Posts Tagged ‘פאשיזציה’

פג הקסם?

6 בינואר 2011

אם לשפוט על פי פייסבוק, ביום ה-5.1.2011 קרה בישראל דבר חמור וגורלי מאוד. הבלוגרים הודיעו שהיום, דווקא היום, קרסה הדמוקרטיה. האמת שגם אני הזדעזעתי מההצעה של פאינה קירשנבאום. אפילו שלחתי את הידיעה באנגלית לחבר גרמני, שהבטיח לי רק לפני כחודש, ברגע של חוסר אחריות, שבמקרה שאצטרך יום אחד לברוח מישראל אוכל לישון אצלו בשק שינה במטבח. אבל בעודי כותב את האימייל, התחילה הטלוויזיה לשדר את טקס ההזכרה להרוגי השריפה. ומה שקרה שם היה בעיני מדהים וגורלי הרבה יותר, למרות שרוב הבלוגים השמאלנים לא כל כך התייחסו אליו.

הרבה מקוראי הבלוג הזה נמצאים כבר שנים בחו"ל, אז אפשר לראות את תקציר האירועים כאן. אבל במידה מסוימת, התקציר לא מצליח לבטא את התחושה המדהימה, המרגשת, שהרגיש מי שצפה בטלוויזיה בשידור חי אתמול ב-19:45. את הרגעים הארוכים, יותר מרבע שעה, של אנרכיה וצרחות מפינות שונות של האולם. את המאבטחים המתקבצים סביב נתניהו החיוור, שנהיו פתאום ממש גלויים, כמו שומרי ראש של מנהיג כנופיית פשע. את הילד המסכן בסוודר עם מעוינים שניסה להקריא משהו וירד מהבמה לפני שגמר את המשפט הראשון. את כהן הדת בכובע הסרוג שתפס פתאום את המיקרופון, מילמל משהו לקהל וברח החוצה. את גלעד עדין החלקלק, העיתונאי שהפך למנחה של טקסים ממלכתיים, שניסה להשתיק את הקהל הזועם בכל מיני קלישאות שמנוניות שהוא רגיל לשים בפיה של מיקי חיימוביץ, ואז, בעוד הקהל בסערת רגשות טוטאלית, העלה לבמה איזו חבורת זמר עלובה (ואפילו לא שכח לתת קרדיט למנהל האמנותי).

מה ששודר על המסך אתמול ב-19:45 נראה כמו הרגע שבו הממלכתיות הישראלית קרסה. נכון שבשונה מצ'אושסקו על המרפסת בבוקרשט, נתניהו לא היה צריך להימלט במסוק מבמת הנואמים. ספק אם זה יקרה אי פעם. נתניהו שרד איכשהו. אחרי שחצי מהמשפחות כבר יצאו, הוא התחיל לכשף את הקהל עם זה שגם הוא "בן למשפחה שכולה" – הכישוף שעדיין כמעט תמיד פועל.

אבל לטוב או לרע, קשה לי לחשוב על מדינה אחרת – מערבית או לא מערבית – שבה טקס עם ראש הממשלה, הנשיא והרב הראשי היה יכול להתפוצץ ככה. שבה לאנשים יש אמון כל כך מועט במנהיגי המדינה ובייצוגיה. ובכלל, שבה יש לאנשים סבלנות מועטה כל כך לטקסים – מה שאפשר לראות כמעט בכל אירוע או טקס, מרמת בית הספר ועד רמת בית הנשיא.

ביום שבו כולם מתריעים על הפיכתה של ישראל למדינה פאשיסטית, נשאלת השאלה מה המשמעות של מה שקרה באותו יום בטקס הזה, ואיך, אם בכלל, זה משתלב בסיפור על הפאשיזציה של ישראל? ואולי באותה הזדמנות גם איך, אם בכלל, משתלב משפטו של הנשיא לשעבר בנראטיב הפאשיזציה?

את כל זה אני לא כותב כדי לשבח את מדינת ישראל, או לטעון שהמצב לא חמור. אני פשוט תוהה אם הדיבור על הפאשיזציה לא מפספס הרבה ממה שקורה כאן. המשמעות של פאשיזם הוא מדינה ריכוזית ומאוד חזקה. האם המדינה בישראל היא באמת עד כדי כך חזקה? האם המשטרה בישראל, שלא לדבר על מכבי האש, הם באמת כל כך חזקים? אולי דווקא המדינה כאן די חלשה, הולכת ונחלשת, וזה בעצם העניין?

כמובן שהצבא חזק, והשב"כ חזק. אני גם לא מזלזל באלימות שהמדינה מפעילה כאן כל רגע ורגע, בעיקר כלפי פלסטינים אבל לא רק. אבל גם הצבא הוא כיום מרכיב די אנרכיסטי במנגנון המדינה. הוא למעשה לא מאוד רחוק מאוסף של מיליציות, דתיות יותר או פחות, שלא ממש כפופות למדינה, ונשענות על פופולאריות נרחבת בחוגי מסוימים. מה שנקרא ביטחון נמצא בחלקו הגדול בידיים של חברות פרטיות, גם מערכת המשפט מתפקדת כרשת של יוזמות מקומיות של כל מיני שופטים נבערים עם אינטרסים שונים ומשונים.

זה שהשלטון מאוד לא לרוחנו זה ברור; אבל האם הוא באמת כל כך חזק? יצחק תשובה הוא חזק, זה ודאי, אבל לגבי השלטון אני הרבה פחות בטוח. כדי שהשלטון יהיה חזק צריך שיהיה שלטון – ולא ברור אם זה המצב. הממשלה בישראל היא ברית די רופפת בין אנשים שדואגים לתחת שלהם, ומה שמפעיל אותם הוא בעיקר התחמקות מכל מיני חקירות תוך צבירת קשרים עם אילי ההון. כמו שכבר כתבתי כאן פעם, הלך הרוח הנוכחי בישראל הוא לחטוף כמה שיותר ולברוח. אפילו בלשכת ראש הממשלה, לכאורה גרעין הכוח, אף אחד לא סומך על השני. הפרויקט של נתניהו הוא להעביר כמה שיותר מהמדינה לבעלי הון, אולי כי עליהם הוא יכול לסמוך.

אנרכיה היא מרכיב באלימות של כל שלטון. ברור שהשלטון בוחר מה הוא יסבול, מה הוא יעודד וממה הוא יעלים עין. כשמי שמפריע לנאום הוא ערבי (וגם זה קרה אתמול), ההפרעה מתקבלת בהרבה פחות סבלנות. אבל הנקודה היא, שלא לגמרי ברור אם ההתמקדות בכוח של השלטון היא לא מה שמחזק אותו בזמן הנוכחי. המלחמה נגד השמאל וארגוני זכויות האדם היא בעצם הפרויקט הכי מלכד כיום בישראל. האם כאשר אנחנו אומרים לשלטון שוב ושוב שהוא חזק, אנחנו לא הופכים אותו לכזה?

זה לא מקרי שאיש חדשות 10  גלעד עדין הוא זה שהיה ממונה על ההשתלטות על הקהל הזועם אתמול בטקס, באמצעות קלישאות כמו "סערת הרגשות מובנת" "ברגע זה של אחדות", "זה רגע עצוב וכואב לכולם" ו"אנחנו מכבדים את כאב המשפחות". התקשורת היא זאת שממונית על שמירת הפיקציה של המדינה. האחריות שלה היא לספר שוב ושוב את השקר, כאילו בכלל יש כאן מדינה. אבל הטעות הכי גדולה היא לשחק לפי הכללים שלה.

אולי אפשר לחשוב על אסטרטגיה אחרת? למשל, להתנהג כאילו אין שלטון? לזכור שכל נציג ונציג של המדינה הוא בסך הכול בנאדם די נואש שיש לו כרגע ברית די רופפת עם השלטון? להגיד לשוטר: תגיד, למה בעצם אתה לובש את הבגדים המגוחכים האלה?

רונה מהשב"כ אף פעם לא התקשרה אליי, וזה בטח לא נעים לקבל ממנה טלפון. אבל אם היא פעם תתקשר אליי מאיזושהי סיבה, במקום להתייחס אליה בתור מישהי שמשרתת מנגנון חושך, או אפילו במקום להתעלם ממנה, אולי הייתי פשוט מדבר אליה כמו אל סתם נודניקית שמתקשרת אליי כדי להזמין אותי לאירוע כזה או אחר. אולי הייתי אומר לה: רונה, רונה, מה בעצם את רוצה מחיי?

ובינתיים, אפשר לחשוב באיזה צורות טובות יותר אפשר להתרשת, בלי בכלל להסתכל על המדינה. כי המדינה לא במצב הרבה יותר טוב מאיתנו. היא בטח לא תחיה אחרינו.

ושוב, יש מי שעשוי לחשוב שמה שאני כותב כאן הוא ציני. אבל הוא לגמרי לא ציני. אני חושב שאין טעם להילחם בשביל מטרות אבודות. ישראל לא תיעשה חברת מופת ליברלית ב-20 השנים הבאות. אין שום תסריט סביר, מכל בחינה שהיא, שיגרום לזה לקרות. עדיף לשנות את הגישה.