מדינת ערוץ 2

בועז לוין

עלייתו של יאיר לפיד זוכה בימים אלו לאי אלו פרשנויות. רובן מתמקדות בשאלת מליון הדולר: כשהעם אומר מרכז, למה הוא מתכוון? הפרשנים מנסים לקרוא מבעד לבלוריתו הכסופה והמוקפדת של המקרר של המדינה – העם אמנם בחר מרכז, אך המציאות, אבוי, דורשת החלטות שנמדדות במונחים של ימין ושל שמאל. בשלב זה מדובר לרוב בספקולציות ולא יותר, שערכן שקול לקריאה בתה: האם הצהרות העבר מעידות על עמדות ההווה? סימפטום נאום בר-אילן הוא כנראה העדות המוחצת ביותר לכך שהמילה "מצע" הפכה זה מכבר לכלי טקטי לכל היותר, מציאות מקיווליסטית שמייתרת את עבודתם של הפרשנים הפוליטיים (שהם שייריו של עידן אידיאולגי) כמעט לחלוטין. או לחלופין, כיוון שכל תוכן אידיאולוגי התאייד מהשיח הפוליטי הרווח, כל שנותר לנו לעשות זה להתענג על טוריהם הפרשניים של יוסי ורטר ודומיו שמציעים סימולציה (בהיעדר מילה טוב יותר, לא רוצה להשמע כמו בודריאר), או צל חיוור, של הפוליטי.

בכל אופן, לא זו הפרשנות שארצה להציע. מה שנדמה לי מעניין בתוצאות הבחירות הללו, לפחות בשלב זה, זה האופן בו הן משקפות תמורת עומק שעברה החברה הישראלית בעשורים האחרונים. למעשה, ארצה לטעון (וכמובן שזו טענה ספקולטיבית למדי), שבחירתו של יאיר לפיד היא שיאו של תהליך מתמשך לקראת תקומתה של מדינת ערוץ 2.

לידתה של אומה

זרעי לידתו של ערוץ 2 טמונים, באופן סימפטומטי למדי, במהפכה החברתית-פוליטית שקדמה לו: מהפכת 77 שסימנה את עלייתו של הימין הפוליטי והכלכלי ושקיעתה של מפא"י. כך, כבכל טרגדיה טובה, ניתן לומר שהליכוד, והעומד בראשו, משמשים כאב הרוחני של אותו בן סורר שבבוא היום יביא לנפילתם. ב-78 הממשלה בראשות בגין הקימה ועדה לבדיקת סוגיית ההקמה של ערוץ טלוויזיה נוסף. באותה שנה הוחלט גם על מעבר מהלירה לשקל. העשור שחלף מאז היה מטלטל עבור הכלכלה הישראלית, אשר חוותה היפר אינפלציה שבשיאה היה ערכו של השקל כ-1500 שקלים לדולר. השקל החדש הושק בינואר 1986 וכמעט במקביל עלו לאוויר שידוריו הניסיוניים של הערוץ השני. בחודשיו הראשונים הוגבלו שידורי הערוץ למספר שעות ביום. תחילת עלייתו של הערוץ, חדירתו הראשונית אל לב הקונסנזוס הישראלי, התרחשו רק כשנה מאוחר יותר. ב-87, בעת שעובדי הערוץ הראשון שבתו למען שיפור תנאיהם, קיבל הערוץ השני אישור להרחיב את שידוריו ובהמשך אף לשדר בתדרים של רשות השידור. כך, לידתו של הערוץ השני תווכה על ידי שני אירועים מכוננים בהיסטוריה הקצרה של החברה הישראלית: חדירתו של השקל החדש וחלחולה של מדיניות ההפרטה (הן מצד ממשלות הימין, והן על ידי מה שכונה לאורך השנים "שמאל"), וערעורה של הגמונית מפא"י שלוותה בפרימתם של רבים מהנרטיבים הציוניים שביססו אותה.

אירוע מכונן שלישי, עליו כבר ניתן לומר שהיה תוצר של פרדיגמת ערוץ 2 לא פחות משכונן אותה, הוא רצח רבין. דבריו של אהרון (אהרל'ה) ברנע באותו הערב, שקשרו באופן הדוק בין האירוע לבין הדיווח עליו, הפכו עם השנים לחלק מהקאנון התרבותי הישראלי, כמו גם מנגינת agnus dei של באך שהתנגנה לה בערוץ 2 כליווי לתמונות מחיי רבין. על אף שמקור הערוץ בעלייתו של הליכוד, רצח רבין – ראש ממשלת השמאל – וסיקורו, סימנו את תחילת עלייתה של הגמוניית ערוץ 2 ונספחיה, את המצאתו של הצופה החדש שלצורך העניין נקרא לו "הישראלי", ואת גילומה של אותה ישות פוליטית מסתורית וחמקמקה המכונה "המרכז הפוליטי". לא ארחיב כאן על השינויים השונים שעברה החברה הישראלית (עלייתה של תרבות המקומנים, האינתיפאדה הראשונה, אוסלו וקמפ דיווד) ועל הגורמים הרבים שאחראים להם, אך מומלץ לקרוא את מאמרו של חברי האמן אדם קפלן שעוסק בנושא בהרחבה. כפי שקפלן כותב, בעקבות גדי טאוב, "אותו דור, כמבטא את שיא תקופת המיאוס במאפיינים הביטחוניסטים הישראליים, דורש משהו אחר מהטון החונק של צבא וחדשות, משהו קליל יותר ומחייב פחות" – “מרוב ניתוק נוצר צמא לישראליות".

שנות התשעים הארוכות

מאז חלפו להם כמעט שני עשורים והדור שינק את תכני טלעד, קשת ורשת וקרא את טוריו של לפיד במקומונים (של מעריב) ולאחר מכן בידיעות, הגיע סופסוף לבשלות. לפיד מזקק במובנים רבים את עיקרי התהליך הזה. שאלתו הנצחית "מהו ישראלי בעיניך" שהפכה מזמן לפרודיה של עצמה, היא כמובן שאלה פרפורמטיבית לא פחות מאנליטית, שהופכת את הישראלי לכזה, שאוצרת את תוכנו ומורה עליו. אם להיעזר במונחים תיאורטיים הרי שהשאלה מגלמת אסטרטגיה מחוכמת יותר של מה שלואי אלתוסר כינה "אינטרפלציה" – כינון הסוביקט הפוליטי על ידי מנגנוני השלטון והאידיאולוגיה.

אז מהו הישראלי החדש בעינינו? בראיון שערך ב"עובדה" מגדיר לפיד את הישראלי החדש על דרך השלילה ושוב בצורה מחוכמת למדי "אנחנו מצפים מהפוליטיקאים שלנו שיהיו משעממים, שתהיה להם ביוגרפיה נכונה. נגיד לנתניהו יש ביוגרפיה מצוינת שכוללת שירות בסיירת מטכ"ל, אוניברסיטה מצוינת באמריקה (…) אצלי זה לא ככה". אצלו זה לא ככה, משמע, בעצם, זה לא מה שאנחנו מצפים מפוליטיקאים. אלו שהם "ככה" הם אותם פוליטיקאים שמעוררים כיום אנטגוניזם בחלק רחב מהציבור הישראלי, הם שיירי הפרדיגמה הישנה. המשפט הזה גם רומז על ההבדל התהומי שקיים בין בנט ללפיד. רבים מהפרשנים נוטים לאחד את הזוג לכדי תופעה חדשה יחידה – פוליטיקאים צעירים ומבטיחים שמתבססים על רשתות חברתיות וכו' – אך למעשה, לא כך הדבר. על קהל היעד של בנט לא ארחיב אך ניתן לומר, כפי שיוסי ורטר כתב, שבנט הוא תוצר ישיר של "מדינת נתניהו"; הוא מייצג פוליטיקה שאולי מדברת אל קהלו הדתי-לאומי, אך משחזרת דפוסים שאותו "ישראלי ממורכז" זנח.

מספיקה בחינה קצרה של הביוגרפיה של הזוג בנט את לפיד תוך התמקדות בשירותם הצבאי שהיה ונותר, לצערנו, נייר הלקמוס של החברה הישראלית: בנט הוא מטכ"ליסט והייטקיסט מהזן הביביאי, ואילו לפיד‫ הוא זן חדש "אקלקטי יותר" כפי שהגדיר זאת בעצמו. אך למעשה אין טיפת אקלקטיות ב-cv שלו. מדובר בז'אנר, אמנם חדש יחסית, אך מוכר היטב לכל ילידי שנות השמונים ומעלה. לפיד שירת ב"מחנה" ולאחר מכן עבר לכתיבה במקומונים, עיתונים ועבודה בטלוויזיה. אלו הן פני האליטה החדשה, שמעדיפה לשלוח את ילדי המעמדות הנמוכים לחזית, בעוד היא מכשירה את ילדיה – באמצעות יחידות עלית תקשורתיות ודיגיטליות (דו"צ, 8200, במחנה וכו') – למעבר חלק אל תוך כלכלת האינפורמציה החדשה (גל כץ כתב על זה פעם תחת הכותרת החיילים של רמת החי"ל).‬ אין עדות טובה יותר לכך מאשר גיוסו של היורש, יאיר נתניהו, לדובר צה"ל (לאחרונה אבנר רואיין גם הוא בדרך לדו”צ). בנוסף, רבים כבר הפנו את תשומת הלב לעובדה שמספר חסר תקדים של עיתונאים לשעבר עתידים להצטרף לכנסת – תסמין נוסף לשינוי התודעתי שחל: מביטחוניסטים לעיתוניסטים. אך זוהי גם פרדיגמה אזרחית יותר, שהאידיאלים שלה, כמו ה-cv (והשאיפות שמאחורי קורות החיים, השורה התחתונה), שונים באופן מהותי מאלו של קודמיהם. ניתן לומר, בהיסוס, שזו פרדיגמה אזרחית-בורגנית יותר. החלטתו של לפיד לעבור מב.מ.וו לג'יפ קולעת לטעם של קהל היעד שלו. דור של יאפים עם ג'יפים שסופסוף תופס את המושכות (יושב מול ההגה). דור פרגמטי, אבל לא פחות נצלני או גזעני מקודמיו.

עדות נוספות לחילופי הפרדיגמה המתרחשים מתחת לאפנו ניתן למצוא בתכניתו של בנק ישראל להחליף את המטבע פעם נוספת ולקרוא לו "שקל ישראלי" (והמקהלה שואלת “מהו ישראלי בעיניך?”). כפי שטוען דני גטווין, הפעם חילופי המטבע אינם באים בתגובה למשבר כלכלי, אלא כניסיון ייצוב פוליטי-אידיאולוגי, צעד מנע נגד חזרתן של המחאות החברתיות של הקיץ שעבר. ‬

לאור כל הנאמר לעיל, אם יש מסקנה מתבקשת הרי היא שעלייתו של לפיד לשלטון היא תופעה אנטי-מהפכנית מובהקת. לפיד, כמו המטבע החדש וכמו הישראלי המיתי המלווה אותו, הם תופעות שצמחו מתוך המעבר לכלכלת שוק דורסנית ושתפקידם לשמור על אותו סטטוס קוו חדש שנוצר עמם. באופן אירוני למדי, הצבעות המחאה נותבו בדיוק אל עבר אותו כוח שגויס להיאבק בה (במחאה) ולשמור על האינטרסים נגדם היא פנתה. מובן שגם המחאה עצמה היתה לתופעה רבת פנים, ולפיד הוא אכן ביטוי אותנטי ומהימן לפן אחד מתוכם, אך בכל זאת ניתן לשער שלא לכך פללו (לפחות באופן מודע) רבים ממצבעיו.

כיצד תראה ישראל של הישראלי? האם תדמה לערוץ שתיים הניסיוני, או שמא לרוני דניאל? כיצד הממלכתיות ההומוגנית שמייצג ערוץ שתיים תתמודד עם אתגרים חיצוניים וסתירות פנימיות? האם הנטייה לפרגמטיות והיחלשותו של השיח הבטחוני יגברו על הגזענות המובנת והנצלנות המעמדית?

כל זאת ועוד נגלה בפרדיגמה הבאה. היא כבר כאן.

*

דימויים: שתי עבודות וידאו של אדם קפלן.