Posts Tagged ‘פאלוצנטריות’

על הביטחון

15 בנובמבר 2012

עודד נעמן

"כאן, פה, היום, עכשיו, ברגע זה, מיד מתחילים החיים שלכם. אתם מסתכלים עלי. מה אתם מרגישים? מה? מה אתם מרגישים? אני אגיד לכם מה. אתם מסתכלים עלי ומרגישים מה שמרגיש תינוק שרק יצא מהתחת של אמא שלו. תינוק ששלפו ממש עכשיו ומה הוא עושה? הוא בוכה. הוא בוכה והנה הוא שומע קול, הקול של עצמו, ופתאום הוא עד לעצמו, הוא שומע את עצמו קיים. ובאותו רגע שהוא מבין שהוא קיים התינוק מבין גם כמה הוא עלוב, מכוער, חלש, אפס, חסר אונים, עומד למות, להירקב, להתפורר, להעלם. והבכי, הבכי של הרך הנולד, בכי שלפני רגע היה אינסטינקט של חיה, נהפך בבת-אחת לבכי של בנאדם שלא רוצה למות. לא רוצה למות אבל מתבייש בחיים שלו. ככה! ככה גם אתם עכשיו. כמו התינוק הזה, המניאק. אני אמרתי לכם – ממש עכשיו אמרתי לכם – שאתם כלום – שאתם מגעילים ודוחים, בזויים, מסריחים – ופתאום הרגשתם שאתם משהו, משהו מעוות ודוחה ומבחיל אבל משהו. מזל טוב! גיליתם שאתם קיימים ושזה בושה וחרפה שאתם קיימים וגיליתם את שני הדברים יחד, בו-זמנית, סימולטנית!"

"וזהו. אתם כבר בדרך. הקיום שלכם והבושה שלכם התנגשו ויצא ניצוץ ואתם נדלקתם! מזל-טוב, מזל-טוב: ברוכים הבאים לחיים שלכם! החיים שלכם! החיים שלכם שהם ניסיון אחד, ארוך כמו הגלות, לא להביך את עולם החי. כל החיים שלכם, שזה עתה התחילו, יהיו ניסיון אחד, ארוך, מתמשך ונואש, להפטר מהצער הזה, הצער על זה שנולדתם. הצער של העולם על הקיום שלכם, שהורס לכל השאר. כל החיים שלכם – שגם אם יהיו קצרים יהיו ארוכים מדי – הדבר היחיד שתרצו באמת, שתרצו ממש, שתרצו יותר מהכל, זה לא להתאבד, לא למות מבושה."

"וכאן אני מוכן לעזור לכם. שוב. בשנית: הבאתי אתכם לעולם ועכשיו אעזור לכם לחיות. לחיות בלי לפחד מעצמכם. בלי להתחבא מההורים שלכם והאחים שלכם והחברות שלכם, שמתביישות בכם ובזין הקטן שלכם. אני אלמד אתכם מה זה בנאדם שעומד לו הזין. איך מרגיש זין עומד -את זה אני אלמד אתכם. זבלים. חארות."

"עוד מעט – בעוד כמה שבועות – אני אשים אתכם במקום שבו כל מי שיראה אתכם ירצה שתמותו. כשתגיעו לשטחים אתם תהיו מוקפים במיליוני ערבים שכל מה שהם רוצים זה – פשוט מאוד – לשחוט אתכם. לשם אנחנו שולחים אתכם. ואולי יפתיע אתכם לגלות ששם – במקום שבו כולם רוצים לחורר לכם את המעיים עם מספריים ולאכול לכם את הכבד – שם אתם תפסיקו להתבייש. שם תהיה לכם הזדמנות שלרוב האנשים המסריחים שמתהלכים בעולם הזה אין. שם אתם תהפכו לבני-אדם שהם יותר מיצורים מתנשפים ומזיעים עם זין מקופל וביצים קטנות. שם אתם תרגישו איך זה להיות מישהו אחרי כל השנים שאתם אף אחד. משם תחזרו, ילדים וילדות, עם זין עומד כמו מגדל פיקוח של נושאת מטוסים אמריקאית."

"בשטחים אתם תעמדו בעמדת שמירה, במחסום, בתצפית; תסעו בהאמרים, בנגמ"שים, בטנקים; אתם תכנסו לכפרים, לערים, לבתים, לגני ילדים, לבתי חולים, לבתי חרושת ולבתי זונות. אתם תחיו בין ערבים, על ערבים, מתחת לערבים. כל הזמן תהיו מוקפים ערבים. ובהתחלה הערבים יראו לכם חלשים, עלובים, דוחים. כשתראו אותם יהיה לכם נשק בידיים והם ירעדו מפחד. וכל זה ירגיש לכם טוב ונעים כי הערבים כולם מכוערים וחושבים שאתם מי-יודע-מה עם האם-16 שלכם."

"מהר מאוד תבינו שזו טעות. שמיהרתם לשמוח. שעם כל הנשק שיש לכם והכיעור שיש להם, לערבים שיקיפו אתכם יש משהו שלכם אין. מה? מה יש להם? מה היתרון המוחץ שלהם עליכם? ש-נ-א-ה. הם שונאים אתכם. אוי! הם כל-כך שונאים אתכם! הם שונאים כל דבר בכם. וכל הזמן, כל שנייה ביום, הם ירצו דבר אחד יותר מכל דבר אחר: שתמותו. הם ינצלו כל הזדמנות, יחשבו על כל תעלול. הם לא טיפשים. בכלל בכלל לא טיפשים. הם תחמנים. הם ערמומיים. יצירתיים. וכל זה – כל מה שטוב בערבים – טוב בשביל לשחוט אתכם. מיליונים של ערבים ערמומיים, תחמנים, יצירתיים, שרוצים לשחוט אותך ואותך ואותך. להכניס לכם רימון לתחת ולהוציא את הנצרה. הדבר היחיד שיכול לעצור אותם – הדבר היחיד! – זה הפחד. הפחד ממכם, ממה שתעשו להם אם הם ינסו משהו. כל דבר, אפילו הדבר הכי קטן – אפילו חיוך, אפילו דמעה, אפילו נשיקה – כל דבר שהם עושים מרצונם החופשי הם עושים מתוך הדחף הבלתי-נשלט שלהם לחסל לכם את האמא."

"הם אף פעם – אף פעם! – לא מה שהם נראים. זה לא רופא זה ערבי שרוצה לתקוע לכם סכין בעין; זאת לא מורה זו ערבייה שרוצה לירות בכם; זה לא ילד, זה ערבי קטן שרוצה לחנוק אתכם; זאת לא סבתא; זה לא כלב; זה לא עץ; זאת לא מכונית; זה לא שביל; זה לא יום; זה לא לילה ואלה לא שמיים! הכל רוצה שתמותו! אין שום דבר שסובל אתכם! כלום!"

"אבל! אבל, אבל, אבל: אם לא תתנו להם לחרבן עליכם, אם תחזרו משם בלי ליפול למלכודות שלהם, אז – ילדים וילדות – כל מי שיראה אתכם יראה רק זין עסיסי וענק ששפיך סמיך פורץ ממנו. כל מי שיראה אתכם יפול על הברכיים וישתחווה."

אל המלחמה מארס מעניש את קופידון על שגרם לו להתאהב בוונוס. ברתולומאו מנפרדי (1613).

 

פנייה לקוראות

12 בספטמבר 2011

בנשימה הקצרה שבין מהפכה עולמית למלחמה טוטאלית, רצינו לעצור לרגע ולהעלות נושא שמטריד אותנו. לשם כך אנחנו חורגים ממנהגנו וכותבים ביחד.

כשהקמנו את ארץ האמורי, בפברואר 2009, הכוונה לא היתה לייסד בלוג אישי נוסף, גם לא משותף. הרגשנו שחסרות במות לכתיבה איכותית בעברית, על ענייני השעה ומעבר לה, ורצינו לתרום במשהו למילוי החלל הזה. לא בכדי, אם כן – מיד אחרי שהאופי של הבלוג קיבל את דמותו הראשונית – הפצרנו בקוראינו להפוך בעצמם לכותבים. “כותבים אורחים" קראנו לזה.

ובעצם – “כותבת אורחת". שכן אפשר לומר שאת הבעיה עליה אנחנו רוצים לדבר היום, צפינו כבר אז. התשתית של וורדפרס מחייבת להעניק איזו תווית לכל הכותבים האורחים, והעדפנו את צורת הנקבה. חשבנו שזו דרך לגרום לנשים להרגיש יותר בנוח, רצויות יותר, מה גם שבאמת אין הצדקה לדבוק בצורת הזכר.

בשנה וחצי שחלפו מאז הכותבות האורחות הפכו לחלק חיוני ובלתי נפרד מארץ האמורי. מתוך 231 מאמרים שפורסמו כאן, 65 – כלומר יותר מרבע – הם לא של עפרי, גם לא של גל, וגם לא של "האמורי" המסתורי. בחודשים האחרונים השיעור הזה גדל עוד יותר. אלא מה, שהכותבות האורחות הן כמעט תמיד כותבים. רק 15 מהפוסטים פורסמו על ידי נשים, והשיעור הנמוך, נמוך מאוד, של נשים בולט גם בקרב המגיבים בבלוג. במשעולי הפייסבוק זה הפך לסוג של בדיחה. היה כבר מי שכתב בגאווה אחרי שפרסמנו את הפוסט שלו: “עכשיו גם אני כותבת אורחת".

המצב הזה מפריע לנו. אנחנו רואים בו את הכישלון הגדול ביותר של הבלוג הזה. היינו רוצים להבין למה זה ככה, ואיך אפשר לשנות את זה.

למעשה, כבר בחודשים הראשונים לקיומו של מוסד הכותבת האורחת חשבנו שהמצב הזה לא סביר. אבל חשוב להסביר שברוב מוחלט של המקרים, אנחנו לא מזמינים את הטקסטים שמתפרסמים כאן. הפוסטים האורחים פשוט נוחתים בתיבת הדואר שלנו, ואם הם נראים לנו מתאימים אנחנו מפרסמים אותם. לכן, עד לא מזמן, היה נראה לנו שאין הרבה מה לעשות לגבי הגבריות הבולטת של האנשים ששולחים לנו טקסטים, מלבד סגירת הבלוג לחלוטין.

כרזת האופרה הקלה "פיגמליון וגלתיאה", 1845

היו שהרגיעו אותנו, והסבירו שהחשיבה על ייצוג היא אנכרוניסטית – כי באינטרנט, בשונה מעיתון או תוכנית טלוויזיה, אנחנו לא תופסים שטח בעיתון של אף אחת, אלא מי שרוצה יכולה לפתוח בלוג משלה. ואכן, יש לציין שמחוץ לטריטוריה של ארץ האמורי נשים הן דווקא דומיננטיות בבלוגוספירה. הנה, רק לפני כמה ימים התפרסמה עסקת הענק של רכישת שליש מ"אתר הנשים סלונה" על ידי שירה מרגלית. באותה הזדמנות הוזכר בכמה מקומות שרוב הבלוגוספירה היא נשית, ורק בבלוגים העוסקים בפוליטיקה, תקשורת או עניינים סמוכים יש הגמוניה בולטת לגברים.

ובכל זאת, או דווקא משום כך, אנחנו לא חושבים שאפשר להסתפק באמירה כמו "נשים כבר יכתבו במקום אחר". בזמן הנוכחי זה כמעט מובן מאליו לומר, שאי אפשר לנהל דיונים על כל מיני שאלות גורליות כשכמעט כל המשתתפים בדיון הם גברים.

דרך אחת להתמודד עם המצב הזה, הוא להכריז על עצמנו כמיעוט. באותה מידה שלימודי גבריות הפכו בשנים האחרונות לתחום משגשג, אפשר אולי להכריז על ארץ האמורי כ"אתר בנושא גבריות" או "במה למחשבה גברית". יותר מכך: אפשר לטעון, שנושאים מסוימים שעולים כאן בבלוג, ומוצגים כנייטרליים, הם למעשה נושאים הצבועים בגבריות.

הנה דוגמא: בסמסטר האחרון, התקיים באוניברסיטת תל אביב סמינר ושמו קריאה בקפיטל של מרקס. מי שהשתתף בסמינר הזה (וזה כולל לא מעט אנשים שכותבים כאן בבלוג וקוראים אותו) זוכר אולי שמספר הסטודנטיות בכיתה היה ממש קטן, באופן בולט ביותר. בדיון השתתפו כמעט רק גברים.

כל זה בתקופה שבה מדעי הרוח הם תחום די "נשי" – אם לא ברמת הסגל הבכיר, לפחות ברמת הסטודנטים לתארים השונים. אז מה ההסבר לגבריות הבולטת של הסמינר על הקפיטל? האם, בלי ששמנו לב, מרקסיזם הוא עסק של גברים, כמו סטייקים או כדורגל? האם "אידיאולוגיות" או "מלים גדולות" הן עניין גברי?

אולי. אבל אולי מוטב שנימנע מהעלאת ספקולציות. גם ככה יש משהו בעייתי, על פניו, בפוזיציה שלנו. אנחנו שני גברים שמדירים – אמנם ממש לא במתכוון אבל בפועל — נשים, וגם מכים על החטא. אכן, יורים ובוכים. במובן מסוים, המאמר הנוכחי עלול להיות המשך של הבחירה בתווית "כותבת אורחת", כלומר תקינות פוליטית במובן הגרוע שלה (היחיד?) – קוסמטיקה שנותרת כמעט תמיד מעל פני השטח. לכן אולי מוטב להימנע מהסברים, שהרי הסברים, בכל הנוגע לא/נשים אחרים, תמיד מסתכנים בפטרונות.

בכל מקרה, אנחנו מאמינים ששיחה שאין בה נשים היא פחות מעניינת ופחות רלוונטית. לכן היינו רוצים לפתוח דיון על הסוגיות שהעלינו – גם בכלל וגם בהקשר הספציפי של ארץ האמורי. כמובן, אנחנו פתוחים לביקורת – עלינו, על סגנון הכתיבה והתגובה בבלוג, על הזהות המינית שלנו, מה שרק עולה לכן (או לכם) על הדעת.

ובנוסף, היינו רוצים לפנות אל הקוראות של הבלוג הזה ולומר להן: בואו! ובפרפראזה על התיאורטיקנית אריאלה אזולאי נאמר: "בואו לחיות איתנו שוב! אנחנו צריכים אתכן! נמאס לנו כבר לראות מסביבנו רק פרצופים של אלה שדומים לנו. ברור לנו שאיננו יכולים לחיות לבד. אנחנו זקוקים לאחר, ואין אחר קרוב מכן.

בואו! בואו נחיה כאן יחד!".