להיות הומו במזרח: 4,500 שנה של להט"ביות במרחב השמי

ברובד הבסיסי, הפוסט שלהלן הוא כרוניקה היסטורית פשוטה של קיום להט"בי במזרח התיכון מימי קדם ועד זמננו, מבוססת על כמה עשרות מקורות ומחקרים. בד בבד, זאת הצעה לפרויקט שלא יושלם אף פעם, כי תמיד נמשיך לחיות אותו.

לפני חודשיים, כשנפטר הרב מנחם פרומן, כתב כאן עידו הררי פוסט על חזונו של פרומן, והתייחס לאפשרות שהבסיס לדיאלוג בין העמים והדתות בין הים לנהר יהיה דווקא "הפרימיטיביות" ההדדית של הפלסטינים והיהודים. בניסוח אחר: זאת קואליציה דתית של יהודים ומוסלמים נגד המערביות, החילוניות והליברליזם. יהודים, מוסלמים – הרמוניה.  אבל לאיזו קבוצה אין מקום בתוך הקואליציה הזאת? להומואים כמובן. הלהט"ביות מייצגת את היפוכה של השורשיות והפרימיטיביות; זאת תועבת יוון בצורתה המייצגת ביותר. והרב פרומן אינו היחיד. גם חילונים סטרייטים שמדמיינים את ההרמוניה העתידית בין הים לנהר מדמים אותה כמעין ריקוד על גופתם של ההומואים. ומה עם ההומואים? "הם יצטרכו לדאוג לעצמם".

אבל ההומואים לא ילכו לשום מקום. אנחנו כבר לא מעגל קוסמופוליטי מצומצם. אנחנו עם. יותר מכך: אנחנו פרימיטיבים, לא פחות אלא יותר פרימיטיבים מכל השאר. אמנון רז-קרקוצקין קרא לפני שנתיים לבחון את השאלה "מהן זכויות היהודים בישראל/פלסטין?". ברוח זו, אני מציע לשאול מהן זכויות הלהט"בים בישראל/פלסטין, ובמזרח התיכון בכלל. האם אנו מתייוונים, נציגי ה-Gay International, חוד החנית של הקולוניאליזם האירופי בצורתו החדשה? או שמא, בצורה אחרת, היינו כאן מאז ומתמיד, לא רק כפרטים מבוהלים, אלא במסגרת המוסדות, הדתות והטקסטים המכוננים של תרבויות המזרח?

הפרויקט הוא מסובך, כי היווניות משוקעת עמוק בשפה ההומו-לסבית. לא במקרה כונתה צורת הקיום הזאת במשך מאות שנים "אהבה יוונית" או "אהבה סוקרטית" – ודווקא על ידי אוהדיה. להט"ביות שמית, לסביות שמית, היא לפיכך כמעט אוקסימורון; ולכן ה"שמיות" היא לא רק אטריבוט של לסביות אלא מגדירה מחדש את שם העצם "לסביות". חיים דעואל-לוסקי, בחזרתו לספר עמוס, מעמיד אותו כבסיס לפילוסופיה פוליטית לפני היות השפה הפוליטית היוונית. בהתאמה, אני מציע לראות במיניות השמית בסיס [אחר ומקביל] להומוסקסואליות (במובנה הרחב) העכשווית, אלטרנטיבי להומוסקסואליות היוונית. במלים אחרות: אהבה יוונית אנטי-יוונית; פתיחה אלטרנטיבית להיסטוריה ביסקסואלית שתצייר מחדש את מהלך ההיסטוריה הזאת מראשיתה העלומה ועד ימינו.

כידוע לכל מי שעוסק בתחום, בעשורים האחרונים חקר המלומד היהודי-ברקלאי דניאל בויארין את המיניות היהודית, (למשל במאמר "רבנים וחברים" שגם תורגם לעברית). ממש בימים אלה יצא ספרו של הרב סטיבן גרינברג "הומוסקסואליות במסורת היהודית", ועוד היד נטויה. למיטב הבנתי, המהלך הזה של חיפוש טביעות אצבע הומוסקסואליות ביהדות – בסיפור דוד ויהונתן, בקבלה, בפרשת ריש לקיש וכו' – מיצה את עצמו ולא הניב תוצאות מרשימות, מלבד כמה בתי כנסת לקהילה הגאה בארה"ב. כאן בישראל, מה שאפשר להשיג מרבנים ליברלים-נאורים הוא לכל היותר "לגלות סובלנות", כלומר לא להילחם בלהט"בים. זאת שאיפה תבוסתנית.

בכל אופן, מבחינה פוליטית, דחוף יותר בעיניי להניח בסיס למחשבה הומוסקסואלית מקומית, שתוכל להכיל גם (ואף בעיקר) את הלהט"ב הערבי/מוסלמי. אבל לשם כך, צריך לדעת קודם כל פרטים היסטוריים בסיסיים, שנמחקו, עומעמו או עוותו על ידי סדרה של משכתבים – מהממסד הדתי היהודי והמוסלמי, דרך הקולוניאליזם האירופי ועד הממסד הלהט"בי האוריינטליסטי-גזעני. כדי להתגבר על כל המבטים המדכאים והמחפצנים, הכרחי לאכלס אותם ולהטמיע אותם.

נטלתי את המושג "הומוסקסואליות שמית" (Semitic Homosexuality) ממשפט במבוא לספרו של ז'אן פבריס נרדל, "הומוסקסואליות ולימינליות בגילגמש ושמואל" (זפ"נ, viii). אבל שוב, למה שמיות?  כי בשיח המיניות האירופי, התקיים תמיד קישור מובהק בין "המיניות היהודית" או "הנשיות היהודית" לבין המזרח. המיניות היהודית (אשכנזית או מזרחית), כמו זו של כל העמים הנימולים, נצבעה כמזרחית-שמית, אל מול הזין היווני-ארי. לכן, אני מאמץ את השימוש האסטרטגי של גיל אנידג'אר ב"פרספקטיבה השמית" – קטגוריה גזעית-תרבותית שכוננה על ידי אירופה אל מול "הארי", שכללה כזכור יהודים וערבים גם יחד.

חזרה לשורשים השמיים של הא-סטרייטיות יכולה גם לפתוח אופקים חדשים של קיום להט"בי. לפני כחודש, התפרסם ב"הארץ" קטע מרומאן על דוד המלך, המתאר גם מפגש מיני בין דוד ויהונתן. אלא שלמרבה הצער, המשורר המוכשר צייר את דמותם של שני הגיבורים השמיים כשני טווינקים, גייז לבנבנים המרצדים על המסך בסרט התבגרות ונילה. ג'וזף מסעד צודק בטענתו שה-gay הוא המצאה מערבית. אמנם, זה בכלל לא אומר שערבים או יהודים לא יכולים להיות gay – נדמה לי שזה לא מצריך כבר הוכחה. אבל המסורת המקומית מציעה צורות אחרות של מיניות. לא ארחיב על זה כאן, אבל היא יכולה לכלול כמה יסודות: חלוקה אחרת של היחס בין ציבורי לפרטי; שילוב של מיניות בפולחן ואף במוסדות המדינה; וכמובן – היעדר אקסקלוסיביות לאחד משני המינים, מה שאפשר לכנות ביסקסואליות.

על כך ועל נושאים אחרים ידובר בערב שיתקיים בבית העיר ביום שני, 12.5.2013, ויעסוק ברנסאנס הלהט"בי-מזרחי.

זאת ההקדמה. ועכשיו לכרוניקה.

א. לפני סוקרטס, לפני לסבוס

2500 לפנה"ס – שלטון גילגמש בעיר ארך. לפי האפוס עלילות גלגמש, המלך נטל את הבתולות לפני חתונתן והתאבק עם הגברים הצעירים, עד שבני העיר זעקו לאלים. הפרשן תורקילד יקובסן טוען כי גלגמש התיש את אזרחיות ואזרחי עירו מבחינה מינית, ולכן בראו לו האלים את הגיבור אנכידו שיהיה מאהב ורע (ס"א, 49-48).

1450 לפנה"ס – חוקי אשור התיכונה אינם מביעים התנגדות למין הומוסקסואלי בהסכמה הדדית, אך אוסרים על אונס. בחוקים נקבע כי מי שאנס את חברו – ייאנס על ידי השופטים: "אם איש את רעהו שגל והוכיחו וקבע את אשמתו – ישגלהו ולסריס יהפכו אותו". כמו כן קובעים החוקים כי מי שמוציא דיבה על רעהו "באומרו: כולם נוהגים לשכב עמו, או במריבה לפני אנשים אמר לו: כולם שוכבים איתך… אינו מסוגל להוכיח זאת – יסרסו אותו וילקו אותו במוטות". (נ"א, 101-102. וראו גם: מ"ט, 73-74)

המאה התשיעית לפנה"ס – קדשים, assinnu, משמשים כהני מין בטקסיה של האלה אשתר. הספרות השומרית והאכדית מתארת את הקדשים כיצורים שוליים ודחויים, אך מקורבים מאוד לפולחן האלה. האסינו מצוירים כ"זמרים שחקנים טרנס-וסטים וכלוחמים אמיצים בו זמנית" (נ"א, 17).מקורות מסוימים מציינים כי "גבר המזדווג עם אסינו – יונח לו מכל צרותיו" (בל"ג), אך חוקרים אחרים סבורים שהפולחן שביצעו לא כלל משגל (סמ"מ). בספרות המסופוטמית מתוארים גם sinnisanu, גברים נשיים, וגברים מחזיקים בפלך (nas pilaqqi) שישבו בין הנשים. במצרים העתיקה בוצעו ניתוחים פשוטים לשינוי מין (??) (נ"א, 120).

ראש סריס או assinu מארמון סרגון, דור שרוכין, המאה השמינית לפנה"ס

ב. אחרי "סדום" 

המאה הראשונה – אבות הכנסייה קושרים בין חטאי סדום לבין משכב זכר. נולד המושג "מעשה סדום".

המאה השנייה – לוקיאנוס מספר בספרו "האלה הסורית" על ביקור שערך במקדש עשתורת בהייראפוליס. מתחת לשערי המקדש עומדים צלמים פאליים שגובהם שלושים מטרים. פעמיים בשנה, איש אחד מטפס על הצלם ושוהה במרומיו שבעה ימים. הוא מתאר גם את הכוהנים של האלה אטארגטיס המכונים "גָאלי", המבצעים פולחן אורגיאסטי במקדש האלה. מדי פעם, אחד הצופים בטקסים מתפשט, נוטל חרב וכורת את איבר מינו בשאגה, ואחר כך רץ בעיר כשהוא נושא אותו בידיו. הוא בוחר בית שבו ישליך את המנחה, ושם מקבל בגדים ותכשיטי נשים.

785 – החליף העבאסי מוסא אל אל-האדי ערף את ראשן של שתי נשים צעירות מהרמונו שנתפשו באקט מיני בפומבי. הוא קישט את ראשיהן בעטרת ויצק עליהם בושם (סל"מ, 22-20)

ג. א-סטרייטיות יהודית-מוסלמית

800 – המשורר העבאסי אבו נוואס, ובעקבותיו פרשנים מהאסכולה המליכית, מסבירים כי למוסלמי מותר לזיין כופרים, כיוון שבכך הוא מאדיר את עליונותו של האסלאם על הכפירה.

סביבות 1150 – הרופא סמואל אלמוגרבי, יהודי שהומר לאסלאם, כותב ספר על יחסים מיניים בין גברים ובין נשים. אלמוגרבי מעניק הסבר לקיומן של לסביות ומציין כי אלה "נשים חכמות יותר מן האחרות, שמבקשות לחקות את הגברים ומאמצות את תנועותיהן, את צורת הדיבור ואת הקול", וכן את התפקיד המיני (סל"מ, 23) פרשנים אחרים מסבירים שהגורם ללסביאניזם הוא עקצוץ באיבר המין הנשי, שעליו אפשר להתגבר רק באמצעות גירוד באיבר מין של אשה אחרת (ס"ע).

המאה ה-13 – אחמד טיפאשי מפרסם אנתולוגיה העוסקת בהרחבה במין בין גברים ובין נשים, הרומז לקיומן של נשים עם קשרים ארוטיים לנשים בלבד. בין השאר, כולל הספר את השיר הבא "בשבח החיכוך", המושם בפיה של אשה –

(ס"ח, 80-79)

1517-1250 – השלטון הממלוכי במצרים וסוריה. באליטה הממלוכית קשרים אינטימיים בין גברים הם נפוצים במיוחד.

1318 – הנזיר הדומיניקני ויליאם מאדם כותב כי "בקרב הסרצנים" גברים חיים עם גברים כמו זוג נשוי, ומציין כי  "any sexual act at all is not only not forbidden but permitted and praised".

1342 – הנסיך הממלוכי אחמד אל-נצר מוחמד, מתאהב בזמן שהותו במבצר כרכ שליד ים המלח בצעיר נאה, כנראה פרח קצונה, ושמו אל-שועייב. אביו הסולטן דורש ממנו לגרש אותו, ומשהוא מסרב מנשל אותו מהשושלת. אחמד נלחם באחיו ותופס את השלטון, אך לאחר זמן קצר הוא נתפס בכרכ וראשו נערף.

1441 – ההיסטוריון המצרי אל-מקריזי  מציין כי "אהבה לזכרים נעשתה נפוצה כל כך בקרב השליטים הממלוכים הצ'רקסים, שהנשים בממלכה החלו לקנא בגברים ולחבוש כובעים מהודרים כדי לחקות אותם" (אק"ר, 217).

סביבות 1600 – דיון תיאולוגי בשאלת קיומם של נערים בתולים בגן עדן. הפרשן חסן אל בוריני מדמשק פוסק ש"בגן עדן מצויים סוגים שונים של נפלאות, כולל נערים" (ח"ר, 139). המלומד מוסטפא עלי

איור מארמון טופקפי באסטנבול, המאה ה-19

איור מהממלכה המוגולית, המאה ה-17

ד. סטריאוטיפיזציה: "החושניות המזרחית"

המאה ה-17 – בספרות האירופית מעשה סדום מכונה "המידה הרעה הטורקית" (The Turkish Vice),  או הפרסית. הנוסע תומאס שרלי (Sherely) כותב שהנטייה הסדומאית שהיתה נהוגה אצל היוונים העתיקים משגשגת כיום במצרים.

בספרות היהודית הרבנית מופיעות טענות רבות על שכיחותם של יחסי מין בין גברים.

המאה ה-18 – המתירנות בענייני משכב זכר באימפריה העותמאנית גדלה. מתפרסמים מדריכי מין וספרי תמונות. מערכת קשרי הפטרונות שעמדה ביסוד הממסד הפוליטי באימפריה התבססה בחלקה הגדול על קשרים הומו-אירוטיים (יב"נ, 178).

אהבת נערים נחשבת למידה נעלה המובילה לאהבת האל המושלמת. המלומד חליל אל-מוראדי מדמשק מצטט שורת שיר דתי: "אינני מצפה לדבר אלא לנביא שיוביל אותי לנערי גן עדן בהנחייתו".

1768 – ר' יצחק מלכו מסלוניקי מציין בספרו "אורחות יושר" כי "רוב הבחורים נכשלים בלאו ואת זכר לא תשכב משכבי אשה".

באסטנבול פועלות להקות של נערים רקדנים יהודים, שמגדלים שיער ארוך ומופיעים בבגדי נשים. ההיסטוריון פציל ביי אנדורני כותב ב"ספר הרקדנים" כי באסטנבול נשים יהודיות ונערים יהודים מצויים בשפע למי שחפץ בכך, ומתאר בפירוט את גופו של הנער הרקדן שווכי (יב"נ 184).

1851 – הארכיאולוג הצרפתי לואי פליסיין דה סוסי יוצא למסע בסוריה ובפלשתינה ומכריז שגילה את הריסות סדום. הדיווחים מתפשטים באירופה ומעוררים עניין מחודש בפשעי סדום ופאניקה מוסרית הומופובית (הג"ק).

ה. ניצול ונסיגה אל הצניעות

אמצע המאה ה-19 – אינטלקטואלים ערבים קוראים את תיאורי המיניות המזרחית "הדקדנטית" המופיעים אצל האוריינטליסטים האירופיים. במסגרת קריאתם לרפורמה של התרבות הערבית, הם מטיפים נגד הפיגור, הנחשלות שבהן שקעה תרבותם, המתבטאת גם ב"נשיות". האמאם המצרי רפעה אל טהטאווי, ביומן המסע שלו בפאריס מ-1826, מציין לטובה את הצרפתים על כך "שאין אצלם נטייה לאהבת נערים ממין זכר ולכתיבת שירי אהבה לכבודם", ובעקבותיו הולכים הוגים ערבים נוספים (ז'"מ 32). עם זאת, עד תחילת המאה העשרים המושג "הומוסקסואליות" או מושג מקביל לא היה קיים בתרבות הערבית-אסלאמית (ח"ר, 4-1). לטענת ג'וזף מסעד, לא התקיימה גם צורה של משיכה אקסקלוסיבית של גברים לגברים.

סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 – הסופרים גוסטב פלובר, אנדרה ז'יד, א' מ' פורסטר, אוסקר ויילד וסומרסט מוהם עורכים מסעות מין הומוסקסואליים בצפון אפריקה. האוריינטליסט ריצ'רד ברטון, באחרית הדבר שלו ל"אלף לילה ולילה" (1886)כולל סקירה על יחסי מין בין גברים בארצות האסלאם. מציין כי "The Easterners add that the devotion of the moth to the taper is purer and more fervent than the Bulbul's love of the Rose", ומתאר את ההרמון המוסלמי בתור "great school for this Lesbian… love" וגם בתור  "hot-beds for Sapphism and Tribadism" (ס"מ, 97).

רבים מהקצינים הבריטים הבכירים במזרח התיכון מחזיקים נער מלווה ערבי – ביניהם הלורד קיצ'נר, וילפרד תסיגר, ברנרד מונטגומרי ות' א' לורנס (לורנס אי ערב).

דהום, בן הלוויה של לורנס איש ערב

תחילת המאה ה-20 – עקב הטמעת הביקורת האירופית, אהבת נערים נעלמת לחלוטין מהשירה הערבית (ג'"מ, 35).

גלויה מאלג'יריה הקולוניאלית, "אשה מורית אשה קבילית באקט לסביאני", סביבות 1910

1902 – אנדרה ז'יד מתאר בספר "חסר המוסר" את טוניס בתור "ארץ הנהנתנות המשככת את התשוקה אך אינה משביעה אותה, וכל פורקן אין בו אלא כדי ללבותה" (מצרפתית: אביטל ענבר).

1903 – Der Eigene, הפרסום ההומוסקסואלי הראשון בגרמניה ובעולם, תולה בהשפעה היהודית את דיכוי הרגש ההומואירוטי באירופה. הזואולוג היהודי-אנטישמי בנדיקט פרידלנדר מציין כי "הדת שמקורה בפלשתינה" נכפתה על אירופה והביאה להנהגת סגפנות ארוטית (ה"א, 99).

ו. השיבה לסדום – ניסיונות וכשלונות

1922 – מרסל פרוסט מפרסם את "סדום ועמורה", ומתאר שם את הפצתם של יוצאי סדום ברחבי העולם וחזרתם לעיר שבמזרח: "צאצאים אלה של סדום, שמספרם כה רב עד שניתן להחיל עליהם פסוק אחר מספר בראשית 'אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה', התפזרו בעולם כולו, הייתה להם גישה לכל המקצועות, והם נכנסו למועדונים היוקרתיים ביותר… יתכן שפעם הם ישובו אליה. אין ספק, הם יוצרים בכל עיר מושבה מזרחית, מתורבתת, מוסיקלית, רכלנית, בעלת תכונות נפלאות וחסרונות בלתי נסבלים" (סדום ועמורה 70, תרגום: יותם ראובני).
פרוסט אף מזהיר מפני "הטעות הרת הגורל, שבהצעה להקים תנועה סדומית לשיבת סדום, כפי שאנשים עודדו את התנועה הציונית".

1923 – המשורר מרדכי גאורגו לאנגר מפרסם בפראג את "הארוטיקה של הקבלה" ומתאר שם את המיניות המזרחית של היהודים, הכוללת זרם מעמקים של "אהבת רֵעַ" (ע"א)

1924 – המשורר והעיתונאי ההולנדי ישראל דה האן, שר החוץ של העדה החרדית, כותב את האוסף "מרובעים" הכולל שירים אירוטיים בסגנון השירה הערבית של ימי הביניים. רבים מהשירים עוסקים בנערים ערבים –

(מהולנדית: אירית באומן ורונן סוניס, הו! 4, 2006)

1932 – הסקסולוג מגנוס הירשפלד מבקר בפלשתינה ומציין לטובה את השינוי הפיזי שחל בחיי היהודים, אך אינו מתייחס כלל לענייני הומוסקסואליות.

1938 – במאמר ב"דבר" מזהיר הסקסולוג מקס מרקוזה כי בקרב היהודים יש נטייה ל"אפלנציה סקסואלית", כלומר טשטוש ההבדלים בין המינים, ומשער שהגורם לתופעה הוא גזעי (ע"א)

1940 – עד שנה זו, בנאת המדבר סיווה במצרים היו נהוגים נישואין בין גברים לנערים (ס"מ, 37-38).

גברים בנאת המדבר סיווה, מתוך ספרו של גנרל וינגייט ברט, 1920

1943 – במכתב לחבר מתאר לאנגר את "אהבת רֵעַ" כ"רגש אנושי נעלה ונשגב אשר כלה כבר מלב העברים בצרות גלותם המרה והנמהרה" ומוסיף "ועתה הנני בא לעורר שוב את הרגש הזה של אהבת רֵעַ בימינו הנאורים האלה". באותה שנה הוא מת ממחלה.

1947 – המזרחן י' ושיץ, בספרו "הערבים בארץ ישראל", מתאר את שכם (נבלוס) כמעוז הומוסקסואלי.

1970 – ז'אן ז'נה נוסע למחנות האימונים של פת"ח בירדן וכותב את "אסיר האהבה"

1974 – פייר פאולו פאזוליני מביים את הסרט "לילות ערב"

1974 –יהודה סופר, עיתונאי וחוקר ממוצא הולנדי-יהודי-עיראקי, עורך ריאיונות עם גברים בגנים ציבוריים בישראל. במאמר שהתפרסם ב-1990 הוא מציין כי גיי בארים אינם אלא מובלעות מערביות בתוך ארץ שמבחינה מינית היא "ביסודה מזרחית". לדבריו, "רוב הישראלים המעורבים בסקס בין גברים אינם מחשיבים את עצמם להומוסקסואלים". ב-1990, סופר מת מאיידס.

2002 – יותם ראובני מפרסם את "היסטוריה עולמית של אהבת גברים", שם הוא מתאר את השיבה העתידית לסדום ולעמורה.

מקורות וקיצוריהם (רשימה חלקית):

אק"ר – Everett K. Rowson, "Homoerotic Liasons among the Mamluk Elite in Late Medieval Egypt and Syria"; בל"ג – Homosexuality in the Ancient Near East, beyond Egypt; ה"א – Harry Oosterhuis, Homosexuality and Male-Bonding in Pre-Nazi Germany; הג"ק –  H. G. Cocks, The Discovery of Sodom, 1851, Representations, Vol. 112, No. 1 (Fall 2010), pp. 1-26; ז'"מ – Joseph A. Massad, Desiring Arabs; ח"ר – Khaled El-Rouayheb, Before Homosexuality in the Arab-Islamic World; יב"נ – ירון בן נאה, "משכב זכר בחברה היהודית העות'מאנית", ציון תשס"א ב; י"פ – ירון פלג, "דרך גבר: סיפורת הומו אירוטית בספרות העברית החדשה 2000-1880); כ"ו – Chris White, Nineteenth-Century Writings on Homosexuality: A Sourcebook; מ"ט – Martti Nissinen, "Are There Homosexuals in Mesopotamian Literature?."Journal of the American Oriental Society 130.1 (2010); נ"א – נחום אברהם, אנשי שוליים בתקופת המקרא; ס"א – Susan Ackerman, When Heroes Love: The Ambiguity of Eros in the Stories of Gilgamesh and David; ס"ח – סאמר חביב, Samar Habib, Female Homosexaulity in the Middle East; סל"מ –  Stefanie Lee Martin, The Role of Homosexuality in Classical Islam, University of Tennessee – Knoxville

ס"מ – Stephen O. Murray, "Islamic Homosexualities"; סמ"מ – Maul, SM, 1992, ‘Kurgarru und assinnu und ihr Stand in der babylonischen Gesellschaft’, in VolkerHaas (ed.), Außenseiter und Randgruppen. Beiträge zu einer Sozialgeschichte des Alten Orient, pp. 127–57, Universitätsverlag Konstanz, Konstanz, Germany.; ס"ע – Sahar Amer, Medieval Arab Lesbians and Lesbian-Like Women.; ע"א – עפרי אילני, "הנני בא לעורר שוב את הרגש הזה של אהבת רע", הארץ – תרבות וספרות; "נגע נפוץ במזרח: תיאורים של מעשה סדום בתקופת המנדט"

נתזים: דומואים והמיניות הפשטונית

יוסףה מקיטון מספרת על ההתכתבות המשעשעת/מזעזעת שלה עם מומחה ללימודים הומוסלביים ועורך באתר Gogay לאחר שהתבקשה לכתוב על 10 תחנות תרבות בחייה, והזכירה באחת מהן את השב"כ. היא מסכמת: "גוגיי הוא אתר תקשורת של הומואים שרוצים להיות לב הקונצנזוס הציוני. לשם כך הם צריכים להיות יותר מאצ'ואים מגברים סטרייטים ולהוכיח את שייכותם לקולקטיב הלאומי"

אחרי ששיחררו, גאלו והושיעו את אוכלוסייתה של דרום אפגניסטן מהדיכוי הטליבאני, התוודעו החיילים האמריקאים למוסד מפתיע: מתברר שעשרות אלפי גברים פשטונים מבוגרים מחזיקים ילדים בני 9 עד 15 על תקן "מאהבים". החזקה של ילד אחד או יותר היא סמל סטטוס פשטוני, וגם הדרך העיקרית להתגבר על האיסורים המיניים הכובלים בנוגע למגע עם נשים. למרבה המבוכה, האמריקאים חושדים שגם נשיא הבובה קרזאי מחזיק ילדים, שלא לדבר על אנשי כוחות הביטחון האפגניים שמדברים בלי הפסקה על סקס עם ילדים

מקבץ קצר בנושא סוף העולם:

החדשות הטובות הן שהאפוקליפסה תבוא, החדשות הרעות הן שחלקנו נישאר בחיים גם אחריה. כך יראה העולם שאחרי סוף העולם

בעידן שינוי האקלים, הפנטזיות העתידניות לא עוסקות כבר בשינוי החברה אלא בדרכי הישרדות בעולם עויין, מדווח הפרייטאג

סוף העולם לא יבוא ברגע אחד, אבל אם נסתכל סביבנו נראה שהקריסה הסביבתית קורית כבר עכשיו ומשנה בהדרגה את החיים בעולם. איך חיים עם האבל והידיעה בדבר החורבן הסביבתי של העולם?

טוני ווד מדווח בהרחבה מיקוצק שבסיביר, ומתאר את ההפשרה המהירה של שכבת הפרמרוסט שתשפיע כנראה לא מעט על חיינו

וספרו של ההיסטוריון הצבאי גווין דייר "שדה הקרב: כדור הארץ" מנסה לתאר את המלחמות העולמיות והמאבקים על משאבים שתגרום ההתחממות העולמית

כולם אוהבים לצחוק על רגש האשמה הליברלי (liberal guilt). אבל בעצם מה כל כך רע בו?

הפטריארכיה כבר מתה, הגיע הזמן להיאבק בקיריארכיה (שלטון השליטים)

ספר חדש על אורגיות ואווירה דקדנטית בחצרו של הקייזר האחרון וילהלם השני

לא עוד חיוכים מאולצים: למעמד העצום של נותני השירות האמריקאים מתחיל להימאס והם מתכוננים למרד

בספרו האחרון (ובעצם גם בספרים שלפניו), טוען סטיבן הוקינג שהפילוסופיה מתה, והמדע קרוב להשיב על כל השאלות בעלות הערך האינטלקטואלי. תתרגלו: האמת החדשה היא ה-M-theory – סוג של תורת המיתרים (שכידוע כבר ענתה לנו כמעט על כל השאלות), אבל עם 11 (!) ולא 10 ממדים. והנה תשובה די שנונה של הפילוסופים

עורכי האמורי עבדו פעם שכם אל שכם עם משכתב מסור שהתגאה בכך שבילה לילה לוהט עם ביורן לומבורג, מומחה האקלים הספקן הנחשב לאורים והתומים של מכחישי ההתחממות העולמית. עכשיו, הפלא ופלא, לומבורג חוזר בתשובה וטוען: חייבים לנקוט בצעדים נגד שינוי האקלים עכשיו

האתיקן קלייב המילטון מסביר מדוע אידיאולוגית "הסכמה זה מספיק" של המהפכה המינית אינה מוסרית, ולמה סקס מזדמן זה רע

פוחדים מאיראן? בלי ששמים לב, אמריקה של גלן בק צועדת בצעדי ענק לעבר התיאוקרטיה

קדיתה על הומואים, לסביות ופוליטיקה פאלוצנטרית בקהיר; וגרדיאן על הומואים בלבנון

ובינתיים סין בדרך להפוך למדינה הנוצרית הגדולה בעולם

מרק לילה בתיאור מעניין של פער הדורות ומרד הנעורים של הבנים היחידים הסינים נגד הוריהם העמלנים; ו-Rue89 על המיניות של הסינים הצעירים

במשאל שנערך בגרמניה בדבר דמויות מופת ומודלים לחיקוי, זכה מגיש "מי רוצה להיות מיליונר" במקום הראשון. קצת אחריו: בסטיאן שוויינשטייגר ומרסל רייך-רניצקי. אף אישיות פוליטית לא נכנסה למקומות הראשונים. מה זה אומר על מעמדה של הפוליטיקה במולדת החירות, סליחה, במולדת הביקורת השנייה של קאנט?

חסידי הסמים הפסיכדליים מוותרים על הפוזיציה של תרבות הנגד. המטרה החדשה: להפוך את ה-LSD והקטמין לתרופה רגילה נגד דכאון

אמנים באמריקה מתארגנים לעגן באופן חוקי את מעמד הגרפיטי

נתזים (11): רוח בלהות רודפת את אירופה

"כְחול השמיים מגלה לנו את החוק היסודי של הצבע. אל תחפש דבר מעבר לתופעות, הן עצמן התיאוריה": 200 שנה לפרסום תאוריית הצבעים של גתה – הכשלון המדעי האסתטי ביותר בהיסטוריה.

פיטר ביינארט, עורך הניו ריפבליק לשעבר, קורא את הכתובת על הקיר: ישראל הופכת למדינה ימנית ואולטרה לאומנית, רחוקה מהפנטזיות של היהודים הליברלים באמריקה. ואכן, לדעתו היהודים הליברלים והיהודים הציונים בארה"ב מתרחקים והופכים לשתי קהילות שונות. The Magnes Zionist מסביר לביינארט למה המצב עוד יותר חמור ממה שהוא חושב.

לפחות במצרים לא לגמרי מיואשים מאיתנו – הנה בלוג איכותי וביקורתי על תרבות ישראלית. האמורי שוקל לכונן ברית ידידות לוונטינית.

ב-2 במאי מתה בניו יורק אינה הקר גְראדה, אחרי שבמשך שלושים שנה מנעה את הגישה לכתבי בעלה המנוח, סופר האידיש הגדול חיים גראדה. האשימו אותה שבגללה שמו נשכח כמעט לחלוטין, אבל היא חשבה שאין מתרגם שראוי להתמודד עם הכתיבה שלו. כעת החוקרים פושטים על הבית ומצפים למצוא אוצרות. והאמורי שואל: בית הספרים הלאומי מעורב בפרשה? הוא הרי יהודי לפחות כמו קפקא!

האם יש לספרות עוד משהו חדש להגיד על הומואים? שואל ריצ'רד קנינג בביקורת על "חוף לובייבו" של ידידנו הפולני מיכאל ויטקובסקי.

חלף זמנה של הספרות; מה שנשאר ממנה זה לכל היותר מה שנשאר מהציור אחרי המצאת הצילום. כך טוענים שני ספרים חדשים.

אמזון מנסה לברוא מחדש את חוויית הקריאה, ופותחת את הטקסט של הספרים הדיגיטליים להערות ושל הקוראים. אבל האם מישהו צריך את זה בכלל?

הפילוסופיה במאה העשרים בטבלאות – כך עלה ונפל העניין בפילוסופים שונים או בתחומי דיון. קאנט שמר על מעמדו היציב, אבל המנצח הגדול הוא ניטשה, שהחל משנות השבעים העיסוק בו זכה לקפיצה היסטרית.

האם סגירתו של החוג לפילוסופיה באוניברסיטת מידלסקס מבשרת את תחילת הסוף של מדעי הרוח באוניברסיטאות? בין המודאגים: סלבוי ז'יז'ק, ג'ודית באטלר, אלן בדיו ואטיין בליבאר. ובינתיים, גם בבריטניה מדברים על בריחת מוחות, אחרי שכמה מדענים בולטים פותו לעבור לקנדה.

וראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון אוהב את הסמיתס. מה זה אומר עלינו?

תעלומה: מדוע קפצה מידת החזייה הממוצעת של נשות בריטניה ב-34B ל-36D? ואילו מרקס אנד ספנסר מתנצלים לאחר שמכרו "חזייה לילדות".

האנונימיות באינטרנט עשויה להוביל לפאשיזם, טוען הספר החדש ‪You Are Not A Gadget‬

גדלים הסיכויים ללגליזציה של מריחואנה במקסיקו – ולא מאהבת מרדכי כפי שהיה אומר ג'קי לוי. ואילו הגרדיאן מתרגש מהמחסור במריחואנה בתל אביב (שמדווח על ידי סת פרידמן, כתב העיתון לענייני ציונות ושירות משמעותי בצה"ל).

ומערכת אכיפת החוק הבריטית סלחנית מדי כלפי פשעים שקורבנותיהם הם עופות דורסים.

בושבאום. תמונות נועזות יותר - באתר האינטרנט הפרטי

בליאן בושבאום, קופץ המוט הטרנסג'נדר הגרמני החתיך (עד לפני שנתיים קראו לו איבון), מדבר.

Youtube, שם ניתן למצוא גברים ללא חולצה למכביר, נאלצו להתנצל לאחר שהסירו סרטון ובו גבר טרנסקסואל חושף את פלג גופו העליון. הסרטון, בו מככב דומיניק סקאיה הקנדי, שב ועלה לאויר.

אחרי שהשמרנים השתלטו על ועדת החינוך של מדינת טקסס, תוכנית הלימודים של המדינה הגדולה עומדת להשתנות. בין השאר, העיסוק באייזק ניוטון יבוטל לטובת בחינת ההתקדמות המדעית שהושגה הודות לטכנולוגיה הצבאית.

למרות המראה והרווקות, אלנה קייגן אינה לסבית – כך לפחות היא מסרה מבעוד מועד לאנשיו של ברק אובמה, אחרת הוא כנראה לא היה מאמץ אותה כמועמדת לבית המשפט העליון. אם ככה, בבית המשפט העליון לא יהיו קווירים — אבל גם לא פרוטסטנטים. כל תשעת החברים יהיו קתולים או יהודים. מלבד זאת, יהיו שם לא פחות מארבעה חברים מהעיר ניו–יורק, ואילו כל החברים הם בוגרים של שלוש אוניברסיטאות בלבד: הרווארד, ייל וקולומביה.

קייגן. יהודייה סטרייטית מניו יורק

טרנד חדש–ישן בקרימינולוגיה האמריקאית: בחינת הקשר בין תכונות אנאטומיות לפשיעה.

בארגנטינה ובברזיל זועמים על התוכנית של זוכת האוסקר קתרין ביגלו לצלם סרט במשולש הגבולות עם פאראגוואי. מסתבר שהאזור שקט יחסית, בניגוד לדימוי שנוצר בעיתונות המערבית.

ומה השוטרים הצרפתים חושבים על החוק נגד הבורקה שהם ייאלצו לאכוף בקרוב?ֿ

רוח הבלהות של "ההומו הפדופיל" שוב כאן, מדווח הטאצ. מורה גרמני פוטר בהאשמה של "קרבת יתר" לתלמידים, לאחר שדיבר על שדיבר "באופן לא ראוי" עם אחד התלמידים על נטייתו המינית. זו הזדמנות לדון בקישור הרווח בין הומוסקסואליות לפדופיליה, שהתחזק בעקבות שערוריות המין בכנסייה.

ואותן שערוריות בכנסייה הפכו את נושא ניצול הילדים לדגל העיקרי של מחנה האתאיסטים ומתנגדי הדת בגרמניה. אלה ערכו הפגנה שבה נופפו בפסל של זין צלוב. מעניין מה טומי לפיד היה אומר על זה.

תמונות מדהימות של המינים החדשים שהתגלו בהרי פוג'ה שבגינאה החדשה האינדונזית, ביניהם עכבר צמרירי ידידותי לחלוטין, צפרדע עצים ארוכת אף, וולאבי זעיר ועטלף הפריחה.

ייתכן שרוברט מוגאבה, הרודן בהווה והאינטלקטואל לשעבר, יודע משהו שאנחנו עוד לא יודעים? אנשיו של מוגאבה פשטו לאחרונה על שמורות הטבע של זימבבואה ולכדו ג'ירפות, פילים, זברות וחיות פרא אחרות, זכר ונקבה לכדו אותם. כעת הם נשלחים זוגות זוגות לתיבת הנוח המעודכנת – גן החיות המפוקפק של פיוניאנג.

ולסיום – ג'ים רוג'רס, המשקיע האגדי ואחד מגיבורי דה מרקר, אינו אופטימי: החילוץ של יוון הוא מסמר נוסף בארון של המשטר הישן.

מותק, הילדים יתבלבלו!

עיישה עזמי. הייתם בוטחים בה?

לפני כמה שנים התחוללה בבריטניה אחת הסערות העיתיות, אחרי שטוני בלייר, אז עדיין ראש הממשלה, תמך בפיטוריה של המורה עיישה עזמי. הסיבה: עזמי לימדה בכיתה בעודה חובשת ניקאב. “הילדים לא מבינים", הסבירו מנהליה, שהרי הפה של המורה חבוי מאחורי האריג האטום.

נזכרתי בזה השבוע נוכח הדיון הסוער באמריקה סביב ENDA, הצעת חוק הנדונה בקונגרס ואמורה לאסור אפליה בקבלה לעבודה על רקע העדפה מינית וזהות מגדרית. במרכז הדיון עומדת השאלה האם יש להכליל בהצעה גם טרנסג'נדרים, כאשר אחד הטיעונים הבולטים נגד הכללתם הוא שזה יחייב בתי ספר לקבל לעבודה מורים טרנסג'נדרים. מורה כזה עשוי, אבוי, לבלבל את הילדים (על טיעון אחר, מבריק יותר, לפיו הפרטיות בשירותי הנשים בעבודה תיפגע כי ייכנסו לשם גם "גברים", נדלג ברשותכם).

אחסוך מכם את המניפסט המוכן עמי תמיד בעד בלבול ובזכות המבוכה (הנה כמה טענות סבירות בדבר התועלת הטמונה בבלבול הילדים, לפחות בכל הנוגע למגדר). הפעם, קוראות יקרות, אני רוצה לדבר על האופן שבו הילדים – הילדים שלנו – משמשים כמעטה לגיטימי וזמין תמיד למגוון דיעות ליברמניות.

זה לא שאנחנו נגעלים ופוחדים מהניקאב – אלה הילדים שלא יבינו. זה לא שמפריע לי שגבר מגדל ציצי, אבל חראם על הילד, הוא עלול להתבלבל (חס וחלילה גם הוא עוד ייקח הורמונים). אני עצמי מאמינה בשוויון ערך האדם, אבל אין מצב לקחת מטפלת ערבייה לתינוקת (הפנינה האחרונה שייכת לרכש החדש של "הארץ" החדש, קרני אלדד. היא אכן מאוד מעצבנת, אבל אולי עדיף פובליציסטית גזענית במוצהר מכמה יואל מרקוסים בהכחשה).

לפני שנה–שנתיים התקיים בחוגים תל אביביים דיון נוקב אודות פניו החדשים והמוארים של גן העצמאות. פקחי עירייה החלו להטריד גברים שהשתובבו, כמנהג הדורות, בין השיחים בחושך. קם קול צעקה על דחיקתם מהשטח. באחד הוויכוחים הללו, בשיחה פרטית, התייצב ליברל מושבע אחד (השם שמור במערכת) – "בחור טוב" לכל הדעות – לצד העירייה, וטען שיש להכרית את הסקס מהגן, מה גם שהומוסקסואליות בישראל החדשה, הליברלית והנאורה היא כבר לא תירוץ להסתתרות מבישה שכזו. נטען כנגדו משהו על חרדים, ערבים וצעירים, ואולי גם משהו על המימד המשחרר של סקס ציבורי. בלי להיכנס ממש לוויכוח, כדאי להתעכב על הטיעון הניצח שלו, אחריו לא נמשך הדיון (ולא היה טעם להמשיך אותו): “כשאני הולך עם הילדה שלי בערב, אני לא רוצה שגברים יזדיינו לי בין השיחים".

אפשר לנתח את האמירה הזו מכמה כיוונים. אפשר למשל לראות כיצד הוא משרטט מחדש גבול בין נורמליות סטרייטית (המסומנת על ידי הורות) לבין הומואים, או יותר נכון בין הנורמטיביות החדשה (הכוללת גם הומואים, אבל נורמאליים, כאלה שהולכים לסיירת ועושים ילדים כמו כולם, ו/או – כמו גל אוחובסקי או חבר מועצת העיר יניב וייצמן – מסתייגים מסקס בגן), לבין חריגים, סוטים וחיות אחרות (כפי שנכתב בלא מעט טוקבקים, “שיפסיקו להיות חיות ויעשו סקס בחדר השינה"). זה גם אומר משהו על השטחיות של הסובלנות שלו, שהרי זו רק "סובלנות למרות ש".

אבל זה לא פוסט על פרשת גן העצמאות (הערת אגב: גם במקרה הזה עדיפה אולי אמירה הומופובית מפורשת על פני ההתייפייפות האסתטיציסטית של אריאל הירשפלד ביום שישי האחרון). אותי מעניינים הפעם הילדים, ולא רק כדרך לסמן את הנורמאליות של ההורים שלהם. הילדים לא (רק) מסמנים את הנורמאליות – הילדים הם הם הנורמאליות. הם מגלמים אותה בגופם הרך. אם ההורים שלהם נורמאלים, זה לא בזכות הילדים שלהם, אלא בזכות הילדים הנורמאלים שהם היו. הילדות הנורמאלית אמורה לספק לאדם את הגרעין הנורמאלי, הנכון, הטבעי וההרמוני שילווה אותו כל חייו. כך הוא יוכל להיות ליברלי, לגלות פתיחות ל"אחר", להיפגש עם ערבים בסמינר בגרמניה, להצביע למרצ ולקדימה לסירוגין – מה שרק תרצו – אבל להישאר במהותו אדם נורמאלי.

עפרי כבר כתב פה כיצד הזמן שלנו הוא זמן החרדה משינוי, דווקא אל מול שטף השינויים. הגוף – הנתון הטבעי וה"קשה" הזה לכאורה – הוא מפלט אפשרי ולכן החרדה משינוי הגוף גדולה עוד יותר. אם הגוף הוא משענת (קנה רצוץ) במערכה הזו, אזי הילדות – בה מתעצב הגוף הזה וסופח אליו משמעויות יסודיות (בן/בת, יפה/מכוער, לסבית/סטרייטית, בהירה/כהה) – היא קריטית במיוחד. גם ההורים הליברלים ביותר, שאוהבים לחשוב על עצמם כפתוחים מאוד לשינויים ולמיני אחרויות, רוצים לפקח על ההתעצבות הזו ולווסת אותה. למעשה, דווקא בשל הפתיחות שלהם, חשוב עוד יותר שהילד יהיה "בסדר", אחרת הוא לא יעמוד בשטף האחרויות. הוא עלול ממש להפוך לאחר!

ההורים הפלורליסטים הללו כבר אינם יכולים (לא מבחינת דימויים העצמי ולא מבחינת הציפיות החברתיות מהם) לטעון טענות עקרוניות נגד אופציות חיים אחרות (הורים רבים אף מתקשים לנסח טיעון אינטיליגנטי נגד חזרה בתשובה), ולכן גם יתקשו לשכנע את הילד, לכשיגדל, לדבוק בדרך החיים שלהם, זו שהם חושבים עליה כ"נורמאלית". לכן הם חייבים להטביע את הנורמאליות בחוזקה בגוף של הרך הנולד, בתקווה שהיא תגן על הנער מפיתויים ושינויים מוגזמים מדי.

אם פעם היה לנו האידיאל המנחם של "יפי הבלורית והטוהר", כלומר הורים רצו שילדם יגדל להיות חסון, בהיר–שיער וח(ב)רמן, מין ירון זהבי – ושהילדה תתחתן עם אחד כזה – היום זה כבר פחות לגיטימי. הזמן היחיד שבו עוד אפשר לחגוג את האידיאל הישן הוא הילדות, במיוחד במשפחות אשכנזיות בהן הילדים נותרים בלונדינים, לעתים קרובות, עד גיל בית הספר. הילד נולד סטרייט, בהיר וחברותי – בקיצור, הסובייקט של הנאורות. הומוסקסואליות, מהגרים, ערבים – כל אלה עדיין דאגות רחוקות שמוטב להדחיק. מן הסתם, כל זה חזק במיוחד בישראל, לאור תאוות הוולדנות שלנו.

סובייקטים של הנאורות (או: ילדי השמש)

כאשר מישהו מכניס ילדים לדיון, הוא בעצם מכניס לוויכוח את הצירוף "טבע האדם" (או “טבע היהודי” אצל אלדד, או “טבע המערבי” אצל טוני בלייר). מהו "טבע האדם" בהקשר דנן? זה היסוד, העובדה הקשה, סלע קיומנו. על זה אין על מה לדבר. אמנם זה לא אופנתי לדבר על טבע קבוע ואחיד לאדם, לא כל שכן טבע יהודי או מערבי (אתה יודעים, בגלל הפוסטמודרניזם וכו'), אבל בשביל זה בדיוק טובים הילדים – יופימיזם לאותה מהות אנושית שהפכה לטאבו. לכן, כשחוששים שהילדים יתבלבלו בגלל המורה הטרנסג'נדר, מישהו בעצם רוצה לומר: טרנסג'נדר זה מוזר וחריג, לא טבעי, גם אותי הוא מבלבל ומטריד. תחשבו למשל על הדוגמא של המורה עם הניקאב – האם מורה מגמגם, נגיד, הוא לא בעייתי להבנה בכיתה? אלא שטוני בלייר יחשוב אולי שקבלה של מגמגמים היא מעשה נאות, ממש חלק מהטבע ה"מערבי" (או "המורשת היודו–נוצרית”). מורה עם ניקאב – זה זר לנו. זה מפחיד. אבל היות שאי אפשר לדבר על זה, עדיף להשתמש בילדים. אבוי, הם לא מבינים.

לכן, יאמר הליברל: זה לא אני שמאוים ממראה הגברים בין השיחים, זו הילדה שלי. הילדה חלילה תתבלבל. היא עלולה להימשך, חלילה, לנשים או לחיות או, חלילה, לגברים (והרי היא רק ילדה!). כך תיפגם תקופת הילדות, הבועה הפסטורלית בה חשוב שהיא תשחק בבובות ותגרוב גרביים ורודות, תפגוש ערביות ללא ניקאב ורק בסיטואציות מפוקחות ומאובטחות.

עכשיו, חשוב להבהיר: זה לא שלעורכי "ארץ האמורי" אין כל מיני דיעות קדומות והעדפות אסתטיות. יש דרכי חיים שאני נרתע ואף נגעל מהן. אבל אני מנסה להקפיד על עיקרון חשוב: אם אני לא מצליח לנסח טיעון רציונאלי נגדן, כזה שאינו מסתכם ב"זה מגעיל", אז אני שומר על התחושות הללו לעצמי, לבטח לא כותב עליהן בעיתון כמו קרני אלדד. הדיבור הזה הוא דוחה. אני מוכן לסבול זאת עד גבול מסוים כשזה מגיע מקבוצות מוחלשות אבל בדרך כלל זה בא מהצד ההגמוני בוויכוח – ראש ממשלת בריטניה, הליברל היאפי האנונימי או מתנחלת גזענית שיושבת על הווריד (ועל האדמות) של הנתינים שלה. או אז זו פשוט כוחנות נגד חלשים, ועוד מבלי להשקיע את המאמץ המינימלי הדרוש להתנסחות אינטיליגנטית.

אבל בדוגמאות שהבאתי בפוסט נעשה דבר חמור עוד יותר – לדוברים אין אפילו את האומץ לקחת אחריות על ההיגעלויות שלהם, על הבחירה לספר עליהן לציבור. הרבה יותר קל לנצל את הילדים, להגיד שהם "יתבלבלו". ופה אני מגיע ליתרון הגדול ביותר של הפעוטות מבחינת ההורה המנצל: הם באמת לא מבינים – ואני מתכוון את ההורים שלהם, לא את המורה בניקאב. אפשר להשתמש בהם מבלי לטרוח לשאול לדעתם.

דני האפור. "כמה מהילדים פתחו לי את החנות"

ככה, בשנות השישים והשבעים העליזות השתמשו בילדים כדי לחגוג את המיניות המשחררת, וכדי לאשר למבוגרים את הדימוי העצמי החדש והמרדני. ז'אן פול סארטר, ז'אק דרידה, סימון דה בובואר ושר החוץ הנוכחי, ברנאר קושנר, חתמו על עצומות בעד לגאליזציה של מגע מיני עם ילדים. דניאל כהן–בנדיט, "דני האדום" שהפך ברבות השנים לחבר פרלמנט אירופי מכובד, אף סיפר אז באחד העיתונים כיצד ליטף פעוטות בגן הילדים ה"אלטרנטיבי" שבו עבד בפרנקפורט. כיום, בעידן פוריטאני וחרד יותר, הילדים משמשים למטרות אחרות. גם זה סוג של abuse.

בקיצור, הניחו לילדים. תנו להם לגדול בשקט. בואו נתווכח כמו גדולים.

מי מפחד מפדופילים? פוסט חגיגי לפסחא

אחד הוויכוחים הזכורים לי מתקופת הצבא סבב סביב השאלה האם מין הוא "צורך בסיסי". אחד מחבריי הטובים, עמיתי למדור (כן, גם את זה עשינו באמ”ן), טען שמין הוא אכן צורך כזה, כמו אכילה, שתייה ואוויר לנשימה. אני טענתי שלא. הטיעון המנצח, לדעתי לפחות, היה נדר הפרישות הקתולי. הנה, אמרתי לו, ראה את כל אותם כמרים המעבירים חיים שלמים מבלי לדעת אשה או גבר. מש"ל.

בנדיקטוס. האויב של האויב?

במבט לאחור, קל לעשות פסיכולוגיזציה לוויכוח הזה. אני ניסיתי לצדק את ההיעדר המוחלט של מין בחיי הצבאיים, אבל העדפתי להרחיק עדות ולדבר על הכמורה הנוצרית (אני לא מתכוון להתנצל. ייתכן מאוד שכמה מהדתות הגדולות נולדו מתסכולים מיניים דומים). ולמרות זאת, אני עדיין עומד בתוקף מאחורי עמדתי בוויכוח. מין אינו "צורך בסיסי”. הניסוח האינפנטילי משהו עלול להטעות – זה ויכוח עם השלכות הרות גורל.

אנו חיים בזמנים בהם הצבעה על צורך מעוררת מיד חובה כמו–דתית לספק אותו. עיתונאים, מדענים ובירוקרטים חוברים לכוורת רוחשת התוחמת את הצורך ובכך גם מגדירה אותנו כבעלי הצורך, ומזדעזעת כאשר הוא אינו מסופק. אם אימהות היא צורך בסיסי, אז נשים מוגדרות כאימהות–בפוטנציה, ואלה הבוחרות לוותר על אימהות הן חסרות ופגומות; אם מין הוא צורך בסיסי, אז אנשים הם "יצורים מיניים" ואילו א–מיניים הם סוטים (או לפחות “מוזרים”); אם זוגיות היא צורך בסיסי, אז חסרי זוגיות הם "נכים רגשית". לפעמים השיח הזה משמש למטרות טובות, כאשר אפשר לטעון כלפי הרשויות שהן אינן מספקות, או מאפשרות לספק, "צורך בסיסי" (או טבעי). זה למשל המצב בכל הנוגע לזכויות הומואים ולסביות (עפרי כתב על זה בפוסט הקודם). עם זאת, במוקדם או במאוחר ההגדרה של "צורך בסיסי" פונה נגד החירות.

לכן, אם אתן ניסוח מתוחכם יותר לעמדתי הצבאית, אז אני חושב שעשיית סקס אינה מגדירה את טווח האנושיות. ובכלל, אם יותר לי קצת פאתוס, אני חושב שהיות–אנושי משמעו גילוי מתמיד של אפשרויות אנושיות חדשות או נשכחות, ומאבק עיקש בכל מי שמנסה להגדיר מראש את הטווח הזה.

נחזור לקתולים. בימים אלה אני מזועזע מהגילויים האחרונים על פדופיליה בכנסייה הקתולית, הנוגעים כעת באדרתו של בנדיקטוס ה-16 עצמו. לאו דווקא בגלל הפדופיליה (אני מתקשה להזדעזע את הזעזוע המובן מאליו), אלא בגלל המתקפה הנלווית על נדר הפרישות של הכמרים. במלים אחרות, אני חרד מהאפשרות שיישמט ממני הטיעון המנצח בוויכוח.

העיסוק בכיסוי שנתנה הכנסייה לכמרים חוטאים אינו חדש. בצפון אמריקה מתנהל על כך דיון ער כבר יותר מעשור – לצד תביעות מתרבות נגד הכנסייה – אבל בחודשים האחרונים הגיעה הסערה לדרגים הגבוהים ביותר בוותיקאן. הכנסייה מואשמת בכך שלא שחררה כמרים מתעללים משבועתם אלא הסתפקה בהעברתם לקהילות אחרות. הניו יורק טיימס (שמצטייר כאחד ממובילי המאבק) חשף כי ב-1996 האפיפיור עצמו, אז הקרדינל יוזף רצינגר, סייע לכומר אמריקאי שהתעלל מינית ב-200 נערים חירשים שהיו תחת חסותו. נטען גם שרצינגר, בעודו הארכיהגמון של מינכן ב-1980, איפשר להעביר כומר פדופיל לקהילה אחרת.

פיצג'ראלד. אי הפדופילים

בסוף השבוע התפרסמה טענה מביכה נוספת: ב-1964 פנה אל האפיפיור פאולוס ה-6 כומר אמריקאי נמרץ העונה לשם הקליט ג'ראלד פיצג'ראלד, והזהיר מהשבת כמרים מתעללים לתפקידם. עשרים שנה קודם, ייסד פיצג'ראלד מסדר כנסייתי שנועד להעניק סעד נפשי ורוחני לכמרים ש"נפלו" על אחד הסעיפים הבאים: אלכוהול, סמים או מין. אלא שבשלב כלשהו החליט פיצג'ראלד שיש רעה אחת שהוא אינו יכול לרפא – "חטאים עם הצעירים". כמרים פדופילים, לדעתו, הם "שדים" החשופים לחרון אפו של האל. הוא אף ניסה לרכוש אי בים הקריבי (כולל העברת מקדמה בסך 5,000 דולר) אליו יורחקו השדים הללו אחת ולתמיד.

התעקשותו של פיצג'ראלד לבודד את הפדופיליה כחטא מהותי וקבוע, שונה באופן עקרוני מכל חטאי המין האחרים (הומוסקסואליות או מין ללא נישואים), שירתה תכלית סמויה: הגנה על נדר הפרישות של הכמורה הקתולית. כך מסולק מהשולחן טיעון פשטני למדי נגד הפרישות, לפיו נישואים עם אשה צנועה וחסודה תמנע מכמרים בודדים ללטף נערי מקהלה. שהרי אם אין רצף בין מין עם נשים לליטוף נערים, אם מדובר בשתי פרקטיקות שונות מהותית, אז פורקן מיני "בריא" לא ימנע פורקנים "סוטים".

ואולם, כיום ישנם טיעונים מתוחכמים יותר הקושרים בין שערוריית הפדופיליה לנדר הפרישות. יש הטוענים שהכמורה הקתולית משמשת מקלט נוח לפדופילים פוטנציאלים. כך הם יכולים להימנע מחיי מין "בריאים", מבלי להידחק אל שולי החברה. ההפך: הם זוכים למכובדות מוסרית ולהגנה מפני הרשות החילונית. טיעון אחר מציע התיאולוג השווייצרי האנס קונג, ליברל מושבע התומך גם בהסמכת נשים לכמורה ובשימוש באמצעי מניעה. לדבריו, הפרישות היא הביטוי המובהק ביותר ל"עכבות" המיניות של הכנסייה, אלה שבעטיין מושתק הדיבור על מיניות ונמנע טיפול בכמרים שחטאו.

פטרוס הקדוש. דווקא לא רווק מבוקש

אל דאגה, אין לי שום כוונה להביע דעה בוויכוח התיאולוגי. קונג מצטט פסוקים מהברית החדשה לפיהם פטרוס ושליחים אחרים היו נשואים, בעוד שהאפיפיור הנוכחי – כמו קודמו – מצטטים פסוקים אחרים (או מפרשים את אותם פסוקים אחרת). על הכומר לחקות בטהרתו את המושיע, וזו הפרישות, לדעתם, שמסמלת ומאפשרת את המסירות המוחלטת של הכומר לכנסייה ולמאמינים. זה לא ויכוח חדש, מן הסתם. רק בתחילת ימי הביניים הפך נדר הפרישות ליסוד הכרחי של חיי הכמורה הקתוליים, ולא בכדי היה היתר החתונה לכמרים לאחד מסמלי הרפורמציה. ז'אן קלווין, שנשא בעצמו אשה ב-1539, הכריז בצדקנות אופיינית: "ההפקרות המינית רווחת אצלם. במסווה פרישותם השפלה הם מתפלשים בכל סוגי העוון".

אני מעדיף לשים את הוויכוח הזה בהקשר אחר לגמרי. לי אישית הוא מזכיר את הנהי התקופתי על הלינה המשותפת בקיבוצים. אין ספק, יש הרבה ילידי קיבוץ "מתוסבכים", אבל יש גם הרבה "מתוסבכים" שנולדו ברמת אביב או בפתח תקוה (אגב, אני אישית לא מכיר אנשים לא "מתוסבכים". השמועה אומרת שיש כאלה). ההבדל הוא שיש את מי להאשים – מוסד מוזר, חריג, שונה מאוד מהדרך ה"טבעית" לגדל ילדים, שהרי בשביל ילדים זה "צורך בסיסי" לישון בחדר של ההורים. כאילו הדרך הטבעית הזו היתה פה מאז ומעולם, ואינה פרקטיקה בורגנית שהתעצבה במאתיים השנה האחרונות (וגם זה רק בקבוצות ומקומות מסוימים).

הקישור בין הפרישות לפדופיליה נוקט בהיגיון דומה, וניזון מאותה איבה עזה לכל מה שחריג ושונה ומקורי בנוף העכשווי. למעשה, ישנם נתונים לפיהם שיעור הכמרים שהיתה להם חוויה מינית עם קטינים/ות נע בין 2 ל-5%, ואילו באוכלוסיית הגברים הכללית מדובר על שיעור דומה, ואף גבוה מכך. אלא שכאן, כמו במקרה הלינה המשותפת, יש את מי ומה להאשים.

עכשיו, חשוב לומר שיוזף רצינגר, המכונה “הרוטוויילר של אלוהים", רחוק מלהיות כוס התה שלי. מדובר בזקן גרמני אנטי מוסלמי ואולטרה שמרן, שהכנסייה בהובלתו מאמללת את חייהם של הרבה אנשים. מן הסתם גם מתן חסות לפדופילים הוא עניין שיש להצטער עליו. אבל הכנסייה הקתולית כיום, כמו שהגל אמר פעם על היהדות, היא סוג של מאובן היסטורי. המאובנות של הכנסייה עוזרת להבין למה נדר הפרישות מפריע לכל כך הרבה אנשים – הוא פשוט לא רציונאלי, מוזר מדי, שריד מעולם לא רלוונטי. הדבר ההגיוני לעשות, גם מבחינת הכנסייה, הוא לבטל את נדר הפרישות כדי להתמודד עם המחסור החמור בכמרים. האפיפיור יוחנן ה-23 אמר פעם, בתגובה לשאלה נבוכה של הפילוסוף הצרפתי אטיין ג'ילסון: “הפרישות היא קרבן שהכנסייה תבעה מעצמה – בחירות, בנדיבות ובגבורה". ואכן, גם תומכי הפרישות לא מתיימרים לטעון שמדובר בדוגמה, ציווי מכתבי הקודש, אלא רק בדיסציפלינה שהוטלה בידי הכנסייה. במלים אחרות, אפילו את אלוהים אי–אפשר להאשים במנהג החריג הזה.

אבל לי, כאמור, יש חיבה למאובנים. הם מסמנים אפשרויות אנושיות נשכחות, ומערערים את ההכרחיות של צורות חיים עכשוויות. לכן אני חייב לבטא את הסימפטיה שלי לאב רנירו קנטאלאמסה, אחד ממקורביו של בנדיקטוס, שאמר בסוף השבוע כי המתקפה התקשורתית על הוותיקאן – המעבר המהיר מפשעים אישיים של כמרים מסוימים לאשמה קולקטיבית – מזכירה לו גילויי אנטישמיות. הוא זכה למקלחת קרה מארגונים יהודיים, אבל אני דווקא מבין על מה הוא מדבר. זו אותה השנאה – למאובנים ולחיות אחרות.

בעולם הזה, הבהיר והמעודכן, סולדים מנדר הפרישות לכמרים אבל אני בספק אם זה עוזר למנוע פדופיליה. דווקא חברה כזו צריכה, ממש משתוקקת לפדופילים, כדי שיעזרו לה להיזכר כמה היא נורמאלית, בריאה ונקייה, ועדיף בטלוויזיה – כמו שאוהבים לעשות בערוץ 10. דווקא בחברה כזו לא מדברים על מין, או יותר נכון, מדברים המון – אבל תמיד בקלישאות נוחות לעיכול, ליברליות ומשעממות להפליא, בתכניות הבוקר – ובעצם לא אומרים כלום.

לכן תרשו לי להגן בחג הפסחא הזה על נדר הפרישות הקתולי, בעיקר בשל מה שהוא מסמל בשבילי – מופע גלובאלי של סרבנות, אמירת לאו ל"צרכים בסיסיים" באשר הם.

חג שמח לכל קוראינו הנוצרים!