איבדנו את הרצון לחיות ברפובליקה

אדישות. אדישות היא בעיה שהמומחים לפוליטיקה מתקשים להתמודד איתה. כל עוד ההמונים כועסים, אפילו אם הכעס שלהם מופנה למושא "הלא נכון", אפשר להסביר את זה. אבל אם הם נשארים בבית ולא עושים כלום, מה יש להגיד? לפעמים אומרים שאדישות היא מחאה, אבל זאת תשובה טאוטולוגית – הכול חייב להיות מחאה, אז גם האדישות היא מחאה. אם מישהו אדיש לפוליטיקה, זה אומר שהוא פשוט לא שם. הוא לא חלק מהסיפור הזה.

הבחירות לרשויות המקומיות הן דווקא מבחן טוב כדי להבין את הסובייקטים הפוליטיים בישראל. בבחירות הכלליות קצת יותר אנשים מצביעים, כנראה בגלל שהן נוגעות לעניינים של חרדה קיומית. מפחידים אותם שהערבים יהרגו אותם, אז הם הולכים להצביע למישהו חזק שיבלום את הערבים. אם חולדאי היה מאיים במלחמה נגד חולון אולי גם בתל אביב היתה יותר התגייסות. אבל בפועל בבחירות המקומיות אין איומים של ממש. לכן אנשים לא מצביעים.

חולשת הרצון. נכנסתי פעם לדירה עם עוד שתי שותפות. אחרי כשבועיים, אחת מהן קראה לי לשיחה ושאלה אותי אם אני מודע ל"בעיה שיש בדירה". חששתי שמדובר בחולדות, או בשכן מטורף. אבל התברר שהבעיה היא ש"אף אחד לא שוטף את הכלים בכיור". שאלתי אותה: אנחנו כאן, שניים מתוך שלושת הדיירים, וגם השותפה השלישית היא נחמדה. למה שלא נשטוף פשוט את הכלים? היא הביטה בי ברחמים. "זה מה שאתה חושב. אתה עדיין תמים. זה לא יקרה", היא אמרה. היא צדקה.

במושגים פוליטיים, הדיירים בדירה הזאת היו מנוכרים לעצמם. הם התייחסו לרצון שלהם כמשהו חיצוני להם. אבל אולי המצב הפוך דווקא. אנחנו מחוברים מדי לעצמנו. בשביל להיות פוליטיים אנחנו צריכים להיות מנוכרים לעצמנו, וזאת היכולת שאיבדנו.

נכון, היתה מחאה חברתית. בתור מטאפורה, המחאה החברתית היא כאילו השותפים בדירה היו עושים הפגנה נגד עצמם בנושא הזנחת הכלים בכיור.

מי זה "אתם". צריך להגיד את האמת: איבדנו את הרצון לחיות ברפובליקה. אנחנו כבר לא אזרחים. אנחנו לא מאמינים בטוב המשותף. אין כאן עניין של איזה "הם". האדישות דווקא חוצה גבולות של קבוצות. ובמוקדם או במאוחר זה יקרה גם ברמה הלאומית: כשהממשלה היא בסך הכול חברת אבטחה, זה לא ממש משנה מי יושב בממשלה. רוב האנשים לא אדישים בחיים הפרטיים שלהם (אם כי חלקם בהחלט כן). ברמת הגוף רובם (אם כי לא כולם) מגיבים לגירויים. אבל הם לא מדמיינים את הסיפור שלהם דרך החברה או המדינה. אפשר להגיד לאנשים: "תקשיבו, אם אתם לא תתארגנו שום דבר לא ישתנה". אבל זה לדבר לחלל הריק, כי אנשים לא מזהים את עצמם ב"אתם" הזה. הם בזים לזה, זה נשמע להם כמו זמזום. אם המנהיג מספיק כריזמטי, ומשכנע שהוא יכול לסחוף מספיק אנשים וליצור תנועה המונית, הם יחשבו איך הם יכולים להרוויח בבורסה מהתנועה ההמונית הזאת.

הסיבה להגירה. זאת בעיה של מצוקה נראטיבית, כפי שהגדיר זאת איתמר טהרלב. סביר שזאת גם אחת הסיבות שאנשים מהגרים, לא פחות מגודל החשבון בסופר: הגירה מאפשרת להם לחיות סיפור שבו הם או המשפחה שלהם לבד מול העולם, והסוף של הסיפור תלוי רק בהם (ובעולם, אבל על "העולם" אין לנו שליטה). הבעיה היא שאחרי כמה שנים, או שהם נכשלים או שהם מצליחים. אבל אם הם לא משתנים תוך כדי התהליך, ולא הופכים לחלק מקולקטיב אחר (למשל: השמאל הגרמני, הימין הגרמני) – הם נשארים לבד עם ההצלחה. נשאר להם רק לחכות למוות.

חיי היתוש. אי אפשר לדבר על פוליטיקה עם האנשים מסביבנו, כי הם לא סובייקטים פוליטיים. גם אנחנו מצליחים להיות סובייקטים פוליטיים רק במאמץ, בהשפעת איזה סופר אגו. אבל אם נתפוס מישהו ברחוב ונברר איתו מה הוא רוצה, נגלה יצור עם זיכרון של יתוש. כסובייקט, הוא נולד לפני יומיים, ויעלם בעוד שלושה. יש סובייקטים שנולדים ומתים לאורך מסיבה אחת בסוף השבוע. יש סובייקטים שזמן החיים שלהם הוא כזמן הכנה של פשטידת ברוקולי. אחר כך ייוולד סובייקט חדש, קצר ימים לא פחות, איפשהו, מתישהו.

זה לא כל כך נורא. גם חיים של יתוש יכולים להיות מרתקים. בתוך המחזורים הקצרים האלה יש לפעמים ריגושים לא קטנים. אבל יתושים לא חיים ברפובליקה.

ילדים. ילדים, כך אומרים, מעניקים משמעות לחיים. יש איזה סיפור ללוות, לדאוג לו. אולי, אבל אני מתקשה להאמין בזה כשאני רואה את האבות עם המבטים המרחפים באוויר כשהם הולכים עם הילדים שלהם לגינה הציבורית. רוב ההורים הם מנהלים של המשפחה. כמה אמהות מתעניינות בחוויית החיים של הילדים שלהן בגיל 14?

הטעות של הנאורות. ממילא, אנחנו טועים כשאנחנו חושבים שאנשים שואפים לאושר. זאת הטעות הראשונה של הנאורות, שהרומנטיקה זיהתה כבר לפני מאתיים שנה. איך זה קשור לבחירות המקומיות? כי מועמדים בבחירות מקומיות מבטיחים בעיקר שאם הם ייבחרו יהיה יותר טוב. וזה לא מה שאנשים רוצים. אומרים על המרקסיסטים שהם רוצים שיהיה יותר רע כדי שיהיה יותר טוב. רוב האנשים פשוט לא רוצים.

תחקירים. בעיתונות מדברים כבר שנים על הצורך בתחקירים. אבל כידוע, כשמפרסמים תחקיר מעט מאוד אנשים קוראים אותם. עכשיו, בעידן ראשי העיר המודחים-רצים-מנצחים, תחקיר עשוי בכלל לשחק לטובתו של הפוליטיקאי שנגדו הוא מופנה.

הזיות. אומרים שבשלב מסוים כשהגוף סובל והאיברים נמקים אנשים חולים שוקעים בהזיות ומרחפים בעולמות אחרים. אפשר להגיד שזה מה שקורה בישראל. אפשר לנסות להעיר אותם. אבל לא בטוח שזה יהיה לטובתם. אם כבר, עדיף אולי לחשוב איך להיכנס להם לתוך החלומות.

על התערוכה "איראן" ועל איראן באופן כללי

 יהושע סימון

התערוכה

לפתיחת התערוכה "איראן" בירקון 70 הגיע כתב גל"צ נחמד והכין כתבה על האירוע. כתגובה לדברים שנאמרו על ידי מארגני ופוקדי הפתיחה בכתבה , הוא הביא מדבריו של ח"כ דני דנון מהליכוד (שבין יתר הישגיו פירסם לאחרונה מאמר ב-USA TODAY נגד הדיון הציבורי בשאלת ההתקפה הישראלית האפשרית באיראן). אלה הדברים שאמר דנון לכתב התרבות של הצבא: "האיום האיראני הוא איום אמיתי. אי אפשר לטמון את הראש בחול. ולכן אומר לאותם אמנים, עם כל הכבוד, אולי אתם מבינים באמנות, בתרבות. אבל בענייני בטחון, אנא השאירו את זה לאנשי הבטחון לקבל את ההחלטות האלו".

את דבריו של דנון יש להבין במלוא חומרתם – בין רשלנות במקרה הטוב, להתרת דם במקרה הרע. כי מה שדנון אומר זה שאנחנו, אזרחיות ואזרחים, אלה שמחושבים על ידי "אנשי הבטחון" כ"נזק נלווה", לנו אין יכולת או זכות לדבר בעניין בו חיינו, חיי כולנו, מוטלים על הכף. אותו משטר שיוצא למלחמות בזבזניות תוך שהוא מפריט את טקסי הזכרון לחללים (אולי דרך טובה לממן מלחמות להבא היא לחייב באופן גורף נוכחות בטקסי יום הזיכרון ולגבות תשלום כניסה מופקע מכולם, עם הנחות סמליות למשפחות הנופלים), הוא משטר שאומר לאזרחיות ולאזרחים שאין להן מלה בעניין חישוביו שבהם הוא מבטיח לקפד את חייהם. מופקרים ללא מקלטים אפילו, אנחנו מנועים לפי הח"כ דנון מלהציל עצמנו מטבח בחסות מעשי הממשלה.

את תוכנית הפרטת המקלטים בישראל בצורת ממ"דים מטומטמים (מה עושה אדם בחדר ממ"ד אחרי ששרד התקפה? כשיפתח את הדלת, שמח על שניצל, הוא הרי יהיה תלוי באוויר 8 קומות מעל אדמת השכונה החרוכה בנתניה או ראשל"צ. כל שישאר לו הוא לגווע בצמא וברעב בחדר תלוי באוויר!) מפמפים בין היתר עם פרוייקט בשירות הקבלנים – תמ"א 38: בחסות הפחדה מרעידת אדמה (מודל קלאסי של צבירה פרימיטיבית שמראה כי לא הרבה השתנה מאז הספרדים הביאו את הגיהינום הקתולי לילידים בעולם החדש), הקבלנים "מחזקים" בניין כנגד הסכנה ומקבלים אחוזי בנייה מזורזים לקומות עליונות ופנטהאוזים בהם יסחרו – ממש ספר לימוד לצבירה תוך נישול.

הדמוקרטיה

אם נחזור לח"כ דנון, חייבים להודות שגם בעניין הנוכחי הוא כלל לא מקורי. אחד הדברים שמאפיינים את הדבר הזה שנקרא דמוקרטיה הוא הוצאה של הפוליטיקה מחיי היומיום. כאילו הפוליטיקה קורית אי-שם – במקום אחר. "אל תכניס פוליטיקה", "למה להיות פוליטי?" וכדומה, הם ביטויים להסכמה עם הפעולה הפוליטית המתמדת שבייסודה דה-פוליטיזציה של החיים. בתוך הדה-פוליטיזציה הזאת מתקיים מרחב כל כך מצומצם ועלוב של פוליטיקה, שהשאלות בתוכו מסתכמת בבחירות כמו – ערוץ 10 של רון לאודר או ישראל היום של שלדון אדלסון, האח הגדול של קשת או תחקירים של רז שכניק אצל נוני מוזס, שאול מופז או ציפי לבני; יש יותר בחירה בשאלה אם לאכול מצה מקמח לבן או מצה מקמח מלא.

עשור של פעילות בעולם האמנות המקומי ובמסגרות בינלאומיות גרמו לי להכיר בכך שאל מול הדבר הזה שנקרא דמוקרטיה, בהיות הפוליטיקה א-פוליטית, יותר ויותר הצעות פוליטיות ממשיות מוצאות מקלט באקדמיה ובעולם האמנות. בהיעדר מקום אחר, פרוייקטים שאפתניים שהם לא רק פוליטיים, אלא ממש עושים ודורשים להתערב בפוליטיקה, מוצאים מקלט בדיון אקדמי ובפעילות אמנותית.

את התערוכה "איראן" אפשר לראות גם לאור המציאות הפוליטית המוגבלת בתוכה אין מקום לרעיונות שהתערוכה מעלה. לכן אפשר רק להודות על כל תגובה, גם אם זו מופיעה רק בעמודי ובשעות שידור של בידור ותרבות – מסתבר שבלעדיהם אין כלל דיון פומבי מחוץ לקונצנזוס הצבאי. תערוכה פוליטית מציעה במקביל יחסים הווים עם המציאות הפוליטית והאסתטית ולא יחסי זכרון והיכרות מוקדמת; לא רק הנושא שעל הפרק דחוף היות שהוא קורה עכשיו, אלא גם המצע האסתטי מתעקש על הרגע, על כל הטעם החדש והרע שלו.

ככל שהתגובות במסגרות תרבותיות מושכות יותר תשומת לב, כך טוב יותר, ומבחינה זו הביקורת על התערוכה מאת גליה יהב – רצף אינטנסיבי של קטילות בטורים גבוהים – פועלת באופן הזה. זכור לי למשל איך כשראתה אור האסופה "לצאת!" נגד הגרניקה בעזה בדצמבר 2008, מדור ספרותי זיכה אותה בביקורת שהיא לא יותר מהגהה נוקדנית.

המתחים הפנימיים שלא ניתן לגשר עליהם מביאים את השלטון להשתמש תדיר באויב חיצוני. כך, התשובה למהפכת ההפרטה, למונופולים שהם התוצאה של מה שנקרא תחרות, לבעיית הדיור באיזור המאוכלס ביותר במדינה והיחיד עם מקורות הכנסה, לדור שסובל מכישורי יתר בתוך שוק עבודה פרימיטיבי, למציצת החיים בידי ההון, לאלימות הגזענית של השלטון – אלה ועוד דרישות שיכולות עוד לצאת מתוך מה שהתחיל בקיץ האחרון, לכל אלה התשובה אחת – תוכנית תקיפה הרפתקנית אל עבר רמות פרס. את הקריאה מהקיץ האחרון ששמה את ראש הממשלה הישראלי בשורה אחת עם עריצים מתנדנדים מהאיזור – "אסד, מובארק, ביבי נתניהו", יש להבין לא רק כהפללה של שלטון מקומי לא לגיטימי, אלא גם כתיאור של ברית ממש בין משטרים – אסד, מובארק, ביבי נתניהו. אבל, השימוש באויב חיצוני לא מצליח לגשר על המתחים אלא רק משמר רגעית את מראית העין של איזון המתחים. למעשה, לאורך זמן, האיום החיצוני מצטרף לרצף המתחים הפנימיים החופפים ולכוחות הסותרים, כך שהיום אנחנו נתונים במצב פרדוקסלי מדהים לנוכח המשטר הנוכחי.

אפילוג / תקציר מנהלים

אחד הנושאים שעלו בשיחות סביב אפשרות של תגובה איראנית להתקפה ישראלית, היא הסכנה להמשך החיים במרכז הארץ. אומרים שלעומת התל אביבים, המתנחלים חסינים. אלה, היושבים בקרבת ובתוך אוכלוסייה פלסטינית, נהנים ממגן אנושי שאותו אחמדינג'אד כביכול לא מעוניין לתקוף – העם הפלסטיני. שמעתי אפילו דרישה שבעניינים של אפשרות תקיפה באיראן, לחברי ממשלה מתנחלים ותושבי ירושלים לא תהיה זכות הצבעה מאחר והם מוגנים ולא יפגעו מתוצאותיה.

כשמפרשים את הדרישה הזאת מבינים שהדרך הטובה ביותר בשביל כל הישראלים להתמודד עם האיום האירני היא זכות שיבה מלאה לפליטים הפלסטינים. בהיותם מגן אנושי מהתקפה אירנית אפשרית, רק זכות השיבה של כולם לגבולות 48' תאפשר הגנה מלאה על כל הישראלים. כך, ניתן רטרואקטיבית להכריז על כולם כאזרחים ומיד לדרוש מהם, בכפוף לתקנות הצבא, לשוב לארץ במעין צו 8. בהמשך למדיניות מראשית המדינה, דפוסים של פיזור אוכלוסייה יופעלו בתחילת תהליך הקליטה על מנת לפזר את הפליטים הפלסטינים השבים באופן שיוויוני ברחבי הארץ. לזה אפשר להוסיף תוכנית אופרטיבית נוספת; למעשה ניתן ליישב את הפליטים הפלסטינים, הבנים החוזרים, בעזרת תמ"א 38 – אישורי בזק לבניית שתי קומות עליונות ופנטהאוז בכל בניין בארץ יישבו במהרה את הישראלים החדשים – הפליטים הפלסטינים. אל מול המלחמה המתחרחרת, מתברר שהדרך היחידה להציל את חייהם של הישראלים היא זכות השיבה. זו הדרך היחידה שלנו לשרוד.

הדימויים: גיא ברילר, הטיל נמרוד; רועי רוזן, צא (וידאו); חיה רוקין, להרוג את השמש , שלוש יריות שלוש דקות בשקיעה (וידאו); שחר פרדי כסלו, רטייה כפולה

לקראת קמפיין הבחירות של המפלגה הדו-לאומית

איתמר מן

1.

זמן קצר אחרי שגל קרא כאן להקמתה של מפלגה דו-לאומית, וח"כ טאלב א-סנע מסיעת רע"ם-תע"ל יצא בהודעה שיגיש למפלגתו הצעה לתיקון המצע ברוח זו. בין אם יאושרו התיקונים ובין אם לא, עוד לא ברור איך תיראה המפלגה. אני מקווה שח"כ א-סנע הוא רק סנונית ראשונה, ובקרוב נראה דומינו של מפלגות, בשמאל ובימין, שיציעו גרסאות שונות ומגוונות של הרעיון הזה. נדמה לי כרגע שעדיף שמפלגה דו-לאומית כזו תהיה גוף חדש, נגיד בראשותו של חסן ג'בארין, אם היה מסכים.

הכותרת בוואלה מהרה להכריז: "בניגוד לחוק יסוד." הכוונה לסעיף 7א(א) לחוק יסוד: הכנסת, שקובע כי "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת.. אם יש במטרותיה… (1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית."

אבל הקביעה הזו ממש לא נכונה. כי אם עד עכשיו פרש בית המשפט העליון בצמצום את הדרישה של סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, והגן על אפשרותן של מפלגות שאינן גזעניות במוצהר להתמודד בבחירות, ברור לגמרי שמפלגה דו-לאומית תעמוד בדרישות הסעיף. דו-לאומיות, מעצם הגדרתה, היא תפיסה שאמורה לתת ביטוי ללאומיות יהודית, לצד לאומיות פלסטינית. במלים אחרות, מפלגה כזו לא תשלול מדינה יהודית ודמוקרטית, אלא תקרא להקמתה של מדינה יהודית, דמוקרטית, ופלסטינית, בכל סדר שתרצו.

אפשר אפילו להרחיק לכת ולומר שמה שהולך ומתחוור כרגע זה שמפלגות דו-לאומיות – לפחות כל עוד מדינה פלסטינית אינה נראית באופק – הן הסוג היחיד של המפלגות שיכול לעמוד בדרישות הסעיף. כמובן, לא מבחינת הדרישה ל"יהודית", אלא מבחינת הדרישה ל"דמוקרטית". ואני רוצה להסביר את זה דרך עמדות שהשמיעה לאחרונה חתנית פרס ישראל, הפרופ' רות גביזון.
   

 

2.

לא רק טאלב א-סנע חושב כעת על דו-לאומיות, גם  גביזון עסוקה באותן הסוגיות. בשבוע שעבר הגיעה לסדנת זכויות האדם בבית הספר למשפטים של ייל, על מנת לדבר על "פתרון המדינה האחת". בטיוטה שהגישה מפנה גביזון בין היתר לספרו של עלי אבו-נימה, שלאחרונה התפרסם עליו גם מאמר מעניין במגזין היהודי-אמריקאי המקוון The Jewish Forward. בין היתר, מסבירה גביזון שיש אפילו כמה יהודים ישראלים שהתחילו לתמוך ברעיון של מדינה אחת, מתוך מחשבה שהסיכויים לכך שבסופו של יום הוא יתממש הם גבוהים, ומוטב שיקבלו את פניו בדרכי שלום ונועם.

בחלק האנליטי של הטיוטה הבחינה המשפטנית הוותיקה בין שלוש תפיסות עולם שצריכות, לדעתה, לעמוד בבסיסו של כל דיון פוליטי: ליברליזם, דמוקרטיה וזכויות אדם. אלא שבמסגרת אף אחת מתפיסות העולם כשלעצמן אין סיבה להתנגד למדינה אחת יהודית-פלסטינית. צריך אפוא לדעתה למצוא מקור אחר, פוליטי, להתנגדות. אם הבנתי אותה נכון, שתי ההתנגדויות שלה הן שמדינה כזו לא תוכל לספק ביטחון לאזרחיה, ושאף אחד מ"הצדדים" בעצם לא רוצה בה. מפלגה דו-לאומית היא, פוטנציאלית, התשובה הכי טובה לשתי ההתנגדויות של גביזון.

גביזון מסמנת משבר באידיאולוגיה של "שתי מדינות". בשלב זה, היא סבורה, ספק אם אפשר יהיה להגיע להסדר עם הפלסטינים. הטיוטה שלה מנסה להתמודד עם אתגר: מדינה ליברלית, דמוקרטית, המגנה על זכויות אדם, צריכה בעקרון להעניק לכל האוכלוסיה תחת שליטתה זכויות לייצוג פוליטי, ולכן במקרה שלנו, גם לפלסטינים בשטחים. בהנחה שהסדר שבו יש לפלסטינים זכויות פוליטיות משלהם אינו בהישג יד, כיצד ניתן לשמור על מדינה דמוקרטית מבלי להעניק זכויות פוליטיות בישראל לפלסטינים המתגוררים בשטחים?

נדמה לי שלפחות בגרסה הקיימת, פרופ' גביזון אינה מצליחה להתמודד עם האתגר. גם אם שלוש תפיסות העולם אינן יכולות להחליף סדר יום פוליטי (ואני מסכים לכך), הן כן מתיימרות לומר מה אסור בשום פנים ואופן לכל סדר יום פוליטי לכלול. ציווי אחד כזה, הוא לא להחזיק אוכלוסיה אזרחית תחת שליטה קבועה בלא זכויות פוליטיות. נחזור אפוא רגע חזרה לדרישות של סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת. לפי הניתוח הזה, מצע מפלגתי ששולל זכויות פוליטיות מפלסטינים עד שתהיה להם מדינה משלהם – נפרדת או במסגרת דו-לאומית – הוא מצע ששולל את אופיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. במלים אחרות, לא ניתן להתנגד להענקת זכות בחירה לפלסטינים במסגרת הדרישות של חוק היסוד.

3.

בעניין הטענה שאין מי שרוצה מדינה דו-לאומית, לא ברור לי אם זו טענה נכונה. מעבר לשאלה האמפירית, מה שמאשפר לה להישמע הוא שלמרות ההצעה של א-סנע, אין בינתיים מסגרת פוליטית מאורגנת שפועלת למען המטרה הזו, ובגלל זה חשובה מפלגה דו-לאומית. כדי לנסות לברר מהן האפשרוית של מפלגה כזו לפעול, אני רוצה לפנות רגע לסעיפי חוק המפלגות. אני מתנצל על כך, אבל נראה לי שהמסקנות מעניינות, וזה שווה את זה.

חשוב שמפלגה כזו לא רק תקרא להסדר דו-לאומי, אלא שגם תהיה מורכבת מרשימה שמייצגת – או שלפחות שואפת לייצג – את כל האוכלוסייה הרלבנטית. יכול להיות שזה מפתיע, אבל קריאה מילולית של חוק המפלגות מתירה באופן עקרוני לפלסטיניות שאינן אזרחיות מדינת ישראל להיות חברות במפלגה הזו, ולבחור במסגרת מוסדותיה את הנציגים של המפלגה לכנסת.

אפשר לקרוא את סעיפי חוק המפלגות ולחשוב שנדרשת אזרחות ישראלית על מנת להיות חבר/ה במפלגה. למשל, לפי סעיף 2 "מאה בני אדם או יותר, שהם אזרחי ישראל בגירים ותושביה, רשאים לייסד מפלגה על ידי רישומה בפנקס המפלגות".  סעיף 6  קובע ש"כל אזרח ישראל בגיר שהוא תושב הארץ רשאי להתנגד לרישום מפלגה". וסע' 20(א) אומר ש"אזרח ישראל כשמלאו לו 17 שנים והוא תושב הארץ, המקיים את התנאים שנקבעו בתקנון לחברות במפלגה, רשאי להיות חבר במפלגה, ובלבד שאינו חבר במפלגה אחרת." לכאורה, שלושה סעיפים שמלמדים על כך שמפלגה ישראלית היא גוף שהחברים בו יכולים להיות אך ורק אזרחי ישראל.

אבל החוק לא מחייב חברי מפלגה להיות אזרחים. סע' 1 מגדיר: "מפלגה – חבר בני-אדם שהתאגדו כדי לקדם בדרך חוקית מטרות מדיניות או חברתיות ולהביא לייצוגם בכנסת על-ידי נבחרים". "בני אדם" ולא "אזרחים" – בניגוד לסעיפים למעלה בהם הזכויות מוגבלות לאזרחים בלבד. אין לי מושג אם יש בארץ מפלגות עם חברים שאינם אזרחים, אבל לפי החוק, אין סיבה לחשוב שלא.

אז נכון שצריך מאה אזרחים כדי לרשום מפלגה דו-לאומית (דבר אפשרי), ושפלסטינים מהשטחים ומעזה לא יוכלו לרשום התנגדויות. זה נראה לי בסדר בינתיים. אפשר לחשוב אולי שדווקא בסעיף 20 טמונה הבעיה. הסעיף מתיר לאזרחים להיות חברים במפלגות, ומכאן אפשר אולי להסיק שמי שאינם אזרחים אינם רשאים להיות חברים במפלגות. אבל  במבנה של החוק הסעיף מגיע מאוחר יחסית, ומה שהוא נועד לעשות זה להבחין בין אזרחים בני 17 לבין בוגרים. אבל גם אם הקריאה המילולית הזו אינה משכנעת לדעתכם, זה לא סוף הסיפור.

מעבר להתנגדויות הנוגעות לנוסח החוק, יכולה כמובן להיות גם התנגדות עקרונית יותר: מפלגה היא גוף שנועד לייצג את הקהילה הפוליטית, ואין סיבה שמי שאיננה חברה בקהילה הפוליטית תוכל לעצב מפלגה שכל מטרתה היא לשנות את הגדרתה של אותה קהילה. אבל זה דווקא היופי ברעיון הזה, שמשכפל את מבנה הכוח כפי שהוא קיים כעת – אבל הופך אותו לבעיה. הפלסטינים בשטחים הרי כן חברים בקהילה הפוליטית הרלוונטית, לפחות ככל שהשאלה היא איזו קהילה פוליטית יכולה לעשות הבדל בחיים שלהם. במובן הזה, טעות לחשוב שמפלגה דומה צריכה לקום ברשות הפלסטינית ולרוץ לפרלמנט הפלסטיני. רעיון כזה רק ישחזר אשליה של סימטריה, כאשר המונופול על השימוש באלימות נמצא אך ורק בידיה של ישראל. כל פעילות פוליטית צריכה להתייחס אליו.

בהנחה שזה המצב, הניתוח המילולי של החוק הוא באמת לא העניין החשוב ביותר. גם אם לא היה החוק נוקט בשתי מלים שונות "בני אדם" ו"אזרחים", אפשר היה לקבוע בתקנון המפלגה שרשימת חבריה לכנסת נקבעת על ידי גוף אחר, שבו יתקיים ייצוג דו-לאומי מלא. בסופו של דבר, התוצאה היא אותה התוצאה: אם תהיה מתישהו מפלגה דו-לאומית היא תוכל לייצג את כולם. כמובן שזה לא יהיה ייצוג דמוקרטי, כי חלק (אני מקווה שחלק גדול) מחבריה לא יוכלו לבחור או להבחר ביום הבחירות. ועדיין, זו התחלה טובה.

4.

אפשר אפילו ללכת רחוק ולהפוך את הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית למשהו פתוח עוד יותר, שיכלול פליטים פלסטינים שנמצאים בבגדאד או בטורונטו וסבתות יהודיות בלוס אנג'לס או איסטנבול. כך, כל מי שהמדינה העתידית תשאף לייצג אותה, תוכל כבר עכשיו להשתתף בדו-לאומיות מעשית. חשבו על סוג של אאוטסורסינג של הפוליטיקה. האיחוד האירופי (שאמנם לא נמצא כרגע בשיאו אך בינתיים שורד), למד אותנו שיכולים להיות לכך גם יתרונות. כך, כמו שהפוליטיקאים ברומא מאשימים את בריסל בכל פעם שהם צריכים ליישם מדיניות לא-פופולרית, יוכלו נציגי המפלגה בכנסת להפנות אצבע מאשימה החוצה. הם יראו את עצמם כבאי כוחה של קהילה לא-טריטוריאלית שמתכנסת אחת לשנה במלון ארבעה כוכבים; או בהעדר תקציב, קהילה וירטואלית שעורכת פגישות סקייפ אד-הוק.

5.

החשש הביטחוני של גביזון לא שכנע את כל המאזינים. שני פרופסורים בכירים בקשו להבהיר לה שכל חשש כזה יכול להיות לגיטימי רק בגבולות שלוש תפיסות העולם עליהן הצביעה: "אחרת אנחנו בעולם של הובס." אבל צריך להתייחס לחשש הזה בכבוד. אם תהיה אי פעם מדינה דו-לאומית, אפשר אפילו להניח שיתממש. אין סיבה לחשוב שלא תהיה אלימות על רקע לאומני או דתי. החברה שתיווצר תהיה מעמדית באופן קיצוני אפילו יותר מעכשיו, דבר שיוביל כנראה לעלייה בפשיעה פלילית. בארה"ב הובילה הדה-סגרגציה לכליאה מסיבית של גברים שחורים, ולא בטוח שכליאה המונית עוד יותר ממה שיש עכשיו של פלסטינים היא דבר רצוי – אפילו אם יחד עמה יגיעו זכויות פוליטיות. גם דרום-אפריקה היא כמובן דוגמה רלבנטית.

הליברליזם מניח שזה סיכון ששווה, ואפילו חובה לקחת אותו: שלילת חירות ממי שהורשעו או נחשדו בעבירה היא מותרת, בעוד ששלילת חירויות פוליטיות על בסיס קבוצתי היא אסורה. מי שמגדיר עצמו ליברלי, לא אומר – לפחות לא בקול רם – שמוטב היה לו הייתה דרום אפריקה משמרת את שלטון האפרטהייד, כדי למנוע את גל הפשיעה. אבל אם התשובה העקרונית הזו לא עושה את העבודה, אפשר לענות על השאלה גם בצורה פרגמטית ולשאול באיזה מצב צפויה כלכלת האלימות להיות בזבזנית יותר: מדינה דו-לאומית, או מדינה ששולטת באופן בלתי מוגבל בזמן באוכלוסיה אזרחית חסרת זכויות. בכל מקרה, מה שחשוב הוא לענות על השאלה הזו, ולא לדבר באמצעותה על משהו אחר.

אבל התשובה הטובה ביותר להתנגדות של גביזון לאור האפשרות לאלימות, היא להציע לה להצטרף למפלגה דו-לאומית. אם דו-לאומיות מעשית במסגרת מפלגתית תצליח עוד לפני כל כינון אפשרי של הסדרים מדיניים חדשים, תהיה בכך הוכחה נוספת – למי שעדיין לא מאמינה – שקיימת פוליטיקה משותפת, מעל ומעבר לאלימות. במלים אחרות, מדינה כזו תוכל לעבוד. לפחות, טוב יותר מעכשיו.

 

חשיפה: כך ייראה העולם אחרי סוף ההיסטוריה

אני רוצה לברוח. אני לא יכול לחשוב על שום דבר טוב יותר מאשר לברוח. באחד הפולמוסים שהיו כאן בחודשים האחרונים על שאלות הייצוג, הצעתי הצעה כלשהי כדי להתגבר על הבעיה – במקרה זה, את אופציית המין השלישי. בתגובה  מישהי האשימה אותי שאני מנסה "להתחמק מהמתח". אחר כך האשים אותי מישהו אחר שאני "לא מסתכל במציאות בעיניים מפוקחות", שאני "מתנתק".

אפשר לדרוש כל מיני דרישות פוליטיות, וכל הדרישות עשויות להיות לגיטימיות, מלבד דרישה אחת לא אוכל לקבל על עצמי: הדרישה להתמודד כמו גבר ולא לברוח. כל העניין, בעיניי, הוא לא להתמודד כמו גבר. לא ברור אם יש לי זכות לדבר, אבל יש לי זכות לשתוק, אם אני רוצה לשתוק; יש לי זכות לא לענות, לא להביע את דעתי על נושאים מסוימים, ולהתעלם מנושאים אחרים, להתאבד או להמשיך לחיות.

אבל אני לא רוצה לברוח לשום מקום אחר, או לשום ארץ אחרת. לא רק כי אני לא יכול, אלא כי הבעיות לא נמצאות בשום מקום ספציפי. אפשר לברוח לברלין או לג'ייפור, והכול יישאר באותו מקום. אני רוצה לברוח לעולם שלא קיים, לעולם שאי אפשר לדמיין, כי הכול בו שונה לגמרי – העולם הבא, העולם שאחרי הקפיטליזם. אני רוצה לברוח לעולם הקודם, זה שלפני המבול, כלומר העולם הבא, זה שאחרי הקטסטרופה.

אני מניח שכאן נחוץ הסבר.

באופן כללי, אני לגמרי מסכים עם הטענה שנכון הרבה יותר להתחיל בהקמת העולם האחר, מאשר להיאבק בעולם הנוכחי, בתוך הזירות שהוא כופה עלינו. גם במחאה החברתית של הקיץ, האמנתי שיש פחות חשיבות למאבק נגד המדינה הקיימת, ויותר חשיבות ליצירה של רפובליקה חדשה. הבעיה היא שמעט אנשים יודעים לתאר באופן משכנע איך ייראה העולם שאחרי הקפיטליזם. המשפט "קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר לדמיין את סוף הקפיטליזם" הפך בתקופתנו לאמירה נדושה. מצד שני, בלי לדמיין את העולם שאחרי הקפיטליזם קשה לשכנע אנשים להאמין ש"עולם אחר הוא אפשרי".

אני חושב שבמרחבים האוטונומיים שנוצרו במקומות שונים במחאות של השנה האחרונה אפשר היה למצוא רמזים מטרימים לעולם שאחרי הקפיטליזם. ועם זאת, אלה היו רק רמזים. בשנים האחרונות, על רקע משבר העולמי, מתפרסמים כל מיני ספרים שמנסים לתאר את השיטה הכלכלית והפוליטית הבאה. אבל כשמסתכלים בספרים האלה, כמעט תמיד מתאכזבים. לאורך 90 מהספר מאופיינת תמיד השיטה העכשווית, והגורמים שמאיימים עליה. רק בעמודים האחרונים יש לפעמים צל חיוור של ניחוש על דמות העולם הבא. יותר מכך: גם כל ספרי המדע הבידיוני שמתיימרים לתאר חברה עתידנית מצליחים לדמיין בסך הכול את החברה העכשווית, עם כמה קישוטים ביוֹנִיים. סופרי מדע בדיוני לא מבינים בדיאלקטיקה היסטורית.

אני מכיר טקסט אחד ויחיד שמצליח לתאר עולם שונה לגמרי. הטקסט הזה הוא ספר בראשית, וגם זה רק בקטע הקצר שבין הגירוש מגן עדן למבול, כלומר בערך מפרק ד' לפרק ו'. זו התקופה שקרויה באופן מסורתי "העולם הראשון", העולם שהתקיים לפני המבול.

הייתי רוצה להתבונן בעולם הקדום הזה, ולנסות ללמוד ממנו איך ייראה העולם העתידי שיקום כנראה עוד בחיינו. במלים אחרות: אילו מרכיבים צריכים להיות בעולם הבא, כדי שהוא יהיה העולם הבא, ולא וריאציה נוספת על העולם שלנו.

אנשים עשויים כעת לחשוב שאני נודד שוב להגיגים תיאולוגיים תלושים. אבל אני מבקש מכם להתייחס רגע ברצינות למה שאכתוב כאן – לא צריך "להאמין בתנ"ך" בשביל זה. גם אם התנ"ך הוא לא אמיתי, מחבר התנ"ך הצליח לתאר באופן פלאי, אפילו בלתי ניתן להסבר, עולם שונה לגמרי. העולם שהוא מתאר קשור מצד אחד לעולם שלנו (יש בו חיות ובני אדם שחיים ומתים ועושים מעשים טובים ורעים) ומצד שני הוא שונה לגמרי, מכיוון שהכללים שעל פיהם הוא מתפתח הם שונים לגמרי מאלה שאנחנו מכירים.

כי כמו שאראה תיכף, המבול לא רק הרג את רובו המוחלט של המין האנושי, אלא שינה לגמרי את כללי היסוד של העולם. הוא שבר היסטורי מסוג שאנחנו לא מכירים. רובנו נולדנו בעולם שאחרי המלחמה, אבל כולנו נולדנו בעולם שאחרי המבול. חלקנו, לעומת זאת, נמות בעולם אחר. העולם שלפני המבול יכול לשמש לדעתי תמונת ראי לעולם שאחרי המבול הבא.

אני מזהה בעולם הטרום-מבולי ארבעה מאפיינים מהותיים שמבדילים אותו מהעולם שלנו:

א. אנשים חיים אלף שנה. אנחנו חיים בתודעה מוזרה. מצד אחד, נראה שהסוף מעולם לא היה קרוב יותר. קטסטרופה מסוג כלשהו – סביבתית, גרעינית או פוליטית – שתגרום למוות המוני נראית בלתי נמנעת בטווח הבינוני. מצד שני, אומרים שהאיש הראשון שיחיה עד גיל 200, כמו לובסטר, כבר נולד. החיים המתארכים הם גם אחד הגורמים המשמעותיים הגורמים לקריסת הקפיטליזם – ראו משבר גיל הפנסיה.

מבחינה זו, החיים שלנו מתחילים להידמות לאלה של מתושלח, שחי 969 שנה, או של בני תקופתו שחיו לא הרבה פחות. כמו אדם הראשון, אנחנו עשויים לעשות ילדים גם בגיל 130.

אין הכרח שאחרי קריסת הציוויליזציה חייהם של בני האדם יהיו "solitary, poor, nasty, brutish, and short", כפי שתיאר הובס את המצב הטבעי. יכול להיות שתרופות מאריכות חיים יומצאו לפני כן או תוך כדי. אנשים בני 600 יימצאו בכל מקום. ממילא, לגיל תהיה פחות משמעות כי לא תהיה היסטוריה.

אנשים שחיים אלף שנה חיים בעולם שונה לגמרי מזה שלנו. האדם, כמו שהוא מוכר לנו, הוא יצור שהמוות נוכח בחייו. גם הכלכלה, כפי שמלמד מרקס, מבוססת על הרעיון שהזמן הוא מוגבל, ואנשים מקבלים שכר לפי החלק מהחיים שהם מוכנים להקריב למען העבודה.

מתושלח נולד שבעה דורות אחרי אדם, 687 שנים אחרי הבריאה. ועם זאת, הוא הספיק לחיות יותר ממאתיים שנה יחד עם אדם הראשון. אנחנו לא נחיה בתקופה שאחרי הקפיטליזם, אלא את התקופה שאחרי הקפיטליזם. נחיה את כולה, אלא אם מישהו יהרוג אותנו. המשמעות היא שיהיה הרבה יותר מסוכן לחצות את הכביש – לאורך 800 שנות חיים, יש סיכוי גדול פי עשרה להידרס. אבל בעולם שאחרי הקפיטליזם גם לא יהיו לאנשים מכוניות – כולם יסעו בתחבורה ציבורית (תיבת נח).

ב. אין היסטוריה. אחד הרעיונות המושמצים ביותר בכל צורה של מחשבה אוטופית הוא הרעיון של קץ ההיסטוריה. במרקסיזם, למשל, קוראים לזה "חברה חסרת מעמדות" – כלומר נטולת  קונפליקטים חברתיים. לרובנו זה נשמע כמו בדיחה: עולם שבו כל הבעיות נפתרו, ואנשים פשוט חיים בשלווה נטולת פגמים, נשמע בלתי אפשרי וגם משעמם.
אבל עולם מחוץ להיסטוריה לא חייב להיות עולם סטאטי. המשמעות של עולם כזה היא פשוט שהוא שאינו מתנהל בהתאם למה שאנחנו מכירים בתור "חוקיות היסטורית", כלומר חץ הזמן לא חל עליו.
הכלל העיקרי של החוקיות ההיסטורית המוכרת לנו הוא הקידמה. גם אם ננסה להיות פוסט-מודרניסטים אדוקים, נמצא שאנחנו עדיין מאמינים בקדמה במידה כזו או אחרת. אנחנו עדיין מניחים שהטכנולוגיה הולכת ומשתפרת, שאנחנו יודעים היום יותר מאשר בעבר, ושרעיונות פוליטיים ותרבותיים מסוימים הם "מיושנים". ובעיקר, בלתי נסבל בעינינו לחשוב שהעולם מידרדר, שהדמוקרטיה נשחקת ושזכויותינו מתמעטות.

בעולם שלפני המבול לא היתה קידמה. התנועה בזמן היתה דו-כיוונית, ואולי כאוטית לגמרי. הדורות הראשונים שאחרי אדם הראשון ידעו כבר הכול, או ידעו דברים שהדורות האחרונים לא יודעים. אדם וחווה לא היו אנשי מערות. וכך גם הצאצאים שלהם – יובל כבר ידע לנגן, כלומר שלט באמנויות היפות, ותובל קין כבר פיתח את הנפחות, כלומר שלט בטכנולוגיה. העולם הראשון ניצב בפסגת ההתפתחות כמעט מראשיתו. יש שיטענו שהוא הידרדר משם, אבל סביר יותר שמושגים של הידרדרות והתפתחות לא היו רלוונטיים.

במה זה דומה לעולם שיבוא אחרינו?

העולם שיבוא אחרינו לא יבוא מעצמו. הוא יבוא אחרי שהעולם שלנו יחטוף מהלומה, כלומר אחרי שהציוויליזציה שלנו תקרוס. הציוויליזציה תקרוס, אבל חלק משמעותי מהאנושות ישרוד, מן הסתם – שרדנו כבר בתנאים קשים למדיי, למשל באירופה של תקופת הקרח.

על כל פנים, לאנשים בעולם שאחרי סוף העולם (כלומר אנחנו, כי זה יקרה בקרוב) יהיה יחס מורכב לעולם הקודם. מצד אחד, הם יהיו מאושרים מהשחרור, מהחופש שמעניקה ההתפרקות הכללית של כל המוסדות המדכאים. מצד שני, ברור שהרבה דברים שקיימים בעולם שלנו לא יהיו קיימים בעולם ההוא. הילדים שלנו יידעו שההורים שלהם ידעו דברים שהם לא יודעים.

בד בבד, אין שום הכרח שהעולם שאחרי הקריסה יהיה ברברי ואפל, כמו זה שמתואר למשל ב"הדרך" של קורמאק מקראתי. אין סיבה שנחזור לאיזשהו "מצב טבעי", ברברי של מלחמת הכול בכל, כי חלק מהטכנולוגיות ישרדו, וטכנולוגיות אחרות ייווצרו. העולם יהיה פרגמנטרי. במקומות מסוימים אנשים ינסו ויצליחו לשמר חלק מהמבנה של העולם הנוכחי, במין איים אנכרוניסטיים. במקומות אחרים הוא יוחלף במבנה אחר לגמרי, למשל בולו'בולו.

בעולם שלנו קורים כל הזמן דברים חדשים, אבל גם שום דבר הוא לא חדש, כי גם היחסים בין הישן לחדש נקבעים לפי חוקיות מוכרת. אנשים בעלי חושים חדים יכולים לחזות את הטרנד הבא – למשל מה יבוא אחרי משקפי ההיפסטר. בעולם האחר לגמרי, החדש הוא חדש לגמרי. ההתרחשויות קורות בסדר שעשוי להיראות לנו שרירותי ואקראי. כדי להבין את הסדר הזה, נצטרך כנראה לחיות בעולם האחר.

ברור שלעובדה שאין קידמה יש עוד המון משמעויות. כשאין קידמה גם אין אנשים "מודרניים" ואנשים "פרימיטיביים", ולכן למעשה אין קולוניאליזם במובן המוכר לנו. אין גם אוריינטליזם: גן עדן נמצא במזרח, משמע שהמזרח הוא המקום שממנו יצאו הקומוניסטים הראשונים והשתלטו על אירופה. בעולם של ספר בראשית, המזרח כובש את המערב. זה קורה כבר עכשיו, כשהסינים וההודים קונים את ספרד ואת ארה"ב.

למעשה, החוקים של ההיסטוריה כבר התחילו להשתנות. אבל יש אנשים שמסרבים לראות את זה, ומדברים בקלישאות שמאלניות שהיו נכונות ללפני 15 שנה. זה דומה לאותם קומוניסטים שנאבקו למען סולידריות עם ברה"מ גם אחרי כשברה"מ כבר התפרקה.

ג. אין פוליטיקה. כלומר אין פוליטיקה במובן שאנחנו מכירים. קין בנה עיר, אבל איש לא טען שהוא בנה מדינה. שנאמר: "ומאלה נפרדו הגויים בארץ אחר המבול" (בראשית י ל"ב).

בעולם שאין בו היסטוריה, קל יותר לדמיין שגם אין מדינות. אני מניח שאנשים לא יסכימו לצאת למלחמה, כי היה להם המון מה להפסיד: מאות שנים של חיים. כשאתה חי 800 שנה ויוצא למלחמה כל כמה עשורים כמעט בטוח שתמות באחת מהן. בנוסף, כיוון שרוב תושבי העולם הראשון הכירו את אדם הראשון כמעט באופן אישי, הם ידעו שלכולנו יש מקור אחד. אנשי העולם הראשון חיו באימפריה עולמית אחת, שבשל כך אין משמעות להיותה אימפריה. אבל יש סוגים שונים של שחקנים: יש בני אדם ויש בני אלוהים, יש בני קין ויש בני אנוש.

נכתב כאן כבר שאחרי הקטסטרופה אין פוליטיקה. הפוליטיקה נועדה למנוע את הקטסטרופה, ומרגע שהקטסטרופה כבר התרחשה היא חסרת משמעות.

אגב, אין גם יהודים. אדם הראשון לא היה יהודי. יהודים זה המצאה של אחרי המבול.

ד. יחסים מוזרים עם העולם שמעבר. בתנ"ך, העולם שלפני המבול מתואר בקיצור רב, ורוב התיאור מורכב מרשימות יוחסין. עם זאת, לכמה אנשים שם קורים דברים מוזרים. כולנו יודעים מה קרה לחנוך, אביו של מתושלח. ביחס לבנו ולבני תקופתו – חנוך חי מעט מאוד זמן – 365 שנה בסך הכול. אבל זאת לא מכיוון שמת, אלא, ככתוב: "ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו האלוהים" (בראשית ה כ"ד).

בפרק שאחרי זה בא הסיפור האניגמטי על בני האלוהים שבאו אל בנות האדם. כאן לא המקום להתייחס לשלל הפרשנויות בנושא. בהקשר הנוכחי, אפשר לראות ברעיון של יחסי גומלין בין בני אדם לבני אלוהים ביטוי לאחרות המוחלטת של העולם הראשון. אין כאן דת או פולחן מהסוג המשעמם שנולד אחרי אברהם, כלומר שהיהודים הביאו לעולם. אין אל שאפשר לרצות אותו, אלא פעולות שרירותיות של כוחות עלומים.

* נספח בנושא שירת למך: מוסר בעולם שאחרי המבול

ברור שאי הוודאות היא חלק מהעולם שאחרי הקפיטליזם. ברור גם שבעולם הזה לא יהיו חילונים, כי הספירה האלוהית תהיה נוכחת בחיים.

העולם שלנו הוא עולם צבוע, כי את כללי המוסר קובעים החזקים. בעולם שלפני המבול היו לפחות שתי מערכות מוסריות מקבילות: זו של בני קין וזו של בני אנוש.

כיוון שנוח היה צאצא של אנוש, והוא זה ששרד את המבול, ההיסטוריה שלנו נכתבה על ידי בני אנוש, ולכן היא מוטה לטובתם ונגד בני קין. אבל אפילו מההיסטוריה הזאת אפשר להסיק שבעולם הראשון דווקא בני קין היו הכוח הויטאלי. יובל ותובל קין, שהוזכרו קודם, היו מצאצאיו של קין. למעשה, אין לדעת מה קרה באמת בין קין להבל.

לכן אפשר רק לדמיין איך נראו החיים בעיר המסתורית "חנוך" שהוקמה על ידי קין. שימו לב שקין נשא אות קלון, אבל מבחינות מסוימות הוא היה גם האיש הבולט ביותר בעולם הקדום, במושגים עכשוויים: היזם המצליח ביותר. מה המציאו בני שת ואנוש? כמעט כלום, מלבד דבר אחד חשוב שקרה בתקופתו של אנוש: "אז הוחל לקרוא בשם ה'".

ניכר שגם אם בעולם הראשון היתה חוקיות מסוימת (שכאמור אינה ברורה לנו), היתרון הטכנולוגי והפוליטי לא חפף אז ליתרון מוסרי, ולהיפך. זאת, לשיטתם של היהודים והנוצרים, הסיבה שבגללה העולם הראשון נחרב.

כדי להדגיש את עולמם המוסרי המעורפל של בני העולם הראשון, אני רוצה לסיים בציטוט שירתו המסתורית של למך, אחד מהגיבורים הארורים של שושלת קין:

וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו:

עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.כד כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.

כידוע, לא ברור את מי הרג למך, ואיך זה קשור לקין. לא ברור גם איך זה קשור לבניו הגאונים של למך, שייסדו כאמור את כל המדעים והאמנויות. לא ברור גם מדוע למך הוא הדמות היחידה מבין אבות האנושות שהתנ"ך מזכיר גם את בתו, נעמה. כל זה אולי יתברר בעתיד.

לא מזמן, עם זאת, נתקלתי ברמז כלשהו – משפט שקשור ליחסים בין אסון, זכרון וציוויליזציה. אני מודה לליאורה לופיאן על ההפניה. מדובר על משפט מדהים שאמר אייל אופנהיים, מנהל ערוץ 8, בריאיון לעופר מתן ב"ז'ורנל" –

"יסודות התרבות שלנו הם כמו השואה. חייבים לתעד ולשמר את זה כדי שהזיכרון לא ייעלם בדורות הבאים".

כמו אחרי השואה, גם אחרי המבול, כשהעיר של קין נהרסה והזיכרון של העולם הראשון הלך ונמוג, היו כאלה שרצו לשמור את זכר העולם שהיה, והיו כאלה שרצו לשמור את זכר הקטסטרופה, כלומר המבול – שדווקא אותה לא ישכחו. התרבות שלנו היא תרבות זיכרון המבול. וככה העולם שלנו גם נראה.

מאלפיים השנה של העולם שלפני המבול, אנחנו זוכרים בעצם בעיקר אירוע אחד: המבול. אבל קרו כל מיני דברים בעולם שלפני המבול, ויקרו כל מיני דברים בעולם שאחרי הקפיטליזם. כל מה שצריך זה לנסות לשרוד.

(כל הדימויים לקוחים מתוך "גן התענוגות הארציים" של הירונימוס בוש)

בקרוב לא יישארו נשיאים לשלוח לכלא

כשהרגו את הדיקטטור צהלתי. סוף סוף, הגיע הזמן שהרוצח ישלם על פשעיו. חגגתי גם כששלחו לכלא את הנשיא (סוטה מעוות!). וגם כשעצרו את הנשיא של המדינה השכנה (רודן, מפלצת!). עם זאת, בנקודת הזמן הזאת התחילו לנקר בי ספקות. שהרי, הדיקטטור והנשיא היו אויבים בנפש אחד של השני, וגידפו זה את זה באינספור נאומים. אם שניהם מחוסלים, מי בעצם המנצח? בינתיים הדיחו גם את ראש הממשלה של מדינה א', ובעקבותיו התפטר גם ראש הממשלה של מדינה ב'. פרש גם מנהיג האופוזיציה, שהיה ממילא מושחת כמו מנהיג הקואליציה. אפילו עורך הביטאון הספרותי האופוזיציוני סגר את הבסטה. כל מנהיגים, הפטריארכים, האבות, הסתלקו בזה אחר זה. כל מי שנאם  ונזף ושאג נאלם. נשתררה דממה.

והנה, דווקא בתקופה זו החלו להירשם תופעות מוזרות. כך למשל, ביום שבו הנשיא נכנס לכלא, עלה מחיר הצנונית. וכשראש הממשלה התפטר השוטרים נעשו אלימים מתמיד. אלא שעכשיו, לא היה אפילו את מי להאשים. יותר גרוע: לא היה אפילו על מי לכעוס. בממשלה ישב איזה אימפוטנט, שמונה על ידי קרן המטבע העולמית.

צריך להודות: החודשים האחרונים הוכיחו שהנהגת מדינות היא אחד המקצועות המסוכנים בתבל. הדבר נכון בעיקר כשמדובר במדינות מזרח תיכוניות או ים תיכוניות. מאז שתלו את מוסוליני ואשתו לא ראינו כל כך הרבה גופות של מנהיגים כמו בשנים האחרונות. סדאם חוסיין – גופה. בין לאדן – גופה. קדאפי – גופה. בפרט, האמריקאים אוהבים לפזר בשטח גופות של מנהיגים ערבים שהם לא אוהבים. עד כדי כך שכאשר מופיע עכשיו על המסך פרצוף של נשיא ערבי, קשה כבר שלא לדמיין כיצד הוא הופך לגופה עם פנים נפוחות, בעוד נשיא ארה"ב עולה לאוויר במסיבת עיתונאים עם חיוך של מיליון דולר.

אם מסתכלים על הכול ביחד, אין ספק שמשהו משמעותי קורה כאן. במושגים פסיכולוגיים, משהו התערער בסמכות ההורית. המנהיגים הסמכותיים איבדו לא מעט מאותו כוח דימיוני שמעניק להם כוח ממשי – והאפקט הזה מדבק. זה לא קורה רק בעולם הערבי. את גופתם של של ברק אובמה או של ניקולא סרקוזי כנראה לא נראה בקרוב, אבל גם באירופה מתרחש תהליך מקביל. תפקיד המנהיג הפוליטי פשוט מאבד ממשמעותו. למעשה, אני חושש שהעובדה שכל כך הרבה מנהיגים עפים פתאום בבת אחת מתאפשרת במידה רבה בזכות הירידה ביוקרתו של מקצוע ההנהגה, ולא להיפך. עובדה, שבאף אחד מהמקומות לא בא מנהיג חזק אחר להחליף את המנהיג המודח. הם מוחלפים תמיד על ידי דמויות חיוורות, בלתי נראות כמעט.

במה דברים אמורים? כידוע, במשך השנה הקרובה יערכו בחירות בצרפת, ספרד, יוון, וככל הנראה גם באיטליה ובעוד כמה מדינות אירופיות חשובות. בנוסף, יערכו בחירות במצרים, באיראן וכמובן בארה"ב. אלא שיותר מאי פעם בעבר, יש תחושה שלבחירות האלה אין שום משמעות. התוצאות שלהן יהיו כמעט שרירותיות: בספרד וביוון שלטו ראשי ממשלה מהמפלגה הסוציאליסטית כשהתחיל המשבר, לכן הימין צפוי לנצח שם בבחירות הקרובות. באיטליה ובצרפת, לעומת זאת, צפוי השמאל לנצח, פשוט מכיוון שהימין שולט שם כרגע. זאת, למרות שאותו משבר כלכלי מכה בכולן (גם אם לא באופן זהה).

אך ממילא, כולם ייאלצו כנראה לנקוט באותה מדיניות של קיצוצים פראיים בתקציב אם ירצו להישאר בגוש היורו. כך שלמעשה הבחירות לא באמת נחוצות. לא פלא שביוון ובאיטליה עלה בשבוע שעבר משטר מוזר, פוסט-פוליטי: ממשלות של טכנוקרטים, מומחים פיננסים, שאמורות "לנהל את הכלכלה" – למעשה לנהל את המדינה כמו בנק, או בתור בנק. המדינה היא מבחינתם סרח עודף של הבנק המרכזי שלה.

יותר מאי פעם בעשורים האחרונים, יש כרגע כוחות שעשויים לאתגר את ההגמוניה הקפיטליסטית.  אבל בינתיים, ההתרחשות בפועל היא הפוכה: הקפיטליזם מופיע בצורתו הטהורה ביותר, ללא רסן, עד כדי ביטול של הספרה הפוליטית והפיכת הכול לכלכלה, כלומר לספרי חשבונות.

למרבה הצער, שום אנרכיה לא מחליפה את המנהיגים המושפלים או הרצוחים. במקום זה המדינות הולכות ומתבטלות למעשה כישויות פוליטיות, ומתנהלות בניוטרל כמנגנון שמופעל על ידי פקידים עם תוכניות לשעת חירום – זהות בכל אחד מהמקומות. ולא רק באירופה: גם במצרים, מתברר שהמרווח לשינוי פוליטי הוא זעיר, לא כל כך בגלל היעדר רצון של העם אלא בעיקר מתוקף מגבלת הקרדיט שמוכנה המערכת הכלכלית העולמית להעניק לו. וקשה שלא להיזכר בתחינתו הנואשת של הגנרל טנטאווי – עוד סוג של טכנוקרט – בביקור במפעל בפאיום לפני כמה חודשים: "הכלכלה! הכלכלה זועקת!" (מי שרוצה להימנע מההערות הגזעניות של ירון לונדון יכול לדלג ל-7:07). בשונה ממנהיגים, אל הטכנוקרטים אי אפשר לבוא בטענות. הם בסך הכול עושים מה שהמצב מכתיב. הם לא מתיימרים אפילו להציע מדיניות משל עצמם. הם לכל היותר אומרים: אם תדיחו אותי, יבוא טכנוקרט אחר, שיעשה את אותו דבר פחות טוב.

*

וכך, עריפת הראשים הסיטונאית שנשמעת לכאורה כמו בשורה טובה לחובבי הדמוקרטיה והשחרור, עלולה עוד להביא אותנו להתגעגע לקונספט של מנהיג. כי בסופו של דבר, מה זה מנהיג? המנהיג הוא בסך הכול בנאדם. הכוח שלו נוצר על ידי המבנה החברתי שבראשו הוא עומד. עידן הפוסט-מנהיגות מעמיד אותנו מול אימת הריק, מול עיסה אפורה חסרת מובן, מול חזון אימים של ביטול הפוליטיקה – כלומר ביטול יכולתו של האדם לקבוע את גורל קהילתו. יש לציין שבישראל, התהליך הזה הושלם כבר מזמן. נתניהו, יותר מאשר "מנהיג חזק לעם חזק" (כמו שניסה להיות בקדנציה הקודמת), הוא כיום טכנוקרט כזה, שמעטים רוצים באמת להחליף. המעמדות המבוססים בישראל עדיין רואים בו מנהל סביר, או לכל הפחות את המגן האחרון שמסוגל להחזיק תחת שליטה את כוחות השחור. ברשות הפלסטינית שולט כבר שנים טכנוקרט שתפקידו העיקרי לא לעשות כלום.

אנו עומדים בפני מצב שבו כל תלונה או מחאה תיענה באופן קטגורי ב"ככה זה". המומחים הרי לא טועים. הם כמו נציגת שירות בסלקום: אתה יכול לצעוק עליה, אבל נציגה אחרת היתה נותנת לך בדיוק את אותה תשובה.

מה שאפשר לקוות לו, הוא שעידן הטכנוקרטים כבר צופן בחובו את השלב שאחריו. כי כאשר השיטה הקפיטליסטית מופיעה בצורתה הטהורה, היא גם חשופה לגמרי לביקורת. אי אפשר כבר להגיד: "הקפיטליזם הוא טוב, את הבעיות עושים הסוציאל-דמוקרטים", ואפילו לא "הקפיטליזם הוא טוב, זה רק ברלוסקוני אידיוט". הטכנוקרטים הם יעילים לחלוטין, ואין ספק שהם עושים את עבודתם באופן המושלם ביותר האפשרי. כשהטכנוקרטיה תיפול, מה שיכול לבוא במקומה זה רק דבר אחר לגמרי.

בינתיים אפשר להמשיך לחגוג על כל נשיא שנערף. אבל שימו לב: בקרוב לא ישארו מנהיגים להרוג, ויהיה צורך במשהו אחר.

על הכישלון

הגר קוטף

המהפכה תמיד נגמרת בכישלון. סופה של המהפכה הוא השבת הסדר על כנו (שאם לא כן היא נידונה להפוך לטרור מתמשך) – וגם אם זהו סדר חדש ( ורק לעיתים נדירות זהו אכן סדר חדש), סדר הוא האופן בו המהפכה נכשלת והעם חוזר להיות נשלט. אין פה טעון נגד יכולתן של קבוצות עממיות לנהל קהילה שאינה קורסת לתבנית ההובסיאנית. בכיכר תחריר, כמו גם בכיכר העצמאות בניו יורק או בשדרות רוטשילד כמה מן הרגעים הנחגגים והמצוטטים ביותר התרחשו כאשר המפגינות הדגימו עד כמה קהילה שנשלטת אך ורק על ידי עצמה יכולה להתנהל לפי עקרונות של שוויון, כבוד, אי אלימות, ואפילו ״ניקיון״ (מושג שלא אחת שימש כמכבסת מילים לניקוי המרחב הציבורי מנוכחות פוליטית). ובכל זאת, רגע המהפכה – הרגע בו העם לוקח לעצמו את השלטון – יכול להיות רק רגע. העם אינו יכול לנהל מערכים מורכבים כדוגמת מדינות לאורך זמן. העם צריך ללכת לעבודה או לקחת את הילדים לגן. לכן החברות היחידות בהן העם היה יכול להוות את השלטון היו חברות המבוססות על עבדות בהן ה״עם״ היה ישות מוגבלת למדי ביחס לכלל הנשלטים ביחידה הטריטוריאלית.

המהפכה אינה יכולה להצליח כאשר רשימת דרישותיו של העם מתקבלת. העם אינו יכול להציב דרישות לממשלה, והסירוב להציב דרישות שכאלו בתחריר, ברוטשילד או בוול סטריט – הוא חלק מרכזי מהמהפכה. ברגע שהעם מציב דרישות לממשלה מתרחשים אחד משני דברים. או ש"העם" נחשף למעשה כקבוצת אינטרס (או כאסופה של קבוצות אינטרס במקרה הטוב; אנחנו , אבל, לא קבוצת אינטרס. אנחנו ה-99 אחוז….). אז מוצגת רשימת רפורמות – טובות יותר או פחות –  המטיבות עם חלקים – רחבים יותר או פחות – של האוכלוסייה, אשר למעשה מאשררת את הסדר הקיים ואת יחסי השליטה, גם אם במתכונת משופרת. האפשרות השניה היא שהפיקציה המרכזית של הדמוקרטיה – ייצוג – קורסת. הממשלה נחשפת כמי שאינה מייצגת את העם או פועלת בשמו. זו היא האשליה של הדמוקרטיה, שהמהפכה – גם בכישלונה – חושפת. וזו היא למעשה הצלחתה של המהפכה. העובדה שהמהפכה נכשלה  – תמיד כבר –  אינה יכול לבטל הצלחה זו, שאינה אלא הצהרה על הכישלון המובנה לתוך מה שהמהפכה מבקשת להשיג, קרי: שלטונו של העם. או במילים אחרות: אם המהפכה היא הדרישה לשלטונו של העם, לשינוי רדיקלי ביחסי השליטה, כי אז הרגע בו המהפכה נכשלת בעצם פנייתה לסדר הקיים ("דרישות", "משא ומתן") וחושפת בכך שהעם תמיד נשלט (כלומר: שהמהפכה אינה יכולה לשמר את הצלחתה; ששלטון העם אינו אפשרות קוהרנטית), הוא גם הצלחתה של המהפכה: הוא הערעור על המחשבה הדמוקרטית הליברלית, הוא חשיפת השליטה במערומיה.

(והערה בסוגריים: אי האפשרות הקוהרנטית לעיל אינה טענה לוגית אלא היסטורית, והיא נוגעת למושג העם יותר מאשר למושג השליטה. "שלטונו של העם" אינו אפשרות קוהרנטית הן משום גודלו של העם, והן משום ההומוגניות המדומיינת שלו, שבמציאות הטרוגנית צריכה הליות מיוצרת, מדומינת, מיוצגת ומתוחזקת כל הזמן. אם נדמיין "עם" שונה באופן רדיקלי ("עם", למשל, המפורק לקהילות), המבנה החומרי של השליטה – המנגנונים הכלולים בה, הטכנולוגיות שהיא מפעילה, והמחויביוית אותן היא דורשת – יכול לאפשר שליטה אוטונומית של ה"קהילה" בעצמה. אבל לא זו הייתה הקריאה ברובן המכריע של המהפכות לאורך ההיסטוריה, כולל אלו עליהן אנו מדברות כאן).

לחלופין, אפשר, כאמור, להתחיל לערוף ראשים בגיליוטינות. שתי מילים על האפשרות: נדמה לי שהסיבה להתנגד לה היא פרקטית יותר מעקרונית. אלימות אינה זרה להתנהלות הפוליטית (בטח לא במחוזותינו – יהיו אלו ישראל או אמריקה) ואני לא משוכנעת שיש הצדקה עקרונית לחוס דווקא על בעלי השררה והכוח. הסיבה, דומני, היא פרקטית ושוב כפולה. ראשית, היסטורית, העם, בתפקודו כעורף ראשים, נטה להפעיל אלימות (גם) נגד השכבות החלשות והפגיעות ביותר בתוכו (חישבו, למשל, על תרבות הלינצ'ים של מתנגדי הפדרציה או על ההתקפות על היהודים בשלהי רפובליקת ווימאר). בשביל שהאלימות תהיה צודקת יש הכרח שה״עם״ יהיה מוגדר כראוי ויזהה את אויביו נכוחה. אבל ההגדרה הזו והזיהוי הזה אינם טריוויאליים או ברורים מאליהם. במובן זה יתכן שהצדק של האלימות יכול להיקבע רק בדיעבד ומעמדה חיצונית (משהו במקביל למודל האלימות האלוהית של בניימין). אבל "בדיעבד" ו"עמדה חיצונית" אינם מהווים נקודות מוצא מועילות במיוחד לניהולו של מאבק פוליטי. בכל מקרה, זהו כבר נושא לפוסט אחר. שנית, ההיסטוריה גם מלמדת אותנו שלרוב, העם מתעייף בשלב מסוים מהאלימות, ובכל זאת מחפש סדר. וסדר הוא, כאמור, כישלונה של המהפכה.

הוצאתה להורג של מארי אנטואנט, אוקטובר 1793

(ועוד הערה בסוגריים: אי אפשר לפתור סוגייה זו בטענה שהסדר יכול לבוא "מבפנים" – על ידי רגולציה עצמית של הפרט שמייתרת מנגנוני שליטה חיצוניים ("חיצוניים" ברמה זו או אחרת), שמצמצמת בכך אלימות ומאפשרת לקהילה לשמור על עצמה. זהו, הרי, בדיוק המודל הליברלי שממנו אנחנו מבקשות להחלץ: משמוע עצמי (פוקו) שקצהו הוא הפרטת האחריות, ונסיגה של המרחב הפוליטי. מודל של הסדרה עצמית, לכן, אינו מחליף את יחסי הנשלטות של המדינה הליברלית המודנית. הוא התשתית שלהם).

אבל הכישלון הבלתי נמנע הזה- בין אם הוא תולדה של נסיגה מהמודל המהפכני לזה הרפורמטורי ("מו"מ"), בין אם הוא תולדה של האלימות, ובין אם הוא תולדה של עייפות – הכשלון הזה הוא הרגע המכונן של הפוליטי (במובן שהוא בעת ובעונה אחת ראנסיירי ובאטלריאני): הוא הרגע בו מפציעה הליבה של הפוליטי, בו הנחות היסוד ומבני היסוד נחשפים. זה הרגע בו – דרך הכשלון – מציצות לחטף כל האפשרויות שהסדר לא יכול (כרגע) להכיל; אפשרויות שהן בעת ובעונה אחת ההצהרה של הכשלון הבלתי נמנע (מה שאינו יוכל להתקיים) אך גם של האפשרות; אפשרויות שבכך מנכיחות את הכוח והמאמץ שהסדר חייב להפעיל בשביל לדכאן, ומכאן – אפשרויות שהן בכל זאת ברות קיום. ואם כך – אפשרויות שמנכיחות את אי האפשרות הגלומה בסדר הקיים עצמו – את הפיקציה עליה מבוסס הסדר ("ייצוג", "אוטונומיה", "שלטון העם", "דמוקרטיה"). הצלחתה של של המהפכה היא לכן כפולה: בעצם קיומה ובעצם כשלונה; עצם הנכחת אי אפשרותה (אי אפשרותה של הדמוקרטיה במובנה המלא, האידאי, שלעולם לא התקיים – של המהפכה כסדר פוליטי), ובה בעת, הנכחת אפשרותה (היציאה לרחוב, פתיחתו של המרחב הפוליטי, עצם נוכחותו של העם על קו התפר בין שולט ונשלט, על סיפה של הנשלטות).

יש שתי דרכים לקרוא את הטענה שלהלן. האחת היא שהצלחתה של המהפכה היא הטרגדיה הגדולה ביותר שלה. החיים בארה"ב מדגימים אולי יותר טוב מכל טעון, שברגע שנאטיב החופש ושלטונו של העם משתרש, המרחב הפוליטי משתתק והסדר הקיים הופך לכמעט בלתי חדיר. חיים במקומות אחרים וודאי היו מנכיחים את הטרגדיה מכיוונה השני – כשהמהפכה מצליחה כמהפכה מתמדת, כשלטונו של הטרור, קורה בדיוק אותו הדבר. אבל אפשר לקרוא את הטענה להלן אחרת לחלוטין: עצם קיומה של המהפכה הוא ההצלחה של המהפכה. ההצלחה הזו אינה יכולה להיות מועמדת על "הישגים" (הורדת מחירי הקוטג' במקרה הפחות טוב או ביטול חוק ההסדרים במקרה היותר טוב). ההצלחה היא עצם פתיחתו של מרחב פוליטי שעל פי רוב נשלל מאיתנו – מקום שבו, כפי שארנדט תיארה זו, נשים נפגשות זו עם זו, מהלכות זו בחברתה של זו, ודנות ביחד בתנאי החיים שלהן קהילה, כריבוי (כלומר: כגוף פוליטי). גם אם המרחב אינו יכול להיות מתוחזק כמרחב פוליטי לאורך זמן בתנאים ההיסטוריים הנוכחיים, הוא יכול להיות מונכח כפוליטי, ולו רגעים, כל הזמן (כלומר המהפכה תמיד יכולה להיות מונכחת כאפשרות). או בפשטות – גם אם לא כולם יכלו להיות כל הזמן ב"רוטשילד", הפגנות כמו זו שבשבת יכולות לשמור את הנוכחות המושהית של המהפכה.

הוצאתה להורג של אולימפ דה גוז', נובמבר 1793

חיוור, מאוד חיוור. לבן אפילו

עמרי בן-יהודה

עסקת שליט היתה החלטה יוצאת דופן מבחינתו של בנימין נתניהו. בהחלטה זו העניק ראש הממשלה אשרור מטעם השלטון לשני מהלכים. מצד אחד, סימנה העסקה את הפיכתה של ישראל ממדינה ביטחונית למדינה אזרחית. אך בד בבד, היא הציבה רף חדש ומטלטל לחוסר השוויוניות ביחסה לחיי אדם.

הפרשנים השונים מתקשים להסביר את המהלך של נתניהו. לדבריהם, איש הימין המובהק, זה שכתב ספרים על אי כניעה לטרור, החליט דווקא הוא להתקפל. מצד אחד כולם טוענים שזו עסקה נכונה, הכי נכונה, מצד שני, המוגזמת ביותר בתולדות המדינה. הם מסכימים שהתקשורת הייתה הזרז המרכזי לכל העניין, והיא נטתה לאורך כל הדרך לבכר את שחרור החייל, על פני השיקולים הביטחוניים השונים.

אני חושב שבעסקת שליט החליט נתניהו לאמץ (אולי בחיבוק דב) את המהפכה האזרחית בישראל. אמנם לכל מה שהלך כאן בקיץ האחרון לא הייתי קורא מחאה, לא כל שכן מהפכה (שהרי בעבור אלה צריך לצאת נגד השלטון, מה שלא קרה כאן); אולם השיח הישראלי איפשר לראשונה לנפץ את הילת הקדושה של מערכת הביטחון, ניפוץ שהביא אפילו את הפרופ' טרכטנברג למסקנה שאפשר ואף ראוי לקצץ בתקציבה. נתניהו קיבל את הדו״ח אבל הבין שאין זה מספיק כדי לאמץ אליו לגמרי את ישראל האדיבה, האזרחית, הערכית, הפייסבוקית, המלטפת את ״הבן של כולנו״. נתניהו הבין שפניו של צה״ל השתנו; כמו תמיד הוא איננו צבא של ממש (מנגנון מלחמה( אלא מערכת פמיליארית, משפחתית, חמה ואהובה; אך בנוסף לכך דיוקנו היום הוא דיוקנו של גלעד: עדין, מופנם (כך מתארים אותו חבריו לכיתה( רגיש, אזרחי, רך. כל התיאורים האלה נכונים גם להוריו, אנשים סימפתיים ולא מתלהמים, שחיכו את חמש השנים האלו בסבלנות אין קץ, אזרחים מהוגנים שתמונתם החוזרת ונשנית בבית ראש הממשלה מדי כמה שבועות, חוזרת ועולה בי בימים אלה: מנומסים ומדוכאים יושבים מול הבריון ואשתו הבריונית; יושבים, ושותקים.

נתניהו, גדול הפוליטיקאים בדורנו (ואין במשפט הזה שמץ אירוניה), מסובב על אצבעו לא רק את אובמה, אנגלה מרקל וסרקוזי (איך מרקל אוהבת להתקשר אליו אחת לכמה חודשים ולכעוס על משהו, והוא, דרוך ומאמין בדרכו, אפילו לא מזכה אותה בתשובה…) אלא את כולנו, הישראלים בני מעמד הביניים, אוהבי ה"מחאה" ויפי הבלורית. וגם במקרה הזה, עם כל הציניות, השיח הישראלי השתנה לבלי היכר: לפתע, ערך החיים עולה על כל הערכים כולם.

אך אילו חיים הם החיים האלה? המהלך הזה בתרבות הישראלית, חופף כמובן למהלך ההומאני הגדול שבתרבות המערב, הכולל הימנעות מכאב ושמירה על שלמות הגוף. אולם בד בבד עם זכויות האדם, בונה העולם המערבי חציצה הולכת וגדלה בין ערך החיים של אדם אחד למשנהו, והכול על פי פרמטרים אתניים. ככלל, יש לציין שהתופעה הזו חופפת לתופעה האזרחית לה אנחנו עדים. אותה התמקדות בסיפורו של בן-האנוש היחיד המשתייך למעמד הביניים, הדאגה לשלמותו ועתידו, העיסוק החוזר ונשנה במשפחתו מתוך ערכים הומניסטים, היא דרכו של הימין החדש במדינות המערב כולן, ליצור בידול (שהוא בעיקרו מבזה) בין מעמד הביניים, אליו (ורק אליו) מופנה הצדק החברתי, לבין השכבות החלשות באמת, להן לא נותר יותר מקום ממשי בשיח.

תיאורטיקנית התרבות האמריקאית ג׳ודית באטלר, ביקרה את התמודדותה של ארה״ב עם פיגועי ה 11 בספטמבר, התמודדות שבמהלכה הקצינה ממשלת ארה״ב (ואתה השיח האמריקאי כולו) את הפיקוח אחרי הגוף ואת המישמוע שלו ושל חופש הדיבור. באחד הפרקים בספרה ״חיים חשופים״ (precarious life) היא מבקרת את מדיניות ארה״ב כלפי אסירי הכלא בגואנטנמו המאפשרת ״ריתוק בלתי מוגבל״ (indefinite detention). היא מוחה על הדהומניזציה שבהכללה האתנית, המאפשרת את הקביעה המרעידה ״מי יהיה בן אנוש ומי לא״. ואכן מחקריה של באטלר מעלים שאלות קשות בנוגע לערך חיי אדם, ערך השוואתי הקשור במוצא.

ג'יימס ובר, מותו של ג'יימס קוק, 1784

השיח הישראלי התחדד בעקבות המצב האבסורדי הקשה בו שליט אחד מוחזק בתוך רצועת עזה, בידי שני מיליון עזתים המוחזקים בידי ישראל. המציאות הזו של שבי בתוך שבי, העלתה והחריפה את תודעת הבורסה וכלכלת ערכי האדם באזורנו. מדידת הערכים במובן המתמטי הייתה כאן מאז ומעולם, אולם בעקבות מקרה שליט כבר אי אפשר היה שלא לחוש בה באינטנסיביות יתירה.

המקרה של שליט מחייב קריאה פוסט-קולוניאליסטית חריפה של כל האזור. מבחינה זו, ישראל היא בהחלט מקום מיוחד בעולם, ולא בכדי יש שמשווים אותה לדרום אפריקה של זמן האפרטהייד. בעיר אחת כמו ירושלים חיים אנשים בעולמות הפוכים כמעט על-פי אתניות ודת. השוו למשל את ערך השוק של מנת פלאפל בשייח ג׳ראח, שישה שקלים נכון להיום, לזו שברחוב פרישמן בתל אביב – 16 שקלים. או השוו ילד בן עשר למשפחה ירושלמית ערבית משייח ג׳ראח, שאינו כרוך בהוצאות אלא דווקא מהווה חלק מכלכלה יצרנית, שהרי הוא ילד עובד ומרוויח, לילד ירושלמי מבית הכרם, שיש להניח שההוצאות עליו מסתכמות בלא פחות מארבעת אלפים ₪ בחודש.

כבר התרגלנו כאן למציאות שבה מדווח בחדשות, בכל סוג של עימות בין הפלסטינים לישראלים, על פערי שוק מופקעים בפגיעות בנפש אצל שני הצדדים. בצד אחד המספרים באים בעשרות ואף מאות, בצד השני שברים-עשרוניים ובבודדים. והנה הגיעה העסקה המיוחלת וכולם נדהמים: אחד ישראלי מול 1,027 פלסטינים. אפילו בעסקת ג׳יבריל הידועה לשמצה היה מדובר באחד מול שלוש מאות. ברור אם כן, שמדובר בתהליך של הקצנה, לא רק בשיח אלא בפועל ממש. מאחר שחיי אדם פלסטינים אינם שווים בערכם לחיי אדם ישראלים, מסכים גם נתניהו לתת אלף תמורת אחד.

אנשים מהצד הימני הפוליטי ובני משפחות שכולות מזדעקים, ואולי בצדק, שיש בעסקה הזאת משהו לא מוסרי. הוא לא רק לא-מוסרי ביחס הזועק אחד לאלף, אלא בהפקרות של עוד ישראלים רבים שיהיו חשופים יותר לפעולות טרור בעתיד. אך הם לא הבינו מה שביטחוניסט כמו ברק הבין מזמן: שחוסר האיזון בעולמנו הולך בשני הכיוונים, ושכמו שמותר לשחרר חיי אדם פחותי-ערך, כך גם מותר יהיה אחר-כך לקחת אותם.

נתניהו מבין הבנה מעמיקה מאין כמוה את היחס החדש שבו ההומניזם חייב להציג עצמו כמקדש חיי אדם, ומאידך לערער על שוויים. אי אפשר שלא לקרוא קריאה פוסט-קולוניאלית גם במאפיינים נוספים שבמאזניים הבלתי אפשריים: מצד אחד היחיד הלבן השברירי ומהצד השני המון של פראים עם דם על הידיים. כמהלך תרבותי לא יכול היה נתניהו לקבל ליהוק טוב יותר, כך הוא יכול לאשרר בשנית את ההומניזם הישראלי, כדוגמת ״להציל את טוראי ריאן״; אנחנו נאבקים על שחרורו של האדם היחיד, המעודן, החלש, ומייצגים בכך את הציוויליזציה המפותחת, ובדיוק לשם כך האחרים לנו אינם בני אדם –  אין בהם ילדים ואין בהם אימהות, ולכן הם יכולים להוות, ותמיד הינם, המון.

בית העם בלאופולד השני: דיווח ממאהל המחאה בבריסל

ונאמר שהזדמנתם לבריסל. על חשבון האיחוד האירופי, כמובן. חגיגה, אבל מה יש לעשות בבריסל? מה יש לעשות בבריסל כשאתה לבד, ויורד גשם, ואין לך אפילו צעיף? מזל שהשמאל קיים. אירועים של השמאל תמיד מספקים סוג כלשהו של התרחשות בערים האירופיות המנוכרות.

בדיוק ביום שבו הגעתי לבריסל, הגיעו לשם גם האינדיגנאדוס. חלקם באו בהליכה ברגל, מספרד, ובדרך אספו כמה צרפתים ובני אומות נוספות. ב-Google news היה כתוב שהם חנו בפארק אליזבת – "הפארק הסימטרי היחיד בבריסל" (מה זה בעצם אומר?). נסעתי לשם בצהריים, לתחנת Simonis/Leopold II. מכוניות משטרה חנו בכניסה, ושני פרשים עם קסדות סיירו לאורך הצלע הימנית של הפארק הסימטרי. אבל הגשם ירד בעקביות, והפארק נראה די שומם. והנה, כאילו משמיים נחת עליי איזה מהפכן זקן עם שיניים עקומות להפליא וסימן לי לגשת אליו.

הוא שאל אותי בצרפתית אם אני מחפש את "הסטודנטים". אמרתי לו שכן. הוא הסביר שהם עברו לבניין הגדול שמעבר לכביש. "תראה, לקחתי שם מלא ברושורים!", הוא אמר לי ופתח את המעיל – מכל הכיסים הפנימיים בצבצו פמפלטים וברושורים שמאלניים מהסוג המוכר, פחות או יותר. אלוהים, הבנאדם הזה – הוא בטח הספיק להשתתף בקרב על מדריד ביולי 1936. "אל תפחד מהמשטרה", הוא המליץ ודחף אותי לכיוון הכללי של הבניין.

הייתי צריך לצאת מהפארק לחזור שוב לרחוב לאופולד השני. בריסל מלאה באנדרטאות לרוצח ההמונים הזה, הבעלים הפרטיים של "מדינת קונגו החופשית", שנטל על עצמו את המשימה "להביא את הציוויליזציה לקונגו" ובדרך רצח, עינה וכרת ידיים למיליונים. יש רק פסל אחד יותר גדול מהפסל של לאופולד – הפסל של גוטפריד מבויון, מלך ירושלים הראשון, שהוצב בכיכר הראשית על ידי אבא שלו, לאופולד הראשון. אמרתי לעצמי שאם סלחו ללאופולדים, והפכו עיר שהיא כולה תוצר של עבודות כפייה אפריקאיות, לבירת האיחוד האירופי, אפשר לסלוח כנראה לכולם – אבל באמת, באמת לכולם. סליחה היא כנראה לא הבעיה – צריך קודם ליצור את העולם של הסולחים.

הם התבצרו בבניין בטון ששייך לאוניברסיטה הקתולית. מתברר שביום הקודם הם ניסו להתמקם בפארק, אבל העירייה והמשטרה גירשו אותם, בטענה ש"אין שם מים זורמים". התירוצים של הרשויות הם תמיד אותו דבר. באופן זמני, הם עברו לפיכך לבניין הזה, שגם ככה לא בשימוש (אגב, בניין מכוער באופן כמעט אירוטי). שם, בפנים, הם הקימו אוהלים – מראה די מוזר, יש לומר. מעין בית העם בלאופולד השני.

חלקם ישנו בשקי שינה על הרצפה, יגעים מאירועי היום הקודם. נראים קצת מבולבלים – על הקירות תלויה אג'נדה מדויקת לכל השבוע: אוכל כל יום ב-15:00, אספה כללית כל ערב ב-19:00, ודיונים נרחבים עם כותרות בסגנון "מקורותיו של משבר החוב" ו"מי אשם במשבר החוב". יש גם דיונים על דמוקרטיה ישירה ועל הוריזונטליות. אה, ויש גם מעגלים שמאניים – כן, ממש כמו בסבבילון המנוח –  ואחת מקבוצות העבודה עוסקת ב"רוחניות". את המטריאליזם השארנו מתחת לגופה החנוטה של לנין.

בכל מקרה, מבצע כזה אף פעם לא מתנהל בדיוק לפי התוכנית. המאהל בתוך הבניין רחוק מלהיות סידור אידיאלי, מישהו הסביר לי שכל אחד תפס לעצמו חדר מה שיוצר מחדש ניכור ומרחב פרטי. חוץ מזה המשטרה החרימה ציוד ואוהלים, ויש כמובן בעיות שקשורת לפינוי הפרשות – השירותים בבניין נסתמו, ותוך שעתיים הכל יוצף אם לא יגיע אינסטלאטור. לכן מישהו עובר עם כובע ואוסף כסף, אבל לאינדיגנאדים אין כל כך. תרמתי 5 יורו והוא היה ממש אסיר תודה. בינתיים, המטבח הטבעוני בקומת המרתף מנסה לעמוד על הרגליים. מדי פעם, מישהו צועק משהו במגאפון בספרדית, ואז בצרפתית, ואז לפעמים באנגלית. האווירה היא באופן כללי לטינית, יותר מאשר גרמאנית. הגרמאנים יגיעו מחר, כך אומרים.

כמו באירועים פוליטיים אחרים שנקלעתי אליהם באירופה, מצאתי את עצמי אומר כמה פעמים: ואו, דבר כזה אף פעם לא יהיה בישראל. וכל פעם נזכרתי שדבר כזה, ממש כזה, היה בישראל רק לפני כמה שבועות, רק בהיקף גדול פי מאה.

זאת הרגשה קצת מוזרה, יש לומר. אך מה שהיה בולט למדי הוא שבשונה ממחאת האוהלים הישראלית, לא היה במאהל שום אמצעי תקשורת. בשעות שבהן הייתי שם, ניכר ש"ארץ האמורי" היה למעשה אמצעי התקשורת היחיד בעולם שסיקר את הנעשה במאהל. באופן כללי, האינדיגנאדוס לא משתפים פעולה עם תקשורת ההמונים, בכפוף למוטו: If you don't know what's going on or what we're talking about – TURN OFF THE NEWS. מי שרוצה להתעדכן מוזמן להתרשת איתם בפייסבוק.

למרבה הצער, תנועת המחאה בבלגיה עצמה קטנה למדיי – מאות עד אלפים בודדים של אנשים. לכן גם לא נמצא שרברב מקומי סולידארי שיטפל בסתימה בחינם. אמיל, שמאלן בלגי צעיר, מאוכזב מהחברים שלו שלא באו. הוא הקשיב בעניין לסיפור עלייתה ושקיעתה של רפובליקת האוהלים בישראל. "צריך להיאחז באוהלים, בלי זה הכול יתפרק", הוא אמר. הוא בעצמו למד פילוסופיה, ועכשיו כבר שנים ממלצר – הוא כותב, אבל לדבריו בחיים לא יוכל להתפרנס מזה. בדיוק כשהוא עמד להגיד לי מה הוא כותב מישהו קרא לו.

ופתאום זה הציף אותי שוב, התחושה המרגשת הזאת של היעדר ציניות מוחלט. משהו צלול, נקי, אבל לא נקי כמו אייפון אלא כמו הסנטר של פדרו, הצעיר הספרדי שהסביר לי על המהפכה. אגב, הוא הגיע בטיסה.

פדרו הציע לי לבוא לישון במאהל. הוא אמר שאני צריך רק להביא שמיכה. אבל לא הייתי מסוגל. שוב פחדתי להיות מוצף, להיות מאושר מדי.

לפני שחזרתי לישראל, מישהו שאל אותי מה גורם לי להתלהב כל כך מתנועת המחאה, בצורה כל כך לא-ביקורתית, ולהתעלם מהמרכיבים הבעייתיים והמגוחכים שהיו בה. חשבתי על זה בדרך חזרה. נראה לי שהתשובה היא, שתנועת המחאה של 2011 היא לא קרב מאסף. להגן על הדמוקרטיה, להגיד No pasarán לפאשיזם, זה חשוב לא פחות ואולי יותר. אבל זה קרב מאסף, בערך כמו הקרב על הצלת חולות סמר או על הגנת סלמנדרת הנחלים. וכזכור, הרפובליקנים דווקא הפסידו בקרב על מדריד, ופראנקו אמר בציניות לחיילים שלו: "Hemos pasado" –  "עברנו". ונאמר שהרפובליקה היתה מנצחת? היא היתה שורדת עשור, ובסוף מגיעה בערך למקום שבו נמצאת ספרד היום. את מה שלא עשה הפאשיזם, היה עושה השוק. אגב, מי שנאבק בשביל שבדפי ההיסטוריה ייכתב שהיו כאלה שיתנגדו, מוזמן לחזור ולקרוא את הפסקה על המלך ליאופולד.

לעומת זאת, מי שמצטרף למחאה משתתף כבר ביצירתו של העולם שאחרי. לכן אנחנו גם לא יודעים מה יקרה: אין לנו תשובות, כי אנחנו פונים אל העתיד ולא אל העבר.

לבסוף, במקום סיום לפוסט, אדביק כאן שוב את אותה פסקה שכבר הופיעה קודם – כמו מין פזמון חוזר או מלמול שמאני:

כמו באירועים דומים של השמאל האירופי שבהם הייתי נוכח, מצאתי את עצמי אומר כמה פעמים: ואו, דבר כזה אף פעם לא יהיה בישראל. וכל פעם נזכרתי שדבר כזה, ממש כזה, היה בישראל רק לפני כמה שבועות, רק בהיקף גדול פי מאה.

"יש גם גבול למה שמבקשים": מירי רגב, דן מרגלית והמעבדה

עוז גורה

ההתקפה, כביכול, על ח"כ מירי רגב במאהל המחאה בתל-אביב, והעניין התקשורתי שלווה לכך, הצליחו לייצר ניסוי מעבדה מרתק. ח"כ רגב הגיעה, בעקבות החוויה שעברה עליה, לאולפן של דן מרגלית, יחד עם סתיו שפיר, מיוזמות המחאה, כדי לשוחח על שהתרחש. בניצוחו של מרגלית זכינו לשיחזור, מתועד, בתנאים סטריליים, לכל (או רוב) מה שבעייתי בשיח הפוליטי בישראל.

ראשית, למי מכן שטרם צפתה בניסוי, ניתן לצפות בו באתר העוקץ.

הפליא בניתוחו אייל ניב, אך המבט שהוא מציע לנו מתמקד בח"כ מירי רגב, ולדעתי על מנת להבין את עומק הבעיה יש דווקא להתמקד בדן מרגלית ובאופן בו הדיון עצמו מנוהל באולפן.

בפתיחה, הדגיש דן מרגלית כי סתיו שפיר הינה מיוזמות המחאה "ברוטשילד בתל-אביב". לא ברור כיצד ההדגשה הזאת תרמה להצגתה של שפיר, אך אין ספק כי כבר כאן מרגלית מכין לח"כ רגב את המרחב כדי למקד את הדיון בטענה, לכאורה, של המוחים כי הם מעוניינים בדיור ברוטשילד. במילים אחרות, דן מרגלית עושה פריימינג למחאה כמחאה של תל-אביבים ברוטשילד, עוד בטרם התחיל הדיון.

לאחר שהקהל צופה במה שעבר על ח"כ רגב במאהל המחאה, קטע שבו נראית חברת הכנסת צועקת "תגיד לי, אתה סתום?" על מפגין, והמפגינים נראים כי מי שצועקים לה "לכי הביתה" ושופכים עליה מים, דן מרגלית מוטרד. "פחדת?" הוא שואל את ח"כ רגב. כלומר, מה שמעניין הוא החוויה של ח"כ, ולא לצורך העניין חילופי הדברים בינה ובין המפגינים – ובראש ובראשונה העובדה כי נבחרת ציבור בפרלמנט הישראלי צועקת על מפגין כי הוא סתום. מבחינת הראיון, אין זה חריג מספיק כדי לשאול על כך שאלה.

קטע אחר מתוך ההתרחשות שהיה ראוי לשאול עליו מופיע לקראת סוף ה'קליפ' בו נראית ח"כ מירי רגב צועקת וטוענת כי "את לא מייצגת את הצעירים! את מייצגת את השמאל הקיצוני!" זוהי נקודה חשובה ביותר כי היא ממחישה בדיוק את הפטרונות בשיח הפוליטי בישראל – הפוליטקאים, מעצם מעמדם, הם אלו שקובעים מי מייצג את מי ועל מה המחאה. ח"כ מירי רגב רואה לנכון להגיע למאהל המחאה כדי להסביר למוחים את מי הם מייצגים. גם על כך, לא היה נראה למרגלית כי יש טעם לשאול. וכאילו כדי להדגיש שמה שקרה שם אינו מקרה חד-פעמי, חוזרת על כך ח"כ רגב גם באולפן ומסבירה לסתיו שפיר כי אחד מהמשתתפים במחאה הוא בעצם לא משתתף במחאה. שוב, מרגלית שותק.

בשלב זה עוברת ח"כ רגב לתאר את הישגיה בכנסת ואת הפעולות שנקטה בהם כדי לטפל במצוקת הדיור, כדבריה, אך מיד עוברת להסביר מהי מצוקת דיור. ח"כ רגב טוענת כי היא "לא באה לדאוג להם לגור ברוטשילד" וכי "יש גם גבול למה שמבקשים". החלק הזה בדברי הח"כ מרתק בעיני. קודם כל, היא שוב מחליטה מיהם האנשים שמוחים ומהם הדרישות שלהם. אבל על זה כבר דיברתי. כדי להבין עד כמה הדברים שלה חשובים, הבא נניח כי המחאה היא אכן על הדרישה לגור ברוטשילד, כפי שח"כ רגב טוענת. ייתכן וח"כ רגב אינה מסכימה כי צריך לדאוג לאנשים לגור ברוטשילד, או שמא הדרישה הזאת מגיעה מציבור שאינו נמנה עם ציבור הבוחרים שלה. שתי האפשרויות האלה סבירות ואף לגיטימיות. אך, זוהי אינה הטענה של ח"כ רגב. הטענה שלה היא שהיא "באה לדאוג", כלומר אין כאן שאלה של ייצוג בכלל, אלא יש כאן מישהי שעושה מה שנראה לה לנכון, והציבור יכול להסכים או שלא. אין זה משנה כלל מיהם הדורשים, אלא רק מהי הדרישה ואם היא עולה בקנה אחד עם השקפותיה שלה. כמו כן, ח"כ רגב בעצם טוענת כי הדרישה עצמה אינה לגיטימית. אין הכרה בלגיטימיות של דרישה ציבורית והצעה למוחים כי ינסו את כוחם בקלפי היות והממשלה המכהנת אינה שותפה להשקפותיהם, אלא יש קביעה כי "יש גבול למה שמבקשים". הציבור לא יכול לבקש מה שהוא רוצה. בכל אופן, כפי שהזכרתי, המחאה כלל אינה על מגורים ברוטשילד, אך גם לתפיסה של ח"כ רגב היא מלמדת אותנו שיעור חשוב על השיח הפוליטי בישראל.

לאחר שח"כ רגב מונה את הפתרונות האפשריים למצוקת הדיור, עליהם לא ארחיב (ואסביר בהמשך מדוע), עובר דן מרגלית אל סתיו שפיר, ומוחק את כל מה שהתייחסתי אליו בפסקה הקודמת תוך הצגת השאלה – "אתם מצטערים שגירשתם אותה?" שוב , אין כל ניסיון לאתגר את העמדה של ח"כ רגב ביחס לתפקידה כחברת פרלמנט. שפיר פותחת את דבריה ואומרת כי מדהים אותה כי היא מבזבזת את זמנה בלהקשיב לדברים של ח"כ רגב, ולאור הכתוב מעלה ניתן להבין מדוע היא חושבת כך. בשלב זה ח"כ רגב מתרגזת ומכנה את שפיר "חצופה", כדי שיהיה ברור לצופים, וכנראה לעצמה, מהי ההיררכיה בין הדוברות. מדהים עוד יותר כיצד שואלת שפיר "אני יכולה לדבר" עונה ח"כ רגב – "בוודאי" ומיד ממשיכה כדי לקטוע את שפיר. הנוכחות של הצד השני בדיון הוא מס שפתיים בלבד, רק עוד הזדמנות להנכיח את סדר הדברים. עבור ח"כ רגב, שפיר נמצאת באולפן אך ורק כדי שיהיה אפשר לקטוע אותה. לאפשר לה לדבר, "בוודאי", כדי שיהיה אפשר לקטוע את דיבורה.

החלק המעניין ביותר הגיע לאחר ששפיר הציגה את המחאה, כפי שהיא מבינה אותה בתור יוזמת שלה. במקום להתמקד בכך שמתפתחת בישראל מחאה עממית אמיתית שבה אנשים שיושבים ביחד במאהל מנסים לנהל בצורה דמוקרטית פתוחה את המאבק שלהם, דן מרגלית מבקש משפיר שתתנצל כדי "שנוכל להמשיך הלאה". שפיר מתבקשת למלא את התפקיד שלשמו הוזמנה לאולפן. אין עניין במחאה עצמה, או באופן התנהלותה.

להפך, עצם ההתנהלות של המחאה העממית ככזו מאיימת לגמרי על הסדר הנוכחי, ואת זה ניתן לראות בהתעקשותו של דן מרגלית על פתרונות. שפיר טוענת שאינה מומחית לכלכלה (טענה שבשיח הנוכחי היא אמיצה כשלעצמה), וכי המחאה אינה מכוונת לפתרונות, בהכרח. הניסיון המחאתי הוא בדיוק באי לקיחת חלק במשחק הנוכחי, בשיח כפי שהוא מובנה כרגע. הצעת פתרונות קונקרטיים היא בדיוק מה שהשיח הנוכחי צריך כדי להשתיק את המחאה "ולהמשיך הלאה", כדברי מרגלית. פתרונות קונקרטיים אפשר לבטל, בתקיפה אישית כפי שעושה ח"כ רגב, או בצורות אחרות. המחאה הנוכחית, שמבקשת מהממשלה "להסתכל לצדדים", כדברי שפיר, היא בדיוק האיום הנוראי. בדומה לצבא שאינו מסוגל להתמודד עם מחאה בלתי-אלימה, כך הסדר הפוליטי המושתת על רדוקציה של מצוקות לפתרונות מנוסחים – במקום לטפל במצוקה שהסדר מייצר בשינוי הסדר עצמו – אינו מסוגל להתמודד עם מחאה שאינה מוכנה לנסח דרישות קונקרטיות.

האיום הזה על הסדר הקיים בא לידי ביטוי בניסיונות החוזרים ונשנים של דן מרגלית לחלץ משפיר ניסוח של דרישות. "את מציעה להלאים להם את הדירות?" תוקף מרגלית את שפיר. כאילו ברגע שהדרישות הללו תנוסחנה, נוכל להמשיך הלאה, שכן מה זה משנה באמת מהן הדרישות הקונקרטיות של קבוצה כזו או אחרת. למעשה, מרגלית צודק – ברגע שהדרישות תנוסחנה ניתן יהיה להמשיך הלאה, וזו הסיבה שהחתרנות האמיתית הינה באי-הסכמה לשחק את המשחק של הסדר הנוכחי, באי-המוכנות לנפק לסדר את הכלים שבעזרתם הוא יוכל לדכא את המחאה.

ח"כ רגב מסכמת כי מדובר באנשים "שאינם מחוברים לעשייה", כאילו שהציבור הוא זה שצריך להיות מחובר לעשייה הפרלמנטרית ולא להפך, וכי אם "האנשים האלה" "ימשיכו להגיד (בטון מזלזל כמובן) כי הם רק רוצים להעלות פתרונות הם לא יצליחו לפתור את הבעיה". במילים אחרות, ח"כ רגב מאשרת כי יש דרך אחת לפתור את הבעיה, והצורות החדשות הללו שהמחאה מנסה לייצר היא בעצם חלק מהבעיה, ולא ניסיון להתרה.

ניצוחו של דן מרגלית, כעיתונאי שבסך הכול מנהל את הדיון, מדגים בצורה טובה לדעתי כיצד השיח הפוליטי בישראל היום מוטה צורנית. השאלות והדיונים חייבים להיתחם בתוך צורות מסויימות, כדוגמת "שמאל קיצוני" או "רוטישלד בתל-אביב", שכן אחרת לא ברור מיהם "האנשים האלה". אין זה מפתיע כי כאשר הדיון מולבש לתוך צורות מוכנות מראש, כאלו שלמעשה אינן מאפשרות לדיון להגיע לשום מקום אחר מנקודת הפתיחה שלו, אין זה מפתיע כי הדרישה של השיח היא כי גם הפתרונות כולן יהיו בצורות מוכנות מראש. דן מרגלית מדובב את השיח הפוליטי הישראלי בצורה מושלמת, כשהוא דואג להשאיר את התוכן של הדיון בצורה שמעקרת אותו ומאפשר ליחסי הכוחות בין ח"כ דורסנית ליוזמת של מאבק ציבורי להשתעתק מבלי לאתגר אותו ולו לרגע.

באופן אירוני, דווקא דן מרגלית, באופן בו הוא ניהול את הדיון אצלו באולפן, מספק ניסוי מעבדה מרתק שמדגים את הבעיות של השיח הפוליטי הנוכחי, ומדוע בעצם המחאה הזו חשובה מעין כמוהה. לכל מי שטרם מבין על מה נאבקים האוהלים ברוטשילד, 10 הדקות הללו עושות עבודת הסברה נהדרת.

עוד בנושאים סמוכים:
עוד 30 שנה, אולי גם רונית תירוש תתאסלם

טכנולוגיות לקריעת האופק

באחד העמודים הפנימיים של עיתון "הארץ", פורסמה לפני כמה ימים ידיעה של צפריר רינת שעניינה ההתפתחויות האחרונות במפלגת "התנועה הירוקה". ברגע הראשון משכה את תשומת לבי התמונה, שבה נראתה ההנהגה החדשה של המפלגה: פרופ' אלון טל, מנהיג האגף הימני שניצח בפריימריז של התנועה לפני כמה חודשים, ורחלי תדהר-קנר, שנראתה לי איכשהו מוכרת. כשהסתכלתי טוב הבנתי שאני מכיר את היו"ר החדשה די טוב: הרי זו לא אחרת מ"רחלי הקטנה" ממחזור ט"ז, שלמדה שנתיים מעליי בבית הספר התיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר. אני זוכר די טוב איך בסוף טקס ההשבעה האימתני שערכו לנו הי"בניקים ממחזור ט"ו כשהגענו לפנימייה, בהתאם לאחת המסורות האטוויסטיות של המוסד הזה, חיכתה לנו רחלי עם ביסקוויטים ותה, ועזרה לנו לנקות את הבוץ הלבן, שהיה מעורב כמיטב המסורת בצואה של צבועים (או ככה לפחות אמרו לנו).

אז מתברר שרחלי הפכה לפוליטיקאית! באופן כלשהו שמחתי, כי בחירתה מגשימה את החזון שתמיד היה לבית הספר הזה: לעצב אליטה סביבתנית קנאית שתשתלט בשלב מסוים על מוקדי הכוח במדינה. עכשיו, אחרי שהתנועה הירוקה קנתה את עולמה כשהכשילה את מינויו של פושע המלחמה גלנט בזכות ערוגת זיתים, יש סיכוי גדול שגם רחלי תיכנס לכנסת, והחזון הזה עשוי להתממש.

אני בעצמי, כיוצא שדה בוקר שהאמונה הירוקה בוערת בחזו, שקלתי בנקודה מסוימת לפני הבחירות האחרונות להצביע לתנועה הירוקה בראשות הרב מלכיאור, אם כי בסוף שיניתי את דעתי. על כל פנים, כותרת הידיעה בהארץ שהיתה צמודה לתמונה בישרה על רכיב חדשני שייכנס כנראה למצע של התנועה: צמצום קצב גידול האוכלוסייה. כפי שכותב רינת, האמצעי המרכזי שמציע פרופ' טל הוא צמצום קצבאות הילדים:

טל הזהיר כי אם תימשך המגמה הנוכחית, לא תוכל ישראל לתת לתושביה רמת חיים נאותה ולשמר משאבי טבע. "כיום אנחנו מסבסדים את ההתאבדות האקולוגית שלנו", הוא טוען. "אם תהיה אוכלוסייה של 20-30 מיליון תושבים בין הירדן והים, לא יהיו טבע ונופים שעליהם נוכל לשמור".

מה יש להגיד? אידיאולוגיה של צמצום ילודה היא בהחלט מרכיב חדשני בשיח הפוליטי בישראל. אבל בנקודה זו, ובהתחשב בעמדות שהביע טל לאחרונה, יש מקום לשאול האם צמצום האוכלוסייה שעליו מדברת התנועה הוא לא שם נרדף לצמצומן הסלקטיווי של אוכלוסיות מסוימות. מעניין לציין גם שחלקים מההנהגה של התנועה מעידים על עצמם שיש להם שלושה ילדים לפחות, בלי עין הרע.

(ועוד הערה: יש דרך יעילה, זמינה ואפילו די מהנה שאני מכיר באופן אישי להיות בלתי פורה מבחינה ביולוגית: קוראים לזה הומוסקסואליות. אולי כדאי להציע לתנועה הירוקה להכניס הטפה להומוסקסואליות למצע שלה. אפשר כבר להתחיל ללמד את זה בתיכון לחינוך סביבתי.)

אבל אני רוצה ברשותכם להניח לרגע, ולו באופן טקטי, לשאלת הילודה, ולעבור לנושא אחר: המהפכה.

*

הדבר הכי בלתי נתפש שעשתה המהפכה במצרים הוא להחזיר לעולם את התקווה לשינוי פוליטי, ולמעשה להחזיר לעולם את הפוליטיקה בכלל. רבים כתבו בימים האחרונים שהדי נפילתו של מובראק נשמעו לא רק ברחבי המזרח התיכון, אלא גם באפריקה, אסיה ואירופה. נראה שהמפגינים בקהיר, באלכסנדריה ובסואץ שברו לראשונה זה שנים את אותה תחושה של הידרדרות סטיכית, דטרמיניסטית, שמונעת על ידי תהליכים גלובליים שבעצם איש לא ממש שולט בהם, ושחלשה על ההתפתחויות העולמיות בשנים האחרונות (בנוסף אולי לבחירה של ברק אובמה – בלי קשר למה שיצא ממנה). והרי, נראטיב ההידרדרות משותף לכל כך הרבה תחומים שבהם אנחנו חיים: האקדמיה, העיתונות, החינוך ובקיצור פרויקט המודרניות כולו.

כבר שנים אני מתאר את עצמי בתור מי שחי בתוך ספינת נייר שטובעת בתוך אמבטיה שטובעת בתוך ספינה שבעצמה טובעת. תמיד חשבתי שכל המישורים של הקיום שלי קשורים למערכות שמצויות בשקיעה מהירה (אולי חוץ מארץ האמורי, וגם לגבי זה יש ויכוח).  כמו שכתב כאן אסף, ברגע אחד, מתברר פתאום שהכול, ממש הכול אפשרי. המעגל לא מצטמצם, אלא מתרחב. אני מעז לומר שבמונחים קוסמולוגיים, כאילו היקום שינה כיוון, הפסיק להתכווץ והתחיל להתפשט. מבחינה פוליטית, תרבותית וקיומית, מה שקרה במצרים ושקורה ברגעים אלה במדינות אחרות הוא לא פחות ממפץ גדול חדש, שיברא אינספור עולמות חדשים.

ובכל זאת, למדתי כאמור בבית ספר סביבתי, ומשהו כנראה נצרב לי בראש. ובבוקר שאחרי, ניקר בראשי המשפט הדבילי מהפרסומת: ישראל עדיין מתייבשת.

אני יודע שזה נשמע כמו ניסיון לא מוצלח להשבית את השמחה. כתבתי כבר כאן, שכולנו עייפים מלשמוע על ההתחממות העולמית. אולי זה נשמע כמו עניין לגמרי לא רלוונטי, או שאפשר לדבר עליו בזמן אחר. ובכל זאת: אם לא יהיו מים בנילוס, שום מהפכה לא תציל את מצרים. לפני כמה חודשים טענתי שהקטסטרופה כבר התחילה – במובן הסביבתי והפוליטי – ושבתוך הקטסטרופה לפוליטיקה יש משמעות חדשה לגמרי. אני עדיין דבק בעמדה הזאת.

אבל איך היא כל זה מסתדר עם מצב הפוסט-תחרירי? איך המהפכה בכלל אפשרית בתוך אופק קיומי שהולך ומצטמצם, הולך ונסגר, בגלל תהליכים גלובליים כמו שינוי האקלים והידלדלות המשאבים?

אפשר לציין בעניין הזה גם את המחאה על מחירי הדלק – אותה מחאה שהביאה את נתניהו לנאום לאומה בדיוק באותו ערב שבו נאם מובארק את נאומו האחרון. המחאה הזאת לא הצליחה לרגש אותי במיוחד, וזאת לא רק בתור אדם שמחשיב את זהותו הראשונית ביותר ל"חסר רישיון נהיגה". דווקא בסוגיית מחיר הדלק – אולי הסוגיה היחידה שתוכל אי פעם להצית מהפכה אלימה באומת בעלי המאזדה שנקראת ישראל – נראה לי שנתניהו די צודק. שהרי, אם הנהגים יציצו מעבר לחרטום של האוטו שלהם, הם יראו שמחירי הנפט עולים בכל העולם. בין אם המס על הדלק יעלה או יירד, במוקדם או במאוחר המחיר ימשיך לעלות, פשוט כי אין מספיק נפט כדי להזין את הציוויליזציה התעשייתית האינפלציונית שלנו. כך שרפובליקת הנהגים שלנו פשוט מתנהגת כמו ילד קטן, שמתקומם על כך שלא מספקים את רצונותיו בלי להתייחס בכלל לתמונה הכללית שלא ממש תלויה בהורים שלו.

מה שבמיוחד מצער, הוא שגם המהפכות במצרים ובתוניסיה פרצו במידה רבה בגלל עליית מחירי המצרכים הבסיסיים. ושוב: גם אם תהיה במצרים חירות פוליטית, ואפילו צדק סוציאלי מסוים, הקרקעות הפוריות ימשיכו להצטמצם. ואפילו במצב פוליטי היפותטי שבו כלל המשאבים הטבעיים של העולם יחולקו באופן שוויוני יותר בין הצפון והדרום – כלל המשאבים הוא בכל מקרה מוגבל, ונעשה מוגבל יותר ויותר מדי יום.

**

כך שנשארות לכאורה שתי אפשרויות: אחת היא ללכת בדרכם של תדהר-קנר וטל מהתנועה הירוקה, ולדרוש מהמדינה לנהל טוב יותר, ובקשיחות רבה יותר, את הקיום הביולוגי של נתיניה. זאת הדיקטטורה האקולוגית שסביבתנים מסוימים מפנטזים עליה, הגילום השלם ביותר של מה שכינה פוקו "ביו-כוח" – צורה מודרנית של מדינה שמפעילה את כוחה על "מִנהל הגופים והניהול החשבונאי של החיים". באופן כזה, האזרחים יהפכו יותר ויותר מסובייקטים פוליטיים לתרנגולות בלול מתועש, שצריכות לקבל את הכמות האופטימלית של מים ותערובת כדי שלא ימותו וימשיכו להטיל ביצים. לצורך הישרדות, נעבור כולנו אינסטרומנטליזציה מוחלטת. אבל זה, בעצם, בדיוק ההיפך ממה שמבשרת המהפכה במצרים. כי תמיד יהיו את אלה שמנהלים את הלול ואת אלה שמנוהלים בתוכו.

האפשרות האחרת היא להתפתח מבחינה טכנולוגית. שהרי, מספרים לנו שההתפתחות הטכנולוגית היא זו שיכולה לפרוץ את המגבלותיו הקיימות שמציב לנו הטבע. הטכנולוגיה מאפשרת למשל להפיק מכמה גרמים של אורניום אנרגיה עצומה שיכולה להניע מפעלים שלמים, או לרתום את הרוח והשמש לטובת רווחתם של בני האדם. סכר אסואן הציל את מצרים מכמה שנות בצורת, ואיפשר לחבר אלפי כפרים לחשמל (למרות שבשדה בוקר לימדו אותנו לשנוא אותו בגלל הנזק שהוא גורם לחופים החוליים בישראל).

ובאמת, במצב הטרום-תחרירי, הטכנולוגיה היתה האופק היחיד שלנו. בעצם, המדור היחיד בחדשות שבישר לכאורה איזושהי התקדמות פוזיטיווית היה מדור הטכנולוגיה, עם סוגי המדיה החדשים שהופיעו בו חדשות לבקרים: גוגל, יוטיוב, פייסבוק וכו'. הפולחן ההיסטרי, הלגמרי בלתי רציונלי, שהתפתח סביב אובייקטים כמו האייפוד, האייפון והאייפד וסביב סטיב ג'ובס ממציאם נבע מהעובדה שפיתוחיו של מנכ"ל אפל היו המישורים היחידים של ההוויה שבהם הורגש סוג כלשהו של התפתחות מרגשת, ולמעשה של קידמה. לכן גם, בשונה מעיתונאים ואקדמאים, כל מי שמתעסק במה שקשור לאינטרנט מסתובב עם ברק בעיניים, ואינו שותף בכלל לנראטיב השקיעה. המהפכה נוקזה לתוך הפייסבוק והאייפון, שמעניקים פיצוי על עולם שנעשה עגום יותר ויותר.

וכאן אנחנו חוזרים לכיכר תחריר: לכאורה, עשו הצעירים המצרים מהלך הפוך: הם ניקזו את פייסבוק למען המהפכה. אבל למעשה, בעולם שנשלט על ידי המטאפורה הטכנולוגית, אפשר לתאר את מה שעשו גם מהכיוון הנגדי: הם המציאו טכנולוגיות חדשות.

"יום הזעם", "יום העזיבה", קריאות ה"סלמייה", הקסדות המאולתרות שהכינו המפגינים, השרשראות האנושיות והשימוש בטכנולוגיה עצמה הם אפליקציות גאוניות לא פחות מכל אפליקציה לפייסבוק, אלא שהן מכוונת אל החופש והשחרור, ואל פריצת המבוי הסתום שבו נמצאת האנושות.

דווקא אם מציבים את הטכנולוגיות הפוליטיות האלה במישור אחד עם הטכנולוגיות הרגילות, כלומר מוסיפים אותן לאינטרנט ולפיתוחים טכנולוגיים אחרים, מתברר ששום דבר לא אבוד, ושכל מחסום ניתן לפריצה. מתברר שהטבע אינו נתון קבוע המציב גבולות לפוליטי, אלא שניהם כרוכים זה בזה ושניהם ניתנים לשינוי. בישראל למשל, שום טכנולוגיית התפלה או אנרגיה שהומצאה בטכניון לא תציל אותנו אם לא נמציא טכנולוגיה להתגברות על הגזענות ועל האפרטהייד – שהם טבעיים לא יותר ולא פחות מאקוויפר ההר המידלדל.

***

בקיצור, אפשר לומר שהמהפכה היא סטרטאפ, אפליקציה חדשה. בעידן שלנו, בעולם המושגים שלנו, זה לא עלבון אלא מחמאה. המחשבה על המהפכה כטכנולוגיה משחררת גם מבעיות של ייצוג, שמשתקות את השמאל כבר עשרות שנים, וגם חוללו סערה בבלוג הזה בכמה פוסטים אחרונים. כמו שהאייפון או סכר אסואן לא אמורים לייצג מישהו, אלא להסיר מגבלות שמציב הטבע בצורה שבה אנחנו תופשים אותו כיום, כך גם המהפכה לא אמורה לייצג אף קבוצה מוגדרת. נדמה לי שבמצרים זה די הורגש.

כמובן שהטכנולוגיות הפוליטיות החדשות שמומצאות ועוד יומצאו לא חייבות להיות סטנדרטיות. הן יכולות למשל להיות טכנולוגיות רוחניות – כאלה שישנו את הצורה שבה אנחנו תופסים את עצמנו ואת הסביבה שלנו במובן הרחב ביותר.

מבחינה זו, אני תומך אם כבר דווקא בזרמים השוליים וההזויים יותר בתנועה הירוקה, שהתמודדו בפריימריז האחרונים לרשימה: למשל הרב אוהד אזרחי, חוקר קבלה ומיניות מקודשת שעוסק בקשר בין יהדות שמאניסטית לאקולוגיה; או ידידי לקט העשבים שימי רף.

לטוב ולרע, בכל אותם תחומים של "אקולוגיה עמוקה", אפשר ללמוד הרבה מהניסיון הגרמני. בועז נוימן כתב לפני זמן מה על האקולוגיה הנאצית, אבל בגרמניה הומצאה גם מפלגת הירוקים, שבשנותיה הראשונות עשתה ניסויים מעניינים בקשר בין סביבה לפוליטיקה.

בעניין זה אני לא יכול להימנע מלצטט כמה שורות של גרמני בשם מרטין היידגר, מתוך המאמר "השאלה אודות הטכניקה"  (1962. תרגום: אדם טננבאום). דרך אגב, אלה הן אולי השורות הכי ברורות ופשוטות שכתב היידגר בחיבור כלשהו:

כיום החקלאות היא תעשיית מזון ממוכנת. האוויר מוצב למען פליטת חנקן, האדמה מוצבת למען מחצבים, המחצבים, לדוגמא, למען אורניום וזה האחרון – למען אנרגיית הגרעין שאפשר לשחררה למען השמדה או שימוש אזרחי… הדיבור הרווח על החומר האנושי, על מצבת החולים של קליניקה, תומך בכך. היערן, המודד ביער את העץ הכרות, ולמראית עין צועד באותו האופן ובאותן דרכי יער כסבו, זומן כיום על ידי תעשיית העץ, בין אם הוא יודע זאת ובין אם לא. הוא זומן לזמינות של תאית, המאותגרת מצדה על-ידי הביקוש לנייר, המוקצב לעיתונים ולירחונים מאויירים, ואלה אף מציבים את דעת הקהל לבליעת המודפס, כדי להיעשות זמינים לעריכת דעות מזומנת. עם זאת, דווקא משום שהאדם מאותגר באופן מקורי יותר מאנרגיות הטבע – היינו, אל הזימון – לעולם אין הוא הופך למשאב סתמי. בהפעילו את הטכניקה, האדם נוטל חלק בזימון כאופן של חשיפה.
…

בכל מקום שבו האדם פוקח את עיניו ואת אוזניו, פותח את לבו, משחרר את עצמו לקראת הרהורים ושאיפות, עיצוב ומעשה, בקשה והודיה הוא כבר מוצא את עצמו מובל אל הלא-מוסתר.

ובאמת, אם משלבים בחשיבה הסביבתית את הטכנולוגיות הרוחניות-פולטיות שהזכרתי קודם, יכול להיות שהדבר הראשון שצריך לעשות כדי להציל את הסביבה הוא להפסיק לחשוב עליה בתור סביבה, כלומר בתור סך מסוים של משאבים מוגבלים. כי אם נחשוב על העולם בתור לול עם כמות מוגבלת של תערובת לעופות, נהפוך מיד בעצמנו לעופות בלול.

****

בקיצור, פתרנו גם את הבעיה של "ישראל מתייבשת". האופק פתוח, בלי תירוצים, פתוח ממש, פתוח לגמרי.

אני מוצף באופטימיות טוטאלית.

ט-ו-ט-א-ל-י-ת.