Posts Tagged ‘פאריס’

הייעוד האמיתי שלי

9 באוקטובר 2010

זאת השעה האחרונה שלי בפאריס. עוד שעה, לא, חמישים דקות, אני עולה על הרכבת מגאר דה ל'אסט למאנהיים, גרמניה. זאת גם הארוחה האחרונה שלי בפאריס. תוך כמה שעות אני חוזר לשיממון הקולינרי של סקסוניה התחתית, עם הקרואסונים הגרועים, הקרטופלנסלט ועוגות השמנת המחניקות בסגנון האייכספלד.

אני יושב בבראסרי ליד תחנת המטרו גי מוקה. השעה רק 11:45, אבל אני אוכל כבר עכשיו צהריים. אין לי הרבה זמן. אפילו בלי להוריד את התיק מהגב, קראתי למלצר וביקשתי את מנת היום. אין זמן לגינוני נימוס בורגניים, הרכבת כבר מחכה בתחנה. המלצר מביט בתמיהה מסוימת על התרמיל, אם כי לא נראה שהוא ממש מופתע. אני כנראה לא התייר הראשון בפאריס. מנת היום היא  tête de veau, הוא אומר בענייניות. אני מהנהן עוד לפני שהבנתי. זה הימור, אבל אין ברירה אחרת. אני חייב להצליח לאכול ארוחה אחת, לא, מנה אחת בפאריס שלא תהיה כישלון. זה יהיה אסון אם זה לא יעבוד הפעם.

הפעם האחרונה שהייתי בפאריס היתה לפני 23 שנה. מאז ועד היום אני מחכה להזדמנות הזאת, לאכול ארוחה אמיתית בפאריס. בעצם חיכיתי להזדמנות הזאת גם לפני הנסיעה הקודמת. הבעיה היא שהייתי אז בן שמונה. נסעתי לצרפת עם המשפחה בחופש הגדול, לביקור אצל קרובים רחוקים שגרים בגרנובל. זאת היתה הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל; שבועות לפני שנחתנו בצרפת כבר התכוננתי וקראתי בהתרגשות את הפרק על המסעדות בפאריס מתוך "מדריך לפיד לאירופה הקלאסית", מהדורת 1986. אני עדיין זוכר איזו סערת נפש גרם לי התיאור של מנת החזרזיר בשזיפים שהביא המחבר בסגנונו השופע.

 

אתונה. הייתי ילד שמנמן

 

אבל ההורים הקיבוצניקים שלי היו כנראה פחות בוגרים קולינרית ממני, או שלא היה להם מספיק כסף לממן אוכל משובח לחמישה בני אדם. לגבי הקרובים המקומיים – הם היו אמנם צרפתים, אבל כמקובל אצל יהודים ממוצא פולני הם לא הבינו באוכל. רוב הזמן הם ניזונו רק מבגט עם נוטלה, או מימ"חים של קיש פטריות שעוזרת הבית שלהם הקפיאה לפני שהיא יצאה לווקאנס.

כך קרה שבמשך חודש, לא אכלנו אפילו פעם אחת במסעדה.יום אחרי יום הלכנו למקדונלדס, או במקרה הכי טוב, אכלנו פיצה. הדבר היחיד שנותר לי לעשות הוא לדרוש תמיד את הפיצה עם Fruits de Mer, שהיתה יקרה פי שתיים מהאחרות. אבל זה לא הספיק: רציתי לאכול את הדברים שעליהם קראתי אצל טומי לפיד. פעם כשהלכנו באחד הרחובות ליד הלובר, ראיתי בחלון מין בופה עם כמה דליקטסים בוהקים, יפים להדהים: גלילות ממולאות בגבינות, שבלולים, דיונונים קטנים. היה שם משהו, מין משחה ירוקה נימוחה, ואני עצרתי מול החלון, רק להסתכל מה זה, אבל מיד משכו אותי משם ונזפו בי: "איך אתה יכול עוד לחשוב על אוכל? כרגע אכלנו פיצה!". חלון הראווה נעלם, ואיתו המאכל הירוק, המסתורי. הייתי ילד שמנמן, היחיד בשכבה שלא ידע לנסוע על אפניים.

2.

האם גאולה אישית באמצעות אוכל היא מין האפשר? האם אכילה יכולה להביא אותנו לרמה גבוהה יותר של תודעה? בהקדמה לאנליטיקה של היפה ב"ביקורת כוח השיפוט", מדגים קאנט את ההבחנה בין "הנעים" (למשל אוכל) לבין "היפה" (למשל יצירת אמנות), ולנחיתותו של הראשון לעומת השני, שהוא נטול אינטרס. הוא מביא  את הדוגמא הזאת (בתרגום מקורב):

כאשר נשאלת השאלה אם משהו הוא יפה, איננו רוצים לדעת…[שום דבר] בנוגע לקיומו האמיתי של הדבר, אלא רק איך אנחנו שופטים אותו בהתבוננות טהורה… כאשר מישהו שואל אותי אם אני מחשיב את הארמון שלפני ליפה, הייתי עשוי לענות שאני לא אוהב דברים שמיועדים רק כדי שיסתכלו עליהם; או לחילופין כמו אותו אירקוזי, שמה שמצא חן בעיניו בפאריס היו דוכני האוכל.

220 שנה אחרי קאנט, לא רק אירקוזים נוסעים לפריס בשביל האוכל. הרבה מאוד אנשים (אם כי אולי לא גרמנים, שמעדיפים נקניקיות) חושבים שאוכל הוא הדבר שבשבילו שווה לנסוע לפאריס. גדלתי על מדורי בישול, בדיוק בתקופה שבה הם התחילו לתפוס מקום מרכזי במוספי סוף השבוע. האליטה, שביסודה היתה עדיין די מפאיניקית, התחילה לנסוע לפאריס בתכיפות גדלה והולכת ולבלוס שם פואה גרה. אני זוכר שאסי דיין התארח בתוכנית של גידי גוב, וסיפר איך הוא אכל שלפוחית שתן של חזיר בטיול מסעדות מיוחד של 12 יום בצרפת. האורח הנוסף היה הרב בא-גד, שהציג במקביל את הספר שכתב על מכניקת הקוואנטים והיהדות.

 

לפלנד. זה פשוט חשוב לי

 

לאחרונה נדרשתי להסביר כמה פעמים למה אכילה משחקת תפקיד כל כך מרכזי בשבילי בנסיעה לחו"ל. זה מוזר, כי כבר יותר מעשר שנים אני לא מבשל שום דבר חוץ מטחינה, ובחיי היומיום אני אוכל בעיקר חומוס. ככלל, אני די חשדני כלפי אנשים שמסעדות ממלאות תפקיד מרכזי מדי בלייפסטייל שלהם. בתקופה הברברית שלנו, הקולינריה הפכה לתחום הידע המועדף המסמן את הבורגנות הגבוהה. אנשים כבר לא צריכים לגעת צרפתית, שלא לדבר על לטינית, כדי לשבת במסעדות שף ולאכול קיפודי ים. כך נוצרה צורה די דוחה של עידון, שמייצרת בהמות טורפניות כמו הבעל הסדיסט בסרט "הגנב, הטבח, אשתו והמאהב" של פיטר גרינוויי, או במקרים חמורים יותר כמו טומי לפיד, שכבר הוזכר כאן קודם.

אני גם מאוד לא מזלזל באידיאולוגיה הצמחונו-טבעונית, שנראית לי כמו אחת התנועות הפוליטיות היותר אותנטיות של תקופתנו. לא פלא שהכוחות החדשים והויטאליים ביותר שמגיעים לשמאל בישראל באים כיום בעיקר משם, כלומר מהאגף הפאנקיסטי טבעוני. ובכל זאת, כשמעמתים אותי אם השאלה למה אני אוכל חיות מתות, התשובה היחידה שלי היא שזה פשוט חשוב לי מדי כדי לוותר על זה. הייתי אומר שאם הייתי טבעוני, הייתי בנאדם קצת יותר מוסרי אבל מרוקן לגמרי, אולי אפילו חסר תשוקת חיים מינימלית. מבחינה זו, זה אני רואה באכילת בשר (במצבים מסוימים) חטא שאני נאלץ לחיות איתו כדי שתהיה משמעות לחיים שלי.

 

פולין. סוג של פשע

 

התקווה שמשהו יקרה בארוחה הבאה היא למעשה הדבר העיקרי שמוליך אותי הלאה משעה לשעה. תמיד יש איזו הבטחה למשהו שיקרה: דוכן פלאפל שמוכר סביח עם בזיליקום, מנה שעוד לא טעמתי במסעדה הודית, אפילו סוג חדש של קוטג' עם קצח. אני מדגיש את המלה יקרה כי אכילה היא בעיניי בעיקר התרחשות או אירוע. זה אירוע עם שני מומנטים: במומנט הראשון האוכל נמצא מולי על השולחן או בפיתה; במומנט הבא הוא נמצא בתוכי. אני לועס מהר, לא משתהה יותר מדי: כמו פושע, שודד כספות, אני חייב לנכס לעצמי את האוכל ולרוץ הלאה. זה נכון בעיקר במצב של תיירות בחו"ל – מצב אקזיסטנציאלי די מוזר ובעייתי, שבו בעצם לא לגמרי ברור מה אמורים לעשות. היום, כשאת כל הארמונות ויצירות האמנות אפשר לראות באינטרנט בלי לצאת מהבית, הבעיה הזאת עוד יותר חמורה. האוכל הוא בעצם כמעט הדבר היחיד שהנוכחות בארץ הזרה יכולה להציע לך; הדבר היחיד שיכול לקרות.

כך שבשביל אנשים מסוגי, האכילה של מאכלים חדשים היא כנראה מין שריד של מסע הצייד. אני באמת מסתכן די הרבה כדי לאכול את המאכלים שהמקומות שאני נמצא בהם מציעים לי. פעם, בהודו, נסעתי במשך שמונה שעות ללקנאו המאובקת, כי קראתי במדריך לונלי פלנט שמוכרים שם סוג מיוחד של קבאב. היה חם מאוד, ותעיתי ברחובות של הרובע השיעי בעיר. בסופו של דבר מצאתי דוכן עלוב שבו שכבו קציצות בשר שהוכנו כנראה לפחות יממה לפני כן. ידעתי שזאת התאבדות, והמוכר בקושי הסכים למכור לי, ובכל זאת הייתי חייב לאכול את הקבאב. התוצאה החיובית העיקרית של האירוע הזה היתה שאחרי כשלושה שבועות של סבל, רזיתי בערך בעשרה קילו. אבל ממילא, התוצאה לא חשובה: קאנט אמר שהאסתטי הוא נטול אינטרס.

 


בקנטינה בצ'רנוביל. הייתי חייב

 

בקהיר אכלתי יונה במיץ יונים במנזה של אוניברסיטת אל-אזהר. בצ'רנוביל אכלתי חתיכת חזיר אפרפרה-סגולה בקנטינה של העובדים. יכולתי לדלג על הארוחה הזאת, ולאכול אחר כך במקדונלדס בקייב. אבל הייתי חייב. ידעתי שלא אחזור לשם בקרוב, ופשוט לא יכולתי לוותר על עוד הזדמנות לאכול אוכל אוקראיני. באיסטנבול כפיתי על עצמי לאכול את הקינוח הנורא ביותר בעולם, טאבוק גוסו, מין פודינג שעשוי מחזה עוף טחון. לא מזמן כמעט הסתכסתי עם חבר יחצ"ן שהזמין אותי לתערוכה של איזה צלם: ידעתי שיש לי רק רבע שעה, ובכל זאת באתי, אכלתי מהקרפצ'ו וברחתי.

3.

כל העולם יכול להישרף, אבל מה שעל הצלחת חייב להיות בתוכי. ובכל זאת, זה לא ממש עניין אגואיסטי: יותר נכון לומר שזה מין יעוד.אני כמו גשושה שנשלחת על ידי המין האנושי לפלנטה זרה, וחייבת לתפוס בידיים המתכתיות שלה את הסלע שבו עשויים להימצא חיים. הכול תלוי בזה, עיני כל האנושות נשואות לכאן. אכילת המנה המדויקת במקום הנכון היא מבחינתי עניין ממש גורלי. לא פלא שהביקור הזה בפאריס היה כל כך טראגי. כי את כל שש הארוחות הקודמות לנוכחית, הצלחתי לפספס. תכננתי לאכול ארוחת צהריים כבר ברגע שאגיע, אבל בגלל ההתרעות על הפיגוע של אל קאעדה הרכבת התעכבה, ונאלצתי לאכול לחמנייה עם גבינת ג'לי גרמנית בקרון המסעדה.

 

טאבוק גוסו באיסטנבול. את זה באמת אל תנסו בבית

 

באותו יום, כשנחתי בפאריס, המבחר האינסופי של המסעדות, המאפיות והמעדניות פשוט בלבל אותי לחלוטין. וכך, בערב, מצאתי את עצמי דווקא בבבראסרי הגרועה והמגוחכת ביותר ליד כיכר הרפובליקה: מין מלכודת תיירים מצועצעת עם תמונות של מרילין מונרו, שבה הרהיטים, התקרה, השירותים ואפילו בעלת הבית מכוסים בבדים מנומרים, או צבועים בחברבורות. מרק הבצל שאכלתי שם היה למעשה יותר גרוע מזה שיכולתי לאכול בקפה "משוגעת" ברחוב אבן גבירול. וכל זה בעיר שבאמת קשה למצוא בה מנה גרועה.

אחר כך, במקום אחר, הזמנתי את העוגה הכי נוראה ברפובליקה, למרות שראיתי אותה מול עיניי על הדוכן. ביום שאחרי זה, נפלתי איכשהו דווקא על מין סטקיית פירי-פירי פורטוגלית, שבה הגישו לי רבע עוף עם קצת ספגטי בלי רוטב. ואחר כך, ברו דה טמפל, פספסתי את השעה שבה מגישים את מנת היום. משום מה התעקשתי להזמין משהו שראיתי בתפריט שאפשר היה עדיין לאכול. איך לא הבנתי ש- fromage blanc  זה פשוט גבינה לבנה, במובן הבסיסי ביותר, בדיוק כמו ב"מגה בעיר"? וכשנסעתי לעיר שדה במערב, וקיוויתי להתנסות במטבח המקומי, התברר שהרחוב הראשי בשיפוצים וכל המסעדות סגורות. נאלצתי לאכול פיצה. כן, פיצה.

4.

האיש שלידי אוכל קוסקוס. אני מתחיל לחשוב שאולי הזמנתי את הדבר הלא נכון. בשעה 12:25 מגיע המלצר עם הצלחת. אה כן, tête de veau: מוח של עגל. אלוהים.

זה לא "היפה", זה לא "הנעים". סביר להניח שזה "הנשגב".

שלגל, היידגר וסחים אחרים

18 ביולי 2010

ב-1802, כשפרידריך שלגל היה בן 30, הוא עוד החשיב את עצמו למשורר חופשי בדעותיו ומבקר ספרות קוסמופוליטי, רדיקלי וליברלי. באותה שנה הוא נסע לפאריס, שם קיווה להשתלב בטבעיות בחוגי הפילוסופים המעודכנים שאת ספריהם קרא בגטינגן שבגרמניה.

למרבה האכזבה, זה לא קרה. פאריס היתה רעה אל שלגל. אף אחד לא התעניין ברעיונות שלו, והוא הרגיש זר ודחוי. אפשר רק לדמיין את הגרמני המסורבל, מתאמץ להתחבב על הצרפתים השחצנים במסיבות ובסלונים הספרותיים, מספר להם סיפורים לא מעניינים וסופג מבטים תמהים.

על אף הכישלון, שלגל לא חזר הביתה לגרמניה. הוא נשאר בפאריס, אך מתוך התסכול הגה רעיון חדש: הלאומיות הגרמנית. בספרייה של פאריס הוא קרא כתבים בסנסקריט, ובישר לחבריו הרומנטיקנים בגרמניה שמצא את המקור האמיתי והקדום ביותר של התרבות: ההינדו-גרמאנים.

כך נולד המיתוס הארי מתוך תסכוליו החברתיים של שלגל הצעיר, שרק חיפש אהבה בעיר הגדולה. הוא כל כך התאמץ: למד צרפתית, האמין במהפכה, בחירות ובשוויון, אבל זה לא עזר. תוך זמן קצר הוא כבר המיר את דתו לקתוליות, נסע לווינה, נעשה ריאקציונר אדוק והפך לאחד התועמלנים הגרמנים התקיפים ביותר נגד צרפת.

אפשר לספר את ההיסטוריה של הפילוסופיה הגרמנית מתחילת המאה ה-19 כתולדותיה של השנאה הפרובינציאלית לפאריס, ולכל מה שהיא מייצגת. אם להרחיק לכת, אפשר להשתעשע במחשבה שיחס פחות סנובי מצד הצרפתים כלפי הגרמני הפרובינציאלי שרק רצה אהבה היה חוסך להם כמה מלחמות די קטלניות.

פרידריך שלגל. לא השתלב בפאריס

אם מאמצים לרגע את נקודת המבט השלגליאנית, רואים דברים באור די שונה מהרגיל. אינטלקטואלים אוהבים את פאריס, את ניו יורק ואת תל אביב. אינטלקטואלים אוהבים לדבר על אורבניות, שהפכה לאידיאולוגיה היחידה שליברלים ושמאלנים יכולים להאמין בה בקנאות בלי להתנצל. מעטים מדברים על האומללות שהאורבניות מסבה לאנשים רבים – למעשה לרוב האנשים, מלבד לשכבה דקה וזחוחה של אורבניים מקצועיים. האומללות הזאת היא סנטימנט שכמעט אין לו ביטוי. זאת לא שוועתם של המדוכאים עלי אדמות, שאיתה קל להזדהות מרחוק. קורבנותיה של הסנוביות האורבנית נמצאים תמיד קרוב אלינו מאוד, ובכל זאת הם רחוקים מאוד מאיתנו. הם יושבים כיסא לידינו בסמינר של עדי אופיר, ושואלים שאלות שמביכות את המרצה, או נכנסים ל"מרסנד" ומוצאים סיבה להתווכח עם המלצרית שמביטה בהם בעיניים מזוגגות. הם לא אפריקאים, לא ערבים, לא חולי נפש, בדרך כלל אפילו לא מזרחים. הם פשוט סחים.

את כל זה אני כותב בעקבות כתבת השער של "העיר", שנכתבה על ידי עיתונאי לא מוכר וחסר עבר בשם גיא גרוס. פרסום הכתבה הזאת הוא נקודת השיא בדיון שמתנהל כבר כמה חודשים, מאז עלה לאוויר האתר הדי-מבריק "סחים, הם בכל מקום". לא אתעכב על הגניאלוגיה של המושג, שמוסברת בכתבה, בבלוג ובכל מקום. אציין רק שהיו שזלזלו בקמפיין הנוכחי נגד הסחים, אבל אני לגמרי לא מזלזל בו. יש משהו  מאוד מדויק בבלוג הזה מבחינת היכולת לצייר דיוקן אתנוגרפי רגיש למדיי של הישראליות המיינסטרימית העכשווית, ליצור קטגוריה תיאורית חדשה (סחי), ולבטא אותה באמצעות חומרים מהמציאות כמו תמונות, ברושורים ודפי פייסבוק. מבט חטוף בבלוג מעניק תמונה הרבה יותר מדויקת של הישות הנקראת סחי מאשר התיאור שמופיע בכתבתו של גרוס, ובכל זאת אביא אותו כאן, עם השמטות הכרחיות:

"על כן, הנה כמה סממני זיהוי של הסחי הבסיסי: הוא גר מחוץ לתל אביב, הוא עבר את גיל 40 בגופו או ברוחו, הוא נועל קרוקס בקיץ, הוא אומר 'אחי', הוא צופה ב'מועצת החכמים' ולא מטעמים אירוניים… הוא עושה מילואים, הוא אובססיבי בנושא גלעד שליט, הוא ציוני (בלי מרכאות), הוא צוחק ברצינות מ'מועדון לילה', הוא לומד ברייכמן, הוא מדבר על 'לחשוב מחוץ לקופסא' אך מימיו לא שהה מחוץ לה, הוא מתעב ציניות אבל לא מבדיל בינה לבין אירוניה או סרקזם, הוא טוען שיש לו חוש הומור 'אבל גם קווים אדומים' בזמן שלמעשה יש לו רק קווים אדומים ואפס חוש הומור, הוא אוהב רוק ישראלי… הוא יכול להיות ערס, קיבוצניק, סטלן או חנון"

יש הרבה כנות בניהיליזם של התיאור הזה. קחו לדוגמא את גלעד שליט. אין כאן טענה עקרונית נגד הקמפיין בנושא גלעד שליט, אלא רק נגד הסחים הלא מגניבים שמדברים על גלעד שליט ולא חושבים שזה מביך. זוהי הודאה די נדירה בכוח הכל יכול של עקרון ההתבחנות החברתית: אני שמאלני פשוט כי אני לא רוצה להיות במחנה אחד עם אנשים שמתלבשים כל כך גרוע. ברור שסוג כזה של מוטיווציה הוא המניע העיקרי שקובע עמדות של אנשים בשדה החברתי והפוליטי (אם כי אני לא משוכנע שאנשים יהיו מוכנים להקריב את חייהם כדי להיות מגניבים).  לא במקרה, פחות או יותר במקביל להשקתו של הבלוג האנטי-סחי הושק בלוג נוסף עם עיצוב די דומה נגד טוקבקיסטים ימניים.

פייר בורדייה. מרחק חברתי והכרתי ביחס לעולם

הבעיה היא שמוטיווציית המגניבות היא מהגדרתה די עקרה מבחינה פוליטית, כי מרגע שרובי ריבלין תומך במדינה האחת, למשל, זה כבר לא כל כך מרגש. כפי שכותב פייר בורדייה ב"סקיצה לאנליזה עצמית" על ההסתגרות של המעגלים האקדמיים הרדיקליים:

"…האפקטים של הנבחרות הבית ספרית ושל החיים המשותפים במשך זמן רב בתוך קבוצה הומוגנית מאוד מבחינה חברתית, אינם יכולים אלא לעודד מרחק חברתי והכרתי ביחס לעולם. באופן פרדוקסלי, מרחק זה לעולם אינו [מורגש] יותר מאשר בניסיונות – הפאתטיים לעתים קרובות – להתחבר אל העולם הממשי, בעיקר דרך התגייסות פוליטית בצורות שונות (סטליניזם, מאואיזם וכו'); צורות שהאוטופיות הבלתי-אחראית שלהן והרדיקליות הבלתי-מציאותית שלהן, מעידות על היותן דרך פרדוקסלית נוספת להכחשת המציאויות של העולם החברתי"

נדמה לפעמים שבדומה לפרידריך שלגל, הרבה מהדוברים של הציונות האלימה שביצבצו בשנים האחרונות מוּנעים על ידי עלבון וחוסר הצלחה להשתלב בשיח הפוסט ומוסדותיו. זאת תופעה מוכרת מגילמן: אנשים שלא הצליחו להבין את דרידה אז הם מתעצבנים, הולכים למילואים ומוציאים את התסכול על הפלסטינים. אבל יש מקום לשאול מה צריך להסיק מזה. העבודה ששמאלנות רדיקלית כרוכה לעתים בתשוקה להתבחנות ומגניבות לא אומרת שצריך לשתוק על טבח תושבי עזה, למשל. ברור גם שהסחים שהולכים להפגנות של "אם תרצו" (התנועה הפוליטית הכי סחית שהיתה פה מאז ומעולם) הם לא כאלה מסכנים, ואין סיבה לרחם עליהם.

ובנוסף, אם להתעכב על הבעיה הפוליטית – אני נוטה לקוות שרוב השמאלנים בארץ בכלל לא הולכים ל"סלון ברלין", אלא גרים באזורי הספר ועובדים בעבודות רגילות. הם מתעצבנים ואבלים על הדברים שעושים כאן הצבא והממשלה, אבל הם כמעט לא יכולים לדבר על זה כי כל הסביבה שלהם היא מיליטריסטית (במידה רבה, זה דומה להומואים בארון). אבל ברור שהם גם לא יעברו לתל אביב. קודם כל אין להם סיבה, וחוץ מזה גם תל אביב דוחה אותם. הם סחים.

מרטין היידגר (למטה מימין). עוד שוואבי עם שפם

מה שכן, הייתי מציע להיפסטרים האנטי-סחים להקפיד על קצת יותר צניעות. גם ההיפסטר המדויק ביותר נראה כאחד האדם כשהוא הולך לשירותים. חוץ מזה כשהם נסחפים לכדי פאתוס, מגניבים נשמעים די רע, למשל במשפט המתנוסס בראש הבלוג: "בעוד שכוחות חדשניים שואפים תמיד להתקדם ולהרחיב את גבולות האפשרי, הסחיות תמיד תשאף אחורה ופנימה, אל המרכז, אל המשותף, אל הממוצע".

אני חושש שהמניפסט הזה הוא לא כל כך מדויק. לעתים קרובות, החידושים היצירתיים קורים דווקא רחוק ממרכז העיר. יותר מכך: סחי זה הכי סקסי. מה שמוכחש בבלוג, בכתבה ובדיון כולו, הוא המבט העורג של ההיספטר הדכאוני על הסחי הטבעי והוויטאלי. אף אחד לא ניסח את זה טוב יותר מתומאס מאן ב"טוניו קרגר", בתיאור תשוקתו של טוניו האמן לחברו הסחי האנס האנסן:

כזה היה האנס האנסן, ומיום שהכירו טוניו היו געגועים מציפים אותו כל אימת שראהו, געגועים רוויי קנאה, שאיוו להם מושב במעלה החזה ובערו שם כאש. מי עוד עיניו כחולות כעיניך, היה אומר בינו לבינו, מי עוד חי כמוך מתוך תואם שכזה ואחוות-נועם עם עולם ומלואו! כל הימים אתה שוקד על עיסוקים ראויים וכשרים, שהכול מוקירים אותם. בתום הכנת שיעורי הבית אתה לומד לרכוב על סוס או גוזם את השיחים, ואפילו בימי הפגרה, על חוף הים, נתונות עיתותיך לחתירה, לשייט ולשחייה, בעוד אני שרוע לי על החול אובד ובטל ממעש ובוהה אל הים, אל חילופי-הארשת החמקמקים, אפופי הרז, המשתעשעים בלי הרף על קלסתרו. אך הלוא מפני זה עיניך צלולות כל-כך. אילו הייתי כמוך…

אחרי הכול, בחוסר האלגנטיות הגרמני יש בסופו של דבר לא פחות סקס אפיל מאשר בליטוש הצרפתי. גם הפריסאים למדו להעריץ את שלגל הפרובינציאלי, ואם לא אותו אז את שופנאהוואר ואת היידגר, השוואבי המשופם מהיער השחור.