מה בעצם קורה כאן?

על מצבו הנוכחי של תהליך התירבות 

1.

כמו הרבה דברים שקורים בתקופה הנוכחית, גם הדבר שארצה לתאר כאן מתחיל מפייסבוק. לא מזמן, הדביקה חברת פייסבוק לקיר שלה את הבלדה הסקוטית "אדוארד, אדוארד". נדמה לי שהיא ביקשה להגיד שהבלאדה הזאת יפה ומצמררת. אבל בתגובה, כתבה לה מישהי אחרת משהו כמו: "לא יאמן שעדיין מלמדים בבית ספר את הזוועה הזאת", וציינה במיוחד את רצח נץ הטיפוחים והסוס. אפשר להתייחס לכל מיני היבטים של התגובה הזאת, אבל אין הרבה טעם: היא אופיינית מאוד לתקופתנו, ובעצם צפויה למדי. אתייחס רק למלה אחת מתוכה: "עדיין". המלה "עדיין" מבטאת את התפישה ההיסטורית-טמפורלית שבתוכה אמירות נפוצות כאלה נאמרות: הנחה שההווה טוב יותר מהעבר, כיוון שאנו חיים בתוך התקדמות תמידית מברבריות לעידון. מדי פעם נאמר גם משפט בסגנון: "זהו, דברים כאלה לא עוברים יותר בימינו. התבגרנו".

בהגיענו למלה "התבגרנו" יש לנו כבר עסק עם תופעה מסוכנת יותר: מטאפורה ביולוגית. ההנחה היא שההיסטוריה האנושית דומה להתפתחות של ילד, שהופך בהכרח לנער ולגבר – כל שלב בוגר ומפותח יותר מהקודם. נדמה לי שמיותר לציין, שאלו אינם פני הדברים. אף שלא היה להם פייסבוק, אנשים לפני 50 או 500 שנה לא היו מפותחים פחות מבחינה נפשית ואינטלקטואלית, או קרובים יותר לילדים (וזאת בהנחה שילדים הם מפותחים פחות). לא היה שום דבר בוגר פחות בגוף או בנפש שלהם. לכאורה יש אפילו סימנים לתהליך הפוך: בתחילת המאה ה-19, אנשים כמו ג'ון סטיוארט מיל שלטו ביוונית כבר בגיל שלוש, ובגיל שבע עברו ללטינית. וזו סתם דוגמא שנתקלתי בה לאחרונה.

ובכל זאת, משהו קורה. אנחנו נדרשים לעבור שינוי, ובאמת משתנים. הדרישה לשינוי העצמי, תיקון אורח החיים ואופן הדיבור, מעסיקה בזמן האחרון לא מעט אנשים ונשים. יש שיראו בה הסחת דעת שמעסיקה מעגלים ליברליים מצומצמים. אבל יתכן גם שהיא אחת התופעות המשמעותיות ביותר שקורות בימינו – אולי משמעותית יותר משינויים פוליטיים הקשורים למפלגות, מדינות וגבולות. ועם זאת, ההתייחסות אליה באה בעיקר מצדם של גברים שמרנים נרגנים, שמנסחים את הבעיה באופן נוסטלגי, בתור מין הידרדרות או ניוון: "פעם גבר היה גבר, אשה היתה אשה, וסטייק היה סטייק". לעומת זאת, השיח האקדמי והביקורתי ממעט להתייחס לתופעה באופן רציני. אני חושב שההסבר לכך, הוא שהשמאל והאקדמיה הם בעצמם סוכנים עיקריים של תהליכי השינוי האלה עצמם.

השיח הביקורתי – מהביקורת הליברלית ועד הפוסט-קולוניאליזם, הפמיניזם והתיאוריה הקווירית – רואה עצמו למעשה כשיח חיצוני למציאות. זוהי אמירה מוכרת, שהשמאל השתלט על המחלקות לספרות וללימודי תרבות בזמן שהימין השתלט על המחלקות לכלכלה. החוגים הביקורתיים מתוסכלים יותר ויותר ממידת ההשפעה שלהם על החברה. אבל דווקא בעניין זה – שינוי הדיבור ואורח החיים – נראה לכאורה שההשפעה שלהם משמעותית (אף שיש לה אפקט שונה מזה שעליו היא מצהירה, כמו שאראה תכף).

וכך חוגי "הביקורת" משחקים משחק כפול: מצד אחד הם מתארים את המציאות כאילו היא חיצונית להם, ומצד שני אינם מתייחסים לנוכחות בעולם של הביקורת הזאת עצמה, ולאפקטים שהיא יוצרת. כאשר הם יתייחסו לשאלות של שינוי חברתי ותרבותי, הם תמיד ידברו מתוך פרויקט הביקורת, ולכל היותר יבקשו לתקן ו"לבגר" אותו. לכן הם לא יצליחו לראות את התופעה עצמה  – אותה תופעה שהביקורת היא חיל החלוץ שלה. ראיתי הרבה כנסים על הטרדות מיניות, זכויות בעל חיים וזכויות להט"ב, וגם על סוגיות מצומצמות הרבה יותר. אבל לא ראיתי אף כנס על שינוי הנורמות.

יש כאן משהו בלתי סביר. לכאורה, מנקודת מבט שמאלית, העולם הולך מדחי אל דחי. הכול מופרט ומקוצץ. ריכוז ההון נעשה חמור מיום ליום. יותר מאי פעם, המוסדות החברתיים מנוהלים לפי הגיון כלכלי תועלתני, והמרחב האוטונומי של המחשבה החופשית נדחק ונעלם. פרויקט הנאורות בכללותו נמצא בנסיגה. והנה, במה שנוגע לסקסיזם, הומופוביה וזכויות בעלי חיים, מסופר דווקא סיפור אחר לגמרי: אנו צועדים מניצחון אל ניצחון, בתהליך כמעט סטיכי של התקדמות. איך שני הדברים מתיישבים אחד עם השני?

2.

מורן שריר כתב לא מזמן בעקבות שידור הסרט אסקימו לימון:

"לא ברור אם "אסקימו לימון" הוא עדיין סרט לגיטימי היום. בכל זאת יש שם תצוגות של חפצון, סקסיזם, גילנוּת, סוגנוּת (גלידה מונטנה), דימויי גוף בעייתיים, אלכוהול בקרב בני נוער, מין לפני גיל ההסכמה, הריון לא רצוי, והומור".

זה די מצחיק, אבל מתברר שהעולם באמת השתנה. כך למשל, דברים שהיו מקובלים ביחסים בין מרצים לסטודנטיות לפני עשרים שנה הם עכשיו כמעט בלתי נתפשים. מספיק לקרוא עיתון או לראות תכנית טלוויזיה מלפני עשרים, או אפילו עשר שנים כדי להבין כמה השתנו הנורמות באינספור תחומים.

כאשר מדברים על שינוי הנורמות, קשה לא לחשוב על רעיון "תהליך הציביליזציה" של נורברט אליאס. תהליך הציביליזציה הוא התהליך ההיסטורי ארוך השנים, שבמסגרתו השתנו אורחות החיים האנושיים ונוצר "האדם המתורבת" המוכר לנו. אליאס הראה שמאז ימי הביניים ידעה החברה האירופית תהליך אטי אך עקבי של ריסון התשוקות והדחפים. כך למשל בימי הביניים, אנשים לא התביישו להפליץ ולירוק בארוחות, ולפעמים על השולחן עצמו. אבל לא רק זה. גדי אלגזי מסביר במאמרו על תהליך הציביליזציה:

הפעילות המינית, טוען אליאס, עדיין לא הועתקה בימי-הביניים אל מאחורי הקלעים; צרכיהם המיניים של אנשים מצאו ביטוי גלוי ובלתי-מתווך לעומת תקופות מאוחרות. כתביו החינוכיים של ארסמוס כוללים איזכורים מפורשים של מין, זנות וחיזור, שעוררו רתיעה בקרב מחנכים בני המאה התשע-עשרה. מכאן מסיק אליאס, כי בין ילדים למבוגרים לא קמה עדיין חומה של שתיקה וסודיות סביב כל ביטויי המיניות. העירום עדיין לא עורר מבוכה כללית: בבתי-המרחץ התרחצו נשים וגברים עירומים בצוותא; באכסניות ישנו זרים גמורים זה בצד זה, בלא כסות לעורם.

אירופים בני ימי הביניים היו נראים לנו, אם כן, פראיים להחריד. החיים היו מלאים אלימות בלתי מעודנת, ונסיך היה יכול להתפרץ בזעם ולכרות את ראשו של אחד האורחים לעיניי היושבים בשולחן – או להרוג פתאום את אביו ואת סוסו האציל.  אלא שדגמי ההתנהגות השתנו בהדרגה. אתר העיצוב העיקרי לדגמי ההתנהגות והאישיות החדשים היה חצרות השליטים, ומשם הם עברו למעמד הבינוני. השינוי הואץ במיוחד בחוגי החצר של המאות השש-עשרה והשבע-עשרה.

נראה, לכאורה, שמדובר בתהליך טבעי – מעין התבגרות. אלא ששינוי ההתנהגות קשור לתהליך הריכוז של הכוח הפוליטי. האצילים בני מעמד הלוחמים נאלצו לעזוב את נחלותיהם ולהסתופף בחצרות המלכים, וכדי להסתדר זה עם זה הם חויבו לפתח דרכי התנהגות שלא יצריכו מאבק אלים וישיר. בהמשך, השלטון המרכזי של המדינה נדרש להבטיח בתחומי שלטונו מרחב בטוח לפעילות כלכלית של מעמד הבורגנות, משוחרר מהתפרצויות של אלימות שרירותית. ויש סיבות נוספות. אבל מה שמשמעותי לענייננו הוא שהתהליך הזה לא קרה "מעצמו", ובוודאי שזו אינה התבגרות ביולוגית. המדינה העבירה לידיה את המונופול על הפעלת האלימות. ואף על פי כן, כידוע, העידן המודרני אינו אלים פחות מהתקופות שלפניו.

ומה שעוד מעניין הוא, שבעוד קוד ההתנהגות השתנה בעקביות, דפוסי ההנמקה השתנו מתקופה לתקופה. "איסורים, שנומקו בתחילה בחובה החברתית לשמור על כללי הנימוס מתוך התחשבות באחרים – מוסברים בהדרגה בנימוקים רפואיים או היגייניים". באותו אופן, נדמה לי שאפשר לומר שאותם תהליכים שנומקו בעבר בצרכי היגיינה, מנומקים כעת על בסיס מוסרי או פוליטי. כך למשל, מעניין לראות שהתפתחות תגובת הגועל מנתחי בשר מדממים היא תופעה שהחלה עוד הרבה לפני שאידיאולוגיית הצמחונות היתה קיימת בצורתה הנוכחית. אצטט בהרחבה מאליאס:

הדרך שבה מגישים בשר לשולחן עוברת שינוי בולט מימי-הביניים לעת החדשה. אפשר ללמוד הרבה מעקומת השינוי הזה . בשכבה השלטת של חברת ימי-הביניים מגישים לשולחן לעתים קרובות את החיה המתה כולה או חלקים גדולים שלה. לא רק דגים שלמים, ציפורים – לפעמים על נוצותיהן – אלא גם ארנבות שלמות, טליים שלמים ורבעי עגלים מופיעים על שולחן הסועדים, שלא לדבר על חיות צייד גדולות יותר או על החזירים והשוורים, הניצלים על השיפוד. החיה נחתכת לחלקים על השולחן. לכן חוזרים ספרי ההליכות ומדגישים שוב ושוב עד למאה השבע-עשרה – ולפעמים אפילו במאה השמונה-עשרה – כמה חשוב לאדם מחונך היטב לדעת לחתוך כראוי את החיות לחלקיהן. "חשוב לדעת לחתוך חיות מגיל מוקדם , " אומר ארסמוס ב-1530"

אך בהמשך –

"הגשת חלקים גדולים של החיה וחיתוכם על השולחן מתחילים לעבור בהדרגה מן העולם והדבר קשור בלי ספק בגורמים רבים… אך בכל מקרה, גם כאן תואמת תבנית התהליך החברתי הכללי את זו של התהליך הנפשי: אנשים רבים יחושו כיום אי-נוחות, אם אנשים אחרים או הם עצמם יחתכו על השולחן חצאי עגלים וחזירים, או אם ייאלצו לפשוט את הבשר מפסיון עטוי נוצות" (תרגום: גדי אלגזי).

אני נזכר בתהליך שעברתי בעצמי במסגרת הפיכתי לאדם אורבני. בתקופת התיכון, למדתי בפנימייה שבה קוד ההתנהגות היה שונה מאוד ממה שמקובל בתל אביב. היינו נורא מלוכלכים, הלכנו יחפים לכל מקום ולא החלפנו בגדים במשך שבועות. לי ולכל החברים שלי היה שיער ארוך, ולכולנו היו כינים, שבהן די התגאינו. יותר מזה: ערכנו משחקים שונים של אכילת חרקים ושבלולים חיים, והיינו מנגבים את הנזלת בכל דבר. אפשר לייחס את זה גם לעובדה שהיינו נערים, אבל לפי התרשמותי נערים בתל אביב לא נראים ולא מתנהגים ככה.

בשנים הראשונות שלי בתל אביב עברתי תהליך סוציאליזציה מואץ, ששינה לגמרי את הטעם שלי. מכל מיני סיבות, התהליכים האלה מהירים עוד יותר בתוך הקהילה ההומואית. היו לזה כל מיני אפקטים, אבל בראש ובראשונה, המון דברים נראו לי עכשיו מגעילים. רק לפני כמה שנים קינחתי את האף עם עלים ומצצתי דם מפצעים של חברים שלי, ופתאום כשישבתי בבית קפה עם חבר מהעבר הבחנתי שאני לא יכול לשאת את האופן שבו הוא מגלגל כדורים מהמפית. כחלק מאותן רגישויות שפיתחתי, אני מתקשה לראות עכשיו מסור חשמלי חותך שווארמה.

לא במקרה, כתבות בנושא תיקון המידות כלולות היום במדורי הלייפסטייל של עיתוני הבורגנות. הוא קשור הדוקות לפרקטיקות השיפור העצמי וה-self help שמארגנות את אורח החיים בזמננו.  גלריה, מדור התרבות של הארץ, הוא אתר מרכזי להפצת הנורמות החדשות: לצד המדורים שמסבירים איך להתלבש ומה למרוח על הפנים, יש עכשיו מדור אחד מלמד אותנו מה לא לאכול, ומדור שני מלמד מה לא להגיד ולא לחשוב. הריאיון שהתפרסם לאחרונה עם רחל טל-שיר מדגים את העובדה שהרגלי האכילה החדשים הם יותר מהכול סגנון חיים. הטבעונות נוסח גארי יורופסקי מדגישה שחלב וביצים זה "הפרשות מגעילות". האפקט של זה מורגש בבתי הקפה הנזיריים של ההיפסטרים, שבהם מוגשות רק עוגיות יבשות, אספרסו מצומצם ולפעמים חלב סויה (לעומת החיבה לשמנת, קצפת ופטריות מוקרמות בבתי הקפה היותר סחיים); זה מתבטא בסופרמרקטים האורגניים, שהם בעצמם הצורה החדשה של ביטוי שפע וטעם עדין. בשביל שנות ה-2000, רחל טל-שיר היא מה שישראל אהרוני היה בשביל שנות התשעים.

3.

מי שיטען שאין קשר בין משטור הדחפים מהסוג הישן למשטור הדחפים מהסוג החדש יעשה שקר בנפשו. אנו נמצאים, ללא ספק, במתקפה מחודשת ומואצת של תירבות. מואץ עד כדי כך ש"האדם המתורבת" שתיאר אליאס בספרו מלפני כשמונים שנה יראה כיום בעצמו כמו בהמה סקסיסטית.

 כל זה יכול להישמע בסדר גמור, אפילו טוב. אליאס בעצמו תיאר את התהליך ששרטט כהתפתחות אופטימית בסך הכול לעבר ריסון הדחפים. אך כידוע, עם ריסון של דחפים באות הנוירוזות. טסטריה, כפי שתיארה תהל פרוש, היא אחת מהן, אבל עדיין איננו יכולים לדמיין את מגוון הנוירוזות שהעידן שלנו יצור. האלימות שהופנתה כלפי נשים או חיות מומרת בהוקעות באינטרנט, שמהן איש אינו מוגן. מבחינה זו, כמו שכתבה לאחרונה מאיה סלע, פייסבוק הוא אתר מרכזי שבו נאכפות הנורמות החדשות ומתהווה האדם המפקח על עצמו.

אבל זאת לא הבעיה היחידה. אם השליטה בנורמות הפוליטיות-אסתטיות המעודכנות היא מעין מקבילה עכשווית של נימוסי השולחן וידיעת היוונית, נשאלת השאלה נגד מי הנורמות האלה מופנות, ואת מי הן משאירות בחוץ. האם הן לא נועדו דווקא לייצר אקסקלוסיביות, ולאפשר לנו להתייחס אל אלו שנמצאים "מאחורינו" באימוץ קוד ההתנהגות כאל יצורים לא אנושיים? ומה היחס הזה מעורר אצל אותם יצורים ברברים? האם אין קשר בין הטהרנות של הטקסטים השמאלניים-ליברליים-קוויריים לבין האלימות של הטוקבקים הימניים-שמרניים שמתחתיהם? האם העובדה שהכללים הולכים ומחמירים אינה קשורה לעובדה שבמקביל הבהמיות דווקא גדלה? למישהו יש תחושה שהדושים קרובים להיכחד מהעולם?

אין לי ספק: בתור "גיי", כל צורת החיים שלי לא היתה מתאפשרת בכלל ללא שינוי הנורמות הסקסיסטיות שהיו מקובלות לפני כמה עשורים. לא הייתי רוצה לחיות בתל אביב של דן בן אמוץ, שבה היו בוודאי קוראים לי "ליכטיג בר זוהר". עם כל הרומנטיקה של אפלת הגנים הציבוריים, אני מאמין לאנשים שחיו בשנות השישים והשבעים, המעידים שהחיים להומואים היו נוראים. גם בעניין הזה אפשר לפיכך לאמץ ראייה אופטימית של "ואו, כמה התקדמנו".

אבל כשאני מסתכל סביבי אני נאלץ להסיק, ששינוי צורת הדיבור "הנכונה" בנוגע להומואים לא נובע מכך שאנשים נעשו מוסריים או בוגרים יותר, אלא הוא תוצר משני של תהליכים מסוג אחר לגמרי.  אלירן ארזי כתב לאחרונה שמדינת הלאום המודרנית היא זאת שאפשרה את עלייתה של גבריות "פציפיסטית" או מפורזת, וזאת בזכות המונופול שלה על כוח. וזה גם "מה שאיפשר לגברים בוגרים להיחדר, ולהחזיק בזהות מינית במסגרתה ברור לכל שהם פסיביים בפוטנציה, לפחות בחלק מהמפגשים המיניים שלהם". מבחינה זאת, האפשרות של הומוסקסואליות כאורח חיים היא בסך הכול עוד הסתעפות של תהליך הציביליזציה האליאסי.

יותר מכך: אך האם אין קשר בין אותה "התקדמות", לבין תהליך הנגד של עליית ההומופוביה כאידיאולוגיה מגייסת של כוחות חברתיים המודרים מהאליטה הגלובלית – בדומה לאנטישמיות בסוף המאה ה-19? אפריקה נעשית הומופובית יותר מאי פעם בעבר, או אולי ליתר דיוק: נעשית בפעם הראשונה ממש הומופובית. ולא רק אפריקה: בזמן שבארה"ב אורח החיים הלהט"בי נעשה יותר ויותר מקובל, תנועת הנגד של ההומופוביה מכרסמת כבר גם באירופה. זה מתבטא קודם כל ברוסיה, אבל גם בתנועת ההתנגדות העזה שהתעוררה בצרפת בעקבות מהלך החקיקה להתרת נישואים חד-מיניים.

ומי יודע? אולי גם תהליכים הרי גורל אפילו יותר מושפעים על ידי ההתנגדות הזאת. סלבוי ז'יז'ק תיאר פעם מונולוג ששמע מסטודנט בריטי מוסלמי, שהחליט לעזוב את הלימודים ולהצטרף לקבוצה איסלאמית פונדמנטליסטית. כשביקש להסביר את מה שמשך אותו לחיק הקיצוניות הדתית, הג'יהאדיסט הצעיר לא דיווח על שום רגש של קדושה, ריסון יצרים או טוהר, אלא דווקא על הסרת עול ושחרור מכבלים. שלא כמו באוניברסיטה, בין הג'יהאדיסטים המזוקנים הוא יכול היה סופסוף לעשן, לאכול אוכל משמין ולהביע דעות סקסיסטיות, בלי שמישהו יעיר לו על כך. יתכן מאוד שגל ההתעוררות הדתית שגואה בעשורים האחרונים כמעט בכל העולם אינו צומח בהכרח ממיאוס קנאי מחיי החטא המערביים, אלא דווקא מרצונם של מיליוני בני אדם ברחבי העולם להסיר מעליהם את הכללים והמגבלות הרבים מספור של סדרי החיים הליברליים.

אי אפשר לדבר על השיפור במעמד הלהט"בים, במניעת הטרדות מיניות ובשינוי הרגלי התזונה, מבלי להתייחס לתגובת הנגד. זהו מבנה אחד עם שתי פנים. בעיתון תל אביבי מסוים שבו עבדתי פעם, התחלקה החברה לבנים שדיברו על כדורגל ולבנות שדיברו על סלטים מוקפצים (זה מה שהיה פופולרי אז). יכולתי לבחור להיות בצד של הבנות, או של הבנים; אלא שלמעשה, כל אחד מהצדדים מהווה תמונת ראי של השני.* באותו אופן, מתקנת העולם הקווירית-פמיניסטית והגבר הבהמי שמתגאה בכך שהוא הולך לזונות הם שתי פנים של אותו מבנה. לא בטוח שהדרך להעלים את השני, היא להקצין את הראשון: אולי צריך לשנות את המבנה כולו. זה שתאכלי עוד סלט מוקפץ, לא יגרום לגבר שלך לראות פחות כדורגל. אולי דווקא להיפך.

4.

אבל לפני ששופטים את התופעה הזאת, שכיניתי כאן תהליך הציביליזציה המואץ של תקופתנו ולפני שדנים בהשפעות השליליות שלה (כלומר נופלים שוב במלכודת "הביקורת"), צריך קודם לשאול: למה? מה קורה בעידן הנוכחי שיוצר את התנאים ואת הדחיפה לשינויים המהירים האלה בנורמות. כמו שניסיתי להסביר כאן, אי אפשר לספק תשובה דטרמיניסטית ונאיבית בסגנון "כי ככה זה היה צריך לקרות". גם תשובה בורדיאנית שגרתית לא תספיק – זוהי אינה התבדלות רגילה של הביטוסים, אלא תהליך מהיר חובק עולם, אולי חסר תקדים.

בעצמי, אני יכול רק להציע השערה. יכול להיות שההון זקוק כיום לכוח עבודה מגוון יותר, ולשם כך, במקום להעלות את השכר, הוא מבקש לבטל סימנים חיצוניים של הכפפה של קבוצות שבעבר היו מוכפפות באופן סימבולי – נשים, לא לבנים וכו'. לחילופין או בו זמנית, יתכן שדווקא האידיאל הצרכני שמפתח הקפיטליזם גורם לנו להיות "מפונקים" יותר ורגישים יותר לכל סוג של אי נעימות ואי נוחות. אנחנו לא רק דורשים שהקפה שלנו יהיה "מדויק" ולשמפו יהיה ריח נכון, אלא לא מוכנים לשאת גם שום צורה של אי נעימות במרחב החברתי. לכן, אנחנו מעדיפים לשעבד את עצמנו לחוק נוקשה שימנע כל צורה של התנהגות המנוגדת לתקן. אף שהחוק הזה מדכא במידה רבה, הוא לכאורה שוויוני יותר, במסגרת אותן קבוצות שמכפיפות עצמן אליו.

כל זה לא מסביר למשל את עליית הטבעונות. אבל יש להניח שהיא תוצר משני של תהליכים אחרים. אין קשר ישיר בין ריכוז ההון לעלית הטבעונות, אבל גם אין קשר ישיר בין עליית המדינה להמצאת המזלג.

בכל מקרה, אלה רק תשובות אפשריות. הן גם לא ממש מסבירות את עליית הטבעונות, למשל. מה שבטוח, שתהליך שינוי הנורמות ראוי להתייחסות רצינית, ויש מקום לבחון אותו מצדדיו השונים. בד בבד, יש מקום לשאול האם יהיה צורך להיאבק לכל הפחות על הלגיטימיות של אתרים מסוימים – גיאוגרפיים או סימבוליים – שבהם האיסורים לא יאכפו.

* עם זאת, אני רחוק מלהסיק מכך שהתשובה היא "קוויריות". מעגלים קוויריים-שמאלניים הם המעבדה האוונגרדית ביותר של ייצור הנורמות הדכאניות והאקסקלוסיביות, שתוך עשור יופצו ברחבי המעמד הבורגני. לא אתפלא אם בעוד עשר שנים מדור גלריה יתבע מקוראיו הגברים להשתין בישיבה.

הדימויים: מתוך סיפורי קנטרברי, פייר פאולו פזוליני

לא זמן טוב לתקוות

מה יקרה כשהעיתונות תיעלם מהעולם? מה יקרה, מה יקרה, מה יקרה? כל העניין הוא שלא יקרה כלום. שקט. קול דממה דקה. כותרת שחורה, ואז שתיקה.

כי את ה"מה שקורה" הרי קובעים העיתונים. כמובן, גם החדשות בטלוויזיה וברדיו ובאינטרנט. זה עלול להישמע אנכרוניסטי לייחס כזאת חשיבות לעיתונות הפרינט. אבל המחזור היומי של ייצור אירועים מתחיל בעיתוני הבוקר. אחר כך באות ההתבטאויות של הפוליטיקאים ברדיו, ואז ההדלפות של לשכת ראש הממשלה לקראת שמונה. וכמובן, לינקים בפייסבוק, וממים, וכו'.  אבל בלי עיתונים, לא יהיה לכל זה שום תוכן ראשוני. יישאר אינפוטיינמנט – בין אם הוא מיוצר על ידי תנובה או על ידי דובר צה"ל.  המושגים הפוליטיים, במובן המקובל, ייעלמו בהדרגה, ודי מהר אנשים יבינו אותם באופן אחר לגמרי, או פשוט לא יבינו מה הם אומרים.

בהיעדר תהודה, אנשים גם לא ייצרו יותר אירועים פוליטיים – או לפחות לא כאלה שאנחנו מכירים. מעניין לחשוב על אירועים פוליטיים שקרו בתקופה האחרונה ולא עברו דרך העיתונים. יש כמובן אירועי פייסבוק – למשל קמפיין החלפת שמות המשפחה, פרשת איילה בן נפתלי  או "השרשור". אך חשובים ככל שיהיו, קשה עדיין לשפוט מה המעמד האונטולוגי של האירועים האלה, ובאיזו צורה הם יישמרו – מלבד האייטמים בהארץ שהוקדשו להם. בסופו של דבר, דברים שמישהו כתב בפייסבוק נשארים עדיין בבחינת "אז אמרו". יש גם אירועים שקרו מחוץ לפייסבוק אבל לא דווחו בעיתונים – אפשר להביא לדוגמא מקרי אלימות של הצבא והמשטרה נגד מפגינים בשטחים או במקומות אחרים. אבל גם אם הם זוכים לפרסום מסוים, האירועים האלה נשארים בתוך שבטים מוגבלים בגודלם. אף על פי שאף אחד לא מאמין לעיתונים, הם עדיין הגורם שממונה על יצירת גרסה מוסמכת למציאות.

כבר נכתב כאן פעם, שהשקר הגדול ביותר שהחדשות מספרות הוא שמישהו מאמין להן. אבל בשקר הזה דווקא הרבה אנשים מאמינים, והוא בעצם מה שיוצר את הדבר שאנחנו קוראים לו מדינה. בכל רגע שבו אנחנו פותחים את העיתון, אנחנו משתתפים בטקס של העלאת המדינה באוב. כתב בנדיקט אנדרסון –

משמעותו של טקס המוני זה – היגל כבר העיר שהעיתונים משמשים לאדם המודרני תחליף לתפילת הבוקר – היא פרדוקסלית. הוא מתבצע בפרטיות דוממת, במאורת הגולגולת. ועם זאת, כל משתתף בטקסט מודע לכך שאותו טקס משוכפל בו זמנית על ידי אלפי (או מיליוני) אנשים אחרים, שאין לו שום מושג על זהותם, אבל שבקיומם אין לו צל של ספק […]. איזה דימוי חי ועז יותר אפשר להעלות על הדעת כמייצג את הקהילייה המדומיינת, החילונית, והכפופה לזמן ההיסטורי?

ובה בעת קורא העיתון, הרואה, כי אנשים אחרים, ברכבת, במספרה, בבתי הקפה, צורכים העתקים מדויקים של העיתון שלו, מקבל אישור מתמיד לכך, שהעולם המדומיין מושרש בעליל בחיי היומיום שלו.

העיתונים הם אלה שהופכים מוות בפיגוע לאירוע ציבורי, ומוות ממחלה לאירוע פרטי. אני זוכר שהייתי פעם במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים. שכב שם איש זקן, מעוך לגמרי, מחובר לצינורות מכל פתח בגופו. כמעט מת. אבל לידו ישבה אשתו והקריאה לו על הרקטות שנחתו בעוטף עזה, והוא הצליח להנהן במין סמכותיות של רוני דניאל. העיתונים הם עירוי הדם שמטפטף לנו את הסם שנקרא מדינה. כשהם יעלמו, נצטרך להיגמל.

ולא שזה קל לדמיין את עצמנו בלי המדינה. רוב מי שאומרים "המדינה? פחחח" או "העיתונות? פחחחחח" לא הקדישו מחשבה לכלל המשמעויות של החיים בלי.

*

את כל זה אני כותב דווקא בקשר לבחירות שבפתח. מרגע שהוכרזו הבחירות, אנשים מסוימים מצליחים לגייס מעצמם עניין והתלהבות בבחירות האלה, ולנסות לשכנע את סביבתם שטמונה בהן איזו הבטחה. אבל בבחירות האלה לא טמונה שום תקווה. אין שום סיבה שייצא מהן משהו טוב. אני יודע שזה נשמע כמו זריעת ייאוש, אבל להגיד כל הזמן "יש תקווה" זה לא כל כך אמין. כמו שהאמנתי בהתלהבות בתקווה הטמונה במחאה החברתית לאורך השנה הקודמת, כך צריך לפעמים להגיד: כרגע אין שום תקווה באופק. רציתם תקווה? הייתם צריכים לחפש אותה ברחוב לפני שלושה חודשים. עכשיו זה לא זמן טוב לתקוות.

החדשות הטובות הן, שה"אין תקווה באופק" תקף רק לגבי האופק הקולקטיבי של המדינה, שהוא כאמור מדומיין, בתיווכם של העיתונים. לכל מיני אנשים וקבוצות קורים כל מיני דברים טובים. רק הלאום סובל וגורם סבל. מבחינה זו, אולי טוב שהעיתונים קורסים. בלעדיהם פשוט לא נדע שרע לנו.

ברגעים כאלה, מוטב לסגת את השבטיות, באופן זמני או פרמננטי. אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, איש לאוהליו ישראל. זה נכון גם לגבי הבחירות. הבחירות הן כמובן פעולת אשרור של המדינה, שיוצרת כלפיה מחויבות אקטיבית. הן נועדו לשכנע אותנו שאת הכנסת הזאת אנחנו בחרנו. אבל לא חייבים להחרים את הבחירות כדי להתכחש לפוליטיקה, באופן שבו הפוליטיקאים והתקשורת מנסחים לנו אותה. אפשר להתכנס לצורות השייכות הראשוניות, הטרום פוליטיות או הפוסט-פוליטיות – אלה ששקופות מבחינת העיתונות, או שזוכות ממנה ליחס מזלזל. אם הייתי סטלן, הייתי מצביע למפלגת הסטלנים. אם הייתי חבר של סתיו שפיר הייתי מצביע לעבודה. אם הייתי סטודנט, הייתי מקים מאהל באוניברסיטה.  לו הייתי פיראט הייתי מצביע למפלגת הפיראטים. הייתי ממש שמח להצביע למפלגת ההומואים, אם הייתה מפלגה כזאת – אפילו אם היה עומד בראשה גל אוחובסקי. במצב הנוכחי אני לא רואה שום דבר יותר טוב מזה.

זה לא אסקפיזם, להיפך: זאת הכרה מפוכחת מאוד במציאות. מי שמחלק את הפוליטיקה לימין ושמאל ימצא את עצמו תמיד בצד של המפסידים (כלומר, אם הוא לא בימין). אבל למעשה, בישראל יש אינספור שבטים עם אינטרסים מנוגדים. פרימה של המחנות זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות כרגע. כל הבעיות של השמאל, שעליהן הוא מדבר כל הזמן, נוצרות מכך שיש כמה רמות של שייכות: הדיבור על הפסקת הדיכוי של הפלסטינים על ידי היהודים הוא מסווה לדיכוי של המזרחים בתוך הקבוצה היהודית, וכו'. אבל למעשה, אם נתייחס לעניין באופן שבטי נראה שהבעיה נפתרת. השבטים פשוט מונחים אחד ליד השני. כמו שכתב גל, קונפליקטים תמיד יהיו. לשבטים יכולים להיות טבואים שאותם הם ידרשו לכבד, אחרת תיפתח מלחמה. אבל הם לא צריכים לשכנע אחד את השני. המונותיאיזם שייך לעבר.

תאמרו: "אתה מפצל כוחות" או "אין למפלגות האלה סיכוי לעבור את אחוז החסימה". אז מה? אף פעם לא הבנתי את הטיעון הזה. ואם אצביע לחד"ש והיא תקבל 4.76 מנדטים, האם ה-0.76% הם לא מבוזבזים? ובכלל, המושג "מפצל כוחות" מתבסס על ההנחה שיש איזה כוח שאותו אסור לפצל. אבל השמאל בהגדרתו הנוכחית, זה שעלול להתפצל, הוא ממילא קטן מדי בשביל לשלוט במדינה. לא הבנתי מה בדיוק ישתנה אם לחד"ש יהיו חמישה מנדטים, או למרצ שישה, על חשבון העבודה – חוץ מתחושת ניצחון זמנית ועלובה למדי לאוהדי הקבוצה, כלומר המפלגה. אם הייתה כרגע איזו מפלגה שהייתה צופנת בחובה הבטחה מהותית לעתיד – משהו כמו מפלגת המדינה הדו-לאומית – זה היה משהו אחר. אבל אני לא רואה מפלגה כזאת. אולי דע"ם.

מי שחשוב לו שהליכוד לא תהיה המפלגה הכי גדולה, שיצביע לשלי יחימוביץ. אבל מה זה עוזר? להזכירכם, גם בכנסת הנוכחית הליכוד הוא לא המפלגה הגדולה ביותר, ועדיין הוא שולט ביד רמה. מומלץ ללמוד לפעמים מטעויות.

ושוב, תמיד אפשר להצביע חד"ש. זה אף פעם לא מזיק, אבל גם לא מועיל יותר מדי. לא בגלל שחד"ש תומכת באסד יותר או פחות – זה דווקא חיובי בעיניי, כי זה מזכיר להיפסטר התל אביבי שמפלגה קומוניסטית היא לא תנועה למען זכויות אדם ודובוני איכפת-לי, אלא מפלגה עם מסורת לניניסטית שאינה מהססת לשפוך דם. הבעיה עם חד"ש היא אחרת: היא מתיימרת להגיד את האמת של מחר, אבל אומרת את האמת של אתמול. האמת אינה טרנד, אבל היא גם לא פוחלץ או מומיה. מי שאומר לך את אותה אמת מאז 1917, כדאי להתחיל לחשוד בו.

בכלל, לא הייתי ממהר להחליט למי להצביע לפני שמתבררות תוצאות הבחירות בארה"ב. בתקופה הנוכחית, הרבה אנשים פוסחים על שתי הסעיפים: אנחנו יודעים שהשפה הפוליטית הישנה גוססת, שהעולם הישן מתפורר, אבל נאחזים בהוכחות מסוימות שהיא עדיין חיה, ועשויה לשחק לטובתנו: הנה, שלי מקבלת 17 מנדטים; הנה, אובמה הוא הנשיא. הבחירות בנובמבר עשויות לסמן קו פרשת מים. כי אם אובמה ינצח, יימשך המצב הנוכחי: הידרדרות הדרגתית ללב המערבולת של המשבר, שמרגיעה אותנו אבל גם מרדימה אותנו (כמו במשל הצפרדע במים הרותחים). אבל אם רומני וסגנו הפסיכופט ינצחו, זה כבר יהיה משחק חדש, נואש וברברי הרבה יותר. ממילא, לא יהיה טעם "למתן את נתניהו" – שהרי בבית הלבן יישב אדם קיצוני יותר ממנו.

אף אחד לא יגיד לכם שאלוהים מת. זה לא יהיה כתוב בעיתון. אך אל מול עיניו החלולות של הנשיא החדש, שישתקפו מתמונת הניצחון בעמוד הראשון של "ישראל היום", ניאלץ להבין: נותרנו לנפשנו. עדיף לזרוק את העיתון ולהסתכל סביב.

פיראטים, הייטק, אוהלים: מה המחאה צריכה?

יואב ליפשיץ

השנה אנו קוראים שהמון אנשים, שאינם שייכים לזרם המרכזי של הפעילים, מבולבלים בנוגע למחאה – לא יודעים לאן ללכת, למי לחבור. לעצרת של סתיו? לצעידה ברחובות? ומי אלה הפורום החברתי? מי זאת המחאה "האותנטית"?

אינני אומר שהמחאה צריכה לדבר "בקול אחיד", או לנסח מסר חד וברור. ממש לא. אלא שהמחאה צריכה מרכז עצבים, חדר פיקוד, פונקציה שחסרה מאז פירוק מאהל רוטשילד. את המחאה דימו לא מעט לרשת האינטרנט במרחב הציבורי, ואם זה כך – הרי שבאוטוסטרדת המידע, בה יש היצף של מידע, הפונקציה הכי חשובה היא זו של האגרגטור, לרוב מנוע החיפוש. המחאה זקוקה נואשות למרחב, לפלטפורמה קבועה, דרכה היא תתווך את עצמה לציבור, ותעשה סדר בבלאגן. היתרון העיקרי של ההון על פני ההמון הוא הארגון, וכשפוזרו המאהלים – על אף ההתארגנויות הרבות שהמשיכו בפעילות – נפגעה יכולת הארגון של ההמון.

חובה עלינו לחשוב על הצורה שבה יתארגן המרחב החדש, כיצד ייראה ויפעל השלב הבא של הרשת. המרחב הזה לא חייב להתממש בדמות האוהלים דווקא, אם כי האוהלים של שנה שעברה היו הטכנולוגיה הטובה ביותר עד כה למטרות המחאה. ייתכן ויש מקום לחשיבה על מרחב חדש, ליצירתיות בעניין זה, אך לדעתי יש מספר מאפיינים שצריכים להיות בממשק החדש של המחאה. זהו נסיון יומרני לאפיין אותם:

המרחב חייב להיות פיסי, במרחב הציבורי הפתוח, ברחוב – כיכר העיר זה הפייסבוק החדש, ולא בכדי. רק ברחוב נוצר קשר בלתי אמצעי בין הפעילים, בין המוחים, לבין הציבור. רק נוכחות קבועה ברחוב יוצרת את מה שעוז גורה תיאר כאן כ"דמוקרטיה רדיקלית" – כזו שמשמרת את המאבק הפוליטי כחלק אינטגרלי של המרחב הציבורי. זו הסיבה שיוזמה כגון "בית העם" היא מוגבלת למדי.

רק ברחוב יש גישה לכל פעיל ומוחה פוטנציאליים, או אפילו צוותי צילום, לקחת חלק במחאה ולהתעדכן בה, גם אלו שהפער הדיגיטלי השאיר מאחור. רק ברחוב אדם משדר לאדם או לקבוצת אנשים, אך גם מקבל שדרים חזרה. הרחוב מאפשר שיחה. זו הסיבה שיוזמות כמו "צדק חברתי – חדר מצב", על אף שהן מהוות תקשורת אלטרנטיבית, לא יכולות להיות המרחב הזה. הן עדיין משדרות באופן חד כיווני.

על כן, מבחינה ארכיטקטונית, המרחב צריך להיות כמה שיותר חסר היררכיה.

המרחב חייב להיות מרושת בטכנולוגיה מתקדמת – עם כל הכבוד לפייסבוק ולאייפונים, ועם מלוא ההערכה לצוות השידור של איש אחד שהוא איליאן מרשק, שנה שעברה המחאה הייתה מאוד מפגרת מבחינה טכנולוגית. די מפתיע כשמדובר בארץ זבת חלב והייטק. לאחרונה התגלה שהמשטרה תתחיל לנטר שיחות בקרב פעילים ברשתות החברתיות, ויש לי תחושה שזה לא ייגמר בכך.

לכן עלינו להיערך למאבק טכנולוגי. עלינו לפתח רשת מוצפנת ועצמאית, שתהיה שם כשהרשתות האחרות יקרסו. אמצעי נגד לאמצעי הל"א שאולי עוד יפעילו, כשירצו לשתק את רשת התקשורת. עלינו לפתח כלים לתקשורת מתקדמת בין המרחבים בערים השונות. עלינו לפתח כלים לגיוס כספים בצורה מקוונת, כמו קיקסטארטר, רק לפעולות המחאה.

שנה שעברה המחאה הובלה בידי חבורת ברנז'איסטים, והמחאה באמת השתלטה יפה על העיתונות הממוסדת. אני מקווה שהשנה הגיבורה החדשה, לירון אחדות, מהנדסת תוכנה בגוגל עד לפני שנה, תוביל צוות של מהנדסים שיפתחו טכנולוגיה לטובת המחאה ולטובת המרחב הפתוח והבטוח, במקום לטובת רפא"ל או גוגל סטריט וויו. השראה ניתן לקבל מ- Free Network Foundation.

המרחב חייב להיות בטוח לנשים. ולהיות מעוצב כך שהוא יהיה יחסית הגייני מכוחות שיטור. לא בכדי שתי הדרישות האלו מופיעות כאן בצוותא.

המרחב צריך לאפשר דמוקרטיה ישירה בתחומו.

לכן המרחב שיקום צריך לחזור ולהיות פלטפורמה מזמינה לכולם. גם לסתיו שפיר, גם לשמולי, גם למרזלים, ואפילו לנתניהו. רפובליקת האוהלים בקיץ האחרון הכילה את כולם, גם "הנהגה" וגם "אופוזיציה", ובזה היה כוחה. אין זה אומר שכולם צריכים להסכים עם כולם, גם בקואליציה של נתניהו יש אי-הסכמות והיא עדיין יציבה, אבל כולם חייבים להיות "תחת קורת גג אחת". רוב הציבור כאמור מבולבל, ורק באמצעות דיון פתוח, כאשר העוינות מתפוגגת בחיכוך היומיומי, יוכל לגבש דיעה, לחדד תובנות, להתחבר לתנועה בלי לנקוט עמדה ברורה האם הוא בית הלל או בית שמאי. ככל שהפלטפורמה תהיה עוצמתית יותר, מי שלא יהיה בה ולא יכפיף עצמו לחוקיה, לא יהיה קיים. בהיעדר מרחב למחאה, סתיו שפיר יכולה להמשיך בתעלוליה הישנים ללא הפרעה.

ולבסוף, המרחב חייב להיות פיראטי, ללא כל מגבלות והתניות. למי שלא זוכר, דפני ליף לא קיבלה אישור להקים את האוהל הראשון בשנה שעברה, וגם אז נאלצו המתיישבים הראשונים ברוטשילד להדוף את פקחי הסיירת הירוקה. האישור ניתן רק בדיעבד, כמו אישור המשטרה לצעדות ה"לא חוקיות" בסוף השבוע האחרון. אין כאן קריאה להפר את החוק במכוון, אלא התמודדות עם הקשיים הבירוקרטיים שמנסים להגביל את חופש הביטוי, פעמים רבות בניגוד לחוק. אפשר להתייחס לכך כאל "אקטיביזם שיפוטי" מטעם האזרחים.

אוהלים לא קמו השנה. העצרות שניסו לקיים, במתכונות שונות, לא ממש הצליחו להגיע לציבור הרחב והיו די מעייפות. בינתיים הפלטפורמה המובילה של המאבק לתווך את עצמו – לתקשורת, לציבור, לעצמו – הן הצעדות ה"אלימות". דרך ההפגנות הלא מאושרות, ולא דרך הודעות לעיתונות של חדר המצב, עלתה המחאה שוב לסדר היום התקשורתי. דרך המעצרים צמחו פנים חדשות למאבק – אנשים ששילמו עליו מחיר, שמגלמים בגופם את המחאה. דרך ההפגנות עלו נושאים חדשים לדיון, נוצרה טרנספורמציה.

יתכן שהצעדות הן האוהלים של קיץ 2012. הן בהחלט בעלות חלק מן המאפיינים הנזכרים לעיל, אך לא כולם. גם לאוהלים היו את הפגמים שלהם, ובמובן מסויים זהו נסיון להפקת לקחים. ניתן כמובן גם לחשוב על אפיונים נוספים. אך זהו דיון שחייבים לקיים ולהיות מודעים אליו – כל עוד אין מרכז עצבים קבוע למחאה במרחב הציבורי, וכאשר התקשורת אינה אוהדת כלפני שנה, היא תתקשה לסחוף את כלל הציבור.

דימויים: ליאם גיליק (Gillick)

ידיים נשלחות מתוך הנוף: רשמים מנסיעה לאתיופיה

אדיס אבבה, 2003. אין ספק: אני נמצא במקום אחר. עכשיו אוגוסט. עננים אפורים מכסים את השמיים. מעל מלון שרתון חגים נשרים, ועל העץ עומדות ציפורים צהובות. האוויר מסביב מזוהם להחריד, מדיף ריח עז של דלק ופיח, עד שלרגעים אי אפשר לנשום. עכשיו בוקר, והשעה שלוש, לפי השעון האתיופי. אוהלים מכסים את שדרות רוטשילד. השנה היא 2003, לפי לוח השנה האתיופי.

אבל בעצם אין ממש פנאי להסתכל על הציפורים. יש עניינים מיידיים יותר. מתוך הנוף נשלחות ידיים. זה הבוקר הראשון שלי באדיס אבבה, ואני יושב במרפסת של המלון הממשלתי המעופש "ראס" בשדרות גמביה. חצי מטר ממני, בצד השני של גדר החיה, עומדים כעשרה קבצנים, מצחצחי נעליים ומוכרי מסטיקים, מקיפים אותנו כאילו היינו דגים לבנים באקווריום. כך הם מתמגנטים אלינו בעצמה נואשת – אותה עצמה שמניעה רבבות אפריקאים לחצות בהליכה את המדבר או לשוט ללמפדוזה ברפסודות רעועות. האנרגיה הנוראה שיוצר אי השוויון הטוטאלי בין הצד שלנו לצד שלהם.

לפעמים יש הרגשה שכל הרחוב קם והולך בעקבותיך. וישנם גם הנוכלים המקצועיים. יש באדיס כל כך מעט תיירים, והנוכלים של מרכז העיר נואשים כל כך, שכל אחד מהם מנסה עלינו את מזלו כמה פעמים. אחד מהם, צעיר חתיך שעומד בקביעות ליד הפיאצה במרכז העיר, אמר שהוא דיג'יי מפורסם וניסה לשכנע אותנו להצטרף לאיזה חג לאומי שמתרחש לטענתו ממש כרגע. מזל שקראתי במדריך את התיבה בעניין "Friendly students". וכך היא נפתחת: "התרמית המבוצעת בתדירות הגבוהה ביותר על זרים שהגיעו זה עתה לאדיס כרוכה במפגש עם 'סטודנט' ידידותי שמזמין אותך לטקס מסורתי… העיקרון די פשוט: אל תסמוך על שום סטודנט לכאורה שאתה פוגש באדיס אבבה'".

אחר כך, כשהיינו בדרך חזרה, הוא הופיע שוב עם חבר אחר. הפעם הוא טען שהוא יהודי, והוא מתכוון לעלות לישראל בשנה הבאה, וכמובן להתגייס לצה"ל. אני מניח שאם היינו גרמנים הוא היה מתאים לנו סיפור אחר. ואולי זאת האמת.

מזל שקראתי את ההוראות בעניין "Friendly students". ממש מזל. מזל? בעצם קצת חבל, הם דווקא נראו די מעניינים.

חוויה אורבנית. לפני הנסיעה, כשאנשים שאלו אותי למה אני נוסע לאתיופיה, אמרתי חצי בצחוק שאנחנו נוסעים לחופשה אורבנית באדיס אבבה, במקום לנסוע לברלין.

האם "חופשה אורבנית" באדיס אבבה היא מן האפשר? אולי רק באופן חלקי. אי האפשריות התבטאה באחד הימים, כשקראתי בעיתון שבמלון שרתון נפתחה תערוכה, Art Ethiopia 2011. הלכנו לשם, בתקווה לפגוש אולי איזשהם סטודנטים לאמנות (כמו שפגשנו אחר כך בקמפוס של האוניברסיטה).

אלא שבדרך לשרתון עצרו חיילים את התנועה, כנראה לרגל מפגש החירום של מנהיגי היבשת בעניין הרעב בקרן אפריקה. המשכנו בדרך עוקפת, ואז, במעלה רחוב טאיטו, הופיעו הקבצנים. בהתחלה בודדים, קטועי רגליים, מעוותי גפיים, ואז עשרה ביחד, ועוד עשרות, עשרות, ילדים, זקנות, אולי 300 או 400 ברחוב אחד, כולם מתחננים. מבוהל, רצתי לצד השני של הכביש.

אני לא כל כך יודע איך לגמור את האפיזודה הזאת. כן, בסוף הגענו למלון שרתון.

תחזיתו של קיבבה. התמונה משתנה מעט כשמתרחקים מאזור הפיאצה לכיוון רחוב בולה הנוצץ, בעיקר בפינת Ethio-China avenue. רחוב מסחרי זה גדוש יחסית בקניונים ופרויקטיי נדל"ן מטאליים, עם שלטים בוהקים בנוסח "from shabby to chic".

הכלכלן זרובבל קיבבה טוען בטורו במהדורה האתיופית של Fortune ש"ימים טובים מצפים לאתיופיה" בעקבות העלייה המטאורית של מחירי המזון. זאת, מכיוון שלאתיופיה יש עתודות גדולות של קרקע לעיבוד חקלאי, כוח עבודה זול ומגוון אקלימי שמאפשר גידולים שונים. כך, אתיופיה יכולה לטענתו לרכב על הגל, מה שייאפשר חלוקה מחודשת, הוגנת יותר, של ההון העולמי לטובת כלכלות חקלאיות.

אשרי המאמין. כדאי להזכיר, שיצואנית החיטה הגדולה בעולם היא ארה"ב. ובינתיים, עליית מחירי המזון דווקא מרעיבה את קרן אפריקה – בנוסף לבצורת המתוארת כקשה ביותר זה 60 שנה. נכון לעכשיו, אתיופיה אינה מוגדרת כמדינה מוכת אסון כמו סומליה. אך במספרים מוחלטים, חיה בה האוכלוסייה הגדולה ביותר הסובלת מתת תזונה: 4.56 מיליון אתיופים זקוקים כרגע בדחיפות לסיוע תזונתי. לפי התחזיות, עליית המחירים צפויה לגדול עוד לפחות פי שתיים בעשרים השנה הקרובות.

אפילו ברחוב בולה הזוהר, מתחת לשלטי של קבלני הנדל"ן, יושבים עשרות ילדים קבצנים, חלקם מוכי דלקות ובצקות. בכל מקום שוכבים בני אדם בצדי הרחובות, נטושים לגמרי, מוכי שמש וגשם. אפריקה – מכלאה ענקית, שכל תושביה יכולים למות או לחיות, לרצוח או לשחק כדורגל ברחוב הראשי – לאף אחד לא ממש איכפת, כל עוד הם לא מהגרים לאירופה.

Guilt. בין הסכנות והמטרדים המפורטים במדריך השמן של Bradt מאת פיליפ ברידג'ס, אחרי הסעיפים מלריה, שלשול, גניבות וכו', מוקדשים כמעט חמישה עמודים למטרד ושמו "רגשי אשמה". העולם השלישי אכן מנוצל ומרושש על ידינו, מסביר ברידג'ס, אבל זה לא אומר שאסור להינות בטיול למדינה ענייה כמו אתיופיה. בסופו של דבר, תיירות היא בדיוק מה שאפריקה צריכה, ואין בה מספיק.

ומה בנוגע לתושבי אדיס עצמם? כאמור, במקומות מסוימים ניכרת אופטימיות. בכל מקום יש שלטים המגייסים תרומות למפעל הלאומי הגדול, בניית הסכר ההידרואלקטרי "Grand Renaissance Dam" על נהר אבאי. יש לציין שהתרומות מגויסות במכוון מאזרחי אתיופיה עצמם, וגם מהפזורה האתיופית במערב.

המודל הוא בייג'ין. הפרויקטים הגדולים של בניית כביש הטבעת סביב הבירה, כמו גם כבישים גדולים באזור גונדר ובמדבר דנאקיל, נבנים כולם על ידי הסינים. "יש באתיופיה 80 אלף סינים. הם מנהלים כאן הכול", הסביר לנו מישהו. אבל איפה הסינים? שיופיעו סופסוף, ונבין מה הם בעצם רוצים.

Jesus. ובינתיים, נראה שהנצרות מעולם לא היתה חזקה כאן יותר – כמו במקומות אחרים באפריקה, אבל גם באופן שונה, עקב האופי המיוחד של הכנסייה האתיופית. על כל כנסייה קטנה בעיר צובאים מאות נשים וגברים בשעת המיסה, משתחוות ומתפללות בדבקות שקשה לראות באיזשהי קתדרלה באירופה. בד בבד, פורח גם האוונגליזם. בדוכני הספרים ברחוב, הקלאסיקות המרקסיסטיות מתקופת השלטון הפרו-סובייטי נדחקו מזמן על ידי ספרי self help פרוטסטנטיים ונבואות אפוקליפטיות. הרחובות מלאים בשלטים בנוסח "Jesus Loves You" שהוצבו כנראה על ידי כל מיני טייקונים בעלי גישה רוחנית.

רק לפני שעה, כשישבתי במרפסת של המלון ושתיתי מיץ גויאבה, עברה ברחוב מטיפה די מבהילה, צועדת עם מגאפון בבגדים מחויטים כמסביבה עדה קטנה של מאמינים גבריים – ממש כמו אותם אוונגליסטים מרחובות הערים האמריקאיות שצועקים "ישו שונא הומואים". כשהיא ראתה אותי היא עברה לאנגלית ושאגה: "Only Jesus can save you, don't you understand?". למען האמת, אני חושב שהיא צודקת.

סטייל. אז מה בכל זאת כל כך משחרר, כל כך מהנה בנסיעה לארץ כמו אתיופיה? אני יודע את התשובה כשאני יוצא לרחוב הראשי הקטן של העיירה לליבלה. מהרגע שדורכים בחוץ, נראה כאילו כרגע התחיל סרט. מוסיקה יפה של תדרוס מסיסו מתנגנת מאיפשהו, והרחוב הבלתי-מרוצף מלא בהתרחשויות. הילדים מחזיקים מקלות, מתעסקים בכל מיני דברים, מציקים קצת למוכרת במכולת או מתקבצים סביב איזה חמור מוכה גרב. מישהו עובר ומחזיק שלוש תרנגולות; ילד קטן רץ כאחוז אמוק; אדם הורג צפרדע בסכין. ופתאום עובר מסע הלוויה – כעשרה אנשים מקוננים סביב ארון קבורה.

יש איזו טענה שבחברות מסורתיות אין אינדיבידואליות. אבל אחד הדברים שמרשימים אותי כשני מסתכל  על הילדים, הנערים, הנשים והגברים שמסתובבים הלוך וחזור ברחוב, הוא כמה כל אחד מהם לבוש שונה מהשני. למעשה, ברחוב בתל אביב יש הרבה יותר הומוגניות מאשר במקטע רחוב אחד בעיירה הזאת. נער אחד לבוש במין גלימה מסורתית, הילד שלידו לובש חולצת קולג' מהוהה אך זוהרת בצבעי צהוב-אדום, והשלישי בשמיכה פרחונית וכובע מאולתר. בעיר מערבית, כל בגדי העוני האלה היו נחשבים לסמרטוטים, אבל הילדים האלה לבושים באופן מדויק כל כך – שאין מלה אחרת לתאר אותו אלא סטייל. אולי זה בזכות כך שחלקם לא מתביישים ללבוש צהוב, שרבים מהם מסתובבים עם מקל, ושכמעט אף אחד מהם לא לובש טי-שירט. אם הם היו לובשים טי-שירט, הם היו נראים אומללים, כמו מיליארדי נתינים אחרים של הקפיטליזם. אבל הם לובשים שמיכה, או שָל (נטלה), או גלימה.

תמיד רציתי ללבוש גלימה, כמוהם. החברה שבה גדלתי לא התייחסה לכך בעין יפה. הגיע הזמן להחזיר את הגלימות לאופנה. וגם את המקל, באותה הזדמנות.

המטריקס. בלליבלה אני נכנס לאינטרנט קפה האומלל בעולם: בחורה צעירה ואחיה הקטן מפעילים שני מחשבים בפחון עם רצפה של בוץ וקש. אני מתעדכן בפעם הראשונה זה כשבוע: פיגוע משולב בדרום; מרגול נעצרה; הבורסות קורסות.

זה לא אומר לי הרבה. אני מרים את העיניים מהמחשב ומסתכל על הפנים של הנער שמפעיל את המחשב. הוא מביט בי בחזרה בהשתוממות. אומרים שהעולם הוא כפר גלובלי, ושבכל חור לאנשים יש אייפון, או לפחות סלולרי, וכו' וכו'. כאן בלליבלה זה נשמע מגוחך. כמעט לאף אחד אין סלולרי, שלא לדבר על אייפון. הרחוב בלליבלה, עם החמור וחנות המכולת הקטנה, לא נמצא בפייסבוק. וזה לא שלליבלה היא ג'ונגל, עם ילידים שלא ראו מעולם אדם לבן. זה פשוט מקום עני מאוד, עני מדי מכדי שהפייסבוק תתעניין בו.

המטריקס לא הגיע לכאן. הנה שלוש דוגמאות: באתיופיה אין מקדונלד'ס. לא מצאתי מקום אחד שמקבל כרטיסי אשראי – כולל מלונות; ולבסוף, כשמנסים להיכנס לפייסבוק באיזשהו אינטרנט קפה, צריך לעבור הליך ארוך של authorization. שהרי, באיזו זכות מישהו מאפריקה מעז בכלל להיכנס לפייסבוק?

כל זה מתקשר לשאלה: למה בעצם אני מצלם? פעם היו מצלמים בחו"ל כדי להקרין שקופיות למשפחה או בחדר אוכל. היום מצלמים כדי להעלות לרשת. כמו הקולוניאליסטים הקלאסיים, אני שליח של הרשת, באתי לליבלה כדי לכבוש אותה, לספח אותה פנימה.

MONEY!. בהרי סימיאן, ישבו כמה ילדי רועים עם עזים על השלוחה, בצד השני של הנקיק שעליו ישבנו. מצב הרוח היה מרומם. כאשר הסתכלנו עליהם הם התחילו להריע ולשאוג, ולמרות שישבו כמעט 500 מטר מאיתנו הצעקות שלהם הדהדו בעצמה בין המצוקים: You! You! YOU! YOU!. בשלב מסוים, התחלפו הצהלות בקריאה חוזרת של מלה אחת: Money! Money! MONEY! MONEYMONEYMONEY!.

הם ידעו שגם אם נרצה, אין לנו שום דרך להעביר להם כסף בצד השני של התהום. אבל יותר מאשר בקשה, היה בכך חיווי או אפיון: מבחינתם של אותם רועים אביונים, מה אנחנו, אם לא כסף גולמי, טהור.
ככה הרגשתי גם אני כשראיתי פעם את שלדון אדלסון. אבל לא העזתי להגיד את מלת הקסם: MONEYMONEYMONEY.

מערביות. פרפראזה על א' טהרלב: האשכנזי נוסע לאפריקה כדי לשכנע את עצמו שהוא אדם מערבי.

 

כוחות הטבע. הגרמני האידיאליסט שיושב איתנו בקפיטריה כועס. "כל מה שמעניינים אנשים כיום בעולם הזה זה כסף! תראו את הילדים האלה, שמבקשים נדבה בכל מקום! גם אותם הקפיטליזם השחית! לפני חמש שנים, כשהייתי באתיופיה, הילדים לא ידעו שאפשר לבקש כסף מתיירים!".

אנשים באים לאפריקה לראות "שבטים" ו"אנשים טבעיים", אבל בעצם רואים בעיקר את זה – בני אדם שמתחננים לכמה פרוטות, באופן המזעזע והחשוף ביותר, כמו אותם ילדים שרדפו אחריי בפיסת ג'ונגל בחצי האי זגה, שהפכה למין קניון מאולתר של מוכרי מזכרות מגומא. לא את "האדם הטבעי" אנחנו מוצאים – זה שחי בין חיות ולבוש באזור חלציים מנוצות – אלא סוג אחר של טבע: את הקפיטליזם בצורתו הגסה, החצופה, הישירה, הנוקשה, המזעזעת ביותר – את הצד התחתון של הקפיטליזם, שמגלם את המשטר הזה לא פחות מהבנקים וחנויות היוקרה; קפיטליזם שמופשט ממחלצותיו הזוהרות, ומופיע לפניך ככוח טבע אלים ובלתי מרוסן.

סיכום ביניים. אין דבר שאני אוהב יותר מהריח של האוויר אחרי הגשם הטרופי.

עוד רשומות מסע:

והיתה קדושה בהפסקת ההשתנה: רשמי נסיעה להודו

מכונת הכביסה, או: גרמניה

כיכר העיר זה הפייסבוק החדש

טל מסינג ויואב ליפשיץ

אחד השמות ששומעים בעיר האוהלים, על אף שאינה נוכחת במקום, הוא השם של ויקי כנפו. עבור רבים מאנשי האוהלים, ויקי כנפו היא המודל. אנחנו רוצים לדבר על ויקי אחרת, ויקי פדיה שהשנה חוגגת עשור להקמתה.

עיר האוהלים היא יצירה שיתופית. ההיווצרות של המיקרו-פוליטיקה במקום היא מוח כוורת. היא מושפעת מהאינטרנט, מחשיבה דיגיטלית. אפשר למצוא קווים מקבילים בין הכאוטיות של הרשת, לבין הצורה שבה ההיידפארק נארג.

זהו אינטרנט ללא אנשי אינטרנט. כלומר, ללא מומחים למדיה חברתית, או יועצים פוליטיים, או בלוגרים מתלהמים שמבקשים תרומות על השמעת דעתם, בקיצור ללא יח"צנים למיניהם. אינטרנט נקי, טהור, כמו האינטרנט שהיה אמור להיות לפי חזון הנביאים. מה שאנחנו צופים בו ברוטשילד הוא העולם הפוסט דיגיטלי. אתם מסוגלים לדמיין את העולם שאחרי האינטרנט 2.0? זהו העולם של אנשי התחתונים.

לא יכול להיות שינוי פוליטי מהותי, איזושהי דמוקרטיה עתידנית או מה שזה לא יהיה, ולא צריך להיות. הדבר הכי חשוב עכשיו הוא הזהות, שמאפשרת את התרבות והתווך שלה. מה רואים בהיידפארק הזה? תווך שממלא את הואקום. אנשים מדברים. צורה כלשהי, אולי מתקדמת ומשונה, של דיאלקטיקה. זה ה-public reason של קאנט, שז׳יז׳ק מדבר עליו עכשיו בהקשר של ויקיליקס (דפני ליף היא ברדלי מאנינג הישראלית?), המקום בו ההיגיון הציבורי נשמע, שלא היה כאן עד עכשיו.

אבל יותר משהם מדברים, אנשי האוהלים נבדלים מאנשי האינטרנט בכך שהם לא עסוקים רק בלדבר עצמם לדעת, הם בעיקר מקשיבים. כשיושבים במעגלים הפנימיים של ההיידפארק אפשר ממש אפשר לשמוע את ה"מוח" של המהפכה הזאת – איך היא חושבת – והאמת היא שיותר משהיא יודעת מה היא עושה, היא רוצה לשמוע. אנשים במאהל פשוט רוצים להקשיב, לשמוע. אין שם אף "מומחה", אקדמאי, או אוטר כלשהו – אין הגות שעומדת מאחוריה – ובמובן הזה, הקלולסיות הזאת מראה דווקא שהם יודעים הכי טוב מה הם עושים: זה פשוט קורה מעצמו. תבונת ההמון קולקטיבית עדיפה על כל ועדת מומחים.

אנשי התחתונים אולי לא קראו את The Wealth of Networks של בנקלר, אבל עושה רושם שדווקא הם, ולא אנשי האינטרנט, נענים בצורה הכי מוצלחת לאתגר הפוליטי שהוא מציב בספר. אי אפשר שלא להסתכל עיר האוהלים ולא לחשוב על זה שמדובר בעצם בקוד פתוח שנכתב לנגד עיננו. כל נאום חדש בהיידפארק הוא שורת קוד נוספת. בעידן הפוסט-דיגיטלי הההוויה עצמה היא דיגיטלית. המסר של האינטרנט הופנם, ולכן אנשי התחתונים אולי לא צריכים את האנשים שמבינים באינטרנט שייעצו להם. הם חיים את הרשת, את השיתופיות והקישוריות.

דוגמא לכך אפשר לראות בצורת השיח שהתפתחה בהיידפארק, שאומרים שהושפעה מהמחאה בספרד ודומה מאוד לשפת הסימנים. שפה גלובלית, מודולרית. אפשר לעשות לייק למישהו על משפטים שהוא אומר, ואפשר גם להגיב. השיחה היא אינטראקטיבית.

בעולם הפוסט דיגיטלי אין היררכיה, אם כי יש כמה צמתים מרכזיים. אחת מהן היא דפני ליף. ליף היא בחורה נחמדה, סטודנטית לקולנוע, שעשתה את זה בשביל עצמה, בלי להתכוון. יותר נכון לומר שהמהפיכה קורית מעצמה, שכבה על גבי שכבה, בלי שאף אחד מתכנן אותה. למהפיכה הזאת אין שם אחד או פרצוף. כלומר, זו עוד הוכחה לכוח המהפכני, המתקדם והכאוטי של האירוע הזה – זה כמו התלקחות ספונטנית, נקודת הקיצון האובדנית של הקפיטליזם, הנקודה בה כלכלת הביקוש וכלכלת ההיצע מגיעות לשיווי המשקל שלהן. עיר האוהלים הופכת את הכלכלה על פיה: הומלס הופך לדייר, גניבה הופכת לשיתוף, רכוש הופך לעול… אנרכיזם אמיתי.

אגב, בעולם הדיגיטלי עדיין יש היררכיה, והמדיה הדיגיטלית לא יכולה לספר סיפור בלעדיה. כפי שצפינו, טיים אאוט בחר לשים את דפני ליף על שער העיתון. הנה נחמה לעתיד לבוא: בעולם הפוסט דיגיטלי לא קוראים את טיים אאוט. אם האורבניות היא דיגיטלית, לא פלא איפוא שהעולם הפוסט דיגיטלי הוא עולם פוסט אורבני. האם לזה התכוון גיל סקוט הרון כשאמר שהמהפיכה לא תשודר בטלוויזיה? הטלוויזיה לא יכולה לתפוס אירועים כאוטיים.

גם אם האוהלים יתפרקו מחר, גם אם הם ישמידו את עצמם מבפנים או מבחוץ (אף אחד מאנשי התחתונים לא תיאורטיקן פוליטי, אף אחד מהם לא יצליח לאפס את הציוויליזציה), ההישג שלהם, ההישג העל-פוליטי, כבר הושג. מם האוהלים נוצר, הזהות החדשה מתפשטת בצורה ויראלית לערי אוהלים נוספות עם מאפיינים מקומיים של הקהילה ממנה היא צומחת (אפילו הוקמה עיר אוהלים חרדית), מוקרנת, מתוקשרת, אנחנו רוצים להיות הם. הם זה אנחנו.

למה זה השטח הכי מעניין, מרגש ואינטנסיבי בישראל עכשיו? כי זוהי באמת הממשות הישראלית – תעלת הניקוז של הכל, שם מה שיכול לקרות קורה. בצורה הכי פשוטה, זה לאו דווקא מאבק מול אחר כלשהו, אלא החייאה עצמית. לידה מחדש. ישראל שואלת את עצמה סופסוף: מה ישראלי בעינייך?

הליברל: קווים לדמותו

ארצות הברית של אמריקה, גם בעידן אובמה, היא לא אומה פופולארית במיוחד. בדרך כלל נהוג להאשים בכך את הבורות והנחשלות של האמריקאים שחיים ב"אמצע", לא בניו יורק או בבוסטון, וגם לא בסן פרנסיסקו או בסיאטל, אלא בקנזס, טקסס ויוטה. אלה האנשים ששלחו את ג'ורג' וו. בוש לבית הלבן ואולי גם יעיפו משם, בסופו של דבר, את ברק אובמה.

אני אישית, מאז הגיעי הנה, טרם נתקלתי ברפובליקאים, לפחות לא כאלה שמצהירים על עצמם ככאלה. באוניברסיטת קולומביה, מטבע הדברים, אני מוקף בילדים טובים ממסצ'וסטס או מקליפורניה. רובם אינם רק ילדים טובים אלא גם אנשים טובים, אבל יש גם כאלה שלא. למעשה, ביחס לאחרונים אני אט אט מבין שהרשע האמריקאי הוא הרבה יותר מורכב – וגם בנאלי ונסתר – מהדימוי השגרתי שלו. שמרני אלבמה הם רק "השטן הקטן"; "השטן הגדול" הם הליברלים של ניו יורק ובוסטון. הראשון היה לא כלום ללא האחרון.

ואכן, הקוראות הנאמנות של הבלוג אולי הבחינו באיבה המיוחדת שאני רוחש לאחרונה לישות לא ברורה, אולי מדומיינת, בשם "הליברלים" (כאן וכאן). יש אותם למכביר גם בישראל אבל רק באמריקה אני רואה נכוחה את גודל הבעיה. אני מודה שצריך להיזהר בביטוי הזה, הן מפני שמדובר בהכללה גסה, והן מפני שגם אני רואה את עצמי, בכמה מובנים, כליברל. בנוסף, לצערי, אני מתקשה להגדיר במדויק מיהם אותם “ליברלים” שהשטן נכנס בהם, וכיצד הקבוצה הזו נבדלת מווריאציות נסבלות ואף רצויות של ליברליות. במקום זאת, אפנה למתודה העתיקה של "הסברה במשלים", כלומר אציג לכם שתי דוגמאות בהן הליברלים מתגלים במלוא כיעורם. או אז יוכלו הקוראים להתרשם מהזן המדובר, ולבדוק אם נתקלו בחיה רציונאלית שכזו בסביבתם הקרובה.

משל א': דלדולה של הרוח באמריקה

לפני מספר שבועות הזדמנתי לשיחה עם כמה סטודנטים אמריקאים לפילוסופיה. על הפרק עמדה "דרישת השפה" – כלומר הדרישה שכל דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטאות מסוימות ילמד את אחת מארבע השפות של הקאנון המערבי: יוונית, לטינית, צרפתית או גרמנית. אולי שלא במפתיע, כל הטיעונים שעלו היו תועלתניים, כלומר כיצד דרישת השפה (לא) מסייעת לבצע את המשימה. היות שרוב הפילוסופיה הנעשית באמריקה אינה נדרשת בכלל למסורת הפילוסופית, אז רבים אמרו שהם כלל לא צריכים את השפה הזרה, והדרישה ללמוד אותה תקשה עליהם מאוד לסיים את הלימודים בהקדם האפשרי. מישהו אף אמר את דעתו (הדומה) ואז הוסיף בגיחוך שכל זה למרות שלימוד שפה הופך אותך לאדם יותר "תרבותי" (cultured). בשלב זה התערבתי אני בשיחה וניסיתי לחזור על הנקודה ברצינות. אמרתי: “אני לא חושב שכדאי לפטור כך את האידיאל של האדם התרבותי. הוא עומד בבסיס המסורת של הדיסציפלינה ושל מדעי הרוח בכלל".

הנוכחים הביטו עליי כאילו נחתתי זה עתה מהמאדים (יש להוסיף שרובם הגדול כלל לא מכירים אותי, כי הרי זה מקרוב באתי). הם לא ממש התייחסו אליי, ומישהו אף העיר, אחרי ששמע שיש הרבה פרופסורים שתומכים בכך: “איזה טיעונים אפשר להביא לכל הרוחות בעד דרישת השפה?".

מה שבולט בסיפור הזה הוא חוסר הרלוונטיות המוחלט של המסורת. אני הרי לא ניסיתי להציג טיעון מהמסורת כמו: העובדה שמאות שנים אנשים חושבים שצריך ללמוד שפות בפילוסופיה, היא לכשעצמה סיבה טובה להמשיך בזה. אני רק ניסיתי לומר שהעובדה שזה קורה מאות שנים היא רק סיבה טובה להניח שלאנשים האלה היו סיבות טובות, וזה, כמובן, בהינתן שאנו מזדהים איתם במידה מסוימת, שאנו רואים עצמנו כחוליה נוספת במסורת. ואם זה אכן המצב, אז המאמץ לנסות ולחשוב מה היו הסיבות שלהם הוא מאמץ ראוי. אני ניסיתי, אם כן, לא לתת את המסורת כתשובה אלא להציג אותה כשאלה, כבעיה. אבל הם שכחו שהשאלה בדבר המסורת בכלל קיימת.

אם השיחה היתה חורגת מהתועלתנות הוולגרית, אולי היינו נזכרים, למשל, שהפילוסופיה עסקה באופן מסורתי בחוויה האנושית, על מגוון פניה; אולי היינו נזכרים בכוחה של הלשון הזרה לחשוף חוויה אנושית אחרת. אבל מבחינת המשתתפים בשיחה אין במה להיזכר – הכל התחיל לפני חמש דקות, נולד בדרך פלאים מן הים הלוחך את חופי ניו אינגלנד. ואין עולם מלבדי ניו אינגלנד, ואם יש – חזקה עליו שהוא כמו ניו אינגלנד או ראוי שיהיה בדיוק כמוה, וידבר, כמובן, בשפתה.

אין מנוס מלהצהיר – במלוא הפאתוס הדרוש (תכונה אנטי ליברלית להכעיס) – שהתרבות בסכנה. ז'אן לוק ננסי כתב על כך, לאחרונה, בהקשר דומה, בעקבות ההחלטה לבטל את המחלקות לשפות באוניברסיטת ניו יורק באלבני (ותודה לע'):

"צריך להמציא תחום לימוד שיהיה חד לשוני לחלוטין – כי את הכל ניתן לתרגם לאנגלית, הלא כן? – וכזה ממנו גם כל השאלות… הועלמו לחלוטין. שפה אחת בלבד — מטוהרת מכל טפילי הרפלקסיה — תהפוך לתחום האקדמי המושלם: חלק, הרמוני, מתמסר בקלות לפיקוח פדגוגי.

הבא נלמד את מה שמוצג על שלטי הפרסומת ועל מסכי הבורסה. שום דבר אחר!

אומץ, חברים: עולם חדש עומד להיוולד!"

ז'אן לוק ננסי וסטודנטים. את ויקיפדיה נראה שהוא דווקא אוהב

משל ב': השטן שבתוכנו

בניו יורק טיימס, ביטאון הליברלים, התפרסמה בסוף השבוע כתבה מעניינת. הכנסייה הקתולית באמריקה, כך מתברר, שבה לדון בפרקטיקה העתיקה של "גירוש שדים", היות שיותר ויותר מאמינים, רבים מהם מהגרים לטינים, סבורים שהשטן נכנס בהם, ומצפים מהכמרים שיעשו משהו בנדון. כמה עשרות הגמונים התכנסו לדון בשאלה מתי אכן מדובר בעבודה של השטן, ומה אמורים לעשות אם זה המצב. מסתבר שיש תפילה עתיקה שאמורה לעזור.

לא עברו כמה שעות ומכר שלי, ליברל מקומי, העלה את הכתבה לפייסבוק. הוא ציטט קטע מלעיג במיוחד מדבריו של אחד הכמרים, והוסיף כמה הברות שהבהירו את עומק הבוז שהוא רוחש לו.

זה לא שגירוש שדים הוא בראש מעיניי, אבל מאז שהגעתי לניו יורק אני נוטה להתעצבן בקלות על הבוז וההתנשאות הנהוגים כאן כלפי כל דבר דתי או מסורתי. לכן כתבתי בפייסבוק את ההערה הבאה: “תיאורים פסיכולוגיים של בעיות נפשיות הם לא בהכרח יותר טובים מלהאשים את השטן. ואני לא מתכוון לומר שאחת האופציות היא בהכרח רעה". בהמשך כתבתי שאם אדם מאמין שהשטן השתלט עליו, אז סביר שגירוש שדים יעזור לו, בדיוק כמו שאדם צריך לקבל את האונתולוגיה הפסיכואנליטית כדי שטיפול פסיכואנליטי יזיז לו משהו. לשאלה מה הקריטריון לכך שהשטן השתלט עליך, עניתי שקריטריונים ברורים וכלליים הם לא הדבר הכי חשוב כאשר מדובר בטכניקות טיפוליות.

אחסוך מכם את שובל התגובות שקיבלתי, אחת מהן אלימה ומשתיקה במיוחד. נתמקד בשתי הדוגמאות הבאות: בחורה אחת, נקרא לה אנה, כתבה שהיא "חיה עכשיו במקום בו אנשים מאשימים את עצמם בהוריקאן. הם מאמינים שהסיבה לכך היא שהם לא התפללו לאלוהים או לא אכלו את מה שהם אמורים לאכול. מה לכל הרוחות אני אמורה להגיד להם? אני שמחה שגדלתי בחברה שבה אתאיזם אינו רק נסבל אלא ממש הנורמה". תחקיר פייסבוק קצר הבהיר שאותה אנה, קנדית צרפתייה במוצאה, גרה כעת אי שם בקריביים. ניכר שמדובר בשליחות הומניטרית כלשהי, ויש לה חיבה ל”סחר הוגן”.

נעבור לתגובה השנייה. בחור אחר, נקרא לו מארק, הבהיר כצפוי שבעיניו גם פסיכואנליזה וגם גירוש שדים הם שטויות במיץ עגבניות, ו"מזל שהפרוידיאניזם הוא לא התיאוריה הפסיכולוגית הכי טובה שיש לנו". בתגובה כתבתי שפסיכואנליזה היא אולי מפוקפקת מבחינה אמפירית (לפי הפרוצדורות המדעיות המקובלות), אבל עדיין יש הרבה אנשים שהיא השפיעה לטובה על חייהם. ואז העזתי להוסיף שרציונאליות מדעית, חשובה ככל שתהיה, "אינה הגישה ההולמת את כל תחומי החיים". לבסוף רמזתי שגם בסביבתנות, למשל, יש מימד דתי, ושאני לא רואה את הבעיה בכך – כל פעולה פוליטית קולקטיבית דורשת מימד כזה. מה שכן, אם נכיר בזה, אולי נימנע מבוז והתנשאות כלפי צורות חיים מסורתיות ודתיות יותר.

מארק הגיב בשצף קצף, והסביר לי – כמו לילד לוקה בשכלו – את ההבדל בין האמנה שחיי סביבתנות ישפיעו על הטבע לבין האמנה שתפילה לאלוהים תשפיע על הטבע (יצוין שהיה מדובר בטענה מובנת מאליה אך מפורטת ומנומקת להפליא – דוגמא לפילוסופיה אנליטית מהסוג הגרוע אך הנפוץ מדי, למי שמכיר). כמובן שזו לא היתה הנקודה שלי, אבל ניחא. לבסוף הכריז מארק ש"אם אנו רוצים לשלוט במציאות, אין ספק בעליונותו של המדע. אין בעולם די בוז בשביל לבוז לדת ולמסורת כראוי להן".

***

הקריטריון לכך שהשטן השתלט על מארק – ועל רבים אחרים – מסתתר בביטוי "לשלוט במציאות". כמובן שהמדע עוזר לנו לרסן את המציאות ולכוון אותה לטובתנו: לגלות תרופות, להאריך את החיים, לגרש את הרעב והבורות (ואני לא ציני). אבל כל אדם עם רגישות בסיסית למצב האנושי, כזה ששוחח בחייו עם אנשים שחיים מחוץ לחלקים הלבנים של מנהטן, יודע שהמציאות תחמוק תמיד, באופן מהותי, משליטתנו, ולו בשל העובדה הפשוטה, החותכת, שכולנו נמות בסוף. איך כתב משורר תהילים? "אנוש כחציר ימיו, כציץ השדה כן יציץ”.

אבל אפילו אם נשכח מהמסורת – הפילוסופית והדתית כאחד – אני מעז לקבוע שאמפירית, הרבה אנשים בעולם, רובם כנראה, אינם מרגישים שהם שולטים במציאות. למעשה, המציאות מלהטטת בהם כפיונים, גם בגלל הדורסנות הפוליטית והכלכלית הזורמת מאמריקה אל שאר העולם. הדת, פסיכואנליזה וכמה תורות חיים אחרות הן במיטבן דרך לשרוד את האימה הגדולה הכרוכה בחוויית חוסר השליטה. ואני לא מבין למה אנשים ראויים לבוז מוחלט על כך שהם בסך הכל מנסים, איכשהו, לחיות.

למעשה, אם אותו מארק היה טורח להסתכל, הוא היה מגלה את האנשים האלה גם כאן במורנינגסייד הייטס, כמה עשרות מטרים מהארלם, במובלעת הלבנה המקיפה את אוניברסיטת קולומביה. אלה האנשים, למשל, שישנים בלילות הקפואים על פתחי האדים של ההסקה המרכזית. אבל אני מהמר שמארק מעולם לא טרח לחשוב עליהם. אחרי הכל, הוא פשוט לא רואה אותם.

המחשבה שאנה, הקנדית, מתיימרת לעזור לתושבי הקאריביים גורמת לי בחילה. כליברלית טובה, היא ודאי תגיד שהיא מכירה בהם כבני אדם רציונאליים, וככאלה הם יכולים לנטוש את מנהגיהם החשוכים ולאמץ את אור הקולוניאליזם ההומאניטרי. אבל בני אדם הם לא רק ישויות מופשטות אלא גם יצורים קונקרטיים, עם אתיקה המגולמת בחייהם הקהילתיים ומשתקפת במיתוסים והאמונות המכוונים את חייהם. הזלזול המוחלט במערך האמונות של "הפראים" שקול לביטול שלהם כבני אדם. הם לא בני אדם מכוח העובדה שהם לא בני אדם כמוה.

במלים אחרות, אנחנו בבעיה: לקתולי יש את הכומר, וכמה תפילות שימושיות, כדי לגרש את השטן. אבל מי יגרש את השטן מהליברל?

אפילוג

בעיתוי מושלם נחת בקולומביה טרי איגלטון, התיאורטיקן הבריטי הנודע והשנון, ונתן הרצאה תחת הכותרת "האתיאיזם החדש והמלחמה נגד הטרור". אצתי רצתי לאירוע, ולמרות שנאלצתי לעמוד כל ההרצאה, נהניתי מכל רגע. הטענות, יש לציין, לא היו מאוד מנומקות, אבל שאבתי הנאה צרופה מהירידות המשעשעות על ריצ'רד דוקינס וכריסטופר היצ'ינס וכל שאר המעצבנים.

דוקינס והיצ'נס (איגלטון מכנה אותם בקיצור "דוצ'ינס") אינם מבינים דבר וחצי דבר בעניינים דתיים. כמו מארק הנ”ל, הם חושבים שהדת היא סוג של הסבר מדעי מופרך, מה ששקול לאמירה שמובי דיק הוא הסבר על ציד לווייתנים.

אלא שהאמונה בישו, אמר איגלטון, היא בבסיסה האמונה באפשרותה של טרנספורמציה רדיקאלית, נסית. דוצ'ינס לא זקוקים לטרנספורמציה, שהרי מבחינתם, במלונות הפאר שהם מתארחים, everything is just fine, ואם לא לגמרי טוב כרגע אז יהיה טוב בקרוב. המצעד אל הקידמה המדעית בעיצומו. הם לא רואים את האימה הגדולה, האומללות האנושית שאין לה סוף, ועד כמה האמונה בטרנספורמציה חיונית – לא רק כדי לחיות בצל האומללות הזו, בעזרת איזו תיאודיציה, אלא גם כדי לגייס כוחות להתגבר עליה, מתוך תקווה שעולם אחר אפשרי.

איגלטון, נאו מרקסיסט עם סנטימנטים קתוליים, ניסה לחבר בין האתאיזם החדש, הבוז לכל דבר דתי, להיפוכו המוחלט: מיטב השמרנות והדתיות האמריקאיות. אלה שני הצדדים של אותו מטבע. ארצות הברית יצרה את המפלצת הפונדמנטליסטית לאחר שסילקה דור שלם של מנהיגים פרוגרסיביים בעולם המוסלמי, אולם כעת, בבואה להילחם בה, היא חסרה משאבים אידיאולוגיים, וכך גם אומות מערביות אחרות. את משימת הגיוס ממלאת באופן חלקי הנצרות האוונגליסטית, אבל בניו יורק ובבוסטון (או בתל אביב ובלונדון) היא מתקשה לעבוד. לכך טובים האתאיסטים החדשים: איסלאמופובים עם ארומה אינטלקטואלית.

אז מה יותר גרוע? השטן הגדול או השטן הקטן?

אני מעדיף לגור בניו יורק ולא באלבמה, אני מודה. די נעים פה, שהרי היתרון של הליברל ברור: אם אתה נחמד ומהוגן למראה הוא יהיה נחמד בחזרה, שלא לומר מתקתק. האלימות נותרת כבושה, הסכין חבויה היטב מתחת לכרית.

אלא אם כן אתרע מזלך ונולדת בהארלם. או באפגניסטאן.

נתזים (16): לכל איש יש קב"א, שנתן לו הצבא

כידוע, כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד, אבל מבחינת ראש אכ"א כולנו כוח אדם איכותי. עבודתו של זאב לרר (בהנחיית יהודה שנהב) עוסקת לראשונה בהיסטוריה של המיון האתני בצה"ל. במרכז המחקר, שכותרתו קבוצות של איכות: היסטוריה חברתית של המיון בצה"ל, עומד כלי המיון הראשי של הצבא – הקב"א ("קבוצת איכות"), ולצדו עוד כמה מממערכות הנשק המתוחכמות של המאבחנות הפסיכוטכניות: הדפ"ר, "רמת ההשכלה", "רמת העברית" וריאיון "הדר"כ" (דרוג כללי). הוא מבוסס על ניתוח של מסמכים צבאיים ארכיוניים הנוגעים למערכות המיון, ועל נתונים סטטיסטים אודות הזיקה בין נתוני המיון לחלוקת העבודה האתנית בצבא. לדברי לרר, "הקב"א היווה שומר סף, או מסוט, המוודא את 'מערביות' זהותם החברתית של הנכנסים בשערי הסגמנט הראשי של הצבא".
כבר מראשית הפעלתם היה ברור כי נתוני המיון השונים מייצרים אבחנה ברורה בין אשכנזים לבין מזרחים. זאת, בכפוף ל"עקרון המערביות" שנוסח בשנות החמישים – שהוא, להגדרת המחבר, "משטר שיח אוריינטליסטי אשר ראה את 'מערביותו' של הצבא כמקור כוחו מול המרחב הערבי". במשך הזמן, "'עקרון המערביות' הגלוי והמדובר של שנות החמישים הוצפן בתוך ה'איכות' אשר הפכה למסמן מקודד של אתניות צבאית. האבחנה הגלויה בין 'מערביות' ל'מזרחיות' הוצפנה בתוך המושגים רבי הכוח 'איכות גבוהה' ו'איכות נמוכה'".
בחלקו האחרון של המחקר מתוארות היחלשותו והתרופפותו של המשטר האתני של הקב"א. בשנות ה-70, הנתונים מתארים מגמה של צמצום הפערים בין ממוצע הקב"א של מזרחים ואשכנזים, וכן התמתנות של חלוקת העבודה האתנית (למשל, יותר קצינים מזרחים).

אלכסנדר דיינקה, פיונר, 1932

מאמרו של שאול מגיד "Constucting Women from Men: The Metaphysics of Male Homosexuality Among Lurianic Kabbalists in the Sixteenth Century Safed" שפורסם בכתב העת Jewish Studies Quarterly מנתח את יחסם המורכב של מקובלי צפת למשכב זכר באמצעות (איך לא) תיאורית הג'נדר של ג'ודית בטלר, דגם 1993. חידושו העיקרי של מגיד בתחום (שמפרנס בשנים האחרונות קהילה שלמה של קווירו-קבליסטים) הוא קריאת הטקסטים הקבליים בקונטקסט ההיסטורי של היחס למשיכה הומו-אירוטית בתרבות העותמאנית-אסלאמית של המאה ה-16, שבתוכה פעלו המקובלים. על סמך כמה מקורות, מסיק המחבר שפרקטיקות הומוסקסואליות היו נפוצות בחברה שבה פעלו המקובלים, גם אם הוטל עליהן איסור. על בסיס הנחת היסוד הזאת הוא מפרש את הטופוגרפיה המינית האינטר/ביסקסואלית של הזכר הקוסמי הקבלי, זעיר אנפין. הוא מסיק שלפי האר"י, משכב זכר הוא אמנם אסור, אבל התשוקה אל הגבר אינה בלתי טבעית, כיוון שהיא למעשה תשוקה לאשה החבויה בגבר (היסוד של אמא שחבוי בתוך היסוד של זעיר אנפין).

ועוד נתזים:

כ-900 אקטיוויסטים גרמנים באים מדי שנה להפגין בבילעין (מתוך כעשרת אלפים בינלאומיים). די צייט טוען שהם יוזמים פרובוקציות מיותרות נגד המתנחלים כדי שיהיה להם מה לספר לחברים בבית

וצפריר כהן מבקר בטאץ את התמיכה חסרת הסייגים של הגרמנים בישראל

הקמפיין הלהט"בי הבינלאומי נגד ה-Pinkwashing של ישראל (הנפנוף בזכויות ההומואים לשירות מלחמת התעמולה הישראלית) מתגבר. ג'סביר פואר מקדמת את החרם הפלסטינו-קווירי על ישראל

נותק הקשר עם שליח האמורי לתת-היבשת ההודית, אבל אולי הוא במקדש בדרינאת בהימלאיה, שנפתח מחדש אחרי הפסקה של שישה חודשים לצורך דקלום המנונים ודיים

האנושות מתקרבת לנקודת סינגולאריות טכנולוגית, שבה מחשבים כבר לא יצטרכו בני אדם. ומה אנחנו נעשה אז?

המונדיאל משפר את התדמית של אפריקה? סוציולוגים טוענים שהכיסוי התקשורתי רק מעמיק את הסטריאוטיפים על "היבשת השחורה". האתנולוג קורט וכטר מזהיר מפני אנימליזירונג של השחקנים האפריקאים, למשל בפרסומת הזאת עם סמואל אטו בעירום:

אני מלך הלטאה, אני יכול לעשות כל דבר: סרט חדש על ה-Doors מצייר את ג'ים מוריסון כמהפכן חברתי

תתעדכנו: הנוער כבר מתחיל להתעייף מפייסבוק

ותנועת נשים בקירגיזיסטאן למען פיוס ונגד המלחמה

הפילוסוף לורד קווינטון, התועלתן מאוקספורד שניסח את המטאפיסיקה של שלטון תאצ'ר ונודע כ"הפילוסוף המצחיק ביותר מאז דייוויד יום", מת

ההמיספרה השמאלית: אנתולוגיה חדשה של תיאורטיקנים מהעולם הלא-מערבי

אחמדינג'אד לומד מגדעון סער, ומגביר את הפיקוח על האוניברסיטאות

לגרמניה יש נשיא חדש, ויחד איתו נכנסה לשלוס בלוו בטינה וולף, הגברת הראשונה הראשונה עם קעקוע

הטרנד החדש בספרות ההודית: סופרים בני הדאליט ("קסטת הטמאים"). יש אפילו סדנאות כתיבה לדליט וכתבי עת לשירת דליט צעירה

מאלג'יריה עד קלן – יומן מסע בגבולות האימפריה הרומית

נתזים (8): ההיסטוריה של ההתערטלות

גו ניק! גו ניק! גו ניק! ארץ האמורי בהיסטריה על רקע הנסיקה המטאורית של המועמד היחסית-רדיקלי ניק קלג. כן! לא היה לנו גיבור כזה מאז יוסף ג'וגאשווילי. כאן קורא מנהיג הליברל דמוקרטים להסיר את המצור מעל עזה, וכאן הוא מוגדר כראש "המפלגה האנטי-ישראלית". כאן הוא מתראיין ל-Muslim News.  ובמקביל: הגרדיאן מנתח את הפילוסופיה הפוליטית של שלושת המועמדים (קלג הוא לוק, בראון הוא הובס, וקמרון הוא רוסו (?!)), ומסביר למה קלג הוא כמו אובמה.

מי מאיתנו אינו מתעורר לא פעם בבעתה מדמותה של ליוויה, אשתו המפלצתית של הקיסר אוגוסטוס שכיכבה בסדרה אני קלאודיוס. עכשיו היא זוכה לרהביליטציה בביוגרפיה, המכחישה את עלילת הדם העתיקה (לפחות מאז טקיטוס) על פיה הגברת הראשונה של האימפריה הרעילה את אוגוסטוס באמצעות תאנים וחיסלה עוד כמה צעירים מבטיחים במשפחת היוליים-קלאודיים. המחבר טוען: היא היתה אשה טובה שלא התעניינה בפוליטיקה. 

צבא ארה"ב מתקשה להתמודד עם מכת ההתאבדויות שפקדה אותו. 160 מקרים נרשמו ב-2009 – השיעור הגבוה ביותר מאז החלו הרישומים. אחד ממוקדי הרעש הוא בסיס פורט קמפבל בקנטאקי, בו התאבדו 21 חיילים, והמפקד מצא פתרון: הוא פקד על החיילים שלו להפסיק לאבד את עצמם לדעת – וממש עכשיו. בנאום בפני חייליו, הכריז הגנרל סטיבן טאונסנד: "זה רע לחיילים, רע למשפחות, רע ליחידות שלכם, רע לדיביזיה הזו ולמדינה ולצבא. ההתאבדויות בפורט קמפבל חייבות להפסיק. עכשיו".

יש עתיד לפוליטיקה: מפלגת הפיראטים הגרמנית היא כעת המפלגה השביעית בגודלה בגרמניה מבחינת מספר החברים – גדולה פי 2 ממפלגת הימין הקיצוני NPD. בבחירות ללנדטג בנורדריין-ווסטפליה בחודש הבא עשויה המפלגה העתידנית להגיע להישג פוליטי משמעותי ראשון, מדווח הפרייטאג. חולצות וסטיקרים אפשר להשיג כאן.

די צייט מדווח: התגלו הקלטות מתוכנית הרדיו השבועית של תיאודור אדורנו. רגעי השיא: אדורנו בריאיון מאולתר עם ארנסט בלוך; אדורנו מתעמת עם חברו השמרן; אדורנו מצליף במוסיקה הצעירה; ועוד. ואנחנו שואלים: מה עם הקלטות של משה צוקרמן?

דוקטורנטים רבים שלא הצליחו להשיג מלגה שואלים אותי לאחרונה: האם כדאי לעשות דוקטורט בפילוסופיה בפקיסטאן? לייטר רפורטס בדק את הקוריקולום של החוג באוניברסיטת פנג'אב. 

בפעם הראשונה: סרט הודי יציג נשיקה בין גברים.

הסתיימו התהפוכות בחייו של אנתוני פלו: חוקר דיווד יום והאתאיסט המפורסם ביותר בבריטניה, שלפני כמה שנים החליט פתאום שהוא מאמין באלוהים, מת.

טינאייג'רס באמריקה משנים את השם שלהם בפייסבוק. למה? לפי השמועות, ועדות קבלה בקולג'ים סורקות את הרשת בחיפוש מידע על המועמדים. גם אנחנו מסווים את השם, אבל זה בגלל בן דרור ימיני.

איוו מורלס טוען שהתקרחות והמוסקסואליות זה בגלל האוכל. כמו שכתבנו כאן בעבר, זכויות היוצרים שייכות לרב זלמן מלמד.

הסופר והאקטיוויסט הסביבתי ביל מקקיבן קורא לשנות את שמו של כוכב הלכת שלנו ל-EaArth. ההסבר: בגלל השינויים הסביבתיים שגרם האדם זאת כבר לא אותה פלנטה, אז ראוי להעניק לה שם אחר. ובעברית: מה עם כדור "הארץ"?

ב-Journal of Palestine Studies האחרון יש סקירות על כמה ספרים מעניינים. נחלה עבדו סוקרת את ספרה של רודה אן כנענה שיצא בסטנפורד שנה שעברה, על חיילים ערבים בצבא הישראלי. כנענה טוענת שהחיילים הדרוזים והבדואים מתגייסים משתי סיבות עיקריות: כדי להבטיח לעצמם זכויות אזרחיות וסוציאליות או אפילו אפשרות לחיות באתנוקרטיה הישראלית מבלי שיהרסו את בתיהם בכפרים לא מוכרים; וכן, כלשונה כי "הצבא מבנה תחושה חסרה של גבריות אצל אותם חיילים – גבר ערבי עם רובה!". כנענה גם טוענת שבמקרי נקמת הדם שקרו לאחרונה ברמלה ושפעמר היו מעורבים חיילים דרוזים שהביאו נשק מהצבא, אך המדינה העלימה עין.

ספר חדש מתאר כיצד ארגוני זכויות אדם ופעילות הומאניטארית האריכו מלחמות  ושיחקו לטובת התוקפן. רשימה חלקית: אתיופיה בשנות השמונים, סביב הטבח ברואנדה וכיום באפגניסטאן. לא הצלחנו לברר עד כמה הספר עוסק גם בישראל/פלסטין.

מבוכה באוקלוהומה. כנסייה קתולית הזמינה איקונה של ישו וקיבלה אותו עם איבר גדול במיוחד. כמה מאמינים נטשו בזעם את הקהילה.

הגרדיאן משער שאיל העיתונות הימני רופרט מרדוק בלחץ: בנו ג'יימס התפרץ באופן מסתורי לתוך מערכת האינדיפנדנט. 

כך חולפת תהילת עולם: הניו סטייטמן מאיר את תשומת לבנו לכך שההתחממות העולמית ירדה לגמרי מסדר היום הציבורי.

כך חוזרת תהילת עולם: כמה חודשים אחרי ההספדים, הטיים החליט שאובמה הוא נשיא ממש מוצלח.

ההיסטוריה של ההתערטלות הפומבית.

התבשרנו היום ששגריר הודו בישראל נבטאג' סרנה העניק לנשיא אוניברסיטת חיפה פרופ' אהרון בן-זאב שי אקדמי: את כל כתביו של מ.ק גנדי.  "זה מאוד פשוט למלא את תורתו של גנדי בימי שלום, האתגר הוא ללכת בדרכו גם בזמנים קשים", אמר פרופ' בן זאב. אבל איך הפציפיזם הנפלא הזה מתיישב עם הידיעה מ-3.5.2008 על פיה "אוניברסיטת חיפה העניקה היום  תעודת הוקרה מיוחדת לחיל הים. התעודה הוענקה למפקד חיל הים, אלוף אלי מרום  ע'י נשיא האוניברסיטה, פרופ' אהרון בן-זאב", שלא לדבר על הידיעה מ-15.12.2008 על פיה "ראש השב"כ יובל דיסקין ירצה באוניברסיטת חיפה", והידיעה מ-19 בינואר 2009 על פיה "כאות הזדהות עם חיילי צה"ל הלוחמים בעזה ועם תושבי הדרום, הפכה אוניברסיטת חיפה את המגדל המרכזי שלה לדגל הלאום"?

הטאץ מתחשבן עם עצמו ועם השמאל על התמיכה שהביע בשנות ה-70 וה-80 בלגליזציה של יחסי מין בין מבוגרים לילדים.

הפופ עובר אקדמיזציה באקדמיה הגרמנית: באוניברסיטת פדרבורן פתחו מעין מסלול להכשרת כוכבי פופ.