Posts Tagged ‘פרברים’

החרדה לעתיד והעתיד החרדי

17 ביוני 2010

עמיחי עמית

אחד הטורפים המסוכנים ביותר לאדם, ולמעשה היחיד שמאיים עליו גם בימינו הוא העתיד; נכון שממרה מוכרת גורסת שהוא טורף קלפים, אולם זו כמובן רק מטאפורה. בניגוד לטורפים אחרים שהסכנה הנשקפת מהם גדלה ביחס ישר למידת קרבתם, העתיד ערמומי ומסוכן יותר דווקא ביחס ישר לריחוקו, ולאורה של תכונה ייחודית זו, נאמר על אלה המשליכים עצמם למעמקיו כי הם שוטים. מאחר ויחס זה לעוסקים בעתיד עלול לדכא, אציע בראשית דבריי מטאפורה חדשה ובונה – קרקס. כפי שמאלף האריות משעשע יותר כאשר הוא נתון בכלובם ומחליף עמם הבל פה, כך חוזה העתידות מאלף, מעלה פליאה וחיוך, בדברי ההבל שלו, דווקא ככל שהוא זורק עצמו קדימה לאופק הערפילי של הזמן.

אחד מהלהטוטנים המרכזיים בקרקס העתיד, הוא הדמוגרף; הוא גם אחד הרציניים שבהם, ורצינות זאת היא שצריכה להעלות על פני הצופים את חיוכם. מדובר בטיפוס מאד מפחיד בדרך כלל, אך זו מהות הקומי שבו – מדובר בפרודיה על המדע, שכן הדמוגרף טועה אינספור פעמים, והוכחותיו יכולות לשמש להלצה על קברו. הבעיה היחידה אתו, זה שיש פתיים שמתייחסים אליו באמון מוחלט, ואז העתיד טורף אותם. בארץ אנו מצטיינים בתחום זה, וזכינו למספר אקזמפלארים מפחידים במיוחד. ניתן היה לערוך דיון מרתק בנושא 'מה בין הדמוגרף לקוראת בקפה', אולם זה ידחה להזדמנות אחרת.

עתידנו הדמוגרפי מלמד אותנו כי בתור אחוסלים אנו עומדים לממש את הפועל המשתמע משמנו בעוד עשורים ספורים. עננת החיסול מרחפת מעל מדשאות הפרברים שלנו כבר שנים מאד רבות, על אף שעד כה היא לא המטירה את החומצה שכה מפחידה אותנו. אולם, דברים ממשיים, כמו התפלגות תלמידי כיתות א' בין זרמי החינוך, מתדפקים על תדעתנו וריח השריפה עולה באפינו הפרנואידים; הריבוי הטבעי של החרדים מכתיב את מדד החרדה. אכן יש לומר, באופן הכרחי ומדעי, בעוד שנים מספר, ובצורה אקספוננציאלית, מדינתנו כבר לא תהא שלנו, אלא של אחרים, דתיים יותר, מערביים פחות, אשכנזים פחות, מתמאטיים פחות, ועוד כל מיני פחיתויות ונחיתויות לא לנו.

לעתיד המר הזה אפשר להתייחס באופנים שונים. לחזור למהותנו היהודית (שכבר כמעט ושכחנו שכמות הפטנטים לנפש היא רק גלגול שלה) וננדוד הלאה מכאן, ובחזרה לגולה – מכורתנו הרוחנית. אפשרות אחרת היא לומר, שהדתיים לא כל כך נוראיים, ולמעשה החיבור עמם טבעי במידת מה עבורנו האחוסלים של האחוסלים – אנחנו, הבזים לגחלי ההייטק של יום העצמאות ולמקורותינו הפרבריים. אלא שאני סבור שבכך יש התנכרות למקורותינו, ולאהבת הנוחות שבנו, ומכאן לאימה הכלכלית שמעוררת בנו המחשבה על עתיד בו אנו (כלומר כציבור פרודוקטיבי) מהווים מיעוט הולך וקטן שנושא את מלוא כובד פיותיהם המתרבים של האחרים. לפיכך, אבקש דווקא להציע חזון שלא מתנכר לפחדים שלנו אלא רוצה להיבנות מתוכם – לחבק את הפראנויה; והרי הפחד הוא אולי הדבר הכי יהודי שנותר בנו, ומבחינה זו נדמה לי שאנחנו כשרים לחלוטין.

החזון הזה לא מתייחס לעובדה הדמוגרפית הברורה ביותר, שמהים עד הירדן יהיה רוב ערבי גדול, ומניח שבכל אופן תיוותר אוטונומיה מסוימת למיעוט היהודי. בגבולות יישוב יהודי זה, האחוסלים יחזרו לעמדה היהודית המוכרת של מיעוט קטן בתוך רוב לאו דווקא אוהד, אולם מיעוט רצוי וזאת מסיבה אחת עיקרית – כסף. השאלה עבורנו צריכה להיות, אם כן – מה עלינו לעשות, ולמה אנו יכולים לקוות? והתשובה להערכתי מתחילה כמו תמיד בחינוך. יש להכין את האחוסלים של המחר למחר. אני מניח שעמדה פופולארית תהיה של הסתגרות והתחרדות חילונית בתוך מן איי תענוגות מבוצרים בלב תלאביב ובמרומי הכרמל, אך אל מול עמדה זו, צריך להציג אלטרנטיבה פחות שפופה ונפחדת, כזו היכולה (כפי שגל מבקש) להציע משהו, שהיא אופטימית במידת מה, שהיא מעודדת כוחות ולא מרפה אותם וכו'.

משה מנדלסון. האחוסל הראשון?

נדמה לי שססמא ראויה לחזון הזה תהא: 'השתלבות במרחב – התחברות לחרדים ולחרדות'. עלינו להתחיל בלימודי דת ברצינות גמורה, בהיקפים משמעותיים ביותר וכן להקנות לצאצאינו את שפת הגמרא, לקנות להם ארון ספרים יהודי אמיתי, ולהשליכם בעוצמה אליו עד שיתעצבו בתבניתו, וכמובן, להלך מעט בהלכה ולערוך כראוי שולחננו. כל זאת, לא מתוך 'התחברות רוחנית ליהדות לאחר רעייה בשדות זרים', אלא בדיוק כפי שלמדו אבותנו את שפות הגויים והליכותיהם, והטמיעו אותן עד שהגויים היו גאים בהם שנאמר היה אחוסל בביתך ויהודי בצאתך. אולם, אין זה מופרך לשער, שכפי שיהודינו העתיקים מתוך שלא לשמה באו לשמה, והשתקעו בתרבות עמי העולם באהבה ובעומק רוח, כך יהפכו האחוסלים של העתיד לגזע חדש, שיהיה כזרם בעל פנים מיוחדות בתוך האורתודוכסיה היהודית.

אם נדע לחבור לצד המנצח בזמן, ולהשתמש בחוש הריח היהודי המנוסה בזיהוי כיוון הרוחות, ולא בגוף היהודי למוד המנוסות, יכול להיות שיש עתיד ליישוב היהודי בא"י. אבל נכון להיום, שופרות הציבור שלנו (כגון 'הארץ') קוראים את קריאות האתמול (לראייה מאמרו של יוסי שריד), כאילו יש טעם היום להכתיב באופן חד צדדי לחרדים – צאו לעבודה והשתלבו בחברה. החברה של העתיד היא זו שלהם, ולכן בתור מיעוט, מותר לנו כמובן לקוות ואף לעודד כיוונים שונים, אולם בראש ובראשונה יש לקחת אחריות על מצבנו אנו, ולעשות צעדים להיות בני חסות ראויים. נדמה לי, שנכון להיום, עוד טרם התגלע מאבק גלוי על חיסול אחוסלנד, יפה השעה לחבור לאישים מרכזיים בציבור הדתי ולנסות לשריין ברשימת המפלגה הנבחרת של העתיד, מקום לכמה אחוסלים (ולהתעקש שיהיה גבוה משל נציג חסידויות בעלזא ואלכסנדר ואולי אף מעל הרב הכורדי). למישהו יש קשרים עם דרעי?

יהודי (משמאל, עם כובע מחודד) מבקש את הגנתו של המלך, ולצדו נזירים ונשים (הרייך הגרמני, המאה ה-13). נחדש ימינו כקדם