Posts Tagged ‘ענת קם’

אל תחתום

31 במאי 2012

איתמר מן

כתב האישום של אורי בלאו עוד לא הוגש, אבל כבר די ברור שבתיק הזה עולה דילמה עתיקת יומין. לפני כמה ימים בלבד, בשחזור המשפט שנערך לסוקרטס באתונה, זוכה הפילוסוף על חודו של קול. ההשוואה לאתונאי אולי נראית קצת קיצונית, אבל בתיאטרון של הפוליטיקה הישראלית יש עכשיו עיתונאי שעומד מול כוס תרעלה.

עם ההחלטה להגיש כתב אישום, נאשם בתיק פלילי עומד בדרך כלל מול שני תהליכים מקבילים. באחד, שאמור להיות ציבורי, מתנהל משפט שמטרתו בירור האשמה מעבר לספק סביר (במקרה הזה מדובר בעבירת ריגול חמור שגזר דינה המקסימלי הוא שבע שנים). בשני, המתנהל מאחורי דלתיים סגורות, עומדים הסנגורים והפרקליטות על המקח כדי להגיע להסדר טיעון. כאן המטרה היא להביא את הנאשם להודות במשהו, בתמורה לפיתוי שמחזיקה הפרקליטות והוא הקלה בעונש (וכבר עמד היסטוריון חשוב על כך שמקורו של הסדר הטיעון בפרקטיקות עינויים שהיו נוהגות במשפט האנגלי).

כמו במקרה של ענת קם, גם במקרה של בלאו יש למדינה ולנאשם כאחד אינטרסים מובנים לגמור את העניין בהסדר. הסדר טיעון יגן על בלאו מפני עונש מאסר, ואולי אף יאפשר לו להמשיך לעבוד. מצד אחר, המדינה תוכל לחסוך את ניהולו של משפט די מורכב, ותשלח אזהרה רועמת לתקשורת פן תרשה לעצמה לפשפש עמוק מידי במסמכים לא לה.

גם אם ירצו עורכי הדין של בלאו לנהל משפט ולנאום עד מחרתיים על חופש העיתונות, חופש הביטוי, הדמוקרטיה, הם לא יוכלו לעשות את זה אם יוצע לבלאו הסדר שהוא יעדיף. המחויבות האתית שלהם היא לממש את האינטרסים שלו – גם כשאלו אינם בטובתה של החברה. במצב כזה, השיקולים הציבוריים נתונים על כתפיו של בלאו באופן אישי. אי אפשר לקחת ממנו את מה שכבר עשה למעננו. אבל ברור גם שאם יבחר לא לנהל משפט, הוא יאפשר ליהודה וינשטיין להמשיך וליצוק בטון אל חרירי המנעול — אלה שדרכם אנו אמורים לראות מה מעוללת בשמנו המדינה, ולא רק בשטחים.

אפשר כמובן לומר שזה לא משנה אם בלאו ינהל משפט או לא. שהנזק כבר נגרם, בין היתר עם הרשעתה של ענת קם (בהסדר טיעון). לפי גרסה זו, כתב האישום נגד קם נולד בחטא: מערכת משפט המגנה על חופש הביטוי לא תובעת את מי שחושפת מידע במטרה למנוע פשעי מלחמה. אבל התפקיד של בלאו כעיתונאי בכל זאת יוצר הבדל ענק בין התיק שלו לבין התיק של קם החיילת.

אפשר אפילו לחשוב שאם יורשע בלאו בהכרעת דין מנומקת, הנזק שייגרם לחופש העיתונות יהיה גדול מהנזק שבהרשעה מוסכמת (שאינה הופכת לתקדים): טוב הסדר טיעון עלוב, מפסק דין גרוע.

אבל הטיעונים האלה אינם משכנעים. כל הסימנים מראים שבלאו לא עבר שום עבירה, ואין נוסח של הסדר טיעון עליו יוכל לחתום. זה נשמע נורא ולא נעים להגיד, אבל וינשטיין הצליח לרקוח כאן את הסצינה הדרמטית ביותר שהמשפט יודע לייצר: או שהנאשם מקריב את האמת, או שהוא מקריב את עצמו.

החלטה לנהל משפט עם קו הגנה המתבסס על חופש העיתונות, במקום להגיע להסדר טיעון, היא די התאבדותית. תיקים פליליים כמעט תמיד מסתיימים בהרשעה, והסיכויים ששופט יאזור אומץ מול הממשלה הם קטנים – במיוחד בימים אלה. ועדיין, הפיתוי לא לחתום הוא גדול. אולי גדול יותר מכל פיתוי של הקלה בעונש שיכולה הפרקליטות להציע. לא כל יום יש הזדמנות כזו.

*

דימוי: אונורה דומיה, "שני עורכי דין משוחחים". 


הסוד של השבט

1 בנובמבר 2011

 לפני שנתיים, השתתפתי בסיור בברלין מטעמה של איזושהי קרן אירופית לטיפוח עיתונאים צעירים מהמזרח התיכון (אותה קרן ששיגרה אותי לאחרונה לבריסל). ביום האחרון של הסיור, נלקחנו למוזיאון השטאזי במזרח העיר. מזרח גרמניה היא המדינה המודרנית היחידה שפורקה פשוטו כמשמעו, מה שאיפשר כידוע את המצב יוצא הדופן של חשיפת חלק מסודות משטרת הביטחון שלה. מדריך צעיר, מזרח גרמני אנטי-קומוניסט, הוביל אותנו לאורך התצוגה, שכללה בעיקר אמצעי ציתות ומעקב שונים שהיו בשימוש השטאזי. כל זה הסעיר מאוד עיתונאית ציונית אחת מהקבוצה הישראלית. היא עמדה מזועזעת מול מכשירי ההקלטה המוצפנים בתוך עטים, מנענעת בראשה, לוחשת "Oh my god" בקול רועם. לשיא של ריגוש היא הגיעה מול אחד המוצגים – אבן שבתוכה הוסתר מיקרופון. בשלב זה היא ספקה כפיים, פלבלה בעיניה והזדעקה על רשעותו  חובקת הכול של הארגון.

נעמדתי לידה, וכאשר המשכנו הלאה שאלתי אותה בזהירות מה גורם לה לזעזוע גדול כל כך, והאם אינה חושבת שהשב"כ והמוסד משתמשים כיום באמצעים מתוחכמים הרבה יותר. העיתונאית הסתכלה בי מופתעת, חשבה לרגע ואז אמרה: "כן, אבל אל תגיד את זה כאן. יש כאן פלסטינים, והם יודעים עברית".

זאת היתה אמירה קצת מגוחכת, אבל אופיינית למדי למנטליות הנפוצה בישראל, מדינה שבה לומדים התינוקות לשתוק עוד לפני שהם לומדים לדבר. האליטה הישראלית גדלה סביב סודות צבאיים, שנוכחים תמיד בסביבה. השתיקה והסוד הם למעשה מה שבונה את תחושת השייכות שלנו, ואפילו את האזרחות שלנו.

בימים האחרונים, בעקבות העונש המזעזע שהוטל על ענת קם, חשבתי לעצמי מאיזה גיל מוקדם עניין הסוד נוכח בחיים שלנו. בבית הספר שבו למדתי היו שני אחים שאביהם היה קצין בכיר ביחידת עלית כלשהי. כבר כשהיו בכיתה ב' או ג', נשמעו לחישות שהילדים האלה יודעים את "הסוד הכי גדול של צה"ל". הם היו ילדים רגילים, אבל היתה מסביבם איזו הילה. ביום שבו נרצח אבו ג'יהאד, הם באו לבית הספר שתקנים מעט יותר מהרגיל. המורים הגברים, יוצאי הצבא, עמדו בהפסקה ליד החלון של הקומה השנייה והביטו בהם בהערצה, בעוד הם הסתערו זה על זה בפראות מסוימת במגרש הכדורגל שבחצר.

בערבה, באזור שבו גדלתי, היו המון בסיסים סודיים שהיו מזוהים באופן כללי עם ישות מופשטת שתוארה בתור "המודיעין". זה הוסיף לנוף איזה מימד של מסתורין, שהתבטא באופן ויזואלי בצפלין הענק שהיה תלוי מעל האופק. הבלון הלבן והבוהק הזה היה העצם הכי בולט בשמיים, אבל היה עטוף במסתורין, לא הוזכר בשום פרסום, לא הופיע בשום תמונה, ובאופן רשמי לא היה קיים. כך גם החיילים הצעירים שחזרו מהצבא, והוריהם הגאים אמרו שוב את אותה מלה: "הוא במודיעין, אנחנו בעצמנו לא יודעים מה הוא עושה".

אם חושבים על זה, אז צעיר בן 18 ששומר מפני משפחתו את המקום שבו הוא נמצא כל השבוע הוא בעצם תופעה די פסיכית. היא אפשרית רק בחברה שמתפקדת למעשה כיחידה צבאית, שנענית כולה לצו הסודיות. לחילופין, אפשר לתאר את החברה הישראלית כמעין שבט, שמתגבש סביב סוד עלום.  הרי הפקודות הצבאיות עצמן לא מספיקות כדי לשמור את הסוד מחוץ לצבא – נדרשת גם יראת הכבוד והצייתנות של האזרחים. הצייתנות הזאת מתבטאת אפילו במקומות כמו ויקיפדיה – פרויקט שאמור להתבסס על הפצת ידע. בדף השיחה על הערך כנף 2 (שבעצמו לא מכיל הרבה מידע), כותב אחד העורכים:

מה לעזאזל אתם חושבים שאתם עושים? אתם עוברים על בטחון השדה של מדינת ישראל אין לערוך ערך זה! בפקודה!

ונשאלת השאלה: בתוקף איזו היררכיה מחלק אותו עורך פקודות למשתמשי האנציקלופדיה החופשית? ההיררכיה של ויקיפדיה? כנראה שלא. סביר יותר שהוא מנסה להפעיל את ההיררכיה הלא כתובה שעוברת דרך האוכלוסייה היהודית בישראל: אם שמעתם סוד, הסוד הזה הוא גם שלכם. מה שנקרא: "לא היית אמור לדעת את זה".

מיום הולדתה, החברה הישראלית בנויה במידה רבה על שתיקה – השתיקה על גורלם של 700 אלף הפלסטינים שנעלמו פתאום בשנות מלחמת העצמאות. הסוד הגלוי הזה הפך במשך הזמן לסוד כוחה של ישראל, וספח לעצמו סודות נוספים. מישהו די חכם גילה את האפקט של השתיקה המטאפיסית הזאת, שמקרינה כוח עצום כלפי חוץ וכלפי פנים. כך נולד המיליטריזם הישראלי הדיסקרטי, העמום, הנשגב והיהיר, שהתגלה כחזק הרבה יותר מתהלוכות ומפגנים צבאיים. כך נולדו גם אנשים כמו אהוד ברק, שהשתיקה היא מפעלם העיקרי.

הסוד מעניק לחיים כאן הילה רומנטית. הוא גם משמש מרכיב משמעותי באבחנה בין האליטה האשכנזית, שיודעת סודות ומסתובבת עם סודות, לבין כל השאר. אל מול הסוד הצבאי, הכול נראה זניח, קטנוני, ילדותי ולבנטיני. במיטבו, הסוד הוא סמוי כל כך שלא יודעים שהוא קיים – כמו הלוחמים של סיירת מטכ"ל שמסתובבים כמו סתם חיילים בצנחנים, בלי תג. בתוך הסוד הגדול והמפעים (טילי יריחו) נטמעים כל מיני סודות קטנים ומלוכלכים (האשה הפלסטינית ששברת לה את הלסת). לגבי כולם נוקטים באותה מדיניות: שתיקה. זה פועל מצוין, וגם בונה את אותה גבריות מקומית שזכתה לתהילה בעולם כולו.

ישראל היא כמו אותם גברים, שנראים נורא חכמים בגלל שהם שותקים כל הזמן. כאשר הם פותחים את הפה מתברר שהם די סתומים. כשבכירי השב"כ או חיל האוויר מחליטים להתמודד בכנסת, מתברר פתאום מה רמת האינטליגנציה של האנשים המופלאים האלה. חשבו למשל על גדעון עזרא.

כבר כתבתי פעם, שהעיתונות בישראל נועדה בעיקר להסתיר מידע, כלומר לסתום את החורים במידע שיש לציבור באמצעות מידע לא רלוונטי. לא התעסקתי אף פעם בדברים סודיים במיוחד בתור עיתונאי, אבל הייתי במקרה משכתב זוטר בדסק החדשות של הארץ ביום של התקיפה בכור הסורי. אני זוכר איזה מאמץ היו צריכים עורכי החדשות והגרפיקאים להשקיע כדי להסתיר את העובדה שהצנזורה פסלה להם חצי מהידיעות והפרשנויות. הקורא קיבל עיתון מלא טקסט ותמונות, אבל בעצם כל מה שהיה בו זה צנזורה. העיתונאים בישראל מופקדים על הסוד יותר משהם מופקדים על המידע.

*

המחיר של המצב הזה, של קוד הסודיות, מורגש בתקופות כמו התקופה העכשווית. מכל מה שקורה במישור המכונה "מדיני-בטחוני" שומעים רק איזה רחש, לחישות, שמתבטאות באופן קריפטי, אולי מהופך, בנאומי ראש הממשלה ובמאמרים בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות. בינתיים מפורסמות גם כל מיני ידיעות על זה שישראל מגדילה את ארסנל צוללות המכה השנייה שלה. אבל מה אפשר להגיד על כל זה? ברור שאלה עניינים גורליים ביותר, אבל אנחנו לא יודעים עליהם כלום. בד בבד, איך אפשר לנהל דיון על נושאים כמו שביתת המתמחים או הקסאמים בדרום, כשמתחת לרגליים חותרת צוללת אטומית בדרך ליעד לא ידוע? למעשה, תושבי ישראל עכשיו הם כמו אסיר, או כמו חייל בטירונות, שלא יודע מה יקרה איתו אפילו עוד שעה.

אם לנסח בפשטות את משמעות המעשה של ענת קם, שהופך אותו לכל כך מעורר הערכה, הרי זו ההפרה של קוד השתיקה הזה. קם לא מסרה מידע לשום גורם זר, אבל היא לא קיבלה על עצמה את הכללים של הסוד, שאותם מקבלים על עצמם רוב ילדי האליטה. בכך היא תרמה תרומה עצומה לנורמליזציה ולאזרוח של החברה הישראלית, ועל כך היא גם נענשה.

קשה לשכוח את החגיגה של הח"כים מהימין כשהוסר צו איסור הפרסום על פרשת ענת קם לפני שנה וחצי. אבל בין הדברים שנאמרו אז היו מרכיבים מעודדים. למשל בהודעה לעיתונות של אורי אורבך, שאמר כי צה"ל צריך לסנן גורמים מסויימים מהשמאל הקיצוני שעלולים לנצל לרעה את תפקידם הסודי לצרכים פוליטיים. "הצבא חייב לבחון היטב את מי הוא מגייס ובידי מי הוא מפקיד את בטחון אזרחי ישראל", אמר אורבך.

אם הצבא אכן יגלה חשדנות בגיוס אנשים בעלי עמדות מסוימות, זאת יכולה להיות ברכה די גדולה. הרעיון שאזרח ישראלי מחויב מרגע לידתו לאיזה סוד הוא די בזוי. אף פעם לא קיבלנו על עצמנו את זה. אם אתם פוחדים שאחשוף סודות – אל תספרו לי אותם.

למה האישה אינה מדברת?

26 באוקטובר 2011

דניאל שוורץ

1.

לאחרונה הייתי מעורבת בדיון שהתפתח בארץ האמורי סביב פוסט שפורסם כאן, בשם "פניה לקוראות". בפוסט תיארו העורכים את מה שהם רואים ככישלון הגדול ביותר שלהם – שנשים ממעטות לכתוב בבלוג יחסית לגברים, "שהכותבות האורחות הן כמעט תמיד כותבים". בארץ האמורי, כך נכתב, נוכחות מעט נשים, על אף שהנושאים רלוונטיים, לפחות על פניו, לנשים ולגברים כאחד. אז מה הסיבה להבדל?

הבדל. מילה קשה. מילה שלימודי המגדר עסוקים בה. מושג שמעלה סימני שאלה, שדורש הסבר. כי כשיש הבדל, זה לא רק ששניים שונים, אלא שמישהו שונה ממישהו. כלומר – להבדל יש כיוון: יש את מי ש"רגיל", ש"נורמלי", ויש את מי ש"שונה", שנגוע בהבדל. יש את מי שכותבים (וזה לא דורש הסבר) ויש את מי שלא כותבות, או לא כותבות מספיק (ואת זה כבר צריך להסביר, את זה צריך לפתור).

אחת התופעות המעניינות בדיון שהתפתח בעקבות הפוסט היתה שביקורת על הבלוג, למרות שהוזמנה בפוסט, לא התקבלה בברכה. אני חושבת שמאחורי ההתנגדות הזו עמדה ציפייה לתגובות שיגידו משהו על נשים, ולא על הבלוג. זו בעצם ציפייה די הגיונית כששואלים "למה נשים לא כותבות כאן?". כי נשים מפחדות. כי נשים נרתעות מאלימות, מוויכוח ומשיח אפולוגטי. כי נשים לא מרגישות נוח בשיח אקדמי. כי נשים חושבות כך או כך, או אחרת. הרגשתי שתגובות מהסוג הזה – "כי אישה היא X” – לא מעוררות כעס, שהן עונות על הציפיות. על אף המוטיבציה הנרקיסיסטית (איך זה שאין כאן מספיק נשים גורם לנו להיראות, ואיך זה מתיישב עם הדימוי העצמי שלנו), השאלה "למה אין כאן (מספיק) נשים?" מתנסחת כתהייה סקרנית לגבי נשים, או יותר נכון, לגבי ה"אישה", כקטגוריה מופשטת. את עצמנו (הגברים) נדמה שאנחנו מבינים. אנחנו יודעים מה אנחנו אוהבים, אנחנו יודעים מה מתאים לנו, מה מושך אותנו, מה דוחה אותנו. אבל הנשים – משהו בהן נשאר מסתורי, לא מפוענח. אנחנו מזמינים אותן, והן לא באות. הן לא מתרצות, הן לא מסופקות. אז מה הבעיה שלהן?

אז מה האישה רוצהזו לא פעם ראשונה שנשאלת השאלה הזאת. הבעיה העיקרית איתה היא שהיא נשאלת (בד"כ) כשאלה מהותנית ולא כשאלה שיחנית, כלומר היא מניחה "אישה" שקיימת בעולם, שיש לה תכונות ופסיכולוגיה שהשאלה מבקשת לגלות. אני הרי לא חושבת שאין נשים בעולם. יש המון נשים. יכול אפילו להיות שאפשר להכליל לגביהן כל מיני הכללות, שיחזיקו יותר או פחות. אבל מה שאני מנסה להגיד, ולהבין, זה ש"אישה", יותר משהיא דבר (שקיים בעולם), היא מושג (שקיים בשיח), ולפני שנוכל להסביר התנהגות של נשים, אנחנו צריכות להבין "מה היא אישה" – לא במציאות, אלא בשפה שלנו. אנחנו צריכים להיות מוכנים להסתכל על איך שאנחנו מדברים על נשים, איך שהשפה שלנו מגדירה אותן, במוצהר ושלא במוצהר, במודע ושלא במודע. בשלב הבא נצטרך להיות מוכנים לוותר על זה, כלומר במקום להגיד "בואו נחיה יחד, גברים ונשים, כמו שאנחנו" – לפרוע את מה שמוגדר כאישה, וכגבר.

אין קול נשי. המקהלה האוניברסיטאית העתיקה באמריקה, הרווארד

2.

אחת הטענות שהועלתה ופותחה בפוסט בבלוג "יחסי מין"בתגובה לדיון הנ"ל, היתה שהבעיה שנתקלנו בה היא בעיה של שפה. רוני כותבת:

"כנראה שהרבה אנשים חושבים שמדובר בתופעה שפסה מן העולם בו אנו חיים, זה שנשים פוחדות לדבר. ופתאום – הפלא ופלא, נשים חכמות ללא ספק, שמעריכות את יכולתן ואוהבות את מחשבותיהן, עושות בחירה מודעת לא לדבר. הבמה האוהדת כלפי גברים ונשים כאחד, שניסו יוצרי ארץ האמורי לייצר, קרסה תחת ידיהם מבלי משים. זאת משום שרובנו עדיין מדברים ומדברות בשפה מדירה, שפה שלא רק המילים שלה וההטיות המגדריות שלה מפלות את ציבור הנשים, אלא גם אופן השימוש בה מדיר נשים, שצריכות להשתמש בסקסמניאקית הזו כדי לומר דבר מה".

ניסיתי להבין למה רוני מתכוונת: על מה היא מדברת, כשהיא אומרת שהשפה שלנו מדירה? כאמור, לא מדובר רק בשפה במובן התחבירי שלה: אלו לא רק ההטיות, שמאלצות אותנו להצהיר "אישה" או "גבר" בכל משפט כמעט, או לחפש דרך להימנע מכך. זה משהו אחר, עמוק יותר, רחב יותר. זו משמעות של המילה "שפה" שמסוגלת להכיל את ה"דבר" הזה שהרגשתי כשקראתי את ה"פנייה לקוראות" וטקסטים אחרים בארץ האמורי. בניגוד לטענות שהעלו חלק ממשתתפי הדיון, בעיניי הבעיה היא לא ה"אקדמיות" של השפה, לא הדרישות לציטוטים והוכחות, לא הלוגיקה החמורה או ה'נייםדרופינג'. אלו לא דברים שמרתיעים אותי. אז מה זה כן?

אנחנו מאמינים ששיחה שאין בה אקדמאים היא פחות מעניינת ופחות רלוונטית. היינו רוצים לפנות אל האקדמאים שקוראים את הבלוג הזה ולומר להם: בואו! ובפרפראזה על התיאורטיקנית אריאלה אזולאי נאמר: בואו לחיות איתנו שוב! אנחנו צריכים אתכם! נמאס לנו כבר לראות מסביבנו רק פרצופים של אלה שדומים לנו. ברור לנו שאיננו יכולים לחיות לבד. אנחנו זקוקים לאחר, ואין אחר קרוב מכם".

הטקסט המקורי לקוח מה"פנייה לקוראות", אבל המילה "נשים" מוחלפת במילה "אקדמאים". אתם מוזמנים לעשות החלפות אחרות: מה יוצא אם שמים שם "הומואים"? מה אם שמים שם "שמאלנים"? מה שמעניין כאן הוא שמילים סוחבות על גבן את השימושים שלהן, את ההקשרים והנסיבות בהן הופיעו בעבר, ושבהם הגיוני להשתמש בהן בעתיד. יש להן הרגלים, התניות וזיכרון תרבותי, שחורגים מההגדרה ה”מילונית” שלהן, ואפילו מהמרחב של השפה הכתובה והמדוברת. המשפט הוא לא תבנית ריקה של פונקציה, שמחכה שישימו בה משתנים – לפעמים המשתנים משנים את כל המשמעות של הפונקציה. לפעמים זה לא ממש חשוב מה את אומרת, אלא איך את אומרת את זה. השימוש במילה יכול לומר על המושא שלה משהו הפוך מהכוונה (המוצהרת?) של המשפט, כמו לדוגמא במשפט הידוע "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה", או "אַת האישה הכי חכמה שאני מכיר", שאמר לי פעם מישהו. לפעמים אני יכולה להבין מה המשמעות של "אישה" בשיח של מישהו, גם אם הוא לא אומר שום דבר על נשים באותו רגע, רק מאיך שהוא מדבר על צבא, או על טבע, או על אומנות. לפעמים אני בכלל לא מבינה את זה, אני רק מרגישה מין רתיעה כזו, איזה גועל שבדרך כלל נגמר בחיוך, אם זה מישהו זר, כי זה נורא מביך להבין שמישהו בעצם מזלזל בך, במיוחד אם אתם בדיוק (כביכול) מדברים. אם זה מישהו קרוב, זה מכעיס. אם זה מישהו שאת סומכת עליו ומעריכה אותו, זה מבלבל וזה מחליש.

סרקתי את הפוסטים של ארץ האמורי מהשנה האחרונה, וחיפשתי את המילים "נשים" ו"אישה". המטרה שלי לא היתה להראות שאין הרבה הופעות של המילים האלה (למרות שזה מה שגיליתי, והאמת שהופתעתי), אלא לנסות לנסח את ההקשרים העיקריים שבהם מופיעה ה"אישה" בשיח של ארץ האמורי. עצרתי אחרי שמצאתי כ-35 דוגמאות (הלכתי אחורה והגעתי עד פברואר). התוצאות היו מבלבלות, בעיקר מכיוון שהרוב המוחלט של ההופעות של המילים הללו היו בפוסטים של "כותבות אורחות" (וכותבים אורחים) ועיקר האזכורים שנכתבו על ידי עורכי הבלוג עצמם היו אלה שהופיעו ב"פנייה לקוראות". אני לא בטוחה איך להסביר את הממצא הזה, ואיך לחבר אותו לניסיון שלי להבין, בצורה קונקרטית, מה המשמעות של הטענה ש"השפה סקסמניאקית". ברור גם שה"אישה" מופיעה בהרבה אירועים אחרים שלא נספרו אצלי, כמו למשל בכל פעם שמילה מופיעה נטויה בנקבה, בשם או בפועל, אבל הבדיקה שלי היתה מוגבלת. מה שכן, אני יכולה לספר שעברתי על פני המון אזכורים של "אנשים" בכדי למצוא מתוכם את ה"נשים" (משהו כמו יחס של עשרים לאחת). אחרי כל ההקדמות, הנה ההקשרים העיקריים שמצאתי להופעת המילים "אישה"-"נשים" בבלוג:

1. כאחת מיני מיעוטים/מוחלשים/"אחרים" אחרים. למשל:

  1. 'אחרים' לדוגמה הם: אישה, הומוסקסואל, לסבית, שחור/ה, יהודי/ה, מזרחי/ת, נכה ועוד (…)

  2. אלבה הוסיף תובנות בדיני מלחמה כשהכשיר הרג נשים וילדים בקרב, מתוך חשש שיסייעו לאויב (…)

  3. כמעט כל מתנחל נושא עימו נשק, לעיתים הוא במדים לעיתים לא, ולכן הפגיעה בהם אינה זהה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית בלתי לוחמת. לא כך לגבי נשים, ילדים וזקנים (…)

  4. הוא טוען שפוליטיקת הזהויות "גמרה את הסוס", לאחר שהשיגה הישגים אבל גם  גרמה להטמעה של נשים ושחורים בשיטה הקפיטליסטית (…)

  5. אחד הדברים שאומרים על המקום הזה הוא שיש בו תחושת ביטחון גבוהה. אם את אישה, זה אומר שהסיכוי שיטרידו אותך ברחוב נמוך בהרבה ממקומות אחרים, תל אביב לדוגמה.

  6. רק 15 מהפוסטים פורסמו על ידי נשים (…)

  7. השיעור הנמוך, נמוך מאוד, של נשים בולט גם בקרב המגיבים בבלוג (…)

  8. יש לציין שמחוץ לטריטוריה של ארץ האמורי נשים הן דווקא דומיננטיות בבלוגוספירה (…)

2. בהקשר של (מאבק ב-) דיכוי מגדרי ופמיניזם. למשל:

  1. וכאשר הרבה גברים תופסים את המיקרופון ומדברים בפאתוס על זכויות נשים, זה לא עוזר לשחרר את הנשים השותקות, אלה שיושבות בקהל. ההפך.

  2. הפמיניזם איתר מראשיתו, בצדק או שלא בצדק, את המהויות/המושגים "גבר", "אב", "סדר פטריארכלי", תרבות "פאלוצנטרית", ככאלה שאחראים במהותם לדיכוי האישה.

  3. עד כה אף לא אחד הגדיר בצורה מהודקת כל כך את הגבר כמו מגמות בולטות בתנועה הפמיניסטית, שהגבר=אחראי לדיכוי, שמהותו של הגבר היא דיכוי אלים של האישה.

  4. הדיון על תחושות אלו של הגבר רלוונטי, למעשה, לדיון בתחושה אחרת בקרב נשים ופמיניסטיות.

  5. ומה חוויית הקיום של גברים הומואים שעוסקים במחקר אקדמי של לימודי נשים?

  6. והנה הליידי הילרי, שמתגלה סוף סוף בתור האישה שהיא: גם אלף חליפות לא יסתירו את המתח וההתרגשות; הם אלו המאפיינים אותה באמת [ההקשר אירוני – ד.ש]

3. כנשואות לגברים, או כמושא התשוקה שלהם. למשל:

  1. בין שנת 1997 ל-2002 עלה מספר הגברים בתעשיית המין באי פוקט בתאילנד מ-59 ל-1022. אגב, חלקם נשואים לנשים.

  2. אך ככל שהוא תר את הרחובות של העיר האינסופית הזו כך הוא הרגיש שהנשים כולן בורחות מפניו.

4. דמויות סתמיות או נלעגות (באופן שמייצר אפקט קומי). למשל:

  1. אישה שהגיעה עם תינוקת לקבל טיפול יצאה מחדר הרופא ומלמלה "ערבי מסריח"

  2. [בבריכה] אני לרוב מתנגש בנשים מבוגרות, גברים בגיל העמידה וכרסתנים בכל הגילאים (…)

  3. סביב, על דפנות התא, תלויות מודעות מין, תצלומי נשים מעוותות ומספרי טלפון, ציורים של זין וכּוּס ועיגולי מסטיקים יבשים.

הדוגמאות שהבאתי מתחילות לסמן מה היא "אישה" בשיח. זה לא אומר שהמשפטים שנאמרו לא נכונים, או שלא נכון לקשור "אישה" לדיכוי, מוחלשוּ­ת ומאבק פמיניסטי. אבל זה אומר שכשאת מדברת על "אישה" ו/או כ"אישה" המשמעויות האלה מהדהדות מסביבך, גם אם את יודעת וגם אם לא, ושהן מושכות את השימושים שלך לכיוונים המוכרים להן. ההקשר (המקום שבו אנחנו מדברות, הדברים שנאמרו לפנינו, אחרינו ומסביבנו) קובע את המשמעות של המבעים שלנו.

השפה תמיד כבר קיימת. היא תמיד כבר שם, ואין דרך להיחלץ ממנה. אבל יש הקשרים אלימים יותר, הקשרים שבהם אנחנו ממש לא מצליחים להיות מובנים כראוי. את רוצה לעשות שימוש בשפה, אבל השפה הזו כבר אומרת משהו עלייך, כאובייקט. מה אם את חווה את המשהו הזה כ"לא את", או "את" שאת סולדת ממנה? מה המשמעות של שימוש בשפה הזו? האם זו לא הצהרה על קבלה? על הזדהות? נניח שמשהו בעולם הדימויים של השפה הזו, על כל רבדיה וההיסטוריות שלה, לא עונה על האופן שבו את תופסת, או רוצה לתפוס את עצמך? איך תוכלי לחשוב על עצמך בשפה הזו? איך תוכלי לחשוב על אחרים?


3.

אפשר להגיד שהשאלה "למה נשים לא כותבות (מספיק) בארץ האמורי?" דומה מאוד לשאלה "למה אין שמאלנים מזרחים". כן, אני יודעת, יש שמאלנים מזרחים. יש גם מזרחים שמאלנים. אבל אין ספק שקיימות סביבות שיח (אפשר לחשוב על זה כ"מקום" מטאפורי, כהאביטוס, או כשכונה גיאוגרפית ממש) שבהן מזרחים לא יכולים לחשוב על עצמם כשמאלנים. ראשית, מבפנים: למילה הזו – "שמאלני", יש משמעות חזקה כל כך, נוראית כל כך, שאיש לא יחיל אותה על עצמו, אלא רק על אחר, כעלבון. "שמאלני" נקשר ל"אשכנזי". הוא נקשר ל"קומוניסט". הוא נקשר ל"מפא"י", ל"תל אביב", ל"ערבי". מהבחינה הזו, החופש לחשוב על עצמך כשמאלני הוא פריבילגיה, לא כי כך נכון לחשוב על עצמך, אלא כי לא לכולם זוהי אופציה.

אבל השפה עובדת גם מבחוץ פנימה. מהרבה בחינות, מזרחי לא יכול להיות שמאלני. הוא צריך להוכיח את השמאלנות שלו, ולא ברור אם זה אפשרי. הוא לא יכול להיקרא ככזה, כי הפעולות שלו לא מפורשות ככאלה. למשל: אשכנזי שמתנגד למשטר הוא שמאלן, מזרחי שמתנגד למשטר הוא הזוי. ענת קם היא בחורה תמימה/נאיבית שסטתה מדרך הישר, וטלי פחימה היא משוגעת ומחבלת. מג"בניקים שמרביצים במחסומים הם "חיות אדם", ובני גרעיני נח"ל שעושים את זה הם "פירות רקובים". ערבי במדים שהורג משפחה יהודית הוא "טרוריסט", ויהודי במדים שהורג משפחה ערבית הוא "חייל". כשגבר לא כותב, הוא מצביע ברגליים. אבל אישה שלא כותבת היא נמנעת, שותקת, מושתקת. אישה בשיח היא מיעוט – רדוף, מוחלש, אומלל. אז למה האישה לא כותבת? כי ה"אישה" לא כותבת (כאקסיומה). כי אם היא תכתוב היא כבר לא תהיה אישה, או לא תכתוב כ"אישה". היא תהיה איש – מצב האפס של המגדר, כלומר: גבר.

זה גם מה שעומד בינינו לבין שפה אחרת. אם יש פה ושם שפה "נשית" זו שפה "נישתית”, שפה שמקוטלגת כ"פרטית" ו"אינטימית", כשפה של "מגזר", של "אחר", של "מיעוט". מה הפלא? נשים נתפשות כסקטור, והשפה של נשים נתפשת כשפה סקטוריאלית, שניגודה הוא שפה ציבורית וכללית, שפה של "כולם". אני מודעת לעובדה שאני כותבת עכשיו משהו הכי בסיסי בעולם, אבל הדיון ההוא גרם לי להבין ששום דבר לא ברור, שצריך לחזור מהתחלה על כל התובנות שכבר הנחנו ש"כולנו" מסכימות ומסכימים עליהם. צריך ללמוד מחדש איך "פרטי" ו"ציבורי" יכולים להיות בתי כלא מגדריים, ואיך "ספציפי" ו"כללי" יכולים להיות דרכים לייצר ולהסתיר אפליה ודעה קדומה. אבל הפעם צריך ללמוד את זה לא מהספרים, אלא מהחיים והשיחות שלנו, אחד ואחת מהשנייה.

אני רוצה להדגיש שאני לא מדברת רק על השפה של ארץ האמורי. אני מדברת על השפה שלנו – של חברות וחברים שלי, של מי שעובדת איתי במוזיאון ישראל, של תלמידים שאני מדריכה, של גברים ונשים שעובדים איתי ב"שוברים שתיקה", של מי שלמדו ולומדים איתי באוניברסיטה. אם יש מימד שבו הביקורת כלפי השיח של ארץ האמורי היא לא הוגנת, הוא שהשפה הזו לא הומצאה שם והיא לא ייחודית למיקום הזה. מהרבה בחינות זו השפה ה"טבעית” המובן מאליו של "אישה". מה שראוי לתשומת לב הוא איך המובן מאליו הזה משתחזר שוב ושוב בניסיון לחמוק ממנו, דווקא בשיח שרווי במודעות ל"אחר", שבקיא ב"פמיניזם", שחושב שמן הראוי שגם "נשים" יהיו חלק ממנו. הניסוח של העמדות האלה מייצר עוד ועוד הקשרים שמסמנים את ה"אישה" בסימן של הבדל, ושמים את הנשים בעמדה של נחיתות ביחסי הכוח שמייצרת השפה.

וזה לא שמדובר בשפה אחת, תחומה. אין קו ברור שבו עוברים משפה אחת לאחרת, ששפה אחת (עברית, ציונית, שמאלנית, אקדמית, פוסטמודרניסטית, פוסט ציונית) נגמרת ושפה אחרת מתחילה. הן שוכבות אחת על השנייה, מסתירות אחת את השנייה, כל אחת מגֵנה על האחרות מלהתגלות. המשמעויות שהן מעלות סותרות לפעמים, ולפעמים הן מחזקות אחת את השנייה. מה שמדהים הוא שאת יכולה להיות "צרכנית" מצטיינת של שפה, מבלי שהיא תהיה שלך. את יכולה להבין אותה, על כל רזיה ומשמעויותיה. את יכולה אפילו להתבטא בה בצורה נפלאה. אבל את לא שוכחת לרגע שאת מדברת בשפה שהיא לא שלך, ושיש אחרים שמבינים, יודעים ומרגישים שזו *כן* השפה שלהם. גם את זה השפה מלמדת אותך. כך למשל כשה-"אנחנו" הכותב (המנכיח את עצמו כבעל פריבילגיות, מתוך היענות לציווי אתי של מודעות עצמית) מגדיר שוב ושוב נשים כ"אחר", כמי שמקופח ונלחם בקיפוח, כמי שמוחלש ונעדר פריבילגיות – בקיצור, כמי שאינה יכולה להצטרף לשירה האתית של מקהלת המועדפים – אז כבורגני(ת) שמאלני(ת) אני יכולה לקרוא ולהזדהות, אבל כאישה אני נשארת מחוץ לשיחה. אני לא יכולה לכתוב.

4.

מששבתי וקראתי את מה שכתבתי עד כאן אני מגלה שהשאלה העיקרית שעולה מהדברים שלי (מטרידה, מייצרת אי עקביות בטענות שלי) היא שאלת האחריות. מצד אחד אני מסתייגת ממי שמשתמש בשפה שמשתמעת ממנה שתיקת ה"אישה", ומצד שני אני אומרת שזה מצב האפס של השפה, המובן מאליו שלה. מצד אחד אני אומרת שאין מקום נקי מההיסטוריה הדכאנית של השימוש ב"אישה", ומצד שני יש שאני מרגישה הזדהות והתרגשות לנוכח שפה "אחרת". אם השפה "סקסמניאקית", אם זו הבריכה שאנחנו שוחות ושוחים בה, מה בכלל המשמעות של "שובניסט"? האם זו לא השפה ששוביניסטית כבר מראש, במקומנו?

אני לא יודעת איך לצאת מהבור הזה, שיש שיטענו (אני לא מסכימה) שאליו נופלת כל ביקורת "שיחנית". התחלה של תשובה יכולה לנסות להסביר את האפקט שמייצרות מסגרות (פורומים, בלוגים, קבוצות פוליטיות) לנשים בלבד. זה לא בגלל שלנשים יש אופי מיוחד; מכיל, רחמי, מקבל ובלתי תחרותי. יכול להיות שתחושת הביטחון שנוצרת במקומות כאלה נובעת מכך שהשפה מנוטרלת בהם מהמימד הדכאני (הזה) שלה, בתוך הסיטואציה. כלומר, לפחות במימד הזה, המגדרי, היא לא משמשת כלי נשק שקוף שמייצר היררכיות סמויות (בלתי מכוונות, או כאלה שקשה לבוא עליהן דין וחשבון) מכיוון שכולן נשים, והשפה פוגעת/מלטפת את כולם באותה המידה. המשמעות של "אישה" שונה כשהיא נהגית בידי אישה, לא מכיוון שנשים לא יכולות להיות שוביניסטיות, אלא שהאפקט הפוליטי שאישה "מרוויחה” ממנו (במובן הרחב של הפוליטי – הפגנה של כוח, הנכחה של עליונות, סתימת פיות) נמוך יותר, בהינתן שהיא מזדהה ומזוהה כ"אישה".

שתי הדוגמאות האלה ניתנו כדי להבהיר שהשפה משמשת כנשק במאבק בלתי נלאה ולא תמיד מודע או רצוני. בהינתן חוסר השוויון שהשפה מביאה איתה לשיחה, האחריות שאני מצפה לה היא נקיטת עמדה ביחס אליה, הכרה בהתחמשות הזו, מרצון או לא מרצון. אני מרגישה נוח יותר לדבר עם מי שאומר לי שגם הוא מסתייג מהשפה הזו, שהיא מגעילה אותו, למרות שהיא גם מושכת אותו, שהוא מתנכר לאופן שבו היא משקפת לו את עצמו, גם אם הדמות הזו מפתה נאורה, עליונה וחזקה. ואני מסתייגת ממי שמנפנף באמירות "פמיניסטיות" על "נשים מוחלשות" בחוסר מודעות לכך שהוא מבדיל את עצמו באותה נשימה, ומכריז על עצמו (מזדהה) כ"גבר חזק".

אמילי מרי אוסבורן, "חסרת שם וחסרת חברים" (1857)

אחת מהדרכים המקובלות להתנגד ל"סקסמניאקית" הזו היא שימוש בצורה א/נשים בגרסאותיה השונות, שמעלה את תכיפות ההופעה של "נשים" בסביבה בלתי מסומננת, כלומר "רגילה" ולא "נשית" טיפוסית. גם פנייה לקהל מעורב, או דיבור על עצמנו (נשים וגברים כאחד) כ"כותבות", "זוכרות" ו"מציעות", משנים את המאזן שהצגתי בדוגמאות, והופכים את הצורה הנשית מ"אחר" ל"אני". בנוף האזכורים של "אישה" ב"ארץ האמורי" התבלטו גם כמה שימושים כאלה – שימושים שאינם מוטבעים בסימן ההבדל. הנה שתי דוגמאות:

  1. ראשון מגיב הקהל. ההתייחסויות מעניינות ומעמיקות ואני מתחילה לחשוב שהנשים בקהל הבינו מצוין על מה דיברתי ואולי אין צורך שאקח מזמנן ואוסיף. אז מבקשת הדוברת השנייה את רשות הדיבור.

  2. הייתי הדוברת הראשונה ואחרי שסיימתי לדבר, נשארתי לשבת על הבמה לשמוע את עמיתותי. מולי, קרוב מאד לבמה, ישבו שלוש נשים יהודיות שעובדות עם ילדים ערבים ביפו וראיתי את מבטיהן הנרגשים.

הייתי רוצה להיות מוקפת ביותר מבעים כאלה – יותר הקשרים שמחזקים את הקוטב השברירי שבו אישה לא חייבת להיות "אישה".

אז למה נשים לא כותבות מספיק? מה שניסיתי לומר הוא שטעות להשליך את הסוגיה השיחנית הזו על המציאות, ולבקש מנשים להסביר מדוע הן לא מדברות. בפשטות, זו משימה בלתי אפשרית. ה"אישה" לא מדברת כיוון ש"אישה לא מדברת". כך מופיעה האישה ב"ארץ האמורי", וכך היא מופיעה ברבות מבמות השיח הציבורי. במקום להאשים את הנשים (“כי נשים הן ביישניות") או את הגברים (“כי גברים סותמים לנו את הפה!”), אני מאשימה את השפה שזוכרת ומשחזרת נחיתות ואחרוּת של "נשים" ביחס ל"אנשים" – ואת מי שמקבל ומשמר אותה. גם גברים וגם נשים מדברים בשפה הזו, אבל ההקשר, המשמעות והתוצאה ביחס למוען שונים. גם גברים יכולים להתנגד לשפה הזו, למרות שהיא מרפדת את מושבם ומעניקה להם הנאות קטנות או גדולות של כוח, מפוקפקות ככל שיהיו. כתיבה אחראית בעיניי היא כזו שלא רק מכירה בהבדל ("מה לעשות", אומר הגבר, "אני לא אישה”), אלא גם מתעלה עליו (להבין שבעצם גם אישה היא לא "אישה”). זו כתיבה שמכירה בכך שהיא נשענת על היררכיה בין "גברים" ל"נשים", ומפקפקת בהיררכיה בין גברים לנשים.

מוריס בומפאר, "הופעת הבכורה של הדוגמנית"

תודה לעמית כהן וקרן שפי על עזרתם בכתיבת הפוסט הזה. תודה מיוחדת ליער חבר, שרבים מהרעיונות שמופיעים כאן הועלו על ידיו בשיחותינו.

לך תזדהה (פוסט מהורהר עם ענת קם בסופו)

14 באפריל 2010

ברק חוסיין אובמה הוא, כידוע, “הנשיא השחור הראשון”. כך התגאתה בשנה שעברה הקומיקאית וונדה סייקס, שנבחרה להנחות את ארוחת הערב המסורתית לכתבי הבית הלבן. "אלא אם כן תפשל – ואז זה יהיה: מה נסגר עם הבחור החצילבן הזה?”. עברה כמעט שנה מאז מופע הסטנדאפ המשעשע, ולאובמה נקרתה הזדמנות לאשר את שייכותו לגזע השחור. בתחילת החודש, כמו כל תושב בארה"ב, הוא נדרש למלא את טפסי המפקד הלאומי הנערך מדי עשר שנים מאז 1790. החל מהמפקד הקודם, בשנת 2000, ניתן לסמן יותר ממשבצת אחת בטופס המפקד. כלומר במקום לסמן White או Black או Asian ועוד, אפשר לסמן גם וגם, כמה משבצות שרק תרצו. אובמה סימן רק משבצת אחת.

בכך קבע אובמה את עמדתו בפולמוס המתנהל מאז תחילת השנה בהאפינגטון פוסט, אתר הבלוגים והאקטואליה המשקף היטב (וקובע במידה רבה) את סדר היום של המחנה הליברלי באמריקה. האפשרות לסמן יותר ממשבצת אחת מבטאת, בעיני רבים, את אמריקה החדשה, הפוסטגזעית לכאורה, בה להיות mixed race זה גזעי במיוחד צייטגייסט שהוכתר פעם בניו יורק טיימס בכותרת Generation E.A, כלומר Ethnically Ambiguous. אחרים לא מסכימים, ביניהם הבלוגרית והפרופסורית (ה"חצי שחורה") מסטנפורד מישל אלאם שקבעה: “חישבו פעמיים, סמנו פעם אחת", שכן "המפקד אינו – ולא נועד להיות – אתר לביטוי עצמי". הנתונים הנאספים במפקד ישמשו, היא מזכירה, לחלוקת מיליארדי דולרים לתוכניות אפלייה מתקנת והעצמה של שחורים וקבוצות מקופחות אחרות. אלאם מספרת כי סמוך לביתה במדינת וושינגטון יש שכונה עם רוב שחור הזוכה להטבות משמעותיות מהמדינה. היות שבמפקד הקודם רבים סימנו גם את המשבצת "לבן" (ואין זה מפתיע, כי לרוב השחורים באמריקה יש גם "דם לבן" ואילו עירוב גזעי הפך, כאמור, לאופנתי יחסית) הנתונים הדמוגרפיים השתנו בין לילה, והמעמד המועדף של השכונה הוצב בסכנה.


מצאתי את הוויכוח הזה מעניין כי הוא נוגע בקשת רחבה של טיעונים הנוגעים למקומו של הגזע בשיח הפוליטי והתרבותי העכשווי – ובהשלכה שיותר מעניינת אותי, לזהות והזדהות בכלל. בתור התחלה, הוא מחדד את העובדה שהזדהות היא פוליטית, במובן זה שהיא לא מסמנת עובדה טבעית, הקודמת למלים ולמעשים שלנו, אלא משתמשת באחת המלים הללו כדי לעשות משהו בזירה הפוליטית. במקרה של אלאם, ההזדהות כשחורה (למרות שהעור של אמא שלה בהיר ואבותיה באו מאירופה) נועדה להשיג הטבות כלכליות לבני הקבוצה המקופחת (גם אם היא עצמה אינה סובלת מקיפוח); במקרה של מתנגדיה בוויכוח, הסימון של מספר משבצות נועד לשנות את הדיבור על גזע באמריקה, “לעשות מקום" – מבחינת קווי מדיניות ו/או אג'נדות תרבותיות – לקטגוריה גזעית חדשה. לעתים הסימון המרובה נועד להשיג תוצאה הפוכה – לשבש לחלוטין את השימוש בקטגוריות גזעיות.

עם זאת, תפישה כזו של הזדהות, הרואה בה כלי, חלק מפעולה להשגת מטרות מסוימות, מניחה שאנו באים לזירה הפוליטית כמי שכבר יודעים מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. אבל ברור שזה לא כל הסיפור: הזירה הפוליטית היא גם אתר לבקשת הכרה, מרחב שבו אנו מגלים מי אנחנו ומה אנו רוצים מתוך בחינה מתמדת של תגובותיהם של אחרים, כולל המדינה. במלים אחרות, הזדהות היא גם מעין בקשה – מפורשת או לא מפורשת – מאחרים שיזהו אותנו: כשחורים, הומואים, ביסקסואלים או פלסטינים אזרחי ישראל. אחרת זה באמת נשאר "ביטוי עצמי", שהרי לאיש לא ממש אכפת שתטען שאתה ערפד סגול. אם תדרוש הכרה בזה, כלומר תטען שזה יותר מ"ביטוי עצמי", אתה עלול להישלח לבית משוגעים.

מן הסתם הגבול בין "בקשת הכרה" ל"פעולה" אינו חד ופשוט כל כך (כמו רוב הגבולות התיאורטיים, לצערנו). אובמה הוא דוגמא מצוינת. בביוגרפיה החדשה והמדוברת עליו מאת דיוויד רמניק עורך הניו יורקר, אובמה הצעיר, שכונה אז "בארי" וחי עם סבו וסבתו הלבנים בהוואי, מתואר כתלמיד תיכון נבוך ובודד למדי. “באופן מרגש, ומוזר משהו, הוא לימד את עצמו להיות שחור", כותב רמניק. “הוא החל להקיף עצמו בתרבות אפרואמריקאית שחייתה אלפי מילין מהמקום שבו גר”. בארי האזין למרווין גיי ולסטיבי וונדר, דיקלם את שיריו של לנגסטון יוז, וקרא את האוטוביוגרפיה של מלקולם איקס.

האם אובמה הצעיר ניסה לעשות משהו? גם. אני מרשה לעצמי להעריך שהוא חשב כבר אז, גם אם בצורה לא ממש מפורשת, שהמאבק נגד אפליה דורש הזדהות עם הקבוצה החלשה. אני מניח שהוא חשב כך גם החודש, כשסימן את המשבצת "שחור" בטופס המפקד, אם כי הפעם הצטרפה לכך, מן הסתם, מחשבה על הדימוי הרצוי לו בקרב תומכיו השחוריםעם זאת, אז בנעוריו, ההזדהות כשחור היתה בראש ובראשונה בקשת הכרה. עורו היה שחום מספיק כדי להפוך אותו לשונה, אחר מהנערים שהקיפו אותו, והתרבות השחורה המיובאת נועדה למלא את האחרות הזו בתוכן להפוך אותה מזהות המוגדרת רק על דרך השלילה לזהות חיובית, כזו שתוכל לזכות להכרה.

כמו פעולות וביטויים פוליטיים בכלל, גם הזדהות היא לא פרקטיקה הפתוחה לכולם באותה מידה. במשך דורות ארוכים, שחורים בארה"ב לא יכלו להזדהות במפקד כמי שהם גם לבנים, ובשונה מהנהוג אצל כמה מגניבים בברוקלין, באזורים אחרים באמריקה להיות Ethnically Ambiguous אומר בעיקר שאתה "מוזר", עד שעדיף כבר להזדהות רק עם אחד הגזעים המרכיבים אותך. יש אנשים ש"ברור שהם הומואים", וגם אם יטענו בתוקף שהם סטרייטים הם ייתקלו בגיחוך בחדרי חדרים. יש אנשים שיטענו שהם ביסקסואלים וייתקלו בתגובות, מצד סטרייטים ובעיקר מצד הומואים, לפיהן "אין כזה דבר". היכולת להזדהות אחרת מהציפיות של החברה, כלומר אחרת מהסימון המיידי שלה, דורשת הון תרבותי, חומרי והרבה אומץ (שגם הוא משאב הנפוץ יותר בחלקים פריבילגיים של האוכלוסייה) – אומץ לדבר על עצמך אחרת מהציפיות ולהתמיד בכך גם אם אחרים מתקשים להבין.

עם זאת, אם הזדהות חופשית היא אכן פריבילגיה של מעטים, אולי המעשה הפוליטימוסרי הנכון יהיה לא ליהנות מזכותהיתר אלא להזדהות עם החלשים יותר, אלה שלא יכולים להזדהות אחרת. או אז אפור יזדהה כשחור, ביסקסואל כהומו ועיראקיאשכנזי כמזרחי.

מכל מקום, היות שהזדהות היא אקט פוליטי, הנאחז במלים ובמושגים דינאמיים, גם אין צורך לחשוב על הזדהות כמה שאנו עושים אחת ולתמיד. אפשר להזדהות באופן אחד בבלוג האישי, ואחרת כשממלאים את דפי המפקד (בתנאי שאתם באמריקה), ושוב אחרת כשמדברים עם הדודה מעפולה. לפעמים אפשר גם סתם להשתעשע, במיוחד אם מדובר בדודה מעפולה, ולספר לה שאני ערפד סגול. אבל אז, כדי לא למוטט את עולמה, להוסיף מייד שאני ערפד סגול סטרייט, אשכנזי וציוני, המתנגד בכל תוקף למעשיה של ענת קם.