Posts Tagged ‘ערבית’

לידיעת השמאל-מודרנים: היופי כבר כאן

20 בינואר 2011

איתמר טהרלב

פעיל שמאל ותיק סיפר לי לפני כחודש כמה בעייתי לארגן סמינרים של "שמאל", כאשר הצד הישראלי ברובו צמחוני בעוד שהצד הפלסטיני איננו כזה. תמונת התשליל נוגעת להיבטים נוספים, ביניהם: עישון סיגריות, יחס  לדת, לבוש ותספורת וסוג גבריות.

בהכללה סוציולוגית גסה, בין הירדן לים, רוב החיים בו- היהודים הנוצרים והמוסלמים- אינם צמחוניים, הינם מעשנים אקטיביים ופסיביים, מסורתיים לא חילוניים (למשל לא יאכלו חזיר), דומים מאוד פיזית והתנהגותית, ולא מצביעי שמאל.

במפגשים של פלסטינים עם שמאל-מודרניסטים, נראה כי השמאל-מודרניסטיים אינם נמצאים בהוויה משותפת במובן ה- Dasein של המילה. נראה שהמפגש מתרחש בכלל בזמן עתיד ולא כבילוי מהנה. המודרניים מדמיינים את מסמך קורות החיים שלהם מתמלא, בדרך לעוד משרה נוחה או תכנית לימודים באנגליה, כולל מלגה מלאה. לפי רעיון של "הזמן הכלכלי המערבי", המתקיים בעיקר לפי פרודוקטים של העתיד, השמאל-מודרניסטיים בסה"כ רוצים שמפגש השלום "ייגמר בשלום" והם יוכלו כבר ללכת הביתה, אחרי שסימנו וי ביומן הנאורות הנקי שהם מנהלים בדמיונם. מפגשים אלו יכולים להצטייר כמעשה דתי, במובן הדתי המערבי-נוצרי: מעין חוב לדת שצריך לפרוע.


במחנה קלנדיה שומעים אייל גולן 

 השמאל-מודרני הישראלי מתקרב לפלסטינים ומנסה לייצר התחברות וחתירה למגע עימם במפגשי השלום. אלו מפגשים שאמורים לכאורה לאתגר את התפיסה הקיימת, המנסה להפריד בין ישראלים לערבים. אך באותו הזמן, השמאל-מודרני יטהר את המרחב והפועלים בו דרך החלוקה של מערביים ומזרחיים. כך מעולם לא תישָּׁמַע מוזיקה מזרחית בשיח ג'ראח או במועדון "הקצה". כאשר אגיע ביום חמישי לאותו מועדון "הקצה", יעירו לי למה התלבשתי כמו "ערס"(כך קרה), אבל השמאל-מודרנים יחפשו במקביל להוסיף חברים פלסטינים מזרחים בפייסבוק, כי ככה עושים מודרנים: "לאהוב ערבים ולשנוא מזרחים" או במילים אחרות "לאהוב מזרחים ולשנוא מזרחים", בדיוק באותו זמן.

גם מזרחים שפעילים בהפגנות שמאלניות תמיד יטשטשו את הזהות שלהם בשביל לא לבלבל את המודרנה הפושה בשמאל: הם יגדלו ראסטות, יעשו תספורות של חצי קרחת, ילבשו מכנסיים קצרים, ירכיבו משקפיים גדולות ועוד כל מיני דברים בשביל לא להיות דומים בטעות לפלסטיני הממוצע וכך ליצור בלבול מתבקש בסדר.

ברונו לאטור, אולי גדול האנתרופולוגים החיים כיום, מדבר על המודרניות כפעולה של טיהור והכלאה בו זמניים, "המודרני מעמיד תמיד שני סירים על האש". זאת אומרת, עושה שתי פעולות סותרות במקביל, תוך שמעמיד פנים שאינו יודע על כך.

במכונית עם מודל ישראלי עברנו את המחסום מתוככי הממלכה-ספק גטו לבית לחם, אני ושני חברים ערבים ישראליים, שהם גם חבריי לעבודה, בדרך למפגש מאורגן ומאושר (מול כוחות הביטחון יש לחתום על טופס ויתור) על ידי עמותת המפגש הבין דתי. בעמותות רבות למען השלום רוב המשתתפים הינם מהשמאל החילוני הלבן, אך בעמותה הזו לא כך הדבר. אולי מאחר וזו עמותה ענייה שעניינה דיבור דתי נמצאים בה בעיקר מזרחים. אם כבר ישנם אשכנזים הם לרוב דתיים (או דתיים לשעבר ולפיכך אינם חלק הכרחי מההגמוניה הישראלית מודרנית, בדומה למזרחים). אני מודה שחששתי בתחילה, אך לאחר שהגענו הבנתי שמראי החיצוני, סגנון לבושי והערבית הסבירה שלי (Thanks Mom and Dad!) מייצרים תחושת נוחות ומקומיות שמשתלטת עליך כאילו אתה ממש חלק מהסדר של הדברים.

 מה שלא עוזר לי ולחבריי בכניסה למועדונים בשטחי 48' המולבנים הוא יתרון חברתי עצום בשטחי 67'. "בשטחי 67' למראה ולאופי שלנו יש ערך", כך הסברתי לחבר ערבי-יהודי קרוב מהשכונה שהצביע בבחירות האחרונות לליברמן. בשטחי 67', מזרחים נחווים על ידי פלסטינים בתור "ערבים על חצי קלאצ'" שרק טכנית רובם עדיין אינם דוברי ערבית באופן מלא. גם אם אינם מלהטטים בערבית, הם עדיין מפורשים כערבים פוטנציאלים וכך מוזמנים אינספור פעמים, בסבלנות עקשנית, לחזור ולדבר ערבית ובעצם לחזור ולדבר עם הוריהם, סבתותיהם ועם עצמם. אולי בשונה מחוויות של אשכנזים עם ערבית, מזרחים, אם כבר, לומדים ערבית גם בשביל לדבר טוב יותר עם משפחתם ולא בהכרח בגלל פוליטיקה או על פוליטיקה. ובאמת, מאז שהתחלתי (או חזרתי) לדבר ערבית עם הוריי זכור לי שמשהו לא מוסבר באווירה ובתקשורת בינינו התחיל להשתנות.

 אם להרחיב על הנקודה המזרחית שמדוברת לעיתים בבלוג, טרם הציונות יהודי האסלאם בעיקר היו לא מודרניים במונחיו של לאטור, שכן הם לא עסקו בהפרדה בין צרפתיות לערביות או בין דת לחילון. הם היו הכול ביחד: ערבים-צרפתים, מסורתיים וכו. יהודי ארצות האסלאם, שהגיעו ברובם יותר משכילים ואף "מערביים" יותר מיהודי מזרח אירופה, במקביל להיותם מסורתיים וערביים יותר, "טוהרו" על ידי המדינה המודרנית הישראלית ממאפייניהם החזקים והמבלבלים. "גם ערבי וגם מערבי, גם חילוני וגם דתי" היה כנראה יותר מדיי בשביל המודרניסטים ממזרח אירופה. עזיזה כזום (וגם ברוך קימרלינג, אללה ירחמו) עושים מהטענה הזו דברים מעניינים נוספים.

במקביל לטיהורים שהופעלו על מזרחים, המדינה המודרנית הכליאה אותם  לערביות פלסטינית מבחינה מעמדית (אפילו היום, באגד ירושלים, ישנם נהגים פלסטינים ויהודים מזרחים עם אותו צווארון כחול, נסו את קו 19 או את שוק המוניות בירושלים), תוך שהיא מתכחשת במודרניות מרהיבה לכל המהלכים שעוצבו על ידה.

פעם היו איכרים בפולין, היום עושים לנו דאווינים של מודרנים 

אולי המעניין מכל הוא שמדינת ישראל במובן מסוים מיזרחה את כולם (מזרחים ואשכנזים) שלא בכוונה, או כי "מעולם בעצם לא היינו מודרניים לפי לאטור". פה טמון יופי מסוים: כולנו דוברים שפה מזרחית-עברית, כינוס רוב מזרחי באוכלוסייה, תרבות מזרחית דתית-יהדות, ומגורים פיזיים במזרח התיכון, שהוא כאמור מאוד מאוד מזרחי. זאת אומרת שהציונות טיהרה את יהודיה, תוך שיפוי כלכלי לחלק מסוים אך גם מחקה את היידיש, הערבית, הספרדית, הצרפתית ומקביל הכליאה אותנו למציאות מזרחית (ולנו יש פלאפל) ומודרנית.

במקביל לעובדה שהציונות יצרה ליהודים סיטואציה מזרחית אירונית וצפופה, אליה המונים מתכחשים או מתנגדים בחירוף, במציאות הלא מודרנית מוגברים עוד ועוד חיבורים והכלאות "זרות" למודרנה. למרות התאווה לטיהור וניקיון, המציאות עצמה תמיד היברידית וכך, אני מכיר ערבי ישראלי שרכש דירה בכפר אלעיזרייה (שטח B )הסמוך למעלה אדומים וקיבל אישור לגור שם לאחר שהוכר כמתנחל בבית משפט ישראלי, לאור התקדימים של האזרחים היהודיים של זמן 67'.

פלסטינים כיום מתגוררים בפסגת זאב, גילה, גבעה צרפתית ומעלה אדומים (וכמובן חיפה, לוד, עכו רמלה) ולומדים במכללת אריאל. הילדים ההיברידיים של ההכלאות בשטח ממשיכים להגיח בדמות בנות יהודיות שרוצות לשכב עם ערבים ואפילו שיר עם כמה גרסאות על העניין, או מזרחים ופלסטינים שעוברים מסיבות גיבוש בבתי הכלא בישראל לעבירות קלות, בבתי החולים, בסופרים של רמי לוי עם מוזיקה מזרחית ברקע, אירועים מזרחיים כמו חתונה ביפו חיפה וירושלים (אף פעם לא בתל אביב שהיא מקדש מודרני), או סתם שותפים לעבודה במהלך שכנראה יגדל עד שלבסוף מתפרצים, יוצאים מאחורי הקלעים ומאיימים על החוקה המודרנית עצמה, וזו קורסת ולנו נהיה יותר קשה להסביר מה קורה פה. 

המשך קיומו של השמאל-מודרניזם, הפועל כמטהר אוויר בישראל, מוטל בספק מכמה בחינות:

השמאל-מודרני, אם יפעל לתיקון מעמדי כלל-חברתי, יבטל את מקורות הכוח שלו. למשל, הוא יכול בקלות יחסית, באמצעות קשריו, לפעול לביטול המבחן הפסיכומטרי הטאוטולוגי הפוגע בשכבות החלשות ובמצוינות הצמאה למגוון, אך אז הפריוילגיה שאיפשרה לו לטהר, להפריד ולסדר תפגע, כי  גילמן ייכבש על ידי "ברברים" והוא ייעלם כולו.

 או, שלא יפעל לתיקון מעמדי כמו תמיד, אך אז הוא לא בדיוק שמאל, אלא שלוחה של המודרניזם שסופו להיבלע.

לחלופין, נאמר ויהיה שלום. אז תתקיים "ערביזציה של המרחב", תהיה חלפנות תרבותית בין מזרחים למזרחים וירידת מחסומים תרתי משמע. יהיה קשה לדמיין פה מערב מודרני, מונוליתי, חילוני ולבן, שמהווה את צינורות ההזנה של פעולת השמאל המודרניסטי.

לכן אולי נראה כי השמאל המודרני בישראל בעיקר מושך זמן בין הפגנה להפגנה (או בין הלוויה להלוויה) כדי ליהנות, במקביל להיראות סובל וצודק, להנפיק דרכונים, להפוך להיפסטר ולהיות בברלין כמה שיוכל, על חשבון השיטה המודרנית שמסדרת לו את החיים ומכערת את כל השאר.

גם בלי "שלום" העלייה של המזרח כבר מתרחשת על רקע עליית המוזיקה המזרחית ובדמות ברואים היברידיים מגניבים של המציאות ה לעולם-לא-מודרנית. לפחות בירושלים, בפלאפונים של ערבים יש מוזיקה מזרחית בצלצול השיחה, רצון לגור איתנו בעיר אחת ואין סוף חוגים ללימוד ערבית מדוברת למתחילים. זה מזכיר לי את  דבריו של תום שגב מלפני שנה, שמדובר בכלל בתהליך עולמי שכן "האדם הלבן מאבד את השליטה על ההיסטוריה האנושית", או בהשאלה- על ניסוח המודרניות, וכך הוא חוזר סופסוף להיות אדם חי.

 כאמור, גם אם לא יהיה "שלום", הקשר למזרח יוסיף להתחזק, הרי שמזרחים וערבים יחזקו את הקשרים בשקט, מתחת לפני השטח, למרות הטיהורים ( למשל  וגם.)

 קובי פרץ. דו קיום לא מודני

מה יעשה אז השמאל המודרני? האם ייאלץ למצוא לעצמו מתנ"ס פעילויות אחר שבו ימשיך לדבר מול המראה? יעבור לקדימה? ישכפל את עצמו בעוד מפלגת שמאל חדשה?

בישראל נראה שתהליך קריסת הדיכוטומיות והמודרניות מואץ יותר, בשל התנאים הייחודיים של גלי היופי ההיברידיים המאיימים לפרוץ, ואולי כבר לא ניתנים לעצירה.

 כך גם האלימות, החזירות הקפיטליסטית והפשיזם הגואים בחברה הישראלית כיום הם תוצאה ישירה של מודרניזם יתר, דרך הפרדה שהשמאל המודרניסטי "החברתי" מקיים ומוביל בקנאות בין מזרח למזרח, אז נוצר וואקום שבו משגשגת האלימות. כי במציאות אי אפשר להיות גם שמאל וגם מודרניסט, דבר שפועל לבסוף נגד החברה.

ואולי, בעומק הקיום, השמאל הישראלי המודרני מודע לפרדוקסים הללו מקיים ומפעיל את החוקה המודרנית הפועלת לטובתו ולרעת כולם כפרקטיקת שליטה. השמאל המודרני בישראל הוא באופן אירוני חזית הקולוניאליזם המערבי שכן הוא מונע בלהיטות יתר "מהשמאל האמיתי" להתרחש ולהתחבר, דרך הטיהורים הקפדניים שהוא מבצע כל הזמן, בין מזרח למזרח שהוזכרו. לכן עיקר המאמצים של השמאל הזה כיום אינם להשגת שלום, אלא לקידום פרויקט הטיהור הקולוסאלי שמבטיח, בינתיים, את קיומו  העשיר והנפסד, שמירת ערך הנדל"ן בקווי 48', את טיסותיו לחו"ל בקיץ "לשיחות שלום" ועבודות בעמותות נקיות למען ה(ת)שלום. זהו אותו פרויקט טיהור שיחני וממשי המפריד בין יהודים וערבים או בין מזרחים למזרחים, בין רציונאליות ומסורת, בין חרדים לסטודנטים, בין הומואים לסטרייטים.

סמי זיבק. יותר מדי בשביל המודרניסטים ממזרח אירופה

 חלום השלום, של "מזרח תיכון חדש" הוא בסופו של דבר חלום קפיטליסטי, או שאולי בעצם לא היה יכול להיות מעולם אחרת, שהרציונאליות מסדירה אותו: כסף זר, מוח יהודי (מערבי) ידיים מזרחיות. הפרויקט הזה קשור בהשתקה והדחקה אדירה של ההיברידיות של המציאות העזה המאיימת לבלוע את כל הדיכוטומיות המוצגות ושתביך את הסדר הכלכלי הנוח של מוזמני עמותת כנס דה מארקר. לכן, כל ניסיון לבחון מחדש את שורשי הסדר המודרני יתקל באלימות, המבקשת לשמר את הסדר הקיים באמצעות הגדלת הפער בין הפרדיגמה והמציאות החריפה.

דומה שבפני השמאל המודרני שתי אפשרויות מבחינתו: או שיצטרך להוציא עצמו מהסדר השמאלי של הדברים או שיוותר על השאיפה האנוכית למודרניזם ויצטרף למציאות. אולי כמו ששלי יחימוביץ הפגינה חוסר מודרניות כשאמרה פעם בכתבה בעיתון "הארץ" טרם כניסתה לפוליטיקה: "אני לא אהיה השמאלנית הרגילה היאפית שהולכת להפגין נגד הכיבוש ואוהבת ערבים אבל שונאת מזרחים" (ופה אולי צריך בזהירות לאמץ עמדה פוסט מפלגתית, לא מודרנית, או שבטית). זאת, בשונה מתנועת השמאל הלאומי, המודרני אולי גם כן, שהתחיל לדבר על מזרחים רק אחרי שהצהיר שהוא "לא אוהב ערבים".

 כמו שלי יחימוביץ', ג'מאל זחאלקה יוצא גם כן לא מודרני, באופן מעניין בדרך שבה מדבר על יהודים מזרחים (תראו מדקה 2:30):

במפגש האחרון בבית לחם היינו רוב מזרחי. אפשר לחשוב שהמודרניות השמאלית כבר מתאיידת, נעלמת והפכת להיות קול שקוף ומארגן המדבר מתוך ארגונים, דרכונים זרים, סטאטוסים, חו"ל ועמותות עם ראשי תיבות בלטינית. השמאל המודרני, או המודרניזם עם זרועו השמאלית, הופך לרוח וצלצולי מטבעות מתוך המכונה נטולת עשן הסיגריות ונטולת המוזיקה המזרחית, אך הלעולם "מודרנית".

איתמר.

“למה את יודעת ערבית?”

4 בינואר 2011

רתם

(על תשוקה וגזענות, חלק מהחויה שלי כיהודיה דוברת ערבית)

 

מה יותר מכל מאפיין את החוויה שלי כיהודיה אשכנזיה דוברת ערבית?

מתי זה התחיל?

איפה זה ממקם אותי?

המון שאלות, חוויות, זיכרונות, אנקדוטות וכאבים עלו אצלי כשהתחלתי לחפש דרך לכתוב על הנושא. האם להתרכז בדרך בה הלכתי, בערך מסוף שנות העשרה, עד להיותי אשה בוגרת ומשכילה, דוברת ערבית מדוברת ברמה טובה, עובדת בשפה הזאת, אבל כבר פחות פעילה ציבורית בה? הדרך הזאת היא גם ציר של התפתחות והיא גם תנועה מהדרום לצפון, שגם לאורכה יש הרבה מה לכתוב על שפה. השפה היא תבנית נפשית והצפון והדרום דומים ושונים במובנים רבים. האם להתרכז באיך זה הרכיב לאט לאט את זהותי או זהויותי?

או אולי בכלל לדבר על השפה עצמה?

נדמה לי, שיותר מכל, שני רכיבים עיקריים שזורים בחוויה שלי – תשוקה וגזענות.

הרכיב הראשון הוא התשוקה לשפה, השני הוא ההשתקה והגזענות שיש כלפי הערביות והערבית.

הם שניים אבל קשה להפרידם, וכדי להתיר את הסבך, צריך שוב ושוב לנתח את הנושא בכלים שונים.

התשוקה לשפה –

אבי חיבב עלי שפות בכלל וערבית בפרט. הנה, בערבית אפשר לומר "חבבני פי (אל ערבי…)" ובעברית, קשה לתרגם את הטיית הפועל הזאת ואם אומר "האהיב עליי את הערבית" זה ישמע זר. מאוחר יותר הסתבר לי שגם סבי, יליד פולין, למד ודיבר ערבית עם שכניו הפלאחים מצ'רקס שכבר איננה. עוד איני יודעת על סבי כי לא הכרתי אותו, וגם איני יודעת על צ'רקס ועל מה דיבר עם השכנים. אני רק חושבת שאולי יש משהו בתשוקה לשפה שירשתי מאבי שירש מאביו, שלא הכל התחיל פתאום אלא היו חיים ואהבות ותשוקות לפני ואת חלקן ירשתי בלי לדעת. גם את הכשרון לשפות ירשתי מאבי. אני אומרת את זה כי אני יודעת כמה קשה לנשים אחרות, שמאד רוצות לרכוש את השפה. אדבר על זה שוב בהמשך.

בכל מקרה, מהרגע שאני זוכרת את עצמי לומדת את השפה, רציתי להבין כל מלה ששמעתי בערבית, להכיר ניבים ולהגים, להבין עירקית ומצרית, שירים ומחזות. גם סטירה פוליטית עניינה אותי מאד.  למדתי גם לקרוא ולכתוב אך נראה שזה לא היה הצד החזק שלי, שאחרת הייתי כותבת רשימה זאת בערבית. הצד החזק שלי היה הקשר לא/נשים דרך שפה, הרצון להבין את המבנים הלשוניים שלה, והסקרנות האינסופית למרחב הזה, שבו מתקיימת שפה שגם בבאר שבע וגם בעיר רחוקה בעירק, נניח, אנשים דוברים אותה, בשינויים אך גם ביסודות ומבנים זהים.

כך או כך, למדתי ערבית והתגאיתי בכך. פעמים רבות כשדיברתי ערבית, אנשים לא הגיבו לתוכן דברי  אלא לעצם העובדה שאני מדברת ערבית.  התופעה חוזרת על עצמה תמיד והיא משותפת לערבים ויהודים כאחד.  כל צד מטעמיו.  אבל העניין הוא שהתגובה מדגישה את החריגות שבכך.  לפעמים אני רוצה לומר: בבקשה תתייחסו לתוכן, למה שאמרתי או שאלתי.  אבל, התגובות משקפות חשדנות ודעות קדומות ולא נתן כנראה לעקוף אותן ללא היכרות.  כך קרה, שכמעט הפסקתי לדבר ערבית עם אנשים שאני לא מכירה.   מתישהו, כשעוד היו משיבונים חיצוניים למכשיר הטלפון, לפני התא הקולי, החלטתי שאקליט הודעה יוצאת בערבית בנוסף לעברית. זה מביא אותי לרכיב השני. מאז ועד היום אנשים מעירים לי על כך ושואלים אותי את אותה שאלה: "למה בערבית?" אני עונה "אם היתה לי הודעה באנגלית גם הייתם שואלים?" והתשובות הן רבות ומצערות. מישהו פעם ענה לי שאנגלית זאת שפה נורמלית.  יהודים שואלים אותי את השאלה המדהימה "למה את יודעת ערבית?”.  בתקופות שונות עניתי על כך באופנים שונים.  לפעמים באופן מסביר, לפעמים מצהיר על עמדה ולפעמים מהתל.  פעם החלתטי לענות שנמאס לי לענות על השאלה הזאת.

אבל אני לא מוותרת. זה הפך אצלי למין שיגעון לדבר.

היפסטרים בקהיר

הגזענות –

מה עוד לא נאמר על הגזענות? מה יש לי לחדש? נדמה לי, בבואי לכתוב, כאילו הכל כבר נאמר. אם אכתוב כאן רצף זיכרונות בהם שמעתי אנשים מתבטאים בגזענות נוראה ואני התכווצתי או הלכתי הביתה שותקת ומלאת צער, או לא שתקתי, ועימתתי את הדובר עם תוכן דבריו, נדמה שלא אחדש כלום לקוראת. כל מי שחיה כאן בערבית עוברת את זה יום יום. ההבדל הוא ששמי הוא רתם, כך שהדברים אינם מופנים אלי ישירות. אני רק מין "קהל" של האמירות האינסופיות האלה. ואני תמיד מתכווצת. גם כשאני עונה.

אני אומרת שהכל כבר נאמר והכל כבר נכתב. כמה שמעתי דורות של מורות יהודיות לערבית מתלוננות על מעמדה של השפה הערבית בבתי ספר. והתלמידים, בנים של חברות שלי, אומרים לי "איזה כיף לך, את מדברת ערבית. אותנו מלמדים כאילו זאת שפה מתה, רק דקדוק." אבל, ברגע שאני מנסה לדון אתם, בעיקר עם המורות, על ההקשר של התופעה, הן כאילו נסוגות מהדיון. הרי יש לכך הקשר. ערבית בישראל היא גם שפה רשמית וגם שפה של ה"אויבים", וגם, וזה אולי יותר מהכל, השפה שהממסד מנסה להעלים – להעלים מהנוף, להעלים מהזיכרון של המקום, להעלים מהמרחב הציבורי (חשבו למשל על שיר ערבי באירוויזיון – לא פופ מסחרי, שיר אמנותי) וגם, למה לא? להעלים מזיכרונם של אלה שבאו משם – יהודים ילידי ארצות ערביות, בניהם ובנותיהם. ועל זה הם כותבים יותר טוב ממני. אלמוג בהר, למשל, אנא מן אל-יהוד, איזה סיפור מהפנט. ודיקלה, על רצונה לשיר משירי אום כלת'ום ועל התדהמה וההסתייגות במשפחתה. אביה עבד ברהט ודיבר ערבית. היא לא כותבת מה עשה שם, אבל אפשר להבין שהתפרנס, כמו מזרחים אחרים בני דורו, מכך שידע ערבית, כאיש ממסד. אבל רצונה לשיר בערבית נתפס כמשהו מביך, לא טבעי, ובעיקר כמשהו שאינם יודעים איך לחיות אתו. והיא כותבת על זה נפלא בספר תהודות זהות. ובערבית בוודאי נכתבו טקסטים מקיפים על הנושא. אז מה בכל זאת אוכל לכתוב על הגזענות וההשתקה? אכתוב משהו שאקשור אותו למה ניתן לעשות.

אם לחשוב על הנושא כמקשה אחת (מקת'ה, מלה אהובה עלי במיוחד בערבית, אולי כי אני מדמיינת את יופיה של מקשת האבטיחים בלילה, כשהשומר ומשפחתו נחים בסוכה. אולי כי פעם שמעתי מבדואי אחד שהוא וחבריו זרעו מקת'ה במקום עבודתם ליד אילת וארנבות בר אכלו להם בלילה את כל האבטיחים, והתמונה הזאת, שדמיינתי אותה, נחרטה בזיכרון השפה שלי?)

הנושא כמקשה אחת מייאש מדי, מרפה ידיים. תמיד המחשבה, מאיפה להתחיל? איך לחבב שפה על אנשים שאינם מחבבים אותה? לא רק שאין להם תשוקה אליה, היא נשמעת להם זרה, מאיימת, לפעמים נלעגת. למרות שהיא, הערבית, קלה יחסית ללמידה לדוברי עברית.

בישראל יש סגרגציה מכוונת בין יהודים לערבים. אז איך לשבור את המעגל הסגור? מה קודם למה? האם על ידי פעולות משותפות א/נשים ילמדו את השפה? או שרק על ידי למידת השפה יהיו חיים משותפים?

כדי לקשור את הדברים למשהו שניתן לעשות, כדי לא להתייאש ולא לייאש אספר משהו מניסיוני בשנים האחרונות.

הייתי בכנס של תרפיסטיות באמנות והצגתי שם את עבודתי יחד עם שתי יהודיות שעובדות עם ערבים בפאנל "המגזר הערבי, או האוכלוסיה הערבית" או שם דומה.  הייתי הדוברת הראשונה ואחרי שסיימתי לדבר, נשארתי לשבת על הבמה לשמוע את עמיתותי. מולי, קרוב מאד לבמה, ישבו שלוש נשים יהודיות שעובדות עם ילדים ערבים ביפו וראיתי את מבטיהן הנרגשים. היה נראה לי ששמתי על הבמה חלקים ממה שהן חוות ואולי עדיין לא אומרות. הדוברת הבאה התחילה לדבר. היא עובדת בבית חולים, במחלקה קשה, ושם יש דו קיום בין הילדים וההורים הערבים והיהודים. אני מתחילה לתסוס. נו באמת, אני אומרת לעצמי, צריך את החולי והפחד מהמוות כדי לחוש חמלה ושותפות גורל. איזה דו קיום. היא מראה תמונות מעבודות בהם הילדים ציירו בקבוצה. הם ציירו סירות קטנות וספינות. הם דומים, הילדים. ההתמודדויות שלהם דומות. הילדה היהודיה ציירה לסירה שלה דגל ישראל. הילדה הערביה עשתה דגל פלסטין לסירה שלה, אבל (הדוברת מתארת את התהליך של ההיסוס, בקשת אישור ואז מחיקה) היא מחקה אותו והוסיפה לעצמה דגל ישראל. עכשיו, לא רק אני מבעבעת. אני רואה בקהל את השלישייה מיפו מחפשת את עיני, ונראה לי שמבטן מתחנן שאתערב, שאגיד משהו, שלא אשתוק. אני מרגישה נורא כי אני שותקת. אבל אני מחליטה לכבד את הדוברת ולא להפריע באמצע.

הדוברת השלישית חוקרת תרפיה במוסיקה. הרקע שלה הוא של בית דתי אשכנזי והיא מעולם לא נחשפה למוסיקה ערבית לפני המחקר. המחקר שלה מרתק. היא חוקרת מוסיקאים יוצרים שחוזרים למוסיקה הקדומה של ילדותם, של הוריהם, ומכניסים אותה לעבודתם.  היא נפגשה עם מוסיקאים ערבים והם הכירו לה קלסיקה ערבית.  היא אומרת שעכשיו היא שומעת המון קלסיקה בערבית, אבל רק כשהמשפחה שלה יוצאת מבית. אני כמעט נופלת מהכסא. טוב, אהיה מוכרחה להגיב בדיון. זמנה  נגמר.

ראשון מגיב הקהל. ההתייחסויות מעניינות ומעמיקות ואני מתחילה לחשוב שהנשים בקהל הבינו מצוין על מה דיברתי ואולי אין צורך שאקח מזמנן ואוסיף. אז מבקשת הדוברת השנייה את רשות הדיבור. היא אומרת שרק היום, עכשיו, כששמעה אותי מדברת, תוך כדי שישבה וחיכתה לתורה לדבר, היא פתאום תפסה שהיא לא הכניסה לחומר שלה את הילדים הערבים בשמותיהם. משום מה היא "עברתה" אותם וקראה להם בשמות עבריים ולא חשבה על זה באופן מודע. זה עלה למודעותה עכשיו. היא תחשוב על זה והיא תתקן והיא מודה לי על כך. היא נרגשת מאד והיא מדברת בכנות. אני לא זוכרת מה אני אמרתי בסופו של דבר. הייתי מוצפת וטעונה. אני די בטוחה שהערתי משהו על הבעל והבן שצריכים לצאת כדי שאפשר יהיה לנגן את אום כלת'ום. אולי לא אמרתי. מה שאני זוכרת זה אותי יושבת שם, על הבמה הקטנה, ונעה, בשעה אחת קצרה ועמוסה, תנועה מייאוש לעבר תקווה. משהו בכל זאת קורה, כשמדברים.

התנועה הזאת, בין בני אדם, ביחסים, היא מה שאני חושבת שניתן כיחידים או יחידות לעשות – לעצור, להעיר, לנתח ולנסות לשנות.

היה לי שביל מיוחד בחיים. ואני לא יכולה לצפות שנשים אחרות ילכו באותו שביל. התחלתי ללמוד ערבית בגיל מאד צעיר, וקל ללמוד בצעירות. הכל יותר קל בצעירות. בין שנות העשרה לשנות השלושים בערך היה לי פרק חיים מאד אינטנסיבי, וזכיתי ללמוד המון בשנים האלה.  עשרים וכמה שנים ללמוד שפה זה המון. עבדתי בארגונים ערבים לשינוי חברתי. בנגב דיברו בניב בדואי דרומי ובירושלים דיברו ניב עירוני, מעט השפעה ירדנית ומושגים מיוחדים לעמיתותי מהגדה, שפת הנכבשות כיבוש צבאי, לרוע מזלן.

יום אחד, בישיבת צוות, הצטרכנו לבחור ציור אחד מתוך שלושה ציורים לספר ילדים. עיינתי בתורי בציורים ואמרתי על אחד מהם, עד היום אינני יודעת למה השתמשתי בביטוי, "הציור הזה הוא בינגו". השתררה דממה. אחרי דקה חברה מבית לחם אמרה "ככה החיילים אומרים כשהם מחפשים בלילה בתוך בתים ומוצאים מבוקש". וכמובן, אל תטעו לחשוב שהנגב דובר ניב אחד. מה שבחרתי לדבר מתוך הניבים הקיימים שם תמיד מיקם אותי במיקום מסוים. עשרים וכמה שנים, כבר קרוב לשלושים בעצם, למדתי ואני עדיין לומדת כל יום, וערבית היא שפה מתחדשת, כמו כל שפה חיה. אני לא יודעת אם אני יכולה להגיד לחברותי היהודיות – לימדו כשאתן צעירות, כי אין ערך מעשי לאמירה כזאת.  אני כן יכולה להגיד שהערבית העשירה ומעשירה את חיי בצורה בלתי רגילה, שהתבנית הנפשית שקשורה לשפה הוסיפה ונתנה לי נקודות מבט מרתקות להסתכל מהן כמעט על כל עניין ועדיין יש לי עוד מה לחשוב ולהבין בנושא. עוד לא הכל הבנתי.