אין לאן לחזור

 לכאורה, פרשת מסמך גלנט לא צריכה לעניין אותנו יותר מדי. היא מסוג הדברים שמעוררים ריגושים אצל פרשנים צבאיים, שנהנים להתלחשש עם גנרלים. סימה קדמון, למשל, התפלצה אתמול בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות מהפגיעה בשמו הטוב של צה"ל. "האמנו שהמטכ"ל הוא סוג של שמורת טבע", היא כתבה. קשה להתווכח עם אמונות, אבל למען בריאותם של ילדיה, אני מקווה שהיא לא לוקחת אותם לשמורות טבע כאלה בשבתות. אני גם מעדיף לא לחשוב מה ערך האבחנות האחרות שהיא מפרסמת.

בכל מקרה, נראה לי שלפרשיות כמו מסמך גלנט, או כמו מכירת המניות של דן חלוץ, יש בכל זאת משמעות לא קטנה. הם מזכירים למי ששכח מה בעצם קורה כאן, את מי זה משרת, ומי כאן צריך להתנצל. כי פה ושם עולה איזה סנטימנט ולוחש: אולי בעצם הסיפור הזה של הציונות וצה"ל הוא לא עד כדי כך גרוע. אולי קצינינו הם ביסודם אנשים מצפוניים, וצה"ל הוא בסופו של דבר יסוד מייצב ושקול יותר מיסודות אחרים בחברה הישראלית. אולי אם ידיחו את עדן אברג'יל, יתנתקו מכמה ישיבות הסדר ויעשו עוד כמה תיקונים כואבים במערכת, זה יכול להיות בסדר. זה בערך הקו של "השמאל הלאומי": שהציונות חולה, ואם היא תקבל את התרופה הנכונה היא תחזור להיות בריאה ויפה.

מי שחושב ככה פשוט נותן לצבא לשקר לו, או לחילופין משקר בשביל הצבא. לא רק שהתעמולה של "כל הכבוד לצה"ל" היא דורסנית, אלימה ותוקפנית: היא פשוט לא מחזיקה מים. היא שקרית וריקה. מי שעומדים בראש צה"ל, ומנווטים את המשטר שבו אנחנו חיים, לא ראויים לשום כבוד ולא מוּנעים על ידי שום סוג של ערך. הם לא אנשים טובים ששבויים בידי סיטואציה טראגית. הם פשוט חבורה של מניאקים.

אחד השיאים של מתקפת השמאלץ המיליטריסטי הנוכחית היה התוכנית כוכב נולד ששודרה מבסיס חיל הים בחיפה כהצדעה לצה"ל. המתמודד הכאילו-קיבוצניק יובל מרון, שכאילו-נראה כמו איזה צנחן שחזר מהמיתלה, שר שם את השיר "ארץ ארץ ארץ" (ארץ בה נולדנו / ארץ בה נחיה / ונשב בה יהיה מה שיהיה), והשופטת דנה אינטרנשיונל התמוגגה ואמרה שהוא "מסמל את ארץ ישראל היפה". זה היה קצת מביך, כי בארץ ישראל היפה הזאת, שבה שרו את "ארץ, ארץ, ארץ" דנה אינטרנשיונל לא היתה שופטת בטלוויזיה, אלא כנראה מאושפזת באיזה חור. מה שאיפשר את דנה אינטרנשיונל, אפילו ברמה הממש פיסית, הוא ההתפוררות של אותה ארץ ישראל ישנה. כך שההתרפקות שלה, והערב הזה כולו, היה ביטוי נוסף לריקנות של הסנטימנטליזם המיליטיריסטי בחברה אולטרה-קפיטליסטית, שבה כולם מתעגעים לאיזשהם "ערכים" שבעצם אף אחד לא רוצה לחיות לפיהם. גם מנהיגי "השמאל הלאומי" שמוליק הספרי ואלדד יניב הם שני תל אביבים ולא בדיוק דודו וג'וחא מהפלמ"ח.

ראשי צה"ל. אנשים ערכיים

אם הייתי יכול, הייתי מלמד בבתי הספר את הרשימה הזאת, "החברים של גלנט" שפירסם אנשיל פפר בהארץ בשבוע שעבר. אפשר לומר שהיא מבטאת את כל מה שחולה בישראל היום – בלי שום מתנחל ובלי שום חרדי. אני מביא אותה כמעט במלואה:  

גלנט שמר על קשרים עם אישים שהכיר לאורך כל הקריירה הצבאית שלו. בפרשה הנוכחית נזכרו כמקורביו היועצים האסטרטגיים איל ארד וליאור חורב, שהמסמך שנחשף נושא את סמל המשרד שבו הם שותפים. שני היועצים הוותיקים, חברי פורום החווה שהקיף את שרון, הכירו את גלנט מקרוב כשהיה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. עם זאת, הם מכחישים שהיו בקשר עם גלנט בשנתיים האחרונות.

החיבור של גלנט למעגל הקרוב לאריאל שרון החל עוד בשנות ה-80, כשהיה מפקד פלגת לוחמים בשייטת. בתקופה ההיא הכיר גלנט את בנו של שרון, עמרי, ששירת

כקצין אמצעי לחימה ביחידת שלדג. "שמרנו על קשר כל השנים", אמר אתמול עמרי שרון, אך הכחיש שיש לו קשר כלשהו למהלכים סביב מינוי הרמטכ"ל.

הקשר למשפחת שרון הוא רק ההתחלה; ראש המטה של שר הביטחון, יוני קורן, הוא חבר קרוב של גלנט. כך גם חמי פרס, בנו הצעיר של נשיא המדינה, בעבר טייס מסוקי קרב וכיום אחד המנהלים הבולטים בתחום קרנות הון סיכון בישראל. חבר נוסף של גלנט במגזר העסקי הוא המיליארדר בני שטיינמץ. השניים אף נוהגים לרוץ יחד לעתים.

גלנט שומר על קשר הדוק עם יוצאי שייטת רבים. אחד המוכרים שבהם הוא איש התקשורת גדי סוקניק, שנוהג לייעץ לגלנט בנושאים תקשורתיים, כך לדברי מקורבים לשניים. "לקרוא לי יועץ התקשורת שלו יהיה תיאור מוגזם", אמר אתמול סוקניק.

 וזה רק מה שמתפרסם בעיתון, על ידי כתב צבאי.

צריך להגיד לאנשים: עובדים עליכם. אין לכם סיבה למות בשביל האנשים האלה. לא רק הפלסטינים לא מעניינים אותם – גם אתם לא מעניינים אותם. קצין פושע מלחמה, חבר של בן לפושע מלחמה גדול עוד יותר, שהוא בעצמו פושע פלילי; חבר גם של בעל הון שהוא בנו של הנשיא, ושל מיליארדר שעושה עסקים מלוכלכים באפריקה, ושל עיתונאי שמנחה תוכניות ריאליטי מלוכלכות כמעט באותה מידה. זה הצבא וזאת הציונות מודל 2010 – לא שום פנטזיה רומנטית של ריח המלוח על המים.

מציגים את הקצונה כ"מלח הארץ", ואת "הפוסט ציונים" בתור ציניים חסרי לב. המוסר האישי והנפש הפשוטה והטובה של הקצינים אמורים להוות הוכחה גם למוסר הלחימה ולכוונות הנאצלות שלהם. אבל אין שום דבר "מצפוני" או "מסור" בצמרת הצבא. לא משנה לפי איזו שיטה תלכו – הקצינים לא תורמים כלום לחברה. הם לא אלטרואיסטים, והם לא פועלים למען מטרה נעלה. אחרון מסניפי הקוק במרתפי התאווה של תל אביב הוא פחות דקדנטי וניהיליסטי מהם.

היה היתה פעם אידיאולוגיה ושמה רביניזם. בשנות ה-90 המאוחרות, היתה זו השקפת עולם אופטימית ונחושה על פיה מה שדרוש הוא רק להתגבר על "כוחות האופל" בחברה הישראלית ולהצעיד את המדינה לעידן מאושר. האויבים, לפי שיטה זו, היו המתנחלים, ש"ס, שרון וביבי. אני זוכר איך בתיכון האמנתי ברבין ובפרס, לחשתי "לא נשכח ולא נסלח" ושנאתי עד מוות את כל אלה ש"עמדו על המרפסת" ו"הלכו אחרי הארון". זאת היתה דרך די פשוטה למצוא חוקיות בעולם: רבין היה טוב, ומשטר הרשע הליכודניקי שקם בטרם עברה שנה מרציחתו היה רע באופן מוחלט.

המבנה הזה התחיל להסדק כשבתוכניות אירוח הפוליטיקאים ממפלגת העבודה התחילו להסתחבק עם המפלצות השטניות מהליכוד. התפלאתי שהם מוכנים אפילו לשבת ליד האנשים שרצו להרוג אותם, שלמעשה הרגו את האבא הטוב שלהם ושלנו. נותר רק להיאחז במשפחת רבין – מין משפחת מלוכה של ישראל הישנה, שנשאה  ממש באופן גנטי את גרעין הציונות האמיתית והצודקת. אבל גם הגרעין הזה הלך איפשהו לאיבוד בשנת 2001, כשדליה רבין הצטרפה לממשלה של שרון. כמו אמו של המלט, היא פשטה את בגדי האבל וזינקה בתאווה אל יצועו של היורש.

הבנתי שעבדו עליי. שהרעים והטובים הם בעצם בסירה אחת. שלוחמי האור עצמם לא האמינו בשליחות שלהם. כל זה כי למעשה לא היתה שם שום אידיאולוגיה. הרביזניזם הוא בכלל לא עמדה שאפשר להגן עליה. הוא כלום, במקרה הטוב, ובמקרה הרע הוא עוד תעשייה שמספקת הזדמנויות למיליונרים להיפגש עם מיליונרים.

זאת גם הבעיה עם כל ניסיון לחפור בשכבות החרא של ליברמן ופייגלין ולהציל איזה גרעין של הציונות האמיתית. כי איפה נמצא הגרעין הזה? בחשבון של דן חלוץ? בפנטהאוז של ברק? במועדון החשפנות של האלוף צ'יני? במשרד של אייל ארד? או אולי עמוק בקבר של יגאל אלון? חפשו איפה שתחפשו, לא תמצאו גרעין להציל.

אי אפשר "לחזור לציונות". פשוט כי אין לאן לחזור.

המטרה: הפרדת העם מהמדינה

נמרוד לין

בבסיס התיאולוגיה הציונית ניצב שילוש קדוש, הדומה דמיון חיוור לשילוש הנוצרי. הציונים נשבעים בשמם של עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל. הוצא גורם אחד מן המשוואה וכל המערך יתמוטט: עם ישראל ללא ארץ ישראל פירושו גלות; ארץ ישראל ללא מדינת ישראל היא ארץ חרבה ושוממה, מדבר צייה; עם ישראל ללא מדינת ישראל פירושו שואה, וכך הלאה והלאה.

על השילוש הקדוש הזה, שהוא בה בעת אחדות וריבוי, נשענת ההוויה היהודית-ישראלית, כפי שהעולם מונח על גבו של צב ענק המרחף בחלל. וכאשר הציונים מדברים במונחים אפוקליפטיים ("קץ", "חיסול") על כל ניסיון לפרק את השילוש, יש להבין לליבם, משום שמבחינתם אכן מדובר בסוף העולם, בדיוק כמו שביקוע האטום מחולל סופת אש שאיש לא ישורונה.

אולם ההיסטוריה היא כלבה צינית. מספרים לנו שהבנייה ההולכת ונמשכת בשטחים הולכת ומסמסת את אופציית שתי המדינות. הרי לכם אירוניה עסיסית: חוסר היכולת האינהרנטי להפריד בין המדינה, העם והטריטוריה המתבטא בבולמוסי סיפוח ובנייה בלתי נשלטים, יביא לקץ המדינה היהודית. גם עכשיו ישראל מתגנבת בלילה אל המקרר, מביטה לכאן ולכאן בחשד ובשקיקה, וטוחנת אדמות פלסטינאיות. הציונות, במילים אחרות, הולכת לאכול את עצמה.

ישראל זנגוויל. הציונות הולכת לאכול את עצמה

מה יוותר אחרי האפוקליפסה הציונית? מן בן-כלאיים מדיני, אולי דו-לאומי, אולי פדרלי או קונפדרטיבי. אבל, וזו הפואנטה של דבריי, הפרדת מדינת ישראל מעם ישראל אין פירושה קץ הלאומיות היהודית. הציונות הצליחה לזהות את עצמה עם לאומיות יהודית בכלל, אבל מחשבה לאומית יהודית התקיימה לפניה ולצידה: האוטונומיסטים של דובנוב, הבונד, הטריטוריאליסטים של זנגוויל וברית שלום. הרבה לא היה משותף בין הזרמים הללו, מלבד העובדה שאף אחד מהם לא האמין בשילוש הקדוש. כולם עסקו בחיבורים שונים ומשונים של עם, טריטוריה וריבונות, אבל לא ביקשו לאחוז בשלושת הפאות בכל מחיר. בספרי הלימוד הציוניים הם מופיעים כאבות-טיפוס מעוותים של הציונות, כמו באותה סצנה ב"נוסע השמיני 4" בה מוצאת ריפלי המשוכפלת את השיבוטים הקודמים והכושלים שלה, מסודרים בצנצנות פורמלין. אני, לעומת זאת, מציע לחשוב עליהם כעל אלטרנטיבות לגיטימיות.

בשלב הזה תעיר הקוראת הביקורתית כי הן האוטונומיסטים והן הטריטוריאליסטים נכשלו כתנועות פוליטיות; ברית שלום מעולם לא אחזה בכוח פוליטי. התשובה להערה הנכונה הזו היא שאין צורך לאמץ את האידיאולוגיות הללו כלשונן. ראוי, עם זאת, ללמוד מהן כי החשש שביטול דמותה היהודית של ישראל פירושו מסמוס הלאומיות היהודית הוא חסר בסיס. פוסט-ציונות אינה בהכרח פוסט-לאומיות ובוודאי שאינה ויתור א-פריורי על הלאום היהודי.

גם אם דובנוב או זנגוויל הם אך רוחות רפאים ערפיליות, אפשר לחשוב לרגע על מודל לאומי אלטרנטיבי ממשי לגמרי: תפוצת ארה"ב. לכאורה, מדובר ברעיון עוועים: התפוצה האמריקנית היא, או הייתה עד העשור האחרון, התומכת הגדולה והאוטומטית של ישראל והרעיון הציוני. מצד שני, הפער בין אמונת יהודי אמריקה בציונות ובין מימושה בפועל – דהיינו, עלייה – רחב ועמוק כאוקיינוס האטלנטי עצמו.

מצעד ההצדעה לישראל. אפשר להיות ציוני ולא לחיות בציון

האולטרא-ציונות של דור 67' האמריקני יכולה להיות דוחה ומקוממת, אבל היא מצביעה על תופעה זרה ליהודים הישראליים: מולטי-לאומיות. ג'רי הבר מה-Magnes Zionist מרבה להתלונן כי הליברלים היהודים ליברלים עד שזה מגיע לפלסטינים. הוא צודק כמובן, אבל דווקא הסתירות האינהרנטיות לעמדה האמריקנו-ציונית – היכולת לאהוב שתי ישויות לאומיות, רוך הלב כלפי המיעוטים בבית והשנאה כלפי המיעוטים בבית הלאומי, ההערצה לישראל וחוסר הרצון לגור בה – מראות כי אפשר להיות יהודי לאומי ופטריוט אמריקני ואפשר להיות ציוני ולא לחיות בציון; או במילים אחרות – אין שום קשר הכרחי בין לאומיות ואזרחות, ויותר מכך, הזדהות לאומית אינה חד-חד-ערכית; היא מודולארית. אני חושב שבאופן בלתי מכוון ציוני אמריקה מציעים, בעצם חייהם, מודל אלטרנטיבי לציונות; מודל שהוא בעייתי ורווי סתירות וצביעות לכל הדעות, אבל דווקא המורכבות שלו, וגועל הנפש שמתלווה אליה, הופכות אותו לריאלי הרבה יותר מכל מיני מודלים תיאורטיים וטהורים יותר הנרקחים בעזרת מלגות פוסט-דוקטורט יוקרתיות.

אינני מתכוון להפוך את הקיום האמריקנו-יהודי לאוטופיה. מדובר בקהילה המצויה במשבר עמוק, הן מבחינה דמוגרפית והן מבחינה פוליטית. צעירים יהודים רבים מוותרים על כל קשר משמעותי לדת ולתרבות היהודית. אלו שכן נשארים תחת כנפי היהדות חושבים מחדש על היחס שלהם לישראל, שהייתה הקוטב המגנטי שלפיו ניהלו הוריהם את חייהם הלאומיים. אבל המשבר הזה הוא הזדמנות טובה לרפורמציה. מי שנשאר יהודי אצל האמריקנים איננו כזה כברירת מחדל, בניגוד לישראלים. הם מבקשים שליהדותם יהיו תוכן ומשמעות. וככל שהם מתפכחים מן הנאמנות האוטומטית לישראל הם משחררים את עצמם מן הצורך להיות שחקני הספסל של הציונות ואת ישראל מן הצורך להוות בית-קיץ/עיר-מקלט ליהדות העולם.

פיטר ביינארט. משחררים את עצמם מן הצורך להיות שחקני הספסל של הציונות

מודלים אלטרנטיביים ללאומיות יהודית, כאלו שיכולים לשגשג במסגרת מדינית שאינה יהודית-דמוקרטית, אינם קיימים רק כתוכניות-מתאר עטורות הערות-שוליים; הם נחיו על ידי יהודים ברחבי אירופה, ואני מקווה שהצלחתי להראות כי הם עודם נחיים על ידי יהודי ארה"ב. אנחנו נזדקק לניסיון החיים הזה בבוא האפוקליפסה, כאשר הכוכב הציוני יתמוטט לתוך עצמו. כמובן, לאומיות מודולארית כזו טומנת בחיקה, או נושאת על גבה, מערך חדש של בעיות, פרדוקסים ונוירוזות. אבל אנו איננו מבקשים אוטופיה; רק את היכולת לבחור, עד כמה שניתן, את מערך הבעיות שממררות את חיינו.