עזיבה היא לא פרישה מהמשחק

1.

לפני שנתיים, פרסם דן מרגלית מאמר בישראל היום שקרא "לחזור אל תפיסת ה'נפולת של נמושות'". העיתונאי המוערך סיפר שם איך קרא בהארץ ריאיון עם משוררת ישראלית שהוציאה ספר חדש, והזדעזע לגלות שהיא עזבה את הארץ והשתקעה בבריטניה. בלי להסס תיאר מרגלית כיצד התקשר אליה לביתה בקיימברידג', וכשענתה לטלפון נזף בה שהיא מממשת את חלומו הרטוב של מחמוד אחמדינג'ד.

מה שנחמד הוא שטקסטים כאלה משיגים בדיוק את התוצאה ההפוכה מזו שבה הם מעוניינים. שמעתי על אנשים שעברו לחו"ל, ובמשך כל החצי שנה הראשונה שלהם שם הם מסתובבים ברחוב, נוסעים על אופניים ועושים עם היד תנועה שמשמעותה אחת: זיבי לדן מרגלית. זיבי ליאיר לפיד, ולשי פירון. אתם לא קובעים לי יותר.

עד לאותו רגע שבו הם יצטרכו לחזור לישראל, אחרי שפרויקט ההגירה שלהם נכשל. כי הם לא הצליחו למצוא עבודה, או להוציא ויזה, או ללמוד את השפה. או כי משהו קרה למישהו מהמשפחה שלהם בישראל. ואז הם עלולים לחטוף בהפוכה את דן מרגלית, הפעם בלי שום הגנות. כי יש הבדל של שמים וארץ בין להחליט להגר לבין להצליח להגר.

2.

מסיבות ברורות, ההתקפה המזוויעה על עזה והאירועים שסביבה עוררו שוב דיבור חזק על הגירה. מבין האנשים שאני מכיר, היו מי שנטשו כבר מזמן, ואחרים עזבו אחרי כישלון המחאה החברתית, כשהתברר שלא הולך להיות יותר טוב. עכשיו, לעומת זאת, הגענו לשלב שלישי: מתברר שגם הולך להיות הרבה יותר רע. לא פלא שעוד אנשים חושבים לעזוב.

אז פה ושם מישהו כותב מאמר או סטטוס ומסכם אותו במסקנה שלכוחות הליברליים בישראל אין שום תוחלת ועדיף לעזוב. והיה השלט בהפגנה בכיכר רבין, "תברחו כל עוד אפשר". ועם זאת, האמירה נשארת לרוב תלויה באוויר. הגירה, כך נהוג לומר, היא החלטה אישית. אפשר לכתוב "Run for your lives!", אבל זה אף פעם לא יהיה כמו לכתוב: "צאו להפגין נגד x" או "הצביעו למפלגה y". אל מול ההגירה, אנשים שונים נמצאים במצבים שונים. לאחדים יש כסף, עבודה מבוקשת ודרכון זר; אבל לאחרים אין אף אחד מהם. יכולת ההגירה היא דיפרנציאלית לגמרי. ואכן, אין הרבה טעם לצוות על מישהו להגר, בלי לברר קודם אם בכלל יש לו אפשרות כזאת.

בד בבד, אני לא מוצא הרבה טעם במאמרים שמאלניים שמטיפים נגד הגירה, או נגד דיבור על הגירה. הטקסטים האלה מנוסחים לפעמים בשפה צבאית (אורי משגב כותב ששיח ההגירה השמאלני מבטא "תבוסתנות והעדר רוח לחימה", חיים הר זהב פוקד על קוראיו: "ועכשיו – קדימה להסתער"), מה שאצלי באופן אישי רק מגביר את הרצון לברוח. למעשה, הם גרועים לא פחות מהמאמרים שמטיפים לעזיבה – מי שכותבים אותם הם לפעמים אנשים שמצאו איזה "סידור" בישראל, שמאפשר להם לשרוד במציאות הזאת ולפעמים אפילו להרוויח ממנה. זה דפוס שקל מאוד לזהות: כל דלפון-פרקריאט שהשיג איזו משרה שמנמנה כותב פתאום שהמצב לא עד כדי כך גרוע, ושאנשים סתם מתבכיינים. להגר זה לעתים קרובות פריבילגיה, אבל לפעמים גם להישאר זאת פריבילגיה. בנוסף, המאמרים האלה לא באמת גורמים למישהו לוותר על תוכניות ההגירה שלו. במקרה הטוב הם גורמים לאנשים לא לדבר על התוכניות האלה, או לדבר עליהן בשיחות פרטיות ולא בהפגנות, בתור "תוכנית ב'", שאליה פונים כאשר תוכנית א' נכשלת.

על תוכנית ב' לרוב לא מצהירים. היא נחשפת רק בדיעבד, אחרי שהיא כבר מתממשת. על תוכנית א' כותבים סטטוסים ציבוריים. את תוכנית ב' מקדמים בהודעות פרטיות. אין דבר יותר טבעי מתוכנית ב'. במצב הנוכחי בישראל, מי שאינו מגלגל בראש דרך לדאוג לעצמו ולאנשים הקרובים לו צריך להיות קדוש או דביל. עם זאת, מתבקש שיהיה יחס מסוים בין "תוכנית א'" – כלומר, האידיאל הפוליטי שאנו מצהירים על מחויבות לו – לבין "תוכנית ב'" – הצעדים שאנו נוקטים למען הישרדות וקידום עצמי. כל פרויקט פוליטי נידון לאבדון כאשר עיקר תנועת המידע, הרצון והאנרגיה, מתרחשת מאחורי הקלעים – בצורת הוצאת דרכונים, חיפוש משרות, וכתיבת בקשות לגורמים שונים באירופה ובארה"ב.

ברור שמבחינת לא מעט פלסטינים, הגירה זה הדבר הכי מועיל שיהודי יכול לעשות לשיפור המצב. ועם זאת, הגירה כהחלטה אישית לא באמת מועילה במשהו. גם אם הגירה תציל לך את התחת, אין באמת אפשרות שכולם יעזבו, ואפילו לא ברור אם זה משהו שראוי לשאוף אליו. ספק גם אם הגירה של פעילי שמאל וחוקרי ספרות מדאיגה את השלטון. ואכן בצורתו הנוכחית, הדיבור על הגירה לא מתיימר לפתור כמעט שום בעיה מבחינה פוליטית.

אבל זאת בדיוק השאלה: האם אפשר לדבר על הגירה גם כפרויקט פוליטי, ואפילו קולקטיבי, ולא רק אישי? אני נזכר גם בהרצאה ששמעתי פעם בכנס על זכות השיבה. פעילה אנרכיסטית הסבירה שם שכאשר זכות השיבה תתממש, ממילא האליטה האשכנזית תעזוב את הארץ ולכן אין בעיה. היה זה אחד הניסיונות הבודדים ששמעתי בשורות השמאל הישראלי להכניס את העזיבה עצמה לתוך הפיתרון הפוליטי.

3.

כידוע, לפני שהגה את הרעיון הציוני, היתה לתאודור הרצל תוכנית מסוג אחר לפתרון הבעיה היהודית: כל יהודי אוסטריה יצעדו עם ילדיהם ביום אחד לכנסיית סן סטפאן, ויטבלו אותם לנצרות באופן קולקטיבי. באופן כזה, הטבילה לא תיעשה בהיחבא ומתוך אשמה, אלא כהחלטה חופשית קולקטיבית של הקהילה. אולי אפשר לפתור באותו אופן את בעייתו של השמאל בישראל: כל ההורים השמאלנים ישלחו את ילדיהם לחו"ל (בדרך כזו או אחרת). הם מצדם יוכלו להמשיך לחיות בישראל, ולשרוד איכשהו את השנים שנשארו עד הסוף.

אבל אם נדרשים לאנלוגיה הציונית, אפשר לחשוב גם על היבט אחר, ריאלי יותר. במשך העשורים הראשונים לקיומה, הציונות היתה בעיקרו של דבר תנועה אירופית. רוב הציונים חיו באירופה, ולא בפלשתינה, וחלקם הגדול האמינו שכך יישאר המצב. במידה מסוימת אפשר לומר שהתיישבותם של חלוצים מועטים בפלשתינה היתה רק הקמע, או הגרעין, שסביבו התהוותה בפועל הציונות כתנועת המונים אירופית. בינתיים, הסרט הציוני הגיע למקום רע, ומה שנדרש בעצם הוא להפעיל אותו ב-Rewind. לא חייבים לגלגל את הסרט ממש עד ההתחלה; אין סיבה שכל היהודים יעזבו את פלשתינה, אבל אין סיבה גם שחלק גדול מהם לא יעזוב – לטובתם ולטובת שכניהם. צריך לקוות רק שהתנועה לאחור אל תחילת המאה שעברה תעבור באופן חלק, בלי קטסטרופה באמצע.

על כל פנים, כבר עכשיו, היחסים בין שמאלנים ישראלים בארץ לבין שמאלנים ישראלים בחו"ל דומים ליחסים שהתקיימו בין הציונים בפלשתינה לציונים באירופה. כמו שאמר לי פעם גל, ההגירה של חלקים מהשמאל לברלין או למקומות אחרים יכולה להוות גם מעין תעודת ביטוח לאלה שנשארים בישראל, מכורח או מבחירה. ממילא, אנחנו חיים בעידן גלובלי, ושום תנועה או תופעה היא לא לגמרי מקומית. הפנים והחוץ הם מבחינה זו חלק מאותה אחדות. ההפגנות שהיו בברלין בשבועות האחרונים מוכיחות את זה: פעמיים בשבוע היו הפגנות נגד המלחמה, ולפחות שלוש מתוכן אורגנו על ידי ישראלים והיתה בהן נוכחות מאסיבית של ישראלים שרחוקים מאוד מלהיות מנותקים או מנוכרים למתרחש בארץ.

4.

כרגיל, יהיו שיחרחרו עכשיו בבוז, ויאמרו שמה שאני כותב כאן מדגים את העובדה שהשמאל-לכאורה בעצם נושא את עיניו למערב ומבקש אישורים מאירופה. הביקורת הזאת מבוססת על פנטזיה של שמאל עממי-אורגני, שמתרסקת שוב ושוב, כיוון שיש בה מעט מאוד כנות. למעשה, פנטזיית השמאל העממי ורחב היא מה שנכשל פעם אחר פעם. אולי הגיע הזמן להבין שיש כשל מובנה בחזון הזה.

השמאל הרדיקלי בישראל יכול לנסות לשכנע את עצמו שוב ושוב שהוא עממי, אבל למעשה הוא בעצמו אפקט של הגלובליזציה – של שיח אקדמי גלובלי ושל עמותות – וככה הוא עתיד להישאר בטווח הנראה לעין. יש לגלובליזציה אפקטים שליליים, ויש לה אפקטים חיוביים. גם המושגים שבהם מדברים מבקריו של "השמאל הקוסמופוליטי" (ביקורת שנושאת לא פעם צליל קצת אנטישמי) הם חלק משיח גלובלי שמרכזו בארה"ב ובאירופה. האלטרנטיבה לקוסמופוליטיות היא לאומנות. אמנם יש כמה פרויקטים מלהיבים מאוד של חיבור יהודי-מוסלמי במזרח התיכון, אבל הם מונים במקרה הטוב כמה עשרות אנשים, ובעצמם מתקיימים לרוב על גבי פלטפורמה ארגונית אירופית. גם הצד השני לדיאלוג הם במקרים רבים אינטלקטואלים ערבים שגולים באירופה.

אפשר לציין גם, שיש לא מעט אנשים שברמה הפוליטית מדברים על "מקומיות" ו"שייכות למרחב" בכל משפט שני, אבל ברמה האישית מבלים חצי מכל שנה בניו יורק, או חיים כבר עשרים שנה מכסף גרמני או הולנדי. מומלץ לפיכך להיפטר מהצביעות. הגלובליזציה היא תכונה מרכזית של העולם העכשווי. ממילא, כל פיתרון בישראל/פלסטין הוא למעשה פיתרון גלובלי, כיוון שהוא נוגע לקהילות יהודיות, לקהילות של פליטים וכמובן להרבה הון בינלאומי. אם יש פיתרון הוא לא יגיע בהכרח כתוצאה מהחלטה של ממשלות בירושלים, אלא באמצעות היווצרות של זהויות ושייכויות שחוצות את הגבולות הקיימים. בעניין זה אפשר לחשוב על תנועת הבידיאס, לא כאמצעי לחץ על ממשלת ישראל, אלא כצורה של רישות גלובלי נגדי לרישות הגלובלי הציוני של מכירת נשק ומסעות תגלית. במשך הזמן, הרשת הזאת תשנה לא רק את המצב בישראל/פלסטין, אלא גם את המדינות שבהן היא פועלת.

אני מנסה, אם כן, לטעון שעזיבה לא חייבת להיתפש ככישלון או כתוצאה של ייאוש. נכון לעכשיו, אין טעם באידיאליזציה של "גלות פוליטית"; אבל הגירה היא אחת האופציות שהמצב הנוכחי עדיין מאפשר לחלק מהאנשים כדי לחשוב ולפעול. באופנים שונים, היא יכולה דווקא לשפר את המצב. בעניין הזה, שמאלנים ישראלים שכבר התמקמו בחו"ל יכולים וצריכים לעזור לאחיהם להיקלט (במקום לעקם את האף על זה שברלין נהייתה מיינסטרים). לכן יש מקום לפתח גם התארגנויות של עזרה בהגירה – כמו שקיימות בברלין באופן ראשוני. אם ההגירה היא פריבילגיה של אשכנזים, בנים למשפחות עשירות ובעלי דרכונים זרים – אין סיבה שהיא תישאר כך.

לאנשים שעזבו יש בוודאי זכות להיטמע במקום שאליו הגיעו ו"להימחק מהמפה", כלומר להתפוגג בתור סובייקטים במאבק הפוליטי בישראל. אבל רובם ממילא לא יכולים ולא רוצים להיעלם. ממילא, רק למעטים מהם מובטח שהם יוכלו להישאר בחו"ל לתמיד. הם לא נמלטו ולא יצאו מהמשחק, אלא בסך הכול ממלאים בתוכו תפקיד מסוים.

נכון אמנם, שמי שלא נמצא בישראל לא חווה את המצב כמו מי שנשאר בה, וגם לא משלם את המחיר של התנגדות או מחאה. אבל כפי שכבר צוין קודם, הגירה היא פרויקט שברירי. מי שהזיז את עצמו מישראל למקום אחר לא באמת "נחלץ", ולא יושב באיזו טריטוריה בטוחה. זאת בסך הכול אסטרטגיה אחת מתוך רבות כדי לשרוד ואולי לשמור על קיום הגון.

5.

אני נמצא בברלין שנה. אני אומר "נמצא", אפילו לא "גר", כי אני חי בשכירות משנה לתקופה מוגבלת בזמן. עוד שנה, אני אמור לחזור לישראל – זאת לפחות התוכנית.

באמת, בזמן המלחמה היה לי קצת מוזר להגיד בביטחון שאני חוזר לישראל, ואנשים שאמרתי להם את זה הגיבו במידה מסוימת של זעזוע והתפלאו למה אני עושה את זה לעצמי. אבל התשובה שלי די פשוטה: קודם כל, כי אין לי ברירה – אין לי דרכון זר. שנית, כי אין לי מה לעשות במקום אחר. כמו שכבר כתבתי מזמן, אני כרוך בגורלה של העברית – בתקווה שיום אחד "תעלה מתוך אלף האפילות של הדיבור הממית". ככה תיכנתו אותי הוריי והתרבות שבה גדלתי, ואת זה אני לא יכול לשנות. ואם הוזכרו כבר ההורים – אציין שאבא שלי קבור באדמת ישראל. זה אולי לא רציונלי, אבל גם זאת עובדה שבגללה אף פעם לא אתנתק מהמקום הזה.

ועם זאת, ברור לי שאני שייך גם לקהילה בינלאומית, וברור לי שברלין תישאר כנראה ביתי השני, באופן כזה או אחר. כמו שהמעבר לברלין לא היה סופי, גם החזרה לישראל היא לא סופית. תמיד יעודד אותי לדעת שיש לי חברים מחוץ לישראל, ושהתרבות שאני שייך אליה לא כרוכה בגורלו של חבל ארץ אחד.

לפני כמעט ארבע שנים, כשחזרתי מכמה חודשים בגרמניה, כתבתי על המעגל המצטמצם – מצטמצם כתוצאה מעזיבה של אדם ועוד אדם. אבל אולי נראה שהמעגל מצטמצם רק כשמסתכלים עליו מבפנים. אם מרחיבים את המבט, רואים שהמעגל דווקא מתרחב, או לפחות מתפצל להרבה מעגלים. ההיסטוריה מלמדת שלא כדאי לשים את כל הביצים בסל אחד –בין אם אתה יזידי או שמאלני.

ארץ לא נודעת

שאול בר חיים

לפני כמה שנים השתתפתי בסיור רב משתתפים שארגנו פעילי תעאיוש בכפר טובא שבדרום הר חברון. כמו שירדנו מהאוטובוס נתקלנו בחבורה של חיילים שהופתעו מכמות האנשים שהגיעו וניסו לחסום את דרכנו. לאחר שהתברר כי אין בידם שום אמצעי חוקי לעשות זאת, הורו לנו מארגני הסיור להתעלם מהחיילים ולהמשיך בדרכנו. החיילים מצידם ניסו לעצור אותנו בכוח, אבל זה היה מקרה מובהק של רבים מול מעטים ומהר מאד נפתחה בפנינו הדרך. ככל הנראה הייתה נפתחת הדרך לכפר בכל מקרה אבל ייתכן שזה קרה גם בזכותו של אחד מה"מפורסמים" שהוזמנו לסיור, איש לא צעיר שנוהג לחתום על לא מעט עצומות של אנשי רוח שמאלנים. מבלי כל התרעה מוקדמת, הוא דחף את אחד החיילים שניסה לחסום את דרכו ופרץ בקריאות אדירות: "אין לך שום זכות לעצור אותי, אני פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים!", ושעט קדימה, מותיר את החייל שמאחוריו המום.

כשהגענו למעלה אל אחת הגבעות המשקיפות להתנחלות חוות מעון, החלו אנשים לשאת דברים. אחד הדוברים הראשונים היה הפרופסור (מהאוניברסיטה העברית בירושלים) – שזה היה ככל הנראה אחד מביקוריו הראשונים במקום, אם לא הראשון. בנאום רב רושם הוא הכריז שמעתה, כלומר מהיום, כלומר מעכשיו, מרגע זה ממש, מתחיל המאבק למען תושבי הכפרים. לא ניתן עוד לשתוק אל מול המתרחש בשטחים הכבושים, אל מול מה שקורה בדרום הר חברון, אל מול מה שקורה בטובא. הפרופסור איננו יכול עוד לשתוק, כולנו איננו יכולים עוד לשתוק – עלינו לקום ולצאת למאבק. ולכן המאבק מתחיל. עכשיו.

אחריו, עלה לדבר אחד הפעילים הותיקים של תעאיוש, ובקול לא מרשים במיוחד, ובטון ענייני, החל לתאר את ההיסטוריה המקומית של תושבי דרום הר חברון, ואת תולדות המאבק שלהם אל מול כוחות הכיבוש הישראלים. הוא סקר בקצרה את הבעיות הביורוקרטיות שמולם הם ניצבים כבר עשורים רבים ואת העליות והמורדות שידע המאבק שלהם ולמענם. המאבק, כך הסתבר לפתע, לא החל ברגע זה ממש. יש לו היסטוריה. זה מאבק שהשתנה עם השנים. האנשים, המדיניות, דרכי המאבק, מטרות המאבק, כל אלה עברו מהמורות רבות.  הפעילים למען תושבי ההר נכשלו פעמים רבות בניסיונם לעזור, אבל גם הצליחו בפעמים אחרות. היו הצלחות והיו כישלונות. קשרים אישיים נרקמו. ויש סיפורים רבים, חלקם מפתיעים, שעוד יסופרו. המאבק של התושבים ולמענם לא התחיל היום וכנראה גם לא יסתיים מחר. אבל מי שבכל זאת מעוניין להצטרף – כך אני חושב ניסה הדובר לומר בין השורות – בהחלט מוזמן.

נזכרתי השבוע באותו ביקור שלי בדרום הר חברון כשקראתי את המאמרים המעניינים והיפים שפורסמו על הפזורה העברית החדשה. ניסיתי למקם את עצמי ביחס ל"פזורה", ולצד הסכמה עם רבות מהכותבות והכותבים, הרגשתי גם תחושות של זרות. למעשה זרות כפולה. לא רק שכמו חלק מהכותבים האחרים אני מרגיש ניכור הולך וגובר כלפי הארץ, הסתבר לי גם שחסרה לי חווית ה"פזורה" שכל כך דומיננטית כנראה בברלין ובקמפוסים רבים בצפון אמריקה.

הסיבות לכך הם בוודאי סיבות אישיות. השנים שאני גר בלונדון הרחיקו אותי לא רק מישראל אלא גם מהישראלים. לא מצאנו כאן, בת זוגי ואני, קהילה יהודית/ישראלית דומה לקהילות המתוארות בברלין או בקמפוסים האמריקאים, ובקהילות הקיימות לא מצאנו עניין רב. פגשתי אמנם אנשי שמאל רבים כאן, חלקם ישראלים, רבים מהם יהודים, אבל אלה שונים מאד מהשמאל היהודי בארה"ב לדוגמה. רבים בשמאל האנגלי לא מתעניינים בנו כפי שנהוג לחשוב לפעמים בתקשורת הישראלית. קבוצות אחרות שכן מתעניינות בישראל, חסרות את הלהט ותחושת הבעלות על הנעשה בארץ שניתן למצוא פעמים רבות כל כך אצל יהדות ארה"ב הלא-שמאלנית והשמאלנית כאחד.

הרבה מהכותבים התייחסו לאפשרות שלהם לחוות את הישראליות שלהם כיתרון מובהק בחברה שרב-תרבותיות היא האתוס המכונן שלה. אני מעולם לא הרגשתי כאן שהישראליות שלי היא יתרון כלשהו ובדרך כלל גם לא חיסרון, אבל הרב-תרבותיות בלונדון היא מציאות יומיומית כל כך דומיננטית שייתכן ובשלב הזה כבר אינה מהווה יתרון לאיש (לא מזמן עברו לגור לידינו שכנים אנגליים מאוקספורד והם בהחלט מהווים סוג של סנסציה אקזוטית). מצד שני, גם לא נדרשתי להסתיר את הישראליות שלי – ישראל, עבור רבים שפגשתי כאן ובמידה רבה עבורי היא המקום שממנו באתי, שם גם הקהילה שאליה השתייכתי/משתייך, ואין לזה לא מקבילה ולא תחליף. זוהי בהחלט זרות שהיא נעימה לי הרבה פעמים. אני מדבר עם בת זוגי ועם הילדים שלי עברית אבל לפעמים מרגיש שהעברית שלי נחלשת והאנגלית שלי לא משתפרת, ואולי יום אחד אקום בבוקר ואוותר ללא שפה בכלל. ולפעמים זו מחשבה שאפילו מלהיבה אותי, כמעט סוג של פנטזיה. העונג המדומיין של "לא להיות חלק".

אבל יש לזה מחיר, והמחיר הוא שאני פחות ופחות מכיר את ישראל. כך למשל, לצערי, אני לא יכול לבקר בתכיפות בארץ, ויצא שהחמצתי את המחאה הגדולה של הקיץ הקודם. התפעלתי, התרגשתי, הופתעתי, היו לי את הרעיונות שלי ואת הביקורות שלי, אבל בסופו של דבר זה היה מרחוק ואני לא חושב שאני יכול להגיד על המחאה הזאת הרבה. כאשר אשוב לארץ אולי אוכל אם ארצה להשתלב בכוחות החדשים שנוצרו בעקבות המחאה ולקחת בה חלק, אם עדיין היא תהיה רלבנטית. אבל אני מסרב לנהוג כמו הפרופסור מהאוניברסיטה העברית בירושלים, לא משנה לאן ילך תמיד ירגיש בבית, לא משנה לאן יבוא מרגע שבא מתחיל המאבק. ההיסטוריה היא קריטית גם בדרום הר חברון וגם בשדרות רוטשילד, ונראה לי שגם אם לריחוק יש יתרונות חשובים בראיית המציאות, ואפילו כוח ממשי בשינוי המציאות (כמו למשל בדיונים שנערכו בבלוג זה לגבי דרכים לפעול מול יהדות ארה"ב), עדיין יש חובה על מי שלא נמצא בישראל לקבל על עצמו מגבלות הכרתיות מסוימות ולומר לפעמים: האמת היא שאני לא יודע, האמת היא שאני לא מכיר, האמת היא שאני מוזן מהתקשורת ומהביקורים שלי בארץ ומחברים, אבל רוב החיים שלי מתנהלים במקום אחר שאפילו אם הוא זר לי – הוא עכשיו מה שיש לי.  במילים אחרות, דרושה איזו קבלה של מגבלות הכוח.

ניקח למשל את הפוסט של איריס חפץ שפתח את סדרת "הפזורה החדשה", ושמבחינות רבות עשה עליי רושם רב. התחושה שהתקבלה אצלי היא שאיריס לא רצתה לחיות יותר בארץ, והצליחה לעזוב על כל מה שמשתמע מכך, ולבנות חיים טובים פחות או יותר במקום אחר. היא גם יודעת לתאר ברגישות רבה את החיים האחרים במקום האחר, כלומר היא גם יודעת לומר הרבה מאד דברים חשובים על המקום החדש, שבינתיים הפך לישן. אבל גם נתקבלה אצלי התחושה שהיא איננה מעוניינת לוותר על העמדה של "לדעת מה קורה בארץ" גם עשר שנים אחרי שהיא עזבה. יש בכתיבה שלה (אני לא מכיר אותה באופן אישי) איזשהו ביטחון חסר פשרות שעדיין יש בכוחה לדעת את הרוע של הארץ, וזו ידיעה שאינה  זקוקה לשום אישוש, אישור או ידיעה נוספת. אני לא בא להתוכח על קיומו של אותו רוע ואני גם מכיר את תחושת הבטחון הזו בעצמי, אבל אני בכלל זאת רוצה לשאול את איריס (ואולי גם את עצמי), מנין השכנוע הפנימי הזה שאת  אכן עדיין יודעת? האם את מעלה בדעתך שאולי דברים השתנו – אפילו השתנו לרעה – ואינך יודעת? האם זה קשור לאיזה פחד שזה ימנע ממך לפעול למען דברים שחשובים לך בארץ? האם ההודאה בחוסר ידיעה, או לפחות בידיעה מוגבלת היא סיבה לא לפעול? כאילו אם נאמר שאנחנו לא מכירים או לא יודעים משהו, אז תישמט מתחת לרגלינו איזו קרקע של לגיטימציה לפעולה, שתנתק אותנו סופית מהמקום שבו נולדנו. אני בכל אופן חושב שהלגיטימציה מהסוג שעליה אני מדבר היא זכות מולדת שלא תישמט לעולם. אני חושב שהזכות של מישהי לפעול באופן שנראה לה נכון וצודק למען המקום שבו היא נולדה ושבו גרה משפחתה וחבריה ויקיריה, אינה תלויה רק במחשבה שתפיסת המציאות שלה טובה יותר ושהיא מבינה יותר טוב מה "באמת" קורה. זוהי זכות שנותרת גם אם אדם כבר אינו מכיר טוב כל כך את אותו מקום, ולמעשה כבר מכיר הרבה יותר טוב מקומות אחרים.  אבל להכיר במגבלות ההכרה הוא בעיני דבר חשוב כשלעצמו.

המסקנה שלי היא, אם כן, שיש הבטחה גדולה ב"פזורה העברית החדשה", הבטחה שממקום מושבי בלונדון אני בעיקר קורא עליה, לפעמים בהשתאות ולפעמים בקנאה ולפעמים אפילו בשמחה כשאני קורא רעיונות  מצוינים בנוגע ל"מה שיש לעשות". מצד שני אני גם רוצה להזהיר שלפעמים פזורה שכזו  – אם אכן קיימת, אם אכן מתהווה ממש בשנים אלו, ואם אכן רוצה לקחת על עצמה תפקידים פוליטיים הקשורים למקום ה"הוא" שאינו בפזורה – חייבת לשרטט בעבור עצמה פעם אחר פעם את גבולותיה המשתנים של הכרת הארץ, חייבת להגדיר שוב ושוב את מה שניתן ומה שלא ניתן לדעת, משם ומכאן.

Hic et ubique, או: אני רוצה להיות שם

יאיר ליפשיץ

שאלת ההגירה לא מעסיקה אותי. היא רודפת. יש לה נוכחות רפאית – בעיקר מכיוון שככל שאני עוסק בה, כך היא פחות ופחות ממשית. ככל שאני מדבר עליה עוד ועוד, המילים נשמעות באוזניי שלי יותר ויותר חלולות. ההגירה הולכת ומתמוססת מבין האצבעות כאפשרות קונקרטית, אולם נותרת נוכחת מאוד – כמו צל גדול של הלא-ממומש. בינתיים. ודווקא בגלל שנראה שבזמן הקרוב, אלא אם כן יהיו שינויים דרסטיים בתכניות, לא אהגר מישראל – אני מנסה להבין למה בכל זאת אני לא מסוגל להרפות משאלת ההגירה.

*

כמו כל נוכחות רפאית, גם ההגירה בנויה על כפילות. המלט אומר לרוח של אביו, בסוף המפגש הראשון ביניהם, כי הרוח נמצא Hic et ubique. שלונסקי מתרגם "בכאן ובכל אתר"; דורי פרנס: "כאן, שם ובכל מקום". הרוח הרודפת תמיד נמצאת כאן ובכל-מקום-אחר. חוויית ההירדפות נעוצה בכל-מקום-אחר הזה, שאיננו מקום אחר ספציפי, אלא כל-מקום שאיננו כאן – ושתמיד מפקיע מהכאן את ההבטחה להתמקמות הנעוצה בו. בדומה, שאלת ההגירה איננה מנוסחת כלפי יעד ספציפי (גם אם יש יעדים רלבנטיים יותר ופחות), אלא אל הכל-מקום-אחר שלעולם לא ייתן לי להתמקם בנינוחות כאן.

שאלת ההגירה היא בעלת נוכחות רפאית בכמה מישורים. בראש ובראשונה, כמובן, כרפאות מרחבית: המקום האחר שתמיד משמש כאופציה אלטרנטיבית לחיים כאן. לדימוי הזה, של המקום האחר, אפשר למצוא שורשים מיתיים מכל כיוון. גלות, בסופו של דבר, היא אחד ממבני התרבות התשתיתיים ביותר של הדמיון היהודי. אפילו הכינוי "עברי", אותו מסמן של מקומיות ארצישראלית, מפורש באופן מסורתי פעמים רבות (וככל הנראה בטעות) בתור "זה שהגיע מעבר הנהר" – כך שתרבות עברית היא תמיד כפולה: תרבות שלא צמחה כאן ותמיד סוחבת איתה את הגדה האחרת. האיכות הרפאית של "חוץ לארץ" נובעת גם מהתנסות גיאוגרפית, מנסיבות הגבול של מדינת ישראל המודרנית. כשחייתי בשוודיה, זכור לי עד כמה הפתיעה אותי חוויית הרצף הטריטוריאלי של האירופאים: העובדה שאפשר לחצות את הגבול ולעבור לעוד מקום, ומשם לעוד מקום, וכן הלאה. בישראל, גם אחרי הסכמי השלום עם מצרים וירדן, הגבול נתפס כמה שמעבר לו ניצבת התהום. בהתאם, כל טיסה לחו"ל – אפילו ליוון או קפריסין – נחווית כמו זינוק מעל לבלתי-אפשרי, קפיצה מעבר לחור השחור שעוטף אותנו אל עולם שרחוק מכאן לא רק גיאוגרפית אלא גם איכותית. הפער הזה בין הכאן ובין הכל-מקום-אחר שאליו אנו טסים הוא זה שהופך את הכל-מקום-אחר לרפאי ולרודף. החוויה הרפאית צומחת מתוך היותו של אותו מקום אליו אפשר להגר נוכח כל הזמן גם "כאן", ובד-בבד אחר ממנו ונפרד ממנו באופן הבלתי ניתן לגישור. ריבויים של חברים קונקרטיים, הבוחרים להגר למקומות ספציפיים ולעצב שם חיים ממשיים, אמנם הופך את היחס אל אותו מקום אחר לרבגוני יותר – אבל משום-מה לא מצליח לגמרי למסמס (עבורי) את איכויותיו הרפאיות.

הרפאות השנייה היא רפאות טמפוראלית: גל ציטט פה לא מזמן "פעיל שמאל פופולארי" שכתב בפייסבוק כי "בעוד עשרים שנה הילדים שלנו יקראו על התקופה הזו ויוכלו להתגאות שאבא ואמא שלהם היו בצד של הטובים". גל הצביע בצדק על כך ששיח השמאל, בהשוואות שהוא עורך לשנות השלושים בגרמניה, "מעלה חשד ששינוי הוא לא בראש מעייננו, אלא התבשמות בהווה (מדומיין) ובעבר (אמיתי) של קרבנות טהורה". בעיקר מה שעולה מהציטוט הזה הוא עד כמה רבים מאתנו (כולל אני, ללא ספק) עסוקים בלדמיין את ההווה שלנו מתוך נקודת מבט של עתיד כלשהו שאמור להעניק למעשינו תוקף מוסרי. העתיד המדומיין הזה רודף כל הזמן את שאלת ההגירה: האם אנחנו כמו יהודי גרמניה בשנות השלושים שחייבים לברוח לפני שנושמד? האם אנחנו כמו גרמנים לא-יהודים בשנות השלושים שמן הראוי היה שיעזבו כדי לא להשתתף בפוליטיקה של ארצם? ואיפה-שהוא, בגנזך ציוני מאובק של התודעה שאף אחד לא טרח לפנות אותו עדיין, עוד מסרבת לדעוך החרדה שאולי, דווקא אם נהגר, נמצא את עצמנו עוד כמה שנים בארץ זרה, במצבם של יהודי גרמניה בשנות השלושים.

אני לא כל כך מעוניין לעסוק כאן במידת המופרכות או הרלבנטיות של ההשוואות הללו. העובדה היא שהן רודפות את הדמיון, מפרנסות פנטזיות וחרדות. הרפאות הטמפוראלית של שאלת ההגירה מטעינה כל בחירה במטען אתי כבד – האם מוסרי להישאר כאן? האם מוסרי לעזוב? – גם כאשר הסיבות הספציפיות שבגינן אנשים מהגרים או נשארים לרוב אינן מוסריות, כי אם כלכליות, מקצועיות או זוגיות. בנוסף, היא מטילה עליי, כהורה, משא כבד של אחריות: האם אני בוגד בתפקידי כאבא אם אני נשאר עם ילדיי כאן? מה יודע מה יקרה אם נעבור איתם למקום אחר? זאת, למרות שכמובן לאף אחד אין מושג מה הולך להיות – ונחוצה מידה לא מבוטלת של מזל מוסרי כדי לשפוט לחיוב, ותמיד רק בדיעבד, את החלטותינו. כאבא, שאלת ההגירה מבטיחה לי כביכול שיש מעשה אחראי כלשהוא שאני יכול וצריך לעשות למען ילדיי – בה בעת שהיא חושפת שאין לנו שמץ של שליטה או ידיעה בנוגע לשאלה מהו מעשה זה. אולי זה ההיבט הבלתי-נסבל ביותר שהשאלה מעוררת.

כל נרטיב של נרדפות על ידי רוחות רפאים אמור לשאוף לכדי גירושן. כך למדנו מסיפורים גותיים ומפסיכואנליזה. בהקשר הנוכחי, השאיפה לגירוש רוח הרפאים באה לידי ביטוי בקול הפנימי והחיצוני שאומר לי להפסיק עם הסיפור הזה כבר: די לדוש עד-אין-סוף בשאלת ההגירה, פשוט תחליט איפה אתה חי, תתמקם. הקולות האלה דומים לכל דמויות המבוגרים בקטע הקלאסי מרחוב סומסום, "אני רוצה להיות שם", המלמדות את המפלצון הקטן כי הוא נמצא "כאן". אולם החתרנות הרחוב-סומוסומית המפורסמת באה לידי ביטוי בקטע הזה בכך שהוא לא מסתיים עם הפנמתו של המפלצון את המושגים "כאן" ו"שם" כהתמקמויות יציבות – אלא בהגברת הבלבול ותחושת חוסר ההתמקמות החד-משמעית שלו: עד שהוא חשב שהוא הגיע סוף-סוף ל"שם", באה אמא שלו ושוב טוענת כי הוא "כאן", מה שמותיר אותו מעורער לחלוטין. דמויות המבוגרים נכשלות בנסיונן לגרש את האיכות הרפאית שלא מאפשרת התמקמות "כאן". הדור הצעיר נותר רדוף על ידי "שם" ולא מסוגל ללמוד את שיעור ההיות-במקום שהדור הקודם מנסה להנחיל לו.

תפקיד דור המבוגרים החיים בקטע "אני רוצה להיות שם" נמצא ביחס מעניין לדמות האב המת ב"המלט", איתה פתחתי. בשונה מההתעקשות של המבוגרים החיים ברחוב סומסום על המיקומים היציבים של "כאן" ו"שם", האב המת – הרוח הרודפת – היא זו שמערערת על ההתמקמות, שכן היא "כאן ובכל מקום". ובשונה מהמפלצון הקטן, שרוצה כל הזמן להיות שם, המלט מנסה דווקא להתמקם ביחס לאבא מפרק-מיקומים. כדאי לחזור להקשר של הסצינה: שלוש המילים שצוטטו לעיל – Hic et ubique – נאמרות לאחר שרוח האב מאיימת (מתחת לרצפת התיאטרון) על חבריו של המלט להישבע לו אמונים. הרוח נמצאת על הבמה ולא על הבמה בו-זמנית, כאן ובמקום אחר, ובתגובה המלט עונה בשלוש המילים הלטיניות, בצורת שאלה, וממשיך באופן מפתיע: Hic et ubique? Then we'll shift our ground. המלט וחבריו זזים למקום אחר על הבמה והוא מנסה להשביע אותם שם – כשהאב המת שוב מתערב בנהמותיו התת-בימתיות.

כמו המלט והמפלצון הקטן גם יחד, אנחנו נדרשים על ידי הדור שקדם לנו להתמקמות חד-משמעית, ובד-בבד יורשים דורות מתים, שנמצאים כאן-ובכל-מקום-אחר ומונעים מאתנו להתמקם. אם האב המת נמצא כאן-ובכל-מקום-אחר, לא ברור מה המלט ישיג, מה אנחנו נשיג, בהתמקמות במקום אחר. אולם המילים שבוחר שקספיר, Then we'll shift our ground, משמען לא רק מעבר ממקום אחד לאחר. הן גם יכולות להיות מובנות בתור טלטול של הקרקע עצמה, להפיכתה לחולות נודדים, לניידות מתמדת של הארץ כעוגן. אמנם, תנועה על פני הקרקע לא תפסיק את הרפאות – אבל אולי המלט לא מנסה לברוח כאן מרוח הרפאים, אלא להפוך את ה"כאן-ובכל-מקום-אחר" שלה לתשתית חוויית המרחב שלו: אם אתה כאן-ובכל-מקום-אחר, כל מה שאני יכול לעשות מולך זה גם להיות כאן-ובכל-מקום-אחר.

קריאה שכזו קרובה למה שהמפלצון הקטן מצליח להשיג בכך שהוא לא מצליח להבין: שלא בטובתו, הוא מפרק שוב ושוב את הגדרות המרחב שהמבוגרים מנסים להנחיל לו, את דרישת ההתמקמות. הוא לא מצליח שלא להיות רדוף על ידי "שם".מה שהמפלצון הקטן והמלט שניהם חווים, עם זאת, דורשת מאתנו לחשוב מחדש גם על "ישראל" ו"הפזורה" כשני עוגנים יציבים במרחב. אם אנחנו יורשיהם של אבות מתים שנמצאים כאן ובכל מקום, הרי שאפשר – כמו המלט – לאמץ את חוויית המרחב הרדופה ולהזיח שוב ושוב את הקרקע. משמעות הדבר איננה בהכרח עזיבה של ישראל לטובת גלות בחוץ-לארץ – שכן גם "ישראל" ו"חוץ לארץ" הן הגדרות יציבות מדי, מעוגנות מדי, הן אותם "כאן" ו"שם" שהמפלצות המבוגרות מנסות ללמד את המפלצון ודורשות ממנו להחליט ולהתמקם ביחס אליהם. במילים אחרות, האם שיח ההגירה שלנו לא משעתק פעמים רבות את אותה דרישה להתמקמות חד-משמעית? אולי גם הדרישה להתחייב לחיים מחוץ לישראל מונעת מאותה לוגיקה "ציונית", מגרשת רפאים. ואם כן, ייתכן ואפשר לחשוב על שיח רדוף אחר, שבו רוחות הרפאים לא מגורשות לעולם והתמקמות אחת ברחבי כדור הארץ איננה בהכרח "גלותית" יותר או פחות מהתמקמות אחרת. האם אפשר לחיות בגלות "כאן"? ליתר דיוק: האין בלתי-אפשרי שלא לחיות בגלות "כאן"?

אין בדברים אלו כדי לבטל במלוא נימה את ההבדלים הממשיים ביותר הקיימים בין החיים בישראל לחיים מחוצה לה – הבדלים שנוסחו היטב ובעוצמה בפוסטים אחרים כאן. מה שאני מנסה להתמודד איתו פה זה הדמיון, הפנטזיה, ואפילו המיתולוגיזציה העצמית ששאלת ההגירה מעוררת בקרב אלו שבחרו להגר ובקרב אלו שלא. אני לא חושב שאפשר, או אפילו רצוי, להתעלם מדמיונות אלו – גם אם יש בהם סכנות וכשלים – אבל אולי אפשר להעשיר אותם. כשאני מנסה להבין מדוע אני לא מסוגל להרפות משאלת ההגירה גם לאחר שהחלטתי, ככל הנראה, שלא להגר – נראה לי שמדובר ברצון להמשיך להיות רדוף, לסרב לדרישה הבוגרת לגירוש רוחות הרפאים. אולי זה פשוט מסתכם בסופו של דבר בדחף, הילדותי אולי, להמשיך להגיד שוב ושוב כמו המפלצון הקטן: "אבל אני רוצה להיות שם".

לכי מזרחה, אשה צעירה: מה שבייג'ינג לימדה אותי על אשדוד

 רחל בית-אריה

כשקראתי את הפוסט הראשון עם ההזמנה לפוסטים מהפזורה העברית\ישראלית חשבתי מיד שהפזורה הזאת לא ממש מפוזרת ובעצם מרוכזת – וזה גם הוזכר בפוסט, כעניין מובן מאליו – בשלוש ערים גדולות, שהן אמנם קוסמופוליטיות אבל עדיין מערביות במובהק.

הריכוז הזה, נראה לי, שב וממקם את הדיון בזהות הישראלית בנקודת המבט המערבית ובמקום ביחס למערב ושוב מחמיץ את האופציה המזרחית, כאילו לא הייתה ג'קלין כהנוב, כאילו שנים של התעלמות כזאת לא הספיקו, וכאילו הן לא הגורם העיקרי למצב ההכחשה המוזר שהזהות הישראלית נמצאת בו היום.

הרבה ממדינות ההתייחסות המיידיות שלנו, כמובן, סגורות היום להגירה ישראלית, אבל בכל היה מעניין לשמוע דווקא מהפזורה הישראלית בטורקיה או במצרים, במידה שפזורה כזו קיימת, כמו גם מהפזורה הישראלית-רוסית שודאי קיימת. במזרח הרחוק יש פזורה ישרלאית קטנה וא-פוליטית באופן קיצוני, אם מתוך אידיאולוגיה שאנטיפית או מתוך אינטרסים עסקיים, וככה אנחנו שוב מפספסות את המזרח, כשאנחנו כן מנסים להיות פוליטיים אנחנו נחשבות ללא רלוונטיים. מה כבר אפשר ללמוד מסין? אפילו השיח הכלכלי-חברתי בישראל, הן זה של הממשלה והן זה של המוחות נגדה, משווה את ישראל בלי הרף לאירופה, תוך התעלמות מהעובדה שישראל הוקמה כחלק מגל של מדינות חדשות שקמו עם נסיגת הקולוניאליזם, לעיתים קרובות תוך קונפליקטים קשים, מלחמות או שאלות הגירה סבוכות: סין, קוריאה, סינגפור, בורמה, וייטנאם, טייוואן, הודו, פקיסטאן… רשימה ארוכה שאפשר ודאי להוסיף אליה עוד מדינות רבות, דרום אמריקאיות, אפריקאיות ואחרות, שאת הסיפורים שלהם אינני מכירה. אבל הרעיון שאנחנו יכולים ללמוד משהו מבנגלדש. עזבו, הרעיון שאנחנו יכולות ללמוד משהו מטייוואן או מדרום קוריאה (שתיהן מדינות די קטנות עם גבולות נפיצים ומסורת דמוקרטית קצרה ושבירה, והיום בעלות רמת חיים גבוהה משל ישראל), מתקבל לרוב בנחירת בוז.

הייתי רוצה לשים על השולחן את האופציה להגר (פיזית או מחשבתית) גם מזרחה ודרומה, ולא רק מערבה, כדי להבין את עצמנו.

השורות הבאות הן סיפור ההגירה האישי שלי, וניסיון להגדיר את הדרך שבה עבודה זרה פתחה לי אופקים שהזהות הישראלית ואני בעצמי עשינו כל מאמץ לסגור.

מה התפקיד של הפזורה? השאלה הזאת שגל העלה תלויה בהכרח בשאלה למה נשים מהגרות והתשובה היא כי הן מחפשות משהו, כי הם בורחים ממשהו: במקרים קיצוניים אחד מהשניים אבל ברוב המקרים שילוב כלשהו של שניהם. בחברות מהגרים את לעיתים קרובות נשאלת "מאיפה את" – שאלה שבדרך כלל יש מאחוריה ניסיון לקבוע למה אתה כאן, מה את מחפשת וממה אתה בורח. השאלה לא נוחה לי והתשובה שלי אליה משתנה שוב ושוב עם השנים: בפורומים שונים אני אומרת ישראל, פלשתין, תל אביב, דרום הארץ, המזרח התיכון, בייג'ינג או שום מקום. בשיח בין ישראלים השאלה מנוסחת קצת אחרת (אם כי כוונתה זהה- לקבוע מי אתה). הישראליות, גם בארץ וגם בפזורה, שואלות "מאיפה אתה בארץ".

קשה לי עם השאלה הזאת עוד יותר מאשר עם הקודמת, ואני נוטה לענות עליה בתשובות גיאוגרפיות מתחמקות. יש לזה הסבר רציונלי: מדובר במקום קטן שלא כולן שמעו עליו, אבל האמת היא שלא נוח לי עם שם המקום ולא נוח לי עם תשובה שמשייכת אותי מיד לשתי קבוצות – קיבוצינקים ודתיים לאומיים – שמחייבות הרבה יותר הסברים משאני מעוניינת לתת. אז בדרך כלל אני אומרת שגדלתי ליד אשדוד, שזה מוזר כי אשדוד לא הייתה קיימת איפה שגדלתי.

אשדוד עדיין לא קמה כשסבא שלי הצליח להשיג אדמות מקק"ל ליד המושבונת גן יבנה, וסבתא שלי הגיעה עם ילדים קטנים לשטח בין הכפרים איסדוד וסוכריר. ארבעים שנה אחר כך אשדוד עדיין הייתה שטח לבן על המפה שלנו גם אם רשמית נאלצנו להודות בקיומה. היו שם בתים, בדרך לים, והייתה לי ידיעה מעורפלת שגרים שם אנשים, אבל שום תחושה מיהם ושום סקרנות לגלות. עד הצבא לא הכרתי אף אחת שגרה באשדוד. אפילו לקניות ופרוצדורות בקופת חולים נסענו תמיד לרחובות. (רחובות כבר הייתה שם כשהותיקים הגיעו ולכן הייתה לגיטימית).

הרצון שלי לנדוד וללמוד על העולם התחיל המון שנים לפני שמימשתי אותו, בחברה שבה ילדים לא נסעו

לחו"ל. הייתי גוזרת ושומרת את הכתבות של תמר גולן על אפריקה, ורבתי עם המורה שרצתה עבודה בהיסטוריה על ירושלים. בסוף הגשתי עבודה על קניה שהעתקתי מהאינציקלופדיה העברית. חלמתי על מסע לקניה, וגם לסין וליפן. רציתי לברוח מהדשאים שהקיפו אותי, אבל לא העליתי בדעתי בריחה של כמה קילומטרים מערבה. לא חשבתי שאמצא משהו מעניין באשדוד (או באשקלון או בקריית מלאכי, או בכפרים של ואדי ערה שחייבים לעבור בדרך לערש ההתיישבות בעמק) כי חונכתי לא לחשוב עליהן. לא ידעתי את זה אז, אבל היום נראה לי שמי שגידלו אותי להתעלם מאשדוד פחדו, אולי באופן לא מודע, ממה שאנחנו עלולים למצוא שם. מההכרה שאנחנו לא צודקים כל כך ולא יפות כל כך ושיש גופים שלמים של ידע שלא נגישים לנו בכלל, ושהדשאים שלי היו אמורים להיות של מישהי אחרת. אז גידלו איתי עם כתם עיוור שעם השנים רק הלך והתרחב.

את מהגרת כי את מחפשת משהו, את מהגרת כי את בורחת ממשהו. במקרים קיצוניים אפשר להצביע בבירור על אחת משתי האופציות, אבל לרוב הסביות להגירה הן תמהיל של שתיהן. נסעתי כי הקירות והדשאים סגרו עלי, כי לא יכולתי יותר לשאת את החיים בישראל, את היומרה התל אביבית ואת הדי הפיצוצים של שנת 2001-2002. לא יכולתי לשאת את הפוליטיקה ולא הצלחתי לחשוב על כיוון מקצועי ולא יכולתי לשבת בעוד שיחה משמימה בעברית. אז כמו שצעירים ישראלים (ואז הייתי צעירה למדי. וישראלית) עושים, נסעתי לנקות את הראש במזרח. באחת הערים הראשונות שהגעתי אליהן, שינינג, היו שיכונים די דומים לשיכונים הישנים של אשדוד. כשהאוטובוס עבר לידם אמרתי שאני רוצה מאד לרדת ולהסתובב קצת ולדבר עם האנשים שגרים שם, סיקרן אותי לדעת מיהן, והצעירה הישראלית שטיילה איתי הסתכלה עלי במבט מוזר. זה לא חלק ממסלול טיולים שאמור לכלול נופים מרהיבים וטקסים אקזוטיים. שינינג הייתה סתם עיר מעבר בין מנזר טיבטי לשמורת טבע על הנהר הצהוב, לא מקום שמטיילות מתעכבות בו. לא ירדתי שם. ממילא השיחות שדמיינתי עם מקומיים לא היו ישימות, כי לא ידעתי את השפה, אבל השיכונים האלה הנביטו אצלי  – באיחור של עשרים שנה -את הזרע הראשון של רצון להקשיב לאנשים ולצפות בחיי היום יום שלהם, ולנסות ללמוד משהו ממה שיהיו מוכנות לספר לי. הרגע ההוא של רצון לרדת מהאוטבוס בשיכון בשינינג היה הרגע שבו התחלתי להגר, והמוטיבציה שנולדה אז נשארה מה שהוביל אותי ללמוד סינית ולשנים של ליקוט סיפורים בשיכונים ובכפרים ובפארקים ובגורדי שחקים ובכל מקום שבו הסכימו לדבר איתי. הלכתי לנקות קצת את הראש ומצאתי את עצמי באמצע הסיפור הכי גדול של המאה ה-21. פה לא היו כתמים עיוורים ולא אנשים ומקומות שיש להתעלם מהם. כל מקום היה סיפור, ואף אחד מהם לא היה קשור אלי ישירות, לאף אחד לא היה פוטנציאל לערער את העולם שלי ולגלות לי אמיתות לא נעימות על עצמי, אז הקשבתי בשמחה ובלי מטענים שליליים והתחלתי להרכיב פסיפס, שכמובן ממשיך להשתנות ותהפרק לי בידיים עד היום.

מה שהבנתי הרבה אחר כך, שוב לגמרי במקרה, היה שהפסיפס לא בלתי דומה לפסיפס האחר, שבו השארתי הרבה שטחים לבנים ריקים, ושהוא יכול ללמד אותי על עצמי. התובנה הזאת, באופן בלתי מתקבל על הדעת,  הגיעה אלי מהטוקבקיסטים בכלכליסט. כתבתי סיפורים על סין והם הביאו הקבלות לישראל. כתבתי על ה"שאנשי מיי לאובאן" – בוס פחם משאנשי, בעלי מכרות הפחם הידועים לשמצה שמשאירים אחריהם מחוזות הרוסים, סביבה מזוהמת ואוכלוסייה חולה, והטוקבקיסטים כתבו על משפחת עופר ועל מפרץ חיפה. כתבתי על פרופגנדה במוזיאונים והם כתבו על מערכת החינוך הישראלית. כתבתי על בייג'ינג והן ענו על אשדוד ובאר שבע וירושלים. אחר כך כבר התחלתי לשתול רמזים רלוונטיים כמעט בכל כתבה, אבל בעיקר התחלתי להתעניין שוב בישראל ולהבין שאת אותו תהליך למידה דרך הרגליים – מינוס המשימה המתישה של לימוד סינית – יכולתי לעשות אם רק הייתי טורחת ללכת לאשדוד.

גל כתב נכון שיש הרבה סיבות פרקטיות או אישיות להגירה, אבל שהמעניין הוא לדבר על הסיבות הפוליטיות-סוציולוגיות. במובן הפוליטי הסיבה להגירה שלי היא פחד. הרבה שנים אני עונה לשאלה למה אני בסין שאני רוצה לראות מה יקרה הלאה. בשנה האחרונה אני חוזרת אל החצי השני של משוואת ההגירה ונאלצת להודות גם ממה ברחתי, לא רק מה אני מחפשת. אני בבייג'ינג כי אין לי אומץ מספיק להתמודד עם אשדוד. אבל אני גם רוצה לראות יותר מהידע שנאסף בבייג'ינג ובטייפי ובמומבאי ובאיסטנבול נפרק יחד עם הצעצועים הזולים בנמל אשדוד, ומגיע לירושלים.

דימויים: צוי שיוון