Posts Tagged ‘עמיר בניון’

המקרה המוזר של עמיר בניון

17 במאי 2011

דניאל רוזנברג

עמיר בניון נכנס לחיינו בראשית שנות האלפיים, אז הוציא את אחד משיריו הראשונים "וניצחת איתי הכל", ובעקבותיו אלבום באותו השם. בניון זכה אז להצלחה גדולה, מסחרית וביקורתית. הוא הוכתר בתור הקול החדש של המוזיקה המזרחית האיכותית (להבדיל ממקבילתה הגלגל"צית המסחרית), נציג של יצירה עממית אמיתית, או במילים אחרות, של תרבות "אותנטית", על כל מטען הדימויים שנושא שם תואר זה.

כזה היה הטון שבו התקבל בניון בעולם המוזיקה ובציבור הישראלי, שהעניקו תשומת לב רבה לזהותו של בניון ולסממניו החיצוניים. התקשורת הרבתה לסקר את אמונתו הדתית המופגנת, שהתבטאה בין השאר במילות שיריו ובדברים שסיפר בראיונות, את מוצאו המזרחי ואת הרקע החברתי הצנוע של משפחתו. בנוסף לזאת, הדגישו רוב המבקרים את האמוציונאליות הגדולה שמבטא בניון בשיריו ואת המטען הרגשי העמוק שלהם. לא היה כמעט מבקר מוזיקה שלא התרשם מקולו ומסגנון ההגשה של בניון, שתואר על ידי המבקרים כמלא וגדוש בדרמה, עם מלל ישיר ובלתי מתיפייף. בניון נחשב אז לתקווה הגדולה של המוזיקה המזרחית, ואולי הישראלית בכלל, בשילוב של אותה "אותנטיות", המתבטאת במילים, בזמרה ובלחנים, יחד עם איכות קולית גבוהה והפקה מודרנית. ֿֿ


אותנטיות זו זכתה, באופן מעניין, להגדרה שלילית, כאשר בשנת 2002, בזמן מבצע חומת מגן, טען יוסף "טומי" לפיד באוזני רזי ברקאי כי "לא אנחנו כבשנו את טול כרם, טול כרם כבשה אותנו", בהתייחסו לשיר "את אינך" של בניון ששודר לפני כן. התפרצות זו של לפיד סימנה את בניון בתור הקול העממי החדש, העומד מנגד לממסד המדושן שייצג לפיד (איש התקשורת מרשות השידור, הפוליטיקאי ממפלגת "שינוי" הארכיליברלית האשכנזית). עמדה זו, שבו העמיד בניון את עצמו בסיוע התקשורת, מיצבה אותו בתור גורם נוןקונפורמיסטי, שלא לומר חתרני, על הסקאלה של התרבות והיצירה הישראלית. בניון נראה אז לא רק, בקלישאות השגורות כלפי זמרים מזרחיים, כמייצג של רגישות ו"חום", אלא גם כנושא אמת, כבעל אמירה כלשהי שאמורה להישמע.

עם השנים החל בניון לאמץ צביון דתי ולאומי יותר מבעבר. בשנת 2004 סיים תהליך של חזרה בתשובה, והחל ללבוש כיפה לבנה גדולה בסגנון חסידות חב"ד. גם צעד החזרה בתשובה התאים לזהותו הציבורית והאמנותית של בניון, ובראיונות שנעשו איתו הדגיש מחד את דבקותו הקיצונית באמונה, ומצד שני את סוג האמונה האישית והאינדיבידואלית שלו. הדת היהודית בנוסח החב"די שלה נוטה בכללה לראות בדת שילוב של קיום מצוות דתיות, יחד עם תחושה אישית ומחויבות קהילתית חזקה. מבחינות מסוימות זו אחת הגרסאות ה"לאומיות" ביותר של היהדות, ולא במקרה נוכחותם של נציגי חב"ד ניכרת בגרעיני התנחלות בשטחים ובצה"ל. חזרתו של בניון בתשובה יצרה מיזוג בין מעמדו כ"אנדרדוג" וכיוצר מקורי ונועז, לבין התכנים הלאומיים של הימין הדתי, מיזוג שהתבטא בטקסטים שלו ובאמירותיו הציבוריות.

ויליאם ג'נינס בראון. מועמד הפופוליסטים לנשיאות ארה"ב והתובע ב"משפט הקופים"

בד בבד עם תהליך זה, החלה גם יצירתו של בניון לקבל צביון פוליטי יותר. ב-2008 הוא הקליט גרסה מחודשת להמנון הלאומי, בלחן חדש, ועם קטעי רדיו המופיעים ברקע לשיר ומזכירים נושאים כגון פערים חברתייםכלכליים, גלעד שליט והמצב המדיני. בתקופה הזאת הקליט בניון מספר שירים אחרים שנושאים צביון פוליטי, כגון "לא כחול ולא לבן", שיר שבמילותיו נוגע במספר נושאים אקטואליים, כמו התנהלותם של פוליטיקאים בכירים, עוני והתקפות החמאס. מעל הכל, בולט בשיריו של בניון המוטיב של "אנחנו נגדם", כאשר זהות ה"אנחנויציבה (ישראלים יהודים עניים, לא "מתוחכמים", לעתים תושבי הפריפריה), אך זהותם של ה"הם" נותרת חמקמקה (פוליטיקאים? בעלי הון? שמאלנים? ליברלים? חילונים?).

בשנת 2010, לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל ובשיאה של הסערה הציבורית סביב דו"ח גולדסטון, הוציא בניון את השיר "אני אחיך". שיר זה מרכז פחות או יותר את כל האלמנטים הפוליטיים של הימין הדתי הישראלי: מיליטריזם, זהות אתנית יהודית חזקה, תחושת שליחות דתית היסטורית ומטאפיזית ומנה גדושה של ריסנטימנט ורגשי נחיתות מובנים. מילות השיר, המופנות ל"אחי" ש"יורק לי בפנים", מתארות את השמאל הישראלי כבוגד, כשונא, כגורם הרסני. יחד עם המסר הפוליטי החד משמעי שלו, שומר השיר על הייחודיות של סגנונו של בניון, בכך שעולה ממנו מטען רגשי חזק: בעוד האויב "שונא", בניון "אוהב", בעוד הבוגד השמאלני "צוחק", בניון "בוכה". הסגנון האמוציונאלי שאפיין את שיריו המוקדמים של בניון נשמר כאן, אך נרתם לשירות המטרות הלאומיות והפוליטיות.

מספר שבועות לאחר הוצאת השיר "אני אחיך", הלחין בניון את "שיר ערש", שהיה שיר מחווה לצה"ל ולשייטת 13 לאחר פרשת ההשתלטות של חיל הים על המשט התורכי לעזה. השיר, שנכתב על ידי יועץ התקשורת משה קלוגהופט (המזוהה עם הימין הדתי ה"כתום", ועל קשריו עם תנועות ימין בכלל ועם תנועת אם תרצו בפרט נכתב כבר רבות), בוצע על ידי בניון וחברי כנסת ממפלגות קדימה, הליכוד וישראל ביתנו. ניתן לדון רבות באופן שבו השפיעו אירועי המשט על הציבוריות הישראלית, אבל הדבר המרכזי הוא שאירועים אלה, ובמיוחד תגובת ה"הסברה" הישראלית, יצרו קונצנזוס מוחלט של תמיכה בפעולת השייטת. זכור כמובן מסע ההכפשה הציבורי נגד ח"כ חנין זועבי, שלקחה חלק במשט, שהסתיים בהגבלת זכויותיה כחברת כנסת. באפריל האחרון הוסיף בניון עוד יצירה לרפרטואר הפוליטי שלו, כאשר הקליט אלבום שלם בשפה הערבית, והקדיש אותו למפגינים נגד המשטר בסוריה. אלבום זה הכיל טקסטים תנ"כיים מספר קהלת.

עבודות אלה לא היו ההצהרה הציבורית האחרונה של בניון. בראיון למעריב השבוע, אמר בניון את הדברים הבאים: "יוסי ביילין יכול לדבר על שמאל כלכלי, אבל אני ולא הוא אכלתי גבינה וחצי לחם שחור עם ערבים ועבדתי איתם מבוקר ועד ערב אצל אבא שלי בבניין. אספנו אותם לעבודה כדי שירוויחו 200 שקל ביום, וכשחזרו למחסום נציג השלטון לקח מהם מאה. זה הורג לי את הנשמה". המילים האלה הוכתרו כבר על ידי אחדים בתור מסר חברתי חריף, אמירה מעמדית אל מול פני השמאל היומרני והאליטיסטי. אך למעשה אי אפשר להבין את אמירתו של בניון ללא הזדקקות למושג הפופוליזם.


מהו פופוליזם? בקצרה, ניתן להגדירו בתור אופן התנסחות תרבותי שמעמיד את "העם" אל מול "האליטות", כאשר כל אחד מהגורמים האלה מוגדר לא באופן פוליטי, כלכלי או חברתי, אלא בדרך סמלית, המרוכזת בעיקר בסממנים חיצוניים ומתאפיינת בערפול ומיסטיפיקציה. הפופוליזם לא מציע לרוב לקבוצות החברתיות המנושלות מזור אמיתי, באמצעות צדק כלכלי או אזרחות שוויונית, אלא תיקון סמלי, באמצעות האדרה ערכית שלהם ושל עולמם התרבותי. מנחם בגין, אשר לרוב מוכתר כנביא הפופוליזם הישראלייהודי, ידע היטב להחמיא לשכבות העממיות (היהודיות) בכך ששייך אותן למסורת ארוכה של לוחמים ציונים, מדוד המלך ועד רפול; אך במישור הממשי לא זרק להם יותר מעצם יבשה תחת הכותרת של "פרויקט שיקום שכונות".

את מי, אם כן, מעמיד כאן בניון בתור הגורם הפופוליסטי? קודם כל, את עצמו. בניון עבד בבניין והוא מכיר את חיי הדוחק, דבר שמאפשר לו לדבר עליהם בצורה אותנטית. הוא מייצג אמין של "העם". בנוסף, גם חבריו של בניון למקום העבודה מייצגים את "העם": כאן מדובר בפועלים פלסטינים, ככל הנראה תושבי השטחים, שגם הם באים מחיי הדוחק. הפועלים הערביים אף סובלים כאן מדיכוי כפול: הם מנושלים קודם כל בהיותם פועלים "שחורים" המנוצלים על ידי מעסיקם, ושנית על ידי השלטון שעושק אותם. בניון כמובן לא רואה שום חוצץ בינו לבין אותם פועלים ערביים; להפך, הוא מזדהה איתם ועם מצוקתם, ואפילו מבטא כלפיהם סימפטיה על היותם "דפוקים" פעמיים.


לכאורה, דברים אלה מעמידים אותנו מול זעקה חברתית של ממש, הזדהות של בנים לאותו גורל אכזר ועיוור, בלי קשר למוצאם ולזהותם הלאומית. אך אופן ההתנסחות הפופוליסטי נפרד מזה הפוליטי. ראשית כל, בניון מעמיד דברים אלה כהתרסה אל מול "האליטה", שהיא, במקרה זה, יוסי ביילין (במאמר מוסגר, צריך לציין שביילין מעולם לא התיימר להיות "שמאל כלכלי" ומחזיק במוצהר בתפישה כלכליתחברתית פחות או יותר ליברלית). בניון למעשה אומר כאן: השמאל בדמותו של ביילין לא מכיר את הערבים ולא מייצג אותם. אני, בניון, שעבדתי וחייתי עם הערבים, מכיר אותם טוב יותר מאשר השמאל.

בניון, איש הימין הדתי, שפוסל את הזהות הפוליטית הפלסטינית ונלחם בה (בשיר "ריבונו של עולם", למשל, הוא משווה בין חברי הכנסת הערביים לבין אנשי חיזבאללה), ושמתקיף בפראות את השמאל הישראלי המכיר בזהות זו, משבח ואפילו מזדהה עם התרבות הערבית, עם עולמה הסמלי והאמנותי, כפי שזה מתבטא למשל במוזיקה, בדת או בחייהם הפשוטים של פועלי הבניין הערבים. הזדהותו של בניון בטקסט הזה אינה עם הערבים, כפלסטינים או כפרולטרים, אלא עם הזהות הסמלית שלהם כמדוכאים, כאנשים פשוטים ועניים; כמייצגים של איזה אידאל רוחני של צניעות וענווה.

באותו אופן, ניתן לראות כי המחאה של בניון בטקסט הזה לא מכוונת כנגד המדינה, קל וחומר שלא כנגד הכיבוש, הצבא או הציונות; לא ניתן לגזור מדבריו שום מסקנה פוליטית אמיתית. הרי לא המעסיק של הפועלים הערבים (אביו של בניון?) ולא הדמות במחסום (אשר מוגדרת, שימו לב, כנציג "השלטון", השררה המופשטת, ולא כחייל צה"ל או כנציג המדינה היהודית) הם ישויות קונקרטיות שניתן להתנגד אליהן; אלא לכל היותר לכתוב שיר נוגה על ליבם המאובן. בראיון שהתקיים איתו בשנת 2010 תקף בניון בחריפות "חברות תקליטים, אנשי משפט, חברי כנסת ופוליטיקאים", בנוסף לרשות הפלסטינית, גלי צה"ל, בג"ץ וערוץ 2 (מיותר כמעט לציין שהראיון התקיים באחד מגופי התקשורת הגדולים). כך ניתן לראות, שהמרד שמציע הפופוליזם אינו מסמן אויב מוגדר אלא את "האליטות" באשר הן, אשר יהיו, ומכל סיבה שלא תהיה. אותם יריבים לא מוגדרים ככאלה על סמך פעולותיהם, על דברים שעשו או נמנעו מלעשות, אלא על סמך זהותם ותכונותיהם: הם מנותקים, מנוכרים, לא קשובים (בניגוד לבניון הרגיש, הנפגע, המתפרץ), חסרי נאמנות ובעלי זהות שונה; ככאלה, אין שום דבר שיוכלו לעשות על מנת להפסיק להיות יריבים, עליהם פשוט לחדול מלהיות.

במרכז: ז'טוליו ורגאס, נשיא ברזיל (1945-1930, 1954-1951)

זוהי, אם כן, הזעקה הפופוליסטית של עמיר בניון. בניון, שהעמיד את עצמו עוד בימיו הראשונים כיוצר אותנטי, לא מתווך ולא "מתוחכם", כאישיות עממית העומדת מול הממסד, ממשיך את המהלך הפופוליסטי בכך שהוא הופך את המחאה שלו לציבורית ולחיצונית יותר. אך בניון לא מפנה את חיציו נגד הישות המדינית האמיתית, שהיא מדינת ישראל, על מוסדותיה, צבאה והכוחות הכלכליים והחברתיים שפועלים במסגרתה, אלא נגד ישות מדומיינת, ממסד או "שלטון" אמורפי באשר הוא. בניון משכיר את המרד שלו לכל המרבה במחיר, ורותם אותו לעגלה של "אם תרצו", של היהודים האמריקאים חומדי הווילות בשטחים, של תעשיית הבטחון ושל המנגנון הממשלתי השמן שמחזיק ומפרה אותה. כל אלה, בהשקפה עולמו של בניון, הם הכוחות האותנטיים, האמיתיים והעממיים – רק לא ביילין.

הפופוליזם בישראל ידע שינויי פאזות רבים; יש כאלה המתארכים את תחילתו בשנת 1977 עם עליית הליכוד לשלטון (כמו דני פילק), ויש כאלה הרואים אותה כתופעה אינהרנטית לחברה המודרנית ולדמוקרטיה בפרט. עם זאת, את הפופוליזם בשיח הפוליטי העכשווי בישראל ניתן לאתר בעיקר סביב השיח הציוני המתחדש (המכונה לפעמים ניאוציונות), שבניון הוא מעין וריאציה עליו. כך למשל ארגון ניאוציוני כמו "אם תרצו" רואה את תפקידו בחשיפה ובהבסה של האליטות הפוסטציוניות באקדמיה ובעולם התקשורת, בעוד השמאל הציוני, מאזור אחר של המפה הפוליטית, הכריז מלחמה על "הסמולני שותה האספרסו". המשותף לשני הגורמים האלה, כמו גם לבניון, הוא ניתוק המאבק הפוליטי מהמישור הקונקרטי (המורכב מנושאים כגון ההחזקה בשטחים, זכויות האדם והאזרח בישראל, חלוקת משאבי המשק וכו') והעברתו למישור הסמלי. במישור סמלי זה האויב מוגדר כאוסף של סטאטוסים חברתיים (סטריאוטיפיים ושטחיים לרוב), והניצחון עליו מוגדר כהדרתו מהמרחב הציבורי; דבר שנעשה באמצעות הוקעתו הפומבית, השפלתו והאדרה של ה"אנחנו" האמורפי והמדומיין.

בעוד אמירה פוליטית ראויה יודעת לרדת מהערכי למעשי, ומהכללי לפרטי, אמירותיו של בניון ושל שאר הזרמים הפופוליסטים, נשארות ברמה מופשטת ולרוב לא יורדות משם, אלא לגיחות קצרות של הוקעת "בוגדים" ועידוד "יצירה ציונית". בעוד הפוליטיקה הישראלית, בשמאל כמו גם בימין, מאופיינת באקטיביזם, בפעלתנות ובפולחן ה"עשייה", מתאפיין הפופוליזם, על זרמיו, בהתנערות מהקונקרטי לטובת הסימבולי, ומהמעש לטובת נאומים חוצבי להבות, בין אם כאלה שנושאים צורה של שירים, כרזות או מניפסטים.


על רקע זה ניתן וצריך להבין את גלישתו ההדרגתית של בניון לימין. המסר האמיתי של בניון לאו דווקא שייך לעמדה פוליטית מסוימת כלשהי, כמו שאלה מצויות בשיח הפוליטי הישראלי, אלא בשליפה של הפוליטיקה מתוך המרחב הציבורי ובריקון כל אמירה מהמימד הפוליטי שלה. ניתן לסכם את המהלך הזה במשפט שאמר בניון לאחר שנשאל על שירו "אני אחיך": "צה"ל לא שייך לא לימין ולא לשמאל". העמדה הפוליטית, אם כן, היא שולית ביחס לצורה שבה היא מועברת: בניון יכול להיות בעד מפלגה כזו או אחרת, בעד או נגד פעולה צבאית כזו או אחרת או מדיניות כזו או אחרת, הדבר החשוב הוא הקונצנזוס. הפופוליזם, בהיותו לא יותר מאשר שפה, אוצר מילים סמלי, יכול להיות מנוכס על ידי כל גורם וגורם; ואפילו שלי יחימוביץ' טרחה בראיון אחרון לתקוף את אהוד ברק, לא על מדיניותו ועל מעשיו בתור שר בטחון, אלא על מגוריו במגדל אקירוב, על היותו "ציני ואינסטרומנטלי" ו"נהנתן" (גם הצירוף השגור "פוסט ציוני" לא נפקד מדבריה של יחימוביץ' על ברק).

כתשובה לשאלתו של עפרי אילני, אם כן, "מה קרה לעמיר בניון?", ניתן לענות כי לבניון לא קרה דבר. מה שהשתנה הוא הדפוס שבו מתנסח הפופוליזם הישראלי. אם בעבר, תחת מנחם בגין, ייצג הפופוליזם את "ישראל השניה" והעלה טרוניות רלוונטיות על קיפוח והדרה, ואם בזמן כהונתו הראשונה של נתניהו בראשות הממשלה הופנה הפופוליזם כנגד האליטות והשמאל, ולפחות שמר על קוהרנטיות פוליטית, הפופוליזם של קונגלומרט נתניהוקדימהליברמן, זה של ה"הסברה" וההפרטה, מקבל תפנית פוסטמודרנית, ועוסק בסופו של דבר בדימויי מדיה ריקים מתוכן. תחת המשטר הפופוליסטי הנוכחי יכול חב"דניק להעמיד פועלי בניין ערביים אל מול השמאלנים עם המשקפיים, ועורך דין תל אביבי יכול להעלות מהאוב את פרצופו של רבין איש הפלמ"ח כדי לנגח את ביבי איש הסיירת כ"לא ציוני".

"אני רק רדיו": על פחדנותם של הזמרים המקומיים

7 ביוני 2010

 

   בלי להסמיק
הרדיו שלי מזמר שיר-שחלמתי-על-פראג.
רדיו, רדיו, אני אומר
איך אתה לא מתבייש לזמר
לי עכשיו על פראג.
אולי תואיל לשיר דבר אחר

(מתוך "שיחה עם רדיו", מאיר ויזלטיר. השיר המלא  למטה)

אתמול, אחרי ההודעה על ביטול ההופעה של הפיקסיז, התפרסמה ב"עכבר אונליין" ידיעה שקיבצה כמה תגובות לביטול. אני מודע לכך שביטולי ההופעות הן נושא שנחשב נורא משמעותי בתל אביב – סוג של פרובינציאליות מטרופולינית שאופייני "לעיר הזאת" (כפי שאוהבים זמרי רוק תל אביביים לשיר ברגש, קצת לפני איזו מטאפורה המרמזת שהם עשו פעם סקס [הם ממש פרועים, הצעירים האלה!]). בכל מקרה, מכיוון שממילא לא התכוונתי ללכת להופעה של הפיקסיז, אין לי הרבה מה להגיד על הנושא. מה שכן קצת הדהים אותי היתה תגובתו של רמי פורטיס שהובאה בידיעה. פורטיס הביע חשש שגם אלטון ג'ון לא יבוא, והוסיף כי:

"אני לא יכול לשפוט את מי שמבטלים, כי מרחוק הכל נראה כאן מלחיץ ובתקשורת בחו"ל הכל נראה מאוד גדול וחסר פרופורציות. מצער אותי שאצלנו אף אחד לא פותח את הפה ויש קול ענות חלושה גם מצד משרד התרבות".

 אני מודה שדי הופתעתי מרמת הטמטום של התגובה הזאת, בהנחה שהציטוט מדויק. אם זה היה ציטוט של ח"כ כרמל  שאמה, זה לא היה מפתיע אותי. אבל מדובר בפורטיס, ההוא ממינימל קומפקט. מילא המשפט הראשון: 'בחו'ל הכל נראה מאוד גדול וחסר פרופורציות' – כאילו שהדברים שקורים כאן בחודשים האחרונים (או למעשה בעשורים האחרונים) הם אירועים מינוריים שקורים איפשהו בפריפריה הרחוקה של איזו פריחה תרבותית שאין דומה לה. אבל מתסכלת יותר היא המסקנה שמסיק פורטיס מהביטולים: 'יש קול ענות חלושה גם ממשרד התרבות'. כלומר, מה שבאמת מכעיס אותו זה ששרת התרבות לא פתחה את הפה כדי לצרוח על הפיקסיז. זה מה שנשאר מהרוח של פורטיס: כיסופים ללימור לבנת. לדיסק הקרוב יצורף מכתב המלצה משרת התרבות. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.

אבל פורטיס הוא רק דוגמא אחת לתופעה הרבה יותר נרחבת: אף אחד מהזמרים בדור שלו, ולמעשה גם בדור שלפניו ובדור שאחריו, לא מעלה על דעתו לפתוח את הפה ולהגיד משהו על מה שקורה מסביב. מעצרים בלי משפט; חקיקה גזענית; מעשי טבח; ירי על מפגינים; היסטריה מיליטריסטית; פוליטיקאים פאשיסטים; פולחן של כמה בעלי הון מגעילים; מדיניות חוץ ברוח מוסוליני; כנופיות אלימות ברחובות תל אביב; ובאופן כללי: פרידה מהמין האנושי לטובת אטאוויזם פרנואידי ואלים. יש כאן כל כך הרבה נושאים לשירי מחאה, שאפשר היה לייבא זמרים מתאילנד כדי להתמודד עם ההיצע. אבל הזמרים שלנו מוצאים לנכון להתבכיין רק על ביטולי הופעות, או על הזמרים המזרחיים. אני נאלץ להסיק שהזמרים הישראלים, ובפרט הרוקרים, הם או פחדנים או סתומים לגמרי.

 אף אחד לא מצא לנכון להגיב לשוקי וייס, שאיים כי אם ימשיך גל הביטולים "כל אותם ביטויים יפים באנגלית, כמו 'Music speaks louder then words' [ השגיאה במקור], או 'Bridge Over Troubled Waters' יתגלו כריקות מתוכן". אמאל'ה. ממש שבר ציוויליזטורי. משבר הייצוג. תיכף הוא יצטט את  אדורנו שאחרי אושוויץ לכתוב שירה זו ברבריות. נדמה לי שלהתאמן בשתיקה בזמן שמסביבך נרמס כל שריד לחופש ולהומניזם זה קצת יותר בעייתי.

תפסיקו לרחם על עצמכם. תאמינו לי שעוד יקרו כאן דברים הרבה יותר טראגיים מהביטול של הפיקסיז. הרבה  הרבה  יותר טראגיים.

הייתי אומר שאם היה כאן זמר משמעותי אחד שהיה מעז לפתוח את הפה, היה מגיע להם לארח את אלוויס קוסטלו. אבל אין. אני לא מדבר כרגע על עמיר בניון, או על אתי אנקרי שעברה להתנחלות. זאת כבר תופעה אחרת, טראגית יותר אבל פחות פאתטית. כי עמיר בניון לפחות מביע מחויבות כלשהי לסביבה שהוא חי בה. כך גם אריאל זילבר. אבל לא ראיתי זמר אחד מהאליטה האשכנזית של הרוק המקומי שמעז אפילו להמהם משהו.

 

אני פשוט לא מבין את זה. הם לא שמעו על איזושהי מסורת, על זה שאמני רוק לפעמים אפעס קצת כועסים, ואפילו, רחמנא ליצלן, צועקים, ולא רק מזמרים בלאדות נוגות? אם עברתם לימין בלי ששמתי לב, אז תשירו אפילו שיר תהילה לאביגדור ליברמן, או תייללו נגד האיסלאמו-פאשיזם. אבל לפחות תתפסו צד. תגיבו לגירויים. תגידו מ-ש-ה-ו.  הרי בשונה מהבלוג האומלל הזה, לכם באמת יכולה להיות השפעה כלשהי.

נדמה לי ששלום חנוך כחכח  איזה שיר מחאה על זה שאלוהים שלא שייך לקיצוניים, או משהו כזה. אבל אפילו אותו הוא החליט לעכב כשהחלה עופרת יצוקה. "בזמן שהתותחים יורים, עם ישראל לא מסוגל להכיל שירי מחאה", הסבירה ההפקה. נדמה לי שנורית גלרון נשאלה לאחרונה בריאיון למה היא לא שרה שירי מחאה, אז היא ענתה משהו  בסגנון "בכל זאת משהו קרה כאן מאז שנות התשעים". כן, משהו בהחלט קרה.

ג'יזס. אני קצת לא מבין מה קורה כאן. אוקיי, אולי הם פוחדים מחמאס ומאיראן. אז תשירו לפחות משהו על שר החוץ שלכם. על סגן שר החוץ. על שר הביטחון. מ—ש—ה—ו. סליחה, הם מבולבלים. הם נבוכים. אני מבין – אלה מהם שלא נהיו אולטרה-לאומניים אולי פשוט צריכים להתפרנס. אם הם יגידו משהו "נגד צה"ל", לא יזמינו אותם לשיר עם  ילדי "כוכב נולד" במגדל דוד;  או שהחוזה של הפרסומת לעוף טוב עוד עלול להתבטל. וגם אם אין חוזה – תמיד יש סיכוי שיהיה בעתיד.

תשובתי: זובי. אם האמנים, האוונגארד,  אלה שסיפרו לנו איך הם חיים על "זמן סוכר", מחליטים להיות זהירים, מחושבים, לא לפגוע, לא להרגיז את הקהל – אז מי כן יפתח את הפה? נדמה לי שלפתוח את הפה זה המקצוע שלכם. אה, אתם צריכים להאכיל את הילדים? זובי. לא כל דבר אפשר לתרץ בזה שצריך להאכיל את הילדים. בספרד של פרנקו זמרים ישבו שנים בכלא, או יצאו לגלות. אחר כך, כשהדיקטטורה נפלה, הם חזרו למלא איצטדיונים. אם הבעיה כזאת גדולה, מצדי אל תעשו ילדים. תמותו ממנת יתר. אתם יודעים יותר טוב ממני.

אמרו לי שזה תמיד היה ככה. הזמרים האמיצים שלנו תמיד ידעו לעצום את העיניים. כשהם רצו לשיר שיר מחאה, הם שרו על פראג ולא על ביירות. מושא ההערצה שלהם תמיד היה שמעון פרס, במקרה הטוב, והם תמיד אכלו את כל מה שהוא מכר להם. ובכל זאת, לרגעים נדמה היה שהם בכל זאת מסוגלים לצייץ. הרי היה את "אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה", או אפילו את "גיבור גדול". והיה את אביב גפן עם "פרופיל 97 / בפנים הרבה פחות / המפקד אמר לירות". בכל  זאת היה רגע  כזה, שעשרות אלפי נערות ונערים בערד שאגו "צבא  הגנה למות". נראה אם הוא היה מעז לשיר את זה עכשיו. אולי במופע הצדעה ללוחמי השייטת. אבל הוא נעשה מיליטריסט אז כשהרסו את לבנון, הצטרף לתרועות  המלחמה, והתוודה שהוא היה יכול להיות חייל מעולה אם היו מוכנים לגייס  אותו. ואז הוא שוב ליכלך משהו על המדינה, בכפוף לצרכים.

 

מה  נשאר? יש את ברי סחרוף עם העיבודים המכוערים לשירת ספרד. כולנו אוהבים את הרשב"ג, אבל נדמה לי שסחרוף היה פעם רוקר קשה. האם רוקר קשה היה עובר פתאום לשיר מזמורי כנסייה קתוליים? כן, אני יודע שלבוב דילן יש אלבום נוצרי, אבל זה דווקא נועז למדי בשביל נימול. באמת, שיזדיינו. אני מרשה לעצמי לומר את זה, כי אלה אנשים שלא אמורים נורא להיבהל מקללות. אה כן, יש את אלה שבשנות ה-90 ידעו להגיד כל מיני מלים מלוכלכות, כמו ההוא, מכרמלה גרוס וגנר, ועכשיו החליטו שהם "השתנו", "התבגרו", "כבר לא מרגישים צורך לבעוט". אז זהו,  שבעוד שנה וחצי, כשיחייבו אתכם להישבע לדגל לפני כל הופעה (במקרה הטוב), זה כבר יהיה מאוחר מדי.

 מצחיק שדווקא רבקה מיכאלי הקשישה, ועוד יותר ממנה זמרת המלחמות יפה ירקוני, הפתיעו לטובה, בזמן שכל הפחדנים של הניינטיז שותקים.

באמת, מזל שענבל פרלמוטר מתה. לפחות אפשר ליהנות מהספק שאולי היא היתה פחות קונפורמיסטית.

והנה השיר המלא של מאיר ויזלטיר:

שיחה  עם רדיו

בלי להסמיק
הרדיו שלי מזמר שיר-שחלמתי-על-פראג.
רדיו, רדיו, אני אומר
איך אתה לא מתבייש לזמר
לי עכשיו על פראג.
אולי תואיל לשיר דבר  אחר.

 עכשיו אוגוסט, הוא אומר
ואני מקפיד לציין את  יום-השנה לאבדן החרות
בצ'כוסלובקיה; פלישת הקלגסים,
הטנקים ברחובות – אתה לא זוכר?

 עכשיו אוגוסט, אני מאשר
אוגוסט 82'. אוגוסט יחיד במינו.
אין  זה חודש לימי-זיכרון
או לסנטימנטים על אבדן  חרות
אחרת, בזמן אחר.
פראג היא ילד על-יד בירות
(אני מנסה לדבר אל הרדיו שלי בלשונו)
אתה מחנטרש כשאתה מזמר;
כשאתה מדבר, אתה משקר.

 אני רק  רדיו, הוא אומר
אני מדברר, לא מדבר.
אני יודע למסור פריסות-שלום,
לצטט את דוברינו, את קשבנו;
מלל וזמר לחגים,
מועדים וימי זיכרון
אני משדר בשידור חוזר –

 מה אתה רוצה ממני?
אם אתה קורא  לזה שקר, 
הדרישה לאמת מביכה אותי.
בכלל, אל תלך שולל
אחרי התחכום האלקטרוני:
אני פרימיטיווי יותר מזקנה פלשתינאית
(אנאלפביתית וחסרת שיניים).

לכך לא נותר לי אלא להסכים.
אני הוא זה הצריך להסמיק.
מי אמר לי להיכנס בשיחה
עם מערכת אלקטרונית, שאין מאחוריה כלום
חוץ מהרצון הרווח להיות מרומה וצודק?

נתזים (9): ליקוי מאורות – גרסת השמרן

5 במאי 2010

מעקב "האמורי": לפני חודשיים נכתב כאן על עמיר בניון והמהפכה נגד ה-Chattering classes שמתרחשת באולפני הטלוויזיה עצמם. והנה, בניון מתראיין ומזהיר את התקשורת שהעם "תכף יעלה לרגל לאולפנים שלכם, מן הסתם בנווה אילן, ועוד יותר מן הסתם וקל וחומר בהרצליה, ויסביר לכם מה בדיוק הוא חושב עליכם". ובנוגע להתבטאויותיו האחרות של בניון (סכין בגב וכו') – כבר כתבנו שבמסגרת המהפכה "יכול להיות שגם עורכי 'ארץ האמוריי ייתלו – ואם לא בכיכר העיר, אז באחת הסימטאות הצדדיות".

ועוד במעקב "האמורי": ספר חדש על ראשית השתרשותה של היוגה בארה"ב, מספר את סיפורם של הנוכלים המופלאים שהביאו את בשורת התרגול לאמריקה. הבולט שבהם, פייר ברנארד, היה היפנוטיסט שגם דגל בחיי מין משוחררים במיוחד. והנה הפוסט בנושא.

בלי יותר מדי ציפיות, ארץ האמורי ו(לא ממש) כל עם ישראל מאחלים הצלחה לניק קלג. ולו רק בגלל השאלון הזה, שבו בחר קלג את הגיבור שלו: סמואל בקט. גורדון בראון מעדיף את וורדסוורת'.
ואם קמרון מנצחים אנחנו עוזבים את הארץ.

השמאל במשבר? השמרנים האמריקאים מודים שהם התייבשו מבחינה אינטלקטואלית. זרם מחשבתי שהוציא מתוכו מאורות (די דלוחים, בינינו)  כמו ראסל ("ממציא השמרנות") קרק ואירווינג ("להגדיל את הצבא") קריסטול מחתבא עכשיו מאחורי גלן בק וראש לימבו.

הניהיליזם הפך לאויב של השמאל ושל הימין גם יחד.

די צייט מדווח על הרשת העולמית של האתאיסטים הערבים שהוקמה על ידי מצרי שחי בברלין.

חשיפה : היידי בת ההרים, הדמות המזוהה ביותר עם שווייץ, היתה כנראה גרמנייה.

ואם כבר מדברים על שמרנים, זו ההזדמנות להמליץ על הבלוג האלגנטי "השמרן".

לא רק את ישראל: סופרים מחרימים את אריזונה בעקבות החוק הדראקוני נגד מהגרים.

לא רק הרוגטקה: קפה "קבלֶה" השמאלני בגטינגן סילק עובדת של מנהלת ההגירה הגרמנית שבאה לאכול ארוחת בוקר במקום, ומחולל שערוריה, מדווח הטאץ.

במרכזה של שערורייה נוספת עמדה ידידת הבלוג איריס חפץ. בקהילה היהודית בברלין התקיים דיון עם בכירים בעיתונות הגרמנית על "אנטישמיות בסיקור הקונפליקט הישראלי-פלסטיני", או משהו כזה. בהזמנה הובאו קטעי ציטוטים ממאמר שפירסמה חפץ, אלא שהיא עצמה אפילו לא הוזמנה לאירוע. לעומת זאת, כמה מהדוברים הסבירו בהשתאות ש"יש גם ישראלים אנטישמים". כיוון שחפץ לא הוזמנה, עורכת הטאץ עזבה את הדיון יחד עם רבים בקהל, והאירוע כמעט פוצץ. פרטים נרחבים בתיאור של חפץ עצמה באתר "קדמה" שבעריכתה. הנושא מדווח גם בדר פרייטאג, בין השאר. ארץ האמורי ו(לא ממש) כל עם ישראל מחזקים את ידיה של איריס.

נוואל אל-סעדאווי מדברת על פמיניזם במצרים.

ביוגרפיה חדשה בבריטניה של קוזימה (אשתו של-) וגנר, ידידתו של היטלר והמלכה האימתנית של משפחת וגנר.

הפובליציסט רלף בולמן יוצא נגד המיתוס על פיו הערכים האירופיים מבוססים על הנצרות, וטוען: התרבות היוונית-רומית וערכי הנאורות הם הבסיס לאורח החיים האירופי.

אוסקר לפונטיין, שר האוצר לשעבר של גרמניה והמנהיג הפורש של מפלגת השמאל הגרמנית, מזהיר: הקפיטליזם הפיננסי וריכוז ההון מסכנים את המשטרים הדמוקרטיים.

מ-ה ק-ר-ה ל-ע-מ-י-ר ב-נ-י-ו-ן?

11 בפברואר 2010

יש איזו תבנית חוזרת בכמה מהשערוריות התקשורתיות של התקופה האחרונה. כבר מהפרומו הראשון לתוכנית "המקור", שבו הופיעו פניו הסמוקות של עמיר בניון, משהו בסיטואציה נראה לי מוכר. פאנל של אשכנזים משתוממים עומדים בצד אחד של המסך. בצד השני יש דמות מוכרת, לא אשכנזית, שפשוט חוטפת עליהם חררה. הקריינים של הפרומו חוגגים:
מה קרה למורן מזוז?
מה קרה לג'מאל זחאלקה??
מ-ה ק-ר-ה  ל-ע-מ-י-ר  ב-נ-י-ו-ן???
תמיד זה יהיה "הקטע שעמיר בניון לא היה רוצה שתראו", או "מורן מזוז יוצאת משליטה!".  והיא אכן יוצאת משליטה – השאלה מהשליטה של מי.
זה צפוי לקרות שוב ושוב בתקופה הקרובה, עד שבסוף התבנית המוכרת של אולפן טלוויזיה פשוט לא תוכל לתפקד יותר, כי הקוד הבסיסי שלה יפסיק לפעול. המוכפף-המרואיין מתנפל על המדיום עצמו, מפנה את האצבע אל המראיינים או השופטים; אותם שופטים שאמורים להיות שקופים, או לפחות צבעוניים-שקופים, כמו החלון במרכז שירות הלקוחות של אורנג'.
יתכן שמקור ההשראה הוא דווקא דודו טופז, לא בדיוק בלתי-אשכנזי, אבל גם במקרה שלו התבנית הבסיסית של הסיטואציה בעצם אינה שונה בהרבה: מרד אלים נגד קובעי הטעם שמנפץ, אם אפשר לומר כך, את מסך הטלוויזיה עצמו. אזרחי רומניה ידעו שהמשטר הקומוניסטי נפל רק כשהמפגינים ברחוב פשוט פרצו לאולפן החדשות והתיישבו בכיסא של הקריינים. אבל בעידן הנוכחי, שבו הפוליטיקה קורית בפועל בטלוויזיה, לא בטוח שצריך שמחוץ לאולפן ייצאו המונים לרחובות. כשהמרואיינים יעיפו באלימות את המראיינים (וזה כולל גם את הפרשנים ואת המרואיינים-פרשנים), זאת כבר תהיה המהפכה.
אני די נהנה לשמוע את רביב דרוקר מפטפט. הוא נעים לי בעיניים. אבל גם די ברור לי שזה רק בגלל שאני אשכנזי. יחד עם ירון לונדון אושרת קוטלר, דרוקר הוא הנציג המובהק ביותר של המעמד המכונה בבריטניה "Chattering classes" – אותם אלה שנהנים מהפריווילגיה לשבת באולפן ולהביע דיעה על ה-כ-ו-ל. בין אם הבעיה נוגעת לחייהם של פלסטינים, אתיופים או רוסים – הפאנדיטים של הפטפוט לא יהססו להכיל את כל נקודות המבט, להבין את הכול ולייצג את הכול.

אנחנו קצת מקשקשים בשש בערב (ערוץ 10)

"אנחנו על הכיפאק, יש לנו את גלי צה"ל ואת ערוץ 2. אנחנו קצת מקשקשים בשש בערב", אמר עמיר בניון באבחנה מדויקת להחריד, "אבל זה ייגמר, זה ייגמר מהר וייגמר בקרוב". מה מהות התחזית של בניון? לא במקרה, הוא מזכיר את בג"ץ, מזכיר את הרשות הפלסטינית, אבל בעיקר הוא מדבר על המדיה עצמה, על האירוע הטלוויזיוני שמתרחש בעודו מדבר. ושוב – בעולם שבו המדיה משמעותית לא פחות מהמערכת הפוליטית עצמה, "המעמד המפטפט" הוא לא רק מטאפורה או ייצוג: אלה באמת השליטים (והמעבר הקל והחלק של עיתונאים לכנסת הוא אחת ההוכחות לכך).
 בשונה מהקמפיינים של "העם נגד תקשורת עוינת", המוכפפים העכשוויים למדו שאין טעם לתקוף את התקשורת מחוץ לתקשורת. המרד קורה רק בזמן השידור. מה שצריך זה להגיע לשידור הטלוויזיוני עצמו, ולשבור את הכללים. הם חייבים להיות סמוקים, זועמים, לעצום עיניים, לצעוק מחוץ לפריים, מאחורי המצלמה (כמו זחאלקה).  כי כל עוד הם מדברים בנימוס, בתוך המסגרת, הם לא מפילים את המעמד המפטפט – הם מצטרפים אליו.
אין לי שום אשליות לגבי מה שיהיה אחרי שהמהפכה באולפני הטלוויזיה תושלם. כמו מהפיכות אחרות בחברה הישראלית, אף אחד לא מבטיח שמהמהפכה הזאת לא יצמח פאשיזם כזה או אחר. יכול להיות שגם עורכי "ארץ האמורי" ייתלו – ואם לא בכיכר העיר אז באחת הסימטאות הצדדיות (ולא יעזור אם הם יצעקו: 'עזבו אותי, ראיינתי פעם את סמי שלום-שטרית! אני מתנגד להגמוניה האשכנזו-ציונית! תקחו את גל אוחובסקי!). אבל זה לא משנה. המהפכה הזאת כבר קורית, בחודשים האחרונים. היא לא תשודר בטלוויזיה – היא כבר בטלוויזיה.