נתזים: האם פילושמים חולמים על כבשים יהודיות?

מכתב מהשמאל העולמי

הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן קורא למדינות הלטיניות של דרום אירופה להתאחד, כמענה להגמוניה של גרמניה (תודה לשאול ס')

ועוד אינטלקטואלים אירופים מזהירים שגרמניה שואפת להגמוניה באירופה, בפעם השלישית במאה השנים האחרונות

האם שימוש מאסיבי בקוקאין של בכירי המערכת הבנקאית גרם למשבר הכלכלי?

מהפכה בורגנית באירופה היא אפשרות נראית לעין: המעמד הבינוני מתוסכל, והאינטליגנציה החופשית זועמת, בין השאר בגלל משבר האוניברסיטאות (מתברר למשל שבסלובקיה מדעי הרוח חוסלו כמעט לחלוטין והיסטוריונים רעבים ללחם). את מקומם של האריסטוקרטים בגיליוטינה ימלאו הבנקאים והטייקונים

הפופוליזם הוא האידיאולוגיה הפוליטית היצירתית ביותר באירופה כיום, ומייצרת מגוון רחב של מפלגות – משנאת זרים, דרך דמוקרטיה אינטרנטית ועד מפלגות סלבריטאים

מה נשאר מ- Occupy Wall Street? בעיקר המסר לתקשורת ולדרג הפוליטי: "העולם שאתם מתארים הוא לא העולם שאנחנו חיים בו"

 

נשמע מעניין! תזות חדשות באקדמיה הישראלית

ישראלים שהעתיקו את מקום מגוריהם להודו: בירור התופעה של נוודות בת זמננו (נור בר-און)

פחד מוות ומשיכה למוות אצל בני הדור השני והשלישי לשואה (אפרת גברא-סמיה)

הפרעות אכילה ודחף לשריריות אצל גברים הומוסקסואלים (אורי שפר)

האידיאולוגיה של מורדי מצדה לאור הממצא הארכיאולוגי (טלי פולק)

קריירה פלילית של עברייני צווארון לבן (ינון היימן)

זהות וטרנס-לאומיות אצל הדור השני של ישראלים בארה"ב (רותי מור פז)

יחסי עובדים זרים מהפיליפינים עם זקנים בטיפולם (אורנה אשכנזי)

יחסם של מנהיגי הלאומיות השחורה ל"ברית הישנה" והציונות (סימה שמואלי)

[שמות העבודות קוצרו] 

תרבות במובנה הרחב

גל הנוסטלגיה לטלוויזיה של הניינטיז הגיע למצרים

ובינתיים: משבר הספרות הרומנית

אתה מתחיל לכתוב דוקטורט. אחרי שנה-שנתיים, אתה שוכח למה התחלת. הסוציאליזציה המהירה שהם עוברים גורמת להם לחשוב שהאפשרות היחידה בחייהם היא להיאבק על תקן באוניברסיטה, למרות שלמעשה, מבחינה סטטיסטית לרוב הדוקטורנטים אין סיכוי להגיע למטרה. כי עד שהם יסיימו, האוניברסיטה לא תתקיים בצורתה הנוכחית. התשובה לשאלה: "האם לעשות דוקטורט" היא: רק אם אתה מטורף, או ממש אוהב את הנושא שלך

בספרו "מחיר המונותיאיזם" טוען האגיפטולוג יאן אסמן כי התנ"ך, בהיותו אקסקלוסיבי, אחראי לחלק ניכר מהאלימות בהיסטוריה המערבית. האם הוא אנטישמי? והאם התנ"ך הוא התקדמות או נסיגה מוסרית לעומת העולם הפגאני?

וגם – פולמוס הסוציולוגיה: האם המבט הסוציולוגי על עולם התרבות מיצה את עצמו?

סרט האימה הבא שתראו יהיה כנראה תאילנדי

ז'יז'ק, באדיו, ראנסייר, נגרי – הפילוסופיה הקונטיננטלית שזוכה לפופולאריות באמריקה היא למעשה תיאולוגיה ולא פילוסופיה שמאלית. אטיין באליבאר מייצג פילוסופיה אחראית יותר

כיצד הפכו הפרסים הספרותיים את השירה לסטרילית ומבויתת. וכיצד המשוררים יכולים להציל את אמריקה?

פרזנטציה: פריחתה המחודשת של אמנות הגיפים (GIFs)

פרזנטציה: האם אפריקה מתעוררת?

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על סוף עידן האדם הקורא (Homo legens)?

על הגל הנוכחי של ספרות נשית פוסט-אפוקליפטית

חידושים במדע הסוריאליסטי פטאפיזיקה

 

 

סדומאות בת זמננו, ומיניות באופן כללי

הפסיכואנליטיקאי ז'אק אלאן מילר, במכתב חריג לפילוסוף פיטר הלווארד, חושף את חיי המין של כוכבי הפילוסופיה הצרפתית

בערלה האנושית יש אקוסיסטמה עשירה של חיידקים סטפילוקיקים (ביניהם  S. haemolyticus, S. hominis, S. epidermidis, S. xylosus, S. aureus oder S. epidermidis). הסרת העורלה מכחידה את המערכת האקולוגית הזאת, מסבירים הגרמנים (כמובן). והנה המחקר

צ'כיה היא חלוצה במדע החדשני של הפאלומטריה. מדובר על מתודה מדעית לכאורה, במסגרתה נבדקת הזקפה של מבקשי מקלט על רקע נטייה מינית כאשר הם נחשפים לפורנו סטרייטי. הצטרפו לעצומה נגד (תודה לאיתמר מ')

מגזין n+1 עורך מחקר על פורנוגרפיה ברשת. אתם מוזמנים להשתתף (כמובן, רק אם אתם גרות בניו יורק)

"פדגוגיית Bareback" – סקס בלי קונדום כהתנגדות באמצעות סכנה

המהפכה הלהט"בית השנייה עומדת בסימן התנועה מין העיר אל הכפר: הפרדיקמנטים של ההומו הכפרי

והומואים במשטרה הגרמנית

כיצד העלימו מתרגמים עברים ציונים את הסבטקסט ההומוסקסואלי ב"הנסיך המאושר" מאת אוסקר ויילד, על ידי הפיכתו של גיבור המשנה לסנונית ממין נקבה? מאמרה של דליה כהן גרוס

הומוסקסואליות בתנועה האנרכיסטית האמריקאית במפנה המאה ה-19

האם העולם הערבי עובר מהפכה מינית? לא בדיוק

אירופה, תמותי!

כיצד עיצב האירוויזיון את אירופה החדשה

בתקופת המלחמה הקרה הקימה נאט"ו באירופה מיליציות Stay Behind שנועדו להיות מופעלות במקרה שבמדינה יוקם שלטון קומוניסטי. בתקופה האחרונה נשפך אור על הפרשה

וז'יל לה גואן, איש "רופאים ללא גבולות" שהתאסלם ונודע בתור "הג'יהאדיסט מטימבוקטו", התגלה כסוכן של הביון הצרפתי שהסתנן לשורות אל קאעדה וככה הוא נראה

 

ובינתיים בישראסטין

מחקרם של דניאל מונטרסקו ונועה שינדלינגר על "'האביב הערבי' הישראלי" מתאר כיצד תפקד "העם" כמסמן ריק במחאת קיץ 2011

גני חיות בישראל/פלסטין והתהוותה של "אקולוגיה פוסט קולוניאלית"

ביקורת התיירות האלטרנטיבית בפלסטין ובכלל

רקוויאם לפיאדיזם

פרשנות פאנונית לפיגועי התאבדות כהתנגדות ביופוליטית

מלחמת לבנון השנייה: הסבר מרקסיסטי (די מפוקפק)

בשנים האחרונות גדלה החשיבות של גסטרונומיה תנ"כית במסגרת התיירות הנוצרית בישראל. מרק העוף האותנטי שאכל ישו משוחזר במסגרת אירועי "הסעודה האחרונה" שמאורגנים לצליינים

מאמרו של יוסי הרפז על ישראלים עם דרכון אירופי (וראו גם את הריאיון כאן)

כיצד "דיסידנטים ישראלים" – ביניהם ג'ף הלפר, איתן ברונשטיין, יונתן פולק, גלעד עצמון, גדעון לוי, מירון בנבנישתי ודורית רביניאן – מעצבים את הנראטיב שלהם ומיישבים בין הזהות העצמית לבין ההזדהות עם האחר הפלסטיני?

מזרחיאנה

יהודי המגרב, הציונות וההיסטוריה העמוקה של קטגוריית "היהודי ערבי"

מאמר של אורנה ששון-לוי על שקיפותו של הלובן בתפישה העצמית האשכנזית; ומאמר נוסף עם אבי שושנה על Ashkenazification (השתכנזות) ואוריינטליזם

כמה ילדים לא-לבנים מתים שווים לילד לבן מת אחד?

עלייה ברמת הפילושמיות

"אחיזת החנק של היהודים באומה הזאת חייבת להישבר, אחרת היא הולכת לזבל. הרבה מהיהודים הם חברים טובים שלי. הם מתגודדים סביבי, הם אוהבים אותי כי הם יודעים שאני ידידותי כלפי ישראל. אבל הפ לא יודעים איך אני באמת מרגיש לגבי מה שהם עושים לארץ הזאת". כל אמר המטיף האוונגליסטי הבכיר בילי גרהם לריצ'רד ניקסון. ועוד על היחס האמביוולנטי מאוד של הימין הנוצרי בארה"ב ליהודים

וגם: כיצד האוונגליסטים האמריקאים הפסיקו לראות באמריקה את ישראל האמיתית, והתחילו לראות בישראל את אמריקה האמיתית. ועוד מחקרים על התמיכה הנוצרית במדינת ישראל

סביבתנות ביקורתית

הדיקטטורה הירוקה כבר כאן: כיצד מדיניות סביבתית הופכת מתנועה דמוקרטית לאמצעי של השלטון לניהול של חוסר יציבות חברתית ואקולוגית

כיצד ישפיעו הידלדלות משאבי האנרגיה וקץ עידן האנרגיה הזולה על הפסיכולוגיה האנושית? החברות האנושיות המודרניות מבוססות על דת אזרחית של אמונה בקידמה. לכן המנהיגים והאוכלוסיות בעולם אינם יכולים לדמיין את סופה של הקידמה וההתפתחות. ככל שבני אדם יכירו בקצו הקרוב של הנפט, יתעוררו בעיות פסיכולוגיות שקשורות בעצם התפישה העצמית של בני אדם את מקומם בציוויליזציה

בעשור האחרון, העולם השבע נחרד משתי אפוקליפסת: תחילה הסביבתית, ואז (במקומה) הכלכלית. ביקורת מרקסיסטית על תפישת האסוניות קוראת להחליף את חרדת שינוי האקלים האנתרופוגני של תקופת האנתרופוקן בפוליטיזציה של הטבע

זיוני שכל: חלק גדול מהמחקרים במדעי המוח מבוססים על סטטיסטיקה גרועה

האם תיירות ספארי עשויה לייצב את דרום סודאן?

חזית הריאקציה

איך אימבצילים כותבים? תחרות הסיפור הקצר של אם תרצו

האם יש לברך את ברכת המלכים כשרואים את אובמה? לא

מדוע נברא העולם? מדוע נבחרו ישראל? מדוע יש רע בעולם? מדוע המשיח לא בא? הרב יצחק גינזבורג עוסק בשאלות שאסור לשאול

"מבצר", ארגון חרדי חדש להגנה מבעיות הגיוס

קטטות בנהריה על רקע יחסים בין-גזעיים

ספר הגות חדש של עלי אכבר ולאייתי

הגיפים לקוחים מהבלוג http://verytitilating.tumblr.com

ההורים נגד הדובים: שיחה על מקרה גל ווליניץ

אורי גנני ועפרי אילני

עפרי: לפני כמה שנים הזמנתי מחבר ציור, והתברר שאני מופיע בו כדמות עירומה כבולה לספה. הייתי די נבוך מהציור, אבל בכל מקרה הוא הוצג באתר של האמן, יואש פלדש. בערך שנתיים אחר כך הגשתי כמה בקשות למלגות, ונזכרתי בעניין הציור הזה. הוא הופיע תמיד בראש תוצאות החיפוש, והנחתי שחלק מחברי הוועדות הקובעות יחפשו את שמי בגוגל ויתקלו בו מיד. אני לא משחק אותה אמיץ מדי, כי אני יודע, על סמך סיפורים שונים שמסתובבים, שלפחות שני אנשים במעגלים הרלוונטיים לא אוהבים הומואים, וחוסר האהבה שלהם משפיע על ההחלטות שלהם. מנסיוני, אני יודע שהדברים האלה, שקשורים לתגובות של גועל, פועלים לפעמים אפילו ברמות לא מודעות – בעיקר כשמעורב בהם דימוי ויזואלי. גם בנאדם הגון שישתדל להתעלם מההרגשות שלו כלפי הומוסקסואליות עשוי לפתח איבה כלפי מישהו, ולנמק אותה בפני עצמו ובפני אחרים בכל מיני נימוקים אחרים. למעשה, מה שיפעיל אותו זה זה. הגועל.

העניין היה די גורלי מבחינתי, לכן ביקשתי מיואש להסיר את השם שלי מהציור. חשבתי שזה יהיה חבל אם כל המאמצים שהשקעתי בלכתוב דוקטורט, לפרסם מאמרים וכו', ירדו לטמיון בגלל שמרנות של מישהו. אבל אני די מתבייש בזה עכשיו, בגלל פרשת גל ווליניץ – האמן שגורש מבית הספר שבו לימד כמורה מחליף אחרי שתלמידים גילו את היצירות הארוטיות שהוא יצר, ופוצצו לו את השיעור.

אני מניח שזאת סיטואציה די מוכרת לרבים מאיתנו, בעיקר בדור ה"מולטיטסקינג" הנוכחי. אנשים נאלצים לחשוב פעמיים, או שלוש פעמים, באיזו מידה משהו שהם עושים בתחום אחד של החיים יתקבל בהבנה בתחום אחר של החיים. זאת, מכיוון שהכסף נמצא לרוב בידי אנשים שמרנים, והומוסקסואליות היא עדיין לא מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו. כך עולות שאלות באיזה לבוש אפשר ללכת לעבודה; איזה עמדות מותר להשמיע בפינת הקפה; וכדומה.

לכן אני חושב שאנשים כמו גל ווליניץ שוכבים על הגדר בשביל כולנו. אנשים שמעזים להפיץ עבודות פרובוקטיביות וחושפניות, מתייצבים מאחוריהן ונאבקים על הזכות שלהם ליצור את העבודות האלה ולהציג אותן, מאפשרים גם לסתם מישהו להגיע עם פירסינג לעבודה, או להגיד שהוא הומו במשרד, או להשתתף באירוע בלי שיצפו ממך לדבר על רכישת חיתולים או חלקי חילוף לרכב. הם מנכיחים את העובדה שלא כולנו אותו דבר, ושהמובן מאליו הסטרייטי והמהוגן הוא אשלייתי. צבוע ובדוי. זה די מוכח, שהדרך היחידה להתגבר על צביעות ושמרנות היא פשוט לפוצץ אותן, וכך מה שנחשב היום לפרובוקטיבי ייעשה טבעי ומקובל.

המובן מאליו הסטרייטי המהוגן

כך שאין כאן שום פרובוקציה סתמית ודווקאית. מדובר בסיטואציות שהמון אנשים חשים בחיים שלהם. כל אחד צריך לזכור שגם לו אפשר לשלוף איזה משהו, ולחולל סקנדל, גם (ובעיקר) אם הוא איש משפחה מכובד. צביעות מינית היא בעיה חברתית. היא גם המקור להרבה מאותם סקנדלים המתפוצצים מדי שבוע, שמסגרתם מישהו "מכובד" ש"לא הייתם מאמינים עליו" מתגלה בקלקלתו. מזעזע ככל שהדבר יישמע – חלק ניכר מהאנשים שנחרדים מהיצירות של ווליניץ מצצו בעצמם פטמה בהזדמנות כזו או אחרת. חלקם, אני מעז לנחש, גם הסתכלו מתישהו על סרט שבו מישהו או מישהי מוצצת פיטמה. ההבדל הוא שבניגוד לסרטים האלה, כלומר לפורנוגרפיה תעשייתית, בסרטים של ווליניץ אף בנאדם לא נוצל. ובנוסף, באותם סרטים מופיעים לרוב אנשים אנונימיים, או עם שמות בדויים, ואילו ווליניץ הזדהה והתייצב מאחורי הדמות שביצירה. ועוד הבדל: ווליניץ לא נראה כמו שחקן פורנו קלאסי. הוא קצת שמן, ויש אנשים שזה מגעיל אותם. אני לא מדבר כרגע על זה שהיצירות שלו עוסקות באינטראקציות מיניות בין גברים.

אורי: למעשה אנו מתנגדים להבחנה הרואה בפרשה התנגשות בין קלות דעת מתירנית של הומואים ושוחרי טובתם מול אחריות מציבת גבולות – "עד כאן, סלקו את ציפורניכם מהנשמות הרכות ובנות העיצוב!".  הפרשה הזו חושפת מתח בין שתי תפישות עולם שמצויות לעיתים בסימביוזה יחסית (כמו למשל בקפה ההומואי של גן מאיר), ומדי פעם הן מצויות בהתנגשות כפי שהודגם כעת (כמו גם בסיומו האפוקליפטי מעט של הסיטקום האמריקאי "וויל וגרייס"). הדיכוטומיה המובהקת יותר היא כמובן זו שמתקיימת בין הומואיות לא נחמדה, נטולת ילדים ויתירה מזאת: כזו שמשחקת בדימויי ההורה-ילד באופן מערער (שוב, זוהי הליבה הדימויית של התצלומים), לבין ולדנות אחראית.

במובן זה השאלה האם מדובר כאן באמנות או בפורנוגרפיה הינה תמימה, לא-רלבנטית, שלא לומר שקרית.  השנייה (פורנוגרפיה) הינה רעה ממילא. אך אף זו הראשונה, האמנות, חשודה בעיני רבים בשמאל כמרחב צמיגי של ייצוגים דכאניים, כפי שכבר הראו אלו שטענו כי גל ו' מנציח ביצירותיו מצב קולניאליסטי של פרה מיניקה דשנה ולבנה מול יליד-יונק שחום ושדוף. טענה זאת מתעלמת (אולי ביודעין) מהיבטים "אסתטיציסטיים" של  אירוניה והיפוכי משמעות, וחמור מכך, גם משיח משוחרר של תשוקות לא-נורמטיביות – כולם הושמו בסל אחד, זה של "התיחכום העודף" והפרשנות ההיפסטרית "קלת הדעת", המכסים שניהם על השקר הגדול של עולם אשכנזי דכאני, כביכול.

התנגדות לחשיפה אל היצירה הפורנוגרפית, זו שהיא בה בעת גם אידיאולוגית, ביטוי של תפישת עולם (למשל "תמונות מהווי המיטות של דובים מיניקים") היא בפועל התנגדות לאחת הזהויות/הזדהויות שאנשים מסוימים אימצו לעצמם כחלק מהסובייקטיביות שלהם. לזהות זו, על פי אותם מתנגדים, מותר להיחשף אך ורק "בהדרגה, עם הבשלות המינית, 'לאחר גיל 18'. מעניין איך אותם מתנגדים היו מגיבים אם דרישותיהם לסטריליות תודעתית א-מינית, היו מוחלות על שיח הזהות המזרחית, שיח "הפרחיות", או שיח הנכבה. כל אלו מכילים מניה וביה תשוקות מערערות רבות, שלא לדבר על כך שבעיני רבים מדובר באופני שיח שהינם בבחינת רעלני תודעה חמורים, מקורות זיהום ואיום, ובפרט על ילדים רכים וברי עיצוב.

                         סטריליות תודעתית א-מינית

עפרי: בין אם היצירה היא פורנוגרפית או לא, חשוב להדגיש שפורנו מהווה בעיה רק כשיש לו קרבנות. פשע בלי קרבנות הוא לא פשע. באופן בסיסי, אין שום בעיה עם מי שמעלה לרשת "תכנים בעלי אופי מיני", כפי הדבר מוגדר בשפה מכובסת מתורגמת מאמריקאית, כל עוד לא מדובר באקט מיני שפגע במישהו או מישהי. לכל היותר, זאת שאלה של טעם. בפשטות, מין זה לא דבר רע, ובמצב אידיאלי, ככל שאנשים יוכלו להגשים את המיניות שלהם יותר בחופשיות בלי לפגוע באנשים אחרים, כך העולם יהיה טוב יותר. הנימוק היחיד להגבלה עקרונית של ארוטיקה, מלבד פגיעה בבני אדם אחרים, הוא דתי, ולא על זה אנחנו מדברים כרגע. אגב זו הסיבה שאנחנו די מקפידים להשתמש כאן בבלוג בדימויים אירוטיים (לדוגמא כאן כאן וכאן וכאן וכאן) – גם כי זה יפה וכיף, וגם כדי להבהיר שבמקום הזה אנחנו לא עושים את ההפרדה הזאת. אין שום דבר רע בציור של זין, ואין שום דבר רע שהוא יופיע לצד טקסטים על שואה או זכויות אדם. ומי שלא רוצה לראות תמונה של גבר עירום, שלא יקרא את הטקסטים.

אבל כאן, כמובן, אנחנו מגיעים לשאלת הילדים.

אורי: בהקשר זה הייתי מזכיר כי הילדים נחשפו אל העבודות לא כמשתתפים פעילים בהן, אלא במעמד של צופים חיצוניים, צופים סקרנים ומעורערים שהציצו בטעות למרחב לא-להם, מבעד לדלת לא שלא ננעלה כהלכה (אם כי, יש אינספור דלתות כאלה ומבעדן "מראות קשים"). אבל אם הילדים היו צופים-מציצים-נפגעים, ההורים היו בתפקיד משעמם הרבה יותר. תפקיד גולדה.

אני סבור, ונדמה לי שכך גם אתה, כי דובים מיניקים יכולים וצריכים להיות מורים לילדים רכים. אם שוללים את האונלייניות שלהם אז שוללים אותם בעולם. ההפרדה בין המרחבים הינה שקרית וצבועה. אין מנוס מלשלוף כאן את עקרון ההשלכה: ההורים נחשפו מבעד לילדים לחומר שהם לא רצו בו. ההגנה על הילדים היא אצטלה בלבד.

בעקבות הקריאה שנשמעה בתגובות שונות, לפיה יש לערב בדחיפות את הממסד הפסיכולוגי בפרשה, תהיתי כיצד לפתע פתאום יש לאותם אנשים – חלקם חשדנים כרוניים (ובצדק!) – אמון בממסד, ועוד בתחום כל כך נורמטיבי של "בריאות הנפש". בתור הומואים צעירים נחשפנו היטב למשמעות של התערבות פסיכולוגית כפויה בחיינו. לעיתים בדיוק בשעה שאיימנו – כילדים, מאוהבים וחשקניים – על עמיתינו הסטרייטים לספסל הלימודים. כך למשל, מורה אחת ביסודי ביקשה להגן על נשמה רכה כזו, בנו של מחזאי בועט ז"ל, מפניי. היא חששה ממה שנראה לה כביטוי של אהבה שאין לומר את שמה, שעלול לערער את אושיות קיומו של הנער. היא פנתה ליועצת שהזהירה אותו מ"היחסים הפרוורטיים" וביקשה ממנו להתרחק ממני.

                       בתור הומואים צעירים נחשפנו

עפרי: גם אני נזכרתי במשהו. כשהייתי בערך בגיל של התלמידים המדוברים, הלכתי פעם עם שני חברים בצהריים לעמק הנעלם, וכשהגענו לשם ראינו את אחד המדריכים החברתיים של תנועת הנוער מזדיין על המזח עם מישהי, בשעה שבה מעט אנשים באים למקום. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי בני אדם עושים סקס. האם זה גרם לי לטראומה? לא, נראה לי שאם כבר זה די חירמן אותי. התחבאנו מאחורי עץ וצפינו בכל ההתרחשות. הייתי אומר שזה היה מבחינתנו די נס שראינו את זה, צהלנו והיינו ממש מאושרים. האנשים שצפינו בהם אמנם הזדיינו מתחת לכיפת השמיים, אבל הם בטח לא פגעו במישהו או התעללו במישהו. אם כי כנראה שהם די רצו להראות, ואנחנו רצינו לראות.

אני די בטוח שגם נבהלתי והייתי נבוך. אבל לפעמים כלבים מאוננים על ילדים – זה גם מביך. ילדים נבהלים וצועקים "איכס" גם כשהם רואים שני חתולים מזדווגים. כשהייתי ילד היו כאלה שהיו מרביצים להם במקל כדי להפריד אותם, רואים את החתול הזכר ממשיך לגמוע בחיפזון את השאריות האחרונות של ההנאה. האם החתולים התעללו בנו בכך שנחשפנו אליהם? לא, אם כבר להיפך. ילדים יכולים גם ללכת לגן העצמאות כדי לראות שם הומואים מזדיינים. אלה דברים שקורים.

אורי: בעצם, היו יכולים לפני "רפורמת השקיפות" וניכוש השיחים שבה נקטה העירייה.

עפרי: בעולם יש מין, ויש ילדים. מדי פעם, כשהילדים מספיק סקרנים, או סתם במקרה, הם עשויים להיחשף לצורות שונות של מין. לשמור את הילדים מוגנים לחלוטין מכל אפשרות של חשיפה למראה של איברי מין יכול להיות די מסוכן – כמו לנסות לגדל ילדים בסביבה סטרילית לחלוטין. מיותר לציין שהיסטורית צורת הגידול הזאת היא חדשה לגמרי, ומתפשטת בעיקר מכיוון ארה"ב. מספיק לנסוע לגרמניה כדי לראות שם משפחות שעדיין מבלות בעירום בגנים ציבוריים, בים או באגם. האם זה טוב? אני לא יודע, אבל לא שמעתי שום הוכחה שזה משבש את ההתפתחות המינית או ההתפתחות בכלל יותר מאשר צורות אחרות של גידול ילדים.

                המקור לאותם סקנדלים המתפוצצים מדי שבוע

כיוון שאנשים שאינם מסתירים את המיניות שלהם הם לא אנשים פגומים, אלא אם כבר להיפך, אני לא רואה סיבה עקרונית לא לאפשר לילדים ללמוד עם אנשים כאלה. האם אהרן שבתאי לא יכול להרצות בבית ספר בגלל שהוא כתב את "מטאזיויקה", שבו הוא כותב "זיינתי את זיוה"? אתמהה. מי שפוסל אותו מפסיד בסופו של דבר בעצמו.

אבל בכל מקרה, אי אפשר להעלים כל סימן למין מהעולם בגלל שילדים עלולים לראות את זה בנסיבות כאלה ואחרות. יש הבדל מהותי בין התעללות מינית בילדים, או חשיפה מכוונת של ילדים למין, לבין ילדים שמוצאים סרט באינטרנט, כמו מה שקרה במקרה הזה. לא כל מי שעשה משהו מיני וילדים הצליחו לראות את זה הופך למתעלל או מקרבן. יש הבדל בין הגנה על ילדים לבין פאניקה מוסרית.

אורי: הן עבודות האמנות עצמן והן התגובות להן חשפו שוב את אינסטינקט ההוקעה – ובה בעת הקריטיק –  שמעוררת ההומסקסואליות, וזאת כהוויה שבזה לאתיקת "המבוגר האחראי" (ומגולמת הן באידיאולוגית הוולדנות והן ברצון הפוליטי), מבעד לדימוי המטריד של ילד/גבר שמנמן מיניק ילד/גבר אחר. זוהי הוויה (אמנותית וסימבולית) מאיימת משום שהיא מציעה אוטרקיות גברית "פגומה" ומוזרה, שאיננה נזקקת לדמויות נשים (קהילות גברים שמזוהות כמובן עם פנטזיות גבריות פשיסטיות או פרוטו-פשיסטית, המיוצגות למשל באופרה "פרסיפל" [1882] של ואגנר, אך אצל ווליניץ הן מופיעות בגרסתן "האבנורמלית"). אפשר לחשוב על הדימויים הללו של ווליניץ גם כהתנכרות – מבורכת –  לערך הפרודקטיביות. הסלידה מפורנוגרפיה בהקשר זה היא גם הסלידה מאוננות.

ודרך אגב, רבות נאמר על ההבחנה בין בעלי ילדים לבין אלו שאין להם. ההנחה היא שאולי עוד יהיו להם, אבל מה עם אלה שלא יהיו להם לעולם ילדים, מבחירה, ועדיין צריכים לעבוד, גם בתור מורה מחליף? האם הם תמיד יהיו חשודים?

                פנטזיות פאשיסטיות או פרוטו-פאשיסטיות

עפרי: בסופו של דבר, ווליניץ מציג אפשרויות חדשות של יופי, שגם ברמה האסתטית והתרבותית יכולות להוות אתגר. אלה לא דימויים שמחפצנים נשים, וגם לא דימויים הומו-פאשיסטיים של גברים חטובים וחלקים. זאת, למעשה, הסיבה שרודפים אותו. לכן, מי שהעבודות האלה מגעילות אותו, כדאי שיזכור שגם הוא מגעיל בעיניי אנשים אחרים. אני מציע לאותם נגעלים להדפיס את העבודה של גל ווליניץ, למסגר אותה ולהציב אותה על שולחן העבודה במשרד, מול (אבל לא ליד!) התמונות של הילדים. ומי יודע, במשך הזמן, אולי תלמדו אפילו לאהוב את זה.

אורי: נכון מאוד. הדימויים, והעמדה שלו בכלל, מביעים התנגדות איתנה לגינאולוגיה הישראלית של מבוגרים אחראיים, וביניהם אריאל שרון, אינספור מדריכים בצופים וחמור מכך – סופר נני.

דימויים: איור מתוך: Dom Bougre (המאה ה-18); אליאס מרטין, גוסטב השלישי מבקר באקדמיה לאמנות (1782), אליסר פון קופפר, נופש; תום אוף פינלנד, באסם; דימוי מתוך הפקה של "פרסיפל" לריכרד ואגנר (תאריך לא ידוע)

נתזים החדש (15): לא יורה ולא יולדת, במדינה אני בוגדת!

[כיוון שאנחנו מחויבים לשקיפות מלאה, החלטנו לשתף את קוראי הבלוג בכמה מהטענות שהועלו במרתון הדיונים האינטנסיווי של בכירי קבוצת "האמורי", בנערך בסוף השבוע האחרון במתחם סודי בקיבוץ כפר בלום שבגליל העליון. בלט בהיעדרו: גל אוחובסקי. להלן עיקרי הדברים: מנכ"ל הבלוג התלונן על חוסר איזון בין פילוסופיה קונטיננטלית ואנליטית. ראש מחלקת המודעות אמר שיש מעט מדי תמונות של בחורות, ואנחנו מאבדים בגלל זה מנויים לעידן לנדו. עורך הספורט אמר שתיאולוגיה פוליטית זה פאסה, ועכשיו כולם רוצים לקרוא על נוירו-פילוסופיה. היועץ הארגוני טען שניטשה היה הפילוסוף של הנאצים, וחוץ מזה שהפונטים של גל ושל עפרי לא מתואמים, מה שעולה שוב ושוב בקבוצות המיקוד, בפרט בקרב אוכלוסיית בני 80-65 ותושבי השרון. היועץ לענייני מדיה חברתית התלונן על מערכת התגובות המעצבנת, והזכיר שהתחזיות לסוף העולם הופרכו כבר שלוש פעמים, מה שמחליש את האמינות של המותג.

כולם הודחו.

 

חיפושים בגוגל, אתמול. הבטחנו שקיפות מלאה

 

אף על פי כן, אנחנו מכירים בצורך להשתנות. יותר מכך: אנו מודעים לעובדה שבגדנו באמונכם. הבטחנו "להפוך את 'ארץ האמורי' לבמה עדכנית, פרוגרסיווית ורחבת יריעה לדעות ולחידושים בכל תחומי המחשבה". במקום זה, אנחנו מתעסקים באביב גפן, במונדיאל ובמסעדות בתל אביב, כאילו שאנחנו בפנאי פלוס.
השלב הראשון של השינוי יתמקד במהדורת "נתזים". בנוסף להפניות הרגילות למיטב העיתונים של המין האנושי (כלומר, בעיקר ל"גרדיאן"), ננסה לשלב החל מהשבוע חטיבה חדשה של תקצירים-תסקירים על מאמרים ומחקרים ראויים לציון שהתפרסמו בתקופה האחרונה, ושהגיעו למערכת הבלוג (או שמערכת הבלוג הגיעה אליהם). זאת, מתוך הנחה שבכתבי עת אקדמיים מתפרסמים פה ושם מאמרים שיכולים לעניין גם את מי שאינו חבר בוועדות מינויים.
הערה: הסקירות מבטאות את התרשמותם של כותבי הבלוג. במידה וכותב המאמר מעוניין לתקן עיוות או אי-הבנה, הוא מוזמן לפנות אלינו.
(נשתייף עם הזמן, ואם זה לא ילך, תמיד יש את "די צייט").]

מאמרה של אורנה דונת, שהתפרסם בגיליון האחרון של סוציולוגיה ישראלית, עוסק ב"פרו-נטליזם סדוק: נרטיבים של הולדה ואי-הולדה בישראל". המאמר, שמבוסס על ריאיונות עם זוגות שאינם רוצים ילדים וניתוח של פורומים באינטרנט המוקדשים לנושא, מתמקד "בהיווצרותה של תרבות נגד  נון-נטליסטית בחברה פרו-נטליסטית", ובוחן את "הסירוב להורות במדינת ישראל". דונת מציגה שלושה נרטיבים העומדים בבסיסה של האידיאולוגיה הוולדנית, ולמולם שלושה נרטיבים אלטרנטיוויים שמציגים הבוחרים בחיים ללא ילדים.
נראטיב מעניין הוא זה שמתנגד לתפישה על פיה ילדים הם הבטחה לאושר, והיעדר ילדים הם הבטחה לאומללות (לפי סקר מ-2003 שמובא במחקר, 90% מכלל הציבור היהודי בישראל מסכים ע הטענה שלראות את הילדים גדלים זה האושר  הכי גדול בחיים). דונת כותבת כי  "הנרטיב האלטרנטיבי שמציעה אוכלוסיית המחקר מעלה את האפשרות שהבטחה זו לא תקוים במלואה, או לא תמומש כלל, מכיוון שהולדת ילד משמעה יצירתו של אדם חדש שטבעו וטיבו אינם ידועים מראש".
את העמדה הזאת מבטא היטב ציטוט של אחת ממשתתפות הפורום הנסקר:

אין  לי ספר  שהבחירה לגדל ילדים חושפת את האדם  לקשת רחבה של התנסויות, שבה גם חוויות מאושרות לא מעטות. לעומת  זאת, הבחירה האחרת חושפת את  האדם לקשת אחרת לגמרי של התנסויות. לדעתי,  גם בקשת זו יש חוויות מאושרות לא  מעטות. מדוע אם כן, הבחירה שלא להביא ילדים נראית לנו כבחירה עצובה? אני סבורה שהתשובה היא זו: גידול ילדים הוא נורמה כל כך מוחלטת (במיוחד בארץ), שקשת החוויות הקשורות בה נתפסת כחלק בלתי נפרד ממסלול החיים […]

דונת מסכמת שעל אף ההיקף המצומצם של "תרבות הנגד הנון נטליסטית" בישראל, תרבות כזו קיימת והיא מהווה ביטוי ל"התרחבותה של אוטונומיית הבחירה הרבייתית ולהיפערותם של סדקים באידיאולוגיה שעד כה נדמה היה שאין שנייה לה".

 

פסל של גוסטב ויגלנד. אוטונומיית הבחירה הרבייתית

 

ומתינוקות לנושא נפיץ אחר: לפצצות גרעין. מחקרה של אביב מלמוד (בהנחייתו של פרופ' יאיר עברון), נושא  את  הכותרת "המשטר למניעת תפוצה גרעינית: בחינת הגישה האזורית". הוא בודק את מודל הגישה האזורית לפירוז גרעיני – מודל המיושם כבר היום בחמישה אזורים בעולם: אמנת טלטלוקו באמריקה הלטינית (1969); אמנת ררוטונגה בדרום האוקיינוס השקט (1986); אמנת בנגקוק בדרום מזרח אסיה (1997); אמנת פלינדבה באפריקה (2009) ואמנת סמיפלנטינסק במרכז אסיה (2009). במסגרתו אמנות אלה הוכרז פירוז גרעיני באזור כולו. לגישה האזורית יש יתרונות על המודל האוטופי של פירוז גרעיני גלובלי: היא מעשית יותר, פרטנית יותר ופשוטה יותר ליישום.

עם זאת, המחברת מסיקה שמה שהיא מכנה "אזורים בעייתיים" – דרום אסיה, חצי האי הקוריאני והמזרח התיכון – שונים באופן מהותי מהאזורים המפורזים, ולפיכך המודל הקיים לא יתאים להם. "האיזורים הבעייתיים, בשל ההיקף והעומק של הסכסוכים בהם, יחייבו הקמה של מנגנון אימות מורכב ופולשני, אך מנגנון כזה יהיה קשה במיוחד להקמה בשל העימותים הקשים באיזורים אלו וחוסר האמון הכללי המאפיין יחסים קונפליקטואליים כאלו", כותבת מלמוד. באופן ספציפי, מציינת המחברת שהמזרח התיכון לא יתאים למודל פירוז מהסוג הקיים, בשל נוכחותם של סוגי נשק אחר להשמדה המונית. לכן, לטענתה, יש צורך במזרח תיכון המפורז מנשק להשמדה המונית בכלל.

 

 

מתוך המשחק Fallout III. אם הצליחו בררוטונגה, למה שאנחנו לא נצליח?

 

 

וממאמרם של נסים דנה ואביטל בר ניצן, "אספקטים משפטיים והלכתיים בהתאסלמות יהודיות בישראל" מתוך כתב העת מורשת ישראל בחרנו להביא את טבלא מס' 1:

 

וכמה נתזים מהסוג המסורתי:

מאמרו של רוברט פווק שמנסה להשיב על השאלה: למה יש לנו [כלומר להם] כזאת אובססיה לנושא הישראלי-פלסטיני? (תודה לאסף, ואני מרשה לעצמי להמליץ גם על הכתבה הזאת על ישראל כאובססיה צרפתית)

סארטר הלסבית: ג'ודית באטלר סירבה לקבל את הפרס של מצעד הגאווה בברלין במחאה על ההתמסחרות של המצעד, ועל דחיקתן של סוגיות הקשורות להגירה (תודה לחן)

המניפולציה הדיגיטלית של הקול האנושי שמשתלטת על מוסיקת הפופ היא המקבילה המוסיקלית של השתלים המלאכותיים בתעשיית הפורנו, טוען הטאצ

גרמניה המומה: ההיסטוריונית תמר עמר-דאהל כתבה ספר המגלה ששמעון פרס הוא לא טלית שכולה תכלת. די צייט זימן אותה לבירור

המערב ישחרר את ההומואים הערבים? פוגרומים נגד הומואים תחת חסותו של השלטון הפרו-אמריקאי בעיראק

אחרית הימים: קו חדש של בגדי מעצבים לבוצ'ות

האם ההתערבות האגרסיווית של בייג'ין במשבר החובות היווני היא ציון דרך בהשתלטותה של סין על אירופה?

ובצרפת מבטיחים 1789 חדשה בתגובה על הרפורמות והקיצוצים של סרקוזי

הדיאטה הספרטנית: ספר חדש על דיאטות ותזונה נכונה מיוון הקלאסית עד הקיסרות הרומית (מתברר שנירון עשה חוקן כל שעתיים)

ולסיום: לא נוכל להתעלם מתגובתו הנלהבת של מראדונה לפוסט של שבוע שעבר