Posts Tagged ‘ערוץ 10’

מי באמת מפסיד מסגירת ערוץ 10?

18 בדצמבר 2011

יואב ליפשיץ,  Occcupy Tikshoret

בכל הדיון סביב סגירתו של ערוץ 10 הוצנע סוד מאוד גלוי – ערוץ מסחרי הוא סוכנות פרסום. בדיוק כמו גורדי השחקים המשקיפים על איילון, הוא משתמש במשאבים, משאב ציבורי במקרה הזה – זמן אוויר, על מנת למכור לנו מוצרים. באותו אופן ניתן להסתכל גם על גוגל כעל סוכנות הפרסום הגדולה בעולם.

אני יודע, יש שיגידו שזו ראיה צינית של המציאות, אך ראו מה קורה כאשר המחאה החברתית משפיעה על הכנסות הפרסום – אנשי התקשורת הצינים, בצוותא עם הפרסומאים הצינים, מפסיקים לדווח עליה. מכירת פרסומות היא אולי לא הסיבה היחידה לקיומו של ערוץ טלוויזיה, וודאי לא מה שמניע את כל העוסקים במלאכה שלחלקם לפחות יש תחושת שליחות חברתית, אך בסופו של דבר זהו האינטרס העליון של הערוץ. בלי פרסומות אין לו זכות קיום, ובהיבט הזה אין הבדל בין תשומת הלב הבוטה שהעניק דודו טופז לפר-סו-מות לבין ה"היו עמנו" של אילנה דיין.

ואם ערוץ 10 הוא סוכנות פרסום, הרי שניתן בקלות למפות את ה-stakeholders העיקריים של הערוץ: בעלי המניות והפרסומאים. הראשונים מרוויחים את כספם משידור הפרסומות שמייצרים האחרונים, והאחרונים מרוויחים את לחמם מייצור הפרסומות עבורם משלמים גופים המעוניינים להפיץ את שמם במרחב. ניתן להניח שבעלי המניות מצפים לרווח נוסף, בדמות שליטה והכוונה של גוף תקשורת המחזיק בידיו כוח רב לרווחת עסקיהם, הן במובן הצר (אי פרסום שלילי לעסקים הקשורים לקונצרן שלהם, למשל) והן במובן הרחב (נקרא לזאת עידוד הציבור להשקיע את כספו, זמנו ותודעתו בתחומים המניבים להם רווח).

כמובן שיש בעלי עניין נוספים בערוץ ובקיומו – העובדים ובני משפחותיהם, העסקים שמספקים שירותים לערוץ ועוד. כולם מרוויחים מקיומו של הערוץ, וסגירתו תהיה מכה כלכלית עבורם, מי יותר ומי פחות. וגם הציבור, לפי התפיסה הרווחת קיומו של ערוץ ברודקאסט נוסף וודאי מוסיף משהו למרחב הדמוקרטי בישראל, ובכל מקרה אינו גורע ממנו.

עם זאת, חשוב לי להתעכב על בעלי המניות והפרסומאים, כי לאור ההתפתחויות נראה שהם ככל הנראה המרוויחים הגדולים מקיומו. אמנם בעלי המניות יכולים לפזר סיכונים, והעובדים משקיעים את כל מרצם, את עתידם ועוד בערוץ הספציפי, אך אם היו עובדים במקום אחר, הם היו עושים זאת במקום אחר. בשוק ריכוזי כמו שוק התקשורת הישראלי, לבעלי המניות ולענף הפרסום סגירת הערוץ משמעו פחות מקור הכנסה עיקרי.

תצלום: דוד שי

אלא שמשהו קרה בתקופה האחרונה. בעלי הערוץ כבר לא ממהרים להזרים אליו כספים, וזאת למרות שעובדיו מתעקשים שהוא עתה ערוץ מאוזן, ושעם המעבר לרשיונות – שיתעכב בשנה אחת – ירוויח מאוד יפה. בעלי המניות כנראה לא קוראים באותו האופן את הדו"חות הכספיים, ומבחינתם, לפחות על פי המוצהר בשלב זה (לא מן הנמנע שברגע האמת יזרימו כסף מכיסם), הם מעדיפים לקצץ בהפסדים ולצאת מהביזנס. לפי אחד הדיווחים, הם אפילו סירבו לחתום על ערבות שאם ידחה חובו של הערוץ הוא ישולם במועד מאוחר יותר. לתשומת לבו של דנקנר, הרווח שהם חשבו שירוויחו מאחזקה בערוץ תקשורת ככל הנראה לא משתלם להם.

כך שנשארנו עם הפרסומאים. ואכן, מסתבר שהפרסומאים מאוד מודאגים מן האפשרות שהערוץ יסגר. שימו לב לפאניקה העולה מדבריו של קופירייטר בשם אילן שילוח, שבספין שקוף ועלוב מצא עצמו מצטרף לשורות המחאה החברתית. הם כל כך מודאגים, שמודי כידון, יו"ר איגוד חברות הפרסום, מציע לחבריו להציל את הערוץ ע"י רכישה מראש של זמן אוויר לשנה הבאה בשווי חובות הערוץ למדינה (למותר לציין כי זהו מחזור של יוזמה ישנה, שעלתה גם באחת הפעמים הקודמות בהן הערוץ היה בצרות כלכליות). מבלי להיכנס לשאלות ההגבליות והרגולטוריות שעולות מן המהלך, הרי שהמהלך הזה מאיר בזרקור ענק את הסוד הגלוי, עליו ממעטים לדבר בתקשורת, בקשר לערוץ המסחרי: ערוץ 10 הוא בסך הכל עוד חוליה בשרשרת השיווק של המפרסמים. הפרסומאים, לא בעלי המניות ולא הציבור (בין באמצעות נציגיו ובין באמצעות מטקבקיו), הם אלו שיש להם את האינטרס החזק ביותר להמשך פעילותו של ערוץ 10.

התקשורת כולה עסוקה בימים האחרונים בסכנה הנשקפת לדמוקרטיה הישראלית מסגירת הערוץ, ותוקפים את ביבי וחבריו על זה שהם לכאורה (מבלי שזכינו לראות ראיות מהימנות בנושא) דוחפים בכל מאודם לסגירת הערוץ. כמעט ולא מדברים על כך שלבעלי ההון פשוט נמאס. בוודאי שלא מדברים על כך שמדובר, לפני הכל, בסוכנות פרסום שיש לה חלק רב בסיבות שהובילו למחאה החברתית בקיץ האחרון, ובצורה בה היא טופלה ע"י התקשורת.

ככל שהסכנה המרחפת מעל הערוץ הופכת ממשית יותר ויותר, המסיכות יורדות ואנו מגלים מיהם בעלי האינטרס האמיתיים בערוץ. אם לפי ההגיון הכלכלי המקובל נכס עובר ידיים כאשר נמצא מי שמוכן לשלם עבורו או להשקיע בו על מנת להפיק ממנו את המירב, הרי שאולי עקב האירועים ניתן להגיד שאם הפרסומאים יהיו אלו שבסופו של דבר יצילו את ערוץ 10 הם למעשה יהיו הבעלים בפועל שלו. ביכולתם יהיה לנווט את מהלכיו. פשוטו כמשמעו, הערוץ יהיה חייב להם. הפרסומאים – לא הציבור, לא הממשלה ולא בעלי המניות – מצמצו ראשונים. ברור מדוע, אחרי הקיץ הקשה שעברה תעשיית הפרסום, השקעה בערוץ מסחרי היא השקעה משתלמת מאוד עבורם.

לאור זאת, אפשר להגיד שתמיכה ממשלתית בסוכנויות הפרסום הרעילות ובאינטרסים הכספיים המובילים את שולחיהן, תהיה צעד נגד הדמוקרטיה של ההמון בישראל, שבימים אלו יוצא נגד הטייקונים והמסרים הכוזבים שהם האכילו אותו משך שנים. ואפילו יותר מכך, גם אם ינצל הערוץ עקב הזרמת הון השייך לטייקונים שונים שאינם בעליו, לא בטוח שהדמוקרטיה בישראל הרוויחה. עיתונות חופשית זה לא רק תחקירים נגד הנסיעות של ביבי, אלא גם לשדר סרטים כמו שיטת השקשוקה ללא פחד.

watch?v=_v5SGlf9q6E&feature=player_embedded

* בהערת אגב, בהקשר לנושא זה אציין שכשמדברים על כך שתוכניות ריאליטי למיניהן, הדורשות מן הצופה לסמס ולהכניס כסף ישירות לערוץ, בלי התיווך של חברת הפרסום, הן עוד שלב בדמוקרטיזציה של שוק התקשורת, אין לדבר על כך רק במובן הברור מאליו, שהצופים בוחרים את מי הם רוצים להשאיר בתוכנית; אלא יש להדגיש שהמודל העסקי לאט לאט הופך להיות פחות תלוי בלחצים של תאגידים שונים שאינם תאגידי התקשורת עצמם ורצונם לספק את הצופה (כלומר, במצב היפוטתי בו כל התקשורת תמומן ישירות ע"י סמסים, לא יהיה מתח בין רצונו של גוף התקשורת לספק את הצופים לבין צרכי המפרסמים ושולחיהם). במילים אחרות, ככל שהטלוויזיה היא יותר ספקית תוכן גרידא המוכרת "את עצמה" ופחות סוכנות פרסום המוכרת פרסומות, כמו הטלוויזיה בכבלים למשל, הרי שהיא פחות נתונה ללחצים. ביום שכך יפעלו ערוצי הטלוויזיה המרכזיים גלום פוטנציאל מהפכני.

* בהערת אגב נוספת, יש לציין שמדובר בסוכנות פרסום שאוכלת את הדיסה אותה היא בישלה. אחרי שבמקום לעסוק במפוטרים למיניהם, מפיקים בערוץ תוכניות בסגנון "מעושרות" ו"המדריך למליון הראשון", אין להתפלא כאשר אנשי הערוץ לא מצליחים לזכות ברחמי הטוקבקיסטים כאשר הם כותבים טקסטים מכמירי לב על אנשי תקשורת שימצאו עצמם ללא עבודה בקרוב.

מי ישמור על כלבי השמירה?

16 באוגוסט 2011

יואב ליפשיץ

הרעיון

הרעיון היה להקים מאהל באולפני הטלוויזיה, בתוך ובזמן מהדורות החדשות. נשמע מופרך? לפני חודש המחשבה על רפובליקת אוהלים הייתה נחשבת גם היא הזויה. אחרי ‫שתבענו לעצמנו מחדש את המרחב הציבורי ברחוב, חשבתי שהגיע הזמן לתבוע מחדש את המרחב הציבורי הטלוויזיוני. כמו שעפרי אילני אמרהטלוויזיה הרי גם כך שייכת לנו.

ברוטשילד, בירושלים, בחיפה, באשדוד, בשדרות, בראש העין ובכל בית ישראל יודעים היום שאפשר לדבר אחרת. על פוליטיקה אחרת, על כלכלה אחרת, על בידור אחר. סדר יום חברתי חדש חייב להכתיב סדר יום טלוויזיוני חדש. אבל הטלוויזיה עדיין תקועה בסדר היום הישן, של ההיררכיות והקטגוריות. התקשורת מתרכזת כמעט אך ורק במאהל רוטשילד המגניב, סליחה בארבעה אנשים, אולי שבעה, מתוך המאהל ומתעלמת לחלוטין מן המאהלים בשכונות ובפריפריה. ערוץ 10 למשל מעולם לא שידר את "לילה כלכלי" מלוינסקי, ובמקום לשדר את העצרות המלאות מבאר שבע ועפולה במוצאי שבת האחרונה, שידרו בערוץ 2 את ארץ נהדרת. מדוע שלא ישדרו 24/7 מהמאהלים בכל הארץ במקום את הקוביות של איתן אורבך?

אז חשבתי שאם הטלוויזיה לא באה אל העם, העם צריך לבוא אל הטלוויזיה.

בדיוק כפי שגרמנו לביבי לשמוע את העם, צריך להכריח גם את הטלוויזיה לשמוע ולשדר את העם. גם עם עורכי אולפן שישי צריך לנהל משא ומתן. אפשר לדבר איתם, למשל, על העובדה שכל צוות השידור מורכב אך ורק מגברים לבנים, זקנים ושמרנים.

הטלוויזיה עושה לנו שטיפת מוח? העם יעשה שטיפת מוח לפוליטיקאים דרך הטלוויזיה! המהפיכה לא תשודר? אנחנו נשדר את המהפכה דרך הטלוויזיה! וכן הלאה, רוטשילד, נוה אילן אותה מהפכה.

הניסיון

 היעד הראשון שבחרנו הוא בית הורד של ערוץ 10. אז פתחתי אירוע בפייסבוק (בו אפשר לקרוא על הסיבות שבגללן נבחר בית הורד), וחמישים איש אישרו הגעה. שלחתי הזמנה אישית לרני בלייר מאיגוד היוצרים ולדוקואקטיביסטים ידועים, כמו מיקי רוזנטל ודורון צברי (שבאחד הימים ברוטשילד שאל את העם מי יהיה מוכן לפלוש איתו לבתי הטייקונים. שאלתי אותו אם הוא מוכן לפרוץ איתי למהדורת חדשות. הוא ענה באיחור שהוא עסוק, אבל איחל לחייל בהצלחה). אף אחד מהם לא הצטרף אליי. בסוף גם חמישים האנשים לא הגיעו, ואפילו כמה חברים שהבטיחו שיבואו לא באו. היינו שלושה.

בית הורד הוא בניין משרדים סטנדרטי, שיש בו גם משרדי עו"ד ועוד. לשומרת בכניסה אמרתי שלמרות שלא קבעתי פגישה, יעקב אילון ותמר איש שלום מחכים לי. באמת האמנתי בכך. להפתעתנו היא נתנה לנו להיכנס. עלינו לקומה 16.


התברר לנו שמשרדי ערוץ 10 מבוצרים כמו בית כלא שמור היטב (אבל שקוף! ברקע ראינו את התוכנית של גיא פינס). עם פקידת הקבלה אפשר לדבר רק דרך צוהר קטנטן שנסגר בעת הצורך. אמרתי לה שאני רוצה להיכנס ולהקים אוהל באולפן. היא סירבה להכניס אותי, אז ביקשתי ממנה שתקרא לאחראי. בינתיים צעקתי ססמאות לעובדים ולשבים. ‫הטלוויזיה הדוקו אקטיביסטית מטרידה את הפוליטיקאים, אנשי העסקים והנוכלים שסוטים מדרך הישר או סתם לא מבצעים את מלאכתם נאמנה. אני רציתי להטריד את אנשי הטלוויזיה על הפופוליזם והשטחיות בה הם מטפלים במחאה.

האחראי משמרת היה בחור בלתי נסבל. אחרי שהוא הבין שאני לא מתכוון ללכת, הוא הציע לי להיות קוריוז בתוכנית הסליז "צינור לילה". ניכוס קלאסי. סירבתי, רציתי להגיע עד המהדורה המרכזית. סדר חברתי חדש זה גם סדר טלוויזיוני חדש. בשלב כלשהו יצא עוד איזה טיפוס, שאני חושב שהזדהה בפניי כאבי יעקובוב (ההוא שרקד ליד הפלסטינית או שמא עובד ערוץ 10 שיקר ונתן לי שם בדוי? אולי סתם אבי יעקובוב אחר), וניסה להסתיר את המצלמה. כך אנשי הטלוויזיה ניסו למנוע מאיתנו לתעד את המפגש הלא מתוכנן איתם, כאילו היו אחרוני העבריינים. זהו כוחו של הsuesveillance. המבוכה של אנשי הערוץ חשפה שחופש העיתונות הוא חדכיווני, העיתונות עצמה אינה ממהרת לחשוף את עצמה. מסתבר שלאנשי הטלוויזיה, בדיוק כמו לביבי, לא נוח עם הequiveillance החדש שנוצר. מיקי רוזנטל בטח היה שואל "מה הם רוצים להסתיר?".


העיתונאי הראשון שפגשנו היה ירון לונדון. הוא תחילה השתומם, ולאחר מכן הביע שעמום ובוז מופגן. אפשר להבין, הוא כבר ראה הכל ובטח היה עייף ומיהר להגיע הביתה. אבל גם אביב פרנקל, שכוחו עדיין במותניו, לא ממש הביע עניין. מאוד מוזר. אנשים מגיעים עד לטלוויזיה, עושים מהומה, ואף עיתונאי לא היה סקרן מספיק כדי לדבר איתנו באמת על איזו כוס קפה, אפילו בבית הקפה למטה. יותר מהכל, הם התייחסו אלינו כאל מטרד שיש להיפטר ממנו. המציאות היא מטרד עבור האנשים שעושים טלוויזיה.

מצד שני, הם כל הזמן שאלו אותנו אם יש לנו אייטמים להציע להם. כששאלנו אותם למה הם לא משדרים מהמאהלים בשכונות, הם אמרו שהם לא יודעים על סיפורים משם ושנשלח להם. מסתבר שזו בעצם אשמתם של אנשי השכונות – אין להם יח"צנים מאחוריהם ועניים שמוחים הם בכלל נוןאייטם, אולי חמש דקות לקראת סוף המהדורה, תחת הכותרת "סיפור אנושי מרגש" על "אנשים שמדברים מהלב".

בסוף הגיעו השוטרים. אני לא יודע מה היה דחוף לאנשי ערוץ 10 לקרוא למשטרה. הם אמנם ביקשו מאיתנו לעזוב את המקום, אבל האמת היא שלא היינו אפילו לרגע בתוך האולפנים המבוצרים. היינו רק בקומה 16 של בית הורד, ליד המעליות, אליה הבחורה בלובי אישרה לנו להיכנס. יותר מאוחר גיליתי שכלב השמירה של ערוץ 10 הוא בעצם דורון הרמן, כתב לענייני משטרה בתל אביב, והוא, שמהשנייה הראשונה איים לקרוא למשטרה, פשוט קרא לחברים שלו.

השוטרים הסבירו לי שזה שטח פרטי. גיליתי להם שבתוך השטח הפרטי יש משאב ציבורי, שהערוץ משתמש בתדר ציבורי ששייך לכולנו. זוהי השיטה, קודם מפריטים משאב ציבורי, ואז, כשרוצים למחות נגד השימוש שנעשה בו ע"י הגוף הפרטי מתברר שזה בלתי אפשרי, כי השטח הוא שטח פרטי. השוטרים אמרו שבפעם הבאה שאני רוצה להפגין שאבקש אישור מהם. בחודש האחרון כל החוקים והתקנות בנוגע להפגנות בוטלו דהפקטו, ברחבי הארץ יש כל הזמן הפגנות לא מאושרות, אבל כדי להפגין מול גוף תקשורת עדיין צריך אישור.


התקשורת, ההון והשלטון, והפתרון

 עד עכשיו המוחים באו בדרישות רק אל ביבי. המחאה היא מחאה פוליטית והיא פעלה אך ורק נגד הדרג הפוליטי. למעט קריאות "הון, שלטון עולם תחתון", והתפרצויות בודדות וסמליות לסניפי בנקים, המחאה עדיין לא יוצאת בגלוי נגד שתי הצלעות הנותרות של השיטה ההון והתקשורת. ביבי אולי אחראי, אך הוא אינו האשם היחידי, ואפילו לא האשם העיקרי. שותפים לו הטייקונים, המרוויחים הגדולים של השיטה, והתקשורת, שמעודדת את תרבות הצריכה.

הגיע הזמן שהמחאה תתפשט למרחבים ציבוריים נוספים, מלבד הרחובות. הגיע הזמן לבוא בדרישות ולנהל מו"מ עם הטייקונים ועם גופי התקשורת, בדיוק כפי שדורשים לנהל מו"מ עם ביבי (שכוחו גם כך מוגבל). אם נהפוך את המחאה הזו לא רק לבעיה של השלטון (והשלטון המקומי), אלא גם לבעיה עבור ההון והתקשורת הם יקדמו פתרון. אם הבנקים לא יוכלו לנהל עסקים בשקט, אם התקשורת לא תוכל למלא את זמן המסך שבין הפרסומות בלי פריצות מדי שעה אל אנשים מהרחוב, יעמדו בפניהם שתי ברירות: או לסגור את הבסטה או להביא לסיום מהיר של המשבר לשביעות רצון כל הצדדים. כרגע, כשכולם לוחצים רק על ביבי, אין להם תמריץ לעשות זאת. להיפך, הם ישמחו להקריב אותו ולהמשיך לחגוג על חשבוננו.

בחזוני אני רואה את אנשי השכונות והפריפריה, ביחד עם אנשי רוטשילד, צובאים על אולפני הערוצים ותחנות הרדיו. כאשר 1,000 איש חמושים במצלמות ירצו להיכנס לבית הורד, שום כוח שבעולם לא יעצור אותם. הטלוויזיה מפחדת מהיום הזה, שבו הקהל הוא זה שישבור את הקיר הרביעי. לכן האולפנים שלהם שמורים כאילו היו בסיס צבאי, לכן הפאניקה שאחזה בחלק מאנשי ערוץ 10 כשהם הבינו שאני מבקש לשנות סדרי עולם ולחדור לקודש הקודשים הטלוויזיוני. בואו נראה להם שצדק צריך לא רק להיעשות, אלא צריך גם להיראות על מסך הטלוויזיה.

(הסרט שצילמנו יעלה לרשת במועד מאוחר יותר)

שלא יהיה רגע אחד של שתיקה

30 בדצמבר 2010

הקראת פסק הדין של קצב עדיין לא נגמרה, וכבר הופיע על המסך רביב דרוקר. איזה נגמרה? הוא הופיע על המסך עוד לפני שהיא התחילה. הוא היה מוכן גם להמר:לדעתו, "זה ייגמר באינוס". כי רביב דרוקר תמיד באולפן, ותמיד מוכן לדבר. לא משנה מה יקרה, הפרצוף שלו יהיה על המסך. מחייך, עושה העוויות, מבין עניין: הוא הילד החכם של הכיתה, שבנוסף גם מבין בכדורסל. גורלות נחרצים, כפרים מעלים עשן, גופות מפוזרות על הסיפון: רביב דרוקר ילעס את זה בשבילך. לפני הכותרות, אחרי הכותרות. חמש דעות חמש דקות, שליפות מהמותן. אופס, הוא עשה תפנית קטנה לימין (מפתיע!). אופס, הוא אמר משהו רדיקלי (מרשים!).

נעים לשמוע את רביב דרוקר. הוא מקצועי, רהוט ודי אינטליגנטי. הצלצול של השם שלו כאילו נברא בשביל גל"צ וערוץ 10. הוא גר בנווה צדק, והוא תמיד ימצא משהו להגיד. כי הוא תמיד יודע הכי טוב. רביב דרוקר הוא הכהן הגדול של ה-Chattering Classes. בשבילם, הדיבור המהיר שלו הוא כמו הלחש המרגיע של מכשף השבט: מהפנט את האשכנזי האורבני, גורם לו להרפות את שרירי האגן. לרגע לא תתפסו אותו המום או מבולבל. ככל שהמציאות נעשית בלתי נסבלת, הדיבור שלו נעשה מהיר ומשועשע. החיים שלנו הם בשבילו ליינאפ אינסופי והומוגני.

זה היה סתם ערב בנובמבר 2005 עד כמה שערב יכול להיות שגרתי כשעוד מעט יש בחירות. נכנסתי לאולפן ממש לפני שמונה. הייתי אמור לשדר איזו ידיעה בלעדית בתחילת המהדורה. לא משהו דרמטי אבל מספיק כדי לפתוח את המהדורה כשאין שום דבר מרגש אחר. ואז קרה הנורא מכול. ערוץ 2 עלו עם ידיעה דרמטית. אריאל שרון בדרך לבית חולים.

קצת קשה להסביר את עוצמת גלי ההדף שעוברים בכלי תקשורת אלקטרוני כשקורה כזה דבר. פתאום נכנסת לאולפן רוח קרה ועכורה. קרה, כי אתה מרגיש פתאום הכי לא רלוונטי. שידרתי את הידיעה הבלעדית שלי כשאני מחמיץ חלק חשוב בה. הראש היה במקום אחר. בערוץ המתחרה הופכים את העולם ואתה משדר איזה קישקוש. עכורה, כי בסוף בסוף זו אחריות שלך להביא ידיעות כאלה. הפנים של יעקב אילון לא נראו משהו, באוזנייה הקונטרול נשמע כאילו עדיף לנו כבר לא לצאת מהאולפן. אחרי כמה שנים (בערך 5 דקות) גם אנחנו הצלחנו לאשר את האינפורמציה של ערוץ 2 ועלינו לשידור. איזה טראומה.

(רביב דרוקר)

זאת בעצם הנקודה עם רביב דרוקר. לכאורה, הוא נורא בסדר. הוא לא אלים כמו רוני דניאל, ואפילו לא סכריני כמו יאיר לפיד. התפקיד של רביב דרוקר הוא שונה: שלא יהיה רגע אחד של שתיקה. שנייה אחרי שמישהו מת, או שקורה אסון, ברגע היפה שבו השדרנים עדיין לא יודעים איך למסגר, לשכתב ולעכל את הזוועה, יופיע תמיד רביב דרוקר, יביא איזו הדלפה טרייה מהלשכה של ברק, או יחזה איך זה ישפיע על הפריימריז של קדימה. לא משנה מי יושב בממשלה – אמנון ליפקין, אביגדור ליברמן או הרמן גרינג – הפסקול של רביב דרוקר יישמע אותו דבר.

בערב של ההתקפה על המשט, הביאו את רביב דרוקר. הוא אמר שמספר ההרוגים בסוף לא גבוה כמו שטענו בהתחלה, והמתקפה הדיפלומטית העולמית כבר מתחילה להיבלם, ובעצם המשט הזה הוא לא סיפור כזה גדול. באיזו קלות הוא אמר את זה, ובאיזו זחיחות. כי בשביל רביב דרוקר הכול אותו דבר. לכן הוא גם מייצר את המסגרת, שבתוכה שום דבר ממש חדש לא יכול לקרות. בזכותו, תמיד נראה שהכול בסדר. כמה רע משהו יכול להיות, אם אחרי זה מעלים את רביב דרוקר?

רביב דרוקר חושב שהוא יודע הכול, ואולי זה נכון. אבל מה שהוא לא יודע זה את הדבר הבסיסי ביותר: שהחיים הם לא באמת הטקסט שהוא שופך. שמשהו חדש קורה כל רגע, ובסוף יקרה משהו חדש כל כך, שאחריו אפילו הוא לא יעלה לשידור. ואולי בעצם כן.

"יהיה מעניין" – זאת הסיסמא של רביב דרוקר. היא מבוססת על מין אידיאולוגיה גל"צניקית, שהחיים כאן הם נורא מעניינים, כמו מין משחק משובח ב-NBA, ובגלל זה כיף לחיות פה. כמו שאילנה דיין אמרה פעם: "ישראל מזמינה אותך לרקוד".

אבל ככל שחולף הזמן, הפטפוט של רביב דרוקר נעשה יותר ויותר בלתי נסבל. ולא שמשהו בו השתנה.

מי מפחד מפדופילים? פוסט חגיגי לפסחא

4 באפריל 2010

אחד הוויכוחים הזכורים לי מתקופת הצבא סבב סביב השאלה האם מין הוא "צורך בסיסי". אחד מחבריי הטובים, עמיתי למדור (כן, גם את זה עשינו באמ”ן), טען שמין הוא אכן צורך כזה, כמו אכילה, שתייה ואוויר לנשימה. אני טענתי שלא. הטיעון המנצח, לדעתי לפחות, היה נדר הפרישות הקתולי. הנה, אמרתי לו, ראה את כל אותם כמרים המעבירים חיים שלמים מבלי לדעת אשה או גבר. מש"ל.

בנדיקטוס. האויב של האויב?

במבט לאחור, קל לעשות פסיכולוגיזציה לוויכוח הזה. אני ניסיתי לצדק את ההיעדר המוחלט של מין בחיי הצבאיים, אבל העדפתי להרחיק עדות ולדבר על הכמורה הנוצרית (אני לא מתכוון להתנצל. ייתכן מאוד שכמה מהדתות הגדולות נולדו מתסכולים מיניים דומים). ולמרות זאת, אני עדיין עומד בתוקף מאחורי עמדתי בוויכוח. מין אינו "צורך בסיסי”. הניסוח האינפנטילי משהו עלול להטעות – זה ויכוח עם השלכות הרות גורל.

אנו חיים בזמנים בהם הצבעה על צורך מעוררת מיד חובה כמודתית לספק אותו. עיתונאים, מדענים ובירוקרטים חוברים לכוורת רוחשת התוחמת את הצורך ובכך גם מגדירה אותנו כבעלי הצורך, ומזדעזעת כאשר הוא אינו מסופק. אם אימהות היא צורך בסיסי, אז נשים מוגדרות כאימהותבפוטנציה, ואלה הבוחרות לוותר על אימהות הן חסרות ופגומות; אם מין הוא צורך בסיסי, אז אנשים הם "יצורים מיניים" ואילו אמיניים הם סוטים (או לפחות “מוזרים”); אם זוגיות היא צורך בסיסי, אז חסרי זוגיות הם "נכים רגשית". לפעמים השיח הזה משמש למטרות טובות, כאשר אפשר לטעון כלפי הרשויות שהן אינן מספקות, או מאפשרות לספק, "צורך בסיסי" (או טבעי). זה למשל המצב בכל הנוגע לזכויות הומואים ולסביות (עפרי כתב על זה בפוסט הקודם). עם זאת, במוקדם או במאוחר ההגדרה של "צורך בסיסי" פונה נגד החירות.

לכן, אם אתן ניסוח מתוחכם יותר לעמדתי הצבאית, אז אני חושב שעשיית סקס אינה מגדירה את טווח האנושיות. ובכלל, אם יותר לי קצת פאתוס, אני חושב שהיותאנושי משמעו גילוי מתמיד של אפשרויות אנושיות חדשות או נשכחות, ומאבק עיקש בכל מי שמנסה להגדיר מראש את הטווח הזה.

נחזור לקתולים. בימים אלה אני מזועזע מהגילויים האחרונים על פדופיליה בכנסייה הקתולית, הנוגעים כעת באדרתו של בנדיקטוס ה-16 עצמו. לאו דווקא בגלל הפדופיליה (אני מתקשה להזדעזע את הזעזוע המובן מאליו), אלא בגלל המתקפה הנלווית על נדר הפרישות של הכמרים. במלים אחרות, אני חרד מהאפשרות שיישמט ממני הטיעון המנצח בוויכוח.

העיסוק בכיסוי שנתנה הכנסייה לכמרים חוטאים אינו חדש. בצפון אמריקה מתנהל על כך דיון ער כבר יותר מעשור – לצד תביעות מתרבות נגד הכנסייה – אבל בחודשים האחרונים הגיעה הסערה לדרגים הגבוהים ביותר בוותיקאן. הכנסייה מואשמת בכך שלא שחררה כמרים מתעללים משבועתם אלא הסתפקה בהעברתם לקהילות אחרות. הניו יורק טיימס (שמצטייר כאחד ממובילי המאבקחשף כי ב-1996 האפיפיור עצמו, אז הקרדינל יוזף רצינגר, סייע לכומר אמריקאי שהתעלל מינית ב-200 נערים חירשים שהיו תחת חסותו. נטען גם שרצינגר, בעודו הארכיהגמון של מינכן ב-1980, איפשר להעביר כומר פדופיל לקהילה אחרת.

פיצג'ראלד. אי הפדופילים

בסוף השבוע התפרסמה טענה מביכה נוספת: ב-1964 פנה אל האפיפיור פאולוס ה-6 כומר אמריקאי נמרץ העונה לשם הקליט ג'ראלד פיצג'ראלד, והזהיר מהשבת כמרים מתעללים לתפקידם. עשרים שנה קודם, ייסד פיצג'ראלד מסדר כנסייתי שנועד להעניק סעד נפשי ורוחני לכמרים ש"נפלו" על אחד הסעיפים הבאים: אלכוהול, סמים או מין. אלא שבשלב כלשהו החליט פיצג'ראלד שיש רעה אחת שהוא אינו יכול לרפא – "חטאים עם הצעירים". כמרים פדופילים, לדעתו, הם "שדים" החשופים לחרון אפו של האל. הוא אף ניסה לרכוש אי בים הקריבי (כולל העברת מקדמה בסך 5,000 דולר) אליו יורחקו השדים הללו אחת ולתמיד.

התעקשותו של פיצג'ראלד לבודד את הפדופיליה כחטא מהותי וקבוע, שונה באופן עקרוני מכל חטאי המין האחרים (הומוסקסואליות או מין ללא נישואים), שירתה תכלית סמויה: הגנה על נדר הפרישות של הכמורה הקתולית. כך מסולק מהשולחן טיעון פשטני למדי נגד הפרישות, לפיו נישואים עם אשה צנועה וחסודה תמנע מכמרים בודדים ללטף נערי מקהלה. שהרי אם אין רצף בין מין עם נשים לליטוף נערים, אם מדובר בשתי פרקטיקות שונות מהותית, אז פורקן מיני "בריא" לא ימנע פורקנים "סוטים".

ואולם, כיום ישנם טיעונים מתוחכמים יותר הקושרים בין שערוריית הפדופיליה לנדר הפרישות. יש הטוענים שהכמורה הקתולית משמשת מקלט נוח לפדופילים פוטנציאלים. כך הם יכולים להימנע מחיי מין "בריאים", מבלי להידחק אל שולי החברה. ההפך: הם זוכים למכובדות מוסרית ולהגנה מפני הרשות החילונית. טיעון אחר מציע התיאולוג השווייצרי האנס קונג, ליברל מושבע התומך גם בהסמכת נשים לכמורה ובשימוש באמצעי מניעה. לדבריו, הפרישות היא הביטוי המובהק ביותר ל"עכבות" המיניות של הכנסייה, אלה שבעטיין מושתק הדיבור על מיניות ונמנע טיפול בכמרים שחטאו.

פטרוס הקדוש. דווקא לא רווק מבוקש

אל דאגה, אין לי שום כוונה להביע דעה בוויכוח התיאולוגי. קונג מצטט פסוקים מהברית החדשה לפיהם פטרוס ושליחים אחרים היו נשואים, בעוד שהאפיפיור הנוכחי – כמו קודמו – מצטטים פסוקים אחרים (או מפרשים את אותם פסוקים אחרת). על הכומר לחקות בטהרתו את המושיע, וזו הפרישות, לדעתם, שמסמלת ומאפשרת את המסירות המוחלטת של הכומר לכנסייה ולמאמינים. זה לא ויכוח חדש, מן הסתם. רק בתחילת ימי הביניים הפך נדר הפרישות ליסוד הכרחי של חיי הכמורה הקתוליים, ולא בכדי היה היתר החתונה לכמרים לאחד מסמלי הרפורמציה. ז'אן קלווין, שנשא בעצמו אשה ב-1539, הכריז בצדקנות אופיינית: "ההפקרות המינית רווחת אצלם. במסווה פרישותם השפלה הם מתפלשים בכל סוגי העוון".

אני מעדיף לשים את הוויכוח הזה בהקשר אחר לגמרי. לי אישית הוא מזכיר את הנהי התקופתי על הלינה המשותפת בקיבוצים. אין ספק, יש הרבה ילידי קיבוץ "מתוסבכים", אבל יש גם הרבה "מתוסבכים" שנולדו ברמת אביב או בפתח תקוה (אגב, אני אישית לא מכיר אנשים לא "מתוסבכים". השמועה אומרת שיש כאלה). ההבדל הוא שיש את מי להאשים – מוסד מוזר, חריג, שונה מאוד מהדרך ה"טבעית" לגדל ילדים, שהרי בשביל ילדים זה "צורך בסיסי" לישון בחדר של ההורים. כאילו הדרך הטבעית הזו היתה פה מאז ומעולם, ואינה פרקטיקה בורגנית שהתעצבה במאתיים השנה האחרונות (וגם זה רק בקבוצות ומקומות מסוימים).

הקישור בין הפרישות לפדופיליה נוקט בהיגיון דומה, וניזון מאותה איבה עזה לכל מה שחריג ושונה ומקורי בנוף העכשווי. למעשהישנם נתונים לפיהם שיעור הכמרים שהיתה להם חוויה מינית עם קטינים/ות נע בין 2 ל-5%, ואילו באוכלוסיית הגברים הכללית מדובר על שיעור דומה, ואף גבוה מכך. אלא שכאן, כמו במקרה הלינה המשותפת, יש את מי ומה להאשים.

עכשיו, חשוב לומר שיוזף רצינגר, המכונה “הרוטוויילר של אלוהים", רחוק מלהיות כוס התה שלי. מדובר בזקן גרמני אנטי מוסלמי ואולטרה שמרן, שהכנסייה בהובלתו מאמללת את חייהם של הרבה אנשים. מן הסתם גם מתן חסות לפדופילים הוא עניין שיש להצטער עליו. אבל הכנסייה הקתולית כיום, כמו שהגל אמר פעם על היהדות, היא סוג של מאובן היסטורי. המאובנות של הכנסייה עוזרת להבין למה נדר הפרישות מפריע לכל כך הרבה אנשים – הוא פשוט לא רציונאלי, מוזר מדי, שריד מעולם לא רלוונטי. הדבר ההגיוני לעשות, גם מבחינת הכנסייה, הוא לבטל את נדר הפרישות כדי להתמודד עם המחסור החמור בכמרים. האפיפיור יוחנן ה-23 אמר פעם, בתגובה לשאלה נבוכה של הפילוסוף הצרפתי אטיין ג'ילסון: “הפרישות היא קרבן שהכנסייה תבעה מעצמה – בחירות, בנדיבות ובגבורה". ואכן, גם תומכי הפרישות לא מתיימרים לטעון שמדובר בדוגמה, ציווי מכתבי הקודש, אלא רק בדיסציפלינה שהוטלה בידי הכנסייה. במלים אחרות, אפילו את אלוהים איאפשר להאשים במנהג החריג הזה.

אבל לי, כאמור, יש חיבה למאובנים. הם מסמנים אפשרויות אנושיות נשכחות, ומערערים את ההכרחיות של צורות חיים עכשוויות. לכן אני חייב לבטא את הסימפטיה שלי לאב רנירו קנטאלאמסה, אחד ממקורביו של בנדיקטוס, שאמר בסוף השבוע כי המתקפה התקשורתית על הוותיקאן – המעבר המהיר מפשעים אישיים של כמרים מסוימים לאשמה קולקטיבית – מזכירה לו גילויי אנטישמיות. הוא זכה למקלחת קרה מארגונים יהודיים, אבל אני דווקא מבין על מה הוא מדבר. זו אותה השנאה – למאובנים ולחיות אחרות.

בעולם הזה, הבהיר והמעודכן, סולדים מנדר הפרישות לכמרים אבל אני בספק אם זה עוזר למנוע פדופיליה. דווקא חברה כזו צריכה, ממש משתוקקת לפדופילים, כדי שיעזרו לה להיזכר כמה היא נורמאלית, בריאה ונקייה, ועדיף בטלוויזיה – כמו שאוהבים לעשות בערוץ 10. דווקא בחברה כזו לא מדברים על מין, או יותר נכון, מדברים המון – אבל תמיד בקלישאות נוחות לעיכול, ליברליות ומשעממות להפליא, בתכניות הבוקר – ובעצם לא אומרים כלום.

לכן תרשו לי להגן בחג הפסחא הזה על נדר הפרישות הקתולי, בעיקר בשל מה שהוא מסמל בשבילי – מופע גלובאלי של סרבנות, אמירת לאו ל"צרכים בסיסיים" באשר הם.

חג שמח לכל קוראינו הנוצרים!


מ-ה ק-ר-ה ל-ע-מ-י-ר ב-נ-י-ו-ן?

11 בפברואר 2010

יש איזו תבנית חוזרת בכמה מהשערוריות התקשורתיות של התקופה האחרונה. כבר מהפרומו הראשון לתוכנית "המקור", שבו הופיעו פניו הסמוקות של עמיר בניון, משהו בסיטואציה נראה לי מוכר. פאנל של אשכנזים משתוממים עומדים בצד אחד של המסך. בצד השני יש דמות מוכרת, לא אשכנזית, שפשוט חוטפת עליהם חררה. הקריינים של הפרומו חוגגים:
מה קרה למורן מזוז?
מה קרה לג'מאל זחאלקה??
מ-ה ק-ר-ה  ל-ע-מ-י-ר  ב-נ-י-ו-ן???
תמיד זה יהיה "הקטע שעמיר בניון לא היה רוצה שתראו", או "מורן מזוז יוצאת משליטה!".  והיא אכן יוצאת משליטה – השאלה מהשליטה של מי.
זה צפוי לקרות שוב ושוב בתקופה הקרובה, עד שבסוף התבנית המוכרת של אולפן טלוויזיה פשוט לא תוכל לתפקד יותר, כי הקוד הבסיסי שלה יפסיק לפעול. המוכפף-המרואיין מתנפל על המדיום עצמו, מפנה את האצבע אל המראיינים או השופטים; אותם שופטים שאמורים להיות שקופים, או לפחות צבעוניים-שקופים, כמו החלון במרכז שירות הלקוחות של אורנג'.
יתכן שמקור ההשראה הוא דווקא דודו טופז, לא בדיוק בלתי-אשכנזי, אבל גם במקרה שלו התבנית הבסיסית של הסיטואציה בעצם אינה שונה בהרבה: מרד אלים נגד קובעי הטעם שמנפץ, אם אפשר לומר כך, את מסך הטלוויזיה עצמו. אזרחי רומניה ידעו שהמשטר הקומוניסטי נפל רק כשהמפגינים ברחוב פשוט פרצו לאולפן החדשות והתיישבו בכיסא של הקריינים. אבל בעידן הנוכחי, שבו הפוליטיקה קורית בפועל בטלוויזיה, לא בטוח שצריך שמחוץ לאולפן ייצאו המונים לרחובות. כשהמרואיינים יעיפו באלימות את המראיינים (וזה כולל גם את הפרשנים ואת המרואיינים-פרשנים), זאת כבר תהיה המהפכה.
אני די נהנה לשמוע את רביב דרוקר מפטפט. הוא נעים לי בעיניים. אבל גם די ברור לי שזה רק בגלל שאני אשכנזי. יחד עם ירון לונדון אושרת קוטלר, דרוקר הוא הנציג המובהק ביותר של המעמד המכונה בבריטניה "Chattering classes" – אותם אלה שנהנים מהפריווילגיה לשבת באולפן ולהביע דיעה על ה-כ-ו-ל. בין אם הבעיה נוגעת לחייהם של פלסטינים, אתיופים או רוסים – הפאנדיטים של הפטפוט לא יהססו להכיל את כל נקודות המבט, להבין את הכול ולייצג את הכול.

אנחנו קצת מקשקשים בשש בערב (ערוץ 10)

"אנחנו על הכיפאק, יש לנו את גלי צה"ל ואת ערוץ 2. אנחנו קצת מקשקשים בשש בערב", אמר עמיר בניון באבחנה מדויקת להחריד, "אבל זה ייגמר, זה ייגמר מהר וייגמר בקרוב". מה מהות התחזית של בניון? לא במקרה, הוא מזכיר את בג"ץ, מזכיר את הרשות הפלסטינית, אבל בעיקר הוא מדבר על המדיה עצמה, על האירוע הטלוויזיוני שמתרחש בעודו מדבר. ושוב – בעולם שבו המדיה משמעותית לא פחות מהמערכת הפוליטית עצמה, "המעמד המפטפט" הוא לא רק מטאפורה או ייצוג: אלה באמת השליטים (והמעבר הקל והחלק של עיתונאים לכנסת הוא אחת ההוכחות לכך).
 בשונה מהקמפיינים של "העם נגד תקשורת עוינת", המוכפפים העכשוויים למדו שאין טעם לתקוף את התקשורת מחוץ לתקשורת. המרד קורה רק בזמן השידור. מה שצריך זה להגיע לשידור הטלוויזיוני עצמו, ולשבור את הכללים. הם חייבים להיות סמוקים, זועמים, לעצום עיניים, לצעוק מחוץ לפריים, מאחורי המצלמה (כמו זחאלקה).  כי כל עוד הם מדברים בנימוס, בתוך המסגרת, הם לא מפילים את המעמד המפטפט – הם מצטרפים אליו.
אין לי שום אשליות לגבי מה שיהיה אחרי שהמהפכה באולפני הטלוויזיה תושלם. כמו מהפיכות אחרות בחברה הישראלית, אף אחד לא מבטיח שמהמהפכה הזאת לא יצמח פאשיזם כזה או אחר. יכול להיות שגם עורכי "ארץ האמורי" ייתלו – ואם לא בכיכר העיר אז באחת הסימטאות הצדדיות (ולא יעזור אם הם יצעקו: 'עזבו אותי, ראיינתי פעם את סמי שלום-שטרית! אני מתנגד להגמוניה האשכנזו-ציונית! תקחו את גל אוחובסקי!). אבל זה לא משנה. המהפכה הזאת כבר קורית, בחודשים האחרונים. היא לא תשודר בטלוויזיה – היא כבר בטלוויזיה.