההתעקשות על הקמת מערכת פוליטית אלטרנטיבית וביקורתית, שתבקר אותה מבחוץ, משמעה קבלה של העיקרון השלטוני הזה. ההתערות במערכת שלטונית שנעה בין ימין רדיקלי למרכז ליברלי-לאומי, משמעה ויתור על הקריאה של כמה מכותבי המאמרים בפרויקט שלנו להתעקש על פוליטיקה-מלמטה, תוך בנייה הדרגתית של ארגון-גג לכל ארגוני ופעולות המחאה. המודל של "סיריזה" ביוון, וההצלחה שלה לגרוף כמעט שליש מהקולות בבחירות האחרונות, צריך לשמש כאן כמודל פעולה רלוונטי.

שלא במקרה, הפרויקט הזה מנוסח מנקודת מבט של סימן השאלה הביקורתי. אין כאן הנחות מוצא לגבי אמת קיימת ויש הימנעות מכוונת מכל סימן של משיחיות פוליטית, חילונית, תיאולוגית-פוליטית, דתית או ביטחונית. במקום להניח מטרה פוזיטיבית, הפרויקט הזה הוא ניסיון לייצר שיתוף על בסיס מה שז'אק ראנסייר, ההוגה הפוליטי הגדול, קרא לו "אי-הסכמה". "אי-הסכמה" הוא כותב ב-une mésentente (הספר תורגם לאנגלית כ- Dis-agreement ועדיין ממתין לתרגום עברי) הוא הבסיס של החברה הדמוקרטית השוויונית מאז הפוליס היוונית. בלי אי-הסכמה לא ייתכן דיון ב"שוויון" החברתי. בלי אי-הסכמה ממשית, אין דמוקרטיה.

ביהדות ישנה מסורת ארוכה לא פחות של אי-הסכמות: בשיאן, הוגים ביקורתיים במסורת החוכמה מבטאים אי-הסכמה עם בורא העולם בכבודו ובעצמו. בנקודות מסוימות של זמן, שאותן מעודדים אותנו ללמוד במסגרת החינוך לערכים יהודיים, דווקא הווכחנים נהיו למודל לצדיקות, מאברהם ועד ישעיהו ליבוביץ'. בנקודות שבהן אי-ההסכמה לא זכתה לקשב חתמו הנביאים את המסר בהוראה ללמוד: ללמוד את הדרכים לכשלון וחתימתם בתעודה, מן ההווה ולמען העתיד: "צור תעודה, חתום תורה בלמודי" (ישע' ח, 16). גם העבר והעתיד הם שני כוכבים, שקיומם תלוי זה בזה. ההווה הוא החלון לשניהם. הגיע הזמן שנפתח אותו ונתמודד עם מה שיחדור פנימה.