כמה הערות (אשכנזיות) על תשוקה וחרדה

ערב האמורי. יום לפני ערב האמורי, שהתקיים השבוע בתל אביב, נטען שהמשתתפים הלא-אשכנזים בערב – מזרחים וערבים – נדחקו לפאנל דיון הפתוח יותר, כלומר לא יהיו בין המרצים. הערב היה על "תשוקה וחרדה בארץ ההפרדה".

הרצאות. בין המרצים היו (בתחילה, לפני שזה השתנה) עפרי, יאיר ליפשיץ ונעמה קטיעי. את נעמה לא הכרתי אישית, אבל לשם המשפחה שלה היה צלצול תימני. יאיר הוא יהודי דתי. כתבתי לו: חבל שאתה לא לסבית פלסטינית דתייה, אבל נקבל אותך כפי שאתה. זו הנקודה, לדעתי, שבה הפוליטיקה של הייצוג מתקרבת לאבסורד.

ובכל זאת, היה הרבה צדק בדבריה של אורטל בן דיין, אחת המשתתפות בערב, שהיתה זו שעוררה מלכתחילה את המהומה (ויש לי סיבה להאמין שהיא תיקח את האיפיון הזה כמחמאה). אכן, דווקא בפאנל היו שלושה מתוך ארבעת הדוברים מזרחים או ערבים. בבלי דעת, ודאי ללא מודעות, יצא שהמזרחים הם (בעיקר) אלה שמביאים את "קול השטח". ההרצאות דיברו פחות מתוך זהויות, ואילו בפאנל הדוברים הביאו, במידה רבה, חוויות אישיות.

חוויה אישית. איך מדברים חוויה אישית? בדברי הפתיחה שלי אמרתי כמה דברים על הגל, ועל סקס. הדברים ביטאו, בין השאר, חוויה אישית. דיברתי על הפוטנציאל הסורר של סקס, על הכוח שלו לשנות אותנו, מן חומר ממשות שמסרב לסיפורים הרגילים שאנו מספרים על עצמנו, ובזאת גורם לנו לחפש סיפורים אחרים. האם העובדה שלא דיברתי על עצמי, מפורשות, הפך את זה לדיבור תיאורטי, מנותק? אני מקווה שלא.

מנחה אישה. נאמר שהיינו צריכים לחפש מנחה ממין נקבה. אני זה שהנחיתי את הערב, ואינני נקבה, לפחות בינתיים. אבל אני אחד משני העורכים של הבלוג. היה לי חשוב להיות בעמדה שמשפיעה על מהלכו. מישהי כתבה לי, בפייסבוק, שגם עמדה של הקשבה היא חשובה. היא צודקת. אבל אני רוצה (גם) לדבר. לכן הקמתי את הבלוג. אני רוצה לדבר. אני רוצה לכתוב.

פריבילגיות. האם הסירוב שלי לוותר על עמדת ההנחייה מבטא אי-מוכנות לוותר על פריבלגיות? אחרי הכל, העובדה שאני מרגיש שיש לי מה להגיד, או לכתוב – ושראוי לומר את זה — קשורה ודאי להיותי גבר, או אשכנזי, או בקיצור: גבר-אשכנזי. להגנתי אני יכול להגיד שמתוקף הצבע שלי, וההזדמנויות שניתנו לי, יכלו להיות לי הרבה יותר פריבילגיות. יש לי חבר שעובד בהייטק (גם אם סוג "מגניב" של הייטק) שאמר לי לפני כמה ימים שאני עני מבחירה (בתגובה להקנטה הקבועה שלי ש”אנחנו כבר לא מאותו מעמד”). הוא צודק. יש עוני מבחירה. וזה נכון שהוויתור על פריבלגיות, במובן הזה, מאפשר סוג אחר של הנאה. יש פה כלכלה. אני משלם בהון חומרי פוטנציאלי אבל מרוויח הון סימבולי בלתי מבוטל. אני גר בניו יורק, אני דוקטורנט לפילוסופיה, ואולי ביום מן הימים אהיה פרופסור באוניברסיטה. יש אנשים שזה עושה להם את זה, ואני כנראה ביניהם.

ביטול עצמי. לכן אני בעד ביקורת עצמית אבל כופר באפשרות של ביטול עצמי. הרגשתי שהציפייה לוויתור על עמדת ההנחייה היא ציפייה שאבטל את עצמי. אלא שלא אבטל את עצמי. אם אוותר על עמדת הנחיה ארוויח עוד הון סימבולי. יגידו: ארץ האמורי הוא מרחב שוויוני באמת, או, נגיד: גל כץ הוא אציל נפש (או משהו מהסדר הזה). שוב הכלכלה המוכרת. אז בעיניי ביטול עצמי הוא צביעות. הוא פרקטיקה מתוחכמת במיוחד לשמר הירארכיות. כי מי מסוגל להכאה על חטא, לביטול עצמי? מי שיש לו כוח, הלבנים, המתייפייפים, מי שיכול להיעשות לחיה ואינו כבר חיה. קראתי פעם מאמר רלוונטי של שרה חינסקי, שאני שב וחוזר אליו, על ביקורת עצמית כמדיום דרכו האמנות הישראלית מאשררת את הלובן והאירופיות שלה. היא כותבת על תערוכה שעסקה, בין השאר, באוריינטליזם באמנות הישראלית שהוצגה פעם במוזיאון ישראל. המבקרים היו ברובם הגדול אשכנזים. המזרחים, לעומת זאת, הובאו באוטובוסים לתערוכה אחרת, משהו על "פולקלור".

התאבדות היא ביטול עצמי אותנטי. אז יש כזה. אבל יש ביטול עצמי לכאורה שאינו ביטול עצמי. סמי שלום שטרית קרא לאשכנזים לעזוב את הארץ. בעיניי לעזוב את הארץ – לא סתם כי נמאס או צריך אלא כאיזו הצהרה פוליטית – היא אשרור של עוצמה פוליטית. מי שעוזב הוא מי שיכול לעזוב, ומי שעוזב הוא גם מי שאבותיו שלו, המורשת שלו, אחראים במידה רבה לבלגאן המדכא שבגללו קשה לחיות בארץ הזו. זו עמדה חסרת אחריות. לא מפני שאנחנו (באיזה מובן ברור של אנחנו) “אליטה משרתת", אלא כי כעת יש לנו אחריות לחיות דווקא כמיעוט, ולא להוון את הישראליות השמאלנית שלנו בכל מיני מחלקות רדיקאליות בברקלי או קולומביה. אני שמח בזה שאני כותב על הגל ולא, כפי שפרופסורים רדיקאלים מסוימים מצפים, על רשעותה של ישראל.

אז מה אני מציע? אני בכלל לא בטוח. אולי, למשל, לא לפחד מקונפליקטים? ברור לי שהקיום שלי, כגבר אשכנזי הוא סוג של אלימות. וזה ממש לא נורא. כמו שלמדנו בערב הזה, אלימות מכוננת תשוקה. השאיפה היא לקחת אחריות על האלימות, לדבר עליה, שתתקיים בשיחה ולא בפצצות על ריכוזי אוכלוסייה. אז אפשר לחשוב על הטקסט הזה כניסיון לקחת אחריות על האלימות שלי. בעיניי זה לא סוגר שיחה אלא פותח אותה. כאמור, אני בעד ביקורת עצמית, אבל יש דברים שחשובים לי, שהם אני עצמי, לפחות כרגע (השתניתי בעבר, אני משתנה בהווה, אולי אשתנה שוב בעתיד).

יחסי כוח. ראג'י בטחיש דיבר בערב על סקס מזדמן בין יהודים לערבים. הוא ציטט סיפור שנשלח לקדיתא, האתר בו הוא עורך את המדור הקווירי. בסיפור צעיר פלסטיני קתולי מגלה שהגבר עמו הזדיין זה עתה הוא מתנחל (יש לו כיפה סרוגה). “חטאתי חטא עצום", הוא אומר לעצמו, כפי שאומרים הקתולים הערבים בסוף התפילה, ולא ברור אם החטא הוא המשכב זכר או דווקא הזיון עם מתנחל. אבל החטאיות של משכב זכר מחוללת תשוקה, ומן הסתם גם החטאיות של משכב מתנחל. אורטל דיברה, בין השאר, על סקס בין רוסים למזרחיות בעיירות הפיתוח, וגם על הפחד של האשה המזרחית מ"הרוסייה הזונה" שגונבת את הבעל. איתמר טהרלב סיפר שבמעלה אדומים, עיר מגוריו, דווקא הבנות המקובלות "הלכו עם ערבים" (בשונה מהדימוי המקובל, על נשות שוליים חלשות), כי בניגוד לגברים מזרחים (יהודים-ערבים) הם לא סורסו בניסיון להידמות לאשכנזים. אני חושב לעצמי: כל החטאים הללו, כל האלימות הזו, כל הכוח הזה – האם אנחנו באמת רוצים לגמרי להיפרע מהם? האם יש לנו תשוקה בלעדיהם? אולי עדיף לשחק עם אלימות, לקחת ממנה איזה מרחק אירוני, במקום להתיימר להתעלות מעליה.

חולשה. אולי גם לנסות להתחבר למקום שבו אנחנו חלשים. לא באיזה שפגט מלאכותי, אלא בהתבוננות פנימית. אני, למשל, אשכנזי, אבל גדלתי בשכונה לא כל כך טובה בפתח תקוה. ההורים שלי עבדו באגד ובמשרד הפנים. יש המון אשכנזים כאלה, אני חושב שרובם. אני קורא להם "האשכנזים הפשוטים". גם אני, בסופו של יום, “אשכנזי פשוט" (ולא תמיד היה לי קל לקבל את זה). ואולי גם הרצון שלי לחזור בסופו של דבר לארץ, אחרי הדוקטורט (אם כי ייתכן שזה ישתנה, כמובן), הוא הכרה בחולשה. כן, אני תלוי במידת מה בממסד הציוני. האנגלית שלי לעולם לא תהיה מספיק טובה, אין לי דרכון אירופי. בסופו של יום אני אשכנזי אבל גם יהודי חרד, משתוקק לאהבה ולבית היחיד שאי פעם היה לי (כתבתי על זה עוד כאן).

היסטוריה. לאחרונה כתבתי עבודה באנגלית, באוניברסיטה, על הספקן העתיק סקסטוס אמפיריקוס. ניסיתי לפרש טענות שלו על איך "הספקן" (the Sceptic) צריך לחיות, ובניגוד למקובל כיום בטקסטים אקדמיים השתמשתי, כשהתייחסתי לספקן, בשם הגוף "הוא". חשבתי לעצמי: הרי הם כולם היו גברים. דמיינתי עתיד שבו אנשים יחשבו שהיו ספקניות נשים, או פילוסופיות נשים, באותם זמנים עתיקים (בעוד שבפועל נשים הושתקו לרוב באלימות), רק מפני שהם קוראים טקסטים אקדמיים בהם יש רק שם גוף אחד – "היא". כנראה שהעבודה הזו תוגש לפרסום, ושם, כבר הובהר לי, יוחזר שם הגוף התקין פוליטית.

למה אני מספר לכם את זה? כי אני חושב שיש פנטזיה של מחיקת האלימות, של קיום פרוגרסיבי משוחרר ושוויוני, שלא בכדי מלווה גם במחיקת ההיסטוריה, שהיא כולה סיפור ארוך של אלימות (וגם הרבה דברים אחרים). אז לא. אני אשכנזי, וכמו שאמרה לי אורטל בן דיין (כששאלתי איך אני יכול להפוך ל"פחות אשכנזי"): “אתה חסר תקנה" (=החטא הוא קדמון). וגם אם אברח מהארץ, עדיין אהיה אשכנזי, כי יש לי היסטוריה. אמנם גם "אשכנזי פשוט", גם יהודי. יש פה המון סתירות. אני לא תמיד יודע מה לעשות איתם. אז העליתי כמה מחשבות על הכתב. אני מקווה שלא ישתמע שאני נגד שינוי, או פתיחות, או שיחה, או ויתור על פריבילגיות. אני רק חושב שבסופו של דבר זה נורא מסובך. ויש איזה רגע שבו צריך לקחת אחריות על האלימות שלנו, על הדברים שהם אנחנו עצמנו, שאנחנו לא יכולים לוותר עליהם. אלימות שיש בצדה אחריות עדיפה מהתבטלות עצמית כוזבת.

דו לאומיות. עפרי, בהרצאתו, דיבר על הפחד הציוני מן המיניות הלוונטינית, הגובר כאשר חומות ההפרדה הבין-אתניות מתפוררות. לכן נרצחו הומוסכסואליסטים בתקופת המנדט, ועל רקע זה ניתן להבין את התפרצות השיח הגזעני בימינו אלה. אפשר, אם כן, לברך על ההתענגות, על הסקס, שכמו כל התענגות היא מהנה וכואבת כאחד, אלימה במידת מה, לפעמים הרבה יותר מדי. אבל בסופו של דבר היא מעידה שפנטזיית ההפרדה של הציונות הליברלית – והחומות הממשיות בשטח – אינן יכולות לממשות הגופנית של הארץ הזו, לקירבה הפיזית בין גופות שונים, חומים ולבנים, נימולים וערלים (עורלה יכולה להיות גם מטאפורית, סיפר יאיר ליפשיץ). נעמה קטיעי הראתה בדבריה כיצד ההגות המתנחלית הרדיקאלית קושרת בין צניעותה של האישה היהודייה לטוהר היהודי של הארץ (ועל רקע זה, באופן מעניין, אפשר להבין את גבור הדרת הנשים). ושוב, צריך לברך: החרדה שלהם (ושלנו) מעידה שהתשוקה עובדת. הארץ אינה טהורה, היא נמלאת חטאים.

לסיום. מישהו כתב (שוב, בפייסבוק) לפני ערב האמורי את הדברים הבאים:

עד כמה שאני יודע, "ארץ האמורי" הוא בלוג אשכנזי כמעט במוצהר (הכי במוצהר שאפשר בתנאים הנוכחיים), ולא מתחפש למשהו אחר, ודווקא בגלל זה אני קורא אותו בשקיקה. אני תמיד קורא את הבלוג בעיניים מזרחיות כחומר גלם אשכנזי משובח.

ואני אומר: שיהיה. אם נגזר על הטקסטים שלי להפגין אשכנזיות גולמית – ואוסיף: אלימה משהו – אז אני מנסה לקבל את זה. זה עדיף מניסיון לברוח מזה, שדווקא מאשרר את הלובן, או הגבריות (או עמדות כוח אחרות) כמין עמדה אוניברסאלית שמתעלה מעל האלימות. אני, מנגד, בעד קיום חברתי קונפליקטואלי, וברור לי לחלוטין שלפעמים זה כרוך באלימות וחרדה. גם תשוקה.

*

את התמונות צילם יותם פלדמן. סדר המופיעים (מלמעלה, מימין לשמאל): יאיר, עפרי, אני, נעמה, שוב אני, אורטל, ראג'י, איתמר, ושוב עפרי.

למה האישה אינה מדברת?

דניאל שוורץ

1.

לאחרונה הייתי מעורבת בדיון שהתפתח בארץ האמורי סביב פוסט שפורסם כאן, בשם "פניה לקוראות". בפוסט תיארו העורכים את מה שהם רואים ככישלון הגדול ביותר שלהם – שנשים ממעטות לכתוב בבלוג יחסית לגברים, "שהכותבות האורחות הן כמעט תמיד כותבים". בארץ האמורי, כך נכתב, נוכחות מעט נשים, על אף שהנושאים רלוונטיים, לפחות על פניו, לנשים ולגברים כאחד. אז מה הסיבה להבדל?

הבדל. מילה קשה. מילה שלימודי המגדר עסוקים בה. מושג שמעלה סימני שאלה, שדורש הסבר. כי כשיש הבדל, זה לא רק ששניים שונים, אלא שמישהו שונה ממישהו. כלומר – להבדל יש כיוון: יש את מי ש"רגיל", ש"נורמלי", ויש את מי ש"שונה", שנגוע בהבדל. יש את מי שכותבים (וזה לא דורש הסבר) ויש את מי שלא כותבות, או לא כותבות מספיק (ואת זה כבר צריך להסביר, את זה צריך לפתור).

אחת התופעות המעניינות בדיון שהתפתח בעקבות הפוסט היתה שביקורת על הבלוג, למרות שהוזמנה בפוסט, לא התקבלה בברכה. אני חושבת שמאחורי ההתנגדות הזו עמדה ציפייה לתגובות שיגידו משהו על נשים, ולא על הבלוג. זו בעצם ציפייה די הגיונית כששואלים "למה נשים לא כותבות כאן?". כי נשים מפחדות. כי נשים נרתעות מאלימות, מוויכוח ומשיח אפולוגטי. כי נשים לא מרגישות נוח בשיח אקדמי. כי נשים חושבות כך או כך, או אחרת. הרגשתי שתגובות מהסוג הזה – "כי אישה היא X” – לא מעוררות כעס, שהן עונות על הציפיות. על אף המוטיבציה הנרקיסיסטית (איך זה שאין כאן מספיק נשים גורם לנו להיראות, ואיך זה מתיישב עם הדימוי העצמי שלנו), השאלה "למה אין כאן (מספיק) נשים?" מתנסחת כתהייה סקרנית לגבי נשים, או יותר נכון, לגבי ה"אישה", כקטגוריה מופשטת. את עצמנו (הגברים) נדמה שאנחנו מבינים. אנחנו יודעים מה אנחנו אוהבים, אנחנו יודעים מה מתאים לנו, מה מושך אותנו, מה דוחה אותנו. אבל הנשים – משהו בהן נשאר מסתורי, לא מפוענח. אנחנו מזמינים אותן, והן לא באות. הן לא מתרצות, הן לא מסופקות. אז מה הבעיה שלהן?

אז מה האישה רוצה? זו לא פעם ראשונה שנשאלת השאלה הזאת. הבעיה העיקרית איתה היא שהיא נשאלת (בד"כ) כשאלה מהותנית ולא כשאלה שיחנית, כלומר היא מניחה "אישה" שקיימת בעולם, שיש לה תכונות ופסיכולוגיה שהשאלה מבקשת לגלות. אני הרי לא חושבת שאין נשים בעולם. יש המון נשים. יכול אפילו להיות שאפשר להכליל לגביהן כל מיני הכללות, שיחזיקו יותר או פחות. אבל מה שאני מנסה להגיד, ולהבין, זה ש"אישה", יותר משהיא דבר (שקיים בעולם), היא מושג (שקיים בשיח), ולפני שנוכל להסביר התנהגות של נשים, אנחנו צריכות להבין "מה היא אישה" – לא במציאות, אלא בשפה שלנו. אנחנו צריכים להיות מוכנים להסתכל על איך שאנחנו מדברים על נשים, איך שהשפה שלנו מגדירה אותן, במוצהר ושלא במוצהר, במודע ושלא במודע. בשלב הבא נצטרך להיות מוכנים לוותר על זה, כלומר – במקום להגיד "בואו נחיה יחד, גברים ונשים, כמו שאנחנו" – לפרוע את מה שמוגדר כאישה, וכגבר.

אין קול נשי. המקהלה האוניברסיטאית העתיקה באמריקה, הרווארד

2.

אחת הטענות שהועלתה ופותחה בפוסט בבלוג "יחסי מין", בתגובה לדיון הנ"ל, היתה שהבעיה שנתקלנו בה היא בעיה של שפה. רוני כותבת:

"כנראה שהרבה אנשים חושבים שמדובר בתופעה שפסה מן העולם בו אנו חיים, זה שנשים פוחדות לדבר. ופתאום – הפלא ופלא, נשים חכמות ללא ספק, שמעריכות את יכולתן ואוהבות את מחשבותיהן, עושות בחירה מודעת לא לדבר. הבמה האוהדת כלפי גברים ונשים כאחד, שניסו יוצרי ארץ האמורי לייצר, קרסה תחת ידיהם מבלי משים. זאת משום שרובנו עדיין מדברים ומדברות בשפה מדירה, שפה שלא רק המילים שלה וההטיות המגדריות שלה מפלות את ציבור הנשים, אלא גם אופן השימוש בה מדיר נשים, שצריכות להשתמש בסקסמניאקית הזו כדי לומר דבר מה".

ניסיתי להבין למה רוני מתכוונת: על מה היא מדברת, כשהיא אומרת שהשפה שלנו מדירה? כאמור, לא מדובר רק בשפה במובן התחבירי שלה: אלו לא רק ההטיות, שמאלצות אותנו להצהיר "אישה" או "גבר" בכל משפט כמעט, או לחפש דרך להימנע מכך. זה משהו אחר, עמוק יותר, רחב יותר. זו משמעות של המילה "שפה" שמסוגלת להכיל את ה"דבר" הזה שהרגשתי כשקראתי את ה"פנייה לקוראות" וטקסטים אחרים בארץ האמורי. בניגוד לטענות שהעלו חלק ממשתתפי הדיון, בעיניי הבעיה היא לא ה"אקדמיות" של השפה, לא הדרישות לציטוטים והוכחות, לא הלוגיקה החמורה או ה'ניים–דרופינג'. אלו לא דברים שמרתיעים אותי. אז מה זה כן?

“אנחנו מאמינים ששיחה שאין בה אקדמאים היא פחות מעניינת ופחות רלוונטית. היינו רוצים לפנות אל האקדמאים שקוראים את הבלוג הזה ולומר להם: בואו! ובפרפראזה על התיאורטיקנית אריאלה אזולאי נאמר: בואו לחיות איתנו שוב! אנחנו צריכים אתכם! נמאס לנו כבר לראות מסביבנו רק פרצופים של אלה שדומים לנו. ברור לנו שאיננו יכולים לחיות לבד. אנחנו זקוקים לאחר, ואין אחר קרוב מכם".

הטקסט המקורי לקוח מה"פנייה לקוראות", אבל המילה "נשים" מוחלפת במילה "אקדמאים". אתם מוזמנים לעשות החלפות אחרות: מה יוצא אם שמים שם "הומואים"? מה אם שמים שם "שמאלנים"? מה שמעניין כאן הוא שמילים סוחבות על גבן את השימושים שלהן, את ההקשרים והנסיבות בהן הופיעו בעבר, ושבהם הגיוני להשתמש בהן בעתיד. יש להן הרגלים, התניות וזיכרון תרבותי, שחורגים מההגדרה ה”מילונית” שלהן, ואפילו מהמרחב של השפה הכתובה והמדוברת. המשפט הוא לא תבנית ריקה של פונקציה, שמחכה שישימו בה משתנים – לפעמים המשתנים משנים את כל המשמעות של הפונקציה. לפעמים זה לא ממש חשוב מה את אומרת, אלא איך את אומרת את זה. השימוש במילה יכול לומר על המושא שלה משהו הפוך מהכוונה (המוצהרת?) של המשפט, כמו לדוגמא במשפט הידוע "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה", או "אַת האישה הכי חכמה שאני מכיר", שאמר לי פעם מישהו. לפעמים אני יכולה להבין מה המשמעות של "אישה" בשיח של מישהו, גם אם הוא לא אומר שום דבר על נשים באותו רגע, רק מאיך שהוא מדבר על צבא, או על טבע, או על אומנות. לפעמים אני בכלל לא מבינה את זה, אני רק מרגישה מין רתיעה כזו, איזה גועל שבדרך כלל נגמר בחיוך, אם זה מישהו זר, כי זה נורא מביך להבין שמישהו בעצם מזלזל בך, במיוחד אם אתם בדיוק (כביכול) מדברים. אם זה מישהו קרוב, זה מכעיס. אם זה מישהו שאת סומכת עליו ומעריכה אותו, זה מבלבל וזה מחליש.

סרקתי את הפוסטים של ארץ האמורי מהשנה האחרונה, וחיפשתי את המילים "נשים" ו"אישה". המטרה שלי לא היתה להראות שאין הרבה הופעות של המילים האלה (למרות שזה מה שגיליתי, והאמת שהופתעתי), אלא לנסות לנסח את ההקשרים העיקריים שבהם מופיעה ה"אישה" בשיח של ארץ האמורי. עצרתי אחרי שמצאתי כ-35 דוגמאות (הלכתי אחורה והגעתי עד פברואר). התוצאות היו מבלבלות, בעיקר מכיוון שהרוב המוחלט של ההופעות של המילים הללו היו בפוסטים של "כותבות אורחות" (וכותבים אורחים) ועיקר האזכורים שנכתבו על ידי עורכי הבלוג עצמם היו אלה שהופיעו ב"פנייה לקוראות". אני לא בטוחה איך להסביר את הממצא הזה, ואיך לחבר אותו לניסיון שלי להבין, בצורה קונקרטית, מה המשמעות של הטענה ש"השפה סקסמניאקית". ברור גם שה"אישה" מופיעה בהרבה אירועים אחרים שלא נספרו אצלי, כמו למשל בכל פעם שמילה מופיעה נטויה בנקבה, בשם או בפועל, אבל הבדיקה שלי היתה מוגבלת. מה שכן, אני יכולה לספר שעברתי על פני המון אזכורים של "אנשים" בכדי למצוא מתוכם את ה"נשים" (משהו כמו יחס של עשרים לאחת). אחרי כל ההקדמות, הנה ההקשרים העיקריים שמצאתי להופעת המילים "אישה"-"נשים" בבלוג:

1. כאחת מיני מיעוטים/מוחלשים/"אחרים" אחרים. למשל:

1. 'אחרים' לדוגמה הם: אישה, הומוסקסואל, לסבית, שחור/ה, יהודי/ה, מזרחי/ת, נכה ועוד (…)

2. אלבה הוסיף תובנות בדיני מלחמה כשהכשיר הרג נשים וילדים בקרב, מתוך חשש שיסייעו לאויב (…)

3. כמעט כל מתנחל נושא עימו נשק, לעיתים הוא במדים לעיתים לא, ולכן הפגיעה בהם אינה זהה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית בלתי לוחמת. לא כך לגבי נשים, ילדים וזקנים (…)

4. הוא טוען שפוליטיקת הזהויות "גמרה את הסוס", לאחר שהשיגה הישגים אבל גם  גרמה להטמעה של נשים ושחורים בשיטה הקפיטליסטית (…)

5. אחד הדברים שאומרים על המקום הזה הוא שיש בו תחושת ביטחון גבוהה. אם את אישה, זה אומר שהסיכוי שיטרידו אותך ברחוב נמוך בהרבה ממקומות אחרים, תל אביב לדוגמה.

6. רק 15 מהפוסטים פורסמו על ידי נשים (…)

7. השיעור הנמוך, נמוך מאוד, של נשים בולט גם בקרב המגיבים בבלוג (…)

8. יש לציין שמחוץ לטריטוריה של ארץ האמורי נשים הן דווקא דומיננטיות בבלוגוספירה (…)

2. בהקשר של (מאבק ב-) דיכוי מגדרי ופמיניזם. למשל:

1. וכאשר הרבה גברים תופסים את המיקרופון ומדברים בפאתוס על זכויות נשים, זה לא עוזר לשחרר את הנשים השותקות, אלה שיושבות בקהל. ההפך.

2. הפמיניזם איתר מראשיתו, בצדק או שלא בצדק, את המהויות/המושגים "גבר", "אב", "סדר פטריארכלי", תרבות "פאלו–צנטרית", ככאלה שאחראים במהותם לדיכוי האישה.

3. עד כה אף לא אחד הגדיר בצורה מהודקת כל כך את הגבר כמו מגמות בולטות בתנועה הפמיניסטית, שהגבר=אחראי לדיכוי, שמהותו של הגבר היא דיכוי אלים של האישה.

4. הדיון על תחושות אלו של הגבר רלוונטי, למעשה, לדיון בתחושה אחרת בקרב נשים ופמיניסטיות.

5. ומה חוויית הקיום של גברים הומואים שעוסקים במחקר אקדמי של לימודי נשים?

6. והנה הליידי הילרי, שמתגלה סוף סוף בתור האישה שהיא: גם אלף חליפות לא יסתירו את המתח וההתרגשות; הם אלו המאפיינים אותה באמת [ההקשר אירוני – ד.ש]

3. כנשואות לגברים, או כמושא התשוקה שלהם. למשל:

1. בין שנת 1997 ל-2002 עלה מספר הגברים בתעשיית המין באי פוקט בתאילנד מ-59 ל-1022. אגב, חלקם נשואים לנשים.

2. אך ככל שהוא תר את הרחובות של העיר האינסופית הזו כך הוא הרגיש שהנשים כולן בורחות מפניו.

4. דמויות סתמיות או נלעגות (באופן שמייצר אפקט קומי). למשל:

1. אישה שהגיעה עם תינוקת לקבל טיפול יצאה מחדר הרופא ומלמלה "ערבי מסריח"

2. [בבריכה] אני לרוב מתנגש בנשים מבוגרות, גברים בגיל העמידה וכרסתנים בכל הגילאים (…)

3. סביב, על דפנות התא, תלויות מודעות מין, תצלומי נשים מעוותות ומספרי טלפון, ציורים של זין וכּוּס ועיגולי מסטיקים יבשים.

הדוגמאות שהבאתי מתחילות לסמן מה היא "אישה" בשיח. זה לא אומר שהמשפטים שנאמרו לא נכונים, או שלא נכון לקשור "אישה" לדיכוי, מוחלשוּ­ת ומאבק פמיניסטי. אבל זה אומר שכשאת מדברת על "אישה" ו/או כ"אישה" המשמעויות האלה מהדהדות מסביבך, גם אם את יודעת וגם אם לא, ושהן מושכות את השימושים שלך לכיוונים המוכרים להן. ההקשר (המקום שבו אנחנו מדברות, הדברים שנאמרו לפנינו, אחרינו ומסביבנו) קובע את המשמעות של המבעים שלנו.

השפה תמיד כבר קיימת. היא תמיד כבר שם, ואין דרך להיחלץ ממנה. אבל יש הקשרים אלימים יותר, הקשרים שבהם אנחנו ממש לא מצליחים להיות מובנים כראוי. את רוצה לעשות שימוש בשפה, אבל השפה הזו כבר אומרת משהו עלייך, כאובייקט. מה אם את חווה את המשהו הזה כ"לא את", או "את" שאת סולדת ממנה? מה המשמעות של שימוש בשפה הזו? האם זו לא הצהרה על קבלה? על הזדהות? נניח שמשהו בעולם הדימויים של השפה הזו, על כל רבדיה וההיסטוריות שלה, לא עונה על האופן שבו את תופסת, או רוצה לתפוס את עצמך? איך תוכלי לחשוב על עצמך בשפה הזו? איך תוכלי לחשוב על אחרים?

3.

אפשר להגיד שהשאלה "למה נשים לא כותבות (מספיק) בארץ האמורי?" דומה מאוד לשאלה "למה אין שמאלנים מזרחים". כן, אני יודעת, יש שמאלנים מזרחים. יש גם מזרחים שמאלנים. אבל אין ספק שקיימות סביבות שיח (אפשר לחשוב על זה כ"מקום" מטאפורי, כהאביטוס, או כשכונה גיאוגרפית ממש) שבהן מזרחים לא יכולים לחשוב על עצמם כשמאלנים. ראשית, מבפנים: למילה הזו – "שמאלני", יש משמעות חזקה כל כך, נוראית כל כך, שאיש לא יחיל אותה על עצמו, אלא רק על אחר, כעלבון. "שמאלני" נקשר ל"אשכנזי". הוא נקשר ל"קומוניסט". הוא נקשר ל"מפא"י", ל"תל אביב", ל"ערבי". מהבחינה הזו, החופש לחשוב על עצמך כשמאלני הוא פריבילגיה, לא כי כך נכון לחשוב על עצמך, אלא כי לא לכולם זוהי אופציה.

אבל השפה עובדת גם מבחוץ פנימה. מהרבה בחינות, מזרחי לא יכול להיות שמאלני. הוא צריך להוכיח את השמאלנות שלו, ולא ברור אם זה אפשרי. הוא לא יכול להיקרא ככזה, כי הפעולות שלו לא מפורשות ככאלה. למשל: אשכנזי שמתנגד למשטר הוא שמאלן, מזרחי שמתנגד למשטר הוא הזוי. ענת קם היא בחורה תמימה/נאיבית שסטתה מדרך הישר, וטלי פחימה היא משוגעת ומחבלת. מג"בניקים שמרביצים במחסומים הם "חיות אדם", ובני גרעיני נח"ל שעושים את זה הם "פירות רקובים". ערבי במדים שהורג משפחה יהודית הוא "טרוריסט", ויהודי במדים שהורג משפחה ערבית הוא "חייל". כשגבר לא כותב, הוא מצביע ברגליים. אבל אישה שלא כותבת – היא נמנעת, שותקת, מושתקת. אישה בשיח היא מיעוט – רדוף, מוחלש, אומלל. אז למה האישה לא כותבת? כי ה"אישה" לא כותבת (כאקסיומה). כי אם היא תכתוב היא כבר לא תהיה אישה, או לא תכתוב כ"אישה". היא תהיה איש – מצב האפס של המגדר, כלומר: גבר.

זה גם מה שעומד בינינו לבין שפה אחרת. אם יש פה ושם שפה "נשית" זו שפה "נישתית”, שפה שמקוטלגת כ"פרטית" ו"אינטימית", כשפה של "מגזר", של "אחר", של "מיעוט". מה הפלא? נשים נתפשות כסקטור, והשפה של נשים נתפשת כשפה סקטוריאלית, שניגודה הוא שפה ציבורית וכללית, שפה של "כולם". אני מודעת לעובדה שאני כותבת עכשיו משהו הכי בסיסי בעולם, אבל הדיון ההוא גרם לי להבין ששום דבר לא ברור, שצריך לחזור מהתחלה על כל התובנות שכבר הנחנו ש"כולנו" מסכימות ומסכימים עליהם. צריך ללמוד מחדש איך "פרטי" ו"ציבורי" יכולים להיות בתי כלא מגדריים, ואיך "ספציפי" ו"כללי" יכולים להיות דרכים לייצר ולהסתיר אפליה ודעה קדומה. אבל הפעם צריך ללמוד את זה לא מהספרים, אלא מהחיים והשיחות שלנו, אחד ואחת מהשנייה.

אני רוצה להדגיש שאני לא מדברת רק על השפה של ארץ האמורי. אני מדברת על השפה שלנו – של חברות וחברים שלי, של מי שעובדת איתי במוזיאון ישראל, של תלמידים שאני מדריכה, של גברים ונשים שעובדים איתי ב"שוברים שתיקה", של מי שלמדו ולומדים איתי באוניברסיטה. אם יש מימד שבו הביקורת כלפי השיח של ארץ האמורי היא לא הוגנת, הוא שהשפה הזו לא הומצאה שם והיא לא ייחודית למיקום הזה. מהרבה בחינות זו השפה ה"טבעית” – המובן מאליו של "אישה". מה שראוי לתשומת לב הוא איך המובן מאליו הזה משתחזר שוב ושוב בניסיון לחמוק ממנו, דווקא בשיח שרווי במודעות ל"אחר", שבקיא ב"פמיניזם", שחושב שמן הראוי שגם "נשים" יהיו חלק ממנו. הניסוח של העמדות האלה מייצר עוד ועוד הקשרים שמסמנים את ה"אישה" בסימן של הבדל, ושמים את הנשים בעמדה של נחיתות ביחסי הכוח שמייצרת השפה.

וזה לא שמדובר בשפה אחת, תחומה. אין קו ברור שבו עוברים משפה אחת לאחרת, ששפה אחת (עברית, ציונית, שמאלנית, אקדמית, פוסט–מודרניסטית, פוסט ציונית) נגמרת ושפה אחרת מתחילה. הן שוכבות אחת על השנייה, מסתירות אחת את השנייה, כל אחת מגֵנה על האחרות מלהתגלות. המשמעויות שהן מעלות סותרות לפעמים, ולפעמים הן מחזקות אחת את השנייה. מה שמדהים הוא שאת יכולה להיות "צרכנית" מצטיינת של שפה, מבלי שהיא תהיה שלך. את יכולה להבין אותה, על כל רזיה ומשמעויותיה. את יכולה אפילו להתבטא בה בצורה נפלאה. אבל את לא שוכחת לרגע שאת מדברת בשפה שהיא לא שלך, ושיש אחרים שמבינים, יודעים ומרגישים שזו *כן* השפה שלהם. גם את זה השפה מלמדת אותך. כך למשל כשה-"אנחנו" הכותב (המנכיח את עצמו כבעל פריבילגיות, מתוך היענות לציווי אתי של מודעות עצמית) מגדיר שוב ושוב נשים כ"אחר", כמי שמקופח ונלחם בקיפוח, כמי שמוחלש ונעדר פריבילגיות – בקיצור, כמי שאינה יכולה להצטרף לשירה האתית של מקהלת המועדפים – אז כבורגני(ת) שמאלני(ת) אני יכולה לקרוא ולהזדהות, אבל כאישה אני נשארת מחוץ לשיחה. אני לא יכולה לכתוב.

4.

מששבתי וקראתי את מה שכתבתי עד כאן אני מגלה שהשאלה העיקרית שעולה מהדברים שלי (מטרידה, מייצרת אי עקביות בטענות שלי) היא שאלת האחריות. מצד אחד אני מסתייגת ממי שמשתמש בשפה שמשתמעת ממנה שתיקת ה"אישה", ומצד שני אני אומרת שזה מצב האפס של השפה, המובן מאליו שלה. מצד אחד אני אומרת שאין מקום נקי מההיסטוריה הדכאנית של השימוש ב"אישה", ומצד שני יש שאני מרגישה הזדהות והתרגשות לנוכח שפה "אחרת". אם השפה "סקסמניאקית", אם זו הבריכה שאנחנו שוחות ושוחים בה, מה בכלל המשמעות של "שובניסט"? האם זו לא השפה ששוביניסטית כבר מראש, במקומנו?

אני לא יודעת איך לצאת מהבור הזה, שיש שיטענו (אני לא מסכימה) שאליו נופלת כל ביקורת "שיחנית". התחלה של תשובה יכולה לנסות להסביר את האפקט שמייצרות מסגרות (פורומים, בלוגים, קבוצות פוליטיות) לנשים בלבד. זה לא בגלל שלנשים יש אופי מיוחד; מכיל, רחמי, מקבל ובלתי תחרותי. יכול להיות שתחושת הביטחון שנוצרת במקומות כאלה נובעת מכך שהשפה מנוטרלת בהם מהמימד הדכאני (הזה) שלה, בתוך הסיטואציה. כלומר, לפחות במימד הזה, המגדרי, היא לא משמשת כלי נשק שקוף שמייצר היררכיות סמויות (בלתי מכוונות, או כאלה שקשה לבוא עליהן דין וחשבון) מכיוון שכולן נשים, והשפה פוגעת/מלטפת את כולם באותה המידה. המשמעות של "אישה" שונה כשהיא נהגית בידי אישה, לא מכיוון שנשים לא יכולות להיות שוביניסטיות, אלא שהאפקט הפוליטי שאישה "מרוויחה” ממנו (במובן הרחב של הפוליטי – הפגנה של כוח, הנכחה של עליונות, סתימת פיות) נמוך יותר, בהינתן שהיא מזדהה ומזוהה כ"אישה".

שתי הדוגמאות האלה ניתנו כדי להבהיר שהשפה משמשת כנשק במאבק בלתי נלאה ולא תמיד מודע או רצוני. בהינתן חוסר השוויון שהשפה מביאה איתה לשיחה, האחריות שאני מצפה לה היא נקיטת עמדה ביחס אליה, הכרה בהתחמשות הזו, מרצון או לא מרצון. אני מרגישה נוח יותר לדבר עם מי שאומר לי שגם הוא מסתייג מהשפה הזו, שהיא מגעילה אותו, למרות שהיא גם מושכת אותו, שהוא מתנכר לאופן שבו היא משקפת לו את עצמו, גם אם הדמות הזו מפתה – נאורה, עליונה וחזקה. ואני מסתייגת ממי שמנפנף באמירות "פמיניסטיות" על "נשים מוחלשות" בחוסר מודעות לכך שהוא מבדיל את עצמו באותה נשימה, ומכריז על עצמו (מזדהה) כ"גבר חזק".

אמילי מרי אוסבורן, "חסרת שם וחסרת חברים" (1857)

אחת מהדרכים המקובלות להתנגד ל"סקסמניאקית" הזו היא שימוש בצורה א/נשים בגרסאותיה השונות, שמעלה את תכיפות ההופעה של "נשים" בסביבה בלתי מסומננת, כלומר "רגילה" ולא "נשית" טיפוסית. גם פנייה לקהל מעורב, או דיבור על עצמנו (נשים וגברים כאחד) כ"כותבות", "זוכרות" ו"מציעות", משנים את המאזן שהצגתי בדוגמאות, והופכים את הצורה הנשית מ"אחר" ל"אני". בנוף האזכורים של "אישה" ב"ארץ האמורי" התבלטו גם כמה שימושים כאלה – שימושים שאינם מוטבעים בסימן ההבדל. הנה שתי דוגמאות:

1. ראשון מגיב הקהל. ההתייחסויות מעניינות ומעמיקות ואני מתחילה לחשוב שהנשים בקהל הבינו מצוין על מה דיברתי ואולי אין צורך שאקח מזמנן ואוסיף. אז מבקשת הדוברת השנייה את רשות הדיבור.

2. הייתי הדוברת הראשונה ואחרי שסיימתי לדבר, נשארתי לשבת על הבמה לשמוע את עמיתותי. מולי, קרוב מאד לבמה, ישבו שלוש נשים יהודיות שעובדות עם ילדים ערבים ביפו וראיתי את מבטיהן הנרגשים.

הייתי רוצה להיות מוקפת ביותר מבעים כאלה – יותר הקשרים שמחזקים את הקוטב השברירי שבו אישה לא חייבת להיות "אישה".

אז למה נשים לא כותבות מספיק? מה שניסיתי לומר הוא שטעות להשליך את הסוגיה השיחנית הזו על המציאות, ולבקש מנשים להסביר מדוע הן לא מדברות. בפשטות, זו משימה בלתי אפשרית. ה"אישה" לא מדברת כיוון ש"אישה לא מדברת". כך מופיעה האישה ב"ארץ האמורי", וכך היא מופיעה ברבות מבמות השיח הציבורי. במקום להאשים את הנשים (“כי נשים הן ביישניות") או את הגברים (“כי גברים סותמים לנו את הפה!”), אני מאשימה את השפה – שזוכרת ומשחזרת נחיתות ואחרוּת של "נשים" ביחס ל"אנשים" – ואת מי שמקבל ומשמר אותה. גם גברים וגם נשים מדברים בשפה הזו, אבל ההקשר, המשמעות והתוצאה ביחס למוען – שונים. גם גברים יכולים להתנגד לשפה הזו, למרות שהיא מרפדת את מושבם ומעניקה להם הנאות קטנות או גדולות של כוח, מפוקפקות ככל שיהיו. כתיבה אחראית בעיניי היא כזו שלא רק מכירה בהבדל ("מה לעשות", אומר הגבר, "אני לא אישה”), אלא גם מתעלה עליו (להבין שבעצם גם אישה היא לא "אישה”). זו כתיבה שמכירה בכך שהיא נשענת על היררכיה בין "גברים" ל"נשים", ומפקפקת בהיררכיה בין גברים לנשים.

מוריס בומפאר, "הופעת הבכורה של הדוגמנית"

תודה לעמית כהן וקרן שפי על עזרתם בכתיבת הפוסט הזה. תודה מיוחדת ליער חבר, שרבים מהרעיונות שמופיעים כאן הועלו על ידיו בשיחותינו.

הבעיה אינה פוליטית אלא מיתית

לקראת תיאולוגיה ביקורתית של הפוליטי העכשווי

יצחק בנימיני

מה שמוצע בשלוש התזות להלן אינו אלא מצע לתיאולוגיה ביקורתית, שהיא גם תיאולוגיה לעומתית, לא-אמונית בהכרח; מחשבה שאינה זונחת את התיאולוגי, מתוך הנחה שהוא פועל כתת-מודע קולקטיבי של האזרחי, גם הישראלי. הוא האחר כביכול של האזרחי, האחר האויב שמוצג לרוב כדכאני או כאחראי על הדכאנות. במטרה לחולל תזוזה משחררת במשברי הציונות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני והמשבר החברתי-כלכלי יש צורך בתמרונו ו/או בהתססתו של התיאולוגי לעבר תיאולוגי אחר, במקום ביטולו.

יתר על כן, הניסוח הנוכחי מבקש לחמוק משיח התיאולוגיה הפוליטית (מבית מדרשו של קרל שמיט) האופנתית בימינו, מתוך הנחה שהדיבור המקורי של התיאולוגי אינו כולל בהכרח את ריבונו-של-עולם טרנסצנדנטי שאינו כפוף לחוק שהוא מייסד, שיש באפשרותו להשהות אותו בשעת משבר חירום, במסגרת הנס. וגם שהתנועה מהתיאולוגי לפוליטי אינה כה מובנת מאליו ואף הכרחית. הצגת דמותו של היהודי המסורתי ודמותו של אברהם, בספרי "צחוק אברהם", מבקשת לפתוח פתח לתיאולוגיה ביקורתית החותרת, בין היתר, גם תחת הנחות המוצא של התיאולוגיה הפוליטית המערבית בימינו, זו הלכודה ברשת ההמשגה של אויב, משבר, חירום, החוק ומה שמחוץ לחוק, הריבון, כמושגים מוחלטים ולא גמישים (ואולי בכך יש מענה עקיף למאמרו של ניצן ליבוביץ כאן). במקום זאת תבוא לידי ביטוי הצגה של האלוהים לא כאחר-מוחלט, והמאמין – לא ככפייתי ונשלט בהכרח. עניין זה גם משליך על האפשרות לכונן מחדש את שדה התיאולוגיה המונותיאיסטית לעבר עמדות משחררות, או לחלץ מחדש את אפשרות השחרור השורה בהן.

אברהם, שרה והגר באוהל. מתוך תנ"ך פוסטר, 1897

תזה א – האחר של האחר

אנו, הליברלים, חיים עדיין בעיצומו של פרויקט השחרור המודרני, דהיינו הפרויקט שביקש לשחרר את האחרים שנטועים בתוך דיכוי חמור. אחרים לדוגמה הם: אישה, הומוסקסואל, לסבית, שחור/ה, יהודי/ה, מזרחי/ת, נכה ועוד, וממד זה נכון גם לשלוחה הפוסט-מודרנית של אותו פרויקט ממש.

אלא שכדי לשחרר את האחר זיהה הפרויקט בדרך כלל את מי שהוא תופס כאחראי באופן ישיר לדיכוי של האחר. אחראים אלו יכולים היו להיות: גבר, הטרוסקסואל, לבן, נוצרי, אשכנזי וכו'. והאחר של האחר נתפס לרוב כשייך לשדה התיאולוגי המערבי היהודי-נוצרי-פטריארכלי כביכול. במישור הפוליטי פעולת השחרור התבטאה ביציאה כנגד המדכא. על הרקע הזה נשאלת השאלה: האם פרויקט השחרור יוצא כנגד כל ישותו של האחראי ככזה או כנגד מומנט הדיכוי שבו? כלומר מיהו האחראי? האם כל מהותו הפעלת דיכוי?

כדי ללמוד כיצד התרחשות זו משפיעה על האחר של האחר, נתמקד לרגע בפמיניזם, משום שהוא הביטוי הפרדיגמטי ביותר של תנועות השחרור. הפמיניזם איתר מראשיתו, בצדק או שלא בצדק, את המהויות/המושגים "גבר", "אב", "סדר פטריארכלי", תרבות "פאלו-צנטרית", ככאלה שאחראים במהותם לדיכוי האישה.

ומה, כנראה, חווה אותו גבר-אחראי בתגובה למעשה הפמיניסטי? מתוך התבוננות בתחושותיהם של גברים "ממוצעים" ושל ייצוגיהם בתרבות הפופולרית אפשר לומר שהם חשים שהמלחמה אינה רק כנגד היבט הדיכוי שבהם אלא כנגד מהותם שלהם, מכיוון שעד כה אף לא אחד הגדיר בצורה מהודקת כל כך את הגבר כמו מגמות בולטות בתנועה הפמיניסטית, שהגבר=אחראי לדיכוי, שמהותו של הגבר היא דיכוי אלים של האישה.

הדיון על תחושות אלו של הגבר רלוונטי, למעשה, לדיון בתחושה אחרת בקרב נשים ופמיניסטיות, דהיינו התחושה שיש קיר שאינו מאפשר את קידום השחרור הנשי. וכאן אנו מציעים לראות קיר זה כמה שהתנועה עצמה בנתה ובכך חסמה עצמה. קיר האוטומטיות. קיר זה נבע באמת מהדיכוי הנורא שסבלו הנשים, אשר נדמה כביכול, ובצדק, לאותה תקופה כתוצר של הקיום הגברי והפטריארכלי. מתוך עוצמת ההתנגדות של התנועה לשחרור האחרת-אישה הוצב הגבר כמי שאחראי לדיכוי זה ועל כן הופעל מנגנון הענשה אוטומטי על הגבר תוך זיהויו כגורם שלילי ותוך דרישה לדיכוי גבריותו.

נראה שאותו גבר מרגיש מאז מאוים על ידי התנועה הפועלת מולו, ובלית ברירה כמו מקבל על עצמו את ההגדרה של היותו מדכא. מכאן שלעתים אף ישנם גברים שנוטלים על עצמם זהות כזו כדי למנוע משבר של זהות. משבר זה נובע מהשאלה שהגבר ההטרו-סקסואל שואל עצמו: מי אני? ואם אני=דיכוי-האחר, אז שיהיה כך כדי שאוכל לחוות את העצמי הברור שלי.

בעקבות הפרדיגמה הפמיניסטית כדאי שנפנה לעוד מקרים של הצבעה על מדכא: מה לגבי אלה המקדמים את מצעד הגאווה ברחבי ירושלים ראשית כול כדי לשחרר את ההומוסקסואלים הדתיים מהדיכוי החרדי. הם מסמנים אחראי לדיכוי של ההומוסקסואל: הדתי-החרדי. ובתגובה החרדי שאינו מקבל את טענת הפלורליזם התרבותי חש שהליברליזם מדכא אותו יותר מאשר הוא מדכא את האחר-ההומוסקסואל, מדכא אותו מלפעול כרצונו בגטו הפרטי של דרכי חייו.

ובמקרה אחר: שמא המבקרים הישראלים של הציונות הם למעשה יותר אנטי-ציונים מאשר פרו-פלסטינים, כך לפחות חשים ישראלים רבים, ומכאן דרך התמודדותם שאינה לקראת סיום הסכסוך אלא התמדה שלו, שכן הם הפנימו בצורה מקבעת את שאומרים המבקרים שציונות=דיכוי? או-אז ישנה התבצרות. מעשה החרם על ישראל ביצר אותה עוד יותר תחת חמימות הרחמים העצמיים המצדיים.

שמא האחראים לדיכוי של האחרים סומנו בצורה כזו שהם עצמם חשים, בלי קשר ל"מציאות", שהם-הם האחרים של העולם הדמוקרטי-ליברלי? שהם תחת מתקפה של דיכוי, כמו: הגבר, החרדי, המוסלמי והנוצרי הפונדמנטליסט, ההטרוסקסואל/ית, היהודי-ישראלי, האשכנזי… ולרוב הם נתפסים כנציגי השיח המונו-תיאיסטי.

אמן לא ידוע, אלוהים האב עם גופתו של ישוע, הולנד, המאה ה-15

תזה ב – הלא-מודע התיאולוגי

מכאן נפנה לתזה הבאה הנוגעת לעצם התימרון של האחר התיאולוגי לקראת שיח של שחרור ותקווה, תזה שהניסוח שלה נברא לפני אביב העמים הערביים.

אנו שקועים בייאוש עמוק, אחרי תקוות של פתרונות שאכזבו, לאחר גלים של הבטחות המוטחות לקרקע המציאות הבלתי פתירה: קמפ דיוויד הראשון, אוסלו, קמפ דיוויד השני, ועדיין רועם באוזנינו נאום אובמה המשיחי במצרים שזוכה לתשובת הכן-ולא הישראלית. פתרונות מושלמים שהועלו לאוויר העולם ויישומם נכשל, או פתרונות צודקים שיישומם אינו נראה באופק. הלילה כעת ואין רואים את אופק הבוקר. אך בוקר עוד יגיע, והזריחה תבלוט על רקע שחור לילה זה. שהרי אנו ניצבים היום בתוככי משבר-המיצוי של המהפכה הציונית. הייתה זו מהפכה הירואית-הכרחית, אין ספק. וחוללה שינוי משמעותי, אבל גרמה לסבל כה רב בלא צמצומו. ולא יכול היה להיות הדבר אחרת. ועתה היא נקלעה למשבר קיומי עמוק, שייתכן שייפתר בקרוב. אבל רק מתוך עומק הייאוש נוכל להגיע להסדר, ויותר מכך – להבין מה משמעותו של הסדר, שאינו רק פוליטי. הוא גם פוליטי, אבל לא רק במובן של יחסים רציונליים בין בני אדם כישויות פוליטיות.

אנשי השמאל הישראלי מכירים בכך יותר ויותר שהגיע רגע המיצוי של פעולותיהם ורעיונותיהם למען סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וגם, נודה על האמת, אף אנשי הימין הישראלי אינם בטוחים מהו השלב הבא בדרכם. הימין אינו יכול להתמיד בקיבעון של החזקת האדמות הכבושות, והוא גם כובש את עצמו מלספחן, כי בתוך-תוכו יודע הוא ששר ההיסטוריה ממתין בפינה מחויך, כשבאופן אירוני הוא מגשים את חזון המדינה הדו-לאומית. לגבי השמאל המרכזי-מתון, הוא מזמן איבד את ביטחונו העצמי, מאז מאורעות אל-אקצה, ואילו הקצה של השמאל הרדיקלי האנטי-ציוני, העסוק באופן כפייתי בפירוק יחסי הכוח, מתמיד להאמין ולייחל לפתרונות יצירתיים של מדינת כל אזרחיה שבה השונא ישב עם השונה וימצאו דרך לחיות יחד, משום מה. לשם כך, טוענים חלקם, יש צורך באמנה אזרחית שתסדיר את הישיבה יחד. וגם יש הרואים בפתרון הדו-לאומיות את המזור, אבל נקלעים שוב לשאלת ההסדרה של הפוליטיקה הפנימית בין הגורמים השונים, וזאת בלא לשאול מה יהיה הדבק המחבר בין שני האתוסים הלאומיים הכה שונים זה מזה, וכה שונאים זה את זה.

השמאל איבד את דרכו ולא ימצא אותה בקרוב, וזאת בשל עיוורנו ביחס לבעיה ולפתרונה. הבעיה אינה פוליטית, אינה אזרחית, אלא מיתית. היא מצויה במתחם של העולם המיתי-דתי. הפתרון, על כן, יימצא רק בתוך אותה מיתיות. אבל לא בהסדרתה, בביטולה, כמו שמייחלים גורמים מסוימים, וגם לא בוויסותה למישור "בריא" יותר, אלא בפעולה מתסיסה עוד יותר שלה, של הפוטנציאל שלה, המשחרר לעיתים. הזנחנו את המיתוס הארכאי לטובת הגורמים שמתסיסים את הסכסוך, ועתה העת לדרך אחרת.

כדאי היה, למשל, שהשמאל הישראלי ילמד מהמרקסיזם הדרום-אמריקאי שיודע שכדי לקדם סדר-יום מהפכני משחרר ואוניברסלי אין ברירה אלא לדחוף עקרונות מופשטים באמצעות מיתוס מכונן וכרזימטי המדרבן את ההמונים. ולא רק זאת, יבוא של עקרונות אזרחיים-אוניברסליים (מתוך הגדרת האידיאות האירופאיות של שחרור ושוויון כאוניברסליים) למציאות המזרח-תיכונית באופן גס, בלא לקחת בחשבון את ההקשר המקומי, אינו אלא במקרה הרע אימפריאליזם תרבותי מעוות, ובמקרה הטוב – פוריטניות אקדמית המעקמת את האף לנוכח כל מה שמריח דתי, מיתי, מיסטי והמוני, תוך הגדרתו מיד כפשיסטי, לאומני, כוחני וכו'.

אם כן, הפתרון נעוץ במשחק במגרש המיתי, תוך כינון מחדש של כל המערך המיתי עד ידי מציאת מפתח אחר המשנה את כל שדה המשמעות. כלומר אם המאבק הוא אתני-לאומני-כוחני, נבוא עם עקרונות אוניברסליים משחררים, אבל נגבה אותם במפתח חדש שישנה את שדה ההזדהויות כולו, על ידי כינונו מחדש; מפתח שאם יהיה מספיק חזק הוא יפתה את התיאולוגי לחולל שינוי פנימי כמו מתוך עצמו.

גוסטב ויגלנד, האב

תזה ג – הביתי הלא-ביתי

ומכאן לתזה האחרונה הנוגעת לימי המחאה האחרונים. היא הוקראה בערב תשעה באב במאהל רוטשילד וזכתה לתגובה השותקת של הקהל.

בימים אלה סערה מאיימת בשם הבית למוטט את הביתיות הישנה לעבר ביתיות חדשה. רוח-עולם מקומית שנישאת על כתפי סטודנטים ועובדים עמלים המבקשים בית, פרנסה, מוצא. אמנם המחאה הנוכחית מדברת על הצורך בהפיכת הסדר הכלכלי-חברתי הישן, כך שהמדינה תשרת כבית את כולם (בלא רפלקסיה מהו אותו "כולם"), בעצם חלוקת ההון, אלא שחלוקה זו אינה יכולה להתגשם בלא טיפול שורש במתח החילוני-דתי והמתח היהודי-ערבי, מתחים שהם בבסיסם זהותיים, ושמהווים חסמים לשינוי סדר העדיפויות הלאומי. הבסיס הממשי הוא הלא-מודע האידיאו-תיאו-לוגי המניע למעשה את בנין-העל המטריאלי, אם נהפוך שוב באופן אירוני את הפירמידה המרקסיסטית. יתר על כן, את הממשי התיאולוגי יש לדובב בעדינות ולא בחשיפה אלימה של ה"אמת".

דברנו כאן הם אולי תשובה למי מאלו החושבים שהאזרחי-חילוני הוא תחום נקי וניטרלי בלא רוח רפאים תיאולוגי צמוד, שאפשר לכונן כאן צ'יק-צ'ק סדר-יום אזרחי על בסיס אוניברסלי, ושאחרי הצהרת פיוס יפה ישבו כאן כולם באחוות עמים ודתות שונות. הרוח העכשווית טורפת את הקלפים הישנים של זהויות פנים-יהודיות כמו מזרחי/אשכנזי ומארגנת מחדש את שדה המסמנים ימין ושמאל, תוך המתנה דרוכה מול שדה הזהויות של דתי/חילוני וערבי/ישראלי. רוח פרצים שחודרת אל פנים הבית, מניפה את יושביו החוצה ופנימה בלא שידעו להיכן בדיוק ישתייכו.

הבית הביתי היה מושאה של הציונות עוד בתחילת דרכה (מתוך תחושה תמימה לעתים שאין זה בא על חשבון הביתיות הפלסטינית). התשוקה הייתה יותר מכול לבית קבוע עבור היהודי הגלותי שחש זרות וניכור בביתו האירופאי. כך ממש במובן מעורר החלחלה של מושג "המאוים" של זיגמונד פרויד. המאוים הוא בו-זמנית הביתי והלא-ביתי, תחושת הביתיות הלא-ביתית. הציונות ביקשה את המנוח הזה, אל הבית הלא-אמביוולנטי, אל הבית הביתי, אל הנחלה, אל הנורמלי ואל האזרחי, תוך ניתוקו למעשה מהחוץ התיאולוגי, מהזרות האלוהית-טרנסצנדנטית לעבר בית פיזי.

במובן הזה, מה שנתפס הרבה פעמים כפוסט-ציוני, כפוסט-מהפכני או כאנטי-ציוני מתבטא למעשה כהגשמה של הרצון העמוק ביותר של מגמות מסוימות בציונות המקורית. אלא שכפי שחשש גרשום שלום, האזרחי הזה יגלה מהר מאוד שהקדוש, התיאולוגי, אינו מוכן להיוותר מחוץ לבית, אינו מוכן לאפשר קיום נורמלי, אזרחי. במיוחד יבוא האיום על האזרחי כאשר זה יגלה אורך רוח כלפי זהויות ומיעוטים לא-יהודיים-אורתודוכסים שהשיח הלאומני-תיאולוגי רואה בהם ערב-רב ערב השמדה. את האיום הזה חווה החילוני הליברלי כאשר שליחי אלוהים וחרון אפו עלי-אדמות ביקשו לרסק את ביתו הסמלי, את בית המשפט העליון בירושלים (ובהקשר לכך ראו מאמרו של יותם חותם על היהודוקרטיה כאן).

ניתן לקשר זאת לתחושת האין-האונים של צעירים ישראלים רבים בימינו, שמוחים על אי-יכולתם לרכוש בית, אבל ניתן גם לטעון שמה שעומד בבסיס תביעה זו אינו רק הצורך האמיתי בבית פיזי עם קירות וחדרים ברחוב אבן-גבירול בתל אביב. שמא מה שמניע באופן מודע או בלתי מודע הוא תחושת העלבון, האובדן של תחושת הביתיות, התסכול על כך שהטריטוריה האזרחית שלהם מאוימת על ידי האחר התיאולוגי-הקדוש-הדתי, כשזה מסמן להם שישראל אינה ביתם, וגם לא הייתה בדיעבד. לאורך השבועות האחרונים התוודענו למאמרים שונים בעיתונות, במיוחד המקוונת, לקינות צעירים חילוניים (ואשכנזים ברובם יש להודות) המחפשים ביתם מחוץ לארץ, מחוץ לבית, במיוחד מסיבות כלכליות, ולא רק. במיוחד בולטת התופעה במאמרים המתייחסים להגירה של צעירים לגרמניה, כדבר שבשגרה. הלא-ביתי השרוף משמש בית אלטרנטיבי.

עתה, כשמהפכה אזרחית ישראלית כזו מתרוממת ועולה ומבקשת את הבית אבל חזרה גם את תחושת הביתיות עבור האזרח, נשאלת השאלה כיצד ניצב האזרחי הזה אל מול התיאולוגי שהפך מזמן גם ללאומני? האם אפשרית מהפכה אזרחית תוך אדישות מוחלטת למשלב התיאולוגי של חיינו, שהרי אנחנו כביכול אתיאיסטים?

או שמא אפשר אחרת? מה בדבר האפשרות של תיאולוגיה ביקורתית? תיאולוגיה חדשה שאינה מתלהמת את דבר הקדושה הבטוחה, אלא תיאולוגיה מרוסקת ומגמגמת. היש אפשרות של עבודה ביקורתית הנוטלת מהתיאולוגיה היהודית את ביטחונה העצמי, את תחושת הביתיות שלה, תוך החדרת זרות לתוכה, תוך כינונה מחדש, כינון מחדש של השדה התיאולוגי-הלאומי-המיתולוגי, כדי לחלץ ממנו את הממד האמיתי והעמוק שבו, שבראשיתו לא היה אלא אזרחי קדם-פוליטי. זהו עצם האופק האנושי כפי שבא לידי ביטוי באתוס המקראי הראשון, בקינה על חורבן בית האלוהים, שממשילה למעשה את תחושת האובדן של הבית האישי והביתיות האזרחית בכנען אי-אז.

גבעתיים, ‏18 בספטמבר 2011

פנייה לקוראות

בנשימה הקצרה שבין מהפכה עולמית למלחמה טוטאלית, רצינו לעצור לרגע ולהעלות נושא שמטריד אותנו. לשם כך אנחנו חורגים ממנהגנו וכותבים ביחד.

כשהקמנו את ארץ האמורי, בפברואר 2009, הכוונה לא היתה לייסד בלוג אישי נוסף, גם לא משותף. הרגשנו שחסרות במות לכתיבה איכותית בעברית, על ענייני השעה ומעבר לה, ורצינו לתרום במשהו למילוי החלל הזה. לא בכדי, אם כן – מיד אחרי שהאופי של הבלוג קיבל את דמותו הראשונית – הפצרנו בקוראינו להפוך בעצמם לכותבים. “כותבים אורחים" קראנו לזה.

ובעצם – “כותבת אורחת". שכן אפשר לומר שאת הבעיה עליה אנחנו רוצים לדבר היום, צפינו כבר אז. התשתית של וורדפרס מחייבת להעניק איזו תווית לכל הכותבים האורחים, והעדפנו את צורת הנקבה. חשבנו שזו דרך לגרום לנשים להרגיש יותר בנוח, רצויות יותר, מה גם שבאמת אין הצדקה לדבוק בצורת הזכר.

בשנה וחצי שחלפו מאז הכותבות האורחות הפכו לחלק חיוני ובלתי נפרד מארץ האמורי. מתוך 231 מאמרים שפורסמו כאן, 65 – כלומר יותר מרבע – הם לא של עפרי, גם לא של גל, וגם לא של "האמורי" המסתורי. בחודשים האחרונים השיעור הזה גדל עוד יותר. אלא מה, שהכותבות האורחות הן כמעט תמיד כותבים. רק 15 מהפוסטים פורסמו על ידי נשים, והשיעור הנמוך, נמוך מאוד, של נשים בולט גם בקרב המגיבים בבלוג. במשעולי הפייסבוק זה הפך לסוג של בדיחה. היה כבר מי שכתב בגאווה אחרי שפרסמנו את הפוסט שלו: “עכשיו גם אני כותבת אורחת".

המצב הזה מפריע לנו. אנחנו רואים בו את הכישלון הגדול ביותר של הבלוג הזה. היינו רוצים להבין למה זה ככה, ואיך אפשר לשנות את זה.

למעשה, כבר בחודשים הראשונים לקיומו של מוסד הכותבת האורחת חשבנו שהמצב הזה לא סביר. אבל חשוב להסביר שברוב מוחלט של המקרים, אנחנו לא מזמינים את הטקסטים שמתפרסמים כאן. הפוסטים האורחים פשוט נוחתים בתיבת הדואר שלנו, ואם הם נראים לנו מתאימים אנחנו מפרסמים אותם. לכן, עד לא מזמן, היה נראה לנו שאין הרבה מה לעשות לגבי הגבריות הבולטת של האנשים ששולחים לנו טקסטים, מלבד סגירת הבלוג לחלוטין.

כרזת האופרה הקלה "פיגמליון וגלתיאה", 1845

היו שהרגיעו אותנו, והסבירו שהחשיבה על ייצוג היא אנכרוניסטית – כי באינטרנט, בשונה מעיתון או תוכנית טלוויזיה, אנחנו לא תופסים שטח בעיתון של אף אחת, אלא מי שרוצה יכולה לפתוח בלוג משלה. ואכן, יש לציין שמחוץ לטריטוריה של ארץ האמורי נשים הן דווקא דומיננטיות בבלוגוספירה. הנה, רק לפני כמה ימים התפרסמה עסקת הענק של רכישת שליש מ"אתר הנשים סלונה" על ידי שירה מרגלית. באותה הזדמנות הוזכר בכמה מקומות שרוב הבלוגוספירה היא נשית, ורק בבלוגים העוסקים בפוליטיקה, תקשורת או עניינים סמוכים יש הגמוניה בולטת לגברים.

ובכל זאת, או דווקא משום כך, אנחנו לא חושבים שאפשר להסתפק באמירה כמו "נשים כבר יכתבו במקום אחר". בזמן הנוכחי זה כמעט מובן מאליו לומר, שאי אפשר לנהל דיונים על כל מיני שאלות גורליות כשכמעט כל המשתתפים בדיון הם גברים.

דרך אחת להתמודד עם המצב הזה, הוא להכריז על עצמנו כמיעוט. באותה מידה שלימודי גבריות הפכו בשנים האחרונות לתחום משגשג, אפשר אולי להכריז על ארץ האמורי כ"אתר בנושא גבריות" או "במה למחשבה גברית". יותר מכך: אפשר לטעון, שנושאים מסוימים שעולים כאן בבלוג, ומוצגים כנייטרליים, הם למעשה נושאים הצבועים בגבריות.

הנה דוגמא: בסמסטר האחרון, התקיים באוניברסיטת תל אביב סמינר ושמו קריאה בקפיטל של מרקס. מי שהשתתף בסמינר הזה (וזה כולל לא מעט אנשים שכותבים כאן בבלוג וקוראים אותו) זוכר אולי שמספר הסטודנטיות בכיתה היה ממש קטן, באופן בולט ביותר. בדיון השתתפו כמעט רק גברים.

כל זה בתקופה שבה מדעי הרוח הם תחום די "נשי" – אם לא ברמת הסגל הבכיר, לפחות ברמת הסטודנטים לתארים השונים. אז מה ההסבר לגבריות הבולטת של הסמינר על הקפיטל? האם, בלי ששמנו לב, מרקסיזם הוא עסק של גברים, כמו סטייקים או כדורגל? האם "אידיאולוגיות" או "מלים גדולות" הן עניין גברי?

אולי. אבל אולי מוטב שנימנע מהעלאת ספקולציות. גם ככה יש משהו בעייתי, על פניו, בפוזיציה שלנו. אנחנו שני גברים שמדירים – אמנם ממש לא במתכוון אבל בפועל — נשים, וגם מכים על החטא. אכן, יורים ובוכים. במובן מסוים, המאמר הנוכחי עלול להיות המשך של הבחירה בתווית "כותבת אורחת", כלומר תקינות פוליטית במובן הגרוע שלה (היחיד?) – קוסמטיקה שנותרת כמעט תמיד מעל פני השטח. לכן אולי מוטב להימנע מהסברים, שהרי הסברים, בכל הנוגע לא/נשים אחרים, תמיד מסתכנים בפטרונות.

בכל מקרה, אנחנו מאמינים ששיחה שאין בה נשים היא פחות מעניינת ופחות רלוונטית. לכן היינו רוצים לפתוח דיון על הסוגיות שהעלינו – גם בכלל וגם בהקשר הספציפי של ארץ האמורי. כמובן, אנחנו פתוחים לביקורת – עלינו, על סגנון הכתיבה והתגובה בבלוג, על הזהות המינית שלנו, מה שרק עולה לכן (או לכם) על הדעת.

ובנוסף, היינו רוצים לפנות אל הקוראות של הבלוג הזה ולומר להן: בואו! ובפרפראזה על התיאורטיקנית אריאלה אזולאי נאמר: "בואו לחיות איתנו שוב! אנחנו צריכים אתכן! נמאס לנו כבר לראות מסביבנו רק פרצופים של אלה שדומים לנו. ברור לנו שאיננו יכולים לחיות לבד. אנחנו זקוקים לאחר, ואין אחר קרוב מכן.

בואו! בואו נחיה כאן יחד!".

נתזים (δ): נמצאה התרופה לסטרייטיות

אחרי הפדופיליה, אמריקה נשטפת בפאניקת זואופיליה. זאת, בעיקר בעקבות פרשת מעצרו של תושב אוהיו שהואשם בקיום יחסי מין עם שלושה כלבים וסוס. בביתו נמצאו סיפורים ארוטיים, בובת מין של כבשה וכן הספר Dearest Pet העוסק בתולדות הבסטיאליות. בעקבות כך, מחוקקים באוהיו קוראים להחמיר את הענישה בנושא

הכונו: ב-2 לאוגוסט ארה"ב עומדת ליפול לקטסטרופה כלכלית עקב משבר הורדת דירוג האשראי הצפוי, ולסחוב איתה את כל העולם

ספרו של שאול קלנר על משלחות "תגלית" מסביר כיצד אווירת ה-having fun של הטיולים משמשת כמנגנון אידיאולוגי להשתקת ביקורת על הנעשה בישראל

מאמר מעניין של איתמר רדאי על נפילת יפו ב-48'. לטענת המחבר, הרקע לכניעה הצבאית של העיר הגדולה ביותר בפלסטין היה קריסה חברתית ונטישה המונית שנגרמה בין השאר עקב ההפגזות. עוד טוען רדאי שדווקא המודרניזציה המהירה שעברה יפו בעשורים שלפני המלחמה, והתהוותה של שכבה בורגנית קוסמופוליטית, תרמו לנטישתה המהירה – בדומה לשכונות עשירות בירושלים

ב-2004 הכריז הוביל המטיף האוונגליסטי הקוריאני פול צ'וי את "צעדת ירושלים", שבה קרא לקוריאנים להגביר את מעורבותם בעולם וליטול לידיהם את ההנהגה מידי ארה"ב. היה זה אחד מרגעי המפתח של תנועת "הציונות הקוריאנית" שמשגשגת בעשור האחרון. מיסיונרים קוריאנים ציונים ונחושים גם יוצאים לאזורי עימות, ביניהם אפגניסטן, שם אחד מהם נחטף ונערף

ונועם חומסקי מוקיע את חברו לשעבר הוגו צ'אווס על פגיעה בדמוקרטיה

יותר מבעבר, הכתיבה האקדמית על ספרות עשויה לעניין גם קוראים לא אקדמאים

בהמשך לפולמוס החומוס שהיה כאן באחת ממהדרות נתזים הקודמות, מאמרו של רפי גרוסגליק על הסוציולוגיה של החומוס האורגני בישראל

עופר אדרת לא לבד: גם הבריטים שואלים מה קרה לאינטלקטואלים שלהם?
ורשימה של 300 האינטלקטואלים המובילים בבריטניה (טוב, לפחות יש להם 300 אינטלקטואלים)

כתב העת Journal of Islamic Marketing פילח את תתי-התרבויות של הצעירים המוסלמים בהולנד. אחד הסגנונות הבולטים הם ההיפסטר האיסלאמי  

ממשלת הלייבור הבריטית דנה בחשאי בהשלכות של חציית שיא תפוקת הנפט (פיק אויל) בשנים הקרובות והסיקה ש"התוצאות יהיו חמורות"

ההיסטוריה של הגיי באר

למה חנונים משתלטים על העולם?

בין שנת 1997 ל-2002 עלה מספר הגברים בתעשיית המין באי פוקט בתאילנד מ-59 ל-1022. אגב, חלקם נשואים לנשים

כמה מאמרים נחמדים בדיסציפלינה הפורחת של לימודי גבריות: מחקר אתנוגרפי מעניין על ביטויים של גבריות בקרב פיסיקאים של פלזמה (גזים מיוננים) בארה"ב; ופרויקט בנושא גברים בתחום לימודי המגדר: כיצד גברים שלומדים פמיניזם מאשררים ומחזקים את הפריבילוגיות שלהם? ומה חוויית הקיום של גברים הומואים שעוסקים במחקר אקדמי של לימודי נשים?

לראשונה בגרמניה: מדינת המחוז נורדריין-וסטפליה הסדירה את לימודי האסלאם כמקצוע רשמי בבתי הספר

מצגת: 6 תנוחות יוגה למצבי דיכאון

בקרוב אצלנו: הטלוויזיה הממלכתית של סרביה מתנצלת על התעמולה ששידרה בתקופת מילושביץ

חזית הריאקציה

בקרוב אצלכם: יהושע הס מהמגזין הכהניסטי הקול היהודי מתאר את פשיטת השב"כ על מערכת האתר. וכאן אפשר לתרום לקול היהודי לצורך קניית ציוד חדש

וכתבה על משת"פ פלסטיני ששוכן בבת ים, ובחסות השב"כ התעלל בנשים יהודיות

הוראות חדשות של המסדר הישועי בנושא "סקס ותלמיד הקולג' הקתולי"

ניר מנוסי, בנו של דידי מנוסי ("בדיחמין לשבת") חזר בתשובה בהשפעת מישל ולבק

לכבוד ה-4 ביולי, ארגון האתאיסטים האמריקאים יצא בקמפיין "אתאיזם זה פטריוטי", שבמסגרתו הונפו כרזות בנוסח זה

הבלוג האנטי-דתי עונה למכתבה של אתאיסטית מסורה שמרגישה שהיא ובעלה קרובים לאבד את אמונתם האתאיסטית

נמצאה התקופה לסטרייטיות: מחקר מצא שהכימיקל קווינפירול הצליח לעורר אינטראקציות הומוסקסואליות בקרב חולדות ממין זכר,  ובכלל זה non-contact erection (אבל רק אצל זכרים)

ומחקר סנסציוני שבדק את הפעילות המוחית של צעיר וצעירה הומוסקסואלים בזמן חשיפה לתמונות פורנוגרפיות גילה כי שניהם "גילו נטייה לעוררות מינית גבוהה יותר כלפי בני מינם מאשר כלפי בני המין השני". בין השאר, נצפתה פעילות יתרה באונה הקדמית, האונה האוקסיפטלית, המוח התיכון, ההיפוקמפוס, התלמוס, ו(איך לא) האמיגדלה. ונשאלת השאלה: לא היה יותר פשוט לשאול אותם?

הדימויים: ורונסה / לדה והברבור; ברוס ובר / צ'ופ סואי; ושתי יצירות שנכללו בספר Dearest Pet

נתזים (β): אם אתה לא מנוצל, כנראה שאתה פרזיט

איורים: אתנסיוס קירשר (1601-1680)

יואב פלד ואורית הרמן מסבירים בהרחבה לשמאל העולמי ב-New Left Review את הפאזה הפוסט-פוסט-ציונית של האינטליגנציה הישראלית העכשווית (או במלים אחרות: בכירי גילמן וקפה נח), תוך התייחסות לשלושה ספרים שיצאו כאן לאחרונה:  "משטר זה שאינו אחד" של אריאלה אזולאי ועדי אופיר, "תשוקת החלוצים" של בועז נוימן ו"במלכודת הקו הירוק" של יהודה שנהב.
לטענת המחברים, המשותף לשלוש היצירות הוא ההבנה של קריסת קונספציית שתי המדינות. בין השאר, הם מבקרים את הערפול, לשיטתם, בפרוגרמה הפוליטית של שנהב בדבר דמוקרטיה הסדרית במבנה של קנטונים; את היעדר התוכן בפרוגרמה של אופיר ואזולאי; ואת הרהביליטציה של השפה הציונית שגלומה בספרו של נוימן. כל מי שמחויב לערכי הנאורות צריך לטענתם לתמוך בפתרון פשוט: מדינה דמוקרטית לא-אתנית ובעיקר חילונית בין הים לירדן.

ריאיון מעניין ב-New Left Project עם התיאורטיקן הסוציאליסט ליאו פאניץ',על הדרכים שבהם השמאל העולמי יכול לצאת מהמשבר בו הוא מצוי. פאניץ מזכיר שגם במאה ה-19, עברו כ-40 עד 50 שנה בין כשלון השמאל במהפכות 1848 לעלייתו המחודשת בסוף המאה. לכן לא צריך לאבד תקווה. בנוסף הוא טוען שפוליטיקת הזהויות "גמרה את הסוס", לאחר שהשיגה הישגים אבל גם  גרמה להטמעה של נשים ושחורים בשיטה הקפיטליסטית

מפלגת הירוקים, שהיתה בעבר המפלגה הרדיקלית ביותר בגרמניה, הלכה והתמתנה במשך השנים. אחרי שניצחה בבאדן-וירטמברג, יש לה עכשיו סיכוי ממשי לנצח בבחירות הפדרליות הבאות. עיתונות השמאל בגרמניה דנה בהרחבה בסיטואציה: האם השמאל יכול לתת בירוקים אמון? האם הם מוטרדים ממצבן של הקבוצות החלשות בחברה, או רק מהיערות והמורשת האדריכלית של שטוטגרט? ודי צייט מציג את ההיסטוריה של המפלגה מאז שהכניסה לבונדסטאג היפים רדיקלים עם זקנים

בית המשפט בצרפת פסק שמשתתפי תוכניות ריאליטי ראויים לשכר מינימום על שעת עבודה כמשתתפים בתוכנית. עו"ד שניצח בתביעה מסתער עכשיו על תוכניות "האח הגדול", שבהן עובדים המתמודדים 24 שעות ביממה, וטוען: מדובר בעבדות

פרויקט נחמד של FP על פרוזה של דיקטטורים: הסיפורים הקצרים של מועמר קדאפי, האלגוריות הפורנוגרפיות של סדאם חוסיין ושל סטאלין וביקורות הקולנוע של קים ז'ונג איל (שכתב לא פחות מ-1,500 ספרים)

אז איך בעצם נראו חיי המין של המעמד הבינוני והנמוך בעשורים שלפני המהפכה המינית? ספר חדש ומעניין מנסה להציג לא את המין שדוכא, אלא את המין שהיה

הדיון הציבורי על שאלת מהגרי העבודה מתעלם לרוב מהצד הדתי שיש לשהות בישראל מבחינת המהגרים עצמם. מאמר בכתב העת Feminist Review עוסק באופן שבו עובדות סיעוד פיליפיניות בישראל מקנות לשהות ולעבודה שלהן פה משמעות רוחנית נוצרית (תודה לעידו)

הפגנה של עובדות תעשיית המין בברלין מול ה-Schaubühne, שהדיר אותן מדיון על זנות

תרבות המנגה מגיעה לשיאים חדשים של פופולאריות בקרב צעירי גרמניה

המדריך לסקס בטיולי תגלית מספק כמה המלצות לצעירים האמריקאים שהחליטו להיות פעילים מינית בזמן שהם מגשימים את זיקתם לפרויקט הציוני. בין שאר ההמלצות: לא לקנות קונדומים ב-makolet; להיזהר מחיילים שרק רוצים את הדרכון שלך כדי לעבוד בלוס אנג'לס; ובעיקר – לא להזדיין עם מורי דרך ועם נהגי אוטובוס (תודה לחגי)

הפמיניזם נהנה מפריחה חסרת תקדים בפולין

גם הימין וגם השמאל משלבים בימים אלה בין אנטישמיות לפילושמיות ומתאמצים להבחין בין "יהודים טובים" ל"יהודים רעים". היהודים צריכים להתנגד, טוען הסוציולוג קית קאהן-האריס

אנטון היסן: שחקן הכדורגל המקצועי הראשון בהיסטוריה שיצא מהארון

נרציסיסטים – לא מה שחשבתם

ספר חדש על להט"בים בשמאל האמריקאי של שנות ה-60

וביוגרפיה חדשה של מלקולם X

חזית הריאקציה

ועוד סוג של מדינה אחת: בעוד הגזענות והסגרגציה מגיעות לשיאים חדשים בימין, בחוגי ימין מסוימים צומחת תנועה אידיאולוגית חדשה ומסקרנת, התובעת להשתחרר מהיגיון ההפרדה ולהטמיע את הפלסטינים בעם היהודי. בדומה לשלמה זנד ואחרים, טוענים חברי הקבוצה שהפלסטינים הם יהודים שהתאסלמו, ומביאים עדויות ל"ערבים שמניחים תפילין שמוחבאים בגרביים". לטענתם, "הגיעה זמנה של התנועה הציונית להשלים את יעודה ולפעול לביצוע השיבה האמיתית – זו של הפלשתינאים לעמם המקורי, תוך צירופם ללאום הישראלי ללא כפייה בענייני דת, כמקובל בהלכה היהודית הרלבנטית לארץ ישראל". אחד מדובריה הרהוטים של הקבוצה הוא המוסיקאי דודו אלהרר – אדם מעניין כשלעצמו. לאתר שלהם קוראים "התחברות"

במגזין "פטריוט ישראלי" לא שונאים רק ערבים ופליטים, אלא גם יפאנים – ודווקא בזמן אסונם. בניסיון להסביר ולהצדיק את רעידת האדמה, מסביר המגזין שהיפאנים הם מניאקים

ד"ר לאשה דארקמון על הקונספירציה היהודית באמנות המודרנית. וזאת, בלשון המעטה

לפני כמה שבועות נמצאה ליד ההתנחלות רבבה גופתו של הרב משה טלבי, רב צבאי בדרגת רס"ן מחיספין בגולן. המשטרה הודיעה שמדובר בהתאבדות. הקול היהודי טוען: "טלבי  לא ראוי לפגיעה הזו בשמו הטוב." אז מי הרוצח?

אמריקן ספקטייטור מוכיח, באופן די משכנע, שיותר עשירים מצביעים לדמוקרטים מאשר לרפובליקנים

מגזין האינטרנט "ההומו השמרן" מתוסכל שוב מהמפלגה הרפובליקנית, מושא תשוקתו. זאת, בעקבות מנהיג סטודנטיאלי מבטיח של ה-GOP שכינה את יריביו nerds and fags והזהיר אותם שהם יצטרכו להתאושש מכאב בתחת. חוץ מזה קורא המגזין להומואים צעירים לא להיות הומואים ו"להשיב מלחמה" כשהומופובים מציקים להם

אחרי שהימין המילטון-פרידמני פיתח את רעיון הוואוצ'ר כמודל תקציבי למערכת החינוך, הטלגרף מביא הצעה לטיפול בבעיית ההשמנה הקיצונית באמריקה על בסיס עקרונות השוק החופשי: ואוצ'רים לשמנים

הלקאה עצמית! כן! עוד הלקאה עצמית!

זהר ויימן-קלמן

בפוסט מלפני כמה ימים, ישי דיבר על הלקאה עצמית כחלק מחוויית היסוד של הפוליטיות הרדיקאלית בישראל, ואין לי אלא להסכים איתו. אני רוצה להתייחס לשליליות הנרמזת במושג "הלקאה עצמית", בדומה נגיד ל"אוננות אינטלקטואלית", עוד פעילות חביבה שמשויכת, על מנת להעליב, כמובן, לאותם "שמאלנים יפי נפש". כשם שיש לי ויכוח עם אותם אנשים הממעיטים מערך האוננות, אינטלקטואלית ואחרת, גם לגבי הלקאה עמדתי היא אחרת, שכן הלקאה זו מגלמת בתוכה פוטנציאל למעבר בין תפיסת הקורבנות העצמית היהודית להכרה בקורבנות שפשע הכיבוש הישראלי ייצר וממשיך לייצר. יש על מה להרגיש רע, וכדאי מאוד להרגיש את זה.

השליליות המיוחסת להלקאה נובעת מהעונג הנרמז בהלקאה זו, ואכן הלקאה היא אחת ממגוון הפעילויות המכאיבות  שמטרתן לגרום הנאה בקהילת הבדס"מ (BDSM). בתוך קהילה זו, האלימות השוררת בעולם מתורגמת לסט של פרקטיקות בין אישיות שמבוססות על הגדרה מחודשת של "הסכמה". הסכמה זו היא הקובעת את מרחב הפעולה (או ה"משחק" כפי שהוא נקרא בתוך הקהילה) כמרחב בטוח, בתוכו יש לכל המשתתפות את הזכות ואפילו החובה למקם את עצמן בתוך מערך הכוחות המתהווה. סוג הפעולה והכאב שהיא תביא עימה איננו מוכתב מראש, אלא נקבע בין המשתתפות בתקשורת החותרת להבטיח את ביטחונן וטובתן של המשתתפות.

תקשורת זו היא קריטית בדיוק על מנת לאפשר מרחב בו משתנים הכללים הנורמטיבים. כך, ה"לא", שהפמיניסטיות של שנות ה-70 נאבקו להבטיח את מעמדו, את זכותה של כל אישה להגיד "לא" (ועל כך אני ובנות דורי אסירות תודה) במשחק בדסמ"י אינו דווקא מובן כ"לא", ובמקומו נבחרות מילות מבטח (safe words) חלופיות. בתוך המשחק שימוש במילת בטחון באה במקום ה"לא" החד משמעי, והיא תמיד מסמנת "סוף משחק", את היציאה מהמרחב הבדסמ"י והשיבה אל יחסי הכוחות השיוויונים שכוננו את המשחק עצמו. שימוש במילת מבטח אלטרנטיבית מאפשר התנגדות שהיא בתוך תחום התשוקה לכאב, שהיא למעשה חלק ממימוש הכאב שבהסכמה, הסכמה שבלעדיה לא נכיר את הגבול הקדוש בין "די" ל"עוד".

ללכת עם ולהרגיש בלי

השמאל הרחב (בשורותיו נמניתי בגאוה בנעורי ועוד נמנים בו רבים ממכרי), זה הנהנה כבר זמן רב מהלקאה עצמית, שימש מאז אוסלו (ואולי אפילו לפני) כפנים הנאורות של ישראל, כהוכחה בעולם שישראל באמת באמת רוצה שלום. אבל אם יש משהו אחד שהשנים האחרונות הוכיחו, זה שישראל באמת באמת לא מוכנה לעשות מאומה למען השלום הזה, במיוחד לא משהו שחס וחלילה יכאיב לה. והרי למה לה? כך קריאות ה"די לכיבוש" הפכו לחלק מהתדמית הישראלית שאפשרו, בטוויסט אירוני, דווקא את המשך הכיבוש.

סתירה זו מקיימת את לב הלוגיקה הפטישיסטית. לפי פרויד, הפטישיסט הוא זה שדוחה את ההכרה במציאות כואבת (נגיד של הכיבוש, או במקרה של פרויד, מציאות העדר הפין של האם) ומוצא סיפוק בתחליף שהוא בהכרח 'לא הדבר עצמו' (שיח של שלום במקום כיבוש, תחתוני נשים במקום העדר הפין). פרויד מצביע על כך שלבעל הפטיש אין שום רצון או אינטרס להרפא, משום שהירפאות משמעותה אובדן: הכרה בהעדר, וויתור על הפטיש שכיפר על העדר זה. כזה הוא מצבו של השמאל, שנאחז בשמאלנותו כהיאחז הפטישיסט בתחתוני אימו. ורבים בעולם נאחזים גם כן ב"שמאל" זה, כאות לרצון טוב ישראלי, גם כשהעובדות בשטח חושפות מציאות קשה פי כמה.

השמאל יכול לזעוק "די" ו"לא" בלי שום חשש לשינוי אמיתי, בלי שישתנו הכללים. שמאל זה כואב את הכיבוש, כואב את ההלקאות והסטירות, אך זהו כאב נשלט ונסבל, וכן, אולי, אפילו נעים לפרקים. זה סוג כאב שקל להסכים לו, ולמעשה השמאל לא נדרש באמת לתת לו את הסכמתו, וכך נשאר יחסית בנעימים במיטה עם שאר חברי המפה הפוליטית, עד כדי כך בנעימים שאפשר לחשוב שמדובר בזיון די פרווה (המקבילה ל"ונילה", בניגוד למין בדסמ"י).

אבל אם נעבור להגיון בדסמ"י, אולי יסתבר שמה שקורה איננו פרווה כלל ועיקר, והגיע זמן להכיר במשחק, ומתוך כך לבחון מקרוב את כלליו, ולהבין כיצד אפשר להשתמש בהם ולשבור אותם. כך נוכל להבין בדיוק למה אנחנו נותנים "הסכמה", ומה נמצא מעבר לקו האדום (או הירוק). הכרה זו היא שתיתן לשמאל "מילת מבטח" שתוכל אולי לסמן את סוף השתתפותו בסצנת המשחק הספיציפית הזו, על מנת לכונן (או לפחות לדמיין) מערך כוחות חדש וצודק בישראל/פלסטין.

B D S וגם M / בפשיזם נלחם

אני רוצה להציע את תנועת הבד"ס (Boycott Divestment and Sanctions) כאופק חדש דרכו נוכל לחשוב על התנגדות, סרוב ויציאה מהמשחק, בה בעת שהוא מזמין סוג חדש של כאב בהסכמה. זהו, אם כן, בד"ס בסדמ"י, חרם שבהסכמה, שמזמין את הכאב מבית ומחוץ, תוך קבלה מודעת של העונשים הממשלתיים והבינלאומיים. החרם על ישראל מאיים לשנות את כללי המשחק, ולמעשה גם החרם וגם חוק החרם שאושר בקריאה ראשונה משתתפים בכינון משחק חדש שבו עלול לכאוב באמת. זהו רגע קריטי שבו ישראלים עשויים להתחיל לשלם את מחיר הכיבוש וכן את מחיר ההתנגדות לכיבוש. בנקודה זו השמאל (ובהגדרה מעורפלת זו כוונתי בגדול לאוכלוסייה תומכת שלום אך מתנגדת לחרם, עוד הגדרות יתקבלו בברכה) נמצא איפשהו בין הפטיש לסדן, שכן מתוקף היותו ישראלי הוא נמצא בסכנת חרם בינלאומי, אך בהתנגדותו לכיבוש אין לדעת מתי חוק החרם הישראלי יחול גם עליו.

הקריאה הישראלית לחרם, שתומכת גם ביוזמה הפלסטינית וגם בביצועה הבינלאומי מכירה סוף סוף במציאות הבלתי אפשרית של הכיבוש. קיומנו כאן במזה"ת תמיד יהווה סתירה, ובכך אולי לא נתגבר על הפטיש, אבל נוכל אולי להתחיל להבין ולהשתמש בו. כך, אותן "סטיות" כמו התחתונים הורודים שהוצגו למטרת השפלה בפוסט אחר בבלוג זה, הופכות בקהילת הבדס"ם לעוד פרקטיקה לגיטימית שחוגגת שונות וסתירות במקום להוקיע אותם. אפרופו סתירות, אני רוצה גם להכיר במידה שבה קריאה לחרם יכולה להוות הון תרבותי, כפי שנידון גם בבלוג זה. מזל שבתוך הגיון הפטיש אין ברירה אלא להעמיד בו זמנית דבר והיפוכו, ובתוך פרקטיקה בסדמי"ת אנחנו יכולים גם ליהנות מכך, וללבוש בגאווה את הסוד הגלוי של תחתונינו הוורודים, של שאיפתנו להיות גם ישראלים גם צודקים.

המעבר מהעמדה הפוליטית שאפשר הכול, גם כיבוש וגם שלום, בלי לשלם על כך מחיר קשה, הוא עצמו מעבר כואב, וייתכן שהלקאה עצמית לא תספיק לכך. ייתכן שמה שנחוץ זו הלקאה טובה מבחוץ, וזה מה שמציע החרם. בתור פיתרון  (פחות דרמטי מהפתרון שפרויד מציע בעקיפין לפטישיסט, שהוא לפנות לאהבה הומוסקסואלית, וכך למצוא באובייקט התשוקה את הפין האבוד של האם. אגב, אין אצל פרויד אישה שיש לה פטיש, אבל זה כבר דיון אחר), כדאי לו, לשמאל, לוותר על שאיפתו לנישואי אושר ועושר וסקס פרווה עם שאר מדינת ישראל, בלי להכיר באלימות שמתקרבת אל נקודת שבירה, בדיוק משום שאין לה מילת מבטח או הסכמה בדסמי"ת.

החרם, במידה שהוא באמת יזיק לישראלים, יקרב אותם למציאות הפלסטינית, המציאות שבה אי אפשר לתת לכיבוש להמשיך. הקריאה הישראלית נחוצה כדי לגייס עזרה מבחוץ לסיום הכיבוש, בדיוק משום שהסיסמאות של השמאל כבר מזמן הפכו לכלי רטורי בשיח הפשיסטי, לחוד החנית של הדחקת הכיבוש. הקריאה הישראלית היא זו השוברת את הלבנת הכיבוש בשיח של שלום. הקריאה הקווירית הישראלית לחרם מהווה צעד עוד יותר חשוב במאבק ב"הוורדה" (pinkwashing) של הכיבוש בעזרת שיח זכויות להטב"י (זוהי גם נקודת המפגש הברורה ביותר בין "BDS וגם M" ואכן סיסמא זו לקוחה מהבלוק הטרנסי הרדיקאלי במצעד הגאווה בירושלים ב- 2010). זוהי זעקה ישראלית לעזרה מבחוץ, שתאפשר התגייסות נרחבת של הקהילה הבינלאומית שעוד מהססת לצדד בבד"ס פן תראה אנטישמית.

וכן, יש פעילי בד"ס אנטישמים, ובכלל פעילים, כמו אלו שישי מציג, שפשוט לא כואב להם, וזה מדאיג פוליטית. לא ברור לאן החרם יוביל, ואיך ייראה אזורנו, במקרה הטוב או במקרה הרע, אם הוא ישיג את מטרותיו, אבל אני נמשכת לחרם פשוט מתוך הכרה נואשת שמשהו חייב להשתנות, כדי ש"די" יהיה "די" ולא "עוד". אני רוצה לקוות שהוספת הקול היהודי-ישראלי, שכבר "מרגיש רע" אבל מוכן להתמודד עם הכאב שבשינוי אמיתי, יעזור להפוך את הבד"ס לתנועה משמעותית. זאת בעצם ההזדמנות שלנו לקחת אחריות על ה"לא" שלנו, ואם נקבל עלינו בהסכמה מודעת עול חדש של כאב, מתוך אחריות יתרה על הכאב שאנו גורמים, אולי זה יעשה, בסופו של דבר, טוב לכולם.

נ.ב – זה פוסט מפחיד לכתוב, בתור יהודיה נודדת הנהנית מהפריוולגיה של הגלות והזוהר של ההתנגדות, אך מסתכנת בהדרה הן מהשיח הפנים-ישראלי ממנו באתי והן מהשיח היהודי-אמריקאי בתוכו אני חיה. כוונתי לפתוח שאלות ולעורר פה דיון מתוך התשוקה והכאב, על כל פניהם.

נתזים: מיכאל בן ארי צדק

תוך 5 שנים לא יהיו יותר דירות פנויות בברלין. כבר עכשיו המחירים מזנקים

בצרפת, בת יאורים למיניהם (כלומר עיתונאים פרו-ישראלים אלימים) פתחו בקמפיין אגרסיווי בפייסבוק נגד סטפאן אסל, פעיל פוליטי ניצול בוכנוואלד ולוחן רזיסטאנס בן 91, לאחר שהביע תמיכה בחרם על ישראל. בעקבות האירוע מתעוררת שוב השאלה באיזו מידה אפשר להאשים יהודים באנטישמיות

ממצאים מעמק האינדוס בהודו מגלים מעין גן עדן אבוד: ציוויליזציה רגועה ושוויונית שבה נשים מילאו תפקיד דומיננטי

צרות במשפחת דומונט שאוברג, אימפריית המדיה השולטת ב"פרנקפורטר רונדשאו", "ברלינר צייטונג", "קלנר שטדטאנצייגר" וחלקים מ"הארץ":  אלפרד נוון דומונט, המכונה der Alte, הוציא לחופשה כפויה את בנו, קונסטנטין נוון דומונט, ששימש בשנים האחרונות מו"ל של עיתוני הקבוצה. הרקע הוא ככל הנראה שערורייה שבה הסתבך הבן, שנחשף כמי שכתב טוקבקים מלוכלכים בבלוג לביקורת התקשורת

הפרשן המוסקבאי המוערך אנדריי גוסב חוזה בקייב פוסט עתיד קודר לרוסיה: לטענתו, תהליך ההתפוררות של ברית המועצות הוא בלתי ניתן לעצירה, והוא עתיד להימשך גם ברוסיה עצמה. הסיבה היא בעיקרה דמוגרפית: ההגירה הנרחבת של סינים לרפובליקות המזרחיות, שהופכות את הרוסים שם למיעוט, ותהליך דומה שקורה עם מוסלמים בקווקז. למה שלא נשלח לשם את ליברמן לפתור להם את הבעיות

משטרת מלבורן פשטה על ביתו של מנהל פסטיבל סרטים כדי להחרים את העותק של סרט הזומבים ההומו-אירוטי La Zombie של ברוס לה ברוס

העולם התת קרקעי, אתנסיוס קירכר (1602–1680)

 

האם בבריטניה לא נשארה מוזיקת מחאה?

מלחמת השמצות בין אליס שוורצר, הפמיניסטית הבכירה בגרמניה, לשרת המשפחה השמרנית כרסיטינה שרדר (באנגלית). השרה אמרה שהיא לא מבינה איך אפשר לטעון שלהיות לסבית זה הפיתרון לשליטה הגברית, או משהו כזה

לטובת העתיד של כולנו, חייבים לעצור את הרהביליטציה של גורג' וו' בוש

מצגת: עשרת ספרי ההיסטוריה המעניינים של הסתיו, ביניהם Clean: An Unsanitised History of Washing ו-A People's History of the World

ביוגרפיה חדשה של שרה ברנאר; וגם של ז'אן אמרי, "הפילוסוף מאושוויץ"

ופיליפ קרלו, הסופר שכתב ביוגרפיות של רוצחים, מת

אבות הלאומיות הגרמנית במאה ה-19, כמו ארנסט מוריץ ארנדט, זוכים ליחס מכובד כ"פטריוטים" בלתי מזיקים. אך האם יש לראות בהם את מבשרי הנאציזם?

במרכז העיר ינה שבמזרח גרמניה היתה עד 91' כיכר על שם קרל מרקס. אחר כך קראו לה על שם פטר פטרסן, פדגוג משפיע שהיה, אפעס, גם נאצי ואנטישמי. עכשיו נזכרו בזה, ויש פולמוס

ואיגוד המתעמלים ETV בהמבורג לא טרח להסיר את הצלב קרס מהקיר של הבניין הראשי שלו

בקיצור: מיכאל בן ארי צדק.

תמונת הסטודנט מנפץ השמשות בהפגנות נגד הקיצוצים הדראקוניים באוניברסיטאות מייצגת את מאוויה הכמוסים של בריטניה לשחרור דיוניסי אלים, טוען הגרדיאן

כיצד הפכו הירוקים בגרמניה – בעבר המפלגה הרדיקלית ביותר במפה הפוליטית שם – למפלגה הכי לוהטת בסקרים, אבל גם למפלגת קונצנזוס משעממת?

מדעי הרוח, אויבי העם החדשים: New Left Project מראיין את הפילוסופית אונורה אוניל לרגל הקיצוצים האכזריים של קמרון

נרקיסים בביצה: על שמאלנים והטרדות מיניות

1.

מבט חטוף בבלוגיאדה ובפייסבוקיאדה (בביטוי הקולע של אילת מעוז) מלמד שהנושא החם בספטמבר 2010 הוא הטרדות מיניות. הדיבור הזה נמשך כבר כמה חודשים – בעיקר סביב המאבק בשייח ג'ראח והקריאה לפעילים לבוא להפגנות ב”לבוש צנוע” – אבל השבוע זכה לעדנה בעקבות מאמר שקרי של אחת רוני אלוני סדובניק, שמסתבר מתקרבת לאחרונה ל"מסורת" וחושבת שהומואים לא אמורים לצעוד בירושלים. כמה צדקנים תפסו טרמפ על המאמר, ואחד מהם אף הרהיב עוז וקרא להחרים את ההפגנות בשייח ג'ראח, כל עוד הפעילים לא משנים את גישתם לזכויות נשים (טוב שהוא לא דרש שהמטה ישנה את עמדתו גם ביחס למצבם של המקדשים הטיבטיים בלהסה).

אין לי את הכלים להכריע בסוגיה האמפירית – אילו הטרדות היו, וכמה בדיוק, ואם היה ניסיון אונס או לא היה. אני מקבל את קביעתה של אילת מעוז, לפיה גם בשמאל (ואפילו אצל ערבים!), יש הטרדות מיניות, כפי שיש באוניברסיטה או בבית הספר או בתנועת הנוער. יתרה מכך, כפי שמעוז כותבת, הסוגיה הזו רחוקה מלהיות "מוכחשת", ובשמאל הרדיקאלי יש על זה הרבה דיבור ומחשבה. השאלה המעניינת יותר, בעיניי, היא מה הדיבור הגובר הזה – מה שפוקו היה מכנה התפוצצות שיחנית – מלמד על הדימוי העצמי של חלקים בשמאל הישראלי, ולמה זה קורה דווקא עכשיו. הנחת המוצא, כמובן, היא שהעובדה שמשהו קורה היא לא הסבר מספק לעובדה שמדברים עליו – לא כל שכן שמדברים עליו יותר מבעבר – שהרי קורים המון דברים שלא מדברים עליהם.

הישות שאני רוצה לדבר עליה היא "השמאל הנרקיסיסיטי". כדי להבין על מה אני מדבר תנסו להיזכר בהפגנות שמאל בכיכר, אי אז בשנות התשעים (ולא רק אז). אנשים הלכו לשם כי הם נהנו לראות אנשים כמוהם, לבנים כחולי עיניים שמדברים עברית טובה. הם אהבו לשמוע את השירים שלהם ולהיזכר בימים היפים בקיבוץ או בתנועה. אם נחשוב על פעולה פוליטית כמימוש של חירות, אז ההפגנות בכיכר היו לכל היותר מימוש של החופש להסתכל במראה. היה אמנם את אוסלו ורצח רבין אבל רבים מהאנשים שבאו לעצרות האלה לא שאלו את עצמם, לפני ההפגנה, מה האינטרס שלהם, מה הם רוצים להשיג באמצעות הפעולה הזו. היה להם טוב, והם הרגישו שטוב להם, והם באו לכיכר כדי לחגוג את העובדה שטוב להם, שהם יפים ומוצלחים ובהייטק.

הנרקיסיזם של השמאל ההוא לא פס מן העולם, שהרי מסתבר שהרבה אנשים באים לשייח ג'ראח כי הם נהנים להסתכל במראה. אחרת הם לא היו מאיימים שלא לבוא לשייח ג'ראח אם לא יאפשרו להם להסתכל במראה, להיות בדיוק מה שהם רגילים להיות. חנה בית הלחמי, למשל, מעדיפה כנראה ללבוש מכנסיים קצרים, להיות כביכול "עצמה" בשדרות רוטשילד, במקום לבוא לשייח ג'ראח במכנסיים ארוכים.

יש אנשים שבאים לשייח ג'ראח, כך אני למד, לא כדי לממש את החירות שלהם כאזרחים – לקדם את האינטרס שלהם בביטחון ויותר חירות – אלא כדי "לעזור לפלסטינים”, ולכן אותם פלסטינים אמורים כביכול לקבל את פעילי השמאל המתייפייפים "כפי שהם", במחשוף. והרי זה לא מפתיע, כי חלק מהדימוי העצמי הנרקסיסטי שאני מדבר עליו מורכב גם מהאלטרואיזם המוסרני הזה. אנחנו היפים, הלבנים, וגם אלה שעוזרים. אנחנו "המחנה הפריבילגי" ולכן לנו אין אינטרסים. אצלנו הכל שפיר. אנחנו באים לשייח ג'ראח כדי להלבין את רגשי האשם שלנו (כפי שכתבה יפה שרה חינסקי, בהקשר אחר, על האמנות הישראלית) ולהיזכר כמה שאנו טובים. שיגידו תודה.

מה האלטרנטיבה? פשוט מאוד: תסתכלו על האנשים שפועלים יום יום בשייח ג'ראח, על אבנר ענבר למשל, המואשם על ידי הצדקן הנ"ל באיומים ובהפחדות. בניגוד לאנשי "החופש להסתכל במראה", ענבר ואחרים מעוניינים בחירות ממשית יותר. הם מבינים שהדיכוי בשייח ג'ראח ובמקומות אחרים מאיים גם על האינטרסים שלהם, על היכולת לחיות חיים מלאים בארץ הזו, ובעיקר על היכולת לחיות אותם לאורך זמן. הם גם מבינים שהאמצעי – או אחד האמצעים – כדי לקדם את האינטרס שלהם הוא מאבק משותף עם תושבי שייח ג'ראח, אלה שגורשו מהבתים שלהם לפני יותר משנה. הם יודעים היטב שהם פועלים במגבלות – וכל חירות ממשית היא מוגבלת – ואחת מהן היא שתושבי ותושבות המקום משתייכים לתרבות קצת שונה, שאכן אינה מצטיינת ביחסה לנשים. היות שהם חפים מההתנשאות והיומרה המאפיינת הרבה צדקנים – והיות שהם מבינים שנשים ערביות יוכלו להילחם על הזכויות שלהן רק אם ייפסק הדיכוי והן ייזכו למרחב דמוקרטי – בעצמן, בלי שחנה בית הלחמי תעשה את זה בשבילן; היות שכך, הפתרון של מטה המאבק לדילמה, פתרון שנראה לי סביר לחלוטין, הוא לבקש מהפעילים להפגין רגישות.

אומרים לי ש"גם לליברלים יש רגישויות". אני לא בטוח למה המסמן הזה, “ליברלים", מרפרר. אני מקווה שהוא לא מרפרר אליי, גם אם אני יכול להזדהות לעתים עם המשמעות של המילה. בכל מקרה, נדמה לי שיש איזה עיקרון בסיסי, כזה שאני יכול לייחס לנאורות או לקאנט (בתקווה שזה מזכה אותי מאשמת ה"רלטיביזם"), לפיו אדם אולי לא צריך להיפטר מהרגישויות שלו, אבל עליו לבחון אותן באופן ביקורתי, ולעתים גם להשהות אותן או לזמן מה אם מתעוררת תכלית ראויה – כזו שתסייע לקדם את האינטרס היותר בסיסי שלו בחירות. אני חושב שלאור המטרה הראויה של שייח ג'ראח, הדרישה להשהות את הרגישות שלך לשעתיים בשבוע – וללבוש מכנסי שלושת רבעי – היא בהחלט סבירה. ואם תגידו לי שהרגישויות שלכן לא מאפשרות את זה, אז אני מניח שהדיון לא יכול להמשיך. הרי במאה שערים הרבה גברים לא יסכימו ללבוש ג'ינס לשעתיים בשבוע, ולא משנה כמה אנסה לשכנע אותם. כך שאם מאה שערים הפכה מופת בעבור ה"ליברלים", אז שיבושם להם.

אומרים לי שזה לא לעניין שרק נשים נדרשות להתפשר. התשובה שלי לזה כפולה: ראשית, גם אני כגבר צריך להתפשר. השירות הצבאי שלי, למשל, הוא חלק חשוב מזהותי כגבר ישראלי. לא אסכים לוותר על הזכות לחשוב עליו ולעבד אותו ולדבר עליו. אבל כשאני מגיע לשייח ג'ראח אני לא מדבר על הצבא שלי. עוד דוגמא: חלק חשוב בזהות של הפלסטינים בשכונה, אני מניח, הוא רתיעה עמוקה מיהודים, אלה שגירשו אותם מסרפאנד (היא צריפין) ב-1948 ומשייח ג'ראח ב-2009. אבל כשהם מפגינים עם יהודים הם משהים את הרגישות הזו, לבטח לא מפגינים אותה יותר מדי.

שנית, זה נכון שנשים נדרשות לא אחת להשהות את המטרה הפמיניסטית הצודקת שלהן כדי לקדם מאבקים אחרים. אבל אני בכלל לא בטוח שזה העניין. מה נדרש כאן בסך הכל? האם לפגוע בייצוג הנשים בדירקטוריונים? לאסור על לבישת מחשוף בפומבי? לבטל את חוק ההטרדה המינית? לא. בסך הכל הן התבקשו לא ללבוש מחשוף שעתיים בשבוע. צודקת נעמה כרמי שהעניין הוא לא "לבישת גופיות" אלא הריבונות של האישה על גופה, החירות שלה להחליט מה ללבוש. אבל מה שנדרש פה מהאשה הוא לא לוותר על חירותה, אלא לממש אותה בכך שהיא תחליט לא ללבוש גופייה שעתיים בשבוע למען מטרה צודקת, כזו שתסייע לקדם את החירות שלה בטווח הרחוק יותר. דווקא מפני שהלבוש של האשה הוא פוליטי – כמו שכותבת נכון חנה בית הלחמי (הדבר הנכון היחיד שהיא כותבת) – אז הוא כפוף לשיקולים פוליטיים. אני לא מתיימר לעשות את ההחלטה הפוליטית הזו בשביל אף אשה, אלא רק להצביע על שיקולים רלוונטיים ולשים דברים בפרופורציות. הרי אף אשה לא נדרשה להתלבש בצניעות, הן התבקשו לעשות כן וההחלטה היא כולה שלהן. ייתכן שבית הלחמי חוששת שיותר מדי נשים יחליטו בניגוד לצו האדמו"ר(ית).

הפער בין הדרישה המינימלית לא ללבוש גופייה – שחיונית להישגים פוליטיים ממשיים בשטח – לבין הפראזות המנופחות על "אידיוטים מועילים" וזיכרונות ממהפכת אוקטובר, מעלה את החשד שיש פונקציה אחרת לפראזות. הפונקציה שלהם, אני רוצה להציע, היא לסמן מחדש גבולות, גבולות שהתערערו בשנה האחרונה הן בגלל העלייה בעיסוק בדו לאומיות (והתפוררות פתרון שתי המדינות) והן בשל הגילויים הממשיים של פוליטיקה דו לאומית בשטח, דוגמת המאבק בשייח ג'ראח. אי אז בכיכר רבין הערבים היו רחוקים מספיק, לא היה צריך לדבר כל כך הרבה על זה שהם מפחידים.

ההטרדה המינית, והחשש מהטרדה מינית – האימה מהגבר הערבי – הוא מנגנון במתיחת גבולות בין ה"שמאל הנרקיסיסטי" לבין מושאי האלטרואיזם שלו – הלא הם הערבים. השיח הזה משמר את הגבר הערבי במרחק, כמי שלעומתו מזדקקת שוב הבהירות והרפלקסיביות של האישה הלבנה. אבל כמובן שזה לא רק אצל נשים – היות שמצטרף לזה הדיבור על פגיעה אפשרית בזכויות פרט אחרות, של הומואים למשל, בסיטואציה דו לאומית עתידית. לא בכדי שיח ההטרדה המינית מהווה תירוץ להשפרצות של שביעות רצון עצמית. למשל: אנחנו "אנשי שמאל שמאמינים במוסר הומאניסטי וקאטגורי, בשוויון ולחימה בדיכוי", כותב נמרוד אבישר.

החופש להסתכל במראה הוא לא רק פאתטי – הוא מדומיין. אם מישהי מעדיפה להיות חופשייה במחשוף בבית קפה בתל אביב, על פני להפגין בשייח ג'ראח, היא מוזמנת לעשות כן. אבל בישראל של היום, החירות לשבת בבית קפה כמעט שקולה לחירות לדמיין שאני יושב בבית קפה. זה אכן עניין מדומיין לחלוטין לחשוב שתוכלי להמשיך לשבת במחשוף בשדרות רוטשילד ולא לעשות דבר כדי להגן על האינטרסים שלך, כולל פשרות לפעמים. הרי פשרה היא ביטוי של מגבלה על החירות אבל גם של החירות עצמה, כי זה אני שבוחר בפשרה.

לסיום חשוב לחדד איזו נקודה: המאמר התחיל בהטרדות מיניות אבל התרכז בסוגיית הלבוש הצנוע. הסיבה לכך היא שבאמת אין לי מה לומר בעניין ההטרדות, כלומר ברור לחלוטין שבאונס ובהטרדות מיניות צריך להילחם ולטפל באופן נקודתי ומערכתי. אני רק טוען שהדיבור על הטרדות מיניות הוא מוגזם, במיוחד שהראיות לכך די דלות – ובמיוחד שיש הטרדות בהמון מקומות אחרים. הטענה היא שהדיבור המוגזם הזה – המשתלב היטב בשיח הפומפוזי על הצניעות – בא לשרת פונקציות אחרות. יתר על כך, לא נראה שלדוברים הרהוטים אכפת בכלל שהם פוגעים קשות באחד המאבקים החשובים והמרגשים שהתעוררו פה בשנים האחרונות. יש כאן שמאל שמעדיף להתענג על עצמו – על ידי הבחנתו מאחרים – במקום לפעול בשטח.

למול זאת, כל איש ואשת שמאל צריכים לשאול את עצמם מה הם מעדיפים: לפעול לשינוי המציאות או להיות נרקיסים בביצה?

2.

גם אם היו מקרים בודדים של הטרדות, צריך להיזהר מלגזור מזה מסקנות פוליטיות גורפות מדי שיאיימו על המאבקים המשותפים בשטח. יש מעשים שהם מגונים באופן מובהק, כמו גניבה, או הטרדה מינית, או הטרדה של מיעוטים בכלל; אבל במעבר בין הדיון המוסרי המופשט לדיון פוליטי, כזה הממקם דילמות מוסריות בזמן ובמרחב ספציפיים, יש להתחשב במגוון משתנים אחרים. המעשה נותר מגונה לכשעצמו אבל עולות שאלות באשר לפעולות שיש לגזור ממנו.

השבוע מישהו אמר לי בקפיטריה באוניברסיטה כאשר סירבתי לפנות את השולחן שלי: "תפסיק להיות ישראלי, תהיה נחמד", עלו לי דמעות בעיניים. הרגשתי שהופכים אותי לאובייקט, ולא הצלחתי להתרכז בכל השעות שאחרי. אחרי זה הוא בא להתנצל, והתברר שהוא פרופסור בבית הספר לעיתונות ע"ש פוליצר, ואף חתן פוליצר בעצמו. כששמע שעבדתי ב"הארץ" (שזו הוכחה שאתה "נאור" בקרב ליברלים מלוקקים) הוא אמר: “תבין מאיפה אני בא: ישראל יותר ויותר מבודדת את עצמה". אבל זה לא עזר. ההפך. הרגשתי שאני צריך להיות ישראלי–טוב כדי שהוא לא יעשה לי אובייקטיפיקציה כישראלי, והרי גם ישראלי–טוב הוא סוג של אובייקט. אני מניח שזו הדילמה הנצחית של המיעוט – חוויה שאני פוגש עתה לראשונה.

בכל מקרה, עד כמה שהאמירה שלו היתה מגעילה ומטרידה, אני יודע היטב שיש הרבה מאוד אנשים, בדרך כלל פלסטינים, שסובלים הרבה יותר ממעשי ישראל, יותר מהדוקטורנט היהודי–ישראלי באוניברסיטת קולומביה. לכן אמנם הבעתי את שאט הנפש שלי בפני העיתונאי המהולל וסיפרתי על האירוע לכמה חברים. ואולם, אם עולה השאלה האם עלבונות כאלה צריכים לגרום לנו לחשוב מחדש על המאמץ הראוי לבודד את ישראל בעולם, כאמצעי להפסקת הדיכוי – התשובה שלי ברורה: לא.

נתזים: דומואים והמיניות הפשטונית

יוסףה מקיטון מספרת על ההתכתבות המשעשעת/מזעזעת שלה עם מומחה ללימודים הומוסלביים ועורך באתר Gogay לאחר שהתבקשה לכתוב על 10 תחנות תרבות בחייה, והזכירה באחת מהן את השב"כ. היא מסכמת: "גוגיי הוא אתר תקשורת של הומואים שרוצים להיות לב הקונצנזוס הציוני. לשם כך הם צריכים להיות יותר מאצ'ואים מגברים סטרייטים ולהוכיח את שייכותם לקולקטיב הלאומי"

אחרי ששיחררו, גאלו והושיעו את אוכלוסייתה של דרום אפגניסטן מהדיכוי הטליבאני, התוודעו החיילים האמריקאים למוסד מפתיע: מתברר שעשרות אלפי גברים פשטונים מבוגרים מחזיקים ילדים בני 9 עד 15 על תקן "מאהבים". החזקה של ילד אחד או יותר היא סמל סטטוס פשטוני, וגם הדרך העיקרית להתגבר על האיסורים המיניים הכובלים בנוגע למגע עם נשים. למרבה המבוכה, האמריקאים חושדים שגם נשיא הבובה קרזאי מחזיק ילדים, שלא לדבר על אנשי כוחות הביטחון האפגניים שמדברים בלי הפסקה על סקס עם ילדים

מקבץ קצר בנושא סוף העולם:

החדשות הטובות הן שהאפוקליפסה תבוא, החדשות הרעות הן שחלקנו נישאר בחיים גם אחריה. כך יראה העולם שאחרי סוף העולם

בעידן שינוי האקלים, הפנטזיות העתידניות לא עוסקות כבר בשינוי החברה אלא בדרכי הישרדות בעולם עויין, מדווח הפרייטאג

סוף העולם לא יבוא ברגע אחד, אבל אם נסתכל סביבנו נראה שהקריסה הסביבתית קורית כבר עכשיו ומשנה בהדרגה את החיים בעולם. איך חיים עם האבל והידיעה בדבר החורבן הסביבתי של העולם?

טוני ווד מדווח בהרחבה מיקוצק שבסיביר, ומתאר את ההפשרה המהירה של שכבת הפרמרוסט שתשפיע כנראה לא מעט על חיינו

וספרו של ההיסטוריון הצבאי גווין דייר "שדה הקרב: כדור הארץ" מנסה לתאר את המלחמות העולמיות והמאבקים על משאבים שתגרום ההתחממות העולמית

כולם אוהבים לצחוק על רגש האשמה הליברלי (liberal guilt). אבל בעצם מה כל כך רע בו?

הפטריארכיה כבר מתה, הגיע הזמן להיאבק בקיריארכיה (שלטון השליטים)

ספר חדש על אורגיות ואווירה דקדנטית בחצרו של הקייזר האחרון וילהלם השני

לא עוד חיוכים מאולצים: למעמד העצום של נותני השירות האמריקאים מתחיל להימאס והם מתכוננים למרד

בספרו האחרון (ובעצם גם בספרים שלפניו), טוען סטיבן הוקינג שהפילוסופיה מתה, והמדע קרוב להשיב על כל השאלות בעלות הערך האינטלקטואלי. תתרגלו: האמת החדשה היא ה-M-theory – סוג של תורת המיתרים (שכידוע כבר ענתה לנו כמעט על כל השאלות), אבל עם 11 (!) ולא 10 ממדים. והנה תשובה די שנונה של הפילוסופים

עורכי האמורי עבדו פעם שכם אל שכם עם משכתב מסור שהתגאה בכך שבילה לילה לוהט עם ביורן לומבורג, מומחה האקלים הספקן הנחשב לאורים והתומים של מכחישי ההתחממות העולמית. עכשיו, הפלא ופלא, לומבורג חוזר בתשובה וטוען: חייבים לנקוט בצעדים נגד שינוי האקלים עכשיו

האתיקן קלייב המילטון מסביר מדוע אידיאולוגית "הסכמה זה מספיק" של המהפכה המינית אינה מוסרית, ולמה סקס מזדמן זה רע

פוחדים מאיראן? בלי ששמים לב, אמריקה של גלן בק צועדת בצעדי ענק לעבר התיאוקרטיה

קדיתה על הומואים, לסביות ופוליטיקה פאלוצנטרית בקהיר; וגרדיאן על הומואים בלבנון

ובינתיים סין בדרך להפוך למדינה הנוצרית הגדולה בעולם

מרק לילה בתיאור מעניין של פער הדורות ומרד הנעורים של הבנים היחידים הסינים נגד הוריהם העמלנים; ו-Rue89 על המיניות של הסינים הצעירים

במשאל שנערך בגרמניה בדבר דמויות מופת ומודלים לחיקוי, זכה מגיש "מי רוצה להיות מיליונר" במקום הראשון. קצת אחריו: בסטיאן שוויינשטייגר ומרסל רייך-רניצקי. אף אישיות פוליטית לא נכנסה למקומות הראשונים. מה זה אומר על מעמדה של הפוליטיקה במולדת החירות, סליחה, במולדת הביקורת השנייה של קאנט?

חסידי הסמים הפסיכדליים מוותרים על הפוזיציה של תרבות הנגד. המטרה החדשה: להפוך את ה-LSD והקטמין לתרופה רגילה נגד דכאון

אמנים באמריקה מתארגנים לעגן באופן חוקי את מעמד הגרפיטי