החייל והבהמה, הגופרית והקצפת

יעקוב ביטון  

1. מחשבות על הגנאלוגיה של המחאה החברתית

"חיים בחרפת רעב, ללא קורת גג….אינם חיים של כבוד" (דורית בייניש)

ברחביה שוב מנסחים את ההומניזם, בית המשפט העליון – הבית שליד הבית,

הומה בשקדני השפה החדשים – שעתוק מלא של הדורות,

הפטפוט היהודי המזרח אירופאי עובר כביכול המרה

אין כמדומה זכר לעיירה המזוהמת והרכילות הנמוכה – מחלת הפה וצרעת הלשון

 עברה מן השטייטל אל  היכלות שיש נוצרי, האסתטיקה והמתודולוגיה מתאחדות

שם  כבר נידון עתיד גזע האדם החדש – על ראש גבעה כמובן.

 

2. גבול העונג המותר של האוראלי

אפשר ועדיף להתפרנס מן השפה, היהודים הבינו זאת היטב, ללא אדמה, גלות אחרי גלות

נשארה מולדת אחת – הלשון!

וככל שהיא ריקה תנועותיה מסועפות יותר, בנייניה ראוותניים

אחר כך יגיעו היהודים החדשים,  בגלימות ומגפיים שריח העור עוד חריף מהם

וירתמו את המופע הריק הזה לדהירה עמוקה אל המקום – אודיסיאה משלנו!

ארץ ישראל השלמה!

*

עם תום תקופת הסרדינים המבאישים של הלאומיות בשנות השבעים, והמעבר ההדרגתי אל סוכר סאונת השעשועים הנבובה של אמריקה,  מיצתה החברה הישראלית את כל האבולוציה שידועה למערב. מתח והרפיה, שכול וצחוק פרוע, החייל והבהמה, הגופרית והקצפת.

זו המתכונת והיא תישאר המבנה הנפשי של בני הארץ הזו, עד קץ פלאות.

אחרי החורבן שאיראן תמיט על ישראל במקרה של התקפה על מתקני הגרעין שלה – תחזור תקופת העדנה של החיילים. הלהקות הצבאיות ישגשגו שוב, כל הקדושים בחאקי יחזרו עם הערווה הישועית שלהם להאיר את הרחובות הריקים של תל אביב.

אולי יירו בכמה משוררים בגב. ואפילו הילת שופטי העליון תחזור לקדמותה, לימים שבהם הסוציאליזם הישראלי  הדל עוד נהגה ברור על שפתי הפוסקים, גם אם בביתם מדברים שפה שנייה.

גם פריץ החלב המופקר ביותר יישמר בזוג מגפיים מצחינות.

השופטים ברחביה נחנקו מן החלב, אין הסבר אחר לשתיקתם נוכח אלימות השוטרים.

יש מי ששומר על היונקים,  רצה הגורל ועכשיו התהפכו היוצרות והיוצרים,

הקהל התחלף, בזרם המנושל – בני יונקים מהאליטה  הבדויה הגוועת, מכים אותם עכשיו בני הפועלים מן הדור הראשון, זוהי קארמה סוציולוגית מחליאה של עבדים המתעמרים בעבדים

ובזיקה ברורה לשואה המתמשכת הזו

נותרה השאלה אם כבר מת האדון מי עדיין קובע מה מותר?

מי שאחראי לניסוח המשוכלל של השיח – חייב את התנאים הדרושים לשבת ולכתוב

כמה עני ונלעג המשורר מול הפריץ החדש –  המשפטן.

אבדה התבוסה היהודית, שוקי הסוס המשטרתי מלהיבים את שופטי רחביה

הם חפצים  באותו שוט ישן בעוד האוכף כבר מעובד עור אדם.

3.  על השתיקה המתמדת : הערה מאוחרת לנשיאה פורשת

ובכן,  נשיאה קטנה , העיירה  החדשה – רחביה ובית התפילה שלה – בג"ץ,  תמיד הייתה מערכת הזימים המפותחת של הלוויתן.

היונק הימי הענק הזה "המדינה" שתפקידכם במקור היה לפקח על תנועותיו הארוכות ורבות הכוח הפך גופכם ולחם הפנים שלכם. קולכם החלוש והאגבי מול ההפרטה הפושעת של השלטון לדורותיו הפכה אתכם לשרתי  ממסד מלאים, שרתים קטנים, אשפי להג, והנה פיתולי השפה ומבני הדקדוק והמסדרונות הבדיוניים שהיא מאפשרת בלוליינותה  – הם כל פרי עמלכם,

התנועה הריקה והמדומה של השפה, שפת הממסד

שמשתם בו כאיבר  משלים ואורגני, האוקיינוס השלטוני הפך עולמכם שאתם ניזונים ממנו, פרי המבנה המשפטי המפותל והראוותני שיצרתם הוא הסוכר שרק אתם אוכלים ממנו,

ופרצופכם התמיד המום לאחר שנעשה עוול או נחשפת רעת  ה"ארץ" שנדמה שאינה ארצכם רק מזכירים את סמטאות רחביה ההומוגניות והמופרכות,  אשר במעמקיהן שומעים סיפור חריג  מ"החוץ"  וכבר מאשרים את הכחדתו שלא יזלוג למתחם הטהור חלילה.

מה שאת וחברייך בעליון עושים מזה שנים זה סינון כמויות מים עצומות, מזרקות מפוארות של תנועה ודקויות אוראליות רק כדי להכשיר את הבליעה.

הפלנקטון הוא שהופך את רחביה לרחביה, וכך תחיי לנצח, עוד אלף שנות שלטון נאור.

ומה שחשוב לך ולכל מנגנון שלטוני שהרי אין הפרדת רשויות, כל סכל מבין את אחדות הדברים בעולם – הוא היחסים עם הציבור, זה המחצב, זה המזון, והנה גם הקמתם ענף יהודי עצום חדש – יחסי ציבור לכל קרנף. אך הציבור בסוף יודע –

אתם חוקרים ומשפטנים מהוללים של המובן מאליו.

דימויים: ארנסט הקל