המרכז הרדיקלי: קווים (מעורפלים) לדמותו

יואב ליפשיץ וטל מסינג

"אני אחד שאין לו גבולות
אז זה הזמן של כולם לצעוק
לא כוכב, אבל מרגיש בשמיים
עושה מה בא לי וכולם על ה__"
("ללא גבולות", אילון ששון ואדיר קולונה עם די.ג'יי אלון מתנה)

בין ה"שמאלנים בוגדים" של הימין הקיצוני (יש לתהות: האם נשארו שמאלנים בוגדים?) ל"שמאלנים הביתה" של מרצ, מסתתר זרם המוני, סתמי, בלתי מאופיין ושמח. זהו המרכז הרדיקלי: אנשים שחוגגים את החיים. תיקון: "עפים" עליהם. הם לכאורה מאשרים את הסדר הקיים, אך השתתפו באירועים הדרמטיים של המחאה החברתית. הם לא לוחמי פייסבוק, אלא לרוב מככבים בתמונות מסיבות שמועלות כמו מעצמן לרשת החברתית. אין מדובר באחוס"לים ישנים או חדשים, בקינה הפוסט-צברית של מירון בנבנישתי, בפזורה העברית החדשה, ברוב שגילה שהוא מיעוט, בזעקת הקוזאק הנגזל של המנושלים הנצחיים, בברלינאים שגרים בבלפורשטראסה, באותנטיות המושאלת של אנה לולו בר, או בפראיירים של גולן טלקום – לא. זוהי דמוגרפיית הבין לבין, הבלתי נספרים, חוץ-מפלגתיים, על-מדגמיים, הקולות הנודדים, הכוח הצרכני, הרוב הצוהל. מעבר לטוב ולרוע ולטבלאות האקסל.

רקע, סוג של

"תשמרו עוד כוח כי זאת רק ההתחלה
תגבירו את הווליום תחממו ת'אווירה"

מה הופך את המרכז החדש לרדיקלי? הפורמט המוכר של האוונגרד, חיל החלוץ שצומח בשוליים כתנועת בודדים, שינה צורה במאה ה-21. כבר אין מדובר בתנועה המוכרת לפיה מגמות שוליים מגיעות אל המיינסטרים, ושם מעוקרת מהם החתרנות. האקסיומה הידועה – בלתי אפשרי להיות חתרני במרכז – אינה תקפה יותר. כעת התנועה הפוליטית החדשה, המולידה רעיונות אלטרנטיביים לשיטה הקיימת, מופיעה ראשית כהמון. כריבוי. כשפע. כמרכז, במרכז. הכיוון של התנועה המהפכנית הוא מתוך המרכז הפוליטי החוצה. המרכז הרדיקלי הוא תנועת נגד, או ליתר דיוק – תנועת בעד.

המרכז החדש הוא כוח פוליטי מהפכני, חדור אידאולוגיה בדיוק כמו הקיצוניים מחד"ש או עוצמה לישראל, והוא דורש דרישות מרחיקות לכת. הוא סיים להתנצל יותר על היותו מרכז, לכאורה חסר ברק וחדות, וחוגג את קיומו המרכזי באופן חסר בושה. למבט המזלזל עליו, של מי שנמצא בשוליים, אין יותר השפעה. שנאמר: Haters gonna hate.

היש ישנו

"אז תרימו את הידיים, בנות בנים
זה הזמן להשתגע, ולחיות את החיים"

אם השמאל הרדיקלי חי חיים טבעוניים, צמחיים – קיום נעדר ויטמין B12 – והימין הרדיקלי אוכל תינוקות, הרי שהמרכז הרדיקלי נוגס בבשר החיים. עבורו, לעצמים עדיין יש סובסטנציה, התוכן לא הוחלף בקמח שקדים.

המרכז הרדיקלי מממש את זכותו האזרחית לעשות חיים משוגעים. זוהי אזרחות אמיתית וחתרנות של ממש: חוסר מודעות מוחלט לפוליטיקה, שהרי הכנסת אינה קיימת – על המדינה להתנהל מעצמה. המרכז הרדיקלי אינו מורכב מייצוגים אלא קודם כל, רחמנא ליצלן, מאזרחים. הוא לא מקדש בורות, אלא יודע שאין מה לדעת.

כך, האלוהים של המרכז הרדיקלי נמצא בחולין, בשגרה, בפרטים הקטנים. מטריאליזם שמח, חוגג ובשרני. המרכז הרדיקלי מקיים את מצוות היומיום, זובח לחזרתיות, כי רק מתוכה מופיע החדש. אין לו צורך במדינה האחת המונותאיסטית, כפי שליבוביץ זיהה בשוליים הפוליטיים. כל תחינה לייצוגים שלנו שיעשו את העבודה עבורנו היא עבודת אלילים, חוויה חוץ-גופית, חילול קדושת החול.

לכן, דווקא במרכז ולא בשוליים, מופיע האוונגרד הפוליטי החדש: המרכז הרדיקלי פשוט חי את חייו, מכונן בגופו סדר יום אזרחי מתוך תשוקה ונאיביות מושכלת. בפעם הראשונה עולה על במת ההיסטוריה כוח קולקטיבי – שלא לומר אספסוף ללא תסביך נחיתות – שאינו פועל לפי הלוגיקה הפאשיסטית: הוא אינו זקוק למדינה הגדולה, אלא מתלכד מתוך עצמו, בפני עצמו, כשלעצמו.

מעל הכל, המרכז הרדיקלי יוצר סגנון חיים. זוהי פוליטיקה במובנה המרגש: האופן בו חיים בפוליס.

כסף, המון כסף

"אין שום דבר שעומד בפניי
אני עולה גם על מה שגדול עליי"

בשנות התשעים נדמה היה שהכרנו את כולם, אבל כעת נראה כי האנושות הצמיחה על גבה עוד אנושות. השפע האנושי בלתי נתפס, הגענו לסינגולריות של פרצופים. מהחלל, אם מתרחקים קצת, ההבדלים מיטשטשים, ואנחנו באמת נראים אותו דבר. אנחנו נראים לעצמנו כמו שהסינים נראים לנו. בנקודה זו נולד המרכז הרדיקלי: תמיד מופיע כגוש, כחבורה. האינדיבידואל עשה לביתו, דור הביט מת מזמן. הריבוי הוא האחד, ואחד בשביל כולם.

השפע האנושי הוא תגובה לשפע הקפיטיליסטי. המרכז הרדיקלי מחקה את הריכוזיות של הכסף, שהולך ונדחס לתוך אחוז בודד, ומציב מולה מרכזיות משלו: ליבה יציבה, שסביבה פריפריה ספיראלית, התפרברות לכל הכיוונים במהירות ההון. זוהי משמעות נוספת של ההכרזה We are the 99%: גם אנחנו כסף! אנחנו גם כמות! אנחנו המון!

כך פועל הפירבור האורבני (Sprawl), אופן ההתפשטות של ערים והתרחבותם החוצה. הפירבור מאופיין במרכז ללא גרעין, שסביבו נפוצים מעגלי הפצה הולכים ומתרחבים, דינמיקת "פה לאוזן" הרמונית. הגיאומטריה כאן אינה היררכית, מלבנית, ומפרידה אלא מעגלית, ספיראלית ומזמינה. כל אחד מוזמן להשתתף בהסתלסלות הדמוקרטית.

האם זה לא הסיפור של תנועת Occupy? פארק זוקוטי היה אמנם הבסיס, אך האקשן התחיל כשהתנועה התפרברה לתוך אמריקה כולה, ואף מחוצה לה. כך גם עם מאהל רוטשילד: האם ניתן לדמיין את מחאת קיץ 2011 ללא ערי האוהלים הסובבות אותה? לא בכדי קראנו להם "רפובליקת האוהלים". הכוח המהפכני של מחאת האוהלים לא צמח בירוחם, או שכונת התקווה, ואפילו לא מפריפריה תרבותית מבוססת כמו ירושלים – הוא צמח ברוטשילד, המרכז-מרכז של התל-אביביות.

בדומה לכך, זוהי המדיניות שנוקטת המפלגה שהיא ההצלחה הגדולה של בחירות 2013, יש עתיד (או כפי שאנחנו מכנים אותה: יש הווה). יאיר לפיד הכריז לאורך כל קמפיין הבחירות שהוא וחבריו אינם שייכים לגוש המרכז-שמאל, גוש שהוא פנטזיה שמאלנית על היום בו העבודה תקים קואליציה עם בל"ד, אלא משתייכים למרכז-מרכז. זהו, כאמור, הכיוון החדש של התנועה המהפכנית: מלב המרכז החוצה.

הצורה של הסדר החדש מזכירה את ארכיטקטורת המידע של רשת האינטרנט. אופן ההתכנסות של הפלאש-מוב, טכניקת ההתאספות הפתאומית שהופיעה לראשונה ב-2003, היא גילום ראשוני של תופעת המיינסטרים הרדיקלי. במרכז ההתרחשות – תהא זו תחנת רכבת בשעות העומס או טיימס סקוור התיירותית לעייפה – מופיע לפתע גוש המוני. זהו האופק הפוליטי של הספירה הדיגיטלית: הארבה הופך להרבה. ויראליות כאקטיביזם.

savethesmol#

"אני דפוק שדופק לכם ת'מוח
לא צריך יותר מדי בשביל לגרום לכם לצרוח"

במקביל לרדיקליזציה של המרכז, אפשר לזהות את השמרנות המתפשטת בשוליים, בימין ובשמאל כאחד. כיצד ניתן לשמור על הייחוד כאשר המרכז הופך להיות חתרני? דוגמה להשתלטות שמרנות שכזו היא המאבק נגד סגירת מועדון הבלוק.

הטיעונים נגד סגירת הבלוק כוונו לאזניים שמרניות: מדובר בעסק, מקום עבודה, המפאר את העיר ומשמש כאתר hasbara תל אביבי מוביל; המקום סחי במידה כזו עד שאפילו את חוק העישון אוכפים בו בעוז; אנשי הבלוק מעוניינים לשתף פעולה עם המשטרה במלחמה בנגע הסמים; ועוד כהנה וכהנה.

בסרטון המחאה נגד סגירת המועדון נראו בליינים צעירים הבועטים בקירות – לא על מנת לצאת החוצה ולשבור מוסכמות, אלא כדי לשמר את הזכות לחגוג במתחם סגור, סטרילי, מבודד ולפיכך מלא אשמה. "Fight for Your Right to Party", השיר החתרני לזמנו של הביסטי בויז, הפך לטיעון משפטי.

לעומת האלקטורט של מרצ, אנשי המרכז הרדיקלי לא זקוקים לאישור מנהלי על מנת לחגוג. האנרכו-סחים חוגגים כל הזמן, ובכל מקום – ברחובות, בחוף הים, בקניון, בדיזנגוף או ברוטשילד. העולם הוא המועדון שלהם, הם חיים את הזכות לרקוד ללא בידוד אקוסטי. מה שהיה פעם מאפיין בלעדי של תרבות השוליים הוא היום נחלת הכלל.

פופ וטריטוריה

"משתגעת רוקדת בטירוף
עכשיו זה הזמן לעוף
צועקת תשמעו רק אותי
עושה מה שבא לי זאת אני"

גל המחאות ברחבי העולם הוא גל של מהפכת הייצוג. אנחנו, הבלתי מיוצגים, יצאנו לרחובות כדי לדרוש בעלות על הייצוגים שלעסו עבורנו ומכרו לנו תמורת הון עתק במהלך העשורים האחרונים: ייצוגים פוליטיים, קולנועיים, מוזיקליים. אם זוהי תרבות פופולרית, הרי שהיא שייכת לפופולוס, לעם, והעם דורש את התרבות שלו בחזרה. ״אלה הייצוגים שלנו!״, זעקנו. "אלה אנחנו!", הכרזנו. ייצוגים אינם קניין פרטי, הם שייכים לנחלת הכלל. המפה היא שלנו, והפכנו אותה לטריטוריה החדשה.

כל שלט פרסומת, כל להיט מצעדים מכרו לנו פנטזיה של חגיגה בלתי נגמרת? אם כך, נעשה ונשמע: נחגוג "ללא גבולות", ושאף אחד לא יתלונן אם המסיבה יוצאת משליטה. כן, כמו ברוטשילד 2011.

כך בדיוק מתגלגלים העניינים בסרט "Project X", שיצא לאקרנים בשנה שעברה ומגולל את סיפורם של שלושה נערים שהמסיבה הביתית שהם מארגנים הופכת לרייב המונים מושחת. הסרט מותח לגבול הקיצון את אפשרות המסיבה, האירוע שממנו יוצא הסובייקט אחרת משנכנס:

 

רחוק מכל חלום, עלילת הסרט יותר ממזכירה את הסיפור החדשותי מ-2008 סביב מסיבה שערך נער באוסטרליה, שהפכה לקרנבל שהיה מסב לבחטין אושר רב:

 

 

"Project X" מדגים כיצד הוליווד, במקום לתפקד כמרכז התעמולה האפקטיבי של הסדר הישן, הופכת לחומר הבעירה של המהפכה. זוהי המשמעות התרבותית של תנועת הפירבור מן המרכז החוצה: מטבורו של העולם מגיעה הבשורה הקיצונית ביותר, ההוראה לקחת את גורלנו בידינו. לא מדובר יותר רק במקרים שאפשר לפטור כמשוגע תורן שלקח לריאות יצירה כוחנית, כמו הבחור בתחפושת ג'וקר שטבח בצופי הקולנוע בקולורדו. ההמונים הפנימו את הרומנטיקה המהפכנית שמוכרת לנו הוליווד לצד פפסי ומיכל פופקורן ענקי, ועכשיו כבר ברור מדוע הממסד חושש מ"עידוד האלימות" בקולנוע ומשחקי מחשב.

אותו סוג של רומנטיקה מהפכנית מצוי גם במוסיקת הפופ המיינסטרימית העכשווית, מעבדת האידיאלוגיה המשוכללת ביותר של המרכז הרדיקלי. להיטי הענק, פסקולי אומת הדאנס הקרנבלית שמתנגנים מכל מכונית ישראלית שנייה, מצווים על המשתתפים לרקוד כאילו אין מחר, לרקוד כי העולם הוא שלהם. דור ה-Occupy לוקח את המסר הזה ברצינות גמורה – הוא שומע שהעולם שייך לו ויוצא לרחובות, תופס עליהם בעלות מחדש בלי מורא ובלי משוא פנים. אין מה לחשוש מהקטסטרופה – היא כבר התרחשה. זהו המסר של "Till the World Ends", המנון פוסט-אפוקליפטי שטני של בריטני ספירס: אם הגיהנום כבר כאן, בואו לפחות נרקוד אותו.

 

כמו בפנטזיית ההווה הנצחי של ספירס, הדאנס העכשווי חוגג את חוסר האשמה והבושה של המרכז הרדיקלי, שכן ללא אויב – ללא אשם גדול – האשמה עצמה הופכת חסרת טעם. הצמד האמריקאי LMFAO כותבים להיטי פופ קיצוניים שמתענגים על המגונה, הממוצע והבינוני (התחתונים של הסולן הליצני Redfoo הם הכוכבים האמיתיים בקליפ של "Sexy and I Know It"). במידה רבה, הצמד הזה השפיע ישירות על "גנגנאם סטייל", הלא הוא הריקוד של המרכז הרדיקלי.

כמות הצפיות האדירה של "גנגנאם" היא חלק בלתי-נפרד מהשיר עצמו. למעשה, הוא נולד כ"קליפ היוטיוב הנצפה ביותר אי פעם" עוד לפני שצבר אפילו צפייה אחת. האיכות ההמונית – האסתטיקה של השפע – טבועה בו מהרגע הראשון. PSY, היוצר הקוריאני שמאחורי המפלצת, איננו ליידי גאגא ואיננו בא כוחו של ההון. הוא לוזר שמנמן שבמקרה גם החליט כי הנכס הגדול ביותר שלו גדול עליו כאדם פרטי, ועורר סערה כשהודיע שיוותר על מכרה הזהב ויפסיק לבצע את "גנגנאם סטייל" בהופעות. כלומר, זהו שיר הפופ הראשון במאה ה-21 ששייך להמון, שניתן להגדירו כ"פופ אזרחי" אמיתי. הגיע הזמן ללכת בעקבותיו של PSY ולאזרח את הפופ: לוקחים את מה ששלנו, ויוצרים פופ עממי במובן הפוליטי של המילה. ללא גבולות:

הלאה, מרכזה

קלינטון היה אייקון של אופטימיות עם שמלות מוכתמות, שצבע את הניינטיז ככאלה: אוטופיה עם סודות קטנים ומלוכלכים. מבחינה זו העשור שאחרי, האלפיימיז, מהווה תמונת מראה של שנות התשעים: דיסטופיה מוגשמת, הריסות העולם שלא נחרב, שעל גבו אנו מקיימים את החגיגות הגלובליות הראשונות.

כך, משנמוגו חלומות הגאולה הקומוניסטית, השתנה התוואי הבסיסי של המהפכה: במקום להמתין לה, אנחנו רוקדים אותה. זוהי התיאולוגיה החילונית שיוצר המרכז הרדיקלי: קץ תודעת הגאולה. באותה נשימה, לא מדובר על קץ עידן האידיאולוגיות, אלא על הנראטיב הראשון שייתכן ושרד אותו, ומסמן את עצמו כאידיאולוגיה עכשווית בת זמננו.

לא רק שהקטסטרופה כבר התרחשה, אלא שהיא מתרחשת ללא הרף, בפעימות בלתי פוסקות – רבבות מסיבות קטנות שיוצאות משליטה ומתפוצצות לכל הכיוונים. כיוון הקיום אינו ורטיקלי, אלא אופקי. אנחנו כבר לא מסתכלים לשמיים, אלא מישירים מבט אל הידיים, אל הטוטמים האלקטרוניים שלנו.

זהו גם המרחב של התיאולוגיה החדשה: גן העדן לא נמצא למעלה ברקיע, והגיהנום לא נמצא מתחת לאדמה – כמו באקסטזה הפוסט-משיחית של בריטני ספירס, גן עדן וגיהנום מתקיימים זה לצד זה כשהם מתפרשים לצדדים, במקביל. מערכת הקואורדינטות הראשונית שלנו, כיווני למעלה-למטה, שייכת למיתולוגיות העל-אנושיות. הכיוון החדש הוא מרכזה, אל המרכז הרדיקלי.

צלילה אל תוך הלובן

האם שמעת כבר על נסיך סוכר?
האם סיפרו לך על גורלו המר?
נולד ביום סגריר, מוקף רואי שחורות
שלמלכה אמרו שהנסיך ישרוד –
אם לא ייצא מהארמון ויסתגר תמיד,
כי את גופו הצח יחמוד הגשם להשמיד.

 אנחנו שייכים לדור אומלל, או לפחות פאתטי. אף פעם לא נדע אם האפלה בחוץ, מחוץ לחומות המגן שבנינו בעמל רב, היא באמת כבדה כמו שמספרים לנו, או שכפינו על עצמנו מרצון כליאה. המפגש המחריד-מהנה עם הסבל המרחף בעולם שמחוץ לבית הוא נושאה של הבלאדה "נסיך סוכר" – משל על עידן פסימי. גיבורו של השיר הוא נסיך מתקתק, "מוקף רואי שחורות". הנסיך השמרן, עתיר הפריבילגיות, כילה את ימיו בצלם החביוני של קירות הארמון, "ציית להוראות, שמע לפרשנים".

מתוך הצלילים האלקטרוניים בשיריו של יוני ליבנה צפות המלים: לובן; שינה; חוסר תנועה. אלה הם חומרי הגלם המומסים במוסיקה שלו. כשמדובר במוסיקת פופ, אלה חומרים מוזרים: הפופ הוא ז'אנר המקדש את התנועה, הדינאמיות, התזזיתיות. בשעות הלילה, זמר הפופ הממוצע רוצה להתנועע. ליבנה, לעומת זאת, רוצה לישון: לישון, לישון.

זוהי הפנייה מן המרחב המסוכן שבחוץ אל הבית הסגור, אל המיטה ומעבר לה. שהרי, בד בבד עם בניית הגדרות, כפופים הצעירים בני זמננו לתביעה הרודנית "לצאת" ו"לבלות" – כאילו היציאה מהבית לתוך מכלאה הומוגנית של צעירים מתנודדים, בימים ובשעות המוקצות לפעילות זו, אינה כפויה עוד יותר מההסתגרות עצמה. וזה עוד לפני שהזכרנו שכל יוזמה פוליטית הופכת כאן בסוף למסיבה.

מתברר שהבריחה פנימה אינה מובילה לשלווה: אין מקום מאיים יותר מהמיטה. כמו כל שינה, שנתו של ליבנה היא ההפלגה המסוכנת ביותר. "ומני אז רחצתי בשירה ימית, שופעת כוכבים חלביים", כתב רימבו ב"אוניה שיכורה" (תרגום: מ' בן שאול). בשיר "כדורי שינה", התרדמה היא תחילתו של מסע רפאים נטול חלומות בתוך המרחב הדומסטי. מה שנראה כמו שינה תמימה מתגלה כעסקת סמים ביתית בלובן הסדינים. כמו השינה המוזנת בכדורים, גם האינטימית הזוגית היא מתוקה אך מינורית, נמנעת ממחוות גדולות וממאמצים להפגנת אותנטיות –

הפה שלך מטונף,
אבל לבך – טהור כמו אור ראשון:
אתה נותן לי מתנה כדורי שינה,
ואני נותן לך לבוא לישון.

כעת נחשף הלבן כצבע מיעוטי, כאקסטרימי ביותר מכל הגוונים שבטבע האורבני. סוכר, וניל, שוקולד לבן: כל אלה נחשבים לרוב לחומרי בסיס שקופים, להיעדר של צבע. אבל בדרך למקור הלובן, "אל מכרות הסוכר", מתגלה הצד האחר, הסמיך והאכזרי, של הצבע הבהיר ביותר. אבקת הסוכר המתקתקה מזיכרונות הילדות מופיעה כאן כמחצב נחשק, המתקשר לטשטוש חושים ולמוות מענג.

וכך, על רקע מי השפיר הלבנים, מזדקרים תוצריו של הפה המטונף והופכים לעולם אגדות אירוטי. השיר "לרקוד בלי לזוז" סוגר את מחזור שירי הוונילה בתשוקה דומה אל האקסטזה הראשונית שבמצב השינה הסוכרי. מן הסטאטיות המכונסת מנצה תנועה סובטילית: ריקוד של גופים עובריים רוטטים, "קלים וחופשיים מכל תוספת".

לידיים, לרגליים, לבית ספר —
לכל מה שיכול להילקח.
קלים וחופשיים מכל תוספת,
עכשיו אפשר לצאת להפלגה

האם ניכרת כאן נוסטלגיה אל הילדות? בוודאי, זו בהכרח נוסטלגיה אירונית: השביל אל הבית "נשכח ונעקר", ועם עזיבתו של האדון נותרו הנערים "עם בליטות בתחתונים". ליבנה הוא הומוארוטיקן אירוני: המיניות הטווינקית של שיריו עומדת תמיד על גבול החביוניות, נסוגה אל האדיפאליות ומגיחה בהתפרצויות קצרות. יותר מתשוקה, זהו חשק: גירוי שאינו מובחן עדיין לגמרי מהמשיכה לאכול ממתקים גנובים או לברוח מבית ספר.

נשוב לנסיך הסוכר: רק כשהסתלק מהעולם דור ההורים שבצלו גדל, נפתח פתח לפרשנות חדשה של מקומו בין הישים. הנער הלבן יוצא אל העולם, אל פגעי הטבע ועוולות החברה. מה מבקש נסיך הפחמימות הלבן? להתפוגג בעונג. להינמס. הוא עשוי מסוכר.

אין צורך לספר שיום אחד קרה
שהאביב נסוג לחורף חזרה.
הוריו כבר נפטרו, וגם היועצים –
הרוח בחצר רקדה בין העצים.
הגשם אז ליקק אותו, רוחות נשבו עליו,
עסיס דובדבני אדום נטף מבין רגליו.

מה יעלה בגורלו של הנסיך הלבן בעידן הנוכחי? ההבדל בין התפוגגות בחוץ לתרדמה בפנים אינו משמעותי. אך שתיהן מותירות הבטחה סמויה לעתיד: יקיצה.

sleeping-pills

דימויים מתוך אדוארד השני, דרק ג'רמן

נתזים (8): ההיסטוריה של ההתערטלות

גו ניק! גו ניק! גו ניק! ארץ האמורי בהיסטריה על רקע הנסיקה המטאורית של המועמד היחסית-רדיקלי ניק קלג. כן! לא היה לנו גיבור כזה מאז יוסף ג'וגאשווילי. כאן קורא מנהיג הליברל דמוקרטים להסיר את המצור מעל עזה, וכאן הוא מוגדר כראש "המפלגה האנטי-ישראלית". כאן הוא מתראיין ל-Muslim News.  ובמקביל: הגרדיאן מנתח את הפילוסופיה הפוליטית של שלושת המועמדים (קלג הוא לוק, בראון הוא הובס, וקמרון הוא רוסו (?!)), ומסביר למה קלג הוא כמו אובמה.

מי מאיתנו אינו מתעורר לא פעם בבעתה מדמותה של ליוויה, אשתו המפלצתית של הקיסר אוגוסטוס שכיכבה בסדרה אני קלאודיוס. עכשיו היא זוכה לרהביליטציה בביוגרפיה, המכחישה את עלילת הדם העתיקה (לפחות מאז טקיטוס) על פיה הגברת הראשונה של האימפריה הרעילה את אוגוסטוס באמצעות תאנים וחיסלה עוד כמה צעירים מבטיחים במשפחת היוליים-קלאודיים. המחבר טוען: היא היתה אשה טובה שלא התעניינה בפוליטיקה. 

צבא ארה"ב מתקשה להתמודד עם מכת ההתאבדויות שפקדה אותו. 160 מקרים נרשמו ב-2009 – השיעור הגבוה ביותר מאז החלו הרישומים. אחד ממוקדי הרעש הוא בסיס פורט קמפבל בקנטאקי, בו התאבדו 21 חיילים, והמפקד מצא פתרון: הוא פקד על החיילים שלו להפסיק לאבד את עצמם לדעת – וממש עכשיו. בנאום בפני חייליו, הכריז הגנרל סטיבן טאונסנד: "זה רע לחיילים, רע למשפחות, רע ליחידות שלכם, רע לדיביזיה הזו ולמדינה ולצבא. ההתאבדויות בפורט קמפבל חייבות להפסיק. עכשיו".

יש עתיד לפוליטיקה: מפלגת הפיראטים הגרמנית היא כעת המפלגה השביעית בגודלה בגרמניה מבחינת מספר החברים – גדולה פי 2 ממפלגת הימין הקיצוני NPD. בבחירות ללנדטג בנורדריין-ווסטפליה בחודש הבא עשויה המפלגה העתידנית להגיע להישג פוליטי משמעותי ראשון, מדווח הפרייטאג. חולצות וסטיקרים אפשר להשיג כאן.

די צייט מדווח: התגלו הקלטות מתוכנית הרדיו השבועית של תיאודור אדורנו. רגעי השיא: אדורנו בריאיון מאולתר עם ארנסט בלוך; אדורנו מתעמת עם חברו השמרן; אדורנו מצליף במוסיקה הצעירה; ועוד. ואנחנו שואלים: מה עם הקלטות של משה צוקרמן?

דוקטורנטים רבים שלא הצליחו להשיג מלגה שואלים אותי לאחרונה: האם כדאי לעשות דוקטורט בפילוסופיה בפקיסטאן? לייטר רפורטס בדק את הקוריקולום של החוג באוניברסיטת פנג'אב. 

בפעם הראשונה: סרט הודי יציג נשיקה בין גברים.

הסתיימו התהפוכות בחייו של אנתוני פלו: חוקר דיווד יום והאתאיסט המפורסם ביותר בבריטניה, שלפני כמה שנים החליט פתאום שהוא מאמין באלוהים, מת.

טינאייג'רס באמריקה משנים את השם שלהם בפייסבוק. למה? לפי השמועות, ועדות קבלה בקולג'ים סורקות את הרשת בחיפוש מידע על המועמדים. גם אנחנו מסווים את השם, אבל זה בגלל בן דרור ימיני.

איוו מורלס טוען שהתקרחות והמוסקסואליות זה בגלל האוכל. כמו שכתבנו כאן בעבר, זכויות היוצרים שייכות לרב זלמן מלמד.

הסופר והאקטיוויסט הסביבתי ביל מקקיבן קורא לשנות את שמו של כוכב הלכת שלנו ל-EaArth. ההסבר: בגלל השינויים הסביבתיים שגרם האדם זאת כבר לא אותה פלנטה, אז ראוי להעניק לה שם אחר. ובעברית: מה עם כדור "הארץ"?

ב-Journal of Palestine Studies האחרון יש סקירות על כמה ספרים מעניינים. נחלה עבדו סוקרת את ספרה של רודה אן כנענה שיצא בסטנפורד שנה שעברה, על חיילים ערבים בצבא הישראלי. כנענה טוענת שהחיילים הדרוזים והבדואים מתגייסים משתי סיבות עיקריות: כדי להבטיח לעצמם זכויות אזרחיות וסוציאליות או אפילו אפשרות לחיות באתנוקרטיה הישראלית מבלי שיהרסו את בתיהם בכפרים לא מוכרים; וכן, כלשונה כי "הצבא מבנה תחושה חסרה של גבריות אצל אותם חיילים – גבר ערבי עם רובה!". כנענה גם טוענת שבמקרי נקמת הדם שקרו לאחרונה ברמלה ושפעמר היו מעורבים חיילים דרוזים שהביאו נשק מהצבא, אך המדינה העלימה עין.

ספר חדש מתאר כיצד ארגוני זכויות אדם ופעילות הומאניטארית האריכו מלחמות  ושיחקו לטובת התוקפן. רשימה חלקית: אתיופיה בשנות השמונים, סביב הטבח ברואנדה וכיום באפגניסטאן. לא הצלחנו לברר עד כמה הספר עוסק גם בישראל/פלסטין.

מבוכה באוקלוהומה. כנסייה קתולית הזמינה איקונה של ישו וקיבלה אותו עם איבר גדול במיוחד. כמה מאמינים נטשו בזעם את הקהילה.

הגרדיאן משער שאיל העיתונות הימני רופרט מרדוק בלחץ: בנו ג'יימס התפרץ באופן מסתורי לתוך מערכת האינדיפנדנט. 

כך חולפת תהילת עולם: הניו סטייטמן מאיר את תשומת לבנו לכך שההתחממות העולמית ירדה לגמרי מסדר היום הציבורי.

כך חוזרת תהילת עולם: כמה חודשים אחרי ההספדים, הטיים החליט שאובמה הוא נשיא ממש מוצלח.

ההיסטוריה של ההתערטלות הפומבית.

התבשרנו היום ששגריר הודו בישראל נבטאג' סרנה העניק לנשיא אוניברסיטת חיפה פרופ' אהרון בן-זאב שי אקדמי: את כל כתביו של מ.ק גנדי.  "זה מאוד פשוט למלא את תורתו של גנדי בימי שלום, האתגר הוא ללכת בדרכו גם בזמנים קשים", אמר פרופ' בן זאב. אבל איך הפציפיזם הנפלא הזה מתיישב עם הידיעה מ-3.5.2008 על פיה "אוניברסיטת חיפה העניקה היום  תעודת הוקרה מיוחדת לחיל הים. התעודה הוענקה למפקד חיל הים, אלוף אלי מרום  ע'י נשיא האוניברסיטה, פרופ' אהרון בן-זאב", שלא לדבר על הידיעה מ-15.12.2008 על פיה "ראש השב"כ יובל דיסקין ירצה באוניברסיטת חיפה", והידיעה מ-19 בינואר 2009 על פיה "כאות הזדהות עם חיילי צה"ל הלוחמים בעזה ועם תושבי הדרום, הפכה אוניברסיטת חיפה את המגדל המרכזי שלה לדגל הלאום"?

הטאץ מתחשבן עם עצמו ועם השמאל על התמיכה שהביע בשנות ה-70 וה-80 בלגליזציה של יחסי מין בין מבוגרים לילדים.

הפופ עובר אקדמיזציה באקדמיה הגרמנית: באוניברסיטת פדרבורן פתחו מעין מסלול להכשרת כוכבי פופ.