חיוור, מאוד חיוור. לבן אפילו

עמרי בן-יהודה

עסקת שליט היתה החלטה יוצאת דופן מבחינתו של בנימין נתניהו. בהחלטה זו העניק ראש הממשלה אשרור מטעם השלטון לשני מהלכים. מצד אחד, סימנה העסקה את הפיכתה של ישראל ממדינה ביטחונית למדינה אזרחית. אך בד בבד, היא הציבה רף חדש ומטלטל לחוסר השוויוניות ביחסה לחיי אדם.

הפרשנים השונים מתקשים להסביר את המהלך של נתניהו. לדבריהם, איש הימין המובהק, זה שכתב ספרים על אי כניעה לטרור, החליט דווקא הוא להתקפל. מצד אחד כולם טוענים שזו עסקה נכונה, הכי נכונה, מצד שני, המוגזמת ביותר בתולדות המדינה. הם מסכימים שהתקשורת הייתה הזרז המרכזי לכל העניין, והיא נטתה לאורך כל הדרך לבכר את שחרור החייל, על פני השיקולים הביטחוניים השונים.

אני חושב שבעסקת שליט החליט נתניהו לאמץ (אולי בחיבוק דב) את המהפכה האזרחית בישראל. אמנם לכל מה שהלך כאן בקיץ האחרון לא הייתי קורא מחאה, לא כל שכן מהפכה (שהרי בעבור אלה צריך לצאת נגד השלטון, מה שלא קרה כאן); אולם השיח הישראלי איפשר לראשונה לנפץ את הילת הקדושה של מערכת הביטחון, ניפוץ שהביא אפילו את הפרופ' טרכטנברג למסקנה שאפשר ואף ראוי לקצץ בתקציבה. נתניהו קיבל את הדו״ח אבל הבין שאין זה מספיק כדי לאמץ אליו לגמרי את ישראל האדיבה, האזרחית, הערכית, הפייסבוקית, המלטפת את ״הבן של כולנו״. נתניהו הבין שפניו של צה״ל השתנו; כמו תמיד הוא איננו צבא של ממש (מנגנון מלחמה( אלא מערכת פמיליארית, משפחתית, חמה ואהובה; אך בנוסף לכך דיוקנו היום הוא דיוקנו של גלעד: עדין, מופנם (כך מתארים אותו חבריו לכיתה( רגיש, אזרחי, רך. כל התיאורים האלה נכונים גם להוריו, אנשים סימפתיים ולא מתלהמים, שחיכו את חמש השנים האלו בסבלנות אין קץ, אזרחים מהוגנים שתמונתם החוזרת ונשנית בבית ראש הממשלה מדי כמה שבועות, חוזרת ועולה בי בימים אלה: מנומסים ומדוכאים יושבים מול הבריון ואשתו הבריונית; יושבים, ושותקים.

נתניהו, גדול הפוליטיקאים בדורנו (ואין במשפט הזה שמץ אירוניה), מסובב על אצבעו לא רק את אובמה, אנגלה מרקל וסרקוזי (איך מרקל אוהבת להתקשר אליו אחת לכמה חודשים ולכעוס על משהו, והוא, דרוך ומאמין בדרכו, אפילו לא מזכה אותה בתשובה…) אלא את כולנו, הישראלים בני מעמד הביניים, אוהבי ה"מחאה" ויפי הבלורית. וגם במקרה הזה, עם כל הציניות, השיח הישראלי השתנה לבלי היכר: לפתע, ערך החיים עולה על כל הערכים כולם.

אך אילו חיים הם החיים האלה? המהלך הזה בתרבות הישראלית, חופף כמובן למהלך ההומאני הגדול שבתרבות המערב, הכולל הימנעות מכאב ושמירה על שלמות הגוף. אולם בד בבד עם זכויות האדם, בונה העולם המערבי חציצה הולכת וגדלה בין ערך החיים של אדם אחד למשנהו, והכול על פי פרמטרים אתניים. ככלל, יש לציין שהתופעה הזו חופפת לתופעה האזרחית לה אנחנו עדים. אותה התמקדות בסיפורו של בן-האנוש היחיד המשתייך למעמד הביניים, הדאגה לשלמותו ועתידו, העיסוק החוזר ונשנה במשפחתו מתוך ערכים הומניסטים, היא דרכו של הימין החדש במדינות המערב כולן, ליצור בידול (שהוא בעיקרו מבזה) בין מעמד הביניים, אליו (ורק אליו) מופנה הצדק החברתי, לבין השכבות החלשות באמת, להן לא נותר יותר מקום ממשי בשיח.

תיאורטיקנית התרבות האמריקאית ג׳ודית באטלר, ביקרה את התמודדותה של ארה״ב עם פיגועי ה 11 בספטמבר, התמודדות שבמהלכה הקצינה ממשלת ארה״ב (ואתה השיח האמריקאי כולו) את הפיקוח אחרי הגוף ואת המישמוע שלו ושל חופש הדיבור. באחד הפרקים בספרה ״חיים חשופים״ (precarious life) היא מבקרת את מדיניות ארה״ב כלפי אסירי הכלא בגואנטנמו המאפשרת ״ריתוק בלתי מוגבל״ (indefinite detention). היא מוחה על הדהומניזציה שבהכללה האתנית, המאפשרת את הקביעה המרעידה ״מי יהיה בן אנוש ומי לא״. ואכן מחקריה של באטלר מעלים שאלות קשות בנוגע לערך חיי אדם, ערך השוואתי הקשור במוצא.

ג'יימס ובר, מותו של ג'יימס קוק, 1784

השיח הישראלי התחדד בעקבות המצב האבסורדי הקשה בו שליט אחד מוחזק בתוך רצועת עזה, בידי שני מיליון עזתים המוחזקים בידי ישראל. המציאות הזו של שבי בתוך שבי, העלתה והחריפה את תודעת הבורסה וכלכלת ערכי האדם באזורנו. מדידת הערכים במובן המתמטי הייתה כאן מאז ומעולם, אולם בעקבות מקרה שליט כבר אי אפשר היה שלא לחוש בה באינטנסיביות יתירה.

המקרה של שליט מחייב קריאה פוסט-קולוניאליסטית חריפה של כל האזור. מבחינה זו, ישראל היא בהחלט מקום מיוחד בעולם, ולא בכדי יש שמשווים אותה לדרום אפריקה של זמן האפרטהייד. בעיר אחת כמו ירושלים חיים אנשים בעולמות הפוכים כמעט על-פי אתניות ודת. השוו למשל את ערך השוק של מנת פלאפל בשייח ג׳ראח, שישה שקלים נכון להיום, לזו שברחוב פרישמן בתל אביב – 16 שקלים. או השוו ילד בן עשר למשפחה ירושלמית ערבית משייח ג׳ראח, שאינו כרוך בהוצאות אלא דווקא מהווה חלק מכלכלה יצרנית, שהרי הוא ילד עובד ומרוויח, לילד ירושלמי מבית הכרם, שיש להניח שההוצאות עליו מסתכמות בלא פחות מארבעת אלפים ₪ בחודש.

כבר התרגלנו כאן למציאות שבה מדווח בחדשות, בכל סוג של עימות בין הפלסטינים לישראלים, על פערי שוק מופקעים בפגיעות בנפש אצל שני הצדדים. בצד אחד המספרים באים בעשרות ואף מאות, בצד השני שברים-עשרוניים ובבודדים. והנה הגיעה העסקה המיוחלת וכולם נדהמים: אחד ישראלי מול 1,027 פלסטינים. אפילו בעסקת ג׳יבריל הידועה לשמצה היה מדובר באחד מול שלוש מאות. ברור אם כן, שמדובר בתהליך של הקצנה, לא רק בשיח אלא בפועל ממש. מאחר שחיי אדם פלסטינים אינם שווים בערכם לחיי אדם ישראלים, מסכים גם נתניהו לתת אלף תמורת אחד.

אנשים מהצד הימני הפוליטי ובני משפחות שכולות מזדעקים, ואולי בצדק, שיש בעסקה הזאת משהו לא מוסרי. הוא לא רק לא-מוסרי ביחס הזועק אחד לאלף, אלא בהפקרות של עוד ישראלים רבים שיהיו חשופים יותר לפעולות טרור בעתיד. אך הם לא הבינו מה שביטחוניסט כמו ברק הבין מזמן: שחוסר האיזון בעולמנו הולך בשני הכיוונים, ושכמו שמותר לשחרר חיי אדם פחותי-ערך, כך גם מותר יהיה אחר-כך לקחת אותם.

נתניהו מבין הבנה מעמיקה מאין כמוה את היחס החדש שבו ההומניזם חייב להציג עצמו כמקדש חיי אדם, ומאידך לערער על שוויים. אי אפשר שלא לקרוא קריאה פוסט-קולוניאלית גם במאפיינים נוספים שבמאזניים הבלתי אפשריים: מצד אחד היחיד הלבן השברירי ומהצד השני המון של פראים עם דם על הידיים. כמהלך תרבותי לא יכול היה נתניהו לקבל ליהוק טוב יותר, כך הוא יכול לאשרר בשנית את ההומניזם הישראלי, כדוגמת ״להציל את טוראי ריאן״; אנחנו נאבקים על שחרורו של האדם היחיד, המעודן, החלש, ומייצגים בכך את הציוויליזציה המפותחת, ובדיוק לשם כך האחרים לנו אינם בני אדם –  אין בהם ילדים ואין בהם אימהות, ולכן הם יכולים להוות, ותמיד הינם, המון.

תנוחת הלוחם: יוגה והאימפריה ההודית

לפני כמה ימים כתבתי כאן על היהדות, והואשמתי במידה מסוימת של צדק באנטישמיות ובשנאה עצמית. בפוסט הנוכחי אני רוצה להסתכסך עם חסידיה של מסורת דתית שיקרה לכולנו אף יותר: היוגה. אני מרשה לעצמי לצאת מהנחה שכל קוראי הבלוג הזה מתרגלים יוגה, תרגלו בעבר, או יתרגלו בקרוב, וחלקם אפילו עובדים כמורים ליוגה או לפחות מתחזים לכאלה. אם נחשוב לרגע על התרגול הזה בתור מה שהוא, כלומר פולחן דתי, נגיע למסקנה ששום ריטואל לא מבוצע כאן באדיקות רבה יותר מהיוגה. יוגה היא כיום הדת הכי חזקה בתל אביב. 

למעשה, יוגה היא לא סתם תרגול, אלא מגדיר משמעותי למדי של זהות – משמעותי לא פחות ואולי יותר מהארוחות המשפחתיות התקופתיות שהופכות אותנו ליהודים. אבל מה זה בעצם אומר, אם בכלל? איזה משמעות תרבותית או פוליטית יש לעובדה שכולנו משננים אסאנות בסנסקריט ולוחשים בדבקות "יוגה מודרה"? בעיניי, הדרך האופטימית להסתכל על התופעה הזאת היא לחשוב שהתרבות ההודית באמת כבשה אותנו. כאשר מדברים על שקיעתה של האימפריה האמריקאית, אחד הסימנים לכך אמור להיות שכוחות אחרים יתחילו לתפוס את מקומה בזירות שונות. למרבה הצער,  במישור התרבותי זה קורה במידה מוגבלת מאוד. ההשפעה של התרבות הסינית על חיינו היא מזערית, בטלה בשישים לעומת ההשפעה האמריקאית. 

מלדיהאלי סוואמיגי'. התרבות ההודית משתלטת?

 

ומה לגבי ההשפעה של התרבות ההודית? היא כבר יותר משמעותית: הנוכחות של מוצרים תרבותיים הודיים כמו ויפאסנה ויוגה בעולם הרוחני של האליטה המערבית היא בלתי מבוטלת. כפי שחוזה הכתבה הזאת של אדיטיה צ'אקראבורטי מה"גרדיאן", בתקופה שבה קבוצת "טאטא" ההודית היא הבעלים של נכס צאן ברזל בריטי כמו "יגואר", התוצאה המתבקשת היא שבקרוב "ילדים בריטים ייאלצו לשבור את הראש על סינית ואורדו, ולא רק על שייקספיר". 

האמנם? לגמרי לא. כל מה שנאמר בפסקה האחרונה הוא קשקוש מוחלט. המחשבה שתרגול יוגה מכפיף אותנו להשפעתה של התרבות ההודית היא אשליה, כי באופן שבו היא משווקת לנו, אין ביוגה שום דבר הודי. זה בסך הכול עוד מותג של תרבות הצריכה האמריקאית. שנטי/אשטנגי זה שיר של מדונה. על היוגה כמסורת תרבותית הודית אמיתית אנחנו הרי לא יודעים בעצם כלום, ואין לנו שום גישה אליה. גם אם ניסע להודו ונשב ברישיקש שבע שנים, מה שיהיה נוכח לפנינו הוא רק פבריקציות שנטי-פנטי אוריינטליסטית שהותאמה מראש לצרכינו כדי להוציא מאתנו כמה מאות רופי במצג שווא של אותנטיות. 

יותר מכך: "הרוחניות" שאנחנו רוכשים במחיר מציאה במסגרת היוגה (יחד עם הגמשת העָצֶה, שהיא חשובה לא פחות) אינה אלא נצרות פרוטסטנטית בעטיפה חדשה. אנחנו היהודים נופלים בידיה של התעשייה המיסיונרית הזאת בקלות רבה במיוחד, כי בשונה מאמריקאים לא מעטים, אפילו לא הלכנו לכנסייה ביום ראשון כשהיינו ילדים. אז כשאיזשהו גורו נחמד עם טיקה על המצח (בין אם הוא הודי, בריטי או יוצא סיירת גולני) מדבר איתנו על Compassion, זה מבחינתנו חידוש די מסעיר. 

מיותר כמעט לציין שהטענה ש"הודים הם יותר רוחניים מאיתנו" היא שקר אוריינטליסטי פרימיטיווי אבל די אפקטיווי, שנועד בעיקר לאפשר לתיירים מערביים לחיות טוב עם העוני והאומללות שהם רואים סביבם בהודו. אני נשבע לכם שהתווכחתי בכלכתה עם ישראלית אחת, שטענה בתוקף שאין הודים עניים, ושהם פשוט מעדיפים לחיות ככה כי הם לא חומרנים. 

בכל מקרה, "הודו" כאידיאה תרבותית שמייצגת אותנטיות ואלטרנטיוויות לרציונליזם ולחומרנות נטרפה ועוכלה כבר מזמן על ידי התרבות המערבית. היא שייכת אליה לפחות מאז שפרידריך שלגל החל ללמוד סנסקריט בפאריס לפני כמאתיים שנה, ולפני שגמר לשנן את האותיות הכריז ש"הכול, הכול בא מהודו בלי יוצא מן הכלל". דרך אגב: האידיאה הזאת היא גם די אנטישמית. המיתוס של היוגי האציל הומצא על ידי שלגל כדי להציע מקור(Ursprung)  אלטרנטיווי, הינדו-ארי, ללאומיות הגרמנית המתהווה, וכך להשתחרר ממרותו של סיפור גן העדן היהודי. כך שהרוחניות ההודית בגרסתה הגרמנית-אמריקאית היא תמיד אנטישמית, וכל השאר הוא היסטוריה. 

פרידריך שלגל. המצאת מיתוס הרוחניות ההודית

 

זה מה שחשבתי עד שנתקלתי בטקסט מאיר עיניים של המשוררת, הבלוגרית ומדריכת היוגה המעניינת כרמית רוזן. רוזן תשתתף ביום שני הקרוב (8.3)  בכנס הדי מעניין כלשעצמו בנושא ניו אייג' ורוחניות עכשווית באוניברסיטת חיפה. היא תדבר על "גוף, מגדר ולאומיות בהיווצרות היוגה המודרנית"  (את תקציר ההרצאה  אפשר למצוא כאן, עמ' 101). 

רוזן סוקרת כמה מחקרים אנתרופולוגיים מהשנים האחרונות, שמתארים את היוגה כפרקטיקה אנטי-קולוניאלית שהתהוותה במשולב עם תנועת העצמאות ההודית. כפי שהיא כותבת, "כאוכלוסיה משועבדת או כנועה, הודו הקולוניאלית נפגעה הן בכוחה המורלי והן בכוחה הפיזי… עבור ההודים יוגה הייתה אלגורית לעבר נערץ קדם-קולוניאלי, כי היא הציעה לא רק רעיונות ופרקטיקות אלא גם גיבורים וסיפורי הצלחה, שניתן היה לעשות בהם שימוש בפרויקט הלאומיות העולה. בנוסף, יוגה הציעה סוג של אימון פיזי שיכול היה לספק להודים את הצורך הלאומי בזקיפות קומה". 

אני מכיר מורים ליוגה שאפילו מלמדים קורסים על קולוניאליזם, ובכל זאת למיטב ידיעתי רוזן היא הבנאדם הראשון בשטחי 48' שהתעניין בשאלות האלה. החשיפה לרעיון הזה הביאה אותי לכמה ספרים שאותם רוזן מצטטת, ושעוסקים באופן שבו תרבות היוגה המודרנית התהוותה בפועל, מחוץ למיתוס הניו-אייג'י (שהוא כאמור למעשה די אולד-אייג'י). הראשון הוא הספר של ג'וזף אלטר שיצא ב-2004. אלטר מסביר שיוגה, בצורתה המוכרת לנו, היא פרקטיקה מודרנית לגמרי. היא מודרנית לא פחות  ממכונת הכביסה או מהטלוויזיה (שגם בה הרי טבועים רעיונות מטאפיסיים שנהגו לפני 2,500 שנה על ידי אנשים חצי עירומים שישבו מתחת לעצים. אני מתכוון ליוונים. בלי המערה של אפלטון כנראה לא היתה טלוויזיה). יותר מכך: הוא טוען שהספרות היוגית הקלאסית, ובראשה "יוגה סוטרה" של פנטנג'לי שחי לפני כ-2,000 שנה, היא למעשה לא מאוד רלוונטית לפרקטיקה היוגית המוכרת היום. 

אין דבר כזה יוגה אותנטית או נאמנה למקורות. הגורואים ההודים שהקימו את הרטריטים הגדולים כמו כמו Divine Life Society ו-Yoga Niketan Trust הושפעו גם, ולעתים בעיקר, מתנועות מערביות כמו הקמפיינים להגברת ההיגיינה ולמען אורח חיים בריא. "זה עלול להישמע כמו כפירה, אבל אני חושב שליוג'ין סנדואו, אבי ה-body building המודרני, היתה יותר השפעה על הצורה והתרגול של היוגה המודרנית מאשר אאורובינדו או ויווקאננדה", כותב אלטר. 

תרגול יוגה במייסור בשנות ה-30. מודרניזציה ומדיקליזציה

 
עם זאת, לדבריו אין כאן שום אחיזת עיניים מערבית. היוגה היא פרקטיקה מודרנית הודית. הקונטסט שבו היוגה עברה מודרניזציה ומדיקליזציה, והפכה למערכת הקשורה לתרבות הגוף הוא הודו המודרנית. ובשביל להבין מה זה אומר, צריך קודם כל להבין שהודי שיושב ומתרגל יוגה הוא לא איזה מאובן שקפא בזמן מראשית ההיסטוריה, אלא הוא אדם מודרני עם מניעים מודרניים. 

מתברר שהיוגה היא כיום רכיב משמעותי מאוד בתרבות הלאומית ההודית שהתהוותה מאז העצמאות. אלטר מזכיר קולקציה שלמה של פוליטיקאים, רופאים ומדענים הודים לאורך המאה שעברה שהפכו את היוגה למה שהיא היום. כזה הוא למשל סוואמי קובלאיאננדה (Kuvalayananda), מדען שב-1924 ניסה למדוד את התופעה המכונית "ריק מדהוודאס" (Madhavdas Vacuum) על ידי החדרת מד לחץ לרקטום של מתרגל יוגה תוך שזה ביצע נאולי (מומלץ לצפות). או הד"ר ק' נ' אודופה שניסה לחקור את ההשפעות הנוירולוגיות של היוגה, באמצעות דחיפה של חולדות למבחנות במצב שאמור לדמות את התנוחה סירסאסנה (עמידת ראש). 

סוואמי שיווננדה. לייצר אזרחים הודים מועילים

מעניין לא פחות הוא הספר Positioning Yoga של שרה שטראוס מ-2005, שמתאר בין השאר את האופן שבו גויסה היוגה לפרויקט הלאומי ההודי. במרכז עומדת דמותו של סוואמי שיווננדה, רופא טמילי שהקים ב-1932 את האשראם הנקרא על שמו ברישיקש, והפך את העיר לבירת היוגה העולמית. כמה עשורים לפני שהביטלס שמעו על רישיקש, נהרו לשם אלפי הודים מהמעמד הבינוני. שיווננדה אחראי למעין רפורמציה יוגית: הוא הפך את השיטה הזו מפרישות בעלת פוטנציאל אנרכיסטי, שכרוכה לפעמים בנטישת הבית והמשפחה לפרקטיקה גופנית בעיקרה ששלובה בתוך החיים היצרניים. "המגבלות האלה התאימו היטב לפרוגרמה של הלאומיות הניאו-הינדית, שביקשו לפתח אזרחים טובים ושומרי חוק שיהוו בסיס לאומה ההודית העצמאית, לא אנשים שיתמסרו להרהור חופשי, תפילה מבודדת או ריקודים פראיים ברחובות". תחת שיווננדה התמסדה המסגרת של ריטריט לזמן מוגבל, שייאפשר למתרגל לחזור אחרי כמה ימים לחיי המשפחה והעבודה. 
 

בפוסט הבא: על כפייה יוגית והימין ההודי החדש