מצעד הגאווה הסטרייטי או: למה בורגנים רואים כדורגל?

מעט אנשים שמו לב לעובדה שמצעד הגאווה בתל אביב התקיים השנה בדיוק בזמן טקס הפתיחה של המונדיאל. שלא במקרה, אף אחד לא מחה על החפיפה בין האירועים, מכיוון שכל אחד מהם יועד לקהל נבדל לגמרי. המצעד, מהגדרתו, הוא חגיגתן של ההומואים והלסביות, ואילו המונדיאל הוא יומה הגדול של הסטרייטיות הבינלאומית. כך שמלבד רון חולדאי ועוד כמה עסקנים סטרייטים, לא נראה שהבעיה הטרידה מישהו.

הצמידות בין שני האירועים הבליטה את מופרכותן של הטענות הנפוצות נגד מצעדי הגאווה, בסגנון "למה אני צריך לראות גברים בחוטיני מתנשקים כשאני חוצה את רחוב בוגרשוב". שהרי, אפשר וסביר להגדיר את המונדיאל כמפגן גאווה סטרייטי רעשני במיוחד, שמתרחש לאורך חודש שלם על פני הפלנטה כולה. מצעד של כמה אוחצ'ות מוקפות בשוטרים נראה פתאום די אומלל.

על כל פנים, צירוף המקרים הזה גרם לי לחשוב שוב על הקשר כדורגל להומואיות, ולגבריות עכשווית בכלל. כידוע, בעשרים השנה האחרונות חלה טרנספורמציה במעמדו של  הכדורגל בתרבות ובחברה. אם בעבר נחשב הכדורגל לספורט עממי וגס, כיום הפך הכדורגל האיכותי לנכס ולסמל סטטוס של הבורגנות והמעמדות הגבוהים. כפי שהיטיב לכתוב יצחק לאור, בעצמו אוהד כדורגל ובכיר בכנסייה הסטרייטית:

עכשיו צריכים המעמדות העממיים למצוא להם מקום חדש של פורקן, שכן כורי הזהב הגיעו גם אל הספורט של העם, והמשחק הופך לנכס יקר של העילית השלטת, האירופית בעיקרה, ומאמצים גדולים נעשים כדי לשנות את הנורמות שיוחדו משך יותר ממאה וחמישים שנים למשחק הזה: מנהגי השתייה, ההתפרעות, המכות לאוהדים היריבים, הצווחות הגזעניות, כל המנהגים האירופיים הללו עוברים שינוי באמצעות שיטור כבד, השעיית חופש התנועה, אכיפה אלקטרונית ואחרת.

יש אינספור אינדיקציות לג'נטריפיקציה שעברו הכדורגל ותרבות הכדורגל, בעיקר מאז שנות התשעים. אחת מהן היא השימוש המקובל בביטויים ומטאפורות מהתרבות הגבוהה כדי לתאר משחקים וקבוצות: קונצרט, סימפוניה, גאון, יצירת מופת. גם פרשני הספורט נראים לפעמים די דומים למומחים למוסיקה ואמנות: אביב לביא (חובב אוכל אורגני), הד"ר שגיא כהן (היסטוריון של המדעים והרעיונות), מודי בראון (גם סוג של היסטוריון) ועוד כמה.

אני מודע לכך שיש הסברים רבים לתהליך הזה, חלקם נרמזים אצל לאור, אבל הם לא מבהירים למה הבורגנים התחילו ללכת למגרשי כדורגל. לדעתי, התופעה הזו קשורה לעלייתו של סוג מסוים של גבר, שזקוק נואשות לכדורגל למטרה אחת: כדי לא להיות הומו. לא במקרה, הטרנספורמציה של הכדורגל אירעה במקביל לתנועת היציאה מהארון. למעשה, תרבות הכדורגל העכשווית, שבמרכזה המונדיאל, היא לא הרבה יותר ממענה למצעד הגאווה.

הגעתי למסקנה הזאת לפני כמה שנים, כשנסעתי למין מחנה בחו"ל עם קבוצת עיתונאים זוטרים. בהתכנסויות מהסוג הזה, עולה תמיד השאלה מי מהמשתתפים הוא הומו. זה ששובץ איתי בחדר נראה חשוד במיוחד: הוא היה עורך במדור תרבות כלשהו, התלבש בהקפדה והחזיק בדעות שמאלניות-ליברליות. היה לו שם יוניסקסי, מראה אנדרוגני, ובשונה מעיתונאי אחר, הוא לא ביטא התעניינות מיוחדת בבחורות המקומיות. הייתי בטוח שהוא הומו; עד שבשלב מסוים הוא התחיל למלמל שהוא מוטרד מהאפשרות ש"לא יהיה איפה לראות את המשחק". באותו רגע, היה ברור לכולם שהוא סטרייט. ואכן, כמה דקות אחרי שנגמר המשחק התגנבה לחדר אחת המשתתפות, והוא הזדיין איתה כל הלילה בסוג של חוסר חשק, פחות ממטר וחצי מהמיטה שבה קיוויתי לישון.

מפה לשם שמתי לב שיש המון גברים כאלה: גברים מעודכנים ומעודנים, בעלי מקצועות חופשיים והתעניינות באופנה. מבחינת ההביטוס, ובהתאם לעקרון זהות הבלתי נבדלים, כמעט שום דבר מפריד בינם לבין מה שנקרא היום "גיי". רובם כמובן מעדיפים לקיים יחסי מין עם נשים, אבל כדרכן של העדפות, גם את ההעדפה הזאת אי אפשר לראות. הדרך היחידה שלהם להתבדל – כלומר לא רק לא להיראות הומו, אלא לא להיות הומו – היא להתעניין בכדורגל.

זהו המעמד החדש, התוספת המכריעה שיצרה את תרבות הכדורגל של ימינו: אותו מעמד של כמעט-הומואים או (לא)הומואים. אפשר לזהות את הטיפוסים האלה די בקלות: בדרך כלל הם לא ישחקו כדורגל, אלא רק יצפו בליגת האלופות (אני מניח שיש קבוצות שאהודות עליהם במיוחד, אבל אני לא מספיק מתמצא כדי לקבוע איזה). חלקם לא התעניינו בכדורגל עד גיל מאוחר יחסית, שבו סיימו (לפחות באופן רשמי) את התלבטויותיהם המיניות.

ברור, שגם הם די מדוכאים על ידי המבנה החברתי שמכונן אותם. חלקם קוראים את מדור הספורט בסוג של חוסר חשק. אבל הם חייבים להתעניין; המבנים הם אכזריים וחסרי פשרות. צריך תירוץ טוב מאוד כדי להיות בורגני שלא מתעניין בכדורגל ולא להיחשב הומו. חובב הכדורגל המלנכולי משלם את המחיר על שחרור הסטרייט, שכרוך בשחרור ההומו. הוא משלם את המחיר על השימור של עצם האבחנה.

*

במאמר המפורסם "האפיסטמולוגיה של הארון" (שתורגם על ידי ע. זיו במסגרת אוסף המאמרים "מעבר למיניות"), תיארה איב קוסופסקי-סדג'וויק את צמצום ההגדרה של המיניות במאה האחרונה "לחשבון הבינארי של הומו-או-הטרוסקסואליות". הגדרה זו, שמחייבת כל יצור מיני, היא כהגדרתה "מצור מושגי שבצלו נחתכים הגורלות ההומוסקסואליים וההטרוסקסואליים המודרניים".

אפשר לומר שהכדורגל ממלא תפקיד באותו "חשבון בינארי", שהוא גם במידה רבה הבסיס לקיומו. לא במקרה, התבטא שלמה שרף לא פעם נגד מצעד הגאווה, ואף אמר שהיה עורך את מצעד הגאווה באילת, ושם "מעביר אותם את הגבול ולא מחזיר אותם". זה גם ההסבר לכך שעל אף הסטטוס הבורגני שממנו נהנה כיום הכדורגל, שחקנים הומואים הם עדיין כמעט בגדר טאבו, גם באירופה. זה די פשוט: אם גם הכדורגלנים יהיו הומואים, כבר לא תהיה משמעות למושג סטרייט.

סדג'וויק כותבת ש"צריך רק לפתוח את העיתון מדי בוקר כדי להיווכח בעוצמתן של האנרגיות המנוגדות והנזילות המרוכזות, אפילו ברגע זה ממש, בחברתנו סביב בעיות ההגדרה ההומו/הטרוסקסואלית", וקוראת להתחיל לשאול היכן וכיצד בא לידי ביטוי "הכוח של הגייז… של שיחים ואיסורים הומו-לסביים".

ואכן מספיק לקרוא את גל אוחובסקי כל שבועיים כדי להיזכר בגורליות שכרוכה עדיין (עדיין? אולי דווקא הרבה יותר מבעבר) בשאלה "האם x הוא הומו או סטרייט". סדג'וויק מעזה להזכיר בזהירות את קיומה אפשרות אחרת, שכמעט ונכחדה בחצי המאה האחרונה. היא מתבססת על הרעיון של הפילוסוף השמרן אלאן בלום, שהעריץ דווקא את המסורת הסודית והשולית של חניכה פדגוגית-פדראסטית בין גברים גאונים – למשל בין סוקראטס לאלקיביאדס או בין שייקספיר למאהביו:

התנועה המודרנית לשוויון זכויות לאנשים בעלי זהויות מיניות שונות – תנועה שנוקטת באסטרטגיה של נורמליזציה והגדרה כמיעוט – היא לדעת בלום, הידרדרות בהשוואה לפריווילגיה התרבותית הרעועה יותר של עבר, שבו יוחד מקום של כבוד לחירויות שוליות, יוצאות דופן-בוהמיאניות. אולם על יוצאי הדופן היה להצדיק את פעילויותיהם הבלתי מקובלות באמצעות הישגיהם האינטלקטואליים וההמוניים.

מסיבות שונות וטובות, סדג'וויק עצמה לא ממליצה לחזור לארון, לאותה מסורת של גברים בעלי פריווילגיות, נשואים בחלקם, שמטפחים את אהבתם לגברים (לרוב צעירים מהם) כפריווילגיה בוהמיינית סודית למחצה. שהרי, במסורת הזו אין למשל שום מקום ללסביות; והיא  קשורה עמוקות למועדונים אליטיסטיים כאלה ואחרים של Old Boys, שמילאו תפקיד במשטר השליטה הגברית.

אם נחזור לכדורגל, ניזכר שלפני כשנה, חולל דייגו ארמנדו מראדונה שערורייה קטנה כשטען שכוכב העבר הברזילאי פלה איבד את בתוליו לגבר. לא היתה זו הפעם הראשונה שמראדונה העלה את הנושא; הוא כבר כתב על כך גם לפני עשר שנים, באוטוביוגרפיה שלו, במטרה להוכיח שפלה הוא הומו. פלה בעצמו סיפר בריאיון לעיתון קולומביאני שכשהיה ילד כדורגל בן 14 הוא וכל הקבוצה שבה שיחק בבאורו "ביקרו", כהגדרתו, אצל גבר הומוסקסואל. התופעה שתיאר פלה, של "חניכה" הומוסקסואלית לשחקני כדורגל, כנראה לא קרתה רק לו. גם המאמן הארגנטינאי חורחה סולארי סיפר שבארגנטינה נהוג היה ששחקנים ותיקים מזיינים שחקנים חדשים.

זוהי בעצם אותה מסורת של חניכה פדגוגית פדראסטית שאותה שיבח בלום. שלא במקרה, המסורת הפדראסטית של הכדורגלנים שגשגה בזמנים ובהקשרים שבהם יציאה מהארון לא היתה בכלל אופציה. אבל קיומה של המסורת ההומואית הזאת בקודש הקודשים של המיניות הסטרייטית מזכיר לנו את החמקמקות של האבחנה הומו/סטרייט. שהרי, ההומו יכול להיחשב לנשי; אבל בו זמנית הוא יכול להיחשב לגבר הגברי ביותר: השוויניסט הפנאט שמאמין כל כך באידיאולוגיה של הגבריות שהוא מוכן להעניק מאהבתו האירוטית רק לבני עמו הגברים. כך שיש מקום להזכיר לסטרייטים: אל תיכנסו עמוק מדי לעניין של הכדורגל; בסוף תימצאו את עצמכם הומואים, אבל מהצד השני.