Posts Tagged ‘פמיניזם’

נתזים (20): בעזרת השם יש עובדים זרים

6 באוגוסט 2010

עבודת התזה המעניינת של סופיה אבקסיס "מחליפות חוזה עבודה בחוזה נישואין" (בהנחיית אדריאנה קמפ וחנה הרציג) עוסקת בנישואין בין מהגרות עבודה פיליפיניות לגברים ישראלים". ברוב מוחלט של המקרים, מתחתנות המהגרות, שהינן לרוב נשים פרודות בנות 40 ומעלה, עם גברים משולי החברה הישראלית, במטרה להשיג אזרחות או לפחות להאריך את אשרת השהייה שלהן. היא מתארת את הנישואין, שמאורגנים בעיקר על ידי משרד ההיכרויות היעודי Pionce בתחנה המרכזית תל אביב, כעסקת חליפין, שבמסגרתה מעניקות הנשים את כישורי הטיפול שלהן לגברים מזרחיים ממעמד נמוך, בתמורה לאפשרות קבלת הוויזה. אלא שמדינת ישראל מתייחסת בחשדנות לסוג כזה של נישואין, ותהליך קבלת האזרחות אורך לפחות חמש שנים מרגע הגשת הבקשה אחרי החתונה, ואם הגבר עוזב אותה נשללת ממנה הזכאות. אבקסיס ניסתה לבדוק האם הנישואין אכן מעניקים לנשים הפיליפיניות מעמד לגיטימי והשתלבות בחברה הישראלית.

אבקסיס מציינת שמהגרות העבודה הפיליפיניות מעידות על עצמן לעתים קרובות שהן קורבן של משפחתן, שמקריבות את חייהן ומאמציהן לטובת בני משפחתן. תפישה עצמית זו של הנשים ככנועות ומסורות נמשכת ומגשימה את עצמה גם במדינות שאליהן הן מהגרות. במקביל, משנות ה-80 החלו נשים פיליפיניות להינשא לגברים במדינות עשירות, ולהפוך את נכונותן לטיפול "לנכס שאתו הן מתמקחות בשוק הנישואין הבין-לאומי".

העבודה מבוססת על ריאיונות עם נשים פיליפיניות ועם גברים ישראלים המגיעים למשרד השידוכים. בין השאר, עולה מהריאיונות שהגברים מעוניינים באשה פיליפינית כיוון שהיא אינה נרתעת ממוצאם המזרחי ומהעובדה שאין להם כסף. כך למשל אומר אחד הגברים:

"זה מה שנשאר… אני גרוש, יש לי שתי בנות. אשתי לקחה הכול ואני נשארתי לבד ובלי כלום […]. אז באתי לפה. מה רע בנשים הפיליפיניות? הן אחלה ותאמיני לי חבר שלי נשוי לפיליפינית ואמר לי שכדאי לי ולמה לא. הם רוצות ויזה להמשיך לעבוד ולהישאר פה. כסף היא לא תראה ממני כי אני כולה סדרן בסופר. משכורות לא בשמיים והנה אני פה, לפחות שלא להיות לבד…"

וגבר אחר שמגיע למשרד אומר:

"תראי יש אנשים שמתחתנים בצורה הנורמטיווית ויש אנשים, שמה לעשות, מכוערים, ביישנים, נכים… ומה כולם רוצים? חום ואהבה. […] בעזרת השם יש עובדים זרים…

הנשים הפיליפיניות מסבירות בחלק מהמקרים שבעליהן הראשונים בפיליפינים מנהלים רומן עם אשה אחרת. הן נחשבות בפיליפינים לפרודות, מעמד הכרוך במולדתן בסטיגמה קשה. הן אינן יכולות ואינן רוצות לחזור לחיים שהותירו במולדת, והן מוכנות לאהוב כל גבר שמוכן להינשא להן.

Talila: "The Israelies men prefer the Filipinas because we are number one in cleaning the house…"

Maria: "My husband want me because I am different from the Israeli girl… some of the men that come to "Pionce" married an Israeli girl and as I told you they prefer Filipina, they take us because we know how to love".

ועוד נתזים:

במשחק המקוון Hey Babe נשים טובחות בגברים מטרידים. מה זה אומר על מצב הפמיניזם?

הטרנד המיני המתחזק בקרב אינטלקטואלים הוא Cuckolding: להזמין גברים לוהטים לשכב עם בת זוגם ולהסתכל בעיניים דומעות

באופן מוזר, העולם שלנו נעשה דומה יותר ויותר – תרבותית, פוליטית ומינית – לעולם הקלאסי, טוען ספר חדש. דוגמאות: הריאיון העיתונאי דומה לדיאלוג האפלטוני, פולחן מיתרס דומה לפולחן הביטלס, והחמאם הטורקי (?!) דומה לבתי המרחץ הרומיים

האם המהפכות הטכנולוגיות שעליהן מכריזים כל חצי שנה כל פעם שמשיקים דגם חדש של אייפון או של רשת חברתית הן באמת מהפכות? ואולי הדיבורים הבלתי פוסקים על מהפכה טכנולוגית אינם אלא הסוואה לשמרנות חסרת התקדים של תקופתנו, שבה בעצם שום דבר לא מצליח להשתנות?

וגם: הבלוגוספירה מטפחת את ז'אנר ההומור הסרקסטי, מה שעשוי להיות די מזיק מבחינה פוליטית

הבלוגרית הפלסטינית ליילה אל חדאד חזרה לעזה אחרי שלוש שנים ומדווחת

מצגת מהתערוכה "נוליווד" של הצלם הדרום אפריקאי פיטר הוגו, שנקראת על שם תעשיית הקולנוע המשגשגת של ניגריה. ושימו לב לווריאציה המקומית על דארת ויידר

מתוך התערוכה "נוליווד", פיטר הוגו

הרשויות ההודיות הורסות בימים אלה את Main Bazar או פהארגאנג', אזור התרמילאים המפורסם ליד תחנת הרכבת בדלהי שמשמש תחנה כמעט לכל מי שנוסע להודו. באופן רשמי זה מוגדר "beautification". ישראלי נרגש העלה תמונות של ההריסה בפייסבוק

הניאו-נאציזם משגשג במונגוליה. את תפקיד היהודים ממלאים הסינים

הסופר השוודי הנינג מנקל עלה לכותרות לאחרונה בעקבות השתתפותו בפלוטילה, אבל ספרי הבלש שלו הם דיוקן אמין של מדינת הרווחה השוודית המתפוררת (הכול יחסי כמובן)

התפשטותם של הנישואים החד-מיניים, והתרחבותם של אתרי היכרויות כמו Jake שאינו מאפשר להעלות אפילו תמונות בלי חולצה,  מעמיקה את הפער בתוך קהילת הלהט"ב בין הומואים "נורמטיוויים" להומואים "ישנים", מזהיר יובראג' יושי

יום הולדת 90 להלן תומאס. מזל טוב!

No homo: רציחתו של דה-פארה גיימון, בנקאי שחור מאטלנטה, בזמן קרוזינג, מדגישה את הבעיה החמורה של ההומופוביה השחורה בארה"ב

לא רק הישראלים שונאים את ארדואן: גם איימן זוואהירי, סגנו של בן לאדן כועס על טורקיה בעקבות המשט. הוא דורש מטורקיה לחדש את הסולטנות ולשחרר את פלסטין באמצעות צבא, ולא עם כמה סירות רעועות

דניס קופר מציע 15 שירים אמריקאים שיעזרו לכם להיגמל מארתור רמבו

דוגמנית העל הטרנסקסואלית הראשונה צועדת על במות פאריס

נתזים (16): לכל איש יש קב"א, שנתן לו הצבא

2 ביולי 2010

כידוע, כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד, אבל מבחינת ראש אכ"א כולנו כוח אדם איכותי. עבודתו של זאב לרר (בהנחיית יהודה שנהב) עוסקת לראשונה בהיסטוריה של המיון האתני בצה"ל. במרכז המחקר, שכותרתו קבוצות של איכות: היסטוריה חברתית של המיון בצה"ל, עומד כלי המיון הראשי של הצבא – הקב"א ("קבוצת איכות"), ולצדו עוד כמה מממערכות הנשק המתוחכמות של המאבחנות הפסיכוטכניות: הדפ"ר, "רמת ההשכלה", "רמת העברית" וריאיון "הדר"כ" (דרוג כללי). הוא מבוסס על ניתוח של מסמכים צבאיים ארכיוניים הנוגעים למערכות המיון, ועל נתונים סטטיסטים אודות הזיקה בין נתוני המיון לחלוקת העבודה האתנית בצבא. לדברי לרר, "הקב"א היווה שומר סף, או מסוט, המוודא את 'מערביות' זהותם החברתית של הנכנסים בשערי הסגמנט הראשי של הצבא".
כבר מראשית הפעלתם היה ברור כי נתוני המיון השונים מייצרים אבחנה ברורה בין אשכנזים לבין מזרחים. זאת, בכפוף ל"עקרון המערביות" שנוסח בשנות החמישים – שהוא, להגדרת המחבר, "משטר שיח אוריינטליסטי אשר ראה את 'מערביותו' של הצבא כמקור כוחו מול המרחב הערבי". במשך הזמן, "'עקרון המערביות' הגלוי והמדובר של שנות החמישים הוצפן בתוך ה'איכות' אשר הפכה למסמן מקודד של אתניות צבאית. האבחנה הגלויה בין 'מערביות' ל'מזרחיות' הוצפנה בתוך המושגים רבי הכוח 'איכות גבוהה' ו'איכות נמוכה'".
בחלקו האחרון של המחקר מתוארות היחלשותו והתרופפותו של המשטר האתני של הקב"א. בשנות ה-70, הנתונים מתארים מגמה של צמצום הפערים בין ממוצע הקב"א של מזרחים ואשכנזים, וכן התמתנות של חלוקת העבודה האתנית (למשל, יותר קצינים מזרחים).

אלכסנדר דיינקה, פיונר, 1932

מאמרו של שאול מגיד "Constucting Women from Men: The Metaphysics of Male Homosexuality Among Lurianic Kabbalists in the Sixteenth Century Safed" שפורסם בכתב העת Jewish Studies Quarterly מנתח את יחסם המורכב של מקובלי צפת למשכב זכר באמצעות (איך לא) תיאורית הג'נדר של ג'ודית בטלר, דגם 1993. חידושו העיקרי של מגיד בתחום (שמפרנס בשנים האחרונות קהילה שלמה של קווירו-קבליסטים) הוא קריאת הטקסטים הקבליים בקונטקסט ההיסטורי של היחס למשיכה הומו-אירוטית בתרבות העותמאנית-אסלאמית של המאה ה-16, שבתוכה פעלו המקובלים. על סמך כמה מקורות, מסיק המחבר שפרקטיקות הומוסקסואליות היו נפוצות בחברה שבה פעלו המקובלים, גם אם הוטל עליהן איסור. על בסיס הנחת היסוד הזאת הוא מפרש את הטופוגרפיה המינית האינטר/ביסקסואלית של הזכר הקוסמי הקבלי, זעיר אנפין. הוא מסיק שלפי האר"י, משכב זכר הוא אמנם אסור, אבל התשוקה אל הגבר אינה בלתי טבעית, כיוון שהיא למעשה תשוקה לאשה החבויה בגבר (היסוד של אמא שחבוי בתוך היסוד של זעיר אנפין).

ועוד נתזים:

כ-900 אקטיוויסטים גרמנים באים מדי שנה להפגין בבילעין (מתוך כעשרת אלפים בינלאומיים). די צייט טוען שהם יוזמים פרובוקציות מיותרות נגד המתנחלים כדי שיהיה להם מה לספר לחברים בבית

וצפריר כהן מבקר בטאץ את התמיכה חסרת הסייגים של הגרמנים בישראל

הקמפיין הלהט"בי הבינלאומי נגד ה-Pinkwashing של ישראל (הנפנוף בזכויות ההומואים לשירות מלחמת התעמולה הישראלית) מתגבר. ג'סביר פואר מקדמת את החרם הפלסטינו-קווירי על ישראל

נותק הקשר עם שליח האמורי לתת-היבשת ההודית, אבל אולי הוא במקדש בדרינאת בהימלאיה, שנפתח מחדש אחרי הפסקה של שישה חודשים לצורך דקלום המנונים ודיים

האנושות מתקרבת לנקודת סינגולאריות טכנולוגית, שבה מחשבים כבר לא יצטרכו בני אדם. ומה אנחנו נעשה אז?

המונדיאל משפר את התדמית של אפריקה? סוציולוגים טוענים שהכיסוי התקשורתי רק מעמיק את הסטריאוטיפים על "היבשת השחורה". האתנולוג קורט וכטר מזהיר מפני אנימליזירונג של השחקנים האפריקאים, למשל בפרסומת הזאת עם סמואל אטו בעירום:

אני מלך הלטאה, אני יכול לעשות כל דבר: סרט חדש על ה-Doors מצייר את ג'ים מוריסון כמהפכן חברתי

תתעדכנו: הנוער כבר מתחיל להתעייף מפייסבוק

ותנועת נשים בקירגיזיסטאן למען פיוס ונגד המלחמה

הפילוסוף לורד קווינטון, התועלתן מאוקספורד שניסח את המטאפיסיקה של שלטון תאצ'ר ונודע כ"הפילוסוף המצחיק ביותר מאז דייוויד יום", מת

ההמיספרה השמאלית: אנתולוגיה חדשה של תיאורטיקנים מהעולם הלא-מערבי

אחמדינג'אד לומד מגדעון סער, ומגביר את הפיקוח על האוניברסיטאות

לגרמניה יש נשיא חדש, ויחד איתו נכנסה לשלוס בלוו בטינה וולף, הגברת הראשונה הראשונה עם קעקוע

הטרנד החדש בספרות ההודית: סופרים בני הדאליט ("קסטת הטמאים"). יש אפילו סדנאות כתיבה לדליט וכתבי עת לשירת דליט צעירה

מאלג'יריה עד קלן – יומן מסע בגבולות האימפריה הרומית

נתזים (14): יולאמו המספרות!

16 ביוני 2010

בעידן של קטסטרופות נפט ושינוי אקלים, האנושות צריכה לקחת את הסיכון ולאפשר למדענים לשנות את חוקי הטבע – אחרת אנחנו אבודים, טוען פיטר סינגר.

מקצוע התיאולוגיה האיסלאמית הופך ללהיט בגרמניה,  ומסלולים נפתחים בזה אחר זה באוניברסיטאות. בקרוב: מסלול משולב לתיאולוגיה איסלאמית ותיאוריה קווירית.

"נגיד שאנחנו מבקשים ממישהו להניח זר פרחים, לצורך העניין, על תמונה של האדון קרישנה. אסור לנו להגיד לו: 'שים את הפרחים על התמונה של האדון קרישנה', אלא 'שים את הפרחים על הצוואר של האדון קרישנה'". מדור הלייפסטייל והרוחניות של The Hindu מסביר בכתבה מעניינת על עבודת אלילים בת זמננו, הלכה למעשה.

וגם: אלבום חדש של מזמורים סיקיים מציג את ההיסטוריה של הדת.

מחקר: כיצד הפכה מילת גברים לפרוצדורה מקובלת בארה"ב ולסממן של זהות ואזרחות אמריקאית. וכיצד ניו זילנד, שבה המילה היתה פופולרית כמעט יותר מכל מדינה אחרת, הפסיקו לפחוד מהעורלה שלהם.

מאמרה של ליאת קוזמא מתאר את ביקורו של חלוץ ההומוסקסואליות מגנוס הירשפלד בתל אביב ובבית אלפא ב-1931.

ועוד מחקר מוח מרתק, הפעם: איזה אזור במוח מופעל כשהוגים מלה בפרסית?

האם ידעתם שהיוונים העתיקים לא ידעו מזה צבע כחול? הבלשן הישראלו-בריטי גיא דויטשר מסביר מה זה אומר.

אמירה נואירה, ראש המחלקה לספרות אנגלית באוניברסיטת אלכסנדריה, בפרק יפה מהממואר שלה המתאר את החיים האינטלקטואליים באוניברסיטאות המצריות מאז 67'.

האוסטרלים הם מצרכני המריחואנה הכבדים בעולם, ועישון גראס הוא סוג של סמן זהות מקומי. אז למה החוקים נגד אחזקת סמים קלים עדיין כל כך נוקשים, שואל דה אייג'?

ובינתיים, אוסטרליה חווה גל של אלימות גזענית. גאוטם גופטה, מייסד פדרציית הסטודנטים ההודים באוסטרליה מתראיין ל"דה אייג'" ומזהיר מפני הסכנה.

הגרדיאן בפרויקט מיוחד: מי הכופר החביב עליך?

מפלגת השמאל השוודית דורשת להלאים את המספרות במדינה, או לפחות להעסיק ספרים כפונקציונרים מטעם העירייה, מדוח הלוקל.

וגם: הפופולאריות של הצבא בשוודיה נמוכה מתמיד, וכוחות הביטחון יצאו בקמפיין גיוס בסגנון "מת לחיות". המבקרים טוענים שחיי הצבא השוודי מתוארים בפרסומות באידיאליזציה מטעה, ומוחים על הבזבוז של 25 מילון קרונות.

גם לגרמניה יש מין שמאל לאומי (זה נשמע עוד פחות טוב מאשר כאן): פוליטיקאי מהירוקים מנסה להמציא קונספט של "פטריוטיזם שמאלי".

אחרי כמה עשורים בשטח, הגיע הזמן  שגם הניאו-שמרנות תהפוך למיתוס.  ספר חדש מגולל את ההיסטוריה של הניאו-שמרנות, התנועה האינטלקטואלית המשפיעה ביותר באמריקה (ובישראל). זאת ההזדמנות היחידה לקרוא ספר על אינטלקטואלים שאותם אפשר לפגוש בעמוד  הראשון של ידיעות ומעריב. במוקד נמצאות כל המפלצות הגדולות מהחיים שכולנו אוהבים: פול וולפוביץ', נורמן פודהורץ, נתן גלייזר, ארווינג קריסטול, אליוט אברמס. תודו שהם סקסיים!

ולמי שזה לא מספיק: עוד לפחות שלושה ספרים על נורמן פודהורץ.

אדריאנה קמפ מגדירה את "הדור השני החדש" של המהגרים בישראל: ילדי מהגרי עבודה ובנים לעולים לא יהודים.

מחקר: מי משתתף בתוכניות המופרטות למנהלים באוניברסיטאות, ואיך זה משפיע על מעמדו של התואר האקדמי בישראל?

אפשר להירגע: החוג לפילוסופיה של מידלסקס לא ייסגר, אלא יעבור לאוניברסיטת קינגסטון.

"מבחינתנו זה היה סוף העולם או עולם חדש בשביל נשים": ספר חדש על גיבורות הפמיניזם המוקדם של התקופה הוויקטוריאנית.

מרטין טיילור, לשעבר יועץ של טוני בלייר, פירסם ספר שקורא להתחיל מחדש מהפכת נאורות בסגנון המאה ה-18. חבל שהבוס שלו הצטרף לכנסייה הקתולית.

ולמי שרוצה לקחת הפסקה מנתזים ומחפש  אלטרנטיווה: הבלוג החדש "כיכר המיואשים" מגיש את "דר שפיגל השבוע". ויש גם סקירה משעשעת על גלן בק והמשט.

נתזים (9): ליקוי מאורות – גרסת השמרן

5 במאי 2010

מעקב "האמורי": לפני חודשיים נכתב כאן על עמיר בניון והמהפכה נגד ה-Chattering classes שמתרחשת באולפני הטלוויזיה עצמם. והנה, בניון מתראיין ומזהיר את התקשורת שהעם "תכף יעלה לרגל לאולפנים שלכם, מן הסתם בנווה אילן, ועוד יותר מן הסתם וקל וחומר בהרצליה, ויסביר לכם מה בדיוק הוא חושב עליכם". ובנוגע להתבטאויותיו האחרות של בניון (סכין בגב וכו') – כבר כתבנו שבמסגרת המהפכה "יכול להיות שגם עורכי 'ארץ האמוריי ייתלו – ואם לא בכיכר העיר, אז באחת הסימטאות הצדדיות".

ועוד במעקב "האמורי": ספר חדש על ראשית השתרשותה של היוגה בארה"ב, מספר את סיפורם של הנוכלים המופלאים שהביאו את בשורת התרגול לאמריקה. הבולט שבהם, פייר ברנארד, היה היפנוטיסט שגם דגל בחיי מין משוחררים במיוחד. והנה הפוסט בנושא.

בלי יותר מדי ציפיות, ארץ האמורי ו(לא ממש) כל עם ישראל מאחלים הצלחה לניק קלג. ולו רק בגלל השאלון הזה, שבו בחר קלג את הגיבור שלו: סמואל בקט. גורדון בראון מעדיף את וורדסוורת'.
ואם קמרון מנצחים אנחנו עוזבים את הארץ.

השמאל במשבר? השמרנים האמריקאים מודים שהם התייבשו מבחינה אינטלקטואלית. זרם מחשבתי שהוציא מתוכו מאורות (די דלוחים, בינינו)  כמו ראסל ("ממציא השמרנות") קרק ואירווינג ("להגדיל את הצבא") קריסטול מחתבא עכשיו מאחורי גלן בק וראש לימבו.

הניהיליזם הפך לאויב של השמאל ושל הימין גם יחד.

די צייט מדווח על הרשת העולמית של האתאיסטים הערבים שהוקמה על ידי מצרי שחי בברלין.

חשיפה : היידי בת ההרים, הדמות המזוהה ביותר עם שווייץ, היתה כנראה גרמנייה.

ואם כבר מדברים על שמרנים, זו ההזדמנות להמליץ על הבלוג האלגנטי "השמרן".

לא רק את ישראל: סופרים מחרימים את אריזונה בעקבות החוק הדראקוני נגד מהגרים.

לא רק הרוגטקה: קפה "קבלֶה" השמאלני בגטינגן סילק עובדת של מנהלת ההגירה הגרמנית שבאה לאכול ארוחת בוקר במקום, ומחולל שערוריה, מדווח הטאץ.

במרכזה של שערורייה נוספת עמדה ידידת הבלוג איריס חפץ. בקהילה היהודית בברלין התקיים דיון עם בכירים בעיתונות הגרמנית על "אנטישמיות בסיקור הקונפליקט הישראלי-פלסטיני", או משהו כזה. בהזמנה הובאו קטעי ציטוטים ממאמר שפירסמה חפץ, אלא שהיא עצמה אפילו לא הוזמנה לאירוע. לעומת זאת, כמה מהדוברים הסבירו בהשתאות ש"יש גם ישראלים אנטישמים". כיוון שחפץ לא הוזמנה, עורכת הטאץ עזבה את הדיון יחד עם רבים בקהל, והאירוע כמעט פוצץ. פרטים נרחבים בתיאור של חפץ עצמה באתר "קדמה" שבעריכתה. הנושא מדווח גם בדר פרייטאג, בין השאר. ארץ האמורי ו(לא ממש) כל עם ישראל מחזקים את ידיה של איריס.

נוואל אל-סעדאווי מדברת על פמיניזם במצרים.

ביוגרפיה חדשה בבריטניה של קוזימה (אשתו של-) וגנר, ידידתו של היטלר והמלכה האימתנית של משפחת וגנר.

הפובליציסט רלף בולמן יוצא נגד המיתוס על פיו הערכים האירופיים מבוססים על הנצרות, וטוען: התרבות היוונית-רומית וערכי הנאורות הם הבסיס לאורח החיים האירופי.

אוסקר לפונטיין, שר האוצר לשעבר של גרמניה והמנהיג הפורש של מפלגת השמאל הגרמנית, מזהיר: הקפיטליזם הפיננסי וריכוז ההון מסכנים את המשטרים הדמוקרטיים.

נתזים (1): על ביזונים ואמהות בנות 14

7 במרץ 2010

הסופרת הפמיניסטית הילרי מאנטל קוראת לנשים ללדת ילדים בגיל ההתבגרות, ומביעה צער על כך שלא ילדה כבר בגיל 14. "לעשות סקס ותינוקות זה מה שנשים צעירות אמורות לעשות. והאינסטינקטים שלהם מדוכאים על ידי האינטרסים של החברה" (המוכתבים על ידי גברים) היא אומרת, ומחוללת סערה.

טובי ליכטיג מבשר בגרדיאן על תחילת הסוף של ספרות השואה, 65 שנה אחרי שחרור אושוויץ. ב"שבוע הספר היהודי" בלונדון היו השנה רק כמה ספרים בודדים על השואה, וזה כולל משהו על החיים בהרי הפירנאים בתקופת המלחמה. ליכטיג מציין ש"זה מובן שיהודים מסוימים מתחילים להתעייף מלכתוב (ולקרוא) סיפורים על איך הסבים שלהם סבלו".

אולי בהשראת הנוער היווני, בקולג'ים ובאוניברסיטאות בארה"ב מתחיל לבעבע מרד סטודנטים די עיקש, שהגיע לשיאו בברקלי, במחאה על הקיצוצים, אפליה ועוד. מישהו יכול לדווח מהשטח?

מפלגות הפיראטים הן מהחידושים הפוליטיים המרעננים של השנים האחרונות באירופה, שמבטאות (לטוב ולרע) את האופקים הפוליטיים של דור שיתוף הקבצים. בשוודיה, מפלגת הפיראטים היא כיום המפלגה השלישית בגודלה, וגם בגרמניה היא צוברת תאוצה. אבל יש בעיות: ה"טאצ" מדווח על מחלוקת משמעותית ראשונה בתנועה התוססת. כצפוי בתנועה של גיקים, במפלגה הפיראטית יש דומיננטיות די מוחלטת לגברים. הפיראטית לנה סימון עוררה מהומה כשפתחה רשימת תפוצה לנשים בלבד, בטענה שהן מושתקות בתנועה. "אנחנו פוסט-ג'נדר", אמרו לה. הרי כמו שהיו אומרים פעם, "באינטרנט, אתה יכול לדבר עם בלונדינית ממנהטן ובעצם זה יהיה הבן של השכנה ממול".

ובינתיים, הנושא החם באופק הפוליטי הרחב יותר הוא העלייה הצפויה של מפלגות ימין קיצוני בכמה מדינות באירופה. בפוקוס נמצאת כרגע הולנד, שבה "מפלגת החירות" הפאשיסטית של חירט וילדרס חוללה רעידת אדמה בבחירות המקומיות. וזאת רק ההתחלה: בקרוב באוסטריה, איטליה, דנמרק ועוד כמה אומות מתורבתות. מפלגות הימין-מרכז ברחבי אירופה נענות לאתגר ומתיישרות ימינה. "ארץ האמורי" כבר משנסת מותניים למאבק!

בארה"ב שוקלים להחזיר את הביזונים (שרעו פעם במיליוניהם במרחבי היבשת, הגיעו לסף הכחדה מוחלטת אבל ניצלו באמצעות גרעיני רבייה) להסתובב חופשי במישורים. אנחנו בעד, אבל אם כבר שיחזירו גם את האינדיאנים.

ב"די צייט" מדווחים על בעייה רווחת בקרב צעירים גרמנים: חוסר יכולת להגיד "לא" לבוס. בדורנו נטול הקביעות, אפשר להגדיר את זה כבעיה פוליטית.

ספר חדש של ג'ונתן ליונס מראה "איך הערבים שינו [לטובה!] את הציוויליזציה המערבית". המסקנה: המערב השכיח במכוון שהערבים לימדו אותנו אפילו איך לענות לשאלה "מה השעה?".