Posts Tagged ‘עפרי אילני’

כמה הערות (אשכנזיות) על תשוקה וחרדה

12 בינואר 2012

ערב האמורי. יום לפני ערב האמורי, שהתקיים השבוע בתל אביב, נטען שהמשתתפים הלא-אשכנזים בערב – מזרחים וערבים – נדחקו לפאנל דיון הפתוח יותר, כלומר לא יהיו בין המרצים. הערב היה על "תשוקה וחרדה בארץ ההפרדה".

הרצאות. בין המרצים היו (בתחילה, לפני שזה השתנה) עפרי, יאיר ליפשיץ ונעמה קטיעי. את נעמה לא הכרתי אישית, אבל לשם המשפחה שלה היה צלצול תימני. יאיר הוא יהודי דתי. כתבתי לו: חבל שאתה לא לסבית פלסטינית דתייה, אבל נקבל אותך כפי שאתה. זו הנקודה, לדעתי, שבה הפוליטיקה של הייצוג מתקרבת לאבסורד.

ובכל זאת, היה הרבה צדק בדבריה של אורטל בן דיין, אחת המשתתפות בערב, שהיתה זו שעוררה מלכתחילה את המהומה (ויש לי סיבה להאמין שהיא תיקח את האיפיון הזה כמחמאה). אכן, דווקא בפאנל היו שלושה מתוך ארבעת הדוברים מזרחים או ערבים. בבלי דעת, ודאי ללא מודעות, יצא שהמזרחים הם (בעיקר) אלה שמביאים את "קול השטח". ההרצאות דיברו פחות מתוך זהויות, ואילו בפאנל הדוברים הביאו, במידה רבה, חוויות אישיות.

חוויה אישית. איך מדברים חוויה אישית? בדברי הפתיחה שלי אמרתי כמה דברים על הגל, ועל סקס. הדברים ביטאו, בין השאר, חוויה אישית. דיברתי על הפוטנציאל הסורר של סקס, על הכוח שלו לשנות אותנו, מן חומר ממשות שמסרב לסיפורים הרגילים שאנו מספרים על עצמנו, ובזאת גורם לנו לחפש סיפורים אחרים. האם העובדה שלא דיברתי על עצמי, מפורשות, הפך את זה לדיבור תיאורטי, מנותק? אני מקווה שלא.

מנחה אישה. נאמר שהיינו צריכים לחפש מנחה ממין נקבה. אני זה שהנחיתי את הערב, ואינני נקבה, לפחות בינתיים. אבל אני אחד משני העורכים של הבלוג. היה לי חשוב להיות בעמדה שמשפיעה על מהלכו. מישהי כתבה לי, בפייסבוק, שגם עמדה של הקשבה היא חשובה. היא צודקת. אבל אני רוצה (גם) לדבר. לכן הקמתי את הבלוג. אני רוצה לדבר. אני רוצה לכתוב.

פריבילגיות. האם הסירוב שלי לוותר על עמדת ההנחייה מבטא אי-מוכנות לוותר על פריבלגיות? אחרי הכל, העובדה שאני מרגיש שיש לי מה להגיד, או לכתוב – ושראוי לומר את זה — קשורה ודאי להיותי גבר, או אשכנזי, או בקיצור: גבר-אשכנזי. להגנתי אני יכול להגיד שמתוקף הצבע שלי, וההזדמנויות שניתנו לי, יכלו להיות לי הרבה יותר פריבילגיות. יש לי חבר שעובד בהייטק (גם אם סוג "מגניב" של הייטק) שאמר לי לפני כמה ימים שאני עני מבחירה (בתגובה להקנטה הקבועה שלי ש”אנחנו כבר לא מאותו מעמד”). הוא צודק. יש עוני מבחירה. וזה נכון שהוויתור על פריבלגיות, במובן הזה, מאפשר סוג אחר של הנאה. יש פה כלכלה. אני משלם בהון חומרי פוטנציאלי אבל מרוויח הון סימבולי בלתי מבוטל. אני גר בניו יורק, אני דוקטורנט לפילוסופיה, ואולי ביום מן הימים אהיה פרופסור באוניברסיטה. יש אנשים שזה עושה להם את זה, ואני כנראה ביניהם.

ביטול עצמי. לכן אני בעד ביקורת עצמית אבל כופר באפשרות של ביטול עצמי. הרגשתי שהציפייה לוויתור על עמדת ההנחייה היא ציפייה שאבטל את עצמי. אלא שלא אבטל את עצמי. אם אוותר על עמדת הנחיה ארוויח עוד הון סימבולי. יגידו: ארץ האמורי הוא מרחב שוויוני באמת, או, נגיד: גל כץ הוא אציל נפש (או משהו מהסדר הזה). שוב הכלכלה המוכרת. אז בעיניי ביטול עצמי הוא צביעות. הוא פרקטיקה מתוחכמת במיוחד לשמר הירארכיות. כי מי מסוגל להכאה על חטא, לביטול עצמי? מי שיש לו כוח, הלבנים, המתייפייפים, מי שיכול להיעשות לחיה ואינו כבר חיה. קראתי פעם מאמר רלוונטי של שרה חינסקי, שאני שב וחוזר אליו, על ביקורת עצמית כמדיום דרכו האמנות הישראלית מאשררת את הלובן והאירופיות שלה. היא כותבת על תערוכה שעסקה, בין השאר, באוריינטליזם באמנות הישראלית שהוצגה פעם במוזיאון ישראל. המבקרים היו ברובם הגדול אשכנזים. המזרחים, לעומת זאת, הובאו באוטובוסים לתערוכה אחרת, משהו על "פולקלור".

התאבדות היא ביטול עצמי אותנטי. אז יש כזה. אבל יש ביטול עצמי לכאורה שאינו ביטול עצמי. סמי שלום שטרית קרא לאשכנזים לעזוב את הארץ. בעיניי לעזוב את הארץ – לא סתם כי נמאס או צריך אלא כאיזו הצהרה פוליטית – היא אשרור של עוצמה פוליטית. מי שעוזב הוא מי שיכול לעזוב, ומי שעוזב הוא גם מי שאבותיו שלו, המורשת שלו, אחראים במידה רבה לבלגאן המדכא שבגללו קשה לחיות בארץ הזו. זו עמדה חסרת אחריות. לא מפני שאנחנו (באיזה מובן ברור של אנחנו) “אליטה משרתת", אלא כי כעת יש לנו אחריות לחיות דווקא כמיעוט, ולא להוון את הישראליות השמאלנית שלנו בכל מיני מחלקות רדיקאליות בברקלי או קולומביה. אני שמח בזה שאני כותב על הגל ולא, כפי שפרופסורים רדיקאלים מסוימים מצפים, על רשעותה של ישראל.

אז מה אני מציע? אני בכלל לא בטוח. אולי, למשל, לא לפחד מקונפליקטים? ברור לי שהקיום שלי, כגבר אשכנזי הוא סוג של אלימות. וזה ממש לא נורא. כמו שלמדנו בערב הזה, אלימות מכוננת תשוקה. השאיפה היא לקחת אחריות על האלימות, לדבר עליה, שתתקיים בשיחה ולא בפצצות על ריכוזי אוכלוסייה. אז אפשר לחשוב על הטקסט הזה כניסיון לקחת אחריות על האלימות שלי. בעיניי זה לא סוגר שיחה אלא פותח אותה. כאמור, אני בעד ביקורת עצמית, אבל יש דברים שחשובים לי, שהם אני עצמי, לפחות כרגע (השתניתי בעבר, אני משתנה בהווה, אולי אשתנה שוב בעתיד).

יחסי כוח. ראג'י בטחיש דיבר בערב על סקס מזדמן בין יהודים לערבים. הוא ציטט סיפור שנשלח לקדיתא, האתר בו הוא עורך את המדור הקווירי. בסיפור צעיר פלסטיני קתולי מגלה שהגבר עמו הזדיין זה עתה הוא מתנחל (יש לו כיפה סרוגה). “חטאתי חטא עצום", הוא אומר לעצמו, כפי שאומרים הקתולים הערבים בסוף התפילה, ולא ברור אם החטא הוא המשכב זכר או דווקא הזיון עם מתנחל. אבל החטאיות של משכב זכר מחוללת תשוקה, ומן הסתם גם החטאיות של משכב מתנחל. אורטל דיברה, בין השאר, על סקס בין רוסים למזרחיות בעיירות הפיתוח, וגם על הפחד של האשה המזרחית מ"הרוסייה הזונה" שגונבת את הבעל. איתמר טהרלב סיפר שבמעלה אדומים, עיר מגוריו, דווקא הבנות המקובלות "הלכו עם ערבים" (בשונה מהדימוי המקובל, על נשות שוליים חלשות), כי בניגוד לגברים מזרחים (יהודים-ערבים) הם לא סורסו בניסיון להידמות לאשכנזים. אני חושב לעצמי: כל החטאים הללו, כל האלימות הזו, כל הכוח הזה – האם אנחנו באמת רוצים לגמרי להיפרע מהם? האם יש לנו תשוקה בלעדיהם? אולי עדיף לשחק עם אלימות, לקחת ממנה איזה מרחק אירוני, במקום להתיימר להתעלות מעליה.

חולשה. אולי גם לנסות להתחבר למקום שבו אנחנו חלשים. לא באיזה שפגט מלאכותי, אלא בהתבוננות פנימית. אני, למשל, אשכנזי, אבל גדלתי בשכונה לא כל כך טובה בפתח תקוה. ההורים שלי עבדו באגד ובמשרד הפנים. יש המון אשכנזים כאלה, אני חושב שרובם. אני קורא להם "האשכנזים הפשוטים". גם אני, בסופו של יום, “אשכנזי פשוט" (ולא תמיד היה לי קל לקבל את זה). ואולי גם הרצון שלי לחזור בסופו של דבר לארץ, אחרי הדוקטורט (אם כי ייתכן שזה ישתנה, כמובן), הוא הכרה בחולשה. כן, אני תלוי במידת מה בממסד הציוני. האנגלית שלי לעולם לא תהיה מספיק טובה, אין לי דרכון אירופי. בסופו של יום אני אשכנזי אבל גם יהודי חרד, משתוקק לאהבה ולבית היחיד שאי פעם היה לי (כתבתי על זה עוד כאן).

היסטוריה. לאחרונה כתבתי עבודה באנגלית, באוניברסיטה, על הספקן העתיק סקסטוס אמפיריקוס. ניסיתי לפרש טענות שלו על איך "הספקן" (the Sceptic) צריך לחיות, ובניגוד למקובל כיום בטקסטים אקדמיים השתמשתי, כשהתייחסתי לספקן, בשם הגוף "הוא". חשבתי לעצמי: הרי הם כולם היו גברים. דמיינתי עתיד שבו אנשים יחשבו שהיו ספקניות נשים, או פילוסופיות נשים, באותם זמנים עתיקים (בעוד שבפועל נשים הושתקו לרוב באלימות), רק מפני שהם קוראים טקסטים אקדמיים בהם יש רק שם גוף אחד – "היא". כנראה שהעבודה הזו תוגש לפרסום, ושם, כבר הובהר לי, יוחזר שם הגוף התקין פוליטית.

למה אני מספר לכם את זה? כי אני חושב שיש פנטזיה של מחיקת האלימות, של קיום פרוגרסיבי משוחרר ושוויוני, שלא בכדי מלווה גם במחיקת ההיסטוריה, שהיא כולה סיפור ארוך של אלימות (וגם הרבה דברים אחרים). אז לא. אני אשכנזי, וכמו שאמרה לי אורטל בן דיין (כששאלתי איך אני יכול להפוך ל"פחות אשכנזי"): “אתה חסר תקנה" (=החטא הוא קדמון). וגם אם אברח מהארץ, עדיין אהיה אשכנזי, כי יש לי היסטוריה. אמנם גם "אשכנזי פשוט", גם יהודי. יש פה המון סתירות. אני לא תמיד יודע מה לעשות איתם. אז העליתי כמה מחשבות על הכתב. אני מקווה שלא ישתמע שאני נגד שינוי, או פתיחות, או שיחה, או ויתור על פריבילגיות. אני רק חושב שבסופו של דבר זה נורא מסובך. ויש איזה רגע שבו צריך לקחת אחריות על האלימות שלנו, על הדברים שהם אנחנו עצמנו, שאנחנו לא יכולים לוותר עליהם. אלימות שיש בצדה אחריות עדיפה מהתבטלות עצמית כוזבת.

דו לאומיות. עפרי, בהרצאתו, דיבר על הפחד הציוני מן המיניות הלוונטינית, הגובר כאשר חומות ההפרדה הבין-אתניות מתפוררות. לכן נרצחו הומוסכסואליסטים בתקופת המנדט, ועל רקע זה ניתן להבין את התפרצות השיח הגזעני בימינו אלה. אפשר, אם כן, לברך על ההתענגות, על הסקס, שכמו כל התענגות היא מהנה וכואבת כאחד, אלימה במידת מה, לפעמים הרבה יותר מדי. אבל בסופו של דבר היא מעידה שפנטזיית ההפרדה של הציונות הליברלית – והחומות הממשיות בשטח – אינן יכולות לממשות הגופנית של הארץ הזו, לקירבה הפיזית בין גופות שונים, חומים ולבנים, נימולים וערלים (עורלה יכולה להיות גם מטאפורית, סיפר יאיר ליפשיץ). נעמה קטיעי הראתה בדבריה כיצד ההגות המתנחלית הרדיקאלית קושרת בין צניעותה של האישה היהודייה לטוהר היהודי של הארץ (ועל רקע זה, באופן מעניין, אפשר להבין את גבור הדרת הנשים). ושוב, צריך לברך: החרדה שלהם (ושלנו) מעידה שהתשוקה עובדת. הארץ אינה טהורה, היא נמלאת חטאים.

לסיום. מישהו כתב (שוב, בפייסבוק) לפני ערב האמורי את הדברים הבאים:

עד כמה שאני יודע, "ארץ האמורי" הוא בלוג אשכנזי כמעט במוצהר (הכי במוצהר שאפשר בתנאים הנוכחיים), ולא מתחפש למשהו אחר, ודווקא בגלל זה אני קורא אותו בשקיקה. אני תמיד קורא את הבלוג בעיניים מזרחיות כחומר גלם אשכנזי משובח.

ואני אומר: שיהיה. אם נגזר על הטקסטים שלי להפגין אשכנזיות גולמית – ואוסיף: אלימה משהו – אז אני מנסה לקבל את זה. זה עדיף מניסיון לברוח מזה, שדווקא מאשרר את הלובן, או הגבריות (או עמדות כוח אחרות) כמין עמדה אוניברסאלית שמתעלה מעל האלימות. אני, מנגד, בעד קיום חברתי קונפליקטואלי, וברור לי לחלוטין שלפעמים זה כרוך באלימות וחרדה. גם תשוקה.

*

את התמונות צילם יותם פלדמן. סדר המופיעים (מלמעלה, מימין לשמאל): יאיר, עפרי, אני, נעמה, שוב אני, אורטל, ראג'י, איתמר, ושוב עפרי.

פשיטא: לקראת דו לאומיות עם ארץ האמורי וארץ יושביה

20 באוקטובר 2011

אודי אלוני

הייתי רוצה להתייחס לקשר האתי שנבנה בין הבי.די.אס. והדו לאומיות מחד, ובין המתנחלים והדו לאומיות מאידך, בשני מאמרים מעוררי עניין של גל כץ ועפרי אילני שהתפרסמו כאן לאחרונה.

בתור אדם היוצר בתוך ומתוך השיח התיאולוגי-פוליטי זה שנים רבות, אני מעוניין לסמן מניסיוני מספר סכנות האורבות בהתמסרות לשיח כזה – שיח הנע בחופשיות בין הסימבולי, הדמיוני והממשי, וזאת מבלי תמיד לזכור ולסמן מתי אנו באזורי חפיפה ומתי אנו יוצאים משערו של האחד ונכנסים בפתחו של האחר. אני מעוניין לדעת מה מאפשר לעפרי מארץ האמורי את החופש התיאולוגי, עד שמבלי משים הוא עוקר תנועת התנגדות עממית פלסטינית ממקומה (הלא היא הבי.די.אס — קריאת ארגוני החברה האזרחית הפלסטינית לחרם ולסנקציות תרבותיות, אקדמיות וכלכליות נגד חברות ומוסדות ישראלים), וממקמה מחדש במערב ככנסייה נוצרית ליברלית. אני גם רוצה להבין את הסנטימנט של גל וחלק מחבריו בארץ יושביה, לטהר את המתנחל מאשמתו ומפשעיו. במונחים תיאולוגיים, הייתי שואל מה מניע את שניהם לקבל עליהם את האמונה הדו לאומית, בלי לקבל עליהם את עול המצוות הארציות המגשימות אמונה זו. אי אפשר שלא להיזכר בתפילה השבתאית הידועה "ברוך מתיר איסורים", כדי להבין שייתכן שחלקנו חושבים, שמתוך שהגענו להכרה הדו לאומית אנו נמצאים כבר בזמן משיחי. אולם המשיח לא כאן והגלות ארוכה והשכינה רחוקה. לכן הבי.די.אס. בעיניי היא המצווה הבאה לשמור על קשר הכרחי בין האמונה המיסטית בהתגלות לבין הפעולה של המצוות היומיומיות, וזאת כדי למנוע התרחקות מטאפיזית לעולמות עליונים תוך כדי הזנחה והעלמה של המחויבות לארצי.

ברור מאליו שמאמרו של גל כץ, כמו כל ניסיון לחשוב את הדו לאומית באופן חיובי, ממלא אותי שמחה, כי גם אני מרגיש שייך למסורת ארוכת ימים זו, המנסה לשמר להמשיך ולחדש חידושים בשפה הדו לאומית. לפעמים אפשר לחשוב שאנו כמו חיים בתיבת נוח (תיבה במובן של משפט בשפה) המשמרת את שפת הדו לאומיות עד יעבור המבול, או אז נוכל לרדת זוגות זוגות של חכמות וחכמים ולמלא את כל הארץ בהוד השפה החדשהישנה שלנו. בינתיים נמשיך ליצור את השפה בתיבה או ב"ארץ האמורי" או ב"ארץ יושביה" או בתאטרון החופש של ג'נין, ואין פעולה חשובה מזאת. אולם בכניסה לפרד"ס הדו לאומיות, אל לנו לטעות כבן זומא שנשאר בחוץ, כי לא ידע להבדיל בין מים למים. החשיבות בהבדלה בין מים עליונים למים תחתונים היא ההבנה של הפיצול בסובייקט. היחס בין התאוריה לפעולה אינו יחס אפלטוני לאידאה, או יחס קרטזיאני לדואליות. כי הרי המים הם אותם מים, אבל אלו עליונים ואלו תחתונים.

לדעתי, "המניפסט המשיחי למען דו לאומיות", שפורסם לפני שנים בספרי "גלגול מחילות”, מכיל באופן עמוק את הסנטימנט של "ארץ יושביה”, והיה יכול להיות המניפסט הפואטי שלה – גם בניסיון להזמין את המתנחל לדיון, גם בסנטימנט הדתי שמנסה לפרק את ההגמוניה של השפה החילונית, וגם באמונה שהציונות יכולה לחזור לרגע היוולדה ולהתחבר לכוחות האמנציפטוריים שלה תוך השתחררות מהכוחות הקולוניאליסטיים והאורינטליסטיים שבה. אולם במקביל לפרסום המניפסט, היה לי חשוב לזהות את הסכנה הטמונה בכניסה לפרד”ס התאולוגיפוליטי, ותמיד זכרתי את האזהרה המדרשית שיש להבדיל בין מים למים בכניסה לפרדס. כי בעולמות עליונים, כשם שיש אלמנט מפעיל יש גם אלמנט מדחיק ומטשטש. ולכן חשוב מאד לזכור שבכניסה לפרד"ס השפה הדו לאומית, הסוד אינו מדרגה עליונה יותר מהפשט, אלא הם כרוכים ותלויים זה בזה ואין האחד יכול להתקיים ללא השני.

איתי טיראן על הכריכה של "מה רוצה יהודי?", ספרו החדש של אודי אלוני

למה הדבר דומה? רבים מאתנו עדיין זוכרים איך בצעירותנו עמדנו ברחובות, מעטים מול רבים וצעקנו: "שתי מדינות לשני עמים, ישראל ופלסטין”. והנה לאחר שהוכינו ובוזינו והוצאנו אל מחוץ למחנה, היום בכל פינה מהימין ועד השמאל עומדים משתינים בקיר ומדברים על שתי מדינות לשני עמים. חלקנו צוהלים על ניצחוננו האידאולוגי, כאילו היינו אומרים: "הרי אמרנו לכם את זה מאז ומתמיד, וידענו את אשר אמרנו". אך מרוב הערכה עצמית לקסנדרה שבנו, לא שמנו לב שחטפו לנו את הסיסמה וכעת היא "שתי מדינות לשני עמים לעתיד לבוא”, וכך הפכה לשם הקוד למדינת האפרטהייד. הווה אומר: "אנו נעלה כמה שיותר יהודים לארץ ונמנע מכמה שיותר פלסטינים לבוא לחיות בה, ולאלו שכבר חיים בה, נגנוב את אדמתם וננשל כפריים ממקור פרנסתם. את הכול נצדיק כמובן בחזון שלעתיד לבוא, חזון בו יום אחד הפלסטיני יזכה גם הוא לאיזו 'שיבה עתידית'". כך החלום שלנו לצדק הפך לסיסמת האפרטהייד והמאבק שלנו לשוויון הפך להצדקת הדיכוי חסר הגבולות.

לכן אנו צריכים להישמר מכל משמר שלא יעשו מחטף גם לחזון הדו לאומי, כי אם לא נשמור עליו מכל משמר על ידי קיום מצוות של צדק לכל, החזון ייעלם בים הסיסמאות הנבובות המשמרות את ההווה הדכאני. לכן, כדי שנוכל לחשוב דו לאומיות, אנו מחויבים קודם ולפני הכול להיאבק למען הלאומיות הפלסטינית המרוסקת. כי הסיבה המוסרית לדו לאומיות אינה חוסר היכולת להפריד 300 אלף מתנחלים מאדמה לא להם על ידי פינוי, אלא בראש וראשונה החובה לתקן את השבר והריסוק של החברה הפלסטינית, כי לאף אחד אין זכות לשמר את הנתק והשבר שבין הפלסטינים ובין עצמם. או אז, כשנעמוד כשווים ונביט זה לזה בגובה העיניים, אפשר יהיה להתחיל את הפרויקט המופלא של המעבר מאחרות לאחרעות. לכן, כמו רב בישיבה שלפעמים צריך לדפוק על השולחן ולצעוק פשיטא כדי לעצור את הפלפול האין סופי, כך גם אנו צריכים לפעמים לחזור לפשטות של הצדק הארצי, וכמו אותו רב, אנו יודעים שללא הפלפול המקדים לא היינו מגיעים להארה שבפשטות.

 לכן המעשה של ארץ יושביה הוא מעשה חשוב ממדרגה ראשונה והטקסט עצמו קרוב מאוד למדויק, אבל במקביל נראה לי, ואני מקווה שאני טועה, מתחיל להיווצר סביבו טקסט בעייתי ומעקר משמעות, בעיקר בשני מישורים.

חזרות ל"מחכים לגודו" (תאטרון החופש של ג'נין), ראמאללה

המישור האחד המעניק רהביליטציה למתנחלים. לא יכול להיות שהפנטזיה לחבר מתנחלים לתהליך הצדק והשלום תשכיח מאתנו שאלו אנשים בוגרים שצריכים לקחת אחריות על הפשע שהם שותפים לו. נכון שבכל כתיבתי הפוליטית, תמיד תקפתי את מקור הכוח של הכיבוש, כלומר הליברליות החילונית שיצרה את הגולם מתנחל הקם על יוצרו ומשרתו בו בזמן. נכון שהמתנחל פעל, מבחינת התל אביבי החילוני, כאובייקט פנטזי המגשים את תשוקותיו האסורות של הליברל, ונכון גם שברגע שהליברל איבד שליטה עליו ונבהל ממנו, זה הרגע בו הוא הפך להיות בבואתו האמיתית והמפחידה של יוצרו, היהודי הישראלי החילוני. אבל עם הזמן, או לפתע פתאום, המתנחל הפך מאובייקט פנטזי לסובייקט גשמי: הוא הפך לאב ולאם ולצרכן תרבות. למרות שמבחינתנו הוא היה אובייקט פנטזי, הרי מבחינתו הוא סובייקט בעל אחריות מוסרית, בדיוק כמונו, ולא אובייקט של התשוקה האסורה שלנו. לכן צריכים לחול עליו כללי הסובייקט, כבן אנוש הנושא באחריות מעשיו.

הרי אנחנו עמדנו מול כל התנחלות, מהראשונה שבהן, ואמרנו להם ולהן, אתם פורעי חוק. יום אחד החוק הבינלאומי יתבע אתכם על פשעיכם, אז אל תגידו לא ידענו. הרי לנו אין הזכות למחול למתנחל ואף לא לעצמנו. לנו יש רק הזכות לבקש מחילה. רק לפלסטיני שחייו הפכו גהינום בגלל המתנחל מעופרה, אריאל ומזרח ירושלים יש זכות למחול. לפיכך, השלב הראשון בקבלת המתנחל לקהילה כסובייקט שווה זכויות – ולא כפנטזיה – כרוך במילוי חובתו לקבל אחריות על מעשיו. עליו להישפט ללא מחילה, כדי להתכונן לקבלת מחילה שאולי תבוא. אי אפשר לטהר, כאשר השרץ עדיין בידו והחטא ממשיך להתרחש בהווה מתמשך. נראה לי, וייתכן שאני טועה, שגל וחבריו ממשיכים להשתמש במתנחל כאובייקט הפנטזיה שלהם ולא כסובייקט אחראי. אם לפנים המתנחל היה, בשביל החילוני הציוני, הכובש האידיאליסט והאנס הפראי, הרי עכשיו הוא הפך להיות מהות הדו לאומיות, ולא כך היא. הדו לאומיות מתחילה קודם כל בהעברת הכוח לפלסטיניות המרוסקת ולא באיחוי פנימי ביהדות האדנותית. לפיכך, מבחינת הקהילה היהודית היא אמורה להתחיל בקבלת אחריות, בשותפות במאבק הפלסטיני ובבקשת מחילה.

(כהערת אגב, אפשר להתייחס למאמרה של אריאלה אזולאי על הסליחה, שגם הוא פורסם לאחרונה בארץ האמוריואני מסכים לרוח דבריה, אם כי בזמנו העדפתי את המילה מחילות ולא סליחה, גם בגלל הריבוי וגם בגלל הכפילות שהיא מכילה, כלומר ההבנה שזו פעולה החוזרת על עצמה, והתובנה הטראגית שהסליחה בלתי אפשרית אלא אם היא מגיעה מהמחילות התת קרקעיות של מעמקי הטראומה הלאומית והאישית. כלומר, מדובר בבקשה שלא מאפשרת סליחה עצמית, בניגוד לרוב מה שהאמנות הישראלית הליברלית מייצרת).

חזרות ל"מחכים לגודו", אוניברסיטת קולומביה

המישור השני הבעייתי בעיניי הוא השחרור שיכול להיווצר בשיח הדו לאומי – השחרור מהאחריות למאבק ומחובת הסולידריות. לפעמים נדמה שאנו קהילת מאמינים שהתחילה להתנהג כאילו אנו השליחים המוארים, ולכן מותר לנו להתנהג כסובייקט שאמור לדעת. עוד לא הספקנו לחוות את הפלסטיני הלוקח לעצמו את הכוח להיות המוביל של שחרורו העצמי מעול הכיבוש והדיכוי האין סופי, וכבר אנו מוארים וכבר אנו בעידן האוניברסלי וכבר מותר לנו להגיד לו שאנו יודעים יותר טוב. ביקשנו סליחה והופ יצאנו לדרך.

ובכן, הבי.די.אס הוא הכל חוץ מכנסייה מערבית ליברלית. הבי.די.אס היא הקריאה של העם הפלסטיני. הקריאה אותנטית, כי היא באה מתוך המאבק. היא אותנטית כי היא נולדה מתוך החברה האזרחית ומתוך דמוקרטיה ישירה, ולא מתוך הרשות המנהלת. היא אותנטית כי היא אחת הסנוניות שסימנו את בוא האביב הערבי. אז עכשיו השמאל הישראלי מעוניין להיות גם רדיקלי וגם חביב העם שיצא לרחובות בקריאה לצדק חברתי. אין אני מזלזל כלל ועיקר בקריאה שיצאה מתל אביב, אך מכאן ועד מה שעפרי רומז ומשתיק כסוד שאסור לדבר בו, שמתל אביב תבוא הבשורה לעולם, הדרך רחוקה.

בזמנו בחרתי בשיח מניפסטי משיחי, כי במקום שבו אין אמונה צריך לעורר את המתים. אך בזמן שקהילת המאמינים שומעת פעמי משיח, זה הרגע להתחייב לקונקרטי ולא לחפש שפה מופשטת ומטאפורית – שפה שיכולה לעודד השתחררות מהמחויבות הבסיסית לתמוך בקריאה האותנטית של הנכבש. הכיבוש הוא חוויה קונקרטית יומיומית למיליוני אנשים, לא רק מילה בשיח הישראלי. לא ייתכן שמפני שהרגשנו לרגע בבית בין האוהלים, נוותר על המחויבות לאלו שאף פעם לא חוו בית מהו. לא ייתכן שבשביל הפנטזיה שלנו על "יפושכונת התקווה אותו המאבק", נשלול מיפו את האפשרות של "יפוג'נין אותו המאבק". אסור לנו שהפנטזיה המעמדית הדו לאומית, תהפוך באופן דיאלקטי לכלי מפצל ודכאני. פשוט צריך להבין שבעוד המאבק השני מכיל את הראשון, הראשון אינו מכיל את השני.

 הבי.די.אס הוא הקריאה של חסר הריבונות להכרה, לשותפות ולפתח להידברות. היום המילה הראשונה בלקסיקון הדו לאומי צריכה להיות "בי.די.אס.". היא לא המילה החשובה ביותר, אך היא התיבה הפותחת. ולכן ההיענות לקריאה הזאת, היא המצווה הראשונה של היהודי הדו לאומי. היכולת לוותר על היותך מוביל המהפכה. היכולת להיות קשוב לקריאה של הנכבש, היכולת לא רק לבקש סליחה אלא גם לזחול במחילות של הלוחמים לחופש. בזמנו כאשר הלוחמים היו מזויינים בנשק, לא היינו יכולים להיענות לקריאה גם אם הייתה באה. אך כעת כאשר הקריאה למאבק ויתרה על הנשק והתחמשה בבי.די.אס., אי אפשר לפרשה אלא כקריאה לשותפות, לצדק ולשוויון. לפיכך, עלינו לכבדה, לא כהיעתרות לגחמות של כנסייה ליברלית מערבית, אלא כהיענות של אחים ואחיות יהודיות לקריאה של החברה האזרחית הפלסטינית.

מי ישמור על כלבי השמירה?

16 באוגוסט 2011

יואב ליפשיץ

הרעיון

הרעיון היה להקים מאהל באולפני הטלוויזיה, בתוך ובזמן מהדורות החדשות. נשמע מופרך? לפני חודש המחשבה על רפובליקת אוהלים הייתה נחשבת גם היא הזויה. אחרי ‫שתבענו לעצמנו מחדש את המרחב הציבורי ברחוב, חשבתי שהגיע הזמן לתבוע מחדש את המרחב הציבורי הטלוויזיוני. כמו שעפרי אילני אמרהטלוויזיה הרי גם כך שייכת לנו.

ברוטשילד, בירושלים, בחיפה, באשדוד, בשדרות, בראש העין ובכל בית ישראל יודעים היום שאפשר לדבר אחרת. על פוליטיקה אחרת, על כלכלה אחרת, על בידור אחר. סדר יום חברתי חדש חייב להכתיב סדר יום טלוויזיוני חדש. אבל הטלוויזיה עדיין תקועה בסדר היום הישן, של ההיררכיות והקטגוריות. התקשורת מתרכזת כמעט אך ורק במאהל רוטשילד המגניב, סליחה בארבעה אנשים, אולי שבעה, מתוך המאהל ומתעלמת לחלוטין מן המאהלים בשכונות ובפריפריה. ערוץ 10 למשל מעולם לא שידר את "לילה כלכלי" מלוינסקי, ובמקום לשדר את העצרות המלאות מבאר שבע ועפולה במוצאי שבת האחרונה, שידרו בערוץ 2 את ארץ נהדרת. מדוע שלא ישדרו 24/7 מהמאהלים בכל הארץ במקום את הקוביות של איתן אורבך?

אז חשבתי שאם הטלוויזיה לא באה אל העם, העם צריך לבוא אל הטלוויזיה.

בדיוק כפי שגרמנו לביבי לשמוע את העם, צריך להכריח גם את הטלוויזיה לשמוע ולשדר את העם. גם עם עורכי אולפן שישי צריך לנהל משא ומתן. אפשר לדבר איתם, למשל, על העובדה שכל צוות השידור מורכב אך ורק מגברים לבנים, זקנים ושמרנים.

הטלוויזיה עושה לנו שטיפת מוח? העם יעשה שטיפת מוח לפוליטיקאים דרך הטלוויזיה! המהפיכה לא תשודר? אנחנו נשדר את המהפכה דרך הטלוויזיה! וכן הלאה, רוטשילד, נוה אילן אותה מהפכה.

הניסיון

 היעד הראשון שבחרנו הוא בית הורד של ערוץ 10. אז פתחתי אירוע בפייסבוק (בו אפשר לקרוא על הסיבות שבגללן נבחר בית הורד), וחמישים איש אישרו הגעה. שלחתי הזמנה אישית לרני בלייר מאיגוד היוצרים ולדוקואקטיביסטים ידועים, כמו מיקי רוזנטל ודורון צברי (שבאחד הימים ברוטשילד שאל את העם מי יהיה מוכן לפלוש איתו לבתי הטייקונים. שאלתי אותו אם הוא מוכן לפרוץ איתי למהדורת חדשות. הוא ענה באיחור שהוא עסוק, אבל איחל לחייל בהצלחה). אף אחד מהם לא הצטרף אליי. בסוף גם חמישים האנשים לא הגיעו, ואפילו כמה חברים שהבטיחו שיבואו לא באו. היינו שלושה.

בית הורד הוא בניין משרדים סטנדרטי, שיש בו גם משרדי עו"ד ועוד. לשומרת בכניסה אמרתי שלמרות שלא קבעתי פגישה, יעקב אילון ותמר איש שלום מחכים לי. באמת האמנתי בכך. להפתעתנו היא נתנה לנו להיכנס. עלינו לקומה 16.


התברר לנו שמשרדי ערוץ 10 מבוצרים כמו בית כלא שמור היטב (אבל שקוף! ברקע ראינו את התוכנית של גיא פינס). עם פקידת הקבלה אפשר לדבר רק דרך צוהר קטנטן שנסגר בעת הצורך. אמרתי לה שאני רוצה להיכנס ולהקים אוהל באולפן. היא סירבה להכניס אותי, אז ביקשתי ממנה שתקרא לאחראי. בינתיים צעקתי ססמאות לעובדים ולשבים. ‫הטלוויזיה הדוקו אקטיביסטית מטרידה את הפוליטיקאים, אנשי העסקים והנוכלים שסוטים מדרך הישר או סתם לא מבצעים את מלאכתם נאמנה. אני רציתי להטריד את אנשי הטלוויזיה על הפופוליזם והשטחיות בה הם מטפלים במחאה.

האחראי משמרת היה בחור בלתי נסבל. אחרי שהוא הבין שאני לא מתכוון ללכת, הוא הציע לי להיות קוריוז בתוכנית הסליז "צינור לילה". ניכוס קלאסי. סירבתי, רציתי להגיע עד המהדורה המרכזית. סדר חברתי חדש זה גם סדר טלוויזיוני חדש. בשלב כלשהו יצא עוד איזה טיפוס, שאני חושב שהזדהה בפניי כאבי יעקובוב (ההוא שרקד ליד הפלסטינית או שמא עובד ערוץ 10 שיקר ונתן לי שם בדוי? אולי סתם אבי יעקובוב אחר), וניסה להסתיר את המצלמה. כך אנשי הטלוויזיה ניסו למנוע מאיתנו לתעד את המפגש הלא מתוכנן איתם, כאילו היו אחרוני העבריינים. זהו כוחו של הsuesveillance. המבוכה של אנשי הערוץ חשפה שחופש העיתונות הוא חדכיווני, העיתונות עצמה אינה ממהרת לחשוף את עצמה. מסתבר שלאנשי הטלוויזיה, בדיוק כמו לביבי, לא נוח עם הequiveillance החדש שנוצר. מיקי רוזנטל בטח היה שואל "מה הם רוצים להסתיר?".


העיתונאי הראשון שפגשנו היה ירון לונדון. הוא תחילה השתומם, ולאחר מכן הביע שעמום ובוז מופגן. אפשר להבין, הוא כבר ראה הכל ובטח היה עייף ומיהר להגיע הביתה. אבל גם אביב פרנקל, שכוחו עדיין במותניו, לא ממש הביע עניין. מאוד מוזר. אנשים מגיעים עד לטלוויזיה, עושים מהומה, ואף עיתונאי לא היה סקרן מספיק כדי לדבר איתנו באמת על איזו כוס קפה, אפילו בבית הקפה למטה. יותר מהכל, הם התייחסו אלינו כאל מטרד שיש להיפטר ממנו. המציאות היא מטרד עבור האנשים שעושים טלוויזיה.

מצד שני, הם כל הזמן שאלו אותנו אם יש לנו אייטמים להציע להם. כששאלנו אותם למה הם לא משדרים מהמאהלים בשכונות, הם אמרו שהם לא יודעים על סיפורים משם ושנשלח להם. מסתבר שזו בעצם אשמתם של אנשי השכונות – אין להם יח"צנים מאחוריהם ועניים שמוחים הם בכלל נוןאייטם, אולי חמש דקות לקראת סוף המהדורה, תחת הכותרת "סיפור אנושי מרגש" על "אנשים שמדברים מהלב".

בסוף הגיעו השוטרים. אני לא יודע מה היה דחוף לאנשי ערוץ 10 לקרוא למשטרה. הם אמנם ביקשו מאיתנו לעזוב את המקום, אבל האמת היא שלא היינו אפילו לרגע בתוך האולפנים המבוצרים. היינו רק בקומה 16 של בית הורד, ליד המעליות, אליה הבחורה בלובי אישרה לנו להיכנס. יותר מאוחר גיליתי שכלב השמירה של ערוץ 10 הוא בעצם דורון הרמן, כתב לענייני משטרה בתל אביב, והוא, שמהשנייה הראשונה איים לקרוא למשטרה, פשוט קרא לחברים שלו.

השוטרים הסבירו לי שזה שטח פרטי. גיליתי להם שבתוך השטח הפרטי יש משאב ציבורי, שהערוץ משתמש בתדר ציבורי ששייך לכולנו. זוהי השיטה, קודם מפריטים משאב ציבורי, ואז, כשרוצים למחות נגד השימוש שנעשה בו ע"י הגוף הפרטי מתברר שזה בלתי אפשרי, כי השטח הוא שטח פרטי. השוטרים אמרו שבפעם הבאה שאני רוצה להפגין שאבקש אישור מהם. בחודש האחרון כל החוקים והתקנות בנוגע להפגנות בוטלו דהפקטו, ברחבי הארץ יש כל הזמן הפגנות לא מאושרות, אבל כדי להפגין מול גוף תקשורת עדיין צריך אישור.


התקשורת, ההון והשלטון, והפתרון

 עד עכשיו המוחים באו בדרישות רק אל ביבי. המחאה היא מחאה פוליטית והיא פעלה אך ורק נגד הדרג הפוליטי. למעט קריאות "הון, שלטון עולם תחתון", והתפרצויות בודדות וסמליות לסניפי בנקים, המחאה עדיין לא יוצאת בגלוי נגד שתי הצלעות הנותרות של השיטה ההון והתקשורת. ביבי אולי אחראי, אך הוא אינו האשם היחידי, ואפילו לא האשם העיקרי. שותפים לו הטייקונים, המרוויחים הגדולים של השיטה, והתקשורת, שמעודדת את תרבות הצריכה.

הגיע הזמן שהמחאה תתפשט למרחבים ציבוריים נוספים, מלבד הרחובות. הגיע הזמן לבוא בדרישות ולנהל מו"מ עם הטייקונים ועם גופי התקשורת, בדיוק כפי שדורשים לנהל מו"מ עם ביבי (שכוחו גם כך מוגבל). אם נהפוך את המחאה הזו לא רק לבעיה של השלטון (והשלטון המקומי), אלא גם לבעיה עבור ההון והתקשורת הם יקדמו פתרון. אם הבנקים לא יוכלו לנהל עסקים בשקט, אם התקשורת לא תוכל למלא את זמן המסך שבין הפרסומות בלי פריצות מדי שעה אל אנשים מהרחוב, יעמדו בפניהם שתי ברירות: או לסגור את הבסטה או להביא לסיום מהיר של המשבר לשביעות רצון כל הצדדים. כרגע, כשכולם לוחצים רק על ביבי, אין להם תמריץ לעשות זאת. להיפך, הם ישמחו להקריב אותו ולהמשיך לחגוג על חשבוננו.

בחזוני אני רואה את אנשי השכונות והפריפריה, ביחד עם אנשי רוטשילד, צובאים על אולפני הערוצים ותחנות הרדיו. כאשר 1,000 איש חמושים במצלמות ירצו להיכנס לבית הורד, שום כוח שבעולם לא יעצור אותם. הטלוויזיה מפחדת מהיום הזה, שבו הקהל הוא זה שישבור את הקיר הרביעי. לכן האולפנים שלהם שמורים כאילו היו בסיס צבאי, לכן הפאניקה שאחזה בחלק מאנשי ערוץ 10 כשהם הבינו שאני מבקש לשנות סדרי עולם ולחדור לקודש הקודשים הטלוויזיוני. בואו נראה להם שצדק צריך לא רק להיעשות, אלא צריך גם להיראות על מסך הטלוויזיה.

(הסרט שצילמנו יעלה לרשת במועד מאוחר יותר)

על הזכות (והחובה) להוקיע: תגובה

31 במרץ 2011

נועם שיזף

ביומיים האחרונים, כל מיני אנשים שלחו לי את הפוסט של עפרי אילני על "פרקטיקת ההוקעה של השמאל", וחבר טוב וחכם גם התקשר לספר לי עליו, "כי יש בו משהו". קראתי את הפוסט פעמיים ועדיין לא הבנתי מה רוצים ממני. נפתח בכך ש"פרקטיקת ההוקעה" ואפילו הטיהורים הם לא המצאה של השמאל. אני חושב שהמחבר בעצמו מבין את זה באיזשהו שלב. הרי החרדים בארץ שיכללו את ההוקעות לידי אמנות, והם מחזיקים במנגנונים משוכללים מאוד של כפיית סנקציות חברתיות שונות על מי שיחרוג מהחוקים והנהלים המקובלים בחצרות ובחסידויות השונות. גם המתנחלים חזקים מאוד בהוקעות, וסביב פינוי גוש קטיף היה שם פיצול גדול בין "משתפי פעולה" לבין אלו שדרשו מאבק אקטיבי יותר נגד הריסת היישובים. כל כמה זמן יש ידיעות על הקצין הבכיר ההוא שסולק מהיישוב שלו והשני שלא נתנו לו להתפלל בבית הכנסת בגלל עניין כזה או אחר, ואני לא רואה הבדל גדול בין ההתנהלות הזו למאבקים סביב כנסים באקדמיה. כל אחד ובית הכנסת שלו. הייתי אומר כאן משהו על המנהג של השמאל לא לראות שום דבר מעבר לקצה אפו, אבל נראה לי שזה אותו בור רטורי שהטקסט ב"ארץ האמורי" נפל אליו.

מעבר לכך, אני עומד על זכותי להוקיע ולהיות מוקע (להיווקע?). גם אם לפעמים יש משהו נלעג באופן שבו הדברים מתבצעים, שרטוט תנאי סף אידיאולוגיים כתנאי לקבלה למחנה מסוים הוא פרקטיקה הגיונית ואפילו שימושית (והמשמעות האמיתית של "המחנה" היא האפשרות לפעולה פוליטית משותפת – על כך עוד בהמשך). הנה דוגמה: כשיצא המניפסט של השמאל הלאומי היה לי חשוב לצאת נגד הלאומנות הבוטה שבו. מאחר והשמאל הלאומי מנכס לעצמו את המושג "שמאל" לצורך מניפולציה בדעת הקהל ושימוש מתוחכם בפוליטיקת הזהויות הישראלית, חשוב לי לטעון שהוא אינו יכול להיקרא שמאל – אלא נניח, "האגף החברתי של ישראל ביתנו". לטעמי ביקורת שכזו היא פעולה מוסרית וקונסטרוקטיבית, אבל אם נחיל עליה את ההיגיון של "ארץ האמורי", יימצא שגם אני עוסק בטיהורים סטליניסטיים. ולענייננו, אם מה שעיצבן את מחבר פוסט ההוקעות זו ההתקפה על אורלי לובין בשל הזמנתו של בני ציפר לכנס באוניברסיטה, צריך לומר משהו עצבני והולם על ההתקפה עצמה ועל המתקיפים (מתקיפה, במקרה הזה). הניסיון לנסח פה אנליזה נקייה ויפה של "פרקטיקה" נראה לי מיותר לחלוטין, ובעיקר, מיועד לשמור את הכותב מעל למהומה המטונפת.

[אגב, לאחרונה יצא לי לשתף פעולה בארגון אירוע פוליטי עם אחד ממחברי מניפסט השמאל הלאומי, ואני לא רואה בכך שום דבר הסותר את הפסקה הקודמת. צריך להפריד בין התנגדות אידיאולוגית – בתחומים מסוימים – ליכולת ליצור קואליציות, שהיא קריטית לפעולה פוליטית אפקטיבית. זו נקודה מהותית: השמאל (לא רק בארץ) מורכב מערב רב של ארגונים בעלי אג'נדות נפרדות ולעתים אף סותרות, אולם הוא מסוגל להתאחד לצורך מאבקים מסוימים. כוחנו, צריך לומר, אינו באחדותנו אלא דווקא בפירוד ובפרגמנטיזציה של השמאל, וגם לה פעולת ההוקעה המדוברת חיונית ביותר].

לאחר זיהוי שגוי של בעיה, מגיע פיתרון שהוא גרוע עוד יותר. מעכשיו, מבקש הכותב, אל תקראו לי שמאלן. זה מזכיר לי את האנשים שמבטלים מנויים על עיתון הארץ. לרובם, מתברר, לא היה כזה מלכתחילה. זה לא מקרה שחלק מהטקסטים ב"ארץ האמורי" היו יכולים להתפרסם, בשינויים מסוימים ולאחר שתילה של שגיאות כתיב הולמות, בכמה אתרי ימין. יש ב"ארץ האמורי" משהו שהופך את הפוליטיקה לפנטזיה. זה כמו הטענות הקבועות של הימין נגד שמאלנים: "איך זה שהשמאל אוהב שלום אבל תומך בהפגנות אלימות?"… "איך זה שהשמאל בעד חופש דיבור אבל משתיק את הכהניסטים?", וכו'.

מה בדיוק המשמעות של "לא לקרוא לי שמאל"? האם הכוונה להצטרפות לליכוד? לא נראה לי. האם זו הכרזה על פתיחתה של תנועה חדשה, אולי "הדרך השלישית?" קשה להאמין. יותר מהכל, זה נראה כמו סוג של טהרנות. הכותב, מעכשיו, אינו חלק משום מחנה. הוא הפך לאינדיבידואל האולטימטיבי, סובייקט הנשפט רק על פי דעותיו, כתיבתו ומעשיו. כמובן, שהטיפוס הזה גם לא לוקח שום חלק במאבק הפוליטי הקונקרטי, שכן זה מורכב ממחנות, מפשרות ומחרמות. ואגב, אם משהו הרג את השמאל העולמי זה האינדיבידואליזם הקפיטליסטי, לא ההוקעות.

תחושת הבטן שלי היא שהשמאל דווקא צריך מוקיעים כועסים וסטליניסטים קטנים, כי זה בדרך כלל בדיוק הטיפוסים הקטנוניים הללו שגם מוכנים לעשות משמרות מחאה בגשם או ללכת להיעצר בכל מיני חורים בשטחים או בנגב. אני לא קונה את הטענה שמה שדירדר את השמאל בארץ זה המריבות הפנימיות וההוקעות הפומביות. סטליניזם הופך מסוכן כשהוא הגישה של השלטון, לא כשהוא בשוליים של האופוזיציה. פוליטיקה היא קודם כל קונטקסט, ובקונטקסט הישראלי, להסיר את הידיים ממחנה השמאל בגלל זיהוי (שגוי!) של מאפיינים מסוימים בהתנהלותו, ותוך התעלמות מהמטען הערכי שהמושג הזה נושא – זה נראה לי כמו פרובוקציה נרקיסיסטית, ולא כמו טענה פוליטית רצינית. מאחר ואני מכיר את שני כותבי "ארץ האמורי", את דעותיהם ואת פעילותם שמחוץ לבלוגוספרה, אני דווקא מתעקש לקרוא להם "שמאל", ובעיני זו מחמאה (למרות שעוד כמה פוסטים כאלו, אולי אצטרך לחשוב על זה מחדש).

אני רוצה לומר משהו כללי יותר: המשחק בין התחושה הרדיקלית שמלווה רבים מהטקסטים ב"ארץ האמורי", לצד השמרנות המובנית בהם (ושמרנות כאן במובן היומיומי שלה), הופך את הקריאה בבלוג למענגת במיוחד, אבל גם מקנה לו תפקיד ראקציונרי בהקשר הישראלי. לטעמי, המתח הפוליטי בשמאל אינו בין מוקיעים למוקעים, וגם לא בין רדיקליים לבין ציונים, אלא משהו שאפשר להגדיר כמו המאבק בין אקטיביזם לפילוסופיה פוליטית. זהו ההבדל בין וויכוח על הפיתרון הרצוי לכיבוש לבין המאבק בכיבוש עצמו, או בין חתימה על עצומה למען חרם, לבין העיסוק בשאלות המוסריות הנובעות מהחרם.

ישראל היא מקום המייחל לפעולה חד משמעית. אנו סובלים מבזבוז משווע של הון פוליטי על דיונים בנושאים הקשורים למבנה השיח, וממחסור חמור בפוליטיקה עצמה. האמת הבנאלית היא שזו עוד אחת מתוצאותיו של הכיבוש, על עוצמתו המהממת. אני תוהה אם דברים היו כך גם במצבים דומים לאורך ההיסטוריה. האם האמריקאים ניהלו דיונים אינסופיים הנוגעים למבנה השיח הרצוי בעת ההתנגדות להפרדה הגזעית, או למלחמת וייטנאם? האם בדרום אפריקה הוחלו הכללים המחמירים של "ארץ האמורי" על מתנגדי האפרטהייד? האם היו שם דיונים אינסופיים על "הפיתרון" לאפרטהייד, מהסוג המתנהל במדינת ישראל מבוקר עד ערב? מה שברור הוא שבמבט לאחור, במידה ודיונים האלו היו קיימים, הם נשכחו ונעלמו. אנו זוכרים את מי שכתב את הדברים הבנאליים ביותר נגד הגזענות והמלחמה, ואת מי שהפגינו, החרימו והוחרמו, הוכו, נעצרו ונשפטו. זה הכל.

העיסוק בפילוסופיה ולא בפוליטיקה, אני חושש, הוא גם העדפה אסתטית. פוסטים הקוראים להפגין למען ילדי העובדים הזרים או לנסוע לבלעין תמיד ייראו פחות מעניינים או עמוקים מפוסטים העוסקים בדהקונסטרוקציה של אותם מאבקים. אלו גם יזמינו, מצידם, תגובות מענגות ואסתטיות לא פחות, וכך כולנו ניקלע לאותו שיח סגור, סתום, ומנותק מהזוועה שהיא המציאות הפוליטית הקונקרטית ומהתחושה הסיזיפית, המלוכלכת והמאוד לאנעימה שמלווה את המאבק בה. האם זו המטרה של הבמה הרעיונית הזו? ספק רב.