פוסט אשכנזיות: נגד הפוליטיקה של הזהות

יותם פלדמן

בתגובה לגל כץ.

באמצע השנות האלפיים ניעור בי עניין רגעי בשורשיי האשכנזים. הדבר היה קשור בסקרנות, בנסיבות משפחתיות ובאווירה מסוימת ששררה אז בתל אביב. בית לייויק, המרכז לתרבות היידיש, החל להתעורר והיה אבן שואבת לטיפוסים שכיום אפשר לכנות אותם היפסטרים. למדתי יידיש משך כמה חודשים, שמעתי כמה הרצאות ואפילו השתתפתי לפחות בישיבה אחת – משונה למדי – בלשכת הפוליטביורו של הבונד, מפלגת הפועלים של יהודי מזרח אירופה.

כמה מבאי בית לייויק באו בעקבות עניין אותנטי בפולקלור האשכנזי, אולם אחרים חשבו ש"אשכנזי" תשמש אותם כאבן יהלום פוליטית משוכללת, שתחרוץ ותסדוק את קליפת ההווה הפוליטי. החזרה לאשכנז היתה קשורה במבוכה אליה הוטלו ישראלים "לבנים" רבים, כתוצאה מהתארגנויות פוליטיות חדשות של זהות מזרחית והטקסטים שכוננו אותן. הפנייה אל היידיש ואל אשכנז לא רק בידלה את האשכנזים מישראל ומהציונות, אלא אף שייכה אותם אל שורת נפגעיה וקורבנותיה. אשמה לבנה הומרה בהתקוממות על שפה שהומתה ותרבות שהוחרבה.

מבחינה זו התחולל בבית לייויק מעשה של אלכימיה. אשכנזים הצליחו לשכנע, לפחות (וכנראה רק) את עצמם, כי הם קורבנות לא פחות מאחרים. הם האמינו שמחיקת תרבותם בידי עצמם או בידי אשכנזים אוחרים עומדת בשורה אחת עם עוולות שנעשו לקבוצות אחרות במרחב זה בעשורים האחרונים. ייתכן מאוד שיש בכך מידה של צדק – היידיש אכן נמחקה באופן אלים ותרבות מזרח אירופה הוגחכה ונדחקה אל קרן זווית. ואולם, כתיאוריה פוליטית נדמה שאופקיה של האשכנזיות החדשה הם למצער מוגבלים ומצומצמים. אפשר שגם אהוד ברק וגליה מאור הם קורבנות של מדינת ישראל – ובהחלט ייתכן שהם חשים כך. אך במקרה זה, ממי הם יתבעו את שיחרורם, וכיצד הוא יתגלם לאחר מכן.

ואולם, הפרדוקסים והמלאכותיות של האשכנזית החדשה הם רק פניו המוארים של פרויקט זה. נדמה לי שחלק ניכר מהפולקלוריזם של אשכנז כיסה על צורה של אליטיזם אשכנזי או פשוט שנאת מזרחים. ייתכן, כפי שנטען פה, שגזענות היא לא דבר כל כך גרוע אולם בטוח שהיא גם לא דבר כל כך מיוחד. בשביל לשנוא מזרחים לא צריך להגיע לשיעורי יידיש, אפשר לצפות בחדשות ערוץ שתיים.

האשכנזיות המתעוררת היתה רק מפרצון בארכיפלג של זהויות שהתכוננו באותן השנים, בעקבות נסיונות לייבא את רעיון המהותנות האסטרטגית מהקמפוסים האמריקאיים לישראל, וכלל קבוצות זיקה רבות ושונות. אין ספק שהפעולה במסגרת קבוצות אלה היתה משחררת ומחזקת בעבור רבים. לא פחות חשוב, הדיון במיקומם החברתי של דוברים שונים סייע לחשוף צורות שונות של צביעות. סוציאליסטים בעלי תועפות של נדל"ן מניב או תומכים נלהבים בפינוי התנחלויות שמעולם לא פגשו אדם שמתגורר מעבר לקו הירוק.

אך השתת כל אפשרות של פעולה פוליטית על הביוגרפיה והזיקה החברתית משרטטת מרחב פוליטי דל ובעיקר משעמם. כמה מהפעולות הפוליטיות החשובות והמעניינות ביותר לא נשענות על קבוצתיות ועל זיקה אלא על פרטיקולריות ועל בגידה, על חציית קווים והפניית עורף לזהות. כנראה שאפילו לך עצמך. מקרים שבהם יחיד מצליח להיחלץ מזהותו ולגלם תפקיד שחורג מהתסריט שנכתב בעבורו.

איש לא שאל את אנטוניו נגרי על שורשיו הבורגניים ועל אשתו האריסטוקרטית. לא כשהצטרף לפועלים שחיבלו בבתי החרושת שלהם, ובודאי לא כשנשלח לעונש מאסר על  חטיפת ראש הממשלה האיטלקי אלדו מורו; שורשיהם האירופיים של צרפתים שחצו את הקווים והצטרפו לאלג'יראים במאבק האנטי-קולוניאלי, לא שיחק תפקיד אם הם שילמו את אותו המחיר כמו שותפיהם על מאבק זה; כך אולי גם לגבי אנשי הבונד, אלה שאירחו אותי בלשכת הפוליטביורו – יהודים יוצאי מזרח אירופה שבסוף שנות השלושים זנחו את המאבק במרד הערבי והצטרפו לבריגדות הבינלאומיות במלחמה נגד גייסותיו של פרנקו.

הפוליטי של בוגדים הוא גם האישי ביותר. אך זה לא אישי של פסקאות ביוגרפיות או זיקות שרירותיות – בנוסח "קווירים נגד החומה" או "אשכנזים למען צדק חברתי" – אלא אישי שמורכב מרצונות, תשוקות, חרדות, ומחשבות אקזיסטנציליסטיות שהן חלק בלתי נפרד מהמעשה הפוליטי. אישי שדוחף לפעולה שהיא חזקה יותר מהשיוך החברתי ואולי אף חזק ממך באותו רגע. זה לא אגו שייחודי ליחידי סגולה או לגיבורים. הוא שייך לכל מי שמשתתף בפעולה פוליטית. אף שהתמונה שנרשמת ברשתית העין היא של קבוצת מפגינים, כל אחד מהם פועל מתוך מניע אישי שאינו נכנע לכללי הזהות והסוציולוגיה.

ביחס לאישי זה הופכת הזהות לכלא שכובל ומעקר את הפעולה הפוליטית. היא תובעת שיתוף שאינו מתבסס על אחדות רצונות או צרכים אלא על אחווה מדומיינת בין החברים, והסכמה כפויה על כלליה של קבוצת פעולה.

כמובן שאפשרות פעולה נוספת נתונה בידי הלבנים. הם יכולים פשוט לשתוק, לפנות את הבמה לאחרים ולנסות שלא להפריע להם לשחרר את עצמם. בסרט ימי הרדיו מתלוננת אחת מבנות משפחתו של וודי אלן על העוזרת שגונבת כסף מהבית. "זכותה לגנוב מאיתנו, היא שחורה"ֿ, עונה האמא, יהודייה ליברלית מברוקלין. עמדה זו מפתה בעיקר בגלל הנוחות שהיא מציעה. היא נוחה כשם שהיא עצלה, שכן היא פותרת את האשכנזי ממחשבה, מדיבור ומפעולה. כל מעייניו נתונים לציווי שלא להפריע לקורבנות לשחרר את עצמם.

בה בעת, אין עמדה בטוחה מזו. אין בה שמץ של איום על נכסיו בעולם. מפעם לפעם אפשר לפנות את הבמה למזרחי בכנס אקדמי או באנתולגיה ביקורתית, אך אף אשכנזי עוד לא נדרש לוותר על ביתו, על המשרה שלו, על קרן הפנסיה. ביום שבו יגיעו הדברים לידי כך, מי שפינה את הבמה יידאג לחזור אל מרכזה ולהיאבק על שלו. לכל דבר יש גבול.

*

דימויים: זויה צ'רקסקי.

צר לי לאכזב אתכם, הגל לא אשכנזי

אורטל בן דיין

יום שלישי. קמתי והתלבטתי מה ללבוש. בבוקר הייתי צריכה לנווט בין פגישות בכמה בתי קפה, ובערב להגיע לבית העם ולהשתתף בערב היציאה של "ארץ האמורי" מהארון הווירטואלי.

התלבטתי מה אלבש שיתאים גם וגם. גם לסיבוב בוקר וגם לערב בבית העם. גם להיות מרשימה וגם קלילה וגם לא מתאמצת וגם סקסית, כי זה ערב על סקס, לפני הכל.  לבסוף בחרתי בחצאית אדומה וחולצה שחורה. נועזת ורשמית. אין קוד לבוש רשמי לנשים מזרחיות. גברים אשכנזים יכולים ללבוש מה שהם רוצים כי הם מתכנתים את שפת הקוד.

אף פעם לא הרגשתי נוח להציב את עצמי כאנונימית בתוך ההמון. לכן אני אוהבת את  הפרפורמונס המזרחי הבארוקי, במיוחד כשהוא מופיע בתוך המרחב הלבן שמקיף אותי. ובכל זאת אני יודעת – היטב – שליכולת להיבלע במרחב, להיות רואה ואינו נראה, יש הרבה יותר כוח.  וגם זה קוניוקטוראלי.

פאנליסטים ופיינליסטים. המבנה  הראשוני של הערב יצר היררכיות צפויות. אין טעם להתווכח על זה. מליצי יושר טענו שהכל נבע מכוונות טובות, אבל מה לעשות שאני לא כומר מוודה וגם לא בוחנת לב וכליות, ויותר מאשר התעמקות בתהליכים הפסיכולוגיים האישיים של כל אחד מהמעורבים, אני מעדיפה לשפוט את המעשים והתוצאות בשטח. מעשים מעשים ומעשים – זה מה שנחשב. כשמשהו הופך לפעולה במרחב הציבורי, המעשה הוא הדבר שקיים והמחשבות שמאחוריו לא. הרי אם הייתי חושדת בכוונות זדוניות מי היתה מדברת אתכם בכלל? אני רוצה להאמין כי הדיבור בינינו בנוי על כוונות טובות, אחרת בואו ניפרד יפה, היפרדות תמיד מיטיבה עם המדוכאים. בינתיים, נשפוט את המעשים ונחטוף על הראש בכבוד. כבוד זו לא מילה גסה.  גם אני חטפתי, אבל בכבוד. "בכיינית", "נעלבת סדרתית". נו, שוין. ממילא זה רפלקס מותנה לכל דרישה או ביקורת מזרחית ולא באמת משנה מה אני אגיד.

היררכיה. יצרתם היררכיה, דחפתם אותנו לתחתית הדף (כמעט להערות שוליים), תחת כותרת מעליבה, בעוד אתם מנכסים לעצמכם את העולם האקדמי והתיאורטי. "הפאנל זה  החלק הכייפי של הערב" כתב לי עופרי בפייסבוק. יא'ללה חפלה. איתנו המזרחים והערבים עושים כיף ומדברים על חוויות מסעירות מהשכונה. אנחנו החוויה ההיתולית שתבדר את הקהל אחרי הנאומים הרציניים באמת. אתם  תדברו בשפת האימות וההפרכה ואנחנו נביא "סיפורי חיים". אתם רגילים לפגוש אותנו  באקדמיה בצורת חומרי גלם.  אנחנו השדה, השטח, האינפורמנטים והארטיפקטים. הנתונים והנתינים.

מטונימיה. "אם לא תתנערו מההפרדות והחרדות הערב יהפוך למטונימיה", כתבתי לעפרי בפייסבוק. אנחנו כבר לא מוכנות  לציית לסדר הזה, ולא רק בשל העובדה שההישגים שלנו על פי קריטריונים אקדמיים של מריט לא נופלים משלכם, אלא בייחוד בגלל שאנחנו כבר בתקופה שבה לאקדמיה אין מונופול על ייצור הידע והיא כבר מזמן נשרכת אחרי עולמות ידע חדשים ומשמעותיים הרבה יותר. היום, כאשר ארגונים רבים עוברים פרופסיונאליזציה ואנג'ואיזציה, הם כבר מרכזי מחקר בפני עצמם ובזכות עצמם. הם לא רק שטח. וגם לא רק תיאוריה.

סופרת. נכון, אני סופרת ראשים, אם לא איך נדע? כששלושה גברים אשכנזים שוב פותחים את הערב, והאחרים והאחרויות שוב עוברים לתחתית הדף, זה בכל זאת קצת מסריח. גם אתם צריכים לספור, ועל הדרך להפסיק לדבר על פריבילגיות ועל רגשות האשמה שלכם. ההסברים מעייפים ומוכרים. אנא זנחו את התירוצים הפסיכולוגיסטיים וההתבחבשות האינטרוספקטיבית של האשכנזי המורכב. ואם לא, לפחות חיסכו את זה מאיתנו, יש לנו מספיק דברים על הראש ואנחנו גם לא הפסיכולוגים שלכם. זה מתיש. תתחילו לספור ולבדוק את עצמכם שוב ושוב ושוב. תתרגלו עד שתתרגלו. Fake it until you make it

קרנבל הזהויות. גל כתב: "בבלי דעת, ודאי ללא מודעות, יצא שהמזרחים הם (בעיקר) אלה שמביאים את "קול השטח". ההרצאות דיברו פחות מתוך זהויות, ואילו בפאנל הדוברים הביאו, במידה רבה, חוויות אישיות". אז זהו שלא. אם לא הבנתם שגם אתם דיברתם מתוך זהויות, לא הבנתם דבר וחצי דבר. לדבר תיאוריה ולהאמין שאתה מדבר במנותק מהזהות שלך – זו בדיוק הזהות האשכנזית. אנחנו הנכחנו אותה, הדיון הנכיח אותה. נכון  שדיברתם תיאוריה אך דיברתם אותה מתוך הפוזיציה והדיספוזיציה. הזהויות שלכם נכחו שם כי יש לכם אתניות, בין אם תרצו ובין אם לא תרצו. ונכון, זה קרה ללא מודעות, אך זה בהחלט נבע מהתת מודע הקולקטיבי.

חוויה אישית.  גל כתב: "איך מדברים חוויה אישית? בדברי הפתיחה שלי אמרתי כמה דברים על הגל, ועל סקס. הדברים ביטאו, בין השאר, חוויה אישית". בפתיחת הערב, גל הבליח לעברי ספק עקיצה, ספק בדיחה, ושאל אותי אם הגל הוא אשכנזי. אין בדיחה גדולה מזו, הייתם מתים שהגל יהיה אשכנזי. לא כל איש הגות מגרמניה הוא אשכנזי בדיוק כמו שלא כל אשכנזי הוא איש הגות. אני מסרבת לתת לכם חזקה על התרבות המערבית או הגרמנית.  גם לא על האופרה ולא על הפילוסופיה. יש מספיק אנשי רוח אשכנזים שתוכלו להשתמש בהם כקביים לאגו האינטלקטואלי שלכם. הגל זה מגניב, כשאומרים הגל זאת מילת קסם שמיד משדרגת את הסטטוס. כמו שראש המחלקה לסוציולוגיה הודה בפני בשיחה: "כשסטודנט אומר קאנט אני מיד מחזיק ממנו סטודנט ברמה גבוהה". זה מה שנקרא תבונה מעשית אקדמית.

אומרים לנו שיש סקס אחר. ברור שאין כבר יכולת לגעת בממשי ואנחנו מנווטים בכורי עכביש סימבוליים. אבל לפחות לא נתיימר בערב שכולו הומאז' לסימפוזיון אקדמי לחשוב שאנחנו מדברים על סקס אחר. או על סקס בצורה אחרת. אלא אם כן אנחנו מאמינים שמילים הן מגע ודיון הוא אורגיה שיחנית. ואז איבדתי אתכם. אני אוהבת מגעים דה-שיחניים, כי מגעים  בשבילי זה מעשים.

סקס בין ערבים ליהודיות. לצערי החמצנו את הדיון על נשים מזרחיות ושוליות שבזכות מיקום גיאוגרפי וסוציולוגי מפתחות "מגעים" עם ערבים ומשלמות על זה וואחד מחיר. זאת בניגוד לנשים האשכנזיות האקטיביסטיות שהפעם הראשונה שהן פוגשות ערבי שלא דרך דוחות מודיעין או מאמר אקדמי, היא בהפגנות השמאל. בפעילות הפוליטית. שם, כשהן פותחות ב"מגעים", הן לא משלמות מחיר. להיפך. הן זוכות לאות הערכה וגבורה על חציית גבולות, שבירת חומות ודה-קונסטרוקציה של הפרדות. כמו תמיד, היכולת לתרגם כל פעולה להון תרבותי וסמלי שמורה לאשכנזים. לכן הסכמתי עם גל ששאל: מי הוא זה שנחשב סרבן? ומדוע רק אלו שמצהירים על כך כפעולה פוליטית מודעת ומתוקשרת נחשבים סרבנים?" כל מי שמסרב לשרת בצבא הוא סרבן, אפילו אם הוא מזרחי. רק בואו לא נשכח שבניגוד לאשכנזי, המזרחי משלם על כך ביוקר. למזרחי יש סל עבודות מצומצם שהוא יכול לבחור מתוכן כשהוא יוצא לג'ונגל של שוק העבודה. ללא שירות צבאי האפשרויות כמעט נעלמות. במצב כזה גם מאבטח – מקצוע יעודי – הוא לא יוכל להיות. הסרבן האשכנזי, לעומת זאת, מסודר. הוא הולך לתרגם את ספריו של הנרי דייוויד תורו , מדבר בכנסים על החשיבות של אי ציות ומורם לדרגת מרטיר.

סקס מזדמן. סקס מזדמן לא מפרק גבולות. ברוב המקרים הוא רק מאשש אותם ואף מהווה אמצעי שליטה והפרדה בפני עצמו. האם הערבי יבנה משפחה עם היהודיה והאם היא תבנה איתו? ונניח שהיא רוצה והוא לא רוצה, כי הוא מעוניין בנישואין אנדוגמיים. אז מה זה? התמוססות גבולות או מאבק כוחות? במרחב הסקסואלי נשים הן  עדיין הטריטוריה  שעליה נלחמים הגברים. יש נשים מזרחיות שקושרות קשרים עם גברים ערבים, מתאהבות בהם ורוצות לחיות איתם. הן מוקעות מהסביבה שלהן ובדרך כלל הגבר לא מוכן לנהל איתן מערכת יחסים "רצינית", כי עבורו היחסים הם לא יותר מסקס זמין שלא נושא סנקציות חברתיות.  מעבר לכך, הסקס עבורו הוא גם נשק פוליטי/חברתי במלחמתו בגבר הישראלי הצבר. האישה, כרגיל, היא בשר התותחים של המאבק הפאלי הזה  (תודה לאלכס אויסטרך על התובנה הזאת).

מנחה אישה. למה לא? מה קרה? אז הצענו זאת כדי לייצר ייצוג הולם. זה היה חשוב מאוד לגל, סבבה, הסברת והבנו. לא צריך מיד להפעיל עלינו את הדיבור הצפוי והמעצבן להחריד נוסח "הטרוריסטיות הפמיניסטיות".

פריבילגיות. אם עוד פעם אני שומעת את המילה הזאת נזרקת לדיון אני אשתגע. מעשים בבקשה. מעשים.

ביטול עצמי. לא אוהבת את השיח על העצמי ועל הסובייקט המעונה. אין עצמי אוטונומי, רק כזה שמשוקע בהיררכיות החברתיות. העצמי של החזקים לא מתבטל כשהם מוותרים על הנחיית איזה ערב. גם לא צריך לבטל ולא צריך להתבטל. רק למנן.

לעזוב את הארץ. אל תעזבו את הארץ. אני רוצה לעזוב. למה מה קרה שתשאירו אותנו פה עם כל החרא הזה. ההורים שלכם הם אדריכלי הכיבוש, אז בבקשה תישארו פה כדי לפרק אותו. זה משאו האמיתי של האדם הלבן, זו החטוטרת שלכם. את הדרכונים האירופאים תשאירו בצד בינתיים, לשעת חירום. כשתהיה פה מלחמה יהיה לכם לאן לברוח. לנו לא. בכל מקרה המזרחים הם הלאומנים האמיתיים שמצביעים לליכוד, צבא העם וגם המכשול לשלום.

שום זיון עוד לא הפיל חומות. רק קשירת קשרים עם יתדות, ובעיקר יתדות כלכליים שמשפיעים על חלוקת המשאבים, רק הם חותרים תחת הגבולות. חיבור בו המשאבים מתחלקים מחדש באמצעות יצירת קשרים ארוכי טווח. כשהמין המזדמן כבר לא יהיה מזדמן נדבר על גבולות וחתרנות וזה. בינתיים זה עוד שיח על תשוקה ל"אחר", אקזוטיזציה  ומים גנובים ימתקו. וגם אפקט רומיאו ויוליה.

למה אני מספרת לכם את זה? כי  גל אמר "אני חושב שיש פנטזיה של מחיקת האלימות, של קיום פרוגרסיבי משוחרר ושוויוני, שלא בכדי מלווה גם במחיקת ההיסטוריה, שהיא כולה סיפור ארוך של אלימות (וגם הרבה דברים אחרים). אז לא. אני אשכנזי, וכמו שאמרה לי אורטל בן דיין (כששאלתי איך אני יכול להפוך ל"פחות אשכנזי"): “אתה חסר תקנה" (=החטא הוא קדמון). וגם אם אברח מהארץ, עדיין אהיה אשכנזי, כי יש לי היסטוריה" .

אהבתי. נכון. אתה לא צריך להיות פחות אשכנזי או יותר אשכנזי, רק להרחיב את הקטגוריה ולייצר היסטוריה אחרת. עדיין תהיה לך היסטוריה, אבל לפחות יוכלו לראות בה עקומת למידה. תישאר אשכנזי ותרחיב את הקטגוריה, אין לך ברירה אחרת.

צטטת. מצטטת את אבישי צוברי שציטט גל, שוב: "עד כמה שאני יודע, "ארץ האמורי" הוא בלוג אשכנזי כמעט במוצהר (הכי במוצהר שאפשר בתנאים הנוכחיים), ולא מתחפש למשהו אחר, ודווקא בגלל זה אני קורא אותו בשקיקה. אני תמיד קורא את הבלוג בעיניים מזרחיות כחומר גלם אשכנזי משובח".

לטעמי זה ציטוט גאוני. העובדה שכרגע אני כותבת בארץ האמורי הורסת לאבישי את העונג וזה מבאס אותי. כי הוא צודק. סליחה אבישי שהרסתי לך. חומר גלם אשכנזי הוא אכן מושא מאוד מעניין לבחינה והסתכלות.

למספידים. לכל המגיבים שהתענגו לכתוב ששיח הזהויות הוא טרנד אבסורדי שחלף מהעולם בשנות ה-90: הוא חלף בשבילכם, השתעשעתם איתו באקדמיה כל עוד זה היה מגניב להגיד הומי באבא ופוסט קולוניאליזם. סיימתם עם הקרדיטים האקדמיים ועכשיו זה סתם עוד שיח שצריך להפסיק להשקות אותו. גוועלד, פתאום באים האנשים האלה עם כל הזהויות האלה ודורשים הלכה למעשה. עזבו אותי באימאשל'כם. אתם אוהבים את התיאוריה יותר מהמציאות. שיח הזהויות עדיין כאן כי הוא רלוונטי, כי הזהויות עדיין מארגנות את חלוקת המשאבים. שיח הזהויות ארגן את החלוקה ההיררכית של הערב, ולאחר מכן גם הצליח לארגן את הערב מחדש. וזה יצא טוב. נהניתי, למדתי. שיח בפעולה זה ה-דבר.

*

דימויים: דיוקנאות הנשים הן של פאהד חלבי. וגם: Taking the bagel from Hegel מאת לורנס ויינר (מתוך ספרו If in fact there is a context).