החיים בקולוניה מצרית

1.

"מבחינה גיאולוגית, ארץ ישראל היא טריז המפריע לים התיכון להתחבר לים סוף. אבל גם זה עניין זמני".

(גרפיטי על קיר המכון הגיאולוגי. מיוחס לאחד מנכדיו של ד"ר בני בגין)

מה שמקומם בסיפור יציאת מצרים הוא לא אי-האמת שיש בו, אלא האמת שהוא מסתיר. כבר יותר ממאה שנה, יודעים הארכיאולוגים שסיפור יציאת מצרים הוא פיקציה פוליטית מתוחכמת. אלא שהבעיה היא בכלל לא חוסר הדיוק של התיאור, או חוסר הסבירות של אירוע נסי כזה או אחר. כשמדובר בטקסט שנכתב לפני אלפי שנים, כל זה לא מפתיע. מבחינה פוליטית, מה ששערורייתי בסיפור המסופר בפסח הוא שיציאת מצרים בכלל לא יכלה להתרחש, כי גם הארץ המובטחת היתה חלק ממצרים. לכן אין בכלל לאן לצאת.

"בארץ-מצרים קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי נתינות בדרגות שונות שבין שגשוג לשעבוד". הקביעה הזאת היא די טריוויאלית, ועולה מהטקסט עצמו. פרעה הוא הראשון שמכנה את בני ישראל "עם", ורק אחריו בא משה. רק פולני אלים בעל מחשבה מעוותת כמו בן גוריון יכול היה לטעון – בדיוק בניגוד לנאמר במפורש בתורה – שהעם היהודי קם בארץ ישראל, ועוד להפוך את זה למוסכמה כלל אנושית.

מה שאינו עולה מהטקסט עצמו הוא שממילא, גם ארץ ישראל היא מצרים. התנ"ך מכחיש ומעלים עובדה ידועה: לאורך רוב התקופה המתוארת בתנ"ך, הארץ הזאת היתה קולוניה פרעונית. במשך 400 שנה לפחות, שרר שלטון מצרי בארץ, וגם אחר כך חלקים גדולים ממנה היו נתונים להשפעה מצרית. הניסיון להבחין בין ישראל למצרים הוא למעשה מאולץ למדי.

אפשר אם כן להתחיל מזה. כאשר נתניהו או עותניאל שנלר מדברים בנוסטלגיה על נחלת האבות ועל ההתנחלות בהר, אפשר להזכיר להם שבתקופה שהם מדברים עליה היה כאן מצרים. כדי להוכיח שאני לא ממציא כאן שום תיאוריה, להלן ציטוט ממאמרו של יוחנן אהרוני, אולי בכיר הארכיאולוגים הציונים:

ארץ כנען נכללה באימפריה של הממלכה הפרעונית החדשה שנוסדה על גדות היאור… [אך] עוזה של מצרים הקדומה ושלטונה בארץ בתקופת ההתנחלות אינם משתקפים במקרא. בקראנו את תיאור כיבוש הארץ על ידי יהושע, קשה לנו לתאר שמאורעות אלה התרחשו במאה ה-13 לפנה"ס, בימי שלטונו הממושך של רעמסס השני, שמשל גם בארץ כנען…

יש משהו משעשע בכך שההוכחה ההיסטורית העיקרית לקיומו של עם ושמו ישראל בתקופת התנ"ך הוא כתובת מרנפתח, שבה מלך מצרי מספר כלאחר יד כיצד הכה את אותו עם ומחה את זרעו. אם התנ"ך היה מספר את האמת, אפשר היה לסכם את הסיפור בערך במלים האלה: "היו כאן מצרים, וכל השאר הוא קצף על פני המים". אלא שבאופן מכוון, התנ"ך מעלים את הפרט ההיסטורי השולי הזה. זה בערך כמו שמדינת ויסקונסין היתה מספרת את ההיסטוריה שלה במאות השנים האחרונות בלי להזכיר ישות ושמה ארצות הברית.

במשך הארוך, כנען היא פרובינציה מצרית. ההשפעה המצרית היא רלוונטית במיוחד לגבי מישור החוף. יפו, מהערים העתיקות בארץ, היתה עיר מצרית (שריד לכך נותר בשער רעמסס). ההשפעה המצרית על התרבות המקומית מתבטאת במגוון רחב של ממצאים, בין השאר בארונות הקבורה האנתרופואידים שכמה מהם משקיפים על העוברים בקומה השנייה של בניין גילמן. הדת התנ"כית גדושה ביסודות מצריים. הטקסט הראשון בשפה הדומה לעברית כתוב בכתב הירוגליפי. תקופות ארוכות, האליטה המקומית התחנכה במצרים והטמיעה את תרבותה. כאשר שליטים מקומיים הצליחו להשתחרר ממצרים, זה היה רק לזמן מוגבל ובתמיכתן של אימפריות אחרות.

לא שלא היו ניסיונות התנגדות. היו אמנם תקופות ארוכות שבהן המצרים איבדו את הארץ. אבל האירועים הגדולים בתולדות הארץ קשורים לרוב לחיבור המחודש עם מצרים. מצרים חזרה כל פעם. היא חזרה עם פרעה שישק וחזרה עם פרעה נכה. גם אחרי תקופת התנ"ך, מצרים חזרה. היא חזרה עם התלמיים, וחזרה עם סלאח א-דין ועם הממלוכים, וחזרה עם מוחמד עלי במאה ה-19 שבתקופתו נולד העם הפלסטיני. רק ב-1906 סומן קו הגבול הישר והמלאכותי בין מצרים הבריטית לפלשתינה העות'מאנית. אבל גם זה היה זמני. השלטון הבריטי איחד מחדש את מצרים ופלשתינה. מי שמסתכל בעיתונים מתקופת המנדט רואה שהדיווחים של סוכנויות הידיעות הגיעו דרך קהיר. למעשה, קהיר היתה הבירה שלנו.

2.

"אך ראה את ארץ-העיר ירושלים הזאת! לא אבי ולא אמי [נ]תנו לי אותה, – ידו ה[חזקה של מלכי] [נ]תנה אותה לי!

(קטע ממכתב לפרעה, מתוך תעודות אל עמארנה, תעודה מס' 287)

היסטוריונים הגונים כבר הוכיחו שהמיתוס הציוני על בלימת טור השיריון המצרי בגשר "עד הלום" אינו תואם את המציאות. דוד טל הראה שמסעו של הטור המצרי צפונה לא הופרע בכלל על ידי צה"ל, והוא נעצר בעיקר משיקוליו של המפקד המצרי. יותר מכך: המצרים לא ממש קיוו להגיע לתל אביב, ותכננו להגיע לכל היותר ליבנה.

עם זאת, המיתוס של "עד הלום" מצביע על משהו מהותי: החרדה העמוקה של הציונות מפני פלישה מצרית. זהו למעשה המצב הקטסטרופלי שאותו רואים הישראלים בסיוטיהם: המצרים באים. 25 שנה אחר כך, אותה סצנה התגלמה באופן טראגי הרבה יותר בקרבות הבלימה בסיני נגד הפלישה המצרית. כשדיבר דיין על חורבן בית שלישי, הוא ידע מה יבוא במקומו: שלטון מצרי על הארץ, שהוא ברירת המחדל – המצב הטבעי, הפוסט קטסטרופלי. אני, שגדלתי בצל הסכמי קמפ דיוויד, כבר שמעתי בעיקר את המשפט "הסורים על הגדר". הסכם השלום עם מצרים סימן שוב את הגבול, והאיום העיקרי עבר לצפון. אלא שהמצב שאחרי קמפ דיוויד הוא חריג ולא יציב: לא רק שמצרים אינה שולטת בישראל, כמקובל, אלא שבמובן מסוים ישראל שולטת במצרים, באמצעות שיתוף הפעולה של מובארק עם האימפריה האמריקאית-ציונית. קונסטלציה כזאת קרתה בפעם הראשונה בימי כיבוש מצרים על ידי החיקסוס, לפני כ-3,740 שנה.

ומה עכשיו, כשמצרים משתנה? ממה נבעה החרדה הגדולה כשכסאו של מובראק התחיל לרעוד? זוהי אותה חרדה קמאית מפלישה מצרית, שהיא יסוד כה ראשוני בקיום כאן. אולי צריך להשתחרר ממנה.

3.

חכמים אומרים, כי בעת התרחש השבר הסורי
אפריקני, שוכני המקומות לא היו
מעודכנים. עסק איש איש
במלאכתו. בשחיזת גרזינים. בביקוע חיות

(אבות ישורון, מתוך "השיר על ליל היום הזה")

לפני כמה שנים השתתפתי באחת מאותן פגישות שמארגן האיחוד האירופי לעיתונאים מהמזרח התיכון. זה היה בזמן "עופרת יצוקה". העיתונאים הירדנים היו מודעים היטב למשבר התודעתי-אסטרטגי שבו נמצאת ישראל, שמביא אותה להגיב באופן אלים כל כך. אבל הם לא הבינו למה אנחנו מתעלמים מאופציה שנראית להם מתבקשת: לתת למלך הירדני לנהל את העניינים בפלסטין. "המלך ואבא שלו, הם אנשים מתוחכמים מאוד", הם אמרו. "הם יודעים איך לטפל בעניינים האלה".

ואכן, האופציה של קונפדרציה עם ירדן נמצאת תמיד איפשהו באופק. אלא שירדן היא משענת קנה רצוץ – מדינה חלשה, פיקטיווית עוד יותר מישראל. זהו גם משטר ריאקציונרי ששנוא על הפלסטינים.

לעומת זאת, יש באזור מעצמה אחרת שאיתה אפשר להתאחד: מצרים. מצרים היא העתיד. היא הכוח האקטיווי והיצירתי היחיד בסביבה. לטוב או לרע, הדברים המעניינים באזור קורים במצרים: מנאצר, דרך מלחמת אוקטובר, הסכמי השלום ומהפכת תחריר.

יותר מכך: הדיבורים על איחוד כזה או אחר בין ירדן, הגדה וישראל מתעלמים תמיד מעזה, שנשארת בבחינת הפרעה הנידונה לאומללות תמידית. הפרשנים לענייני ערבים ששים להסביר שתושבי עזה ותושבי הגדה בכלל לא שייכים לעם אחד – העזתים מדברים בניב מצרי ומושפעים מהפוליטיקה המצרית.

רק איחוד עם מצרים, בצורה כזו או אחרת, יעניק תפקיד מהותי לרצועת עזה – לא כסרח עודף דרומי של פלסטין, אלא כנקודת חיבור בין אפריקה, אסיה ואירופה, תחנת מעבר מסבירת פנים לפליטים, מהגרים, צליינים ותיירים.

אלפי שנים (בלי להגזים) של אינדוקטרינציה גרמו לנו לחשוב שהרעיון הזה מופרך. אלא שהוא עשוי להיות רלוונטי, ואפילו בקרוב. כשאסד יפול בסוריה, עשוי לקום בה משטר-אח למשטר שיקום במצרים. במצב כזה, לא בלתי סביר שיוקם איחוד כלשהו בין שתי המדינות, בדומה לקע"ם של נאצר. אלא שהפעם, ישראל-פלסטין חייבת להיות חלק מהאיחוד.

למעשה, התמזגות במצרים היא האופציה היחידה שיכולה להבטיח כאן יציבות ושגשוג. דווקא בגלל שהוא נוגד את האינטואיציה הכוזבת שלנו, הוא מלהיב הרבה יותר.

על פני השטח, ההשפעה של התרבות המצרית על ישראל העכשווית היא זניחה. היא מורגשת אולי רק במחוזות הדרומיים כמו אילת וניצנה. אלא שברובד עמוק יותר, מצרים היא הכול. הניסיון להתנגד להשפעה המצרית, להציב חומות, מבצרים ומחסומים בינינו לבין מצרים, הוא במקרה הטוב הירואי אך חסר טעם ובמקרה הרע פאתטי ואכזרי. לא רק החומה של שרון, גם החומה של ביבי תיפול יום אחד.

אחרית דבר תיאולוגית: ביטול הפסח

בליל הסדר אני בגן העצמאות

(מיוחס לחזי לסקלי)

מהגדרתה, הדת המונותיאיסטית היא בראש ובראשונה שלילה של ריבוי אלים. "לא יהיו לך אלוהים אחרים על פניי", אמר משה כשייסד את דת ישראל. בהתאם לכך, הדת המונותיאיסטית שלובה ברדיפה ושלילה של דתות אחרות. לכן ייסוד דת מונותיאיסטית מלווה בהרס של מקדשים ובטבח של מאמינים.

לפני הולדתו של המונותיאיזם במצרים, לא היו למעשה דתות בעולם. לכל עיר או ממלכה היו אלים משלה, אך כאשר יווני מתביי ביקר במצרים או בסוריה הוא הקריב קורבנות לאלים המקומיים. האגיפטולוג התיאורטי יאן אסמן מצביע על יציאת מצרים בתור  הרגע ההיסטורי שבו נולדה הדת המונותיאיסטית הראשונה. הוא מכנה אותו "The Mosaic Distinction", "האבחנה של משה". זהו קו שסומן על האדמה, וקבע: עד כאן עבודת האלילים המצרית, מכאן עבודת "האל האמיתי". זאת בעצם האבחנה האידיאולוגית הראשונה; אם תרצו: הטיהור האידיאולוגי הראשון בהיסטוריה. באותו רגע נולד גלאי המתכות, ונולדה החומה, ונולדה גם אותה סטריליות מצמיתה שמורגשת כשנכנסים לרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים מרבעים סימפטיים יותר. מרגע שסומן הקו, נולדו ממנו במהרה אינספור אבחנות משניות, מלוות באלימות הרסנית. ואכן, מיד אחרי ההתנתקות ממצרים בא הטבח של האמורי ושל עמי כנען.

למעשה, הטענה של אסמן היא יותר מורכבת. בספר Moses the Egyptian הוא מוכיח די בהצלחה שסיפור יציאת מצרים הוא למעשה עיבוד של אירוע טראומטי בהיסטוריה המצרית: המהפכה הדתית המונותיאיסטית של פרעה אחנתון. ללמדכם, שגם האירוע המכונן של ההיסטוריה היהודית הוא למעשה התרחשות מצרית פנימית.

והרי פרויד, ואחרים לפניו, טענו כבר שמשה היה למעשה כהן מצרי. מבחינה זו, השיבה אל מצרים, או שיבתה של מצרים אלינו, היא לא רק התרחשות דרמטית ברמה המקומית או האזורית. זוהי  סגירת מעגל דתית-קוסמית. כי חג הפסח מבוסס כולו על האבחנה הזאת, בין מצרי לבין עברי:

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל.

לכן אחרי שנתאחד עם מצרים אפשר יהיה לבטל באופן טקסי את חג הפסח. כן: החג החשוב ביותר של היהדות, עם כל היידישקייט והמורשת והדמעות והשירים, ה-חג ה-מונותיאיסטי, החג שחגג ישוע עצמו ושחגגו יהודי גטו ורשה לפני המרד – החג הזה לא יהיה נחוץ יותר.

כל זה נשמע דמיוני, אבל זה יכול לקרות ואפילו בקרוב. במוקדם או במאוחר, מצרים תחזור. התנאי העיקרי שצריך להתקיים הוא שהמצרים ירצו אותנו בחזרה.

תוגתו של השמאלן: פוסט חגיגי למוצאי יום העצמאות

רוב החברים שלי אינם חוגגים את יום העצמאות. כמה מהם מרססים סיסמאות להזכרת הנכבה ואחרים מסתפקים בהצטנפות בפינה צדדית, ממתינים שיעבור זעם בימות הבידור והקלישאות המיליטריסטיות. גם אני מצטנף בפינה צדדית, אבל מתקשה להיפטר – לא רוצה להיפטר – מהאמביוולנטיות שלי ביחס ליום הזה.

לפני כמה ימים עשיתי ניסוי. אמרתי לאפרת, חברה שלי, שאני שמח ביום העצמאות. כשהתבקשתי להסביר עניתי, ספק בצחוק ספק ברצינות: “כי יש לנו מדינה". למי בדיוק התכוונתי ב"לנו"? מה זו ה"מדינה" הזו? אני לא בטוח. אני בטוח לא שמח במיוחד על המדינה הזאת. אבל הרגשתי שאני חוזר על תשובה שגם אמא שלי היתה עונה, וגם אבא שלה.

אולי הייתי צריך לענות לאפרת בשאלה: “למה זה לא מוזר לך שאני שמח בפסח?”. אני תמיד מתרגש קצת כשמגיעים למשפט בהגדה "אלא שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו". לא מפני שאני חושב שזה נכון, ולבטח לא מפני שאני סבור שהקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. המשפט הזה נוסך בי חמימות נעימה, חצי מטומטמת, זו הטמונה בתחושה שכולם חוזרים על אותה מנטרה, והם חוזרים עליה כבר אלפי שנים (וזה לא כפוף לשאלה אם הם באמת חוזרים עליה אלפי שנים או שגם זה מיתוס). אולי אני נהנה מהעובדה שאני עדיין יכול לחוש את הפראנויות המוכרות – המוגזמות לרוב אך הלא–בלתי–מוצדקות – של העם שלי.

אבל ביום העצמאות אני מתרגש יותר מאשר בפסח – כנראה מפני שהמנטרות של יום העצמאות משוקעות הרבה יותר בצורת החיים שלי מאשר ההגדה של פסח. מבין המנטרות של פסח אני מכיר ממילא רק את אלה המופיעות לפני ה"שולחן ערוך", כלומר לפני האוכל. עם יום העצמאות ויום הזיכרון יש לי יחסים יותר אינטימיים.

זו אינטימיות המאופיינת בניכור אבל בה בעת ברצון עז להשתייך. במידה רבה, יום העצמאות הוא בשבילי יום אבל. אני לא מתאבל על הקמת מדינת ישראל ואפילו לא על הנכבה. אני מתאבל על אובדן התחושה העוטפת של השייכות, או יותר נכון – על העובדה שמבחינות מסוימות אני עדיין מרגיש שייך, אבל מתקשה לתת לשייכות הזו מקום בחיים שלי, ולגשר בינה לבין העמדות הפוליטיות שלי.

לאחרונה אני מבין שאני ציוני – לא במובן אידיאולוגי כלשהו (לפחות לא כזה שאני מצליח לנסח כיום), אלא בדיוק במובן שהיה – ועדיין יש בחוגים יהודיים מסוימים – לפרקסיס של היות–יהודי. אני ציוני לא ברעיון אלא מבחינה מעשית, ביומיום שלי, במיתוסים ובשירים שהוטמעו בי בבית ספר, בשפת אמי העברית שהיא כולה ציונית, במצוות עשה ואל–תעשה שעדיין חקוקות בגופי, גם לאחר שרחוק התרחקתי. אני ציוני באל כורחי, עד כדי כך שהפסקתי לנסות ולהכחיש זאת. אני לא יודע מה בדיוק התוכן של האידיאה הזו, כמו שיהודים רבים לא טורחים לעסוק בתוכן המופשט של האידיאה "יהדות". היהדות מתגלית בפרקסיס היהודי, וכך גם הציונות שלי. עם זאת, כמו שהפרקסיס היהודי המודרני מסובך עד העצם עם המסורת, בשאלה מה לעשות ועל מה לוותר, כך גם אני ביחס למסורת הציונית שלי. מי שרוצה יכול לקרוא לזה "ישראליות", אבל אם ישראליות היא יותר מאזרחות פורמאלית, יותר מסדרה (הולכת ומתכרסמת) של זכויות אזרח – אם יש לה יסוד תרבותי והיסטורי – אז היא בעצם ציונות. ישראלי–יהודי הוא לרוב ציוני בזהותו.

ההתרגשות המסוימת בפסח אינה מתיישבת – ולא חייבת להתיישב – עם הביקורת הרציונאלית, האוניברסאלית, שיכולה להיות לי על המשפט "שפוך חמתך על הגויים", או על דעות קדומות אנטי הומאניסטיות באופן כללי (הגם שיש דברים שיותר מעניין לבקר אותם). כך גם הציונות של הגוף, המסורת, הפרקסיס והזהות, אינה מתיישבת עם התנגדותי לגילום הנוכחי (וזה 62 שנה) של הציונות, הוא מדינת החד–לאום שלנו, האתנוצנטרית והפסאודו–דמוקרטית.

יש מקומות וקבוצות אצלם אין מתח, או לפחות לא מתח בלתי–פתיר, בין זהות פרטיקולארית לעמדות אוניברסאליות. לפני ארבע שנים, כאשר צה”ל תקף בלבנון, ביליתי קיץ יפה בעיר בזנסון שבמזרח צרפת, על מורדות הרי היורה. התיידדתי עם בחור בשם סטפאן, טרוצקיסט (ואנטי ציוני) מושבע, שהיה בה בעת פטריוט צרפתי ואוהד נלהב של נבחרת צרפת בכדורגל. הצירוף היה אפשרי מפני שהזהות הצרפתית היא כבר אוניברסאלית, או ליתר דיוק – גירסה מרכזית של הזהות הצרפתית היא אוניברסאלית. השיחות עם סטפאן בצרפתית רצוצה (הוא עבד במרכז השפות שבו למדתי והקפיד לא לדבר איתנו אנגלית) גרמו לי לחשוב על עצמי. התחלתי לבחון את האופן בו השינוי בדעותיי בשנים האחרונות והמחויבות לעמדות מוסריות אוניברסאליות הכריחו אותי להתנכר לזהות הפרטיקולארית שלי.

ואכן, זה מסביר את הקושי של רבים מבני דורי (והדורות הקודמים) “לחצות את הגדר" אל האנטי–ציונות. אחרי הכל, שם, בצד השני, הם (אנחנו) נאלצים להתנכר למיתוס הילדות שלהם בשם עמדה אמורפית ו"רזה" מאוד, המצטמצמת להתנגדות מוסרית (ולעתים מוסרנית) לקיים, לא ברור בשם איזה קיום אפשרי. בצד השני יש אולי עקרונות ראויים אבל אין אלטרנטיבה זהותית ותרבותית מוצקה. לרוב זה מרגיש כמו גלות פנימית.

בעוד שאני מסוייג מהפתרון האנטי–ציוני למתח הבלתי–פתיר בין זהות ציונית לעמדות אוניברסאליות, זה המוותר על הזהות בשם העקרונות, אני מתנגד נחרצות לפתרון השני. בשבוע שעבר הזדמן לידיי מאמרו של ההיסטוריון בועז נוימן “מדוע שבתי אל הציונות?”, שפורסם בגיליון האחרון של כתב העת "ארץ אחרת". המאמר נגע בי בנימתו האישית ובדגש הביוגרפי, למרות שאני בטוח שהפאזה הלא ציונית של נוימן היתה פחות פשטנית מאיך שהוא מתאר אותה במאמר.

נוימן, בטח כבר ניחשתם, ויתר על העמדות האוניברסאליות בשם הזהות. בצעירותו הוא הלך לקרבי והיה למפקד טנק, היות ש"כמעט כולם שאפו להגיע לקרבי" בתיכון שלו בצפון תל אביב ובשבט הצופים. לאחר הצבא, "כמו כולם" בגילמן, הוא התוודע להגותו של מרקס והגיע למסקנה ש"כל דבר שמריח ציונות הוא מוקצה מחמת מיאוס".

אלא שבשלב כלשהו, בקריאה בכתביהם של בן גוריון, א"ד גורדון ורחל ינאית, גילה נוימן שהטקסטים אינם עומדים במבחן עמדתו הביקורתית. את האהבה של החלוצים לארץ ואת דימויים העצמי לא ניתן לנתח במושגים של אוריינטליזם, קולוניאליזם ופרוטו–פאשיזם. הציונות, לדעתו, היתה מהפכה אקזיסטנציאלית. בעקבות זאת, נוימן חזר מבחינה רעיונית ונפשית אל כור מחצבתו – “המשפחה, החברים, הקיבוץ, העברית, הנופים המוכרים והחום". כך הוא מסיים: “אני מוכן לדון על הכל. דבר אחד אינו נתון לדיון – עצם קיומי, קיום משפחתי וקיום עמי בארצי ובמולדתי… אם יגררו אותי שכניי לוויכוח הזה, ראוי שיידעו שבסופו של יום, כדברי אלבר קאמי, בין הצדק ובין אמא שלי אני בוחר להגן על אמא שלי".

קאמי. מתנחל מאלג'יריה

אולי. גם אני מן הסתם אבחר באמא שלי, אם זה יהיה או הצדק או אמא שלי. הבעיה היא שנוימן לא הוכיח שאכן מדובר בברירות מוציאות, למשל שהאיום הוא ממש על אמא שלו ולא על דעות מסוימות של אמא שלו, מה גם שעכשיו לא "סופו של יום", אלא סתם עוד יום של חול ואולי עוד אפשר לשנות ולהשתנות. לאור זאת, נראה שהאימרה הזו של קאמי משמשת בידי נוימן כלי לדה פוליטיזציה מוחלטת של הזהות, לנטרול המתח המפרה בינה לבין העמדות האוניברסאליות (או הצדק). הקיבוץ הוא אותו קיבוץ, החום הוא אותו החום, הים הוא אותו ים. אפשר להתחרדן בנחת, כמו לפני שנות אלף בקיבוץ, באור התכלת העזה.

בניגוד לנוימן, אני מעדיף לחשוב שיש ערך במתח השורר בין תחושת השייכות – הזהות שלי – לבין הראוי והצודק. זה מתח שהניסיון ליישב אותו מעורר למחשבה ופעולה פוליטית, גם אם הסיכויים לכך נראים בדרך כלל קלושים. לכן אפשר לקרוא את הפוסט הזה כהשלמה האישית שלי לפוסט הקודם, על השמאל הדו לאומי. מבחינתי, האוטופיה הדו–לאומית היא האתר לחשוב את המתח בין הציונות לצדק האוניברסאלי, היא זו שמגלמת את התקווה להתרתו.

עם זאת, בניגוד לפאתוס הפוליטי של הפוסט הקודם, הפעם אני מעדיף לסיים בטון מינורי יותר. כי לפעמים אני חושב שהגעגועים לשייכות הם לא הרבה יותר מנוסטלגיה ריקה (הקשורה מן הסתם לעובדה שבקרוב אסע לחו”ל לכמה שנים). אם זה אכן המצב, אין טעם לדוש בה יותר מדי. מנוסטלגיה אפשר (ועדיף) להיגמל. ובכל זאת, הצטנפתי היום בפינתי בניסיון לדלות – מתוך ים האלימות ואמרות השפר של שמעון פרס – מקום של שייכות.

נתזים (4): ילדים רוצחים וקץ המהפכה המינית

בעמוד האחורי של עיתון "במאבק" (להשיג גם בגרסה מודפסת בהפגנות שמאל) מדווח רמי איתן על על תופעה מעניינת ההולכת וצוברת תאוצה בעולם, ואפילו בישראל: התארגנויות פוליטיות של אוהדי כדורגל שמאלנים. הוא מציין שבעוד שאוהדי קבוצות מסוימות באירופה (כגון אינטר מילאנו ואס-אס לאציו) ידועים בנטיותיהם הפאשיסטיות, אוהדי קבוצות אחרות (למשל סנט פאולי בהמבורג) מתארגנים במסגרת תנועת "אנטיפא" או מקימים צורות שונות של איגודי אוהדים. בישראל, ארגון ה"אולטראס" של אוהדי הפועל תל אביב מצוי גם הוא בקשר עם אנטיפא האירופית, מוחה במגרשים נגד גירוש מהגרים ואפילו משתתף לפעמים בהפגנות בבילעין.

הגרדיאן מראיין את חבר הפרלמנט ההומו כריס בריאנט מהלייבור, שהתפרסם לפני כמה שנים בעקבות תמונה שלו בתחתונים שהעלה לאתר ההיכרויות ההומואי Gaydar. מאז הוא יכול להיחשב לפטרונם הפוליטי של גולשי אתרי האטרף לסוגיהם.

אביו של ניקולא סרקוזי, האריסטוקרט ההונגרי פאאל אישטוואן סרקוזי, 81, מתוודה בספר חדש ששכב עם האומנת שלו כשהיה בן 11. אבל אולי זאת רק פנטזיה. אפשר להתרשם מהאיש בסרטון הזה.

בית הספר אודנוואלד בהסה נחשב לנושא הדגל של החינוך פרוגרסיווי-רפורמיסטי בגרמניה. התלמידים במוסד האליטיסטי (שבו למדו בין השאר ילדיו של תומאס מאן) מאורגנים ב"משפחות" שבראש כל אחת מהן מורה, שגם ישן בחדר סמוך לילדים. החודש נחשף (ידיעה באנגלית)  שבמוסד אירעו בשנות ה-70 וה-80 עשרות עד מאות מקרי פדופיליה, בחסות הרקטור הכריזמטי גרולד בקר. העיתונות בגרמניה רועשת מהחשיפה, שנתפשת כמקבילה הליברלית לשערוריית הפדופיליה בכנסייה הקתולית. בעקבות כך מראיין "די צייט" את דניאל כהן בנדיט, בוגר בית הספר ומנהיג מרד הסטודנטים ב-68' (שפרץ כזכור בין השאר בעקבות הדיכוי המיני בנאנטר). כהן-בנדיט אומר בריאיון שהמלחמה נגד הדיכוי המיני אמנם היתה מוצדקת ביסודה, אבל שבמסגרתה "עשינו טעויות רבות" – הכרזה שיכולה להיחשב לנאום חרושצ'וב של המהפכה המינית.

ובינתיים, בעקבות סערת הפדופיליה המתרחבת בכנסייה, שאולי מאיימת על האפיפיור עצמו, מורין דאוד קוראת ב"ניו יורק טיימס" למנות נזירה לאפיפיורית. שיהיה.

לעומת זאת, הסופר המצרי הפרוגרסיווי סאייד אל קימני (سيد القمنى) קורא לבנות שכפול של הכעבה שבמכה בג'בל קתרינה שבסיני. קימני טוען שאתר עלייה לרגל בהר סיני יכול להסיר את העומס מעל מכה, לתרום לכלכה המצרית וגם לשמש כאתר עלייה לרגל משותף לשלוש הדתות האברהמיות.

וולפגנג וגנר, נכדו של ריכארד וגנר והמנהל האמנותי לשעבר של פסטיבל ביירוית, מת בגיל 90. בגרמניה, הווגנרים משמשים כמעין משפחת אצולה פרוורטית, ומאבקי הדורות במשפחה מסוקרים באופן שוטף בעיתונים. וולפגנג היה ידוע כנבלה עוד מאז שהיה נער, אז נהג הפיהרר, ידיד המשפחה, לבקר אותו במיטת חוליו.

הביופיסיקאי הצרפתי-ישראל אנרי אטלן פירסם ב"לה מונד" מאמר תחת הכותרת "דת הקטסטרופה" שם הוא מזהיר מטוטאליטריות חדשה "בשם המדע", הפעם בשם ההתחממות הגלובאלית. אטלן טוען בין השאר שהדיבורים על קטסטרופה גלובאלית פוגעים במאמצים קונקרטיים לצמצום נזקים בעולם העני (למשל בנגלדש) שבין כה וכה סובל מקטסטרופות. הוא גם טוען שהדרישה לאימוץ אמצעים דרסטיים למלחמה בהתחממות דומה לעיקרון הזהירות של פסקל, שהרי הסיכון לקטסטרופה קיים תמיד.

ספר חדש משרטט דיוקן קולקטיווי של ארבעת הפרופסורים מהרווארד שהמציאו את תרבות הלס"ד – תימוטי לירי, רם דאס, יוסטון סמית ואנדרו וייל.

לפני 16 שנה בעיר טרונדהיים בנורווגיה, שני ילדים בני 6 רצחו ילדה בת 5. אך למרבה ההפתעה, תושבי השכונה לא הוקיעו את הילדים ואת משפחתם:  העיתונים לא יצאו בכותרות בנוסח "ילדי השטן", ואחרי כמה שבועות הילדים נקלטו בבית ספר אחר והוענקה תמיכה גם להם ולמשפחותיהם (וכמובן גם למשפחת הילדה הנרצחת). כך או כך, עכשיו אחד מהם אלכוהוליסט. אבל זה לא מפתיע – הוא נורווגי.

הסופר הבריטי מרטין איימיס, שיצא לאחרונה בהתבטאויות איסלאמופיות, מכריז עכשיו שהיה מאושר לו אחותו התאסלמה. ההסבר: היא מתה כתוצאה מצריכת יתר של אלכוהול. 

אוניברסיטת אמורי, שלטענת מקורות מסוימים שוקלת להעניק את חסותה למגזין הרשת "ארץ האמורי", השיקה גם פרויקט לשימור הארכיונים הדיגיטליים של סופרים עכשוויים – בשלב הראשון סלמן רושדי.  

ובעניין סמוך: ניו יורק טיימס מפרסם רשימת קריאה של ספרים מהשנים האחרונות בנושא השפעת האינטרנט על הקריאה ועל מצב התבונה בכלל.

בהזדמנות זו, מערכת "ארץ האמורי" מאחלת לקוראינו חג פסח כשר ושמח.