לכמה זמן? לתמיד (על הכחשת הפליטות)

עומר שץ

"עם שטורפר, לאחר מכן, זה היה נורמאלי ואנושי, היה לנו מפגש נורמאלי ואנושי. הוא סיפר על כל הצער והכאב שלו. אמרתי לו 'כן, שטורפר, ידידי החביב, אנחנו בהחלט נדפקנו. איזה חוסר מזל!' "

[אייכמן בחקירתו אצל משטרת ישראל, על מפגשו עם חברו היהודי שטורפר באושוויץ; מתוך אייכמן בירושלים של ארנדט]

*

"היינו שם שמונה ימים, החיילים סירבו להכניס אותנו, הרעב והצמא היו נוראים. הישראלים ירו עלינו גז פעמיים, דחפו מוט ארוך מברזל דרך הגדר וניסו להרחיק אותנו מהגדר. ביום השמיני הישראלים עברו לצד שלנו והכניסו דרך הגדר אותי ואת נ' ו-ב'. את שאר הגברים זרקו על הצליות וגררו אותם מתחת לגדר המצרית. הגברים התחננו שמונה ימים, וביום השמיני לא היה להם כבר כוח להתנגד. היו מעולפים וצרחו ‘תהרגו אותי כאן'."

[עדות הילד האריתריאי ו']

אי שם בעולם נשמע מפעם לפעם קולם של מכחישי שואה. ובישראל לעומת זאת נערך פרויקט להכחשת הפליטות. בניגוד לדעה הרווחת, השותף הבכיר לו הוא לא אלי ישי, אלא שומרי הסף של הצדק, פרקליטים ושופטים. הם נותנים חיים לפרויקט השולח פליטים למותם שם, או למאסר עולם כאן. גירוש פליטים ממחנות המעצר בישראל לסודן ואריתריאה – שם אורבות סכנות ומספרן מאה – הוא צדו המשלים של התכחשות בתי המשפט לרבבות מבקשי מקלט העצורים בישראל.

הנה רק לפני שבועיים שלח בית המשפט העליון איזו ז'אן ולז'אן אריתריאית למאסר עולם, משום שהעדיפה שלא למות מרעב תחת גשר לה-גוורדיה, והעזה לרכוש רישיון עבודה מזויף כדי שתוכל להתפרנס. דיין משרד המשפטים קבע כי תמו ייסורי הפרנסה של עלובת החיים הזאת, שכן בבית הסוהר יסופקו כל צרכיה. בית המשפט העליון מצדו קבע, כי אישה כזאת היא סכנה לשלום הציבור.

העניין נדון במסגרת נוהל חדש שהתקינו פקידי ופרקליטי המדינה: במקרה שהחשוד שחור, נוותר על זוטות כמו חזקת חפות, הוכחת אשמה, וגזירת עונש לפי סוג העבירה ונסיבות ביצועה. מנגנוני המשפט הפלילי, יודע כל פרח משפט, נועדו להגביל את כוחו האינסופי של השלטון כלפי הפרט, שאחרת הוא עשוי חלילה להפוך למשטר אפל הנוהג בשרירות ומשליך לצינוק אוכלוסיות שלמות כטוב בעיניו.

אז במקום סנגור ושופט על חשבון המדינה, תיכף ומיד לכלא על חשבון יקר פי כמה. לכמה זמן? לתמיד. את מי? דווקא כאלה שאין די ראיות נגדם, והם כנראה חפים מפשע; או מי שחשוד בעבירה פעוטה, שאזרח ישראלי כלל לא היה מואשם בה. לאחרונה פורסם, כי במסגרת הנוהל הזה נשלחו למעצר מנהלי ללא תאריך שחרור המתלוננת והחשוד גם יחד: פליטה שהתלוננה על אונס וחזרה בה מתלונתה, לאחר שנשאלה בחקירה אם נהנתה מהאקט; ופליט החשוד באונס, שהמתלוננת טוענת כי בדתה אותו מליבה – ולעולם כבר לא נדע, היה או לא היה.

הפרויקט הסדיסטי הזה כלפי אנשים שחורים, שנועד כביכול להגן על שלום הציבור הלבן, הוא דווקא מסכן אותו באופן חמור: אם השעיר לעזאזל מושלך למעצרו המנהלי למרות שלא נמצאו מספיק ראיות נגדו והוא כנראה חף מפשע, אם המשטרה והפרקליטות פטורים מקיום חקירה ומשפט והתיק נסגר – סביר שהרוצח או האנס ממשיך להסתובב חופשי בשכונותינו השלוות.

התחביב הזה של המיניסטריונים למשפטים וביטחון פנים, נשא חן כאמור גם בעיני שופטים עליונים. ואין תמה, שבכל שנות קיומו בית המשפט העליון לא הכיר גם לא בפליט אחד. בית המשפט הנאור, לא משרד הפנים החשוך. ובאמת, אם אין פליטים בישראל, מדוע לא נשליך אלפי מתחזים לכל חייהם למחנות מעצר במדבר, ואחר כך כבר "מרצונם" יבקשו להישלח לארצות ההריגה.

אחרי זו הרגילה ליהודים, וזו הנפרדת לפלסטינים, אפשר אם כן לסמן מערכת צדק נוספת, שלישית במספר, המוקדשת לאפריקנים. אלא שגם לאחר פרשת קו 300 של הפליטים, היא פרשת הקבוצה שנכלאה בין הגדרות, עדין אין ולא יהיה מי שיקדיש לפליטים איזה דו"ח לנדוי, או סרט טוב על שלטון החוק לאפריקנים.

מדוע אין קיום עברי לפליט שחור? אפשר לחשוב על סינגולאריות השואה; או על מיליוני פליטים פלסטינים, 'מסתננים' בפוטנציה המקרקשים במפתחות ביתם. כך או כך, כשבעבר מבקשי מקלט אפריקנים גנבו גבול הם כונו מסתננים ולא הוכרו כפליטים; ואילו עתה, כשמתי המעט מתוכם נוקשים בנימוס על שער הגדר החדשה – פקידים ומפקדים, פרקליטים ושופטים, עומדים על דם רעיהם. כשהזיכרון מקוצר והלב מאובן, חיילים יהודים יורים גז בחסרי ישע, חובטים בהם במוט ברזל, מתבוננים בהם גוססים תחת השמש הקופחת.

החובה להכיר בפליטים אינה גזירה משמיים, אלא עוד חובה משפטית שישראל נטלה על עצמה בעת שחתמה על אמנת הפליטים, אי אז לאחר שיהודים התדפקו על גדר הגבול ונדחו בקש, או סבבו בימים באוניות וסופם שנקברו חיים. מצב משפטי אינו משתנה באמצעים פיסיים כמו הקמת חומות או פיזור מוקשים, אלא בצעדים משפטיים. אמנת הפליטים היא חוזה משפטי בין מדינות. כשם שאפשר להסתלק מחוזה שכירות ולהתפנות מדירה, כך יכולה ישראל למשוך חתימתה מאמנה המכבידה עליה. יש מחירים להפרת החוזה, מוסריים ודיפלומטיים, אבל בהחלט אפשר לעמוד בהם. בוודאי הממשלה היוצאת, או זו הנכנסת.

התקווה

דברים שנישאו ביום שישי 31.8.2012 מול כמה שוטרים וכעשרים מפגינים ליד כלא סהרונים

איסיאס טקלברהן 

אחים ואחיות יקרים, תודה לכולכם שבאתם.

בשם כל אלה שבאו לכאן היום, ובשם כל הפליטים כאן בישראל, נעביר היום את דברינו בחמלה:

גבירותיי ורבותיי תושבי ישראל, מכובדיי –

התכנסנו היום מול מחנה הכליאה סהרונים, לא כדי למחות בזעם, אלא כדי לחלוק איתכם את סיפורנו.

לא באנו לכאן להאשים, אלא כדי לפנות ללבכם.

היום, אנו מבקשים מכם הבנה.

גבירותיי ורבותיי, מכובדיי –

מסענו לישראל היה מסע מלא תלאות.

עזבנו מאחורינו את הארץ שבה גדלנו, ושיקרה ללבנו. אנו מתגעגעים לריח של ביתינו, להמולת הרחובות, לאהבה של העם. ולפעמים הגעגועים לבית מביא אותנו לידי שיתוק. אבל אין לנו ברירה.

אמרנו שלום למשפחות שלנו, להורים שגידלו אותנו, לאחים ולאחיות שטיפלו בנו, לשכנים שצחקו איתנו, לחברים שהלכו איתנו באש ובמים. חיבקנו אותם בפעם האחרונה, או עזבנו בחשאי מתוך חשש לחיינו.

ולפעמים האהבה כלפיהם מביסה. אבל אין לנו ברירה.

רצנו בלילה, מעבר לגבול, יודעים שעלולים לירות בנו במקום אם תגלה.

חיינו במחנות פליטים בסודאן, יודעים שחלומותינו ועתידנו ימותו אם נישאר.

צעדנו בחום לא נתפש, מתים כמעט מצמא. נאבקנו במחלות בלי עזרת רופא, בלי מיטה לנוח בה.

מצאנו את עצמנו חטופים על ידי כנופיות פושעי במדבר סיני, שעינו אותנו בברזל מלובן ובזרמי חשמל בעודנו מדברים עם יקירינו בבית או באירופה או באמריקה – כדי שקרובינו ישלמו כופר להציל את חיינו.

נכבלנו כמו עבדים במערות במדבר, עם שלשלאות על רגלינו.

ניצבנו בפני פחד נורא להיטבח לצורך סחר באיברים. לרבים מאחינו ואחיותינו פתחו את הגוף, והשאירו אותם למות. כמו חיות טבוחות במדבר. אבל לא יכולנו להציל אותם. משפחותיהם לא שמעו מהם שוב.

נאנסנו, גברים ונשים כאחד. ואחיותינו מגדלות עכשיו תינוקות בארץ זרה, לבדן.

ניצבנו בפני סכנת המוות פעמים רבות בזמן מסענו לישראל, וכשהפחד היה נורא במיוחד, בכינו. רצינו למות, כדי שהכאב והפחד ייפסקו.

ולפעמים, הזכרונות ממה שהתרחש בזמן המסע לישראל לא מניחים לנו לישון. יש זכרונות קשים מדי מכדי להתמודד איתם, אפילו עכשיו. אבל לא הייתה לנו ברירה.

 

לא עברנו את כל זה כדי למצוא ג'וב בתל אביב.

נטלנו עלינו את הסבל והחרדה כדי למצוא כבוד וחיים. תקווה. כי כאשר התקווה מתה, אתה מת יחד איתה כבן אדם.

חיינו תחת הדיקטטורה הברוטאלית ביותר באפריקה. החזיקו אותנו כמו עבדים. הפכנו חסרי קול. הוחזקנו במחנות צבאיים במשך יותר מעשור. הענישו אותנו, וכלאו אותנו, ועינו אותנו. ורבים מאיתנו סבלו רעב. תחת השלטון הדיקטטורה, התקווה שלנו כמעט מתה. זמן רב כבר לא חיינו, כל מה שעשינו זה לשרוד.

אבל כשהתקווה כמעט מתה, והחיים קרובים להיהפך חסרי משמעות, אינסטינקט ההישרדות מתפרץ. אתה מוכן לעמוד מול סכנת המוות, תמורת הסיכוי הקטן ביותר לתקווה. ידענו מה הסכנות שיצפו לנו בדרך, ובכל זאת התמודדנו איתן, רק בשל הסיכוי שנהיה מסוגלים לחיות חיים של חירות.

ובסוף הגענו לישראל. ארץ דמוקרטית. עם ערכים מערביים של חירות וכבוד לחוק הבינלאומי. חברה פתוחה, עם מוסדות חופשיים, בחירה חופשית, גיוון וכבוד.

מצאנו שער לתקווה חדשה.

ועכשיו –

"אמאיס להם את חייהם…"!!!

"עד שאוכל לגרש אותם, אכלא אותם כדי להמאיס עליהם את חייהם…"

אלה הן מילותיו של שר הפנים אלי ישי מ-16 באוגוסט. אנחנו, שחווינו יותר אומללות וסבל ממה שרוב האנשים יסבלו במשך חיים שלמים. שעזבנו את מה שהתקשורת המערבית מכנה "הכלא הגדול ביותר באפריקה". ועכשיו מאיימים עלינו שניזרק למחנה הכליאה הגדול ביותר בישראל.

מכובדיי,

אנו מתחננים לרחמים.

ראינו את אחינו ואחיותינו שהגיעו לכאן מותקפים על ידי קיצונים, נשרפים ומוכים.

אנו מתחננים להגנה.

מאיימים שיגרשו אותנו חזקה לידיו של הדיקטטור.

אנו מתחננים לביטחון.

גבירותיי ורבותיי, מכובדיי,

היום איננו פונים אליכם כפליטים לפוליטיקאים. לא כשחורים ללבנים.

כי יש בינינו אמהות ואבות, ילדים, סטודנטים, מוסיקאים, חיילים, רופאים, עובדי ציבור, גיאולוגים וסוחרים.

בחיים, אנו חולקים כולם אותם פחדים ואותן תקוות.

על בסיס זה, אנו פונים אליכם כבני אדם לבני אדם… לכבוד.

תרגום מאנגלית ותצלומים: עפרי אילני

ואולי הכסף באמת נגמר

 "בחיתוך הברק נחשפו לי הרחק / הימים שנותרו בלעדי"

אלתרמן, שירים שמכבר

לפני קצת פחות מעשר שנים כתב ההיסטוריון יורי סלזקין באחד העמודים האחרונים של ספרו "המאה היהודית" את הדברים הבאים –

"בין מפני שהצליחה, בין מפני שנכשלה – המהפכה הציונית הסתיימה. האתוס המקורי של אתלטיות ונעורים, תוקפנות ונחישות נישא עתה על כתפיה של אליטה עייפה של גנרלים זקנים. חצי מאה אחרי היווסדה, יש לישראל דמיון משפחתי רחוק לברית המועצות חצי מאה אחרי מהפכת אוקטובר. הנציגים האחרונים של דור הצברים הראשון עדיין נמצאים בשלטון, אך ימיהם ספורים. בגלל שהציונות היא צורה של לאומנות ולא של סוציאליזם, ישראל לא תמות כאשר הם ימותו, אך הגנרלים החדשים והאזרחים שיבואו אחריהם יהיו רשאים לבחור איזון חדש בין נורמליות לבין אסרטיביות אתנית".
(תרגום: כרמה ושחר פלד)

אני אוהב את הציטוט הזה. יש בו משהו אופטימי. אבל לא ברור אם התחזית שלו מתגשמת. הדור החדש של הגנרלים והאזרחים כבר הגיע. הוא אכן בחר "איזון חדש" אבל לא לכיוון הנכון: כרגע נראה שהאיזון הזה נוטה לכיוון "האסרטיביות האתנית" אפילו יותר מהאיזון הקודם.

מה שכנראה נכון הוא שישראל דומה לברית המועצות בשנותיה האחרונות, כלומר בתקופת מלחמת הכוכבים. כזכור, רונלד רייגן הכריז בשנות ה-80 על תוכנית יקרה ברמות אסטרונומיות של הגנה מפני טילים באמצעות לוויינים מצוידים במערכות לייזר. בתגובה לכך, נאלצה ברה"מ להשקיע משאבי עתק משל עצמה כדי לעמוד במרוץ החימוש. אלא שלסובייטים לא היו מספיק משאבים. גורבצ'וב הבין שאינו יכול להמשיך במרוץ, ונאלץ ליזום רפורמות עמוקות, שהביאו במהירות להתפוררותה של ברה"מ.

בעידן של "כיפת ברזל", האסטרטגיה של ישראל מקבילה לכאורה לזו של ארה"ב בתקופת רייגן. אבל קל לראות שהיא דומה יותר לברה"מ. בזמן האחרון, ניכר שהוצאות הביטחון המתנפחות של ישראל מתחילות להיות גדולות על מידותיה. היו לזה כבר כמה וכמה רמזים. מי שקורא בערנות את העיתונים, יכול למצוא די הרבה מהם, אף על פי שהשלטון מנסה כמובן להקרין חוסן מקסימלי, והאנליסטים של הבורסה לא פחות. לפני חודשיים, אישרה הכנסת לגייס 22 גדודי מילואים בגיוס חריג. במקביל, הצבא מתגבר את כוחותיו גם בגבול ירדן. לכך יש להוסיף צוללות גרעיניות, קירות פלדה וכיפות ברזל במזרח, במערב, באוויר ומתחת לאדמה. בינתיים, הצבא דורש עוד 15 מיליארד  שקל (!) להתמודדות עם האיום ממצרים – ואף על פי כן בכלל לא ברור שהוא מוכן למלחמה. וזאת, בכלל בלי להכניס לתמונה את המלחמה נגד איראן.

ברור, שבידיעות האלה יש לא מעט דיסאינפורמציה שנועדה לנפח את תקציב הביטחון. ובכל זאת, הבעיה קיימת. אחת הטעויות הכי גדולות של השמאל היא ההכחשה של הסכנות הקיומיות, של מה שקרא אלתרמן "חיים על קו הקץ". אין טעות גדולה יותר מלהגיב בזחיחות ולומר שהגנרלים "סתם פרנואידים". הם אכן פרנואידים, אבל לא סתם. במצבה כמדינת מבצר, כשמערך משטרי החסות שמסביבה קורס, ישראל אכן בסכנה.

מבחינה זו, ההתפתחות המפתיעה של התקופה האחרונה אינה הקיצוץ בתקציב, אלא דווקא החלטתו של נתניהו להגדיל את הגירעון פי 2. סטנלי פישר כבר נזף בנתניהו. יש מי שחוזה שהגרעון כבר בדרך ל-8%. ושוב, גם כאן יש בלי סוף דיסאינפורמציה – הפעם מצד "ראשי המשק" והלוביסטים של האוליגרכיה הפיננסית. ועם זאת, לא הכול עסקים כרגיל. כאידיאולוג נוקשה של צמצום תקציבי, אין לנתניהו שום סיבה להגדיל את ההוצאות מרצונו החופשי, במיוחד לא בימי משבר עולמי. העובדה שהוא עושה זאת עשויה להצביע על כך שמשהו יצא משליטה. זאת הפעם הראשונה שבה מסתמן סדק משמעותי בחוסן הכלכלי שעליו הצליחה ישראל לשמור כלפי חוץ לאורך כל העשור האחרון. זה מה שמיוחד במצב המתהווה: מצור מדיני חסר תקדים, בתוך משבר כלכלי חסר תקדים.

ואיפה הרזרבות שהבטיחו רווחי הגז? נראה שהן כבר התפוגגו בין התבצרות להתחמשות, היו כלא היו. כרגע, נראה שהן דווקא צפויות לעלות לנו עוד 3 מיליארד שקל. שר הביטחון כבר הפליט כלאחר יד שארה"ב תצטרך לשלוח לנו עוד 20 מיליארד דולר. האם האמריקאים ישלמו בשבילנו את החשבונות? לא בטוח.

האם יתכן שהכסף באמת נגמר? יכול מאוד להיות שכן. כשדבר כזה קורה, אין שום סיבה שהאזרחים יידעו עליו מראש.

באופן תאורטי, הכת הצבאית יכולה לדרוש מהאזרחים להצטמצם יותר ויותר לצרכי ביטחון, כמעט עד אינסוף. יכול להיות שזה מה שיקרה, וישראל תנוהל פחות או יותר כמו אריתראה, כלומר כמחנה צבאי בלי שום מסווה של חברה אזרחית. בעצם, זה נאמר כבר במפורש, עם קמפיין "הגיוס לכולם" – שאינו אלא דרישה להפוך את ישראל ליחידה צבאית עם משמעת ברזל. השלב הבא הוא להעביר אלפי אנשים למחנות אוהלים, או לצריפים ופחונים. זה נשמע מופרך, אבל בעצם זה כבר קרה פעם, וזה קורה עכשיו.

החדשות הטובות הן שגם מחנות ריכוז עולים כסף. כמו שאמר נתניהו, אין ארוחות חינם. בנוסף, כנראה שזה לא יעבוד. יותר מאי פעם בעשורים האחרונים, הציבור הישראלי מחזיר התנגדות, ומבהיר לממשלה שאין לו יותר לאן להצטמצם. הנה, הגנרל-טייקון עודד טירה כבר פקד עלינו שבהתחשב באיומים "יש לשכוח מהמחאה החברתית עד האביב הכלכלי שיבוא, כך אני מקווה, בשנת 2014". אבל משה סילמן כנראה לא היה יכול לשכוח מהמחאה החברתית, וכך גם רבבות אנשים אחרים שחיים כמו רוחות רפאים. הצבא רוצה מהאזרחים עוד כסף, אבל האזרחים אומרים לו: "אין לי". כמו ברה"מ, החברה הישראלית לא מספיק שרירית כדי לעמוד במרוץ החימוש. אבל מולנו לא עומדת ארה"ב, אלא המציאות.

זה, שוב, מה שהופך את המחאה החברתית לחשובה כל כך, ומעניק לה משמעות מיוחדת ברגע הזה. ולכן כל מחאה חברתית היא היום רדיקלית – כלומר, כל מחאה חברתית שאינה מתקפלת, ואינה מכוונת לקידום אג'נדת הגיוס. בסופו של דבר, המחאה מציבה גבולות למרחב התמרון הסאדיסטי של החונטה התוקפנית ששולטת בנו – בזירה החברתית והמדינית גם יחד. היא אומרת לשלטון: "אם ישראל לא יכולה להחזיק את עצמה בלי להרעיב את תושביה – מצדנו שלא תחזיק את עצמה". כרגע היא אומרת את זה במובלע, אבל קרב הרגע שבו היא עשויה להגיד את זה במפורש. היא לא תצטרך "לדבר על הכיבוש" או "לדבר על ההתנחלויות". עצם ההתנגדות הקיומית יבטא משהו הרבה יותר רדיקלי: דרישה למשטר חדש. בעצם, כמו בברה"מ.

ואז, מה בעצם יקרה? התסריט האופטימי הוא הדרדרות מהירה אבל לא פתאומית: תוך כמה שבועות או חודשים, הבורסות בעולם יקרסו בעשרות אחוזים. בישראל יכה משבר כלכלי חסר תקדים בעקבות קריסתה של ספרד. יהיו לו כל מיני תוצאות, אבל אחת מהן תהיה ירידה חדה בהכנסות ממסים. הממשלה פשוט לא תוכל לבנות יותר חומות. מחנות האוהלים יישארו בנויים למחצה. בכך יתפורר מקור הלגיטימיות היחידי של הציונות כיום. פליטים ימשיכו להגיע בקצב מואץ, ולרשויות ההגירה לא יהיה מה לעשות בעניין. הממשלה תגיד לאזרחים שאין לה כסף להחזיק את מערכת הביטחון.

 כדאי להזכיר את אחד החלקים המעניינים והמפתיעים בנאומו של ראש השב"כ יובל דיסקין בפורום מג'די לפני שלושה חודשים:

"השליטה במה שקורה מעבר לגדרה וחדרה היא חלשה, גם בפן של יהודים וגם בפן של ערבים…  החלשות השלטון בישראל וכשלון הממשלה בתחום החברתי יכולים להביא לישראל "אביב" כמו שפקד כמה ארצות שכנות"

כשהדברים נאמרים על ידי ראש שירותי הביטחון, כלומר האיש שממונה על השליטה באזרחים, צריך לקחת אותם ברצינות. אבל זה היה באפריל. באותה תקופה רחוקה, עוד הכריזו בעולם שתל אביב היא אי של נהנתנות שלווה בלב המזרח התיכון הסוער. שבוע אחרי זה כבר התרחשו בתל אביב מהומות, ואחר כך הסתערות על בנקים. אם לוקחים צעד אחד אחורה כדי לבחון את המצב, אפשר לראות באירועים של הקיץ הזה אוסף של סימנים להתפוררותו המהירה של המבצר שבו אנו חיים. ואם זה המצב עכשיו, אפשר לדמיין איך הוא יתפתח בעקבות משבר כלכלי קשה.

אמנם, הציונות כבר התגברה על אינספור איומים. מביך לומר את זה, אבל אנחנו עם ויטאלי. יותר מכך: יש מסביב לא מעט ישויות פוליטיות שמצבן לכאורה גרוע יותר משלנו. אבל זאת לא ממש נחמה. ההיחלשות הזאת רלוונטית רק אם לוקחים בחשבון תסריט של מלחמה חזיתית. גם אם המשטרים העוינים מסביבנו יתפוררו, המשמעות תהיה הצפה גדולה עוד יותר בפליטים. במקום מדינות אויב יש בני אדם נזקקים שמבקשים לבוא להתארח.

כמובן, תמיד יכול לבוא דאוס אקס מאכינה – כלומר משהו גרוע יותר שיקרה למדינות סביבנו. לדוגמא, סכסוך בין שתיים מבין המעצמות האזוריות – טורקיה, מצרים או איראן – עשוי לדחוף אחת מהן לכרות ברית אסטרטגית גלויה או סמויה עם ישראל, שתיתן לה עוד אוויר. למעשה, נתניהו וברק יודעים את זה, ולכן הם רוצים כנראה לנסות את מזלם ולטלטל חזית אחרת.

*

עד כאן הניתוח של עתיד ישראל בחודשים הקרובים או בשנים הקרובות. ומה יקרה אחר כך, אחרי הקריסה? אני נוטה לקוות שישראל תתחנן לעזרה, אבל העזרה הזאת תבוא בתנאים שונים לגמרי מבעבר. זה, כאמור התסריט האופטימי.

 וכאן, לקראת סיום, הייתי רוצה להגיד משהו בנוגע לנושא הפזורה הישראלית שנדון כאן בהרחבה בשבועות האחרונים, ועל הקשר שלה לאותו קיום על קו הקץ. כי משפט כמו "מצדנו שישראל לא תחזיק את עצמה" יכול להיאמר די בקלות דעת כאשר הכותב יודע שהוא לא יהיה כאן כשזה יקרה. בנקודה מסוימת, שמתי לב לתופעה כזאת לגבי עצמי: כשאני מחוץ לישראל, או כשאני מדמיין את עתידי מחוץ לישראל, הרבה יותר קל לי לדמיין את ישראל נעלמת.

לפרקים, הסנטימנט הזה עלה כאן בבלוג – לא כל כך אצל כותבי הפוסטים אלא בחלק מהתגובות. יש כמה מגיבים שמופיעים מדי פעם בבלוג, שממש רוצים לראות כבר את בני עמם לשעבר נעלמים להם מהעיניים. בסך הכול זה די טבעי. אתם בונים לעצמכם עתיד חדש בארץ אחרת. יהיה הרבה יותר נוח אם המקום הבלתי נסבל שגדלתם בו יתנדף איכשהו. נכון, יש לכם כאן חברים ומשפחה. אבל גם לבן גוריון היו חברים ומשפחה בפולין. ובכל זאת, גורלם לא היה בראש מעייניו. בהיבט הזה, הפזורה הישראלית החדשה עלולה לשכפל את היחס בין הציונים בפלשתינה ליהודי אירופה. זה לא אומר שאתם רעים, כמו שהציונים לא היו במיוחד רעים. פשוט ככה זה.

לא מזמן, כשדיברתי עם מישהו על ההבדל האבסולוטי בין נקודת המבט של מי שחי ישראל לבין זו של מי שחי בפזורה, הוא דחק אותי לקיר ושאל אותי האם אני מוכן להתחייב שאשאר בישראל עד הסוף המר. למען האמת, אני לא מוכן להתחייב. אמנם, אני לא מצליח לחשוב מה אוכל לעשות לאורך זמן בארץ אחרת – בעיקר כי אני לא ממש שולט בשום שפה חוץ מעברית. ובכל זאת, עדיף לא להבטיח.

אבל הגורל האישי שלי הוא לא מה שחשוב כאן. מה שחשוב הוא, שתמיד ישארו מיליונים שלא יוכלו לעזוב. אנחנו מוצפים בפנטזיות על חזרה לגלות, אבל גרמניה עדיין לא נתנה לנו את מדינת תורינגיה, ואפילו לא את זקסן אנהלט. לכן, כשמדברים ברצינות על כל סוג של חזון לעתיד של המקום הזה, צריך לדעתי להתייחס למצב כאילו אופציה של בריחה לא קיימת. כאילו אין פזורה. כששמאלנים ישראלים בחו"ל מדברים על ה-BDS, על העולם אחרי הציונות, הם חייבים לשאול את עצמם אם הם באופן אישי היו מוכנים לעמוד בהשלכות של זה. אחרת זה נשמע קצת לא אמין, לא כן?

אפשר, ואפילו מומלץ, לדמיין את סופה של ישראל, אבל לדמיין אותו מבפנים זה שונה מלדמיין אותו מבחוץ.זה נשמע טריוויאלי, אבל בעצם זה בכלל לא. מרגע שחושבים על המקום הזה בלי אופציה של עזיבה, כאילו ברלין לא היתה מעולם, כל השאלות נראות פתאום כבדות ומבהילות הרבה יותר.

אנחנו באמת כאן, ממש ממש כאן. אין שום אופציה של גלות, של "יציאה מהמשחק". ואף על פי כן, אנחנו לא מוכנים לשלם את החשבון על עוד חומה ועוד מערכת הגנה מטילים. האם הייתם מוכנים לעמוד מאחורי זה?

זה, אם תרצו, המבחן המוסרי האמיתי.

המבחן המוסרי האמיתי

אורטל בן דיין

לפני כמה חודשים פרסמתי סטטוס בפייסבוק ששאל "מה אשכנזי בעיניך?" הסטטוס קיבל למעלה מ-17,000 תגובות. אחד המאפיינים הבולטים בתגובות היה האופי הסאטירי שלהן. זה שרשור שמתבונן בחזק וההגמוני ומגחיך את פרקטיקות ההתבדלות שלו. אחת התגובות לססטוס היתה "אשכנזי זה זה שאין לו עדה".

אשכנזיות – בדיוק כמו מזרחיות – הן קטגוריות ישראליות וסוציולוגיות שיש להן הלימה עם מעמד ועם הון תרבותי, כשההון התרבותי "הנכון" תמיד נקבע על יד בעלי הכוח ומשמש ככלי לסימון ושכפול אתנו-מעמדי.  מזרחיות בישראל מתווכת דרך מערכות חברתיות ותרבותיות שנשלטות על ידי הגמוניה אשכנזית. המזרחי תמיד מוגדר דרך עיניים אשכנזיות בעוד הקטגוריה של אשכנזיות נשארת שקופה ולא מיוחסת לה "עדתיות". השרשור "מה אשכנזי בעיניך?" הוא מעין טקס היפוך מבט שמאפשר לכל אחד להצביע על יחסי הכוח באמצעות ניכוס המבט (בעיניך), ובאופן אירוני וקומי  להפוך את הקטגוריה "אשכנזיות" לפחות שקופה.
מאחר והיפוך כזה הנכיח את יחסי הכוח הבלתי שוויונים בין אשכנזים למזרחים, הוא הצליח להכעיס אנשים שמאל רבים. אשכנזים לא אוהבים שמייחסים להם אתניות ומוצא. זו פריוולגיה שהם שומרים לעצמם. כולם עדות, והם סובייקטים קאנטיאנים.

בעקבות ביקורת שכתבתי על כתיבתו של הבלוגר יוסי גורביץ ועסקה בעיקר בהתייחסותו הגזענית נגד שכונות הדרום, הגיב גורביץ בפוסט משתלח וכתב כך:

"לא יודע איך להגיד את זה לבן דיין, אבל אני רק בן 42"

גורביץ השתומם מדוע אני מכנה אותו אשכנזי ומפנה כלפיו טענות קולקטיביות כשהוא רק בן 42, זאת בזמן שהוא מפזר מידי יום האשמות קולקטיביות כלפי תושבי שכונות דרום תל אביב. כך הוא כתב בפוסט הבא שלו "והתולעים צועדות":

"נוהגים להציג בתקשורת את תושבי דרום תל אביב כקורבנות. הקורבנות האמיתיים, כפי שהראו הימים האחרונים, הם הפליטים. תושבי דרום תל אביב הם בעיקר הקורבנות של הבחירות המטומטמות שהם עושים כבר יותר משלושים שנה: בוחרים בעקביות ממשלות שמחסלות את רשת הבטחון החברתית תוך שהן מנפנפות בסדין האדום של זכויות העם הנבחר כדי להסיט את תשומת לבן מהמדיניות הכלכלית שלהן, ואחר כך מתלוננים שמישהו אחר – תמיד מישהו אחר – דפק אותם. הדמון הקבוע הוא השמאל, גם השמאל הכלכלי: העובדה שדמות חלבית כל כך כמו דפני ליף יכולה להפוך בשניה לאויב האספסוף מעידה עד כמה המיתוסים הפוליטיים הימניים חזקים בקרב תושבי השכונות. מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה. לא ברור איך אפשר להתיר את הקשר הנצחי הזה, של התקרבנות שמסייעת להמשך מצב הקורבנות, אבל ברור שהגיע הזמן להפסיק את הסלחנות כלפי הגזענות שלהם. היא לא ראויה להבנה, והבנה כלפיה היא בעצמה סוג של גזענות." (ההדגשות שלי)

כשגורביץ מפזר האשמות קולקטיביות גזעניות כלפי תושבי שכונות הדרום זה לגיטימי, אבל כשזה נוגע לתדמית הנאורה שהוא משתדל לתחזק הוא פתאום שולף את הז'רגון הניאו ליברלי תוך שהוא מדבר על עצמו כאינדיבידואל בלי הקשר היסטורי ובלי מוצא, דף חלק. זאת בניגוד לתושבי השכונות אותם הוא מכנה תולעים, המון או  אספסוף. אבל הוא? שמר גורביץ ישתייך לאיזה שהיא קטגוריה ישראלית? מה פתאום. הוא אשכנזי. אין לו עדה.

ב-2/5/2008 פרסמה פניה עוז-זלצברגר מאמר דעה * בהארץ וכתבה כך:

"אבל אולי כל זה בטל בשישים לנוכח חבורת מג"בניקים גסה ועילגת אחת המתעללת בצעירים פלשתינאים בתוך ג'יפ דוהר ברחובות חברון. כאן האסון הישראלי בן זמננו, האנושי וגם הספרותי: שום ס' יזהר, ושום גיבור יזהרי, לא יושב בג'יפ ההוא בלב נחמץ ורושם במוחו פסקאות קשות בעברית עילאית"

בפסקה הקצרה מתומצתת תפישתו העצמית של השמאל האשכנזי. עוז זלצברגר מודאגת מהתדרדרותה של החברה הישראלית, זו שמבצעת כיבוש בעברית עילגת ולא ייצוגית.  אסון אנושי(!) היא קובעת, עד שנדמה כי מבחינתה של עוז כל עוד מתעללים בפלסטינים בעברית עילאית ובלב נחמץ (יורים ובוכים) נמנע אסון אנושי. בשפתם העילגת מחריבים המג"בניקים את הכיבוש הפיוטי והלירי ששקדו עליו בני דורה.

קזימיר מלביץ, קומפוזיציה סופרמטיסטית, לבן על לבן

 
"אז ככה נראה אספסוף יהודי גאה ועילג" (י. גורביץ)

כמו עוז-זלצברגר גם  גורביץ מודאג מהדרך העילגת בה נעשים פשעים. לאחר הפגנה נגד הפליטים שנערכה בשכונת התקוה במסגרת מסע הסתה מאורגן על ידי הממשלה וח"כ מיכאל בן ארי, פרסם גורביץ פוסט בשם "זעם עיוור"

לאחר קריאת הפוסט נותרת אצל הקורא  תחושה כי  אלפי תושבי שכונת התקוה – "האספסוף העילג" כפי שמכנים אותם עוז-זלצברגר וגורביץ – הריעו לבן ארי כשהם זועמים מכים, מקללים, משולהבים ומולכים כמו עכברים מהופנטים אחר בן ארי.

ואז מגיעות התגובות:
המגיב הראשון שואל:
כמה אנשים היו בהפגנה של בן ארי?
גורביץ עונה:
"הוא הביא איזה 10-20, הגיעו עוד משהו כמו חמישים, להערכתי. אבל הם יצאו בתהלוכה כשאנחנו עוד נתקענו שם, אז אני לא יודע כמה הם היו בסוף הדרך". (ההדגשות שלי)

70 איש שצועקים באלימות אמירות גזעניות וסקסיסטיות מהזן הקשה ביותר זה דבר מזעזע וחשוב שנמשיך להזדעזע ממנו. גם אדם אחד שעושה זאת צריך לזעזע אותנו, זה ברור. אולם 70 אנשים ש-20 מהם הגיעו ממקום אחר אינם "תושבי הדרום". העובדות המספריות – כפי שגורביץ עצמו מודה בהן – לא מפריעות לו  להכליל את מסקנותיו על כל תושבי שכונות הדרום. הוא עושה זאת תוך שימוש במילים שמכוונות לבטן הרכה הלאומית ומתלבט בפני הקורא האם הרטוריקה היתה היטלראית או שטרייכרית. המילים שיוצרות ההתייחסויות לשואה פונות למאגר האסוציאטיבי הלאומי, כשמיד מצטיירות בדמיוננו תמונותיו של היטלר נואם מעל בימת הרייכסטאג מול מאות אלפי אנשים שמצביעים במועל יד.

מערכות שיח דיפרנציאליות

השמאל האשכנזי מחזיק בשתי מערכות שיח דיפרנציאליות כשהוא בא לדון בשאלות של זכויות אדם, גזענות מוסר וצדק. באחת הוא משתמש כשהוא בא לדון בכיבוש, במהגרים ובאחרים הלא יהודיים של החברה הישראלית, ובשניה כשהוא בא לדון בהיררכיות וגזענות בתוך החברה היהודית. כך זה בסדר להיות גזען נגד מזרחים וזה נורא ואיום להיות גזען נגד ערבים ופליטים.

גורביץ הוא רק דוגמא קטנה לתופעה ותיקה ומוכרת שלשמחתי בשנים האחרונות השמאל הרדיקלי החל להתבונן בה ואף לעשות צעדים אמיצים כדי להתמודד איתה. גורביץ עוד לא שם. בפוסטים שלו שנוגעים לבעית הפליטים הוא מפיץ האשמות קולקטיביות חסרות בסיס, האשמות שכאשר הן מופנות כלפיו, מוציאות אותו מהכלים. ואפרורו רטוריקה היטלראית ושטרייכרית שגורביץ מזכיר, כדאי לשים לב לשימוש הנרחב שעושה גורביץ עצמו בדימויים מעולם החי כדי לתאר קבוצות ואנשים שלא באים לו בטוב. ניתן למצוא ברפרטואר יתושים, עכברים ועכשיו נוספו להם תולעים. הוא עושה  דה-הומניזציה, אותו מהלך שהוא מייחס לרגב, בן ארי ושאר פשיסטים.

בפסקה המצוטטת לעיל מאשים גורביץ את תושבי השכונות בהתקרבנות. הוא חוזר על המילה חמש פעמים, כאילו אם יחזור עליה כל כך הרבה פעמים נשכח שיש בתמונה גם מקרבן, אין מבנים חברתיים, ופתאום גם אין קבוצות אלא רק  אוסף של מקרים אינדיבידואלים שמכוננים את חייהם בעצמם והם האחראים היחידים למצבם. דרך הפרקטיקה הזו מנסה גורביץ להתנער מהקיום שלו כגבר לבן אשכנזי שתושבי השכונות מזהים אותו כמקרבן והמדכא שלהם. בכל פעם שהוא אומר התקרבנות הוא למעשה רוצה לומר "אני לא המקרבן". מבחינה זו הוא מייצג את הפחד של השמאל מעימות עם חלקו בדיכוי שיטתי של מזרחים ובנייתה ותחזוקתה של חברה אתנו-מעמדית בישראל. יתרה מכך, כאחד שכותב נגד הימין והכלכלה הניאו ליברלית, מפתיע באיזו קלות מאמץ גורביץ את הטענות שהוא נוהג לצאת נגדן. כמעט שניתן לשמוע את קולו של ביבי בוקע מגרונו כשהוא מכריז שכל אחד אחראי לגורלו, שיש בחירה חופשית ובכלל, צאו לעבוד!

קזימיר מלביץ', לבן על לבן

בעקבות הביקורת שהושמעה כלפיו על האשמתו הקולקטיבית את המזרחים בגזענות, טען גורביץ במין היתממות מגוחכת שלא הזכיר את המילה מזרחים אפילו פעם אחת. עוד טען שהעובדה שהעלנו את הנושא (כלומר העזנו להגיד שהוא אשכנזי), עושה אותנו לגזענים. אלו טענות תמוהות במיוחד כשהן נטענות על ידי כותב מנוסה ומיומן, ובמיוחד לאור העובדה שמי שהכניס ראשון את ה"שד העדתי" לדיון היה גורביץ עצמו כשכתב כי "מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה". למעשה, הוא הראשון בדיון שמייצר את ההבחנה בין המפגינים, אנשי השמאל ופעילי זכויות האדם אותם הוא מזהה אפריורית כיוצאי אירופה לבין תושבי השכונות אותם הוא מזהה כיוצאי ארצות ערב והאסלאם. כדי לא לומר אשכנזים/מזרחים הוא משתמש במכבסת מילים וכותב "יוצאי אירופה". כלומר, בכך הוא אומר, לגמרי בעצמו, כי תושבי השכונה הם מזרחים. כולנו יודעים, בוודאי גם גורביץ, כי בשכונת התקווה לא חיים יקים וגליציאנים.

שהוא מדבר על גזענות הוא שם את "יוצאי יהדות אירופה" באותה קטגוריה עם פלסטינים ופליטים. מבליע סימטריה בין הסבל של הפליטים והפלסטינים לסבל של הקבוצה ההגמונית. אשכנזים, פלסטינים ופליטים – כולם מדוכאים על ידי המזרחים. אם זו לא בורות, ואם זו לא היתממות, ואם זו לא הסתה, נשארה לנו רק  אופציה אחת – התקרבנות ותסביך השואה.

ג'אמל זחאלקה היטיב לתאר את סינדרום מערכות השיח הדיפרנציאלי של השמאל בסרטה המופלא של רחל לאה ג'ונס "אשכנז"

זחאלקה מסכם עבורנו את כל התורה במשפט אחד: "האשכנזים גנבו לנו אל פלסטין. לא המזרחים. האשכנזים שבאו ושרו לנו הבאנו שלום עליכם, לא המזרחים שצועקים מוות לערבים"

למעשה, זחאלקה אומר שהאשכנזים הביאו לפלסטינים כיבוש עטוף במילים יפות או במילותיה של עוז זלצברגר "בעברית עילאית"  וזאת, כמובן, בשונה מהכיבוש והגזענות של   "האספסוף העילג"  כפי שמכנה אותו גרוביץ.

זחאלקה יודע שלכיבוש יש אדריכלים ופועלים. המזרחים יודעים את זה. למעשה כולם יודעים את זה. במיוחד השמאל נוסח גורביץ שנכנס להתקפי פאניקה גרפומנית בכל פעם שמושמעת ביקורת שמאיימת לפוצץ את בלון השקרים שלו.

בשל הסתירה המובנית הזאת השמאל, מלבד פעילות פוליטית, עסוק במלאכתה המורכבת של ההסתרה וההכחשה. ההכחשה שמאפשרת לו השתמטות מאחריות ונועדה לטשטש את הרווח שהוא עשה מהכיבוש והדיכוי של פלסטינים ומזרחים, רווח שהוא ונציגיו עדיין ממשיכים ליהנות ממנו בזמן שהם מדקלמים בעברית "עילאית" פוסטים על בני השכונות הגזענים. את האצבע המאשימה הם תמיד מפנים למצביעי הליכוד. תוהים במין יוהרה מעושה איך השכבות שנדפקות מהימין ממשיכות להצביע לו ושוכחים שעד 77 השמאל הסוציאליסטי יעני של מעמד הפועלים, הוא זה שדפק להם את החיים בכל תחום, מחינוך, דיור, תשתיות תרבות ועוד. הם שוכחים שרובן המוחלט של עיירות הפיתוח והשכונות המאוכלסות ב"אספסוף" לא יושבות על אדמתם של כפרים פלסטינים. עוד לא הכרתי מג"בניק שגר בבית אותנטי ערבי ביפו.

קזימיר מלביץ', לבן על לבן

 

הגזענות של האינטליגנציה

"ושאף אחד לא יספר לי כאילו התקווה היתה גן עדן של עניים צנועים ושמחים בחלקם לפני שהפליטים הגיעו לשם: חייתי שם שנתיים, ב-2005-2007. ראיתי את האנשים, את המצוקה, את הפחד בלילה, את היעדר התשתיות, את השטפונות עם כל חורף." (י.גורביץ)

ניכר כי גורביץ כמו אשכנזים תל אביביים רבים אחרים עשה תיירות עוני שנתיים בשכונת התקווה, ראה את המצוקה ונס על חייו חזרה למרכז תל אביב.  גורביץ בעצמו מעיד על מצב קשה של מצוקה, אך בעוד כל בר דעת יסיק מכך את המסקנה המתבקשת: שהמקום המוחלש ביותר בתל אביב לא מסוגל לקלוט עשרות אלפי זרים ודרישה כזו משכונות הדרום היא בבחינת הוספת חטא על פשע, הוא קורא לתושבים לא להתלונן כי ממילא מצבם כבר היה גרוע. אז לא נורא, כבר היה  להם חרא אז מה זה משנה אם יהיה להם יותר חרא?

עוד מוסיף גורביץ:

"גזענות, במיוחד גזענות פעילה, רווחת בקרב אנשים שהחיים דפקו אותם."

בדומה לטענתו של זאחלקה, בורדייה מבחין בין הגזענות של האינטליגנציה, זו שיש לה את המשאבים לתרגם גזענות למדיניות, כלומר הגזענות הפעילה האמיתית שממנה נשקפת סכנה של ממש, לבין הגזענות של שכבות מעמד הפועלים, השכבות המוחלשות, שהיא בעיקר גזענות רטורית שלא מצוידת בשפה ה"נכונה" ובוודאי לא מצוידת בכלים להפוך את הגזענות למדיניות.

סכסוכים בין מהגרים לאזרחים ותיקים אינם ייחודיים לישראל, כפי שכתב גל כץ, והרי ניתוח די פשוט של מבנה מעמדי כמו שמלמדת אותנו ההיסטוריה היא שמהגרים מהווים תחרות ישרה לבני המעמדות הנמוכים בשוק העבודה,  את המהגרים ניתן לנצל בקלות, לשלם להם שכר זעום, לנשל אותם  מזכויותיהם או לא לשלם להם בכלל. שמאל נוסח גורביץ  מאשים את תושבי השכונות וכותב פוסטים גזעניים וחוצבי להבות כשמעמדו הכלכלי  כלל לא מאוים מאחר והמהגרים לא מהווים תחרות ישירה מולו בשוק העבודה ולא חולקים איתו את הדשא בשכונה. המבחן המוסרי האמיתי הוא להילחם למען זכויות אדם כשהן מאיימות באופן ישיר על הפריבילגיות ההגמוניות שלך, ולא כשהמהגרים סועדים את הורייך, מנקים את הבתים שלך, ושאתה הנהנה בפועל מכוח העבודה הזול שלהם.

*תודה לאפרת אבן צור על ההפניה למאמר.

גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות

חיכינו לקיץ? אז הנה הקיץ הגיע. והפעם, כמו שקיווינו, יש גם חלונות שבורים, ואפילו קצת אלימות. רק שהפעם, עדיף לבוא בלי ילדים על הכתפיים.

הקיץ של מיכאל בן ארי לא קורה רק בשכונת התקווה. הוא קורה גם באוניברסיטת תל אביב, שם סטודנטים בעלי השקפה טכנוקרטית שואגים "הבאנו נכבה עליכם" על סטודנטים פלסטינים ושמאלנים. הוא קורה גם במקומות אחרים שבהם אפשר לעורר שנאה ואלימות אתנית. משתתפים בו אשכנזים ומזרחים, חילונים ודתיים. אבל מול הקיץ הזה, הקיץ הקודם עדיין יכול להתעורר.

הרבה אנשים זוכרים את הערבים ההם במאהל לוינסקי, לפני קצת פחות משנה. עמדו שם ביחד פליטות מדרום סודאן ומצפון סודאן, תושבים מהשכונה, תומכים ממאהל רוטשילד ועוד אנשים שצעקו "רוטשילד, לווינסקי – אותה מהפכה". ולא שהיתה שם הרמוניה. כשאחת הפליטות לקחה את המגפון ודיברה, היו נערים שהתפרצו לעברה וצעקו. אבל למרות המתח, היתה שיחה, ואף בנאדם לא היה מחוץ לשיחה. והיתה גם תחושה מסוימת של התעלות.

יכול להיות שכמה מהנערים האלה, שבאו למאהל לוינסקי והתווכחו, אבל גם הצטרפו לאותה "שאגת הדרום" שיצאה מהמאהל, השתתפו אתמול בפרעות בדרום תל אביב. אפשר להצטער על זה, אבל אפשר גם לראות בזה מקור לתקווה. תקווה במובן זה, שעמדות פוליטיות תלויות תמיד בקונסטלציה, וכמאמר המשורר, "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות". ואפילו לא מזמן.

אבל אין טעם להתנחם בידיעה המעורפלת שהאדם טוב מיסודו. היד היתה פתוחה בסיטואציה מסוימת, ושמה מאבק לצדק חברתי ולחלוקה שוויונית. ויש רק תרופה אחת לאגרוף הקפוץ – המחאה החברתית. אל מול ההתלהטות הגזענית יש רק שתי דרכי פעולה. אחת היא התבצרות בצדק ובחרדה, הכנת מרתפי מילוט וכרטיסי טיסה. והשנייה היא ניסיון לבנות גשרים, על ידי פנייה נגד השלטון – נגד כל צורות המדיניות שפוגעות בכולנו.

בכל יום שעובר, קטן הסיכוי להתעוררות מחודשת בקנה מידה גדול, ומתחזקים המאפיינים הפאשיסטיים של ההתעוררות שכנגד. נכון ש"המחאה" לא במצב טוב. אומרים שיש את אלה שקוראים למחאה פוליטית, אבל הם ילדי שמנת אשכנזים מתנשאים. ויש את אלה שהם פחות אשכנזים, אבל אם הבנתי נכון – הם גם אלה שצועקים "לא פוליטי". יש גם כאלה שהם כן "פוליטיים" ולא "ילדי שמנת" – אבל לא הצלחתי להבין איפה בדיוק הם נמצאים.

מה שבטוח, הוא שבמצב הנוכחי אין מקום לאנינות טעם. אני שוב טוען, שחוץ מתנועת המחאה שפרצה בקיץ הקודם אין בשטח שום תנועה שיכולה להוציא יותר מכמה מאות אנשים. אם יש תנועה כזאת, היא תייצג רק את האליטות המגלגלות עיניים לשמיים, והיא תהיה לבנה ומתחסדת הרבה יותר מהמחאה. אין גם שום תנועה אחרת שהצליחה לקום מול השלטון, בלי לשסות קבוצות בחברה אחת נגד השנייה.

המחאה היא לא אחת, ויש בה ניגודים ושסעים שהולכים ומתרחבים. אבל מי שמוכן לוותר כלאחר יד על המחאה – צריך לקחת בחשבון שלא יהיה שום דבר יותר טוב במקומה. מי שחושב שהמחאה היא מזויפת, או שקרית, או בורגנית, וצריך לחסל אותה כדי שתצמח "מחאה אמיתית" – יצטרך לתת דין וחשבון לפני ההיסטוריה. כלומר, בהנחה שהוא בכלל יישאר בחיים.

כי יום אחד, אולי איזה ילד ישאל: "ולא היתה שום התנגדות לדני דנון ולמיכאל בן ארי?". ואז תיזכרו – "האמת שהיה משהו. האמת שבקיץ שלפני יצאו מאות אלפי אנשים להפגין, וראש הממשלה כינס מסיבות עיתונאים מבוהלות, ואפילו ש"ס כמעט הפילה את הממשלה". ואז הילד ישאל: "אז מה קרה?", ואתם תענו – "נדמה לי שהיה סכסוך בין סתיו שפיר לתמיר חג'ג'. או בין דפני ליף לסתיו שפיר. או שאמרו שהמחאה לא פוליטית. האמת שאני כבר לא זוכר, צריך להסתכל בארכיון של פייסבוק".

לא יהיה יותר טוב אחרי שיהיה יותר רע. עכשיו מספיק רע, והיה כבר משהו די טוב. מי שאומר שצריך לזרוע זרעים כדי שתצמח יום אחד תנועה חברתית אמיתית, צריך לקחת בחשבון שאין זמן. הזמן נדחס. אירועים קורים במהירות. תהליכים ארוכי טווח אפשר לנסות לתכנן, אבל בינתיים האדמה בוערת.

אנשים אחראים צריכים למצוא פשרה, למחול על כבודם, לסתום את האף וליצור קואליציה חברתית שתוכל לפעול ביחד. ומי שצריכים למחול על כבודם ולפנות מקום הם גם, ואולי בעיקר, אלה שנחשבו בקיץ הקודם לפנים של המחאה. כדי שיהיו בה חיים, המחאה צריכה להשתנות. ועם זאת, מי שסובל מאלרגיה לסתיו שפיר ומעדיף להישאר בבית מאשר לצעוד לידה, מתנהג לדעתי בחוסר אחריות. כל המאבקים הצודקים יכולים להתרחש בתוך המסגרת הרחבה של המחאה. גם מי שעסוק רק בלהזדעזע מכמה העם הוא פאשיסטי, ולהתענג על המרטיריות שלו, ולחשוב שהוא שם אצבע בסכר – כדאי שידע שהוא רק מחמיר את המצב.

אני לא יודע מה קורה בחדרים האחוריים, ולא ממש מתעניין מי נגד מי כרגע. אבל בסופו של דבר, האם זה באמת כל כך מסובך? האם באמת כל כך בלתי אפשרי לגשר על הפערים? לא מדובר כאן על חלוקת תיקים, או על הסדר קבע של חלוקת הנכסים. מדובר בסך הכול על ועד הצלה חברתי לקיץ הקרוב. כלומר לעכשיו.

כי אין זמן. יש כמה שעונים, וכולם מתקתקים ביחד לכיוון אחד: הבאנו נכבה עליכם.

אז למה בעצם הוא מת? תגובה לדויד גרוסמן

רועי צ'יקי ארד

"למה מי מת?", המאמר של דויד גרוסמן על מותו של עומר אבו ג'ריבאן שכיסה לפני כשבוע את שער "הארץ", השיב לרגע אחד את השם והאנושיות לשב"ח פצוע שנזרק לכביש בלילה עם חיתול וקטטר ומצא את מותו מהתייבשות. יחד עם המודעה של ועד "הארץ" על הפגיעה בגרפיקאים, שמו"ל העיתון אישר לפרסם באופן תקדימי בתחתית העמוד (תמורת 17 אלף ש"ח כפי שמיהר לציין עיתון מתחרה), נראה כי שער "הארץ" העניק גאווה לשמאל הישראלי, שהחורף עד כה מרט. 26 מחבריי הניחו את העמוד על הקיר בפייסבוק והיו ששיבחו אותו כ"היסטורי", מרגישים שבמאמר נמצא הדהוד ל"אני מאשים" של אמיל זולא או גלגול לס' יזהר\אלתרמן – ולרגע אחד, כמו בלב הוריקן, נוצר אי של הומניזם מעל ראשנו השחוח.

המאמר חשוב וגם הבחירה למלא איתו את סדין השער סמלית, כהיפוך לגורלו השכוח של אבו ג'ריבאן. ובכל זאת, תוכן המאמר בעייתי. מעניין להשוות את הסיפור של גרוסמן לכתבה של חיים לוינסון וג'קי חורי, שעליה התבסס. בסיפור המקורי אפשר לראות את ההשתלשלות שהובילה למוות הזה, את בית החולים שאולי חוסך על מיטה כי מטופל חסר-שם כמו עומר לא מחזיר את הכסף מקופת חולים, את מפקד התחנה שנותן או לא נותן פקודה, את מפקדי שני המחסומים שמסרבים לקבל את הפצוע, ולבסוף את השוטרים בתחנה שמשאירים אותו לגווע על הכביש. כל אחת מהתחנות שהן למעשה ישראל של ימינו, זוכה לפיסה מלוחה של האחריות. אצל גרוסמן האחראים הם פחות או יותר שלושה שוטרי הניידת:  "היו שם עומר ושלושה שוטרים", כותב גרוסמן, שוטרים פשוטים שנהגו כאחי יוסף המשליכים אותו לבור.

אלא שהסיפור הנכון וגם עוכר השלווה יותר הוא זה של לוינסון. השוטרים הם רק מכה אחרונה בשרשרת חבטות. נותני הפקודות חמקו ממטח מקלדתו של גרוסמן. גרוסמן גם מוותר על אמירה חברתית: מגמת הפיכת בתי החולים בארץ לגוף כמו-עסקי, של רווח והפסד, שבהם מטופל כמו עומר הוא הפסד ועדיף להיפטר ממנו. מה שהיום קוראים התייעלות משמעה עומר אחד פחות. אחד השוטרים התרשם כי "בית החולים פשוט רצה לשחרר כבר את המיטה". מערכת הרפואה הישראלית מובלעת אצל גרוסמן בחצי שורה. גרוסמן גם לא התייחס להיעדר כח האדם במשטרה שאילץ אותה להיפטר ממנו, לא הזכיר שלא היה מקום בבתי הכלא, כך שהשב"ס סירב לקחת אותו תחת חסותו.

במקום עיסוק חברתי, גרוסמן העדיף להטיל את האשמה ב"שנאה ובתעוב" של שלושה שוטרים פשוטים, "עשבים שוטים" בלשונו החקלאית שלא מדברת על הגנן. דמיונו אפילו מציע את האפשרות שבעטו בעומר וקיללו אותו, אף שאין לכך עדות בכתבה המקורית. הוא הותיר את הכתם על שלושת השוטרים, והתעלם מהגזענות המערכתית. "אני יודע שהם לא מייצגים את המשטרה. ולא את החברה, ולא את המדינה. אני יודע שזה רק הקומץ או התפוחים הרקובים" כותב גרוסמן. כאן גרוסמן מטעה: הסיפור מייצג את המשטרה, את החברה ואת המדינה.

את מצבו של עומר המנוקב בקטטר ומופקר בכביש היטיב גרוסמן להשוות ליחס הישראלים לעם הפלסטיני. אבל את גרוסמן ומאמרו אפשר להשוות לחלקים בשמאל הישן. שמאל (יהא ציוני או אנטי-ציוני, לאחרונים פשוט אנגלית יותר טובה) שפעמים רבות יכול להיות הומניסטי כלפי הרחוק והעקרוני, לעתים האקזוטי, על חשבון זה הקרוב והיומיומי. שמאל שירתיח מרק לפליטים מאפריקה, אבל יזדעזע מהברברים מהרכבת, יראה בשוטרים ערסים וישפיל את המאבטח המבוגר של בית ביאליק, כשם שעשה כותב אחר של השמאל.

לפני שבוע שהיתי ככתב עם הפליטים שמד"א אכסנה בסערה הגדולה. אחד המאבטחים, אנשי כח האדם, אמר במרירות כשסירי האוכל הרבים הוגשו והונחו על ידי מתנדבות: "כשאנחנו ניפול, לא ידאגו לנו ככה". זה צריך להיות המתכון לשמאל – דאגה לפליטים ולפלסטינים כבני אדם, והבנת מורכבותם (אבו ג'ריבאן הוא גנב מכוניות האחראי לתאונה עם פצועים), אבל גם אותה אהדה למורכבות מצביעי ש"ס, ליכוד וישראל ביתנו, שחלקם דחוק אל שולי החברה. וגם אל השוטרים. כך אני רואה את מה שלמדנו בקיץ – לדאוג לא רק לרחוק, לאיזה "אחר" גמור שלעולם לא נתנגש בו, אלא גם לקרוב. על אף חשיבות המאמר, גרוסמן משול לאדם הצועק 'כולכם עוורים', כאשר הוא עצמו שתום עין אחת.

חרדת השמרנות

יריב מוהר

השמרנים מפחדים, באמת מפחדים – סובלים מחרדה. זו לא רק מניפולציה לצרכים פוליטיים, נדמה שמדובר במשהו עמוק משנוח לנו לראות. חרדת השמרנים נפוצה בעולם המערבי בכלל, ובישראל בפרט, ולאחרונה נדמה לי שמשהו גורם להם להיערך לקרב חיים – מול סכנה קיומית – בשל מגמות ההתפוררות של החברות שהם חלק מהן.

אפילו אויב חיצוני לא מצליח לנטרל את חרדת השמרנות. להפך, בעיניים שמרניות האיסלאם הראדיקלי המגובש והמלוכד רק מדגיש את חולשת המערב הדקדנטי. ואם חושבים, למשל, על ההתמודדות עם גלי הפליטים האפריקאים השוטפים את ישראל בעידן הגלובלי, ברור – כפי שנראה בהמשך – שקשה להפריד בין חרדה מערעור המבנה החברתי לבין גזענות גרידא. האויב איננו "האחר", אלא האחרות של החברה בכללותה, האנומיה המכרסמת בה.

הכוונה של מאמר זה רחוקה מרדוקציה פסיכולוגית או הסברים רגשיים גרידא: השמרנות הפוליטית תיתפש פה כצורת מחשבה אחרת על ניהול הסיכונים שלנו כחברה. בשמאל הראדיקלי רואים יחסי כוח, דיכוי ואף פאשיזם כמעט בכל מקום, ולדידם זו מערכת הסיכונים שיש להתמודד עמה. השמרנים, לעומת זאת, מזהים את התפוררות המבנה החברתי – והמשמעת הדרושה להישרדות – בדברים תמימים למדי, החל מתרבות האספרסו ועד קונצרט של הביטלס שחייב להתבטל. זו מערכת הסיכונים מבחינתם, והיא אינה נובעת מרשעות.

שתי תצורות ניהול הסיכונים – זו השמרנית וזו השמאלנית – מציעות להתמקד בסכנות קריטיות שאין להקל בהן ראש – טוטאליטריות סמכותנית ומנגד התפוררות דקדנטית של החברה. ומכיוון שקשה להכריע מתי סיכון מסוג אחד ממשי ובוער יותר מהסיכון ההופכי לו, הבחירה במודל סיכונים אחד ולא בשני היא פחות עניין של הערכה מחושבת וקרה, ויותר בגדר הכרעה פוליטית, מוסרית וסגנונית.

בישראל האצבע של שמרני הימין מופנית כלפי השמאל הראדיקלי או הפוסט–ציונות כסכנה לחברה. אבל איך אפשר להסביר את גודל החרדה לנוכח העובדה שהאויב הנורא – הגרעין הקשה של השמאל – כל כך קטן וחלש ושהימין שולט במוקדי הכוח? תשובה מפתה היא כי מה שבאמת מפחיד את השמרנים הוא התערערות הלכידות הלאומית, מבנה התא המשפחתי, תפקידי המגדר, יסודות השיטה הכלכלית והסדר החברתי בכלל. ומדעני חברה רבים מזהים את הגורם העיקרי לתופעות אלו עם הקפיטליזם הגלובלי ותרבות הצריכה, לא עם תומכי חד"ש. אך נגד הקפיטליזם הגלובלי קשה לשמרנים לצאת ישירות -השמרנות הכלכלית של רבים מהם חתרה תחת שמרנותם החברתית וחברה לליברלים בתידלוק כוחו של השוק החופשי.

אולם אם הקפיטליזם הגלובלי, על האפקט הפוסט–קהילתני שלו, הוא אכן מקור החרדה של השמרנים, הרי יש בכך פתח לשיתופי פעולה בלתי צפויים. זה מאפשר להבין את החרדה השמרנית לא רק במונחים של הסתגרות, גזענות לשמה, כוחנות או מיליטריזם, אלא כחשש לגיטימי ממחיקת אורח החיים.

כתבתי בעבר כי אידיאולוגיה או מדיניות שאינן רגישות לקבוצה מסויימת באוכלוסייה סובלות לא רק מבעיית "שיווק", אלא מבעיית הוגנות וצדק. חוסר יכולת להפגין רגישות לאחר הפוליטי, כמו השמרנים, הוא לא מופע של צדק חברתי. ופה בא האתגר הגדול: להיות הוגנים כלפי שמרני הימין זה אומר לשקלל את החרדות שלהם, הרגישויות שלהם ואפילו את היגיון ניהול הסיכונים שלהם במחשבה הפוליטית שלנו (כמובן, כל עוד זה לא הופך לחוסר רגישות כלפי צד שלישי – למשל הפלסטינים). אבל היות שהשמרנות הימנית מאיימת על רבים – ואני בתוכם – זו תביעה קשה לעיכול.

 עד כה נדמה שמדובר בשתי גישות מושרשות ובינאריות שלא ניתן לגשר ביניהן. אבל רוב בני האדם במיינסטרים הפוליטי נעים ונדים על ציר השמרנות–פרוגרסיביות בהתאם לנסיבות. בזמן של חוסר ביטחון ותנודות, הם ידרשו מנהיג קשוח שייגן עלינו כחברה. לכן בנסיבות רבות חרדת השמרנות היא לא רק חרדת השמרנים, אלא חרדת המיינסטרים. לכן התמודדות איתה היא חיונית לרלוונטיות הפוליטית של הפרויקט הפרוגרסיבי – במיוחד בעת הזו של אי–שקט גלובלי.

הגדר והפליטים: הפוליטיקה של הקווים האדומים

והנה אפשרות לרכך את חרדת השמרנות: חיזוק הוודאות ביחס לתוצאה הסופית של מהלכים פרוגרסיביים הנתפשים כמערערים מבחינה חברתית. הרטוריקה המלווה מהלכים כאלה צריכה להדגיש לא רק את התמות הפרוגרסיביות הקלאסיות של "חירות, שוויון ואחווה", אלא גם את השליטה בתוצאה הסופית. המקרה הבא יבהיר זאת.

ארגוני זכויות הפליטים ומהגרי העבודה בישראל, רובם ככולם, התנגדו דה–פאקטו לייבוא של עובדים זרים נוספים וגם דרשו מהממשלה מדיניות הגירה מסודרת שתתווה כמה פליטים אפריקאים אנו מוכנים לקלוט כמדינה מערבית. לאור זאת, ארגוני זכויות הפליטים היו יכולים להכריז בפני הציבור: גם אם אתם מודאגים משינוי המרקם החברתי וקריסתו, אל תחששו, אנו בעד קווים אדומים למהלכי ההגירה והפליטות העוברים על ישראל. אבל בפועל, זה לא מה שהודגש ונוסח בתקשורת. ואכן, קשה לומר שעמדת הארגונים הצליחה להרגיע, ולו במקצת, את חרדת השמרנות בנוגע לפליטים ומהגרי העבודה. הרטוריקה התמקדה בגינוי אטימות ליבו של הממסד הישראלי כלפי הפליטים, כאילו שגינוי זה ישכנע את המיינסטרים לפתוח את הלב ואת הגבול בפניהם.

כשדיברתי עם משפחתי השמרנית–ימנית על פליטים ומהגרי עבודה הם הביעו חששות עמוקים מאוד מתהליכים אלו שמבחינתם אין לנו שליטה עליהם. זו בהחלט היתה חרדה. כשסיפרתי על חרדות אלו לפעילי זכויות מהגרים ופליטים הם הגיבו בביטול: לדידם האימה מופרכת, רחוקה מלהיות מעוגנת במציאות, וברור שמה שבאמת מדאיג את השמרנים זו גזענות נגד כהי עור – ולא החשש מטלטול המבנה החברתי וממשבר נורמות וזהות ("אנומיה"). בתגובה, טענתי כי גם אם מעורב כאן בוודאי מימד גזעני לא מבוטל, עדיין ייתכן שאנשים יהיו חרדים משינוי מהיר ובלתי מבוקר במרקם החברתי. הרי זה קרה סביב כל גל "עלייה" מאסיבי לישראל, אפילו כשרוסים בהירי עור "הציפו" אותנו.

זה לא שכנע את פעילי זכויות המהגרים שדיברתי איתם. הם יכלו להבין את חרדת השמרנות רק או בעיקר כגזענות נחבאת – שלא ניתן כמובן לגלות כלפיה כל אמפתיה. וכשהצעתי לארגון זכויות פליטים קמפיין שיטפל בחרדות הללו, התגובות היו מסויגות (גילוי נאות, גם אם מובן מאליו: לא נבחרתי לניהול הקמפיין). אני לא חושב שהתגובות נבעו מאטימות או גאוותנות; אני מאמין שלפי מודל ניהול הסיכונים של אנשי זכויות הפליטים ברור שהאיום האמיתי הוא קהות מוסרית. לכן זה נראה להם אידיוטי להדגיש דווקא את תמיכתם במדיניות הגירה שתשלוט במספר הפליטים. הם לא העלו על הדעת כי דווקא הדגשת הוודאות לגבי התוצאה הסופית של המהלך, תאפשר לגייס הלך רוח ציבורי אמפתי יותר כלפי הפליטים.

חזרתי למשפחתי השמרנית ושאלתי: אם היו אומרים לכם שבכוונת הממשלה לקלוט ולסייע למספר מוגדר של פליטים ובמקביל להקים גדר, האם הייתם מסכימים לכך. הם מיהרו להסכים. המחשבה על גדר ומכסות הגירה שירחיקו פליטי רצח-עם מזעזעת פרוגרסיבים; היעדרה של הגדר מחריד שמרנים; ובינתיים הוחזרו למצרים ב"החזרה חמה" מאות בני אדם ממשיים – אפריקאים שעלולים לחזור אל התופת.

אולי עלינו לשאול את עצמנו את השאלות הבאות: האם יש היגיון תהליכי המחייב את שלב הגדר והגבולות, וזאת כדי להפחית את האימה ממה שבצד השני? האם קווים אדומים קשוחים יפגעו בכוח השכנוע של הפוליטיקה הפרוגרסיבית או שמא דווקא יעניקו לה דחיפה בעת שהיא מאבדת את המיינסטרים?

ולסיום: איפה הצדק החברתי בהתעקשות על מודל ניהול סיכונים פרוגרסיבי–טהרני, ללא הכרה בחרדות מסוג אחר המאפיינות קבוצות רבות באוכלוסייה? והאם ההתעקשות אינה מסכנת את כל הפרויקט הפרוגרסיבי?

אם רוצים לחזור אל השכנוע כמוטיווציה פוליטית וכמקור לצדק חברתי, נדמה שאין ברירה אלא להבין גם את הטיפוס הפוליטי השמרני – הבנה ביקורתית, אבל כנה.

מיכאל בן ארי בבריכת גורדון: דיווח מהשטח

עודד נעמן

יום ראשון, 12 ביוני

הערב הלכתי כהרגלי לבריכת גורדון. בריכת גורדון היא מטאפורה מדויקת לישראל: פרויקט מופרך ושובה לב. מדובר בבריכה לא מקוּרה באורך 50 מטרים שנמצאת על חוף ים ומלאה מים מלוחים. שימו לב שתיאור הבריכה מזכיר מאוד משהו אחר שיש בו מים ושבמקרה או שלא במקרה נמצא סמוך לבריכת גורדון: הים. כמו בריכת גורדון, גם בים המים מלוחים וגם הים לא מקורה. אלא שלים יש כמה יתרונות חשובים על בריכת גורדון: אפשר לשחות בו יותר מ-50 מטרים בלי לשנות כיוון והכניסה אליו היא חינם. על הנייר, בריכת גורדון נשמעת כמו כישלון מובטח, כמו תכנית שאם חייבים להגיד משהו טוב על סיכויי ההצלחה שלה אומרים "אין דבר שעומד בפני הרצון". אבל כמו לישראל גם לבריכת גורדון אנשים באים.

במים אני לרוב מתנגש בנשים מבוגרות, גברים בגיל העמידה וכרסתנים בכל הגילאים. גם שרירנים באים לשחות ותמיד אני חש סיפוק כשמתברר שהם לא צפים. שחיינים רבים משתמשים באביזרי שחייה: סנפירים, כפּוֹת שחייה, קרש צף – חפצים שמכאיבים מאוד כשמתנגשים בהם. יש גם בעיה של אמנה חברתית, של הסכמה על חוקי היסוד של השחייה במסלולים. לא כל השוחים מסכימים לשחות תמיד בצד ימין, סמוך למצוף, ומעטים מקבלים את האבחנה בין מסלולים מהירים למסלולים איטיים. לאור בעיות הקואורדינציה שנוצרות, אביזרי השחייה הופכים לסכנה של ממש. על שפת הבריכה, על הדֵק, שרועים זה לצד זה אנשי לייף סטייל שזופים ותיירים צרפתים אדמדמים כמוצגים בתערוכת ניתוחים פלסטיים. בקצה הבריכה יושבים פרקדן המצילים, מעשנים ונושפים עשן על השוחים, כנראה מתוך שיעמום. אם לשפוט על–פי השיחות במלתחות, רוב הגברים שמבקרים בבריכה הם אנשי עסקים צרודים ואנשים ששמחים להיות חברים שלהם. הם מדברים על עסקים, ספורט, דברים שטובים לבריאות ובחורות. לפעמים הם משלבים בין הנושאים. פעם שמעתי מישהו מסכם שיחה על תזונה בריאה: "אתה יודע מה טוב לבריאות? אני קורא לזה שלושת הכפים: כּוּרכום, כּוּסברה וכּוּס." אבל מדי פעם אני שומע גם את ישראל גוריון שר במקלחת. פעם התכוונתי לגשת אליו ולהגיד משהו על השיר "אבי היקר" מ"מלכת אמבטיה" אבל הוא בדיוק לבש תחתונים וחשבתי שזה לא המקום ולא הזמן. גם יוני רכטר שוחה, בדרך–כלל בשעות אחר–הצהריים המאוחרות. הוא נכנס למלתחות במשקפי שמש וכובע מצחייה. למרות שאנחנו לא מדברים אני מוקיר את נוכחותם. לפני שאני יוצא מהמלתחות אני מייבש את השיער, מביט בבולבול של אלילי ילדותי, מהנהן בנימוס ויוצא מסופק בגוף ובנפש.

הערב, ליד הכניסה לבריכה, עמדה להקת עיתונאים חסרי מנוח. ניגשתי לקופה, שמחוץ למתחם הבריכה, ושאלתי את האישה מעבר לסורג על מה המהומה. זו היתה תשובתה, פחות או יותר: "הגיעו אנשים מהימין הדתי קיצוני", היא הצביעה אל עבר שער הבריכה, שם עמדו מחוייכים מיכאל בן ארי ואיתמר בן–גביר. "הם הביאו איתם את חבורת שחומי העור האלו שאתה רואה מימינך", עכשיו היא הצביעה במחוות ראש מעודנת אל עבר חמישה עשר פליטים אפריקאים שכנראה נשכרו על–ידי בן–גביר ובן ארי וישבו על כיסאות נוח תחת אחת השימשיות של בית הקפה הסמוך. הקופאית המשיכה: "הם [בן ארי ובן–גביר] רצו להראות שאנחנו [בריכת גורדון] לא מכניסים אותם [את שחומי העור] אבל הכנסנו אותם [את שחומי העור] והם [בן ארי ובן–גביר] בכל זאת עושים פרובוקציה".

לא הייתי בטוח מה לחשוב: הפליטים עליהם הקופאית הורתה ישבו מחוץ למתחם הבריכה ולא נראו כאילו זה עתה התרעננו במי המלח הצלולים. נכנסתי למלתחות, החלפתי לבגד–ים והלכתי אל מתחם הבריכה. בדרכי חלפתי על פני בן ארי ועל פני חיילת במדים שישבה מאחוריו, לאה ומאוכזבת. מתחת לחיילת, על הרצפה, שכב מיקרופון של גל"צ. לפניי נכנסו שניים מהפליטים. הם לא הצליחו להזיז את השער והשומר, שסבלנותו פקעה, צעק עליהם ברוסית. במתחם הבריכה, על הדֵק, בן–גביר הרים ידיים אבל לא נראה שהוא מתכוון לקפוץ לבריכה – הוא לא פשט את בגדיו. לא, הוא לא התכוון לשחות, הוא התווכח עם מישהו לגבי הצעד הבא. "בשביל מה הבאנו את התקשורת?" אמר בן שיחו "צריך לעשות משהו!" בן–גביר לא נראה מודאג במיוחד, למרות שכשחלפתי על פניהם ניכר בו שלא אהב את החיוך שלי. נזכרתי איך הוא בעט בי פעם ברחוב השוהאדה בחברון. שני הפליטים שנכנסו לפניי התיישבו על כיסאות נוח לצד שלושה אחרים שכמוהם נשכרו להעמיד פני שחומי עור תמימים שמבקשים לבלות את שעות הערב בבריכת גורדון. הם נראו אדישים להתרגשות סביבם.

אחרי ששחיתי, במקלחות, שמעתי מישהו אומר שהוא אף–פעם בחיים שלו לא שיקר. אז הוא אמר שהוא ראה אחד מהם [שחומי העור] מנסה להכנס לבריכה ואת ההיא שעובדת בקופה צועקת לו "תתרחק מהמים כושי!" האיש טען שאמר לה "מה זה אמור להיות הגזענות הזאת?" ושרק אחר–כך למד שהימנים הדתיים הקיצונים שכרו אותם. "אבל זה לא משנה! היא לא היתה צריכה להתנהג אליהם ככה" – הוא התעקש. אחר כך השיחה נסובה על הצבא והאיש אמר שמי שלא ישב בכלא שש הוא לא גבר. 

 

החלוצים

איתמר מן
אתונה

הפאניקה מפני גל של ערבים, שחורים ועניים מאפריקה מתפשטת באירופה בשבועות האחרונים כמו האש האוכלת את הפרלמנט בטריפולי. עם המהפכה במצרים, מיד החלו להישמע באירופה ביטויים לפחד הזה. ראשונה קפצה דווקא בולגריה, שפתחה לאחרונה בקמפיין שמטרתו להצטרף למדינות אמנת שנגן (ביניהן הוסרו מגבלות התנועה). לאחר שספגה בשנה שעברה ביקורת קשה על פגיעתה בזכויות אדם, בעיקר של הצוענים והמקדונים, ביקשה בתחילת החודש להוכיח למדינות המתוקנות שיש להן מה להרוויח ממנה: המדינה הענייה ביותר באיחוד תתקבל למועדון בכך שתחסום את פליטי המהפכות.

הקשר בין מהפכה לפליטות המלהיט את הדמיון באירופה נולד באזור הזה, במלחמות הבלקנים, עת נפוצו מיעוטים שהוקאו מהמדינות החדשות והפכו מסה נודדת על אדמת אירופה. כך נולדה פליטות מודרנית – מתוך מהפכה והקמת מדינה וסילוקם של הבלתי רצויים מתוכה לכל עבר. כך גם קרה בפלסטין.

לא יצאו שבועיים והתחזיות ההזויות של הנשיא הבולגרי בוריסוב – על נחשול מצרים שיעשו את דרכם לסופיה – התממש. אולם במקום פחות מפתיע: על פי דיווחי האיחוד, כ-5,500 מהגרים, על גבי 116 סירות, נחתו עד 13 בפרואר באי האיטלקי למפדוזה ובאיים סמוכים. לדברי האו"ם, ברוב המקרים לא מדובר בשארית הפליטה מהמשטר הישן, אלא בעניים ובמובטלים, שרק רבע מהם תוניסאים. בהנחה שהנתונים נכונים, מדובר כנראה במי שניצלו את ההזדמנות לעשות מה שרצו לעשות כבר מזמן.

אז למה דווקא עכשיו? המהפכה שיחררה את תוניסיה מרודן מבית, אך גם, באופן זמני, מנוגש מחוץ: האיחוד האירופי. בשנים האחרונות המדיניות הביטחונית של האיחוד הפכה מדינות כמו תוניסיה לקבלניות גבול. כך הקים ברלוסקוני את חיל הים של קדאפי כסכר שיעצור את נהר האפריקאים בים התיכון. על פי מודל זה, המדינות שימשו מחסום מפני אזרחיהן, אך בעיקר מפני פליטים ומהגרים הבאים ממדינות חלשות עוד יותר מדרום להן: סודאן, צ'אד, אתיופיה, אריתריאה, סומליה. והרשימה ארוכה.

הפליטות הזו שונה מהמודרנית, זו של ההמון הנגוז מפני מהפכה. נקודת המוצא צריכה להיות שהאנושות בתנועה, ויציבותן של מדינות ושיתופי פעולה אזוריים פוקקים וחוסמים אותה. המהפכה אינה מפץ הזורק אנשים לכל עבר, אלא היא התפרקותן של חומות המונעות, לפעמים, מהמפץ הזה להופיע. הקטסטרופה הסביבתית, שכפי שכתב עפרי, כבר כאן, היא חלק בלתי נפרד מהסיפור הזה.

גם נתניהו השמיע קולות דומים, וקרא להאצת בניית החומה בדרום. במובן זה ישראל אינה ראש סיכה, כפי שכתב כאן יותם פלדמן, אלא שוליים של מערכה שניטשת בין ממשלות נייחות לאנשים ניידים בחזיתות שונות מסביב לים התיכון. ובכל מקום ראשי המדינות מדברים בערך את אותה השפה. נתניהו לא חשש מגל של פליטים מאנשיו של מובארק שיתיישבו בדרום תל–אביב. קשה להאמין גם שהתכוון שאפשר להציב חומה מהיום למחר שתחסום את תומכי מובארק שיצבאו כביכול על דלתות דירות המסתור בנווה–שאנן. השערה סבירה יותר היא שגם לישראל היה שיתוף פעולה עם בריון שכונתי שיחסום את הגעת הפליטים מאפריקה באלימות – או בהעלמת עין מאלימות. ומי יודע אם אחרי המהפכה יכבדו את ההסכמים.

לאחר שאיטליה מחתה נמרצות על התרופפות השליטה בים התיכון, ביום חמישי דיווחה אלג'זירה שהתוניסאים חזרו לסורם ומפעילים אכיפה ימית. גם שוטרי פרונטקס (Frontex) – משטרת ההגירה המשותפת של האיחוד האירופי היושבת בוורשה – נשלחו לאזור, ומי יודע כיצד הם משתכשכים. אולם כל עוד חלק ניכר מהמהגרים הם תוניסאים, משמר חופים של תוניסיה דמוקרטית יתקשה לשמור על אגרוף קפוץ: המשטר יצטרך לנשוא חן גם בעיני מי שנושאים פניהם לאירופה.

קלחת הים התיכון מגיעה כעת לרתיחה חסרת תקדים, ומשנה את פניה פעם נוספת עם המהפכה בלוב, ש-14% מתושביה חסרי מעמד. כרגע באן–קי–מון מדבר על פשעי מלחמה, ובלונדון, פריס וברלין עוד סופקים כפיים בדאגה לנוכח מפגינים רטושים. אך לא לזמן רב. מרומא כבר שלחו ספינת קומנדו לסיועו של בעל הברית החשוב; בפראג הקדימו להזהיר מפני קטסטרופה שתתרגש על היבשת; ומבודפשט נמסר שהרודן הנאבק על הישרדותו כבר הודיע שיפסיק את שיתופי הפעולה המשטרתיים.

שריפת בתי הפרלמנט (ויליאם טרנר, 1834)

*

גם בקרן מרשל הגרמנית, קבוצת חשיבה אירופית–אמריקאית שעוסקת במדיניות הגירה בינלאומית, כבר מתכוננים לנחשול. "צפון אפריקה משתנה, וכך צריכה גם לעשות מדיניות ההגירה האירופית", מכריזה כותרת מאמר דעה שהתפרסם לאחרונה באתר הקרן. כפי שמסבירה המחברת, הגעת המהגרים ללמפדוזה היא רק דוגמה אחת לזרם שיתגבר לכל רוחבו של הים התיכון. לכן, במקום להשקיע משאבים במערכות המקלט והגירוש, שיעילותן מוטלת בספק, על אירופה להשקיע בפיתוח הכלכלות הצפון אפריקאיות. על פי הסקר שבמאמר, רוב האירופים מעדיפים את יצירתם של "פתרונות מבית", כלומר מחוץ לאירופה, גם אם אלו יקרים יותר. מה שהמחברת לא מסבירה, הוא שהסיבה לגל ההגירה הוא בעצמו שיתוף פעולה עמוק שיצרה אירופה – בדמות תמריצים כלכליים למשטרים שעכשיו נופלים.

מי שמשמחות אותו המהפכות במדינות ערב, צריך לשמוח לא רק על האפשרות שבמדינות אלו יכוננו משטרים המכבדים את חירויות הפרט. עוד חזון למועד. רווח מיידי וקונקרטי הרבה יותר – שמצטבר כבר עכשיו – נובע דווקא מהתרופפות השליטה הקיימת והאפשרות שהיא פותחת לחלוקה מחדש של העושר באזור. עד שלא תושכן "יציבות" בצפון אפריקה, לא ניתן עוד יהיה לשלשל לכיסיהם של רודנים כספים והטבות כדי שיעצרו בכוח הזרוע את ההמון ש"רוצה חיים טובים יותר". את העבודה המלוכלכת שקדאפי עשה עבורה, כנראה לא תמהר אירופה לעשות בעצמה.

תחת זאת, יש שתי אפשרויות: או שאירופה תשקיע, כפי שמציעים בקרן מרשל, כספי פיתוח רבים במדינות אלו, באופן שיגיע לא רק לשכבה דקה של אנשי שלטון ושירותי ביטחון, אלא יזלוג גם לשכבות התחתונות – שהן אלו שמנצלות עכשיו את שעת הכושר כדי לצאת. ככה אולי, בטווח הרחוק, באמת יהיה פחות כדאי להגר. יש גם כבר מי שחושב איך לעשות מזה כסף. אפשרות מסתברת יותר, היא שהשקעה בסכומים שיצמצמו פערים קיצוניים ביחס למדינות אפריקה תיתפש כיקרה מדי, וככזו שדורשת חדירה עמוקה מדי אל הכיס של משלם המסים בברלין. הקמצנות תתגבר על הגזענות, ומדינות אירופה יצטרכו לקבל אל תוכן המוני ערבים, שחורים ועניים.

*

אירופה מחויבת לערכי המקלט שנקבעו באמנת הפליטים שנחתמה ב-1951. בתקופה שאפשר רק לקוות שחולפת עכשיו מכמה מקומות בעולם, העניקה האמנה מעמד למתנגדי משטר שנרדפו רק בשל כך שהביעו את דעתם, או כי תמכו בדמוקרטיה. אמנת הפליטים עומדת על הדימוי המודרני של הפליט. אבל גם אם ייפול קדאפי, וגם אם תינגף חתיתו של עומר אל בשיר מסודאן, בליבה של האמנה עומדת הבחנה אכזרית בין הפוליטיקה לכלכלה. הדבר הזה עלה בצורה ברורה לגמרי מכמה דברים שאמרו לי בשבוע שעבר פליטים–מהגרים בפחונים שהקימו בפאתי כפר מחוץ לאתונה. בין פרדסים ומטעי זיתים, כמאה גברים – מרוקאים, אלג'יראים, תוניסאים וסודאנים – מתחממים ממדורות שהדליקו בחביות מתכת, יוצאים ממחנות העבודה שלהם לעמוד בצומת, ומקווים לקטוף הדרים.

אם יש בכלל דבר כזה הגדרת "פליט" שמנותקת מההקשר הפוליטי והמוסדי שבו היא ניתנת למישהי או נמנעת ממנה, אני מניח שניתן היה לראות בחלקם פליטים ובחלקם מהגרי עבודה. אולם מה שמשותף להם, הוא סירוב עיקש להגיש בקשות למעמד פליטות, שיחייבו אותם לבוא במגע עם השלטון. גם ל"פליטים" שביניהם יש סיבה לא לסמוך על השלטון, והם מעדיפים לחיות בצללים. המשטרה הורסת להם את המגורים מדי מספר חודשים, אך מעלימה עין מעצם שהותם שם, כי כמובן יש מי שמעוניין בעובדים בתת–תנאים.

ברור שיש קשר בין הנוכחות של האנשים האלה במקום שבו הם נמצאים, לדיכוי הפוליטי, האתני, המיני, שכנגדו עמדו מפגינות ומפגינים בכיכר תחריר. כפי שאמר לי גבר טרוט עיניים בן חמישים בערך, "מאסנו בחיים שלנו שמה. אנחנו רואים איך חיים באירופה ואנחנו רוצים גם". אלו בדיוק המילים בהן השתמש תומס פרידמן כשהתראיין על המהפכה במצרים ממש עם התפטרותו של מובארק. ויחד עם זאת, כפי שהוסיף נער מרוקאי בצורה שאין רהוטה ממנה:

"למשפט הבינלאומי של הפליטים אין שום דבר להציע לנו. אולי במקום פליטים תכתוב בדו"ח שלך על העבדים החדשים"

את הניסוח המדויק ביותר של האכזריות שבמעמד הפליט הנוכחי שמעתי דווקא ממתרגם אפגאני, שבעצמו נפלט כמה פעמים ובסוף הגיע לאירופה על מלגת לימודים. שאלתי אותו אם הוא חושב שזה צודק להגן רק על פליטים פוליטיים, ולהבחין בינם לבין פליטים כלכליים:

"ברור שלא. למי שבורח כי אין לו כלום אין ברירה. מי שבורח בגלל דעה פוליטית תמיד יכול לשנות את דעתו"

קיר מכלאה למהגרים באתונה

העבדות החדשה דומה יותר לעבדות בעולם העתיק מאשר לעבדות שהביאו עמם שלטונות קולוניאליים לאמריקה (לפחות בדימוי הפופולארי שלה). אין מדובר באנשים שנתלשו באלימות ממקומות מגוריהם ונכבלו בשלשלאות, אלא באנשים שהגיעו בעצמם, וכתוצאה ממצבים של מצוקה קיצונית הפכו לעבדים נרצעים. גם אם עבדות זו מביאה עמה חיי השפלה ומחסור בצרכים בסיסיים כמו מזון ומרפא, מדובר בדרך כלל בעבדות לתקופות מוגבלות שלאחריהן יחזרו למקומות מגוריהם (וחוזר חלילה).

עם מערכות מקלט שגם ככה קורסות בכמה מקומות באיחוד, ועם מספר מצומצם של ויזות, האפשרות שאירופה תקבל אליה עוד מהגרים לא נראית מעודדת. האנשים הללו ימשיכו לחיות במאורותיהם, מושחים שיער בג'ל מול מראה שבורה, בידיים מפוחמות, בגוף דואב ממכות שחטפו משוטרים בנמל. אבל אפשר לסמוך עליהם שאם הם משלמים מחירים אישיים כבדים, הם בכל זאת לוקחים משהו לעצמם. קצת יותר מהפירורים שמפזר על שולחנם מערך שליטה שלא מאפשר להם אפילו לצאת לחו"ל. בכך הם מצמצמים, ולו במעט, פערים כלכליים קיצוניים בין אירופה לקולוניות לשעבר.

אם באמת מה שקרה במצרים הוא מפץ גדול, זה כנראה לא רק בגלל שאת המשטרים האפלים יחליפו משטרים דמוקרטיים. המשטר התורכי, האופנתי כמודל לדמוקרטיה מזרח–תיכונית, הוא בסך הכל משטר די שמרני שנישואי השוק החופשי לדת עומדים בבסיסו ממש כמו בגרמניה של מרקל. זהו משטר כיבוש כורדיסטן שמשמרות אותו אלות וגז מדמיע, של הפליה קיצונית בין איסטנבול המהממת לאזורי הספר הנידחים ובהם אודי כפרים ארמנים שנחרבו ואפילו לא טרחו לכסותם ביערות קק"ל – מעצמת ההכחשה. המפץ האמיתי שאולי ממתין מעבר לפינה גלום דווקא באקסודוס שמחכים לו באירופה. ומי שמחכה יותר מכל לאקסודוס הזה, הוא חיל חלוץ של עובדים שכבר נמצאים באתונה ובפרבריה, כמו בערים רבות אחרות.

הפרפורמרים

חגי אלעד

אילנית היא מהזמרות האהובות עלי, ולא רק בגלל שהיא הייתה זו שלראשונה ייצגה אותנו באירוויזיון, אי שם לפני הספירה, ב-1973. פשוט, יש משהו מופלא בשירים של אילנית, משהו שהופך אותם לטקסט שחייבים לבצע בדראג. ברבות השנים, אילנית הפכה לאחת ממבצעוֹת הישראליוּת. נכבשתי בקסמיה, אבל עדיין "בהישמע צפירה עולה, חליל או נֵבל" – במקום לפזם "אני ישראלית", אני קופא ולכל היותר מסוגל לדמיין את אילנית, או איזה גרסה גדולה מהחיים של מי שהיא בעצמה גדולה מהחיים.

אלא שיש ימים יפים שהדרכים בהם גדולות, ואין מחסור בפרפורמרים, קטנים כגדולים, הנכונים לבצע בכישרון את מה שהחיים שלנו כאן מעולם לא היו, לבצע שוב ושוב זהות ישראלית אידיאלית-מדומיינת, שלא רק שאינה ניתנת למימוש במציאות – אלא, שמעולם לא הייתה: חיים את הישראליות כפרפורמנס סימולקרטיבי.

הנה כבר נשמעים להם האקורדים הפותחים: "גירוש זרים יציג אותנו כמו שאויבינו רוצים", כפי שצוטט שגריר ישראל לשעבר באו"ם, דני גילרמן, בהפגנה בתל אביב נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה. הציטוט הקצר הזה של גילרמן הוא ממופעי הישראליות ההדוקים שנוסחו כאן, אך הוא אינו יוצא דופן: הוא דוגמית מייצגת לחיקוי החוזר ונשנה של מה שהיינו אמורים להיות. הוא מבטא את מרכיביה המדומיינים של הזהות הישראלית האידיאלית: הישראליוּת כעמדה מוסרית-מהותנית, הנמצאת תחת מתקפה חסרת יסוד מצד שוחרי רעתה. העובדה שאם ילדי מהגרי העבודה יגורשו, ממש יגורשו (ולא כהצגה!) מישראל למדינות אחרות, על ידי שוטרים ישראליים אשר יפעלו מכוח החלטתה הריבונית של ממשלת ישראל, לא מהווה עילה לבחינה אוחרת, לביקורת מקדימה, או לצרימה בדימויה העצמי של הישראליות. האידיאל המדומיין מוגן תמיד, ולעזאזל העובדות.

אדרבא, האקט הזה, רצוני, ריבוני, לא מדומיין ואנטי-אידיאלי ככל שיהיה, רק משמש כיסוד לביצוע הדרני של מחציתה השנייה של הפרקטיקה – ההתקרבנות, ההתגוננות המתמדת מפני העולם רוחש האויבים, הזוממים תמיד נגדנו. גילרמן מבצע בצורה מושלמת טקסט רהוט, ממנו מודרים כמובן מושאיו המרכזיים (הילדים או משפחותיהם), בו אין מקום למציאות וכל שיש בו הוא חזרה על הטקס החלול המַבנה את חיינו כאן ומקבע את דימוי הישראליות. דימוי, המבטיח עבור כולנו לא רק את זהותנו המנחמת – אלא גם את הזהות בין מחר לשלשום.

למעשה, הטקסט של גילרמן כה מוקצן בהתחסדותו שהמילים קורסות על עצמן. נדרש כישרון בימתי גדול כדי לבצעו באופן אמין – זה, או הזדהות מוחלטת עם הפנטזיה. כך שאם הדברים לא היו נאמרים מהמיית ליבו של מבצעם, לא היה ספק כי מדובר בדראגיסט מוכשר.

גילרמן, כמובן, לא לבד. מ"מדיניות האפרטהייד מהווה פשע חמור ביותר, והיא מנוגדת לעקרונות היסוד של המשפט הישראלי…ההשוואה של מניעת תנועתם של תושבים פלסטיניים לאורכו של כביש 443 לפשע האפרטהייד, הינה קיצונית ומרחיקת לכת עד כי לא היה מקום להעלותה כלל" הנעלב של ביניש (בפסיקה שכאילו שבה ופתחה את הכביש לפלסטינים, ובפועל רק משטֵרה מחדש את הרחקתם ממנו) ועד ל"..ירי ארטילרי, סטטיסטי, שיפגע בתמימים. כזאת לא ייעשה במקומותינו" הנבואי של בני בגין – מקיר לקיר, מחומה לחומה, ישראל מונהגת על ידי דור שלם של פרפורמרים ממחזרי מנטרות צדקניות, מופרכות, מרבעות מעגלים (בעיני עצמם), המשוכנעות בצדקתן והמבנות את אשליית מהוגנותו חסרת הברירה של העוול בו, בפועל, אנו בוחרים לחיות מרצוננו החופשי.

אלא שבעוד על פי רוב זהות, מדומיינת ככל שתהיה, היא תוצאה של הבנייה מתמשכת, באמצעות ריטואלים חוזרים אשר לפחות חלקם מעשיים ולא רק מילוליים, הזהות הישראלית הסימולקרטיבית אינה זקוקה למקור בעולם המעשה. עוצמתה כה רבה שהיא יכולה להתקיים בחלל מילולי מושלם, מרחפת שבע אמות מעל ישראל/פלסטין ומהגגת את דימויה העצמי. שהרי למה בדיוק כמהות מילותיהם של גילרמן, ביניש, בגין וכל הדור ההוא? לישראליות הגונה, נורמאלית-הרצליאנית, הנוהגת בכל בני האדם בשיוויוניות, שאיננה מקדשת תפיסה אתנוצנטרית של יהדות ונמנעת מלהגיש את תווית המחיר הקלירקלית של עמדה זו לכל אדם ואדם כאן? יש ישראליות כזו – אלא שהיא קיימת כדימוי עצמי מנותק מהמציאות, שלמרות היותה ביטוי סימולקרטיבי מושלם אין לנו כל קושי לשוב ולבצעה כפרקטיקת חיינו. למעשה, העדר המקור רק מצחצח את ברק הכשפים המנחם שבביצוע החוזר של מה שאינו זקוק לאדמה, חמצן או אמת כדי למשטר את חיינו.

איך אפשר להתעורר מהסיוט? איך חושפים את התפרים הגסים המנסים להטליא דימוי נטול מקור עם מציאות חסרת רחמים? לכאורה – יש דרך להתנגד, דרך אשר מנכיחה את ההתמכרות לביצועה החוזר של פנטזיה וחושפת את המובן מאליו: דראג. דראג כסיכה האחת שמהגדרתה היא מושחזת דיה כדי לנקב את הבועה האלסטית ביותר, וגדולה מהחיים מספיק כדי לצקת מחדש עניין במה שבעצם ידוע מאז ומעולם.

אלא שכל התפקידים הגדולים כבר לוהקו. לכל היותר ניתן להתרווח לאחור ולהמשיך ליהנות כקהל, להביט שמוטי לסת בכוכבי הבמה הגדולים של חיינו – ולהבין בייאוש שלא חשוב כמה כישרון תיאטראלי יגויס, אין אודישן בו ניתן יהיה להתעלות על הדראגיסטיות שכבר התברגו בצמרת: לימור לבנת כשרת תרבות; דוד רותם כיו"ר ועדת חוקה; אביגדור ליברמן כשר חוץ; ציפי ליבני כמנהיגת אופוזיציה; רונן שובל כציוני; מיכאל בן-ארי כחבר כנסת; שמואל אליהו כרב. מי ייטיב מאלו לבצע טקסטים במלוא הקיצוניות, הגיחוך והמלאכותיות?

לקיום פרפורמטיבי-סימולקרטיבי יש יכולת התמדה רבת עוצמה, אך גם היא מבוססת על הביצוע הרפטטיבי של מה שלמרות הכל, לכאורה, ביכולתם של המבצעים להפסיקו. ההצגה לא חייבת להימשך. אלא שלא מדובר בפרפורמרים או בהצגה. למשוך את השטיח מתחת לרגליהם? להעלות ביקורת חתרנית באמצעות דימויים מוגזמים, מגחיכים, חושפים? הם כבר משכו את השטיח מתחת לרגלינו ומבצעים את עצמם באופן המוקצן והחושפני ביותר. לימור לבנת מבצעת את לימור לבנת הרבה יותר מגוחך מכל גרסת חיקוי מגחיכה.

שח מט.

אילנית היא מהזמרות האהובות עלי. בכל פעם שהאקורדים האלו מתחילים להתנגן, אני כבר  יודע למה לצפות. כמו בהודעה של דובר צה"ל, כמו בנאום של ראש הממשלה, החיקוי של מה שלא היה רק הולך ומשתפר. אני מחכה ליום של חסד.