Posts Tagged ‘עמנואל לוינס’

הערפד המוסרי: מחשבה משמאל על אמנון לוי ואורטל בן דיין

18 באוגוסט 2013

ניב סבריאגו

הוויכוח הסוער שוב על אפליה "עדתית" בישראל חשוב, חיוני וכמובן טרם מוצה. אך חשוב גם שננסה, ולו לרגע קט, להגיח ממנו ולהתבונן במנגנון שבבסיסו, כלומר ברצון לעוצמה. רצון לעוצמה, שבשלב הסופי של הניהיליזם, שבו אשליית האינדיבידואליות מכלכלת את מערכת השיטור הליברלית-קפיטליסטית העולמית, מחויב להכחיש ללא הרף את מקורות האנרגיה שלו.

אני מקווה שמרבית בעלי הדעת יתקשו להכחיש היום שהיהודים יוצאי אירופה, אותם סופרמנים בעיני עצמם שכבשו את פלשתינה, פרנסו את הרצון לעוצמה שלהם בפגיעה ביהודי שאר הארצות (ב"קידום מזרחים"), באימוץ קטלני של אמנזיה מבחירה (בהפניית העורף ל"מסורת" – ההורים, היידיש, החדר) ובגירוש שאר תושבי הארץ (הפלסטינים והבדואים ש"נמלטו"). בדיוק כשם שהשוביניזם הגברי מכלכל את הרצון לעוצמה שלו באמצעות הכפפתן וניצולן של נשים, כשם שהשגשוג הקפיטליסטי שורד רק בזכות ניצולו של כוח עבודה זול מהקולוניות ומשוקי העבדים לשעבר של אירופה, או כשם שהאומה היהודית החדשה הצליחה בהקמתה, באקט פלאי כמעט ובזכות השואה, להעביר את הקללה שיהדות אירופה נשאה על גבה במשך מאות בשנים לקבוצה אתנית אחרת, שנעשתה כעת היא ארורה, רדופה ואומללה. רק אם נעצור לרגע ונבחן את הרצון לעוצמה, ואת ההתכחשות לצורך הנואש והמתמיד שלו במקורות אנרגיה, נוכל להתקדם מעבר לשיח מכליל ומטשטש ("אשכנזים", "גזענות", "כיבוש") לבחינה אתית ומוסרית חודרנית, ואולי גם כואבת יותר. מכיוון שאותה התכחשות למקורות אנרגטיים, שהמופת שלה הוא האינדיבידואל העצמאי – התכחשות (Verleugnung) שהמנגנון שלה דומה להפליא למנגנון הפֶטיש (לפי "טיעון חגורת החלציים") של פרויד, שהסתרתו תמיד מאיימת לגלותו ולכן מעוררת ריגוש (כדוגמת ההתעסקות האובססיבית בערפדים, זומבים ורוצחים סדרתיים בתרבות הפופולרית – כולם דמויות הניזונות בגלוי מחייהם של אחרים, ולכן דוחות-מושכות בו-זמנית בזיקתן לאינדיבידואל המודרני) – רווחת גם בשמאל הישראלי, המתון והרדיקלי כאחד.

כאן המקום להזכיר שמערכות ההדרה והביזוי הישראליות צופנות בחובן רצונות לעוצמה דיפרנציאליים, שאי-אפשר, למרות מגוון מאמצים, ליישבם בנקל זה עם זה: העוול ההיסטורי השולל ירושת בתים, כלומר הישרדות כלכלית, מרוב היהודים יוצאי המזרח, ומבטיח אותה למרבית יוצאי אירופה, אינו כעוול העכשווי של מפלגות "נאורות" כדוגמת מר"צ, המוכנות לאמץ כל אחד לשורותיהן, ללא הבדל דת, גזע או מין, בתנאי שיחבוש לפניו תחפושת "נאורוּת" ויכפיף עצמו לאתוס "מודרני", כלומר לאינדיבידואליזם, לנאיביות אמפירית ופוזיטיביסטית, לרציונליזם אינסטרומנטלי, לזיהוי מרכיבים תרבותיים מסוימים בתור "דת" והתנכרות להם, וכמובן גם להתלאמות הציונית, כלומר להעדפה גזעית מפורשת החושפת את מבושיהן האידיאולוגיים – וזאת על אף זיהוי שני העוולות הללו כאותה אפליה "אשכנזית" או "לבנה". אך אותו רצון לעוצמה השלוב בהתכחשות פֶטישיסטית למקורות האנרגיה העצמיים שלו רווח גם בשמאל הרדיקלי והלא-ציוני, אם גם בצורה פרסונלית יותר ומוגדרת פחות: מגוון פעילים חברתיים, שפעולתם ברוכה וחיונית, ממחישים שוב ושוב בפעילותם את הרצון לעוצמה האישי שלהם בתזונה אנרגטית מאחרים, המזוהים כשייכים, ולו חלקית או זמנית, למחנה פוגעני כלשהו, כלומר כאשמים ברצון לעוצמה ("יופי, עוד מזרחי מובטל," הגיב מישהו להדחת שוטר המג"ב שהתנכל לאורטל בן דיין, בהסבתו מחדש מפוגע לפגוע).

אינני טוען שרצון כזה לעוצמה מיותר, בזוי או אפילו שאפשר להיפטר ממנו, להפך – הוא רצוי, ודווקא השאיפה לשינוי מחייבת אותו. כל טענתי נוגעת רק להתכחשות למקורות האנרגיה שלו, להתכחשות לאלימות הגלומה בו, לפגיעה ה"מובְנית מאליה" בו – כלומר לאימוץ המנגנון האינדיבידואליסטי-קפיטליסטי כדרך פעולתו היחידה. אם השמאל הרדיקלי מעונין להתקדם מעבר לְשיח או לאַפקט נצלני, הנאבק למראית עין בכוחות השלטון, אך למעשה רק מסייע להם ומחזק אותם, עליו בראש ובראשונה לשנות מיסודו את מנגנון הרצון לעוצמה הפֶטישיסטי שהוא חולק עם שאר הקבוצות הפוליטיות בישראל: לסמן את גבולות האלימות, המשתנים בכל פעם, שנדרשים לו למען הצלחת דרכו, ולהכיר במודע בייחוליהם של חלק מאותם פעילים מופלאים (יפי נפש באמת ולא כגנאי) לתהילה, להשפעה ולניצחון, ובקורבנותיהם ההכרחיים.

מספרים שמתקפתו של דרידה הצעיר על לוינס המבוגר ממנו והנערץ עליו במאמרו "אלימות ומטאפיזיקה" (Violence et métaphysique, 1964) חוללה תמורה בהגותו של לוינס. דרידה המחיש בצורה משכנעת שאין כל דרך להימנע מאלימות, גם לא ב"מישור" המחשבתי. לא כאן המקום לפרוש את טיעוניו של דרידה, אלא רק לגייסו ללא הסכמתו למסר שהובע לעיל: שהשמאל זקוק מאוד לרצון לעוצמה, שהוא אינו יכול, ולעולם לא יוכל, להימנע מאלימות (בין שמבחירה ובזהירות ובין שבעיוורון מרצון והתכחשות), אך שעליו גם לשאוף להיחלץ מתמיכתו באותו מנגנון פעולה המשעבד אותו למשטר הקיים ומבטיח את המשך שיעתוקו, מאותו מנגנון, קורבני ותיאטרלי במהותו, שמתיר לו להיאבק למראית עין בכוחות השלטון, אך למעשה להגיש את עצמו להם כמִנחה אנרגטית, ולשנות במקום זאת את השיח – בהכרה ברצונות לעוצמה שהוא עצמו מטפח ובמטרות פגיעותיו המכלכלות אותם, ואפילו אם מטרות ורצונות אלו משתנים תמידית משיקולים פרגמטיים ולא אידיאולוגיים. ולא מדובר כאן חלילה באשליה של ניקיון כפיים מוסרי, הנשלל בהכרח מכוחה של האלימות המחויבת, אלא בהמרת מופע ההתנגדות, השואף לשווא להיאבק במנגנון דרך אימוצו, בהתנגדות אחרת, המעמידה בסיכון את המתנגד ואת מושא התנגדותו גם יחד, ומכשירה כך פוטנציאל לשינוי ממשי.

כי בכך עלולות להסתכם למרבה הצער גם פעולותיהם העכשוויות של האנשים המופיעים בכותרת: במופע "התבכיינות" נוסף של "מזרחים", ש"חשוב מאוד שחזר לשיח הציבורי", כלומר בטעינה אנרגטית של המבט הלבן הנאור, מלא הטוּב והנדיבות, באמצעות תכנית ריאליטי מבזה וחסרת תקדים בהיקפה, או בהפיכתה של פעילת שמאל מכליא ברק חיוני של משפחה פלסטינית לשחקנית בהמחזתו של טקס קורבן וירטואוזי, שהזהות העצמית בו, כיאה למופע ראווה, נעשתה פֶטיש. אם שיני הפעיל או הפעילה ננעצות לזמן קצר בצווארו של נציג השלטון או האליטה, מעניקות להם לזמן מה שכרון חיי אלמוות ונקודה ארכימדית לשינויו של העולם, חשוב לזכור בעת בליעת דמו החם, שהמטרה איננה החלפת מקומות עם השלטון או האליטה, ורק הדאגה גם לאותו "נציג" היא שתוכל לתקוע מקלות בגלגלי ההדרה. שאף שהוא משמש כרגע כמזון, המלחמה היא בעוולותיהם של מנגנוני הכוח היוצרים סובייקטים ולא בסובייקטים עצמם, ושהפגיעה ההכרחית בסובייקטים, בתנאי שמתכחשים לה ולעוצמה שהיא מעניקה, משרתת דווקא את אותם מנגנונים של הכפפה ושל ביזוי, המחייבים התכחשות כזאת לשם שיעתוקם. למאבק היעיל במשטרי ההונאה והניצול אין ולא תוכל להיות תשתית איתנה לבד מסולידריות.

איננו מבקשים להתמיר את ההיררכיה, גם לא להפוך אותה על פיה, כי הישג שכזה רק ינציח שוב את העוול במתכונת חדשה, אנו מבקשים דבר מה אחר.

*

המסר לעיל זיכה עצמו בסמכות קלה באמצעות אזכורם של ניטשה, פרויד ודרידה, ותמך בעצמו חלושות על בסיס תוכניתו החשובה של אמנון לוי ופעולתה האמיצה ומעוררת ההערצה של אורטל בן דיין, בפגיעה מרומזת בהם לשם כינון דרכו. כאן המקום להתנצל בפניהם.

lucretia

דימוי: לוקאס קראנאך האב,"לוקרציה"

נתזים (10): החיים האמיתיים אינם כאן

11 במאי 2010

אחרי שבוע מייאש, סימנים של תקווה: גורדון בראון התפטר ועשוי לסלול את הדרך לקואליציה פרוגרסיבית, ואילו כוכבו של השמאל זורח בנורדרייןוסטפליה, ומפורר את הקואליציה הגרמנית הדוחה של מרקלוסטרוולה. לעומת זאת, מפלגת הפיראטים במשבר.

ועוד חדשות טובות מבריטניה: ארבעה פילוסופים שרצו בבחירות הצליחו להיכנס לפרלמנט או לשמור על מושבם. יש לקוות שהם נחמדים יותר מיובל שטייניץ.

לפי נתונים דמוגרפיים מהעשור האחרון, הלבנים באמריקה נוטשים את הפרברים וחוזרים למרכזי הערים. תם עידן "אמריקן ביוטי"?

בניו יורקר מראיינים את אנדריי טרנובסקי, הנער הרוסי המחוצ'קן – בן 18 בסך הכל – שהגה את האטרקציה האינטרנטית של השנה. למי שעדיין לא מכיר: באתר שהקים טרנובסקי, chatroulette.com, תוכלו לשוחח, מצלמה למצלמה, עם גולשים אנונימיים מכל רחבי העולם (או לפחות להיתקל בהם מאוננים, כפי שקרה לאמורי בעת התחקיר המקדים).

בארצה של שרה פיילין דחו שוב את ההצעה להאריך את ההמנון של אלסקה ולהוסיף לו שורות המתייחסות לתושבים האינדיאנים.

ההיסטוריונים החדשים הגיעו לווייטנאם. חמישים שנה אחרי מלחמת השחרור נגד הצרפתים, כמה עיתונאים צעירים מערערים על התעמולה הרשמית.

בלה מונד נרגשים מגילוי תצלום לא ידוע של ארתור רמבו, בעת ביקור בעדן שבדרום ערביה. בהזדמנות זו, נברך על יציאת התרגום העברי לספרו הגדול של עמנואל לוינס, "כוליות ואינסוף", זה שהפך את המלים "אחר", “אחרות", “האחר" ועוד לאופנתיות כל כך. הספר נפתח בפראפרזה על רמבו: “החיים האמיתיים אינם כאן. אבל אנחנו בעולם". במקור של רמבו (ב"עונה בגיהינום"), אנחנו לא בעולם.

דני האדום" מאשים: צרפת התנתה את הסיוע ליוון בכך שהיא תרכוש ממנה נשק.

מישל אונפריי, הגירסה הצרפתית (והמתוחכמת יותר) לריצ'ארד דוקינס, הוציא ספר חדש, “דמדומי האליל". את הטיפול שהעניק לשלוש הדתות המונותאיסטיות (בספרו "המניפסט האתאיסטי"), הוא מפנה כעת נגד הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, וקובע שהיא כבר גמורה, ממש כמו המרקסיזם. הממסד הפסיכואנליטי בצרפת משיב מלחמה שערה, כולל לא מעט רמיזות מרושעות, אבל אונפריי הסרקסטי, שהוציא כבר יותר מ-30 ספרים, בשלו. אחרי הניפוץ של פרויד, יש רק אליל אחד שנותר שלם בפנתיאון שלו – ניטשה, שהוא הוא, לפי אונפריי, אבי ה"לא מודע". 

מישל אונפריי. אתאיסט, אנרכיסט, הדוניסט

חוק צרפתי מה-17 בנובמבר 1799 – שעודו בתוקף – קובע שנשים יוכלו ללבוש מכנסיים רק בהינתן סיבות רפואיות משכנעות. האסיפה הלאומית דנה כעת בביטולו. ועוד מהמאה ה-18: אסטרונאוט בריטי לוקח עמו לחלל חתיכה מהעץ ממנו נפל התפוח על הראש של אייזק ניוטון. הפעם, אם התיאוריה הניוטונית נכונה, אסור שהוא ייפול.

טד יוז – יוקו אונו של השירה האנגלואמריקאית – חוזר להיות פופולרי לאחר שתדמיתו נפגעה באורח כמעט בלתי הפיך כתוצאה מפועלם של אוהדי סילביה פלאת.

שני ספרים שיצאו לאחרונה באנגלית מצטרפים לעיסוק האינסופי בשאלה "היידגר: נאצי מניאק או סתם נאצי?" הספר האחד הוא רכילותי יותר ועוסק ברומן המדובר ביותר בתולדות הפילוסופיה (לפחות מאז סוקרטס ואלקיביאדס) בין היידגר לחנה ארנדט. הספר המעניין יותר, של עמנואל פיי הצרפתי, עוסק בסמינרים של היידגר בשנים 1933-1935, שכוללים מושגים כמו "נווד שמי" ו"רצון הפיהרר". פיי טוען לפיכך שכתבי היידגר הם "מסוכנים והרסנים למחשבה העכשווית כמו שהתנועה הנאצית היתה מסוכנת לקיום הפיסי של העמים המושמדים". חכו חכו – בקרוב הספר "היידיגר והמחשבה הפוסט ציונית".

במבי מאנטל לא לבד: לעיתונות הגרמנית יש חיבה לכתבות מופרכות על ישראל. והפעם, הטאץ מדווח שנקניק החזיר הכי טוב בישראל הוא ביפו.

אירופה צריכה להתקדם הלאה אל העתיד ולהשתחרר מרגשי האשמה הנוצריים ומהעיסוק האינסופי בשואה, הקולוניאליזם והעבדות, טוען ספר חדש.

ראיון עם טאריק עלי, הפקיסטני הכי מפורסם בשמאל ובכלל, ומהכוכבים הבולטים של השמאל החדש (הלא כל כך חדש) הבריטי.

פרופ' ג'ורג' ריקרס, פסיכולוג אמריקאי ידוע שהקדיש את הקריירה שלו לטיפולי "המרה" להומואים, נתפס עם נער ליווי בשובו מטיול תענוגות באירופה. הקהילה הלהט"בית נקרעת בין הרבה שמחה לאיד לקצת חמלה (והנה ראיון עם הנער, ג'ובאני רומאן).