צר לי לאכזב אתכם, הגל לא אשכנזי

אורטל בן דיין

יום שלישי. קמתי והתלבטתי מה ללבוש. בבוקר הייתי צריכה לנווט בין פגישות בכמה בתי קפה, ובערב להגיע לבית העם ולהשתתף בערב היציאה של "ארץ האמורי" מהארון הווירטואלי.

התלבטתי מה אלבש שיתאים גם וגם. גם לסיבוב בוקר וגם לערב בבית העם. גם להיות מרשימה וגם קלילה וגם לא מתאמצת וגם סקסית, כי זה ערב על סקס, לפני הכל.  לבסוף בחרתי בחצאית אדומה וחולצה שחורה. נועזת ורשמית. אין קוד לבוש רשמי לנשים מזרחיות. גברים אשכנזים יכולים ללבוש מה שהם רוצים כי הם מתכנתים את שפת הקוד.

אף פעם לא הרגשתי נוח להציב את עצמי כאנונימית בתוך ההמון. לכן אני אוהבת את  הפרפורמונס המזרחי הבארוקי, במיוחד כשהוא מופיע בתוך המרחב הלבן שמקיף אותי. ובכל זאת אני יודעת – היטב – שליכולת להיבלע במרחב, להיות רואה ואינו נראה, יש הרבה יותר כוח.  וגם זה קוניוקטוראלי.

פאנליסטים ופיינליסטים. המבנה  הראשוני של הערב יצר היררכיות צפויות. אין טעם להתווכח על זה. מליצי יושר טענו שהכל נבע מכוונות טובות, אבל מה לעשות שאני לא כומר מוודה וגם לא בוחנת לב וכליות, ויותר מאשר התעמקות בתהליכים הפסיכולוגיים האישיים של כל אחד מהמעורבים, אני מעדיפה לשפוט את המעשים והתוצאות בשטח. מעשים מעשים ומעשים – זה מה שנחשב. כשמשהו הופך לפעולה במרחב הציבורי, המעשה הוא הדבר שקיים והמחשבות שמאחוריו לא. הרי אם הייתי חושדת בכוונות זדוניות מי היתה מדברת אתכם בכלל? אני רוצה להאמין כי הדיבור בינינו בנוי על כוונות טובות, אחרת בואו ניפרד יפה, היפרדות תמיד מיטיבה עם המדוכאים. בינתיים, נשפוט את המעשים ונחטוף על הראש בכבוד. כבוד זו לא מילה גסה.  גם אני חטפתי, אבל בכבוד. "בכיינית", "נעלבת סדרתית". נו, שוין. ממילא זה רפלקס מותנה לכל דרישה או ביקורת מזרחית ולא באמת משנה מה אני אגיד.

היררכיה. יצרתם היררכיה, דחפתם אותנו לתחתית הדף (כמעט להערות שוליים), תחת כותרת מעליבה, בעוד אתם מנכסים לעצמכם את העולם האקדמי והתיאורטי. "הפאנל זה  החלק הכייפי של הערב" כתב לי עופרי בפייסבוק. יא'ללה חפלה. איתנו המזרחים והערבים עושים כיף ומדברים על חוויות מסעירות מהשכונה. אנחנו החוויה ההיתולית שתבדר את הקהל אחרי הנאומים הרציניים באמת. אתם  תדברו בשפת האימות וההפרכה ואנחנו נביא "סיפורי חיים". אתם רגילים לפגוש אותנו  באקדמיה בצורת חומרי גלם.  אנחנו השדה, השטח, האינפורמנטים והארטיפקטים. הנתונים והנתינים.

מטונימיה. "אם לא תתנערו מההפרדות והחרדות הערב יהפוך למטונימיה", כתבתי לעפרי בפייסבוק. אנחנו כבר לא מוכנות  לציית לסדר הזה, ולא רק בשל העובדה שההישגים שלנו על פי קריטריונים אקדמיים של מריט לא נופלים משלכם, אלא בייחוד בגלל שאנחנו כבר בתקופה שבה לאקדמיה אין מונופול על ייצור הידע והיא כבר מזמן נשרכת אחרי עולמות ידע חדשים ומשמעותיים הרבה יותר. היום, כאשר ארגונים רבים עוברים פרופסיונאליזציה ואנג'ואיזציה, הם כבר מרכזי מחקר בפני עצמם ובזכות עצמם. הם לא רק שטח. וגם לא רק תיאוריה.

סופרת. נכון, אני סופרת ראשים, אם לא איך נדע? כששלושה גברים אשכנזים שוב פותחים את הערב, והאחרים והאחרויות שוב עוברים לתחתית הדף, זה בכל זאת קצת מסריח. גם אתם צריכים לספור, ועל הדרך להפסיק לדבר על פריבילגיות ועל רגשות האשמה שלכם. ההסברים מעייפים ומוכרים. אנא זנחו את התירוצים הפסיכולוגיסטיים וההתבחבשות האינטרוספקטיבית של האשכנזי המורכב. ואם לא, לפחות חיסכו את זה מאיתנו, יש לנו מספיק דברים על הראש ואנחנו גם לא הפסיכולוגים שלכם. זה מתיש. תתחילו לספור ולבדוק את עצמכם שוב ושוב ושוב. תתרגלו עד שתתרגלו. Fake it until you make it

קרנבל הזהויות. גל כתב: "בבלי דעת, ודאי ללא מודעות, יצא שהמזרחים הם (בעיקר) אלה שמביאים את "קול השטח". ההרצאות דיברו פחות מתוך זהויות, ואילו בפאנל הדוברים הביאו, במידה רבה, חוויות אישיות". אז זהו שלא. אם לא הבנתם שגם אתם דיברתם מתוך זהויות, לא הבנתם דבר וחצי דבר. לדבר תיאוריה ולהאמין שאתה מדבר במנותק מהזהות שלך – זו בדיוק הזהות האשכנזית. אנחנו הנכחנו אותה, הדיון הנכיח אותה. נכון  שדיברתם תיאוריה אך דיברתם אותה מתוך הפוזיציה והדיספוזיציה. הזהויות שלכם נכחו שם כי יש לכם אתניות, בין אם תרצו ובין אם לא תרצו. ונכון, זה קרה ללא מודעות, אך זה בהחלט נבע מהתת מודע הקולקטיבי.

חוויה אישית.  גל כתב: "איך מדברים חוויה אישית? בדברי הפתיחה שלי אמרתי כמה דברים על הגל, ועל סקס. הדברים ביטאו, בין השאר, חוויה אישית". בפתיחת הערב, גל הבליח לעברי ספק עקיצה, ספק בדיחה, ושאל אותי אם הגל הוא אשכנזי. אין בדיחה גדולה מזו, הייתם מתים שהגל יהיה אשכנזי. לא כל איש הגות מגרמניה הוא אשכנזי בדיוק כמו שלא כל אשכנזי הוא איש הגות. אני מסרבת לתת לכם חזקה על התרבות המערבית או הגרמנית.  גם לא על האופרה ולא על הפילוסופיה. יש מספיק אנשי רוח אשכנזים שתוכלו להשתמש בהם כקביים לאגו האינטלקטואלי שלכם. הגל זה מגניב, כשאומרים הגל זאת מילת קסם שמיד משדרגת את הסטטוס. כמו שראש המחלקה לסוציולוגיה הודה בפני בשיחה: "כשסטודנט אומר קאנט אני מיד מחזיק ממנו סטודנט ברמה גבוהה". זה מה שנקרא תבונה מעשית אקדמית.

אומרים לנו שיש סקס אחר. ברור שאין כבר יכולת לגעת בממשי ואנחנו מנווטים בכורי עכביש סימבוליים. אבל לפחות לא נתיימר בערב שכולו הומאז' לסימפוזיון אקדמי לחשוב שאנחנו מדברים על סקס אחר. או על סקס בצורה אחרת. אלא אם כן אנחנו מאמינים שמילים הן מגע ודיון הוא אורגיה שיחנית. ואז איבדתי אתכם. אני אוהבת מגעים דה-שיחניים, כי מגעים  בשבילי זה מעשים.

סקס בין ערבים ליהודיות. לצערי החמצנו את הדיון על נשים מזרחיות ושוליות שבזכות מיקום גיאוגרפי וסוציולוגי מפתחות "מגעים" עם ערבים ומשלמות על זה וואחד מחיר. זאת בניגוד לנשים האשכנזיות האקטיביסטיות שהפעם הראשונה שהן פוגשות ערבי שלא דרך דוחות מודיעין או מאמר אקדמי, היא בהפגנות השמאל. בפעילות הפוליטית. שם, כשהן פותחות ב"מגעים", הן לא משלמות מחיר. להיפך. הן זוכות לאות הערכה וגבורה על חציית גבולות, שבירת חומות ודה-קונסטרוקציה של הפרדות. כמו תמיד, היכולת לתרגם כל פעולה להון תרבותי וסמלי שמורה לאשכנזים. לכן הסכמתי עם גל ששאל: מי הוא זה שנחשב סרבן? ומדוע רק אלו שמצהירים על כך כפעולה פוליטית מודעת ומתוקשרת נחשבים סרבנים?" כל מי שמסרב לשרת בצבא הוא סרבן, אפילו אם הוא מזרחי. רק בואו לא נשכח שבניגוד לאשכנזי, המזרחי משלם על כך ביוקר. למזרחי יש סל עבודות מצומצם שהוא יכול לבחור מתוכן כשהוא יוצא לג'ונגל של שוק העבודה. ללא שירות צבאי האפשרויות כמעט נעלמות. במצב כזה גם מאבטח – מקצוע יעודי – הוא לא יוכל להיות. הסרבן האשכנזי, לעומת זאת, מסודר. הוא הולך לתרגם את ספריו של הנרי דייוויד תורו , מדבר בכנסים על החשיבות של אי ציות ומורם לדרגת מרטיר.

סקס מזדמן. סקס מזדמן לא מפרק גבולות. ברוב המקרים הוא רק מאשש אותם ואף מהווה אמצעי שליטה והפרדה בפני עצמו. האם הערבי יבנה משפחה עם היהודיה והאם היא תבנה איתו? ונניח שהיא רוצה והוא לא רוצה, כי הוא מעוניין בנישואין אנדוגמיים. אז מה זה? התמוססות גבולות או מאבק כוחות? במרחב הסקסואלי נשים הן  עדיין הטריטוריה  שעליה נלחמים הגברים. יש נשים מזרחיות שקושרות קשרים עם גברים ערבים, מתאהבות בהם ורוצות לחיות איתם. הן מוקעות מהסביבה שלהן ובדרך כלל הגבר לא מוכן לנהל איתן מערכת יחסים "רצינית", כי עבורו היחסים הם לא יותר מסקס זמין שלא נושא סנקציות חברתיות.  מעבר לכך, הסקס עבורו הוא גם נשק פוליטי/חברתי במלחמתו בגבר הישראלי הצבר. האישה, כרגיל, היא בשר התותחים של המאבק הפאלי הזה  (תודה לאלכס אויסטרך על התובנה הזאת).

מנחה אישה. למה לא? מה קרה? אז הצענו זאת כדי לייצר ייצוג הולם. זה היה חשוב מאוד לגל, סבבה, הסברת והבנו. לא צריך מיד להפעיל עלינו את הדיבור הצפוי והמעצבן להחריד נוסח "הטרוריסטיות הפמיניסטיות".

פריבילגיות. אם עוד פעם אני שומעת את המילה הזאת נזרקת לדיון אני אשתגע. מעשים בבקשה. מעשים.

ביטול עצמי. לא אוהבת את השיח על העצמי ועל הסובייקט המעונה. אין עצמי אוטונומי, רק כזה שמשוקע בהיררכיות החברתיות. העצמי של החזקים לא מתבטל כשהם מוותרים על הנחיית איזה ערב. גם לא צריך לבטל ולא צריך להתבטל. רק למנן.

לעזוב את הארץ. אל תעזבו את הארץ. אני רוצה לעזוב. למה מה קרה שתשאירו אותנו פה עם כל החרא הזה. ההורים שלכם הם אדריכלי הכיבוש, אז בבקשה תישארו פה כדי לפרק אותו. זה משאו האמיתי של האדם הלבן, זו החטוטרת שלכם. את הדרכונים האירופאים תשאירו בצד בינתיים, לשעת חירום. כשתהיה פה מלחמה יהיה לכם לאן לברוח. לנו לא. בכל מקרה המזרחים הם הלאומנים האמיתיים שמצביעים לליכוד, צבא העם וגם המכשול לשלום.

שום זיון עוד לא הפיל חומות. רק קשירת קשרים עם יתדות, ובעיקר יתדות כלכליים שמשפיעים על חלוקת המשאבים, רק הם חותרים תחת הגבולות. חיבור בו המשאבים מתחלקים מחדש באמצעות יצירת קשרים ארוכי טווח. כשהמין המזדמן כבר לא יהיה מזדמן נדבר על גבולות וחתרנות וזה. בינתיים זה עוד שיח על תשוקה ל"אחר", אקזוטיזציה  ומים גנובים ימתקו. וגם אפקט רומיאו ויוליה.

למה אני מספרת לכם את זה? כי  גל אמר "אני חושב שיש פנטזיה של מחיקת האלימות, של קיום פרוגרסיבי משוחרר ושוויוני, שלא בכדי מלווה גם במחיקת ההיסטוריה, שהיא כולה סיפור ארוך של אלימות (וגם הרבה דברים אחרים). אז לא. אני אשכנזי, וכמו שאמרה לי אורטל בן דיין (כששאלתי איך אני יכול להפוך ל"פחות אשכנזי"): “אתה חסר תקנה" (=החטא הוא קדמון). וגם אם אברח מהארץ, עדיין אהיה אשכנזי, כי יש לי היסטוריה" .

אהבתי. נכון. אתה לא צריך להיות פחות אשכנזי או יותר אשכנזי, רק להרחיב את הקטגוריה ולייצר היסטוריה אחרת. עדיין תהיה לך היסטוריה, אבל לפחות יוכלו לראות בה עקומת למידה. תישאר אשכנזי ותרחיב את הקטגוריה, אין לך ברירה אחרת.

צטטת. מצטטת את אבישי צוברי שציטט גל, שוב: "עד כמה שאני יודע, "ארץ האמורי" הוא בלוג אשכנזי כמעט במוצהר (הכי במוצהר שאפשר בתנאים הנוכחיים), ולא מתחפש למשהו אחר, ודווקא בגלל זה אני קורא אותו בשקיקה. אני תמיד קורא את הבלוג בעיניים מזרחיות כחומר גלם אשכנזי משובח".

לטעמי זה ציטוט גאוני. העובדה שכרגע אני כותבת בארץ האמורי הורסת לאבישי את העונג וזה מבאס אותי. כי הוא צודק. סליחה אבישי שהרסתי לך. חומר גלם אשכנזי הוא אכן מושא מאוד מעניין לבחינה והסתכלות.

למספידים. לכל המגיבים שהתענגו לכתוב ששיח הזהויות הוא טרנד אבסורדי שחלף מהעולם בשנות ה-90: הוא חלף בשבילכם, השתעשעתם איתו באקדמיה כל עוד זה היה מגניב להגיד הומי באבא ופוסט קולוניאליזם. סיימתם עם הקרדיטים האקדמיים ועכשיו זה סתם עוד שיח שצריך להפסיק להשקות אותו. גוועלד, פתאום באים האנשים האלה עם כל הזהויות האלה ודורשים הלכה למעשה. עזבו אותי באימאשל'כם. אתם אוהבים את התיאוריה יותר מהמציאות. שיח הזהויות עדיין כאן כי הוא רלוונטי, כי הזהויות עדיין מארגנות את חלוקת המשאבים. שיח הזהויות ארגן את החלוקה ההיררכית של הערב, ולאחר מכן גם הצליח לארגן את הערב מחדש. וזה יצא טוב. נהניתי, למדתי. שיח בפעולה זה ה-דבר.

*

דימויים: דיוקנאות הנשים הן של פאהד חלבי. וגם: Taking the bagel from Hegel מאת לורנס ויינר (מתוך ספרו If in fact there is a context).

כמה הערות (אשכנזיות) על תשוקה וחרדה

ערב האמורי. יום לפני ערב האמורי, שהתקיים השבוע בתל אביב, נטען שהמשתתפים הלא-אשכנזים בערב – מזרחים וערבים – נדחקו לפאנל דיון הפתוח יותר, כלומר לא יהיו בין המרצים. הערב היה על "תשוקה וחרדה בארץ ההפרדה".

הרצאות. בין המרצים היו (בתחילה, לפני שזה השתנה) עפרי, יאיר ליפשיץ ונעמה קטיעי. את נעמה לא הכרתי אישית, אבל לשם המשפחה שלה היה צלצול תימני. יאיר הוא יהודי דתי. כתבתי לו: חבל שאתה לא לסבית פלסטינית דתייה, אבל נקבל אותך כפי שאתה. זו הנקודה, לדעתי, שבה הפוליטיקה של הייצוג מתקרבת לאבסורד.

ובכל זאת, היה הרבה צדק בדבריה של אורטל בן דיין, אחת המשתתפות בערב, שהיתה זו שעוררה מלכתחילה את המהומה (ויש לי סיבה להאמין שהיא תיקח את האיפיון הזה כמחמאה). אכן, דווקא בפאנל היו שלושה מתוך ארבעת הדוברים מזרחים או ערבים. בבלי דעת, ודאי ללא מודעות, יצא שהמזרחים הם (בעיקר) אלה שמביאים את "קול השטח". ההרצאות דיברו פחות מתוך זהויות, ואילו בפאנל הדוברים הביאו, במידה רבה, חוויות אישיות.

חוויה אישית. איך מדברים חוויה אישית? בדברי הפתיחה שלי אמרתי כמה דברים על הגל, ועל סקס. הדברים ביטאו, בין השאר, חוויה אישית. דיברתי על הפוטנציאל הסורר של סקס, על הכוח שלו לשנות אותנו, מן חומר ממשות שמסרב לסיפורים הרגילים שאנו מספרים על עצמנו, ובזאת גורם לנו לחפש סיפורים אחרים. האם העובדה שלא דיברתי על עצמי, מפורשות, הפך את זה לדיבור תיאורטי, מנותק? אני מקווה שלא.

מנחה אישה. נאמר שהיינו צריכים לחפש מנחה ממין נקבה. אני זה שהנחיתי את הערב, ואינני נקבה, לפחות בינתיים. אבל אני אחד משני העורכים של הבלוג. היה לי חשוב להיות בעמדה שמשפיעה על מהלכו. מישהי כתבה לי, בפייסבוק, שגם עמדה של הקשבה היא חשובה. היא צודקת. אבל אני רוצה (גם) לדבר. לכן הקמתי את הבלוג. אני רוצה לדבר. אני רוצה לכתוב.

פריבילגיות. האם הסירוב שלי לוותר על עמדת ההנחייה מבטא אי-מוכנות לוותר על פריבלגיות? אחרי הכל, העובדה שאני מרגיש שיש לי מה להגיד, או לכתוב – ושראוי לומר את זה — קשורה ודאי להיותי גבר, או אשכנזי, או בקיצור: גבר-אשכנזי. להגנתי אני יכול להגיד שמתוקף הצבע שלי, וההזדמנויות שניתנו לי, יכלו להיות לי הרבה יותר פריבילגיות. יש לי חבר שעובד בהייטק (גם אם סוג "מגניב" של הייטק) שאמר לי לפני כמה ימים שאני עני מבחירה (בתגובה להקנטה הקבועה שלי ש”אנחנו כבר לא מאותו מעמד”). הוא צודק. יש עוני מבחירה. וזה נכון שהוויתור על פריבלגיות, במובן הזה, מאפשר סוג אחר של הנאה. יש פה כלכלה. אני משלם בהון חומרי פוטנציאלי אבל מרוויח הון סימבולי בלתי מבוטל. אני גר בניו יורק, אני דוקטורנט לפילוסופיה, ואולי ביום מן הימים אהיה פרופסור באוניברסיטה. יש אנשים שזה עושה להם את זה, ואני כנראה ביניהם.

ביטול עצמי. לכן אני בעד ביקורת עצמית אבל כופר באפשרות של ביטול עצמי. הרגשתי שהציפייה לוויתור על עמדת ההנחייה היא ציפייה שאבטל את עצמי. אלא שלא אבטל את עצמי. אם אוותר על עמדת הנחיה ארוויח עוד הון סימבולי. יגידו: ארץ האמורי הוא מרחב שוויוני באמת, או, נגיד: גל כץ הוא אציל נפש (או משהו מהסדר הזה). שוב הכלכלה המוכרת. אז בעיניי ביטול עצמי הוא צביעות. הוא פרקטיקה מתוחכמת במיוחד לשמר הירארכיות. כי מי מסוגל להכאה על חטא, לביטול עצמי? מי שיש לו כוח, הלבנים, המתייפייפים, מי שיכול להיעשות לחיה ואינו כבר חיה. קראתי פעם מאמר רלוונטי של שרה חינסקי, שאני שב וחוזר אליו, על ביקורת עצמית כמדיום דרכו האמנות הישראלית מאשררת את הלובן והאירופיות שלה. היא כותבת על תערוכה שעסקה, בין השאר, באוריינטליזם באמנות הישראלית שהוצגה פעם במוזיאון ישראל. המבקרים היו ברובם הגדול אשכנזים. המזרחים, לעומת זאת, הובאו באוטובוסים לתערוכה אחרת, משהו על "פולקלור".

התאבדות היא ביטול עצמי אותנטי. אז יש כזה. אבל יש ביטול עצמי לכאורה שאינו ביטול עצמי. סמי שלום שטרית קרא לאשכנזים לעזוב את הארץ. בעיניי לעזוב את הארץ – לא סתם כי נמאס או צריך אלא כאיזו הצהרה פוליטית – היא אשרור של עוצמה פוליטית. מי שעוזב הוא מי שיכול לעזוב, ומי שעוזב הוא גם מי שאבותיו שלו, המורשת שלו, אחראים במידה רבה לבלגאן המדכא שבגללו קשה לחיות בארץ הזו. זו עמדה חסרת אחריות. לא מפני שאנחנו (באיזה מובן ברור של אנחנו) “אליטה משרתת", אלא כי כעת יש לנו אחריות לחיות דווקא כמיעוט, ולא להוון את הישראליות השמאלנית שלנו בכל מיני מחלקות רדיקאליות בברקלי או קולומביה. אני שמח בזה שאני כותב על הגל ולא, כפי שפרופסורים רדיקאלים מסוימים מצפים, על רשעותה של ישראל.

אז מה אני מציע? אני בכלל לא בטוח. אולי, למשל, לא לפחד מקונפליקטים? ברור לי שהקיום שלי, כגבר אשכנזי הוא סוג של אלימות. וזה ממש לא נורא. כמו שלמדנו בערב הזה, אלימות מכוננת תשוקה. השאיפה היא לקחת אחריות על האלימות, לדבר עליה, שתתקיים בשיחה ולא בפצצות על ריכוזי אוכלוסייה. אז אפשר לחשוב על הטקסט הזה כניסיון לקחת אחריות על האלימות שלי. בעיניי זה לא סוגר שיחה אלא פותח אותה. כאמור, אני בעד ביקורת עצמית, אבל יש דברים שחשובים לי, שהם אני עצמי, לפחות כרגע (השתניתי בעבר, אני משתנה בהווה, אולי אשתנה שוב בעתיד).

יחסי כוח. ראג'י בטחיש דיבר בערב על סקס מזדמן בין יהודים לערבים. הוא ציטט סיפור שנשלח לקדיתא, האתר בו הוא עורך את המדור הקווירי. בסיפור צעיר פלסטיני קתולי מגלה שהגבר עמו הזדיין זה עתה הוא מתנחל (יש לו כיפה סרוגה). “חטאתי חטא עצום", הוא אומר לעצמו, כפי שאומרים הקתולים הערבים בסוף התפילה, ולא ברור אם החטא הוא המשכב זכר או דווקא הזיון עם מתנחל. אבל החטאיות של משכב זכר מחוללת תשוקה, ומן הסתם גם החטאיות של משכב מתנחל. אורטל דיברה, בין השאר, על סקס בין רוסים למזרחיות בעיירות הפיתוח, וגם על הפחד של האשה המזרחית מ"הרוסייה הזונה" שגונבת את הבעל. איתמר טהרלב סיפר שבמעלה אדומים, עיר מגוריו, דווקא הבנות המקובלות "הלכו עם ערבים" (בשונה מהדימוי המקובל, על נשות שוליים חלשות), כי בניגוד לגברים מזרחים (יהודים-ערבים) הם לא סורסו בניסיון להידמות לאשכנזים. אני חושב לעצמי: כל החטאים הללו, כל האלימות הזו, כל הכוח הזה – האם אנחנו באמת רוצים לגמרי להיפרע מהם? האם יש לנו תשוקה בלעדיהם? אולי עדיף לשחק עם אלימות, לקחת ממנה איזה מרחק אירוני, במקום להתיימר להתעלות מעליה.

חולשה. אולי גם לנסות להתחבר למקום שבו אנחנו חלשים. לא באיזה שפגט מלאכותי, אלא בהתבוננות פנימית. אני, למשל, אשכנזי, אבל גדלתי בשכונה לא כל כך טובה בפתח תקוה. ההורים שלי עבדו באגד ובמשרד הפנים. יש המון אשכנזים כאלה, אני חושב שרובם. אני קורא להם "האשכנזים הפשוטים". גם אני, בסופו של יום, “אשכנזי פשוט" (ולא תמיד היה לי קל לקבל את זה). ואולי גם הרצון שלי לחזור בסופו של דבר לארץ, אחרי הדוקטורט (אם כי ייתכן שזה ישתנה, כמובן), הוא הכרה בחולשה. כן, אני תלוי במידת מה בממסד הציוני. האנגלית שלי לעולם לא תהיה מספיק טובה, אין לי דרכון אירופי. בסופו של יום אני אשכנזי אבל גם יהודי חרד, משתוקק לאהבה ולבית היחיד שאי פעם היה לי (כתבתי על זה עוד כאן).

היסטוריה. לאחרונה כתבתי עבודה באנגלית, באוניברסיטה, על הספקן העתיק סקסטוס אמפיריקוס. ניסיתי לפרש טענות שלו על איך "הספקן" (the Sceptic) צריך לחיות, ובניגוד למקובל כיום בטקסטים אקדמיים השתמשתי, כשהתייחסתי לספקן, בשם הגוף "הוא". חשבתי לעצמי: הרי הם כולם היו גברים. דמיינתי עתיד שבו אנשים יחשבו שהיו ספקניות נשים, או פילוסופיות נשים, באותם זמנים עתיקים (בעוד שבפועל נשים הושתקו לרוב באלימות), רק מפני שהם קוראים טקסטים אקדמיים בהם יש רק שם גוף אחד – "היא". כנראה שהעבודה הזו תוגש לפרסום, ושם, כבר הובהר לי, יוחזר שם הגוף התקין פוליטית.

למה אני מספר לכם את זה? כי אני חושב שיש פנטזיה של מחיקת האלימות, של קיום פרוגרסיבי משוחרר ושוויוני, שלא בכדי מלווה גם במחיקת ההיסטוריה, שהיא כולה סיפור ארוך של אלימות (וגם הרבה דברים אחרים). אז לא. אני אשכנזי, וכמו שאמרה לי אורטל בן דיין (כששאלתי איך אני יכול להפוך ל"פחות אשכנזי"): “אתה חסר תקנה" (=החטא הוא קדמון). וגם אם אברח מהארץ, עדיין אהיה אשכנזי, כי יש לי היסטוריה. אמנם גם "אשכנזי פשוט", גם יהודי. יש פה המון סתירות. אני לא תמיד יודע מה לעשות איתם. אז העליתי כמה מחשבות על הכתב. אני מקווה שלא ישתמע שאני נגד שינוי, או פתיחות, או שיחה, או ויתור על פריבילגיות. אני רק חושב שבסופו של דבר זה נורא מסובך. ויש איזה רגע שבו צריך לקחת אחריות על האלימות שלנו, על הדברים שהם אנחנו עצמנו, שאנחנו לא יכולים לוותר עליהם. אלימות שיש בצדה אחריות עדיפה מהתבטלות עצמית כוזבת.

דו לאומיות. עפרי, בהרצאתו, דיבר על הפחד הציוני מן המיניות הלוונטינית, הגובר כאשר חומות ההפרדה הבין-אתניות מתפוררות. לכן נרצחו הומוסכסואליסטים בתקופת המנדט, ועל רקע זה ניתן להבין את התפרצות השיח הגזעני בימינו אלה. אפשר, אם כן, לברך על ההתענגות, על הסקס, שכמו כל התענגות היא מהנה וכואבת כאחד, אלימה במידת מה, לפעמים הרבה יותר מדי. אבל בסופו של דבר היא מעידה שפנטזיית ההפרדה של הציונות הליברלית – והחומות הממשיות בשטח – אינן יכולות לממשות הגופנית של הארץ הזו, לקירבה הפיזית בין גופות שונים, חומים ולבנים, נימולים וערלים (עורלה יכולה להיות גם מטאפורית, סיפר יאיר ליפשיץ). נעמה קטיעי הראתה בדבריה כיצד ההגות המתנחלית הרדיקאלית קושרת בין צניעותה של האישה היהודייה לטוהר היהודי של הארץ (ועל רקע זה, באופן מעניין, אפשר להבין את גבור הדרת הנשים). ושוב, צריך לברך: החרדה שלהם (ושלנו) מעידה שהתשוקה עובדת. הארץ אינה טהורה, היא נמלאת חטאים.

לסיום. מישהו כתב (שוב, בפייסבוק) לפני ערב האמורי את הדברים הבאים:

עד כמה שאני יודע, "ארץ האמורי" הוא בלוג אשכנזי כמעט במוצהר (הכי במוצהר שאפשר בתנאים הנוכחיים), ולא מתחפש למשהו אחר, ודווקא בגלל זה אני קורא אותו בשקיקה. אני תמיד קורא את הבלוג בעיניים מזרחיות כחומר גלם אשכנזי משובח.

ואני אומר: שיהיה. אם נגזר על הטקסטים שלי להפגין אשכנזיות גולמית – ואוסיף: אלימה משהו – אז אני מנסה לקבל את זה. זה עדיף מניסיון לברוח מזה, שדווקא מאשרר את הלובן, או הגבריות (או עמדות כוח אחרות) כמין עמדה אוניברסאלית שמתעלה מעל האלימות. אני, מנגד, בעד קיום חברתי קונפליקטואלי, וברור לי לחלוטין שלפעמים זה כרוך באלימות וחרדה. גם תשוקה.

*

את התמונות צילם יותם פלדמן. סדר המופיעים (מלמעלה, מימין לשמאל): יאיר, עפרי, אני, נעמה, שוב אני, אורטל, ראג'י, איתמר, ושוב עפרי.