הידלדלותה של הרוח בסדום

ממצאינו מראים, בין היתר, כי ההומוסקסואל הפסיבי מחפש סיפוק אורלי הרבה יותר מהטיפוס האקטיבי; הוא חש סלידה כלפי גופו, ורצון עז להיבלע על ידי אובייקט האהבה שלו. הוא רדוף מאוד מבחינה מינית, בעיקר משום שאינו יכול להשיג התמזגות מוחלטת זו, ותולה את האשמה לתסכול הבלתי נמנע בבני-זוגו המתחלפים תדירות. סלידתו מפני גופו שלו, בצירוף חוסר-האפשרות למצוא בן זוג קבוע מספק, קשורים לעובדה, שהוא פוחד מהזקנה הרבה יותר מאשר הטיפוס האקטיבי. אצל האחרון, לעומת זאת, לא אובחנה פעילות אורלית מרובה, והוא גילה נטיות לטפח את גופו באופן נרקיסיסטי. עובדות אלה מתיישבות עם תפיסת עצמי כטוב ויפה, בשל הקיבעון האוראלי המאוחר שלו. נמצא, כי הטיפוס האקטיבי מחפש איחוד עם אובייקט האהבה שלו ממש כמו הטיפוס הפסיבי אך ההתמזגות היא בעלת אופי מנוגד: הוא מבקש לבלוע את האובייקט "הרע" ולהכלילו בתוך ה"אני הטוב" שלו. לפיכך, הוא נוטה להשתמש במין למטרות "ענישה" והכנעה של האובייקטים המיניים שלו.

אני קורא את הפסקה הזאת, מתוך הספר "אישיות וסטייה" של שלמה גיורא שהם. באופן מפתיע, הספר הזה פורסם ממש לא מזמן, ב-1995. אני קורא את הניתוחים ואת הדוגמאות, ואני יודע שאני אמור להזדעזע מההומופוביה הבוטה ומחוסר ההתאמה למציאות. ובכל זאת, אני מוצא את עצמי נמשך אל הטקסט כבכבלי קסם. לא כי הוא "נכון", ואפילו לא כי הוא מבריק במיוחד, אלא כי הוא פשוט מדבר על דברים שאי אפשר לקרוא בשום טקסט אחר. אני מוצא את עצמי שואל: למה אין עוד ספרים כאלה?

או ליתר דיוק: למה הומואים כבר לא שואלים שאלות כאלה? התשובה היא שבימינו אסור לכתוב על דברים כאלה. אסור לנסות אפילו לענות על השאלה "מה מחפש ההומוסקסואל?". תלים על גבי תלים של קריאות קוויריות נכתבות ברחבי העולם האקדמי, ואף אחת מהן לא תנסה אפילו לענות על השאלה הזאת. מותר לדבר על ייצוגים, על זהויות וכמובן על דיכוי, אבל אסור לדבר על זה.

לפני כשבע שנים, כשעבדתי בעיתון העיר, צירפו אותי לאיזה גיליון מיוחד שיצא לכבוד שבוע הגאווה, וביקשו ממני להציע נושאים לכתבות. באותו זמן שמעתי מכמה אנשים סביבי שהם קושרים את היותם הומואים לאם דומיננטית ולאב נעדר, בערך בהתאם לתיאוריה הקלאסית של פרויד. הצעתי לעורכת לעשות כתבה ביקורתית על תיאוריית האם הדומיננטית. חשבתי שזה יכול לעניין הרבה אנשים. מתוך התחשבות בלחציה של מחלקת המודעות, הצעתי אפילו גרסה קלילה יותר, שבמסגרתה נשאל סלבריטאים כמו יובל כספין או מיקי בוגנים אם יש להם אם דומיננטית. להפתעתי, העורכת ממש לא רצתה לשמוע על הרעיון. היא אמרה שזה לא מוצא חן בעיניה והיא רוצה יותר כתבות על מסיבות.

אני כותב "להפתעתי", למרות שהיום זה כבר לא היה מפתיע אותי, ולמעשה לא הייתי אפילו מציע נושא כזה. אני כבר מודע לכך שבקהילה הלהט"בית לא רוצים לדבר על דברים כאלה, לא רוצים לנסות להגיד משהו על הומוסקסואליות. בעיתונות כותבים רק על זכויות, על התבטאויות הומופוביות ועל יציאות מהארון. באקדמיה כותבים רק על זכויות, על צורות שונות של דיכוי, וכמובן על אינספור זהויות חדשות שנולדות מדי שבוע ומייד תובעות את עלבונן. שהרי, ה"להט"ב" הפך ל"להטבא"ק", והמהדרין דורשים  "להטבקאק?", ועוד היד נטויה. התיאוריה הקווירית הפכה לתעשייה של זהויות מיניות – אבל כאלה שבמרכזן נמצאת תמיד דיכוטומיה בינארית של מגדר או מיניות, או היעדרה של דיכוטומיה כזו.

למרבה הצער, העיסוק האובססיווי בהיעדר הדיכוטומיות רק מנציח כמובן את הדיכוטומיות. ככל שעוסקים יותר בקוויריות, "הנשי הנצחי" ו"הגברי הנצחי" רק מתקבעים ומתקדשים. לעומת זאת, אף אחד לא כותב על אינספור התופעות שיש בעולם ההומוסקסואלי הממשי: למשל, סתם לדוגמא, הומואים שנמשכים לגלעד שליט.

כמובן שהמאבק בדיכוי הוא חשוב, והתביעה לשוויון ולזכויות היא חשובה. אני מניח גם שעכשיו יבואו גם הטענות שאני מדבר כגבר-הומו-לבן, ומתעלם מהדיכוי שחוות קבוצות אחרות בקהילה. אבל אני לא מתעלם מכלום. אני טוען שאי אפשר לבנות את הקיום רק על מאבק, מלאכותי במקרים רבים, בכל מיני צורות בוטות של דיכוי. הפוליטיקה הקווירית הפכה לפוליטיקה של שלילה ולא של שפיעה, של צד הדין ולא של צד החסד. מי שעוסק רק במאבק על זכויותיו, מגלה בנקודה מסוימת שהוא ריק, שלא נשאר כלום.

פרנסיס בייקון, מתוך Three Studies for a Crucifixion. היום היו קוראים לו הומופוב

אני מנסה, אם כן, לטעון שהדיבור הציבורי על ההומוסקסואל – בתוך הקהילה או מחוץ לה – הפך להיות ריק, כיוון שהוא בנוי כולו על ישות אידיאלית ובו זמנית חסרת תוכן. ככל שאני קורא יותר טקסטים על הומוסקסואליות מהתקופה שלפני "השחרור", אני מגלה כמה הרבה איבדנו מאז. בימינו, הלהט"ב יהיה תמיד התגלמות הקורבנות הצדקנית, או התגלמות החתרנות הצדקנית. אבל אף אחד לא מנסה להגיד משהו על חייו וקיומו של ההומוסקסואל עצמו. בבמות מסוימות, אסור כבר לצטט מז'אן ז'נה או להקרין סרט של פזוליני. רבותיי, בקרוב בני נוער יתחילו להתאבד, אבל לא מפחד אלא משעמום. למעשה, הם כבר עושים את זה עכשיו.

 הדברים הגיעו לשיאם בציורים שתלויים כיום על הקירות של המרכז הגאה בגן מאיר  – מעין ריאליזם סוציאליסטי להט"בי ממש מבהיל – גופים ערומים חלקים-סטריליים של גברים-פיונים מחייכים בדירות מרוהטות היטב, מנופפים בדגל ישראל ודגל הגאווה בעודם יושבים ליד המחשב ומתכננים איזה קמפיין פרסומי. אנחנו חיים באוטופיה מוגשמת.

ההומוסקסואל הפסיבי מובחן על ידי דחייה מסוימת מגופו, ועל ידי נטייה להרס עצמי העולות בקנה אחד עם ערגת הטיפוס הגברי לאיחוד להתבטלות ולהפיכה לחלק מהאובייקט הבולע… כתוצאה מכך, מטרת האקט המיני הוא סיפוק תלות ומיזוג עם האם אצל הטיפוס הנשי, והשפלת בן הזוג והבלטת גבריותו של אצל שלו אצל הטיפוס הגברי.

(שהם, שם)

למעשה, החיים ההומואיים האמיתיים הם הרבה יותר מעניינים ממה שמספרים לנו, ממה שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים (אני כותב "החיים ההומואיים" כי אני לא רוצה לדבר בשם קבוצות אחרות). אבל אנחנו מבוהלים להחריד, ולא מעזים להגיד את זה. כל דבר מעניין שאפשר להגיד על הומוסקסואליות – אסור בעצם להגיד היום בשום במה ציבורית (אולי חוץ מפורומים באינטרנט), מחשש שתואשם ב"הומופוביה עצמית". ומה שמדאיג עוד יותר הוא שאפילו הספרות והקולנוע נעשו צדקניים, כלומר גויסו למנגנוני ההסברה המשמימה של זכויות הלהט"ב.

טענתי כבר פעם שפוליטיקה קשורה גם לתשוקה; קל וחומר שמיניות היא מעט חסרת טעם בלי תשוקה. בעיניי, המחשבה, הדיבור והכתיבה על השאלות: "מה זאת בעצם הומוסקסואליות? למה הומוסקסואלים משתוקקים, ומה הם עושים?" היא מרכיב שעליו אני לא מוכן לוותר. השאלות האלה הן לגיטימיות לפחות כמו השאלה "למה הומואים זכאים?". אם אסור לדבר על התשוקה ההומוסקסואלית, אין לדעתי הרבה טעם בכל העסק.

למרבה הצער, הפוליטיקה הלהט"בית של שני העשורים האחרונים ייבשה ודילדלה את הקיום ההומוסקסואלי. בד בבד, היא ייצרה למעשה הומופוביה מסוג חדש, הומופוביה גיי פרינדלי. הסטרייטים מגלים סקרנות הולכת ופוחתת כלפי הומוסקסואליות. היחס שלהם הפך להיות: "תעשו מה שבא לכם, אנחנו לא רוצים לשמוע על זה". "תצעדו בשמש כמה שאתם רוצים, אבל Not in my backyard". זאת התחושה שהרגשתי בסביבות מאוד גיי-פרינדלי שעבדתי בהן. אני באמת מוכן שסטרייטים יגידו הכול, רק שלא יתכנסו מאחוריי השתיקות המנומסות, הפאיסיביות-אגרסיביות שלהם.

ב' היה הצעיר בבניהם של הורים מבוגרים למדי… בהיותו תינוק היתה לו אומנת לא נשואה, שאהבה אותו כל כך, עד שבחרה להמשיך ולטפל בו אף לאחר המועד שבו נוהגות אומנות באותה ארץ לעזוב את הבית… היא לקחה אותו עמה לכל מקום, אף לפגישות עם מאהביה, וכך נתפסה פעם אחת בקלקלתה עם התינוק. האב נתפס כחלש ובלתי יעיל. הוא היה איש חולני, ולא יכול היה לעזור לאם בעבודת משק הבית…

(תיאור מקרה מתוך שהם, שם)

ויש לי חדשות מצערות: ההומואיות עברה את השיא שלה. Peak-gay כבר מאחורינו. בפרוס חודש הגאווה 2011 אפשר לומר: ההומוסקסואליות בשקיעה. רק לפני שנה, להט"ב היו ה-נושא, שהמדיה לא הפסיקה לעסוק בו. נראה היה שלשאלה ההומוסקסואלית יש מעמד מכונן באופן שבו בני התקופה שלנו תופשים את עצמם. אבל המומנטום אבד. השנה, מצעד הגאווה כבר לא עניין כמעט אף אחד מחוץ למעגלים מסוימים בקהילה. זה לא מקרי שבפאנל של כוכב נולד שנה שעברה היו שלושה להט"בים, והיום יש בקושי אחד. הומואים זה ההתחממות העולמית החדשה: משהו שכבר לא מעסיק אף אחד. וכבר עכשיו, הרבה אנשים נוטשים את המחנה.

יש מי שיראה באובדן העניין סימן לנורמליזציה. אלא שנורמליזציה זה לא טוב. כדי להתקיים, ההומוסקסואליות חייבת להישאר בעיה. אבל לזה לא תעזור תעשייה אינסופית של זהויות, שלכל אחת מהן מסונף דיכוי תואם. בבסיס, חייבת להיות תנועה כלשהי של התשוקה.

אני מציע שנלמד מהצוענים. הם לא עושים שום מצעד, הם לא עושים כלום. הם קיימים, מתפתחים. מה רוצים להשיג במיליטנטיות? החוקים לא ישתנו באופן משמעותי. דעת הקהל עוינת מאוד מיליטנטיות. היא לא מקבלת תביעות קולניות. כל הדברים המיליטנטיות פועלת בצורה שלילית בכלל… אבל הרי יש נקודה שאדם מרגיש לגמרי לבד, שהוא מגלה את עצמו. וזה היופי. אלה חיים. וברגע הזה, אוי ואבוי לו אם הוא יבין שזה הכול, ששאיפת חייו צריכה להיות לרקוד ב'דום'. שירקוד כמה שהוא רוצה, אבל שינסה להגיד מה יש מעבר לזה… אני מוכרח להזכיר כל הזמן שיש משהו מעבר לזה, שרק מעטים מחפשים, וכתוצאה מכך החיים של רבים כל כך ריקניים. הם יכולים לעשות סקס כמה שהם רוצים, ואף על פי כן זה לא זה. ולמה? כיון שאין שום בסיס רוחני, שלדעתי בלעדיו בנאדם לא יכול לחיות. כל מה שקורה בתחום הפיזי זה רק פיזי. תמיד יהיה חסר, שהוא לא שונה מהחסר של ההומוסקסואל הנשוי לאישה, שלא ישכב עם גבר כל חייו.

יותם ראובני, מתוך ריאיון ל"העיר" עם ע.א.

ההזנחה של השאלות המהותיות, אפילו, כן, מהותניות, של החקירה העצמית בנוגע למבני העומק של התשוקה ושל הקיום ההומוסקסואלי לא מונעת מגורמים עוינים לעסוק בזה במקומנו. כי בינתיים, שלא יהיה ספק: הסטרייטים כבר מתכוננים למלחמה הבאה. הם, מצדם, כבר שכחו מתסביך אדיפוס: היום הם עונים על שאלות כאלה באמצעות בדיקות fMRI. הם כבר המציאו מזמן את "הגֵן ההומוסקסואלי", את "המוח ההומוסקסואלי" ואת "ככה נולדתם" – שלכאורה ענו על כל השאלות ופתרו את כל הבעיות. השלב הבא הוא השלב המעשי, שבו יתחילו להשתמש בידע הזה כדי למחוק את ההומוסקסואליות מעל פני האדמה.

כמו שאומר יותם ראובני – הסכין תישלף. זה היה לפני כמעט 10 שנים , כשהלכתי לראיין אותו, גם ל"העיר". זאת הפעם השנייה שאני מזכיר כאן בבלוג את הריאיון הזה, כי היתה לו השפעה די עמוקה עליי. הוא סיפר לי איך טיפס ביום השואה להר סדום שליד ים המלח, לבוש בכובע אדום ובגדים לבנים, והחליט שהגיע הזמן לשוב. "סדום היא המולדת ההיסטורית של העם ההומוסקסואלי. בסוף לא תהיה ברירה אלא לחזור לשם. יום אחד להומואים יימאס מהזיונים והם ירצו לעשות משהו יותר משמעותי. ואם זה לא יקרה מעצמו, אז כשתבוא המכה תבוא גם התודעה", הוא הסביר.

אפשר לצחוק על ראובני, אבל באופן פרדוקסלי, התביעה התמידית לזכויות קולקטיוויות כבר הפכה את תנועת הלהט"ב העולמית למעין ציונות #2. למעשה, מבחינות מסוימות היא כבר יותר גרועה מהציונות המוקדמת: המון צדקנות, המון שקרים מוסכמים וחוסר התאמה מוחלט בין המציאות לבין האידיאולוגיה הסטרילית שמשווקים כלפי חוץ, שמשתיקה של כל סוג אחר של דיבור, השתאות או תהייה. הלהט"ב הפך לעוד סוג של יהודי פוסט-שואה: קרבן טהור, נטול כל מאפיין מלבד היותו קורבן. אפשר להשוות את הלימודים הלהט"ביים במצבם הנוכחי למחלקה ללימודי יהדות, שבה לא לומדים בכלל על תלמוד או קבלה אלא רק על אנטישמיות ווזכויות משפטיות של ניצולי שואה.

אסיים בציטוט נוסף של יותם ראובני, מתוך אותו ריאיון:

מה שהעם שלנו עושה למען האנושות כבר הרבה זמן, מה שאנחנו אומרים, זה דבר מאוד פשוט: לא זו בלבד שאתם צריכים להניח לנו, אלא גם לנסות כמה שאפשר להיות כמונו. כי אם לא תעשו את זה מרצון לא יהיה כאן עוד מעט מה לאכול, ולא יהיה אוויר. אז או שתעשו את זה בהדרגה, או שלא.

זה פשר הקיום שלנו. להיות דוגמא, והזהרה. ולמרבה הצער אף אחד לא מתייחס לזה. וכל מה שיש להטרוסקסואלים, הדבר היחיד שיש להם להגיד כנגדנו, זה שהם יכולים להוליד. אנחנו מציעים פה אפשרות אחרת, חיונית. לא הבנתם את זה אלף שנים, אלפיים שנה, יבוא האלף השלישי. ואז תצטרכו להבין.

הלקאה עצמית! כן! עוד הלקאה עצמית!

זהר ויימן-קלמן

בפוסט מלפני כמה ימים, ישי דיבר על הלקאה עצמית כחלק מחוויית היסוד של הפוליטיות הרדיקאלית בישראל, ואין לי אלא להסכים איתו. אני רוצה להתייחס לשליליות הנרמזת במושג "הלקאה עצמית", בדומה נגיד ל"אוננות אינטלקטואלית", עוד פעילות חביבה שמשויכת, על מנת להעליב, כמובן, לאותם "שמאלנים יפי נפש". כשם שיש לי ויכוח עם אותם אנשים הממעיטים מערך האוננות, אינטלקטואלית ואחרת, גם לגבי הלקאה עמדתי היא אחרת, שכן הלקאה זו מגלמת בתוכה פוטנציאל למעבר בין תפיסת הקורבנות העצמית היהודית להכרה בקורבנות שפשע הכיבוש הישראלי ייצר וממשיך לייצר. יש על מה להרגיש רע, וכדאי מאוד להרגיש את זה.

השליליות המיוחסת להלקאה נובעת מהעונג הנרמז בהלקאה זו, ואכן הלקאה היא אחת ממגוון הפעילויות המכאיבות  שמטרתן לגרום הנאה בקהילת הבדס"מ (BDSM). בתוך קהילה זו, האלימות השוררת בעולם מתורגמת לסט של פרקטיקות בין אישיות שמבוססות על הגדרה מחודשת של "הסכמה". הסכמה זו היא הקובעת את מרחב הפעולה (או ה"משחק" כפי שהוא נקרא בתוך הקהילה) כמרחב בטוח, בתוכו יש לכל המשתתפות את הזכות ואפילו החובה למקם את עצמן בתוך מערך הכוחות המתהווה. סוג הפעולה והכאב שהיא תביא עימה איננו מוכתב מראש, אלא נקבע בין המשתתפות בתקשורת החותרת להבטיח את ביטחונן וטובתן של המשתתפות.

תקשורת זו היא קריטית בדיוק על מנת לאפשר מרחב בו משתנים הכללים הנורמטיבים. כך, ה"לא", שהפמיניסטיות של שנות ה-70 נאבקו להבטיח את מעמדו, את זכותה של כל אישה להגיד "לא" (ועל כך אני ובנות דורי אסירות תודה) במשחק בדסמ"י אינו דווקא מובן כ"לא", ובמקומו נבחרות מילות מבטח (safe words) חלופיות. בתוך המשחק שימוש במילת בטחון באה במקום ה"לא" החד משמעי, והיא תמיד מסמנת "סוף משחק", את היציאה מהמרחב הבדסמ"י והשיבה אל יחסי הכוחות השיוויונים שכוננו את המשחק עצמו. שימוש במילת מבטח אלטרנטיבית מאפשר התנגדות שהיא בתוך תחום התשוקה לכאב, שהיא למעשה חלק ממימוש הכאב שבהסכמה, הסכמה שבלעדיה לא נכיר את הגבול הקדוש בין "די" ל"עוד".

ללכת עם ולהרגיש בלי

השמאל הרחב (בשורותיו נמניתי בגאוה בנעורי ועוד נמנים בו רבים ממכרי), זה הנהנה כבר זמן רב מהלקאה עצמית, שימש מאז אוסלו (ואולי אפילו לפני) כפנים הנאורות של ישראל, כהוכחה בעולם שישראל באמת באמת רוצה שלום. אבל אם יש משהו אחד שהשנים האחרונות הוכיחו, זה שישראל באמת באמת לא מוכנה לעשות מאומה למען השלום הזה, במיוחד לא משהו שחס וחלילה יכאיב לה. והרי למה לה? כך קריאות ה"די לכיבוש" הפכו לחלק מהתדמית הישראלית שאפשרו, בטוויסט אירוני, דווקא את המשך הכיבוש.

סתירה זו מקיימת את לב הלוגיקה הפטישיסטית. לפי פרויד, הפטישיסט הוא זה שדוחה את ההכרה במציאות כואבת (נגיד של הכיבוש, או במקרה של פרויד, מציאות העדר הפין של האם) ומוצא סיפוק בתחליף שהוא בהכרח 'לא הדבר עצמו' (שיח של שלום במקום כיבוש, תחתוני נשים במקום העדר הפין). פרויד מצביע על כך שלבעל הפטיש אין שום רצון או אינטרס להרפא, משום שהירפאות משמעותה אובדן: הכרה בהעדר, וויתור על הפטיש שכיפר על העדר זה. כזה הוא מצבו של השמאל, שנאחז בשמאלנותו כהיאחז הפטישיסט בתחתוני אימו. ורבים בעולם נאחזים גם כן ב"שמאל" זה, כאות לרצון טוב ישראלי, גם כשהעובדות בשטח חושפות מציאות קשה פי כמה.

השמאל יכול לזעוק "די" ו"לא" בלי שום חשש לשינוי אמיתי, בלי שישתנו הכללים. שמאל זה כואב את הכיבוש, כואב את ההלקאות והסטירות, אך זהו כאב נשלט ונסבל, וכן, אולי, אפילו נעים לפרקים. זה סוג כאב שקל להסכים לו, ולמעשה השמאל לא נדרש באמת לתת לו את הסכמתו, וכך נשאר יחסית בנעימים במיטה עם שאר חברי המפה הפוליטית, עד כדי כך בנעימים שאפשר לחשוב שמדובר בזיון די פרווה (המקבילה ל"ונילה", בניגוד למין בדסמ"י).

אבל אם נעבור להגיון בדסמ"י, אולי יסתבר שמה שקורה איננו פרווה כלל ועיקר, והגיע זמן להכיר במשחק, ומתוך כך לבחון מקרוב את כלליו, ולהבין כיצד אפשר להשתמש בהם ולשבור אותם. כך נוכל להבין בדיוק למה אנחנו נותנים "הסכמה", ומה נמצא מעבר לקו האדום (או הירוק). הכרה זו היא שתיתן לשמאל "מילת מבטח" שתוכל אולי לסמן את סוף השתתפותו בסצנת המשחק הספיציפית הזו, על מנת לכונן (או לפחות לדמיין) מערך כוחות חדש וצודק בישראל/פלסטין.

B D S וגם M / בפשיזם נלחם

אני רוצה להציע את תנועת הבד"ס (Boycott Divestment and Sanctions) כאופק חדש דרכו נוכל לחשוב על התנגדות, סרוב ויציאה מהמשחק, בה בעת שהוא מזמין סוג חדש של כאב בהסכמה. זהו, אם כן, בד"ס בסדמ"י, חרם שבהסכמה, שמזמין את הכאב מבית ומחוץ, תוך קבלה מודעת של העונשים הממשלתיים והבינלאומיים. החרם על ישראל מאיים לשנות את כללי המשחק, ולמעשה גם החרם וגם חוק החרם שאושר בקריאה ראשונה משתתפים בכינון משחק חדש שבו עלול לכאוב באמת. זהו רגע קריטי שבו ישראלים עשויים להתחיל לשלם את מחיר הכיבוש וכן את מחיר ההתנגדות לכיבוש. בנקודה זו השמאל (ובהגדרה מעורפלת זו כוונתי בגדול לאוכלוסייה תומכת שלום אך מתנגדת לחרם, עוד הגדרות יתקבלו בברכה) נמצא איפשהו בין הפטיש לסדן, שכן מתוקף היותו ישראלי הוא נמצא בסכנת חרם בינלאומי, אך בהתנגדותו לכיבוש אין לדעת מתי חוק החרם הישראלי יחול גם עליו.

הקריאה הישראלית לחרם, שתומכת גם ביוזמה הפלסטינית וגם בביצועה הבינלאומי מכירה סוף סוף במציאות הבלתי אפשרית של הכיבוש. קיומנו כאן במזה"ת תמיד יהווה סתירה, ובכך אולי לא נתגבר על הפטיש, אבל נוכל אולי להתחיל להבין ולהשתמש בו. כך, אותן "סטיות" כמו התחתונים הורודים שהוצגו למטרת השפלה בפוסט אחר בבלוג זה, הופכות בקהילת הבדס"ם לעוד פרקטיקה לגיטימית שחוגגת שונות וסתירות במקום להוקיע אותם. אפרופו סתירות, אני רוצה גם להכיר במידה שבה קריאה לחרם יכולה להוות הון תרבותי, כפי שנידון גם בבלוג זה. מזל שבתוך הגיון הפטיש אין ברירה אלא להעמיד בו זמנית דבר והיפוכו, ובתוך פרקטיקה בסדמי"ת אנחנו יכולים גם ליהנות מכך, וללבוש בגאווה את הסוד הגלוי של תחתונינו הוורודים, של שאיפתנו להיות גם ישראלים גם צודקים.

המעבר מהעמדה הפוליטית שאפשר הכול, גם כיבוש וגם שלום, בלי לשלם על כך מחיר קשה, הוא עצמו מעבר כואב, וייתכן שהלקאה עצמית לא תספיק לכך. ייתכן שמה שנחוץ זו הלקאה טובה מבחוץ, וזה מה שמציע החרם. בתור פיתרון  (פחות דרמטי מהפתרון שפרויד מציע בעקיפין לפטישיסט, שהוא לפנות לאהבה הומוסקסואלית, וכך למצוא באובייקט התשוקה את הפין האבוד של האם. אגב, אין אצל פרויד אישה שיש לה פטיש, אבל זה כבר דיון אחר), כדאי לו, לשמאל, לוותר על שאיפתו לנישואי אושר ועושר וסקס פרווה עם שאר מדינת ישראל, בלי להכיר באלימות שמתקרבת אל נקודת שבירה, בדיוק משום שאין לה מילת מבטח או הסכמה בדסמי"ת.

החרם, במידה שהוא באמת יזיק לישראלים, יקרב אותם למציאות הפלסטינית, המציאות שבה אי אפשר לתת לכיבוש להמשיך. הקריאה הישראלית נחוצה כדי לגייס עזרה מבחוץ לסיום הכיבוש, בדיוק משום שהסיסמאות של השמאל כבר מזמן הפכו לכלי רטורי בשיח הפשיסטי, לחוד החנית של הדחקת הכיבוש. הקריאה הישראלית היא זו השוברת את הלבנת הכיבוש בשיח של שלום. הקריאה הקווירית הישראלית לחרם מהווה צעד עוד יותר חשוב במאבק ב"הוורדה" (pinkwashing) של הכיבוש בעזרת שיח זכויות להטב"י (זוהי גם נקודת המפגש הברורה ביותר בין "BDS וגם M" ואכן סיסמא זו לקוחה מהבלוק הטרנסי הרדיקאלי במצעד הגאווה בירושלים ב- 2010). זוהי זעקה ישראלית לעזרה מבחוץ, שתאפשר התגייסות נרחבת של הקהילה הבינלאומית שעוד מהססת לצדד בבד"ס פן תראה אנטישמית.

וכן, יש פעילי בד"ס אנטישמים, ובכלל פעילים, כמו אלו שישי מציג, שפשוט לא כואב להם, וזה מדאיג פוליטית. לא ברור לאן החרם יוביל, ואיך ייראה אזורנו, במקרה הטוב או במקרה הרע, אם הוא ישיג את מטרותיו, אבל אני נמשכת לחרם פשוט מתוך הכרה נואשת שמשהו חייב להשתנות, כדי ש"די" יהיה "די" ולא "עוד". אני רוצה לקוות שהוספת הקול היהודי-ישראלי, שכבר "מרגיש רע" אבל מוכן להתמודד עם הכאב שבשינוי אמיתי, יעזור להפוך את הבד"ס לתנועה משמעותית. זאת בעצם ההזדמנות שלנו לקחת אחריות על ה"לא" שלנו, ואם נקבל עלינו בהסכמה מודעת עול חדש של כאב, מתוך אחריות יתרה על הכאב שאנו גורמים, אולי זה יעשה, בסופו של דבר, טוב לכולם.

נ.ב – זה פוסט מפחיד לכתוב, בתור יהודיה נודדת הנהנית מהפריוולגיה של הגלות והזוהר של ההתנגדות, אך מסתכנת בהדרה הן מהשיח הפנים-ישראלי ממנו באתי והן מהשיח היהודי-אמריקאי בתוכו אני חיה. כוונתי לפתוח שאלות ולעורר פה דיון מתוך התשוקה והכאב, על כל פניהם.

האם לתמוך במאבק אלים בכיבוש?

עודד נעמן

השאלה בכותרת לא מפרטת אם המאבק המדובר הוא מאבק פלשתיני אלים בכיבוש או מאבק ישראלי אלים בכיבוש. זאת משום שאני חושב שכך או כך התשובה היא אותה תשובה. אך לפני שאנסה לענות על השאלה אנסה לשאול אותה.

שאלה

השאלה 'האם לתמוך במאבק אלים בכיבוש הישראלי?' היא שאלה קשה. היא שאלה קשה לא משום שקשה לענות עליה אלא משום שקשה לשאול אותה. כדי לשאול אותה יש להכיר באפשרות שיש לתמוך במאבק אלים. אבל אם נגלה שהתשובה לשאלה היא 'לא! בשום פנים ואופן אין לתמוך במאבק אלים!' אז עצם בחינת האפשרות תיראה לנו ככשל, כעיוורון מוסרי. 'שאלות קשות' הן שאלות שמעלות על הדעת אפשרויות שעצם העלתן על הדעת עלולה להפליל אותנו.

קחו לדוגמא את השאלה 'האם לפתות את אמא שלי?'. זו 'שאלה קשה' משום שהיא מעלה על דעתנו אפשרות שתפליל אותנו בעיני עצמנו גם ובמיוחד אם לבסוף נכריע באופן נחרץ נגדה. ההצהרה "שקלתי את העניין והחלטתי שלא לפתות את אמא שלי" נראית רק קצת פחות מטרידה מחברתה "שקלתי את העניין והחלטתי לפתות את אמא שלי". הדוגמא הזו מראה דבר נוסף. היא מראה שיש שאלות קשות שקל לא לשאול. יש שאלות קשות שאנחנו דוחים על הסף.

הנה דוגמא מעניינת יותר. ברשימה "עבדות בתוך חירות", שנתפרסמה ב-1891, אחד–העם טען שמאחורי השתתפותם של יהודי מערב אירופה בשיח הזכויות מסתתרת "עבדות רוחנית". אחד–העם מתאר את ניסיונותיהם של הוגים יהודים–צרפתים לשכנע את עמיתיהם הצרפתים שגורל היהודים כרוך בגורל שאר העמים, שצרת היהודים היא צרת העמים, ושלפיכך כדאי לעמים בכלל ולצרפתים בפרט לתמוך ביהודים ולהעניק להם חירויות כאזרחים שווים. טיעון זה נראה בעיני אחד העם כניסיון "לעורר רחמים על ישראל לשם תועלת אחרים", ולהוכיח "כי פרה חולבת ישראל, שבעליה צריכים לחוס עליה בשביל חלבה".

גם כשהגנו על זכויותיהם שלהם, יהודי צרפת עשו זאת מתוך הזדהות עם גזענותם של צריהם האירופים. אחד–העם האמין שהעבדות הרוחנית של יהודי צרפת נבעה מהשאלה שטרדה את מנוחתם – השאלה "מיהו יהודי?" הניסיון לענות על שאלה זו, טען אחד–העם, הביא את יהודי צרפת לכדי ביטול–עצמי. מקור חולשתם אינו בתשובה שהם מציעים לשאלה אלא בעצם שאילת השאלה, בעצם הניסיון להגדיר את עצמם:

"אני יכול להגיד בקול רם, כי אהובים לי אחי בני עמי בכל מקום שהם, מבלי שאצטרך לבקש אמתלאות לדבר בשביל לישבו בדוחק; אני מותר לי לזכור את ירושלים לא רק בשעת 'עבודת הקודש', לקרוא 'איכות' בצבור וביחידות, מבלי שישאלני אדם 'מה לי ציון ומה אני לה'; אני אין לי צורך להרים את עמי לשמים, לתתו עליון על כל גויים, בשביל למצוא 'היתר' למציאותו; אני הנני יודע 'מפני מה אשאר יהודי', או יותר נכון, איני מבין כלל מה זו שאלה, כמו שלא אבין אם ישאלוני, מפני מה אשאר בן לאבי; אני יכול להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילוני אבותי, מבלי שאירא פן ינתק על ידי זה הקשר ביני ובין עמי; יכול אני אף להחזיק באותה 'הכפירה המדעית הנושאת עלי שם דרוין', מבלי שתצא מזה איזו סכנה ליהדותי; בקצרה, אני שלי ודעותי ורגשותי שלי, ואין כל סבה אשר תכריחני להסתירן או להכחידן, לרמות אחרים או את עצמי." (המוסר הלאומי", כל כתבי אחד העם, עמ' סח–סט, המאמר התפרסם לראשונה ב-1899).

יתכן, כמובן, שהשאלה "מיהו יהודי?" היא שאלה לגיטימית בהקשר אקדמי, כשאלה סוציולוגית או אנתרופולוגית. אבל כשהשאלה "מיהו יהודי?" דורשת תשומת–לב ציבורית היא שאלה שיש לדחות על הסף. כמו העיסוק בשאלה "האם לפתות את אמא שלי?", גם העיסוק בשאלה "מיהו יהודי?" הוא עיסוק מזיק. השאלה "מיהו יהודי?" מעמידה במרכז הבמה את מלאכת הסימון וההפרדה – הפרדה של יהודים מלא–יהודים – מלאכתו של הגזען. גם האנטישמי וגם היהודי–הלאומן שואלים "מיהו יהודי?", כל אחד בשם גזעו. נדמה לי שקשה להבין את מדינת ישראל ואת הפוליטיקה היהודית של היום בלי להודות שבניגוד לעצתו של אחד–העם, שאלת ההגדרה העצמית לא נדחתה על הסף אלא המשיכה למלוך בסדר היום היהודי לכל אורך המאה העשרים והלאה, אל המאה–העשרים ואחת.

*

יש שאלות קשות שיש לדחות על הסף. בעוד שקל לדחות על הסף את השאלה הקשה "האם לפתות את אמא שלי?" שאלות קשות אחרות, כמו השאלה "מיהו יהודי?", לא קל לדחות על הסף למרות שראוי לדחותן על הסף. עד לפני זמן מה חשבתי שהשאלה "האם לתמוך במאבק אלים בכיבוש?" היא שאלה מהזן השני – שאלה שראוי לדחות על הסף גם אם קשה מאוד לעשות זאת לאור האלימות הרבה של הכיבוש. אבל שיניתי את דעתי. אני רוצה להסביר מדוע אני חושב שעלינו לשאול – ולא לדחות על הסף – את השאלה הקשה "האם לתמוך במאבק אלים בכיבוש?"

פצפיסטים אולי ידחו על הסף את השאלה אודות מאבק אלים בכיבוש משום שאלימות לדידם לעולם אינה מוצדקת. גם אם הפצפיסטים צודקים, אני חושב שישנם לא–פציפיסטים שדוחים מאבק אלים בכיבוש. אני, למשל, אחד מהם. מה יהיה עלינו? האם גם אנחנו – הלא–פצפיסטים – נדחה את השאלה? נראה שברגע שמודים שלפעמים, בנסיבות של הגנה עצמית למשל, השימוש באלימות מוצדק, אז קשה להמנע מהשאלה האם הוא מוצדק כתגובה לכיבוש. האפשרות של מאבק אלים לגיטימי בכיבוש הופכת סבירה יותר ככל שמתוודעים לאלימות של הכיבוש עצמו.

אבל יש עוד עניין שהביא אותי לשנות את דעתי. נדמה לי שהשאלה "מדוע לא לתמוך במאבק אלים בכיבוש?" כבר מהדהדת באזנינו. כלומר, היא כבר כאן, בין השורות. אם נמשיך להתכחש לה, נמצא את עצמנו מצדדים בתשובות גרועות. אם לא נכריז על השאלה, אם לא נתייחס אל האפשרות לתמוך במאבק אלים ברצינות ונגבש עמדה לגביה, נמצא את עצמנו מתחבטים אודות הלגיטימיות של שחיטת תינוקות בשם המאבק בכיבוש. השאלה "האם לתמוך במאבק אלים?" כבר הגיעה, בין אם נכריז עליה ובין אם לאו. יש לטפל בה כמו שמדינות מחוכמות מטפלות באלכוהול ובחשיש: לעשות אותה חוקית על–מנת לשלוט בה.

אני לא מצטער שהשאלה הזו מרחפת באוויר. השאלה אודות אלימות יכולה לעזור לנו לסלק עמימות מזיקה. אסביר למה אני מתכוון. פעולות פוליטיות לא–אלימות הן לא עניין מובן מאליו. גם כשאנחנו משתתפים בבחירות לכנסת אנחנו לא נוקטים באלימות אבל אף–אחד לא חושב שכשאנחנו מצביעים אנחנו משתתפים במאבק לא–אלים. הכינוי "מאבק לא–אלים" הוא כינוי מטעה משום שהוא מתאר העדר–פעולה. אבל כשאנחנו משתתפים בפעולה לא–אלימה אנחנו לא רק בלתי–אלימים. פעולות פוליטיות לא–אלימות הן פעולות בהן אנחנו מתעמתים עם אלימות שלטונית בלתי–מוצדקת באמצעות בחירה מפורשת באי–אלימות, באמצעות המנעות אקטיבית מתגובה אלימה. הפעולה הלא–אלימה מכירה באפשרותה של תגובה אלימה ודוחה אותה. לכן כדי להשתתף במאבק לא–אלים עלינו להכיר באלימות כאפשרות אמיתית ולבחור שלא לנקוט בה. במילים אחרות, עלינו לענות על השאלה.

היתה סיבה נוספת שבגינה תמיד דחיתי את השאלה: מאבק אלים בכיבוש הוא מאוד לא יעיל ומאוד מסוכן ולא ברור למה לשקול אותו ברצינות מלכתחילה. אבל השאלה "האם לתמוך במאבק אלים?" היא שאלה עקרונית, לא שאלה אסטרטגית. השאלה היא: בתנאים בהם אלימות מקדמת את קץ הכיבוש, האם יש לנקוט בה? גם אם תנאים כאלה לא מתקיימים כיום, השאלה עודנה חשובה ובוערת. אם בשייח–ג'ראח מפגינים לא יורים בשוטרים רק בגלל הפחד מתגובת השוטרים אז לשוטרים יש סיבה טובה להיות אלימים – הם צריכים להפחיד את המפגינים. באופן כללי יותר, הניסיון של הממסד הישראלי להציג את הפלשתינים – ולאחרונה, במידה פחותה בהרבה, גם את השמאל הישראלי – כמי שהיו נוקטים באלימות אם רק היו יכולים, הוא ניסיון להצדיק את האלימות בה נוקטת ישראל כלפיהם. הרי מושג ה"סיכול", שהוא התגלמות מדיניות הביטחון הישראלית, מתבסס על ההנחה שאם לא נכניס להם קודם הם יכניסו לנו אחר–כך. כדי לחתור תחת ההיגיון הזה צריך לגרום למי שמוציאים אל הפועל את משימות הכיבוש להרגיש שהאלימות שהם מפעילים אינה משמשת להגנה עצמית. עליהם להרגיש שאינם נתונים בסכנה כלל ומתוך כך להרגיש את האבסורד שבהגיון ה"סיכול". לכן רק אם המחויבות למאבק לא–אלים היא בלתי–מותנית מאבק לא–אלים יכול להתקיים ולשאת פרי. מי שרוצות לתמוך במאבק לא–אלים בנסיבות הקיימות צריכות לשאול את עצמן אם הן מוכנות להתחייב למאבק לא–אלים גם בנסיבות בהן אלימות משתלמת.

תשובה

כוחה של הפגנה לא–אלימה אינו באיום על השלטון האלים אלא בחשיפתו ככלי ריק, כשקר, כפארסה. המפגינות הלא–אלימות שואפות לגרום לחיילים ולשוטרים שעימם הן מתעמתות לחוש ניכור מהמדים שהם לובשים. מטרתן לגרום לשוטר לפשוט את מדיו ולהצטרף למפגינים. כמו ישוע הנוצרי, המפגינים הלא–אלימים מבינים שהבחירה להפנות את הלחי השנייה היא ביטוי לאהבה, ושאהבה היא כוח פוליטי. המפגינים הלא–אלימים אוהבים את השוטרים ושונאים את המשטרה, אוהבים את החיילים ושונאים את הצבא, אוהבים את המדכאים ושונאים את הדיכוי. כל עוד אנחנו מבחינים בין המוסד המדכא לבין האנשים שלוקחים בו חלק, עלינו להתנגד לכל מאבק במוסדות הכיבוש שכרוך בפגיעה פיסית באנשים. המאבק נגד הכיבוש הוא לא רק מאבק לקץ שלטון השררה בפלשתינים, הוא גם מאבק לקץ שלטון השררה של הישראלים. כשהכיבוש יבוא אל קיצו הפלשתינים לא יהיו עוד כבושים והישראלים לא יהיו עוד כובשים. ישראלים שנאבקים בכיבוש מסרבים לקבל את הנחת היסוד של מדינת ישראל: שהכיבוש הוא הישראליות והישראליות היא הכיבוש. לכן המאבק בכיבוש הוא גם מאבק למען ישראל. הנה, אם כן, התשובה שאני מציע: רק כשלא אבחין עוד בין המחסום לבין החייל במחסום, אלימות נגד החייל במחסום תראה כאמצעי לגיטימי למאבק במחסום עצמו. רק כשלא אבחין עוד בין הכיבוש לבין הישראליות אפסיק להאבק מתוך החברה הישראלית ואתחיל להאבק בחברה הישראלית.

I say to you today that I still stand by nonviolence. And I am still convinced that it is the most potent weapon available to the Negro in his struggle for justice in this country. And the other thing is that I am concerned about a better world. I'm concerned about justice. I'm concerned about brotherhood. I'm concerned about truth. And when one is concerned about these, he can never advocate violence. For through violence you may murder a murderer but you can't murder murder. Through violence you may murder a liar but you can't establish truth. Through violence you may murder a hater, but you can't murder hate. Darkness cannot put out darkness. Only light can do that.

Martin luther king, Jr.,

Where Do We Go From Here? Address to the Southern Christian leadership Conference (16.8.1967)

באופן טבעי, פלשתינים רבים, אשר חיים כשחרב הכיבוש מתחככת בצווארם, לא מבחינים בין החייל לבין המחסום, בין המדכא לבין הדיכוי. עבורם, תקיפת החייל היא תקיפת הכיבוש וככזו היא מוצדקת. יתכן שאם הייתי במקומם גם אני לא הייתי מבחין בין השניים. אבל איני במקומם ואשקר אם אעמיד פנים שכמוהם גם אני איני מבחין בין הישראלים לבין הכיבוש. אפשר להבין מדוע מי שדוכא כל חייו לא יוכל עוד להבחין באנושיותם של מדכאיו. אבל אני לא דוכאתי כל חיי, אני חייתי חיים חופשיים, ולכן אני רואה שהמדכאים לא פחות אנושיים מהמדוכאים. איך לא אראה זאת? הרי אני בן למדכאים. אבל האחריות שאני נושא לכיבוש לא משנה את מה שאני רואה: שמאבק אלים בכובשים איננו מאבק בכיבוש כלל. להפך, מאבק אלים בכובשים הוא כניעה לכיבוש, הוא המשך הכיבוש באמצעים אחרים. הטרגדיה של מאבק פלשתיני אלים בכיבוש היא לא רק הטרגדיה של קורבנות האלימות פלשתינית אלא גם הטרגדיה של הפלשתינים עצמם, שבעצם השימוש באלימות מזינים את הכיבוש.

*

אני מעז לומר שאיני יוצא דופן, שנכון להיום השמאל כולו אוהב את החברה הישראלית ושונא את מערכות השלטון הישראליות. אני מעז לומר יותר מזה: אין הרבה קהילות בישראל שאוהבות את החברה הישראלית כפי שהשמאל אוהב אותה. איך אפשר להסביר אחרת את ההתעקשות להשניא את עצמך על סביבתך רק למען האפשרות, זניחה ככל שתהיה, שאחד מכל אותם שונאים יבחין סוף סוף באי–הצדק? מי שחוטפים מכות, צורחים, ונעצרים שבוע אחר שבוע מפגינים את אהבתם לישראלים. אבל לא רק הם. אהבה לישראלים מניעה גם את מי שנקלעות לויכוחים משפחתיים, לעימותים ברחוב ולקטטות באוטובוס. אהבת ישראל – לא שנאת הכיבוש – היא שעומדת מאחורי שיח השמאל העברי. באתרי האינטרנט ובכיכרות הטוקבקיסטים מתעקשים ששמאלנים הם חולי נפש. איך אפשר אחרת להסביר את התפקיד שלקחו על עצמם, חושבים הטוקבקיסטים, איך אפשר להסביר את מאמציהם הבלתי–נלאים של השמאלנים להזכיר לישראלים את מה שהישראלים מעדיפים לשכוח? הטוקבקיסטים היהודים, בנים ובנות למסורת של ביטול–עצמי, לא מבינים מה השמאלנים מוצאים בהם, למה לשמאלנים אכפת כל–כך. הם מניחים שצריך להיות חולה נפש בשביל לאהוב יהודים כל–כך.

נהוג להתלונן שלשמאל אין "הצעה חיובית", שבשמאל רק מבקרים ולא מציעים פתרונות. לתלונה זו מצטרף הלך הרוח המריר והציני שרווח בשמאל והתחושה של ישראלים רבים ש"לא ברור אם השמאל איתנו או נגדנו". אני חושב שהלך הרוח הזה מזיק לשמאל ולישראלים בכלל. כמו שהשמאלנים דוחים את השאלה "מיהו יהודי?" עליהם גם לדחות את השאלה "מיהו ישראלי?" עליהם לומר במפורש שהם חלק מהחברה הישראלית, שהם אוהבים אותה, שהאהבה לחברה הזו מונחת ביסוד פעילותם ושהם לא ינוחו עד שהחברה שהם אוהבים תהיה חברה צודקת.

נתזים 19: אני רוצה שאפילו פילים יאהבו אותי

מחקרים המנסים לאפיין הומוסקסואלים מבחינה פסיכולוגית הם די נדירים בשנים האחרונות. מחקרו של גידי רובינשטיין שפורסם ב- Journal of Sex & Marital Therapy הלך נגד הזרם ובדק את ההערכה העצמית והנרציזם של סטודנטים הומואים בישראל (גברים בלבד). הוא מצא שהם נוטים לרמה גבוהה יותר של נרציזם, ולרמה נמוכה יותר של הערכה עצמית, ממקביליהם הסטרייטים.
האם יש בכך כדי לאשש את ההיפותזה הפרוידיאניות על פיה הומוסקסואליות אינה אלא צורה של נרציזם, והאהבה החד-מינית אינה אלא אהבה לבן דמותו של האוהב? רובינשטיין טוען ש"בהתאמה לטענותיו של פרויד, נמצא שהומוסקסואלים שנבדקו במחקר הם במובהק נרציסטים יותר מההטרוסקסואלים". עם זאת, הוא מציע גם פרשנויות נוספות – למשל שהמאפיינים הנרציסטים מתפתחים בתגובה לסביבה דכאנית, ותכונות כמו אגוצנטריות, היעדר אמפתיה, פנטזיות גדלות ואקסהיביציוניזם הם בבחינה מחאה נגד הנורמות ההומופוביות של החברה. ועוד אפשרות: התנהגויות נרציסטיות הן אסטרטגיות אדפטיביות בתוך הקהילה ההומואית שמציבה לחבריה סטנדרטים אסתטיים נוקשים

ב-16 ביוני 1936 פוצץ הצבא הבריטי כ-240 בתים של פלסטינים ביפו, והותיר אלפים מתושבי העיר ללא בית. על הפעולה הוטלה צנזורה חמורה, ועיתוני יפו נאלצו לדווח ש"מבצע לשיפור חזותי של העיר יפו בוצע באמצעות דינמיט" ו"להתראות, יפו העתיקה, הצבא פוצץ אותך". היה זה אחד העונשים הקולקטיוויים שהוטלו על האוכלוסייה הפלסטינית במסגרת הדיכוי האלים של המרד הערבי, שהתבסס גם על עינויים בקנה מידה גדול. מאמרו של מתיו יוז ב-Journal of Palestinian Studies מתאר בהרחבה את הדיכוי האלים של המרד הערבי בפלשתינה על ידי שלטונות המנדט, כולל ציטוטים של חיילים מתלבטים שנדרשים לבצע חיפושים בבתים

מתוך הסרט "צ'ופ סוי" של ברוס ובר

ועוד נתזים:

גילויים מעניינים בנושא נסיבות רציחתו של פייר פאולו פזוליני לפני 35 שנה: במארס, טען סנאטור איטלקי שמקור כלשהו הציע להעביר לידיו פרק שטרם פורסם מהרומאן הבלתי גמור Petrolio שכתב פזוליני לפני מותו. לפי הטענות, הפרק כולל גילויים על הקשרים בין המאפיה לשלטון ופרטים על נסיבות מותו של אנריקו מטאי – פקיד ממשלה איטלקי שנאבק בחברות הנפט הגדולות. יש בכך כדי לתמוך בטענות שפזוליני לא נרצח על ידי עובד המין פינו פלוסי, אלא על ידי המאפיה או השלטונות (שזה בערך אותו דבר). אלא שכמה חודשים אחרי ההודעה, הסנאטור חזר בו ואמר שהקשר עם המקור ניתק

עימות פוליטי בין-מעצמתי גדול קרב ובא, טוען ספר חדש בשם "2014: איך לשרוד את המשבר העולמי הבא". ההסדר שאחריו יצטרך להחליש את מדינות הלאום וליצור מסגרות בסגנון האימפריות הרב לאומיות של המאה ה-19

יותר ויותר נשים מגלות את האופציה הלסבית בגיל מאוחר. בחודש הבא יערך מושב מיוחד בכנס החברה הפסיכולוגית האמריקאית בנושא נזילות מינית

במחנה אימונים בברנדנבורג מתכוננים כוחות שיטור אירופיים לתסריט של השתלטות על מדינה אירופית במלחמת אזרחים

ובית המשפט החוקתי בגרמניה אישר להמשיך לנהל מעקב של רשויות הביטחון אחרי מפלגת Die Linke, בטענה שהיא כוללת "יסודות אנטי חוקתיים"

עצומה שפירסמו 75 מתנגדי משטר איראנים נגד המצור על עזה וטבח המשט עוררה ויכוח באופוזיציה האיראנית בדבר היחס לישראל

האם מהפכת הפורנו 2.0, כלומר פורנו המופק באופן עצמי ומועלה לאינטרנט על ידי הגולשים, הפכה את הביקורת הפמיניסטית על הפורנו לבלתי רלוונטית?

נמשך הוויכוח בשאלה האם יש להגדיר את הפיאדיזם בגדה כאחד המשטרים הסמכותניים הראשונים שצמחו במאה ה-21?

היסטוריון אמריקאי מציג באור חדש את מלחמת קוריאה וטוען שהאמריקאים ובני בריתם בדרום ביצעו פשעים חמורים הרבה יותר מהצפון קוריאנים של קים איל סונג – בין השאר ג'נוסייד באמצעות הפצצות

המפלגה הרפובליקנית במצב פחות טוב ממה שכולם חושבים; רפורמת ההגירה עשויה לקרב את האוונגליסטים לאובמה; אבל בינתיים ג'ב בוש כבר בדרך לבית הלבן

אל אהרם ויקלי על גבעת אנדרומדה והסגרגציה ביפו; ו-וחיד עבד אל-מגיד בתחזית מעניינת בדבר הפוליטיקה המצרית בשנת 2020

ו-FW הסורי מדווח על מצבה של השפה הארמית ומראיין את פאולו קואלו בנושא ההשפעות הסוּפיות על כתיבתו

במאמר מעורר מחלוקת בקייב פוסט, הפובליציסטית יוליה פופובה תוקפת את האופי הסמכותני של העמים הסלאביים. לדוגמא, היא מתוסכלת מכך שצעירים אוקראינים ורוסים לא יוצאים לטיולי תרמילאות

סטודנטים יהודים בארה"ב הם הכי ליברלים בנוגע לסקס לפני הנישואין