Posts Tagged ‘ערבים’

האבן שהרעישה את הבִיצה: ריאיון עם עלא חליחל

23 ביוני 2011

1. זה לא הזמן לדבר על זה?

כמו כל דבר בפלסטין, גם את הסיפור על אתר קדיתא צריך להתחיל ב-48'. באותה שנה נכבש הכפר קדיתא בגליל על ידי צה"ל. הוא נהרס ותושביו הוגלו – וכיום שוכן בו ישוב יהודי אקולוגי שתושביו חיים "בהרמוניה עם הטבע", בעידודו של אריאל שרון.  סבו וסבתו של הסופר עלא חליחל, בן 36, היו בין המגורשים. חליחל, ששימש עד לא מזמן כעורך ביטאון בל"ד "פסל אל-מקאל", חי כיום בעכו, והוריו חיים בג'ייש, אבל כשהחליט בשנה שעברה להקים מגזין תרבותי-פוליטי, היה לו ברור שיקרא לו קדיתא. כך נולד האתר qadita.net, שהושק באוגוסט שנה שעברה.

ההשקה עוררה סערה מסוימת בעיתונות הפלסטינית בישראל וברשות. זאת בעיקר בגלל המדור הבולט בדף הבית של קדיתא, שצבוע בצבעי דגל הגאווה ומוקדש לטקסטים הומו-לסביים. "נגד המדור ההומו-לסבי קמה זעקה גדולה", אומר חליחל. "תקפו את האתר בכמה מקומות, בעיקר בעיתונות ברמאללה, וכמובן בפייסבוק שהוא מדורת השבט החדשה. כל מיני אנשים, כולל מהאליטה הפרוגרסיווית, כתבו ש'זה לא הזמן לדבר על זה'. אינטלקטואלים תקפו אותנו בגלל השם קדיתא, וטענו שאנחנו לוקחים כפר קדוש שנחרב בנכבה ומשתמשים בשמו כדי לפגוע בכבוד של העם הפלסטיני. טענו שישראל עומדת מאחוריי זה".

חליחל. הדת משטיחה את האדם

2. קדיתא זה פלסטין האמיתית

חליחל, אב לילדה בת שנה וחצי שנשוי לעורכת הדין עביר בכר, עורר את הפרובוקציה במכוון. "שמנו את המדור הזה בכוונה בעמוד הבית, במקום מאוד בולט. אני חושב שהחברה הערבית היא כמו בִּיצה שקטה, שצריך לפעמים לזרוק לתוכה אבנים כדי לעורר אותה. אנחנו לא מתנצלים. כשתקפו אותי שאני מחלל את השם קדיתא, אמרתי שאני רוצה שכל ערבי יבין שקדיתא היא מיקרוקוסמוס לפלסטין. גם בקדיתא היו גברים שאהבו גברים ועשו סקס. פלסטין בשבילי זה 30 בתי קולנוע ועשרה תיאטראות שהיו ביפו. זה פלסטין. התנועה האסלאמית היא התופעה החדשה, והיא זו שמעוותת את פלסטין. אנחנו חברה פחדנית, שמתרצת את זה ב'ביישנות'. בתוך האווירה הזאת האתר התחיל לצמוח".

"אחרי כמה חודשים, הפינה ההומו-לסבית הפסיקה להיות אישיו. אף אחד לא מתרגש מזה יותר. בגלל זה חשבנו שעוד חצי שנה אולי כבר לא נצטרך את הפינה הזאת – לא יהיה מדור נפרד את נשלב את החומרים האלה בחומרים הכלליים".

עם איזו מפלגה אתם מזדהים?
"אני מכיר מפלגות די טוב. השתתפתי בקמפיין הבחירות של חד"ש ואחר כך של בל"ד, שנחשב לקמפיין הכי טוב שנעשה כאן. בשנים האלה למדתי שמפלגה צריכה להתחנף לאנשים, והיא לא יכולה לבקר ולדרוש מהם משהו. לכן אנחנו לא תלויים בשום מפלגה, ויורדים על כולם כשצריך. הרעיון מאחורי קדיתא היה להקים אתר חילוני לחלוטין. הצוות של האתר מורכב בחלקו מחילונים, ובחלקו מאתאיסטים מושבעים, שחושבים שהדת משטיחה את האדם ונוטלת ממנו אמצעים רציונליים".

מאיפה בא הצורך הזה?
"כמעט שנתיים הייתי עורך של ביטאון בל"ד, ועשינו מהפכה בעיתון. הוא הפך להיות עיתון מעניין, שובב – הרבה יותר מסתם ביטאון מפלגה. ואז בספטמבר 2008, כתבתי מבטור האישי שלי  מאמר סאטירי על רמדאן. כתבתי שבמקום להיות חודש של סגפנות, זה חודש של התבהמות והתחסדות. כל מי ששותה כל השנה הופך ברמדאן לצדיק".

"זה היה כמה חודשים אחרי שעזמי בשארה עזב את הארץ, ובתנועה האסלאמית החליטו לנצל את זה כדי לנגח את בל"ד. האווירה היתה שהמפלגה גמורה ועכשיו מחלקים את השלל. תקפו אותי ואת העיתון מאוד בחריפות, והיו הרבה מאוד הטפות נגדי במסגדים ביום שישי. בכל מיני מקומות התפרסמו מאמרים נגד המאמר. ולצערי, המפלגה לא עמדה מאחוריי, והתפטרתי מהעיתון".

בשארה. "בשלב מסוים עזמי חייב לחזור"

3. איך הפסקתי לפחוד ולמדתי לאהוב את עזמי בשארה

עוד לפני שערוריית הרמדאן, התפרסמה ב"פסל אל-מקאל" חשיפה יוצאת דופן ולגמרי לא-סאטירית. המקור, במקרה זה, היה השב"כ.  "זה היה אחד הדברים המחרידים שנחשפו בתולדות המדינה, וכמעט אף אחד לא יורק על זה בעיתונות הישראלית", נזכר חליחל. "זה היה במארס 2008. ישבתי במערכת וקראתי מעריב, וראיתי כותרת שיובל דיסקין אמר שהערבים בישראל הם איום ביטחוני. זה היה מסוג החומרים המסרטנים האלה שאתה קורא בעיתון. ואז, כמעט בלי לחשוב, אמרתי לעצמי שאני אנסה לשלוח כמה שאלות למשרד רה"מ. אני הייתי מוריד את העיתון לדפוס בצהריים. ברביעי אחרי הצהריים אני מקבל טלפון מתל אביב: מדבר אבי, או אודי – אני לא זוכר – 'אנחנו מטפלים בזה, ורוצים שתפרסם את התגובה'. אחר כך פתאום אני מקבל טלפון ממספר חסוי: 'אנחנו לא רוצים שתסגור את העיתון'. אני אומר לו – מה זה? הוא אומר לי: 'התגובה לשאלה שלך מנוסחת בדרג הכי גבוה'.

פתאום אני מקבל דף A4, עם כמה פסקאות. אני רואה שכתוב שם: 'השב"כ נדרש לסכל פעילות חתרנית של גורמים המעוניינים לפגוע באופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אף אם פעולתם מתבצעת באמצעות כלים אותם מעמידה הדמוקרטיה, וזאת מכוח עיקרון ה'דמוקרטיה המתגוננת'.שמתי את זה בכותרת הראשית. כמה ימים אחרי זה, עזמי עזב את הארץ. ואז הבנתי למה הם עשו את זה, ולמה דווקא אצלי, ועוד בעיתון של בל"ד: כדי להזהיר אותנו'.

שניים היית בחד"ש. מה קרה שעברת לבל"ד?
"ב-95' הצטרפתי לאל-איתיחאד, עיתון המפלגה הקומוניסטית, למרות שלא הייתי קומוניסט ואני אפילו לא ממש אוהב קומוניזם. אני חושב שקומוניזם הוא בסופו של דבר רע לאנושות. הייתי בחד"ש, עד שב-2006 עזמי בשארה גייס אותי לקמפיין של בל"ד. עשינו קמפיין שנחשב לטוב ביותר שהיה כאן. כך שמי שמשך אותי לבל"ד היה עזמי. מאוד התקרבנו.

מתי פגשת בפעם הראשונה בשארה?
"זה היה בסוף 99'. הייתי אז עוזר פרלמנטרי של מוחמד בראכה. כשעבדתי בכנסת הייתי מקיא כל יום. זאת מזבלה, הזבל של החברה הישראלית. בראכה הוא בנאדם מצוין, אבל לא יכולתי להמשיך, ואחרי שבעה חודשים פרשתי. אבל באותה תקופה הייתי חדר ליד העוזרים של עזמי, והתחלתי לפגוש אותו.

מה אתה חושב על מה שקרה עם עזמי בשארה?
"לגבי העזיבה שלו – עד היום אני חושב שהתפקיד שלו במרחב הערבי הוא לא פחות חשוב מהתפקיד שלו פה כחבר כנסת. זה לא מוגזם להגיד שעזמי היה כמעט המנהיג הרוחני של המהפכות הערביות. הוא פירשן באלג'זירה כל הזמן, ואני חושב שהיתה לו השפעה מאוד גדולה.

לפני חודשיים, כשהתחיל הדיכוי של ההפגנות בסוריה, עזמי עלה לשידור ואמר: הייתי קרוב למשטר של אסד, אבל אני קורא לבשאר להתפטר או להתחיל ברפורמות. היום הוא אומר שבשאר חייב להתפטר. צריך ביצים בשביל זה, כי הוא היה קרוב למשטר הסורי. מאז המשטר מנהל מלחמה נגד עזמי".

אתה חושב שהוא צריך לחזור?
"אני חצוי. בשלב מסוים עזמי חייב לחזור לכאן ולנהל משפט. הוא הקים מפלגה ששינתה את השיח הציבורי, הוא בנה דור חדשה ששבוי באידיאולוגיה שלו. יש פה שבל גדול, והוא חייב לסגור את השבר. מצד שני, עזמי חי על תרופות. אח שלו תרם לו כליה. אפילו שנה בכלא כאן עלולה לגמור אותו".

בשארה עבר רדיקליזציה במשך השנים?
"זאת פרשנות מוטעית. בשנות התשעים המוקדמות עזמי התקבל בתקשורת הישראלית כאקדמאי שמילא משבצת מאוד איכותית בטלוויזיה ובעיתונות. אבל ברגע שבו הוא תירגם את הרעיונות שהוא דיבר עליהם למצע פוליטי, אזרחי ולא לאומני, של מדינת כל אזרחיה, כולל הכרה חבויה בזכות הקיום של ישראל, אז פתאום אמרו שעזמי הקצין. למעשה אין שום דבר שהוא אמר במפלגה, שהוא לא אומר לפני כן. האיש לא הפך ללאומן. הלאומיות שהוא דגל בה היתה כלי חברתי כדי לאזרח את החברה הערבית שבנויה מחמולות, שבטים ועדות. רק כשאתה מארגן את העם סביב לאומיות אתה יכול לבנות חברה".

ג'מאל זחאלקה לא מסוגל למלא את נעליו הגדולות?
"לא".

לילות חיפה. "חיינו כמו בקומונה"

4. "השם שלך בעיתון!"

כשנולדה בתו לפני שנה וחצי, התוודה חליחל ב-Ynet שהוא לא סולח לעצמו על השנים הארוכות שבהן סירב להביא ילדים לעולם. "אני לא סולח לעצמי שהגעתי עד הלום כשהחנוניות שלי שוברת שיאים", כתב. "מהגבר הערבי המזרחי המלא בגאוות איבר מינו ובני מינו, לא נשאר זכר". אבל בינתיים, חליחל הספיק לעשות די הרבה דברים אחרים. מלבד פעילותו הפוליטית והעיתונאית, הוא פירסם שלושה ספרי פרוזה, וכתב מופע סאטירי שהיה פורץ דרך בחברה הערבית בישראל. "היה שם מונולוג נגד הדת, ומערכונים שמלאים מלים גסות. זאת היתה הצלחה אדירה, מכרנו אלפי כרטיסים. אנשים היו צמאים לזה. יש דור חדש שלא מתרגש ממלים כמו 'להזדיין'. מאז יש לי ביטחון מאוד גדול בקהל.  אני מבין שאלה שאומרים שהחברה הערבית היא 'ביישנית' הם סתם צבועים".

השנה אמור לצאת לראשונה קובץ סיפורים שלו בעברית, בתרגום ברוריה הורביץ. הוא כתב גם תסריט לסרט, "הירושה" שנמצא בשלבי הפקה מתקדמים, ועובד על סרט נוסף עם אחיו, השחקן עאמר חליחל. "זה סרט מוקומנטרי על הטרנספר. הוא עוסק בשאלה: 'מה הדרך הכי ידידותית לסביבה לעשות טרנספר לערבים?' אנחנו מנסים לבדוק את זה ובדרך אנחנו כמעט עושים טרנספר בעצמנו".

הוא נולד בג'ייש, ובגיל 18 עבר לחיפה ללמוד כלכלה באוניברסיטה. "אבא שלי רצה שאני אהיה רואה חשבון. הוא אמר לי שאחרי שנתיים כבר יהיה לי BMW. אז כשהתקשרתי לאמא שלי ואמרתי שאני עוזב את כלכלה היו צעקות וכמעט אבל. כשאמרתי שאני הולך ללמוד תקשורת אמרו לי שאני אהיה עני, ואף אחת לא תתחתן איתי. אבל ב-2000 כתבתי רומאן ראשון, זכיתי בפרס וכתבו עליי בעיתונים. אז אמא שלי אמרה: 'השם שלך בעיתון!'. הם היו מאוד גאים בי, וגם עכשיו הם מאוד מרוצים. כשאני מופיע בטלוויזיה כל הכפר מתקשר אליהם. כי בחברה הערבית אם אתה מופיע בעיתון בהקשרים חיוביים זה יותר טוב מלהיות רואה חשבון".

אפשר לחיות בחיפה חיים בוהמיינים?
"חיפה בשבילנו זה כמו תל אביב בשבילכם. זה הדבר הכי קרוב לעיר ערבית במובן המודני, של אנונימיות וחופש הפרט. כל צעיר או צעירה יכולים לבוא לכאן, לצאת מהאווירה המחניקה בכפר. ההתנחלות הכי גדולה של ערבים היא כמובן בהדר, סביב רחוב מסדה והילל. גרתי שם עשר שנים. אלה היו ימים פרועים – חיינו שם כמו בקומונה, סקס, אלכוהול. שני הרחובות האלה עדיין מסמלים את המקום של החופש. אבל זה בכל זאת מיעוט. רוב הסטודנטים הערבים רוצים לחזור לכפר אחרי התואר".

כתבת שהתרבות הישראלית אוהבת היום רק ערבים צעירים שעברו ישראליזציה, עם ר' צברית.
"כן, לצערי יש בעולם הרבה מסכנים. הרבה ערבים שחושבים שעם ר' של יהודים הם יצליחו להתברג. אני מרחם על אנשים כאלה. אני ערבי, ויש לי ר' ערבי. כשאני מנסה להיות 'צפוני' בגרוש – זה נלעג. הניסיון הזה להיות כמו יהודים ב-100% הורס משהו בפנים. ויש דברים יותר מצערים, כמו ערבים שמתנדבים לצה"ל".

היית בעצמך פעם בעמדה כזאת, של ניסיון להיות כמו יהודי?
"בוודאי. גם אני נפלתי לבור הזה. כשבאתי מהכפר לאוניברסיטה בגיל 18, ונכנסתי לאולם הרצאות שמסביבי 200 אנשים קוּלים, אחרי צבא, עם רכב – אז מפתחת הערצה. אבל אחרי שנתיים נכנסתי לפעילות פוליטית, ואז הבנתי שהבנאדם היפה והקוּל חזר ממילואים בעזה. והוא לא אוהב את זה שהערבי השקט והנחמד מתחיל פתאום לדבר על פוליטיקה. גיליתי גם שהחברה היהודית היא לא כזאת מודרנית ולא כזאת מוצלחת. ואז הייתי בריאקציה מאוד קיצונית, לעמדה שקרובה ל'בני הכפר'. אמרתי שצריכה להיות כאן מדינה פלסטינית, וכל יהודי שלא ישתלב צריך לזרוק אותו לאירופה. אחרי כמה שנים של המעברים החדים האלה התחלתי להיות יותר ריאלי. היהודי חזר להיות בנאדם שאני יכול לשנוא ויכול לאהוב".

רמאללה. הרבה סוכני שב"כ

5. הקמתם חרא של מדינה

מה אתה חושב שיקרה בספטמבר?
"אני לא בונה הרבה על ספטמבר. מה שיקרה בכלל לא כל כך תלוי בפלסטינים. לא הם מחליטים. מי שמחליט זה ארה"ב ואירופה, והשב"כ והמוסד שידם בכל ברמאללה. וזה לא שאני קונספירטיווי. יש הרבה סוכני שב"כ במוקטעה. בכל מקרה, אני בעד הכרזה  פלסטינית חד-צדדית, רק כי זה ישדרג את הפלסטינית מבחינה משפטית. מבחינה סמלית זה מס שפתיים. הרי ערפאת כבר הכריז על מדינה".

פלסטינים לא ירקדו ברחובות?
"כמה אלפים של הפת"ח ירקדו. אבל העם שלי עייף, שחוק. הוא כבר לא הולך שבי אחרי מנהיגים שמדברים סיסמאות גדולות".

מה אתה חושב על הרעיון של מדינה אחת?
"המצב העדיף מבחינתי הוא מדינה אחת חילונית, דמוקרטית וצודקת. אני נולדתי לפני 36 שנים, ואני חושב שכל יהודי שנולד בתל אביב לפני 36 שנים יש לו זכויות מוחלטות של אזרחות כאן. אתה לא יכול לשלול ממנו את הזכות להיות בן המקום. מי שפה – שיהיה פה.

אם זה לא מעשי, ואם הפלסטינים בשטחים הכבושים יעדיפו את האופציה של מדינה פלסטינית בקווי 67' – אני מוכן לקבל את זה. זאת לא האפשרות המועדפת בעיניי, אבל אני לא יכול לסגור את הדלת בפני ילד במחנה פליטים בג'נין או בבלאטה שרוצה מדינה ולא יכול לחכות. ולגבי הפליטים – אף אחד לא יכול להחליט בשבילם מה יהיה העתיד שלהם – לא אני ולא אבו מאזן. המשפחה שלי בסוריה ובלבנון הם פליטים. צריך לשאול אותם אם הם רוצים לחזור".

ומה לגבי זכות השיבה במדינה האחת?
"אני אומר שלא איכפת לי שחוק השבות יישאר, אבל שתהיה גם זכות השיבה. אם שיבה אז לכולם, ואם לא אז שיסגרו את הגבולות לכולם".

נסראללה אמר לא מזמן שבמלחמה הבאה הוא ישחרר את הגליל. אתה מצפה לזה?
"השמאל הערבי נבוך עוד מאז המפלה של הנאצריזם, כשאג'נדה החילונית הסוציאליסטית קרסה. זה מביך אותנו שמי שעמד במבחן מול ישראל זה דווקא אנשי הדת כמו נסראללה. אבל אני לא רואה סיבה שנסראללה ימשול פה. הוא לבנוני ולא מכאן. זה כמו שסוריה כבשה את לבנון, כיבוש אכזרי שמצץ את הכלכלה הלבנונית. אני בכלל לא רוצה שנסראללה ישחרר אותי. אני מעדיף שלטון של מדינה אזרחית. המאבק שלי כערבי הוא מאבק אזרחי פוליטי מול מדינת ישראל, שנעשה רק בדרכים חוקיות. מהיום הראשון אני מאמין בזה. הניסיון לגרור אותנו לאיזו חזית צבאית הוא מסוכן ופסול. אסור שזה יקרה. אין לנו את הכוחות ואין לנו את הפריבילגיה לזה. אנחנו נסמכים על שולחנה של ישראל".

כמשקיף, מה התחזית שלך לגבי העתיד של המקום הזה?
"קודם כל, אתם היהודים מוערכים יתר על המידה. הקמתם חרא של מדינה, חרא של פרויקט. מקום לא יפה, מכוער ברמה הפיסית, לא נעים, בלי סטייל, בלי מאפיינים של חיים נורמליים, עם עוני ופערים חברתיים עצומים. זה מקום הזוי שאוכל את בניו. אני לא אוהב את המדינה הזאת – זה מקום מחורבן. לגבי התחזית שלי – אני פסימי, גם לגבי ישראל וגם לגבי הפלסטינים. אני חושב שאינתיפאדה שלישית תתחיל כנראה מכאן, מתוך ישראל. הבעיות של הערבים מחמירות, ועוד יותר גרוע – יש בינינו לבין היהודים תהום מוחלטת. יש ניגוד מוחלט לגבי התוכניות לעתיד ואין שום מכנה משותף. כל אחד מושך לצד שלו, ואני חושב שזה יוביל לפיצוץ".

ישראל תיעלם מהעולם?
"פיפטי פיפטי. אם המשטרים הערביים יישרו קו עם נסראללה תהיה כאן מלחמה כוללת, מלחמת הכול בכול. ברור שהמערב יתערב להציל את ישראל, אבל גם אם ישראל תשרוד המדינה הזאת תשתנה מאוד".

(מראיינים: עפרי אילני וגל כץ)

"החמור" ו"כותב הסיפורים" – שני סיפורים קצרים מאוד של עלא חליחל שפורסמו במגזין Banipal בתרגום לאנגלית של פיונה קולינס

"בעלי הוא נהג אוטובוס" – סיפור קצר בתרגום לאנגלית של טוני קלדרבנד

"הייאוש במחסום הוא ערמומי" – בתוך "שירה מפרקת חומה" (בעברית, עמ', 46)

פלפלים צהובים, בדואים עם צו פינוי

15 בינואר 2011

 לפני שנתיים, אבא שלי נקבר בערבה, בבית קברות עם שלושה קברים ליד ספיר, היישוב שבו גרה המשפחה שלי כשהייתי ילד. כשהייתי בן 15 עזבנו את הערבה ועברנו לבאר שבע. אחרי האירוע המוחי שאבא שלי עבר לא יכולנו לחיות שם יותר. מאז, ועד ההלוויה, כמעט לא הייתי שם.

לפני כמה ימים, כשחשבתי בפעם המי יודע כמה על האפשרות לחיות מחוץ לישראל, אמרתי לעצמי פתאום שבעצם לא ממש גדלתי בישראל. אם לצירוף מחוז מרוחק או אזור ספר יש משמעות בישראל, הערבה היא אולי המקום היחיד שראוי לכינוי הזה: לא כל כך מבחינה חברתית (האוכלוסייה של המושבים שם היא מבוססת למדי), אלא פשוט מהבחינה הגיאוגרפית, שמכתיבה גם ריחוק מנטלי ואוטיזם מסוים. כל מה שמצפון לדימונה נקרא אצלנו "הצפון", והאבחנה בין נהרייה לתל אביב היתה מבחינתי די מטושטשת. בטלוויזיה קלטנו לפעמים רק את ירדן. למעשה, הזדהיתי יותר עם בית המלוכה ההאשמי מאשר עם ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר.

עכשיו, כשבתקשורת מדברים שוב על מלחמת המפרץ, אני נזכר שאז ב-91' הסקאדים היו מבחינתנו שמועה רחוקה. הצבא חילק מסיכות, אבל לפחות אצלי במשפחה לא לבשנו אותן אפילו פעם אחת. גם לחוויות אחרות שאיתן חיים בישראל, כמו עולים מרוסיה או פיגועים, היינו חשופים במידה די מינימלית שם במדבר. הדבר הכי קרוב לפיגוע היה מה שקראו "חדירות מירדן" – ואז הילדים ממושב פארן לא היו מגיעים לבית ספר, כי כביש הערבה היה חסום. והיו כמובן שטפונות שחסמו את הכביש, ופעם אחת התהפכה משאית עם ברום ליד עידן. סגרו אותנו בבית ספר מחשש שענן הגז יגיע, ועמדנו ליד החלון בתקווה כמוסה שהענן יתקרב ויחנוק אותנו. ובשמים היה תלוי בלון ענק של המודיעין, שהיינו רואים בשקיעה בתור כתם ליד האופק.

זה היה עולם די שונה. אם לישראל היו קולוניות, אבל קולוניות ממש, נגיד באפריקה או באוסטרליה, קרוב לוודאי שהן היו נראות בערך כמו הערבה: מין שלוחה של ארץ האם הציונית במרחב זר, עם מחנות צבאיים וילדים בכיתה ה' שרוכבים על טרקטורונים. הערבה היא לא עמק יזרעאל: אמנם היו שם לא מעט חקלאים צרובי שמש שאימצו לעצמם מין מראה שורשי, אבל אף אחד לא ניסה אפילו לטעון שיש איזה קשר היסטורי הדוק בינך לבין האדמה שעליה אתה יושב. אולי חוץ מאבא שלי, שניסה מדי פעם לחדש את הפולחן של האלות האדומיות עתר ואלת – פרויקט שלא התקבל בהתלהבות יתרה ביישוב שבו גרנו. אבל בשביל לטעון לקשר כזה היה צורך בהרבה דמיון רומנטי, שחסר לרוב החקלאים שם, אלה שהתעניינו בעיקר בצבירת פועלים תאילנדים והתעשרות ממכירת פלפלים צהובים.

ובכל זאת, רחוקים ואקזוטיים ככל שיהיו, היישובים בערבה הם בסופו של דבר פרויקט שהונדס ותוקצב היטב ממשרדים של החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית ושל משרד הפנים והביטחון בירושלים ובתל אביב. וגם אם מאז הפלייסטוקן, האזור הזה אף פעם לא היה מיושב בצפיפות (אני מניח שב-48' היו בו הרבה פחות תושבים מאשר בכפר סומייל, למשל), ברור שגם בו חיו אנשים שלא חיים שם היום. או במלים אחרות: היו בו בדואים, ועכשיו כבר אין. ובעצם יש, משפחה אחת, המשפחה של עלי עיד אל-עמרני, שיושבת בכמה אוהלים ליד עין חצבה.

כאן אנחנו מגיעים לנושא של הפוסט הזה.

כמה שבועות אחרי שאבא שלי נקבר, הגיע אליי באימייל מין עלון, "משולחן המועצה", שנכתב על ידי ראש המועצה ומופץ בין תושבי היישובים באזור. בין הדיווחים המצחיקים על "מעשה ונדליזם חמור של השחתת תמונת נשיא המדינה שמעון פרס" בבית הספר, ועל אירוח "ברוב פאר והדר" של אותו נשיא המדינה (שהגיע לערבה לראשונה מאז 1984), הופיע התיאור התמציתי שלהלן:

בדואים – קיימנו סידרת דיונים, על מנת לנסות ולגבש פיתרון הולם להתיישבות הבדואים מול עין חצבה. במסגרת הפגישות הרבות נפגשנו, גיל סלוין ואני עם דודיק שושני, שעסק רבות בנושא מטעמו של אריאל שרון וטיפל בזמנו בהצלחה בכל הקשור לפנוי ישובים והקמתם מחדש באזור תל מלחתה (בסיס נבטים).  ברגע שנקיים דיון מכריע, אדאג לעדכן אתכם על מנת שתוכלו להיות מעורבים.

 *

ילד בדואי במדבר יהודה. נטמעו בבית הספר האזורי

 בכמה וכמה אופנים, הבדואים מילאו תפקיד די משמעותי בחיים של המשפחה שלי. היינו נוסעים למאהל של עלי פעם בכמה חודשים. מכביש הערבה פונים מערבה בדרך עפר עד שמגיעים לאוהלים שלהם. שם, בין גרוטאות של מכוניות, רבצו כמה עשרות גמלים, ומאחורי גדרות מאולתרות גם כבשים ועזים. תמיד אמרו שהמשפחה של עלי חיה עדיין כמו "בדואים אמיתיים", רק מהצאן והגמלים, ולא כמו הבדואים ליד דימונה ובאר שבע שחיים מחקלאות ומכל מיני עבודות. אחרי שהיינו יורדים מהאוטו, אמא שלי ניגשה אל פריגה באוהל של הנשים, ואבא שלי ואנחנו לאוהל של הגברים. שם היינו יושבים לכמה שעות, שותקים חלק גדול מהזמן. לפעמים היינו משאילים עז לכמה חודשים, למטרות שתקצר היריעה מלפרט כאן.

תמיד קיבלו אותנו במאור פנים, אם כי אני לא רוצה לעשות אידיאליזציה של המפגשים האלה; בסופו של דבר היתה שם לא מעט מבוכה. פעם אחת באנו בטעות בעיד אל-פיטר, ואם אינני טועה, הם שחטו טלה. זה היה לא נעים, כאילו באמצע הארוחה של פסח תיפתח הדלת ויגיע בלי הודעה מוקדמת איזה נודניק לא קרוא עם כל המשפחה שלו. ובכל זאת הם צירפו אותנו לארוחה. כולם אכלו בשתיקה את הבשר החם, המבושל כמעט בלי מלח.

היו שם עלי אל-עמרני עצמו, שכבר היה זקן למדי. והיו סולימאן ומוחמד, הבנים, וזיד, וחאמד (כמה מהם מתוארים בפוסט הזה בבלוג של נעם איתן – שחי תקופה כלשהי עם המשפחה של עלי, ובינתיים הפך כנראה לחסיד ברסלב). והיו עוד כל מיני קרובי משפחה אחרים שאת חלקם לא הכרנו, ואת חלקם הכרנו כי אמא שלי היתה במשך כמה שנים מורה אחראית על כיתת הילדים הבדואים בבית הספר האזורי. בכיתה הזאת למדו כמה ילדים בדואים בגילאים שונים – האחים חאלד וסברי, ומזייד (שאחר כך הפסיק ללכת לבית ספר והסתובב עם הגמלים, ובסופו של דבר נהיה כנראה שומר באחד המושבים) ופאטמה ועאידה, שהיתה תלמידה במיוחד טובה.

אחר כך, כשעודה וסולימאן ("סולי") הגיעו לגיל בית ספר, הטמיעו אותם בכיתה שמתחתיי: שני ילדים בדואים בבית הספר האזורי. אני זוכר שסולי היה רץ מעולה, וממש הצטיין ב"מרוץ העמק הנעלם" של המורה לספורט נועם נייס, אבל אחרי שהוא היה מגיע לקו הגמר לפני כולם כמה ילדים מושבניקים היו מחכים לו שם צוחקים ואומרים לו "סולי, תראה ת'שיניים" כמו שאומרים לעבד או גמל. נדמה לי שהוא הלך אחר כך ל"יחידה מובחרת".

בתור ילד, באינטראקציה הזאת עם הבדואים היה משהו מסעיר בעיניי. הצטערתי שבכיתה שלי אין ילד בדואי, ובטקסים של יום השואה הייתי מסתכל תמיד מה סולי עושה בצפירה. וכשהכיתה מתחתיי הגיעה לגיל ההתבגרות, היתה לי מין פנטזיה שלסולי תהיה חברה מחצבה או מפארן. אבל זה לא קרה, למיטב ידיעתי.

*

עלי, פריגה, סולימה, מוחמד, זיד, זיאד, פאטמה, חמאד, סלימאן, ושאר בני המשפחה שעדיין חיים מופיעים בשורת הנתבעים בפסק הדין הזה, שניתן בבית משפט השלום בבאר שבע באפריל 2006. התובעת היא מדינת ישראל. כך נאמר בהכרעת הדין:

התובעת מבקשת כי בית המשפט יורה לנתבעים להתפנות מהקרקע ולהשיבה לתובעת כשהם פנויים וריקים מכל אדם, חפץ ובעלי חיים השייכים להם, כמו כן מבקשת התובעת להורות לנתבעים להימנע מכניסה למקרקעין או לתפוס בהן חזקה.

במרכז טענות הנתבעים בכתב התביעה שכנגד, טוענים כי רישום המקרקעין נעשה שלא כדין וכי המדינה ביצעה הרישום מבלי לשמוע את טענתם, שהרי הם מתגוררים ושוהים בקרקע עשרות שנים ואף עוד מטרם קום המדינה, ועל המדינה היה ליזום פנייה על מנת לקבל את תגובתם. כמו כן טענו כי הגישו תביעות לגבי המקרקעין לפקיד ההסדר ועד למועד הגשת התביעה דנן, סברו כי בקשתם נדונה.

לאחר שמיעת הראיות וניתוח העובדות אל מול המצב המשפטי החלטתי לקבל את התביעה ולדחות את התביעה שכנגד מן הטעמים שיפורטו להלן.

*

בדואים מעבר הירדן בעת ביקור של הנציב העליון הרברט סמואל, 1921

מתברר שביולי האחרון עלי אל עמרני מת, בגיל 84. בסמיכות אליו מת אחיו, חליל סעידין. הוא נקבר בעין תמיד, לא רחוק מהמאהל.

באופן כמעט מיידי, הוצאו צווי פינוי נגד "התיישבות הבדואים", כפי שמכונה המאהל בהודעות המועצה האזורית.

מהפרסומים בנושא, כולל מספר כתבות, נודעו לי כמה עובדות שהבנתי בזמנו רק במעורפל. מתברר שהמשפחה של עלי היא לא אחת ממשפחות הבדואים שחיו בערבה לפני 48' (אלה, למיטב הבנתי, גורשו כולן). היא הגיעה מירדן, בצד השני של נחל ערבה, ושוכנה במקום על ידי שלטונות הביטחון הישראליים, לאחר שעלי החל לעבוד בשביל ישראל. כפי שהסביר אחד מוותיקי מערכת הביטחון שבוחש בנושא:

"עלי עיד קשר את גורלו עם המדינה והחליט במודע – ובלא לקבל או לדרוש כל תמורה – לשמש סוכן מטעמהּ. סוכן למטרות מודיעין ומשימות מיוחדות במדינות המרחב…

בשל אופיו של אבי המשפחה ומשום מעורבותו עם זרועות המדינה, הקפיד ראש המשפחה עלי עיד להיבדל, ומנגד, יתר הבדווים בנגב הקפידו להתבדל ממנו. זו הסיבה שגם לאחר שישה עשורים מדובר במשפחה מורחבת המונה כמה עשרות נפש בסה"כ".

וראש המועצה מוסיף:

פגשתי את עלי בשנת 1996 בעת ביקורו של אריק שרון ,שר התשתיות, בערבה. בביקור זה שינה אריק שרון את לוח הזמנים על מנת להיפגש עם עלי.

בשורה התחתונה, הזכות הזמנית לשבת על כמה דונמים בערבה ניתנה רק כמין טובה אישית של הפטרונים ממערכת הביטחון לבדואי הזקן שעבד בשבילם. בשנייה שהוא מת, סר חינה של המשפחה בעיניי בכירי משרד הביטחון, וכל הגברים, הנשים והילדים מיועדים לפינוי מיידי אחרי שישבו במקום 60 שנה. כיוון שהערבה היא כאמור אזור די פרוע, ונמצאת רחוק מעין התקשורת (שממילא לא מתעניינת בערבים), הרשויות לא ניסו אפילו להסתיר את הפרוטקשן המושחת הזה. כך מתאר ראש המועצה עזרא רבינס באחד התזכירים שלו בנושא:

בשנת 2008 נפגשתי עם נציגי משרד הפנים, מינהלת הבדואים, נציגי המינהל והסיירת הירוקה. בפגישתי עם נציגי מינהל מקרקעי ישראל והסיירת הירוקה, נחשפתי להתבטאויות, ואני מצטט במדויק "עכשיו, כשרבין ז"ל ואריאל שרון אינו מתפקד, אנחנו יכולים לגרש את המשפחות". התבטאות נוספת, רק לאחרונה, "עכשיו, כשהאבא נפטר, אנו יכולים לפנות את בני המשפחה".

 

 *

  

הפלוגה הבדווית משבט ערב-אל-הייב במצעד צה"ל, יוני 1949

בשבועות האחרונים מתנהל בעניין מאבק, בעיקר בזכות כמה תושבים מהערבה שמיודדים איתם או שמתקוממים על העוול. יש לציין שלמשפחתו של עלי יש גם תומכים בין ותיקי מערכת הביטחון (כלומר, אלה שלא עסוקים כרגע במניעת פינוי הבית של אלירז פרץ). חלקם מפרסמים טקסטים נרגשים על כך ש"פועלו של עלי מתואר במספר ספרים, אם כי הצנזורה מונעת לפרסם חלק גדול מהמעשים".

לשיא של אוריינטליזם הגיע יעקב חבקוק, ותיק מערכת הביטחון ועורך האוטוביוגרפיה של ראש עיריית רמת גן צבי בר, שמוצג במקומות מסוימים כ"אנתרופולוג". במכתב פומבי שפירסם על הנושא, חבקוק מסביר שאין מה לחשוש, ומשפחתו של עלי אינה מהווה איום דמוגרפי או טרוריסטי:

מדובר במשפחה "עקרה", כמוהָ כעץ נוי שאינו נותן פרי. נדמה לי שלא אטעה אם אציין שהריבוי הטבעי של המשפחות הגרות במושבי המועצה גדול מהריבוי הטבעי של משפחת אל-עמראני. משפחה בדווית אחרת, צפונה יותר, הייתה מתרבה בקצב רצחני ומחזיקה כבר מאות נפשות!
זאת ועוד, מי שחשש שהמשך הימצאותם של בני המשפחה באזור יביא לקן של אסלאם או לאבן שואבת של בדווים מהנגב שיירדו לערבה, אינו יודע היכן האו חי. אין, לא הייתה וכנראה שגם לא תהיה במשפחה כל נטייה לחזרה אל האסלאם כמו גם לקליטה של גורמים מחוץ למשפחה. בדווים לא מתחתנים עם בני משפחת אל-עמראני, כך שאין מי שיצטרף אליהם. 

מצד שני, יש בערבה גם אנשים הגונים והומאניים שפשוט מזדהים עם חבריהם הבדואים ומתקוממים. במצגת שהוכנה על הנושא על ידי ידידיה של משפחת אל-עמרני, כתבו ש"המשפחה היא חלק מהנוף האנושי של האזור, וקבלת המשפחה וחיבוקה היא צו אנושי ומוסרי" – דברים שרחוקים להיות מובנים מאליהם בישראל של היום. גם ראש המועצה עזרא רבינס כתב בעניין כמה משפטים יפים:

בשנים האחרונות התגייסנו באזור לסייע לנזקיים באזורים מוכי אסון בעולם. צעקתם נשמעה ונראתה על מסכי הטלוויזיה. כאן מדובר בדוגמה הפוכה, בחצר האחורית שלנו. הם לא צועקים, לא מתלוננים. השבוע רואיין אחד מבני המשפחה בכלי התקשורת ואמר "אנחנו לא כועסים על מדינת ישראל, אנחנו מאוכזבים". בשבילנו, זה אומר הכול.

   *

הפגנה של בדואים מהכפר אל עראקיב. ההנחה היא שמצבו הטבעי של בדואי הוא להיות מגורש

יש משהו אירוני, אבל יותר מזה עצוב, בעובדה שהבדואים מהערבה, שנחשבו להתגלמות האותנטיות והראשוניות ופירנסו כמה רומאנים של סופרים-הרפתקנים, מתגלים בסופו של דבר כקבוצת פליטים/בני-חסות/בני-ערובה חסרי אונים של מערכת הביטחון. זאת החליטה יום אחד לזרוק אותם במקום כלשהו במדבר, ואחרי זה להעיף אותם משם.

צו הפינוי אמור להתממש כל יום – אולי הוא מוצא לפועל ברגעים אלה. אני מניח שילדיה של פאטמה אל-עמרני, שלומדים בבית הספר היסודי בספיר, פשוט לא יופיעו יום אחד בבית ספר.

על כך אמר שלמה ציזר, ראש אגף הפיקוח במנהל מקרקעי ישראל:

"עלי הלך לעולמו, ואנחנו מוקירים אותו, אבל לא יכול להיות שיתפסו עליו טרמפ".

הנחת היסוד היא שהמצב הבסיסי של ערבי היא להיות מגורש. כשמדובר בבדואים, לשאוף להישאר במקום שבו חיית בלי שיגרשו אותך נחשב מבחינת הרשויות כ"לתפוס טרמפ". איזו חוצפה יש לבדואים האלה, שמעזים לבקש שישאירו אותם במקום שבו הם חיים כבר 60 שנה. עניינים כאלה הרי נסגרים בהסכמים בסגנון פיאודלי בין פטריארכים עם רובים.

באמת, מדינה נפלאה, מוסרית, טהורת כפיים. כל הכבוד לצה"ל.

ילדים בבית הספר האזורי - מתוך המצגת שהכינו ידידיה של משפחת אל-עמרני

Bi-national, Bi-sexual

3 בספטמבר 2010

ליותם

אחד ההישגים המרשימים שכבר השיגה המדינה הדו-לאומית – הידועה גם בשם "המדינה האחת" או פשוט "המדינה" או "הרפובליקה"  – הוא הפתח שהיא פתחה לניסויים מחשבתיים ולרעיונות פוליטיים יצירתיים. שמעתי פעם הרצאה שבה הוצע שהמדינה הדו-לאומית תהיה טבעונית ואנרכיסטית; והצעה אחרת שהיהדות, האיסלאם והנצרות ייאסרו בה ודת המדינה תהיה הדת המואבית. אני לעומת זאת רוצה להציע הצעה ריאלית יותר, שנוגעת דווקא לתחום המיניות: המדינה הדו-לאומית תוגדר על פי חוקתה כמדינה בי-סקסואלית, והסטרייטיות וההומוסקסואליות יוצאו בה מחוץ לחוק. בפשטות, אפשר להעניק לחזון הזה את הכותרת "מדינה בי-לאומית".

מה שנאמר עד כה נשמע אולי תלוש, או אירוני בצורה קיצונית. אבל אין שום דבר תלוש בחזון הזה. להיפך: נראה לי שהוא מאפשר להתגבר על אחת ההתנגדויות הגורמות לרעיון הדו-לאומי להישמע דמיוני ותלוש. הרבה אנשים, וגם כאלה שאין להם דרכון רומני, מעדיפים כבר להגר בכל דרך מאשר לחיות במדינה מזרח תיכונית שתהיה דמוקרטית יותר, ולכן יהיה בה כנראה ביטוי גדול יותר לקבוצות דתיות מאשר במדינה ה"יהודית-דמוקרטית". הפחד הזה מבוסס על הערכה שאינה חסרת בסיס, על פיה המדינה האחת תהיה פחות מערבית, פחות ליברלית ופחות חילונית. כי כל הרעיון במדינה האחת, שבלעדיו העניין הוא קצת חסר טעם, הוא שהמרחק החברתי והתרבותי בין תל אביב לשכם יתקצר משמעותית. וגם בהנחה שהקולקטיב היהודי בכללותו יהיה מוגן בהסדרים מסוימים, ברור שתל אביב הדו-לאומית לא תהיה תל אביב היהודית, האשכנזו-ליברלית.

וכך, אחת השאלות שעולות בשנים האחרונות בחוגים ליברליים-פרוגרסיוויים בתגובה לכל הצעה לביטול מדינת ישראל היא: "ומה יעשו ההומואים?". לא מעט אנשים מוכנים לוותר ברצון על הדגל הכחול לבן, על ההמנון, על חוק השבות ואפילו (קצת פחות ברצון) על אינספור הפריווילגיות המוענקות ליהודים בישראל. אלא שהם נהדפים מרעיון המדינה האחת ברגע שעולה החשש לשינוי באורח החיים המערבי (עם או בלי מרכאות) שלהם, שהליברליזם המיני הוא הדגל המרכזי שלו בעידן הנוכחי. המערך הזה מתגלם למשל בדמותו של גידו וסטרוולה, שר החוץ של גרמניה וההומו החזק בעולם, שהוא מנהיג מפלגת הימין הליברלית FDP ומסתדר ממש טוב עם איווט ליברמן.

ציור של פול קדמוס. ההומואים (לשעבר) ירוויחו הרבה

זה מוזר, כי פתאום מתברר שאחד היסודות המרכזיים כיום של הציונות ושל זכות הקיום של מדינת ישראל הוא הגנת ההומו – עיקרון שלמיטב זכרוני לא מופיע בשום סעיף במגילת העצמאות. אבל זהו אחד המאפיינים של שלטון הליכוד הנוכחי – משטר שלכמה מקודקודיו יש לפחות ילדה לסבית או ילד הומו אחד בבית. הליכוד החדש של ביבי השני כרת ברית עם הממסד ההומואי, והוא בתמורה מבטיח את נאמנותו. כידוע, הנקודה ההומו-לסבית גם משחקת היום תפקיד לא מבוטל בתעמולה הישראלית במערב, מה שמתבטא למשל בקליפ המחריד הזה. באופן כלשהו, המערך הקולוניאלי של ההפרדות, המחסומים, החומות והחוקים המפלים ממוצב כיום כאילו הוא נועד בסופו של דבר להגן על ההומו היושב בקפה לנדוור מפני האיסלאם הפונדמנטליסטי והחשוך. יש המרחיקים לכת וטוענים שישראל (שבה, להזכירכם, בכל זאת טובחים בהומואים) היא גם הכוח המגן של ההומואים הפלסטינים (למשל המאמר הנלעג הזה), ואולי של כל אוחצ'ה נרדפת מהמפרץ ועד האוקיינוס.

התפנית המוזרה הזאת ביעדיה של הציונות מעלה כמה שאלות מטרידות. למשל: האם אפשר להחזיק תחת דיכוי עם שלם, ועוד כמה עמים נוספים תחת מערך המשת"פים של ההגמוניה הציונית-אמריקאית במזרח התיכון, רק כדי שאני וחבריי נוכל להמשיך להיות "גייז" בלב המזרח התיכון? נדמה לי שהתשובה שלילית. אבל לא צריך להסיק מכך שהומואים יצטרכו להגר כשהציונות תקרוס. הם יוכלו פשוט להפסיק להיות הומואים.

בדיוק ככה: להפסיק להיות הומואים. הקטגוריה "הומו" היא לגמרי לא קדושה. כידוע, היא נוצרה בנקודה מסוימת במאה ה-19 בהקשר רפואי-קליני דכאני, ואחר כך אומצה כזהות שנושאיה נלחמים על זכותה להתקיים. אבל אף אחד לא אמר שבכל קונסטלציה תרבותית ופוליטית, קיומם של גייז הוא אידיאל שחייבים למות למענו (דרך אגב, זה נכון גם לגבי קיומם של יהודים). משהו בתשוקה הזאת דווקא נוטה לפשוט וללבוש צורה, ולא להתקבע בזהות מוגדרת כלשהי. נשים שכבו עם נשים וגברים אהבו גברים גם לפני שפתחו את המרכז הגאה או שיניב ויצמן סיים קורס קצינים. זה נשמע קיצוני, אבל אני יכול להבטיח שב-30 השנים הקרובות יקרו כמה תמורות קיצוניות הרבה יותר, למשל חזרה לתקופת האבן. כדאי להתחיל להתרגל לשינויים.

2.

"זה פשר הקיום שלנו. להיות דוגמא והזהרה. ולמרבה הצער אף אחד לא מתייחס לזה. הדבר היחיד שיש להטרוסקסואלים להגיד כנגדנו זה שהם יכולים להוליד ואנחנו לא. אבל אנחנו מציעים פה אפשרות אחרת, חיונית. לא הבנתם את זה אלף שנים, אלפיים שנה, יבוא האלף השלישי ותצטרכו להבין. ובדיוק בגלל זה, כשאני שומע על הומואים שרוצים להתחתן או לגדל ילדים באיזו דרך זה נראה לי ממש מגוחך. זה הרי חיקוי של השונאים אותנו. הם רוצים להידמות אליהם. הם אומרים: 'אנחנו נהיה יותר סטרייטים מכם, ואז אתם תקבלו אותנו'. אבל הסכין תישלף! ולא יעזור להם. הם לא מודעים לזה שהסטרייטים, החברים הכי טובים שלהם, ירצחו אותם בסוף. יקרה להם בדיוק מה שקרה ליהודים בין שתי המלחמות. הם קיוו שהחברים הכי טובים שלהם יעזרו להם, אבל הם לא פצו פה".

(הסופר יותם ראובני בריאיון לע. א., "העיר", דצמבר 2002)

לכאורה, נשמע כאילו אני מצפה מההומואים לוותר על הכול בלי לקבל כלום. אבל ההומואים (לשעבר) דווקא ירוויחו הרבה מאוד מכינון המשטר הבי-לאומי. כי המשטר הבי-לאומי הוא לא משטר סטרייטי. הוא מבוסס על הרעיון של ביטול קטגוריית הנטייה המינית – ומבחינה זו, חזרה לעידן הטרום מודרני שבו הומואים פשוט לא היו קיימים, וכך גם סטרייטים. אף אחד לא יהיה הומו, ולכן אף אחד לא יהיה סטרייט.

אחד היתרונות הוא שאפשר יהיה להתחיל עם כולם. אף אחד כבר לא יצביע על איזה עלם חיוור ויגיד: "הוא? הוא דווקא בכלל סטרייט". כי לא יהיו סטרייטים. כולם יהיו בי. שלא לדבר על זה שההומואים (לשעבר) יוכלו לשכב גם עם בחורות (!), ולהיפך.

בנוסף, נדמה לי שאפשר לנסח את האידיאולוגיה הזאת גם בכותרת "beyond Uchovskism". שהרי, אידיאולוגיית הגיי הצמיחה גם כמה מוסדות ומנהיגים רבי עצמה, שמדכאים בעיקר את הלהט"בים עצמם. הרבה אנשים שאני מכיר פוחדים מגל אוחובסקי הרבה יותר משהם פוחדים מאסמאעיל הנייה או מעובדיה יוסף. אפשר לומר שהלסביות, ההומואים, הבי והטראנסים הם כיום אוכלוסייה הנתונה תחת משטר די עריץ, במידה שעשויה להצריך בקרוב התערבות חיצונית.

ציור של וינצ'נזו איוזה. למעשה, הערבים מעולם לא היו סטרייטים

רק כדי למרוד במשטר האוחובסקיסטי (שהוא כמובן לא משטר פוליטי במובן המסורתי, וזה דווקא סוד הכוח שלו), שווה לעשות תפנית קיצונית למדי ולנטוש את פוליטיקת הגאווה. אם דורשים מאיתנו לצאת מהארון, ניכנס לארון בחזרה כדי לעשות דווקא. ברור, עם זאת, שמי שיצא מהארון כבר לא יכול בדיוק להיכנס. הדלת תתקשה להיסגר. זה גם הרעיון של המשטר הבי-לאומי: שהוא מעלים את הפולטיקה הלהט"בית אבל גם מביא אותה לתכליתה, לטלוס שלה. הישגים מסוימים של המאבק הלהט"בי לא יוכלו להימחק.

הרעיון הזה מתקשר לתפישות שונות שצומחות כיום בשיח התיאוריה הקווירית, ומנסחות תביעה לגאול יסודות מסוימים של הקיום ההומו-לסבי מלפני עידן היציאה מהארון. החוקרת הת'ר לאב, למשל (שהרצתה לפני כמה חודשים בכנס "סקס אחר" באוניברסיטת תל אביב), כתבה על זה ספר מעניין בשם Feeling backward. היא טוענת שם שאי אפשר להתייחס לכאב ולבושה של החיים בארון בתור איזו תופעה היסטורית שדינה להיעלם עם ההתקבלות המוחלטת על ידי החברה הסטרייטית, כיוון שהכאב והבושה האלה היו ונותרו המרכיבים המכוננים והמעניינים ביותר של התרבות ההומו-לסבית.

טענה פרובוקטיווית יותר מובאת על ידי החוקר הפלסטינו-אמריקאי ג'וזף מסעד מאוניברסיטת קולומביה, בספרו מעורר המחלוקת Desiring Arabs שיצא ב-2007, ובכמה מאמרים אחרים. בקווים כלליים, מסעד טוען שהקולוניאליזם האירופי כפה על הערבים, שבקרבם מין חד-מיני היה נפוץ, את התפישות המודרניות הקליניות בדבר הומוסקסואליות ואת "המשטר ההטרוסקסואלי" המבחין בין הומו לסטרייט. בעשורים האחרונים, כאשר משטר השיח במערב השתנה והומוסקסואליות זכתה ללגיטימציה, השתנתה האסטרטגיה של האימפריאליזם המערבי, והנחשלות הערבית קושרה דווקא לדיכוי של הומואים.

While the premodern West attacked the Muslim world’s alleged sexual licentiousness, the modern West attacks its alleged repression of sexual freedoms. Representations of the Arab world in the discourse of the Gay International… range from the horrific to the splendid, the latter on account of the availability of Arab men willing to engage in insertive anal intercourse with Western (read white) gay men. In the context of an Arab anticolonial nationalism or the more recent Islamism seeking Western technological modernization while preserving its version of cultural or religious authenticity, the Gay International is correctly perceived as part of Western encroachment on Arab and Muslim cultures. The fact that the Gay International relies on the same organizations (e.g., the U.S. State Department, the U.S. Congress, U.S.-based human rights organizations, the American media), practices, and discourse that advance U.S. imperial interests is certainly a cause for suspicion. .

מסעד, שכבר הואשם בהומופוביה, מפנה אצבע מאשימה אל "ההומואיות הבינלאומית" (Gay International), העומדת לטענתו מאחורי מהלך מיסיונרי של כפיית החלוקה הבינארית הומו/סטרייט על תרבויות שבהן היא מעולם לא התקיימה. הקטגוריות הומו ולסבית הן לטענתו לגמרי לא אוניוורסליות, ולכן לטענתו יש להיאבק בניסיון האינטנסיווי לנטוע אותן במזרח התיכון. יותר מכך: הכפייה הזאת גורמת למעשה להטרוסקסואליזציה כפויה של הערבים ה"לא הומואים", שמעולם לא היו הטרוסקסואלים במובן המקובל במערב. היא גם גורמת לתגובת נגד הומופובית מצד ארגונים אסלאמיים ואחרים. הוא טוען שגם ממשלות ערביות, למשל ממשלת מצרים, "אינן מדכאות פרקטיקות של סקס חד-מיני אלא רק את ההזדהות הסוציו-פוליטית של אותן פרקטיקות עם זהות ה-gayness המערבית". הוא מסכם בטענה –

When the Gay International incites discourse on homosexuality in the non-Western world, it claims that the “liberation” of those it defends lies in the balance. In espousing this liberation project, the Gay International is destroying social and sexual configurations of desire in the interest of reproducing a world in its own image, one wherein its sexual categories and desires are safe from being questioned.

לא חסרות נקודות בעייתיות בתזה של מסעד. גם לא חייבים כמובן לקבל כפשוטו את החזון של ביטול הגיי. אבל בסופו של דבר, טרנספורמציה רדיקלית יכולה להיות אתגר או הרפתקה לקהילה הלהט"בית כאן, אם חבריה מעוניינים להשתלב במרחב ולא לדחות אותו. כי התבצרות בכמה רחובות בתל אביב היא ממילא לא ברת קיימא לטווח הארוך. עדיף בהרבה שאנחנו נוביל את המהלך הזה משיכפו אותו עלינו.

נתזים (1): על ביזונים ואמהות בנות 14

7 במרץ 2010

הסופרת הפמיניסטית הילרי מאנטל קוראת לנשים ללדת ילדים בגיל ההתבגרות, ומביעה צער על כך שלא ילדה כבר בגיל 14. "לעשות סקס ותינוקות זה מה שנשים צעירות אמורות לעשות. והאינסטינקטים שלהם מדוכאים על ידי האינטרסים של החברה" (המוכתבים על ידי גברים) היא אומרת, ומחוללת סערה.

טובי ליכטיג מבשר בגרדיאן על תחילת הסוף של ספרות השואה, 65 שנה אחרי שחרור אושוויץ. ב"שבוע הספר היהודי" בלונדון היו השנה רק כמה ספרים בודדים על השואה, וזה כולל משהו על החיים בהרי הפירנאים בתקופת המלחמה. ליכטיג מציין ש"זה מובן שיהודים מסוימים מתחילים להתעייף מלכתוב (ולקרוא) סיפורים על איך הסבים שלהם סבלו".

אולי בהשראת הנוער היווני, בקולג'ים ובאוניברסיטאות בארה"ב מתחיל לבעבע מרד סטודנטים די עיקש, שהגיע לשיאו בברקלי, במחאה על הקיצוצים, אפליה ועוד. מישהו יכול לדווח מהשטח?

מפלגות הפיראטים הן מהחידושים הפוליטיים המרעננים של השנים האחרונות באירופה, שמבטאות (לטוב ולרע) את האופקים הפוליטיים של דור שיתוף הקבצים. בשוודיה, מפלגת הפיראטים היא כיום המפלגה השלישית בגודלה, וגם בגרמניה היא צוברת תאוצה. אבל יש בעיות: ה"טאצ" מדווח על מחלוקת משמעותית ראשונה בתנועה התוססת. כצפוי בתנועה של גיקים, במפלגה הפיראטית יש דומיננטיות די מוחלטת לגברים. הפיראטית לנה סימון עוררה מהומה כשפתחה רשימת תפוצה לנשים בלבד, בטענה שהן מושתקות בתנועה. "אנחנו פוסט-ג'נדר", אמרו לה. הרי כמו שהיו אומרים פעם, "באינטרנט, אתה יכול לדבר עם בלונדינית ממנהטן ובעצם זה יהיה הבן של השכנה ממול".

ובינתיים, הנושא החם באופק הפוליטי הרחב יותר הוא העלייה הצפויה של מפלגות ימין קיצוני בכמה מדינות באירופה. בפוקוס נמצאת כרגע הולנד, שבה "מפלגת החירות" הפאשיסטית של חירט וילדרס חוללה רעידת אדמה בבחירות המקומיות. וזאת רק ההתחלה: בקרוב באוסטריה, איטליה, דנמרק ועוד כמה אומות מתורבתות. מפלגות הימין-מרכז ברחבי אירופה נענות לאתגר ומתיישרות ימינה. "ארץ האמורי" כבר משנסת מותניים למאבק!

בארה"ב שוקלים להחזיר את הביזונים (שרעו פעם במיליוניהם במרחבי היבשת, הגיעו לסף הכחדה מוחלטת אבל ניצלו באמצעות גרעיני רבייה) להסתובב חופשי במישורים. אנחנו בעד, אבל אם כבר שיחזירו גם את האינדיאנים.

ב"די צייט" מדווחים על בעייה רווחת בקרב צעירים גרמנים: חוסר יכולת להגיד "לא" לבוס. בדורנו נטול הקביעות, אפשר להגדיר את זה כבעיה פוליטית.

ספר חדש של ג'ונתן ליונס מראה "איך הערבים שינו [לטובה!] את הציוויליזציה המערבית". המסקנה: המערב השכיח במכוון שהערבים לימדו אותנו אפילו איך לענות לשאלה "מה השעה?".