לא זמן טוב לתקוות

מה יקרה כשהעיתונות תיעלם מהעולם? מה יקרה, מה יקרה, מה יקרה? כל העניין הוא שלא יקרה כלום. שקט. קול דממה דקה. כותרת שחורה, ואז שתיקה.

כי את ה"מה שקורה" הרי קובעים העיתונים. כמובן, גם החדשות בטלוויזיה וברדיו ובאינטרנט. זה עלול להישמע אנכרוניסטי לייחס כזאת חשיבות לעיתונות הפרינט. אבל המחזור היומי של ייצור אירועים מתחיל בעיתוני הבוקר. אחר כך באות ההתבטאויות של הפוליטיקאים ברדיו, ואז ההדלפות של לשכת ראש הממשלה לקראת שמונה. וכמובן, לינקים בפייסבוק, וממים, וכו'.  אבל בלי עיתונים, לא יהיה לכל זה שום תוכן ראשוני. יישאר אינפוטיינמנט – בין אם הוא מיוצר על ידי תנובה או על ידי דובר צה"ל.  המושגים הפוליטיים, במובן המקובל, ייעלמו בהדרגה, ודי מהר אנשים יבינו אותם באופן אחר לגמרי, או פשוט לא יבינו מה הם אומרים.

בהיעדר תהודה, אנשים גם לא ייצרו יותר אירועים פוליטיים – או לפחות לא כאלה שאנחנו מכירים. מעניין לחשוב על אירועים פוליטיים שקרו בתקופה האחרונה ולא עברו דרך העיתונים. יש כמובן אירועי פייסבוק – למשל קמפיין החלפת שמות המשפחה, פרשת איילה בן נפתלי  או "השרשור". אך חשובים ככל שיהיו, קשה עדיין לשפוט מה המעמד האונטולוגי של האירועים האלה, ובאיזו צורה הם יישמרו – מלבד האייטמים בהארץ שהוקדשו להם. בסופו של דבר, דברים שמישהו כתב בפייסבוק נשארים עדיין בבחינת "אז אמרו". יש גם אירועים שקרו מחוץ לפייסבוק אבל לא דווחו בעיתונים – אפשר להביא לדוגמא מקרי אלימות של הצבא והמשטרה נגד מפגינים בשטחים או במקומות אחרים. אבל גם אם הם זוכים לפרסום מסוים, האירועים האלה נשארים בתוך שבטים מוגבלים בגודלם. אף על פי שאף אחד לא מאמין לעיתונים, הם עדיין הגורם שממונה על יצירת גרסה מוסמכת למציאות.

כבר נכתב כאן פעם, שהשקר הגדול ביותר שהחדשות מספרות הוא שמישהו מאמין להן. אבל בשקר הזה דווקא הרבה אנשים מאמינים, והוא בעצם מה שיוצר את הדבר שאנחנו קוראים לו מדינה. בכל רגע שבו אנחנו פותחים את העיתון, אנחנו משתתפים בטקס של העלאת המדינה באוב. כתב בנדיקט אנדרסון –

משמעותו של טקס המוני זה – היגל כבר העיר שהעיתונים משמשים לאדם המודרני תחליף לתפילת הבוקר – היא פרדוקסלית. הוא מתבצע בפרטיות דוממת, במאורת הגולגולת. ועם זאת, כל משתתף בטקסט מודע לכך שאותו טקס משוכפל בו זמנית על ידי אלפי (או מיליוני) אנשים אחרים, שאין לו שום מושג על זהותם, אבל שבקיומם אין לו צל של ספק […]. איזה דימוי חי ועז יותר אפשר להעלות על הדעת כמייצג את הקהילייה המדומיינת, החילונית, והכפופה לזמן ההיסטורי?

ובה בעת קורא העיתון, הרואה, כי אנשים אחרים, ברכבת, במספרה, בבתי הקפה, צורכים העתקים מדויקים של העיתון שלו, מקבל אישור מתמיד לכך, שהעולם המדומיין מושרש בעליל בחיי היומיום שלו.

העיתונים הם אלה שהופכים מוות בפיגוע לאירוע ציבורי, ומוות ממחלה לאירוע פרטי. אני זוכר שהייתי פעם במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים. שכב שם איש זקן, מעוך לגמרי, מחובר לצינורות מכל פתח בגופו. כמעט מת. אבל לידו ישבה אשתו והקריאה לו על הרקטות שנחתו בעוטף עזה, והוא הצליח להנהן במין סמכותיות של רוני דניאל. העיתונים הם עירוי הדם שמטפטף לנו את הסם שנקרא מדינה. כשהם יעלמו, נצטרך להיגמל.

ולא שזה קל לדמיין את עצמנו בלי המדינה. רוב מי שאומרים "המדינה? פחחח" או "העיתונות? פחחחחח" לא הקדישו מחשבה לכלל המשמעויות של החיים בלי.

*

את כל זה אני כותב דווקא בקשר לבחירות שבפתח. מרגע שהוכרזו הבחירות, אנשים מסוימים מצליחים לגייס מעצמם עניין והתלהבות בבחירות האלה, ולנסות לשכנע את סביבתם שטמונה בהן איזו הבטחה. אבל בבחירות האלה לא טמונה שום תקווה. אין שום סיבה שייצא מהן משהו טוב. אני יודע שזה נשמע כמו זריעת ייאוש, אבל להגיד כל הזמן "יש תקווה" זה לא כל כך אמין. כמו שהאמנתי בהתלהבות בתקווה הטמונה במחאה החברתית לאורך השנה הקודמת, כך צריך לפעמים להגיד: כרגע אין שום תקווה באופק. רציתם תקווה? הייתם צריכים לחפש אותה ברחוב לפני שלושה חודשים. עכשיו זה לא זמן טוב לתקוות.

החדשות הטובות הן, שה"אין תקווה באופק" תקף רק לגבי האופק הקולקטיבי של המדינה, שהוא כאמור מדומיין, בתיווכם של העיתונים. לכל מיני אנשים וקבוצות קורים כל מיני דברים טובים. רק הלאום סובל וגורם סבל. מבחינה זו, אולי טוב שהעיתונים קורסים. בלעדיהם פשוט לא נדע שרע לנו.

ברגעים כאלה, מוטב לסגת את השבטיות, באופן זמני או פרמננטי. אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, איש לאוהליו ישראל. זה נכון גם לגבי הבחירות. הבחירות הן כמובן פעולת אשרור של המדינה, שיוצרת כלפיה מחויבות אקטיבית. הן נועדו לשכנע אותנו שאת הכנסת הזאת אנחנו בחרנו. אבל לא חייבים להחרים את הבחירות כדי להתכחש לפוליטיקה, באופן שבו הפוליטיקאים והתקשורת מנסחים לנו אותה. אפשר להתכנס לצורות השייכות הראשוניות, הטרום פוליטיות או הפוסט-פוליטיות – אלה ששקופות מבחינת העיתונות, או שזוכות ממנה ליחס מזלזל. אם הייתי סטלן, הייתי מצביע למפלגת הסטלנים. אם הייתי חבר של סתיו שפיר הייתי מצביע לעבודה. אם הייתי סטודנט, הייתי מקים מאהל באוניברסיטה.  לו הייתי פיראט הייתי מצביע למפלגת הפיראטים. הייתי ממש שמח להצביע למפלגת ההומואים, אם הייתה מפלגה כזאת – אפילו אם היה עומד בראשה גל אוחובסקי. במצב הנוכחי אני לא רואה שום דבר יותר טוב מזה.

זה לא אסקפיזם, להיפך: זאת הכרה מפוכחת מאוד במציאות. מי שמחלק את הפוליטיקה לימין ושמאל ימצא את עצמו תמיד בצד של המפסידים (כלומר, אם הוא לא בימין). אבל למעשה, בישראל יש אינספור שבטים עם אינטרסים מנוגדים. פרימה של המחנות זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות כרגע. כל הבעיות של השמאל, שעליהן הוא מדבר כל הזמן, נוצרות מכך שיש כמה רמות של שייכות: הדיבור על הפסקת הדיכוי של הפלסטינים על ידי היהודים הוא מסווה לדיכוי של המזרחים בתוך הקבוצה היהודית, וכו'. אבל למעשה, אם נתייחס לעניין באופן שבטי נראה שהבעיה נפתרת. השבטים פשוט מונחים אחד ליד השני. כמו שכתב גל, קונפליקטים תמיד יהיו. לשבטים יכולים להיות טבואים שאותם הם ידרשו לכבד, אחרת תיפתח מלחמה. אבל הם לא צריכים לשכנע אחד את השני. המונותיאיזם שייך לעבר.

תאמרו: "אתה מפצל כוחות" או "אין למפלגות האלה סיכוי לעבור את אחוז החסימה". אז מה? אף פעם לא הבנתי את הטיעון הזה. ואם אצביע לחד"ש והיא תקבל 4.76 מנדטים, האם ה-0.76% הם לא מבוזבזים? ובכלל, המושג "מפצל כוחות" מתבסס על ההנחה שיש איזה כוח שאותו אסור לפצל. אבל השמאל בהגדרתו הנוכחית, זה שעלול להתפצל, הוא ממילא קטן מדי בשביל לשלוט במדינה. לא הבנתי מה בדיוק ישתנה אם לחד"ש יהיו חמישה מנדטים, או למרצ שישה, על חשבון העבודה – חוץ מתחושת ניצחון זמנית ועלובה למדי לאוהדי הקבוצה, כלומר המפלגה. אם הייתה כרגע איזו מפלגה שהייתה צופנת בחובה הבטחה מהותית לעתיד – משהו כמו מפלגת המדינה הדו-לאומית – זה היה משהו אחר. אבל אני לא רואה מפלגה כזאת. אולי דע"ם.

מי שחשוב לו שהליכוד לא תהיה המפלגה הכי גדולה, שיצביע לשלי יחימוביץ. אבל מה זה עוזר? להזכירכם, גם בכנסת הנוכחית הליכוד הוא לא המפלגה הגדולה ביותר, ועדיין הוא שולט ביד רמה. מומלץ ללמוד לפעמים מטעויות.

ושוב, תמיד אפשר להצביע חד"ש. זה אף פעם לא מזיק, אבל גם לא מועיל יותר מדי. לא בגלל שחד"ש תומכת באסד יותר או פחות – זה דווקא חיובי בעיניי, כי זה מזכיר להיפסטר התל אביבי שמפלגה קומוניסטית היא לא תנועה למען זכויות אדם ודובוני איכפת-לי, אלא מפלגה עם מסורת לניניסטית שאינה מהססת לשפוך דם. הבעיה עם חד"ש היא אחרת: היא מתיימרת להגיד את האמת של מחר, אבל אומרת את האמת של אתמול. האמת אינה טרנד, אבל היא גם לא פוחלץ או מומיה. מי שאומר לך את אותה אמת מאז 1917, כדאי להתחיל לחשוד בו.

בכלל, לא הייתי ממהר להחליט למי להצביע לפני שמתבררות תוצאות הבחירות בארה"ב. בתקופה הנוכחית, הרבה אנשים פוסחים על שתי הסעיפים: אנחנו יודעים שהשפה הפוליטית הישנה גוססת, שהעולם הישן מתפורר, אבל נאחזים בהוכחות מסוימות שהיא עדיין חיה, ועשויה לשחק לטובתנו: הנה, שלי מקבלת 17 מנדטים; הנה, אובמה הוא הנשיא. הבחירות בנובמבר עשויות לסמן קו פרשת מים. כי אם אובמה ינצח, יימשך המצב הנוכחי: הידרדרות הדרגתית ללב המערבולת של המשבר, שמרגיעה אותנו אבל גם מרדימה אותנו (כמו במשל הצפרדע במים הרותחים). אבל אם רומני וסגנו הפסיכופט ינצחו, זה כבר יהיה משחק חדש, נואש וברברי הרבה יותר. ממילא, לא יהיה טעם "למתן את נתניהו" – שהרי בבית הלבן יישב אדם קיצוני יותר ממנו.

אף אחד לא יגיד לכם שאלוהים מת. זה לא יהיה כתוב בעיתון. אך אל מול עיניו החלולות של הנשיא החדש, שישתקפו מתמונת הניצחון בעמוד הראשון של "ישראל היום", ניאלץ להבין: נותרנו לנפשנו. עדיף לזרוק את העיתון ולהסתכל סביב.

מה שצריך בשביל עיתון שמאל

בסתיו האחרון, כשהתקשורת בישראל החלה להפנות עורף למחאה, עלתה טענה בשמאל שהגיע הזמן "להתנתק מהתקשורת", ולהקים עיתון אינטרנט עצמאי. הטענות האלה מלוות בדרך כלל בחרחור בוז כלפי התקשורת הקיימת.

אני חושב שעיתון אינטרנט עצמאי הוא באמת מטרה חשובה – חשובה אולי יותר מכל דבר אחר. עיתון הוא במובן מסוים המסד לרפובליקה העתידית. הוא מיקרוקוסמוס של המבנה פוליטי אחר שיהיה כאן. גם לציונות, כמו לתנועות פוליטיות טובות יותר וגרועות יותר, היו עיתונים עוד לפני שהיו מוסדות פוליטיים משמעותיים אחרים.

אני רוצה לנסות להציע מה נדרש כדי להקים עיתון שמאל, ומה המכשולים שצריך להתגבר עליהם כדי שזה יקרה. אך לפני כן, אני רוצה להתייחס לזלזול בעיתונות מצד "האינטרנט", זלזול שהוא לדעתי חלק מהבעיה. כאן ברצוני לציין שהביקורת שאכתוב כאן על הבלוגוספירה חלה כמובן גם על הבלוג הזה.

מה שמעניין הוא שהטענות הגורפות נגד התקשורת מגיעות בדרך כלל מאנשים שרוב עיסוקם סובב סביב האקדמיה, שלא עסקו מימיהם בעיתונות וכנראה גם לא יעסקו בה בעתיד. למה להם? באוניברסיטה הרבה יותר נוח. מהעמדה הזאת, קל לצחוק על הבורות והמוגבלות של העיתונאים.

אין הרבה דברים טובים להגיד על התקשורת הישראלית. טענתי כבר שהתקשורת בישראל עוסקת בעיקר בהסתרת המציאות. ובכל זאת, יש משהו די מרגיז בזלזול המתחסד בעיתונאים. בתור מישהו שעבר פחות או יותר מהעיתונות לאקדמיה, אני חייב להודות שמבין שתי האוכלוסיות אני מעדיף בהרבה את העיתונאים. לאנשי אקדמיה קל לאהוב את עצמם: לכאורה הם הרבה יותר אינטליגנטים, וכמובן חושבים בצורה הרבה יותר "נכונה". נורא קל גם לדבר בשבחי המחקר המדעי, בעוד העיתונות נחשבת למשהו קצת מלוכלך.

אני לא מוצא סיבה להיעלב בשם העיתונאים, כי הם יודעים להיעלב די טוב בעצמם. אבל היומרה לזרוק לפח את העיתונאים היא קצת מתנשאת. עם כל הביקורת על עיתונאים, ומבלי להיגרר לאנטי אינטלקטואליות, אי אפשר לקחת מהם דבר אחד: הם אנשים שמתחככים עם המציאות הקיימת, ולא עם ממלכת האידיאות.

למעשה, ההיכרות של אקדמאים עם העולם הממשי מועטה בהרבה; הם מדברים יפה, אבל לרוב רק על מה שרלוונטי לשדה ההתייחסות האקדמי שלהם; ולמרות השחיקה המשמעותית במעמדם, הם  הרבה יותר מפונקים מעיתונאים. על אף התככים והפוליטיקה שקיימת כמובן באקדמיה, ברמה המיידית זו סביבה חברתית מוגנת למדיי. אקדמאים לא רגילים שצורחים עליהם או מאיימים עליהם – מה שעיתונאי ממוצע חווה לפחות פעם ביומיים (ולפעמים הרבה יותר). כדי לכתוב טקסט, לרוב יש לאקדמאים חצי שנה ולא חצי שעה. יש לציין גם שבאקדמיה הישראלית, ובמיוחד בפקולטות למדעי הרוח, יש גם הרבה פחות מוביליות חברתית מאשר בעיתונות.

כל זה על בסיס הנחת היסוד, שעיתון הוא עסק כלכלי, שפועל בתוך הקפיטליזם. הדבר הזה מוטח לפעמים בעיתונות כאילו היה עלבון נורא, בעוד למעשה הוא עובדה די מובנת מאליה. בתוך תנאי האפשרות האלה, שבה היא פועלת, יש בעיתונות הישראלית הרבה יותר אומץ מאשר באקדמיה. למעשה, כמעט כל ידיעה בעיתונות שמנסה בכל זאת להגיד את האמת ולבקר את מנגנוני הכוח היא כיום בבחינת פעולה בניגוד לאופן שבו המערכת רוצה לפעול, במובן הרחב. זאת בניגוד לכתבי עת מדעיים בינלאומיים באנגלית, שמאוד מלטפים אנשים ביקורתיים, אם הם רושמים כמו שצריך את ה-footnotes.

אני נזכר שכשעבדתי ב"הארץ", היו כל מיני אנשים שאהבו להטיף לי שאין בעיתון מספיק ידיעות על הכיבוש. הם אמרו שבמצב נורמלי כל העיתון היה צריך לעסוק בכיבוש. שאלתי אותם: ואם העיתון היה ככה, הייתם קונים אותו? הייתם קונים אותו יום אחרי יום? עיתון הוא בסך הכול עיתון. היו גם תמיד את הטלפונים שביקשו ממני "להכניס" איזשהי ידיעה על משהו חשוב, למשל עניין כלשהו שקשור למצור על עזה. הרבה פעמים עשיתי את זה. אין לי טענות – זה בעצם מה שקראתי "השמאל ככת סתרים", כלומר מודל של השמאל כמעין רשת סודית פחות או יותר שפועלת במסגרת הקפיטליזם האוטוקרטי וגורמת מדי פעם לאיזה שיבוש מקומי. זאת גם צורת פעולה לגיטימית של עמותות שמאל. אבל צריך לומר בכנות שהיא מבוססת על צורה של טפילות: מצד אחד שונאים את התקשורת ומשמיצים אותה, מצד שני מחפשים כל הזמן את אנשי שלומנו שאפשר לפעול להם על המצפון שיגניבו ידיעות כשהעורכים לא שמים לב.

מבחינה סוציולוגית, השתדלנות הזאת מבוססת על העובדה שהתקשורת בתל אביב בנויה מהרבה מאוד אנשים שמחזיקים בהשקפות שמאליות. וזאת בעצם עוד נקודה מגוחכת בביקורת של השמאל על אנשי התקשורת: שמחנה השמאל בעצמו מורכב מלפחות 30% עיתונאים, ואם מכלילים אנשי תקשורת במובן הרחב יותר אז הרבה יותר. כך שבמסגרת הקבוצה הזאת יש מין פיצול של הנפש והגוף: עורך בדסק יכול להיות אנרכיסט, אבל במסגרת תפקידו הוא יעלה על העמוד טקסטים של נחמיה שטרסלר.

בקיצור – אלה כל מיני פרדוקסים, או מחלות כרוניות, שקשורות למצבו של השמאל הישראלי. אבל הצטדקות והטחת עלבונות בעיתונאים לא תעזור הרבה. זה גם ממש לא חכמה לדבר על אמצעי תקשורת אלטרנטיבי, אבל לדלג באלגנטיות על השאלה איך בעצם אפשר לממש את האלטרנטיבה הזאת, בהתבסס על כך ש אנשים צריכים לחיות ממשהו.

דבר אחד צריך להגיד: אנחנו אפילו לא קרובים להגשמה של המטרה הזאת. יש כבר כמה שנים איזה דיבור בבלוגוספירה הפוליטית הישראלית, שאוטוטו הבלוגים האמיצים מחליפים את העיתונות המושחתת. בולשיט. יכול להיות שבלוגים מחליפים את הפובליציסטיקה. אבל תראו לי יותר מחמישה פוסטים משמעותיים שהתפרסמו בעברית שלא מבוססים על מידע שהביאו עיתונאים. עם כל הכבוד לבלוגרים (וזה כולל כמובן גם את הבלוג הזה), עיתונאים ממש קמים בבוקר, נוסעים למקומות, מבקשים תגובות, ורודפים אחרי אנשים.

נכון שזאת העבודה שלהם. אבל בתמורה הם עושים דבר שנקרא עבודה עיתונאית. כרגע אין לזה ממש תחליף. בלוגי השמאל הקיימים הם ממש לא עיתונות. במקרה הטוב, הם מתפקדים כמו התוף שנותן קצב בהפגנות. לא יותר מזה.

אבל אני לא בעניין של לבקר סתם. בהתבסס על מה שנאמר עד כה, אני רוצה כאמור רוצה להציע שני קווי יסוד לעיתונות אינטרנט עצמאית שיכולה להיות ברת קיימא.

הדבר הראשון שצריך להיות בעיתון אינטרנט אלטרנטיבי הוא קללות והשמצות.

להלן ההסבר: הדבר הראשון שעיתון אינטרנט צריך להשיג כדי שיהיה לו קיום משל עצמו, כלומר שהוא ייפטר מאותן מחלות שתוארו למעלה, היא שאנשים ממש ירצו לקרוא אותו. זה מאוד שונה מהטקסטים שמתפרסמים היום בחלק ניכר בבלוגי השמאל, שמבוססים לעתים קרובות על הציוויי "חובה לקרוא!" שמופיע ליד הלינק בפייסבוק. אני לא מזלזל חס וחלילה – כשאומרים לי חובה לקרוא אני מיד לוחץ על הלינק ועושה לייק. אבל יש כאן איזה פרדוקס, שמומחש בתופעה הזאת באופן בוטה במיוחד: כל האנשים שחושבים ש"חובה לקרוא" את הטקסטים האלה, ממילא מסכימים מראש עם רוב מה שכתוב בהם. החובה פועלת רק על מי שמקבלים אותה על עצמם. מבחינת אותם אנשים, קריאת טקסטים צדקניים היא מין תפילה או ריטואל. על כל פנים, על רוב האנשים זה לא עובד. אנשים לא מרגישים שהם בעונש, ושיש להם סיבה לקחת על עצמם איזשהן חובות מעבר לאלה שכבר יש – ויש הרבה.

אז מה יכול להפוך עיתונות אופוזיציונית למשהו שהרבה אנשים ממש ירצו לקרוא? הדבר האטרקטיווי הראשון שהיא יכולה להציע, זה זעם. ראינו בקיץ שלהרבה מאוד אנשים בישראל יש זעם על כל מיני כוחות שולטים, ולזעם הזה אפשר בהחלט להתחבר. זה גם מה שיכול להבדיל בין עיתונות אופוזיציונית לדיבורים המלוקקים שמוכרים מהתקשורת. אבל יש הבדל מהותי בין זעם לצדקנות. זעם מתבטא למשל בניבולי פה. שמאל עם רצון חיים צריך לדעת לקלל, ולא רק "להציע קריאה ביקורתית". ושוב, התקדים נמצא במהפכה הצרפתית. הלוואי שהיה לנו עיתון כמו "פר דושן" (Père Duschene) – העיתון המהפכני שהיה מלא בניבולי פה נגד האצולה והכוחות הקונטר-רבולוציונריים. למעשה, אפילו המוטו שלו כלל קללה. אחר כך הוא קם מחדש בקומונה הפריזאית, ובתקופות משבר אחרות. הלוואי שהיינו רואים יותר טקסטים עם מלים כמו "חלאת המין האנושי". מי שלא נוח לו עם אלימות מילולית – צריך כנראה להזכיר שבשונה ממטוסי קרב ופגזי פלאשט, אלימות מילולית לא הורגת. אם המצב כל כך גרוע, תתגברו על האנינות ותקללו. ואם מה שיש זה זעם, תכתבו עיתון של זעם. אבל זעם אמיתי אי אפשר להכיל רק במלים יפות.

בישראל, המופתים העיקריים שאני מכיר לסוג כזה של עיתונות, מכיוונים שונים, הם "העולם הזה", "חץ מסילבי קשת" והבלוג YES.

הבעיה היא שבתנאים הנוכחיים, אף אחד לא רוצה לחטוף תביעת לשון הרע של שלושה מיליון שקל בגלל איזו קללה נגד דן מרידור. זאת בעיה שאפשר אולי לפתור, אבל היא רצינית מאוד, אפילו לפני שינויי החקיקה של הזמן האחרון. זה אומר שעיתון כזה יצטרך אולי להתבסס על שרתים בחו"ל, ואולי אפילו על כותבים עם שמות בדויים. כל זה ירחיק אותו מהמציאות.

כאן אנחנו מגיעים לרכיב השני שצריך להיות לעיתון עצמאי: תיאור של המציאות. זה גם משהו שאפשר היה לראות במחאה: אנשים צמאים לקרוע את מסך השקרים והיחצ"נות, לשמוע על דברים שקרו לאנשים אחרים ושדומים למה שקרה להם. אני יודע שהיו כבר כל מיני יוזמות כאלה, של עיתוני גולשים. ההבדל הוא שכאן יהיה לעיתון קו מערכתי, וגם סוג של כתבים קבועים בכל מיני מקומות בארץ, שפשוט יתארו דברים משמעותיים שהם רואים, או יעשו מאמץ סביר לצאת מהבית ולהביא אינפורמציה. סוג של ארגון. זאת כבר התחלה של מודל.

אבל צריך להדגיש שני דברים: קודם כל, ועם כל ההערכה, שהדיווחים לא יכולים להיות רק מהפגנות, או מאירועים מאורגנים שגם ככה היו בהם הרבה אנשים. כל העניין הוא שהם צריכים לעסוק ממש בחיים, בדברים שבגללם עושים הפגנות.

דבר שני – הידיעות צריכות להיות ידיעות, ולא פרופגנדה. תיאור עובדתי וממצה. אם המציאות כל כך מחרידה, מספיק לתאר אותה ולא צריך להסביר כמה היא מחרידה. בשונה מבלוג, בעיתון צריך גם לבקש תגובה על הטענות – ולו רק כדי להבין מה הרציונל של שני הצדדים בפעולה שהם ביצעו.

קללות ותיאור של המציאות – זאת הסינתזה שיכול עיתון אופוזיציוני להציע. שני הרכיבים האלה הם ברי השגה. אבל יש גם בעיות בסיסיות יותר שעומדות בפני עיתון שמאל. עיתון, למשל, הוא לא לוח מודעות של החבר'ה. הוא לא יכול לפרסם טקסט רק בגלל שמי שכתב אותו "נורא נחמד", "נורא בסדר" ו"ביקש נורא יפה", או כי איזשהו חבר ממשרד יחצ"נות עושה על זה קמפיין. הוא צריך לפרסם טקסטים מעניינים ורלוונטיים.

יותר מכך: כדי לעמוד, לתאר את המציאות ולהשמיץ את הראויים להשמצה, צריך גם לדעת מי אתה. לא מספיק לנהל כל מיני קמפיינים, או להתנגד לצעדים כאלה ואחרים. לא מספיקה צדקנות ועיקום אף. צריך חזון, צריך תפישה של המציאות, וצריך גיבורים. צריך נראטיב, צריך מיתוס, וצריך גוף. כי העיתון הוא משהו שקיים בעולם. הוא לא סתם שלילה טהורה.

למרבה הצער, כל אלה דברים שקצת חסרים במחנה השמאל. אבל כמו שאומרים – בראשית היה המעשה. יכול להיות שקודם יהיה עיתון, ורק אחר כך נראטיב.

(הדימויים מתוך עיתונים במהפכה הצרפתית)

בעקבות הזמן הוורוד: תגובה

אמירה נירנפלד

התחלתי לכתוב תגובה לשאלה המרגשת של כותבי הבלוג, היכן כל הכותבות. התגובה שלי התארכה וקיבלה צורה של פוסט. לאחר מחשבה החלטתי להרים את הכפפה ולהציג את עמדתי בשאלה החשובה הזאת. אינני יודעת היכן נמצאות נשים אחרות, אני יודעת רק למה אני הפסקתי לכתוב אחרי כמעט עשור שבו התפרנסתי מכתיבה (אם כי להתפרנס לא היה בדיוק המעמד הפיננסי שלי). כיוון שהאישי הוא פוליטי החלטתי לשתף.

הדלת הראשונה שנפתחה בפניי היתה בגיל 20. אחרי כמה שנים של קריאה פאסיבית של "הזמן הוורוד" החלטתי לתרום מכשרוני ומזמני לעיתון והצעתי את עצמי ככתבת. באותן שנים, "הזמן הוורוד" היה עיתון קטן, חתרני ופרטי. למעט נשים ספורות רוב הכותבים בו היו גברים. לסביות טענו שאין להן מקום בעיתון הזה, שהוא עיתון להומואים והומואים, שהוא מרחב גברי דורסני שנותן במה רק למקורבי העורך מדושני העונג.

זה היה נכון חלקית. הזמן הוורוד היה מקום מדהים עבורי, מצאתי בו חופש יצירתי ובמה לדיעותי ולרעיונותיי. חברי המערכת עודדו את כישרוני ובנו אותי כאשת מקצוע. מצד שני, לא יכולתי להתעלם מהסאב טקסט הסקסיסטי ולעיתים הלסבופובי שהיה חלק מההתנהלות בעיתון. המערכת היתה מרחב של גברים שמסתובבים בחדרי חושך, בסאונות, בגנים, במסיבות ובאפטרים. הגישה הכללית היתה שאורח החיים שהם מנהלים הוא אורח החיים האולטימטיבי, ושאפשרויות אחרות הן נחותות יותר. כאשה לסבית זה גרם לי להרגיש שאני האורחת והם בעלי הבית. חשבתי שזה קשור למיעוט הנשים במערכת. האמנתי שאם יותר נשים יצטרפו למערכת נוכל לייצר ולהעצים נראטיבים נוספים. למרות שניסיתי לא הצלחתי לגרום לנשים להצטרף.

במשך רוב חייו היתה בזמן הוורוד דומיננטיות גברית מוחלטת. לזכות עורכי העיתון לדורותיו ייאמר שהם מאוד ניסו לשכנע כותבות להצטרף, אך ללא הצלחה. הפעם היחידה שהעיתון היה מאוזן היה כשאורנה אושרי ערכה אותו. אושרי הצליחה לרתום אליה מגוון כותבות מוכשרות. היא הצליחה במקום בו עורכים גברים נכשלו. תהיתי מדוע זה כך וההשערה שהעליתי גרמה לי לאי נוחות. עם זאת, אני מוצאת לנכון לחלוק אותה כאן, כי אני חושבת שהיא ראויה לבחינה ולדיון.

בעשור שנותיי בעולם התקשורת למדתי שכשעורך חדש (אני מדברת על עורכים בלשון זכר, כיוון שכרגע רוב העורכים הם גברים) נכנס לתפקיד, הוא "מגוון" את המערכת עם האנשים שלו. יש בכך היגיון מסויים, הוא רוצה מאוד להצליח וליישם אג'נדה מסוימת ולצורך כך, הוא מקיף עצמו באנשים עליהם הוא סומך שיעשו את העבודה לשביעות רצונו. אני מתקשה להאמין שקרבה מקצועית קשורה בצורה כל כך בוטה למגדר, אך כשאני בוחנת את היחס בין עורכים ומינויים, אני לא יכולה שלא לחשוב שגברים מקיפים את עצמם מקצועית (בעיקר) בגברים ונשים (בעיקר) בנשים. כיוון שיש יותר עורכים מעורכות אז יותר גברים מאיישים תפקידים בהשוואה לנשים.

ובחזרה לקריירה שלי. שיכורה מטיפוח האגו לו זכיתי בזמן הוורוד החלטתי לפצוח בקריירה עיתונאית. בשותפות עם יריב מוהר הקמנו את "פסטיש", אתר הומוריסטי לביקורת תרבות. כהחלטה פוליטית ויצירתית "פסטיש" היה כולו מרחב של נשים רדיקליות. היינו שניים וברוח האתר לכל אחד מאיתנו היו מספר דמויות שתחת שמותיהן כתבנו. כל הדמויות (מלבד דמות אחת) היו נשים. כשרצינו להרחיב את מעגל הכותבים האמיתי קיבלנו הצעות רבות מגברים והצעה אחת בלבד מאשה. הייאוש שחשתי דומה לייאוש שהציגו כאן כותבי הבלוג. עם זאת, חשוב לציין שבאותה תקופה היתה פריחה למיזמים פמיניסטיים בועטים ומהממים. ייתכן שנשים רבות העדיפו להשקיע את מרצן ביוזמה שהן חלק ממנה ולא להצטרף לפרוייקט שאינן מכירות.

אחרי "פסטיש" קיבלתי עבודה רשמית ככתבת. גם כאן נתקלתי בסאב טקסט גברי. לא פעם הרגשתי שהקול שלי נחשב פחות לעומת קולם של גברים. האשמתי את עצמי, את הוותק שלי, את יכולתי לעמוד על שלי, הטלתי ספק בכישרון שלי ועוד. הדרך להתמודד עם זה היתה להגיד לעצמי שככה זה בעיתונות, שזה מרחב של אגו ושל שליטה, ומה שאני חשה הוא חוסר נוחות מול ההתנהלות הזאת. התירוץ הזה החזיק אותי במקצוע יפה, ואילו מה ששבר אותי היה הקושי הגדול להתפרנס בכבוד, להפסיק להיות פרילאנס עני ולהחזיק במשרה לאורך זמן. אחרי תקופה ארוכה של ניסיונות כושלים לשרוד כלכלית, החלטתי להפסיק לכתוב ומצאתי "עבודה אמיתית".

כעיתונאית צעירה היו מסביבי חברות וחברים רבים בתחילת דרכם המקצועית. כשאני מסתכלת על מפת התקשורת, עשור וקצת אחרי, רבים מהחברים שהתחילו איתי את הדרך התברגו היטב בתפקידים בכירים. מנגד, החברות כבר לא כותבות בכלל, במקרה הרע, ומפרסמות רק מידי פעם, במקרה הטוב. ייתכן שאני מפספסת משהו ושיש כותבות שהשתלבו היטב, והן כרגע בדרגים בכירים. אבל אם אני יכולה לשלוף בקלות שמות של גברים שהצליחו, וצריכה להשקיע מאמץ באיתור שמות של נשים שהצליחו, אז לכל הפחות זה ראוי לתשומת לב.

מאז שהפסקתי לכתוב לפרנסתי אני מתמודדת לא אחת עם השאלה, למה אני לא כותבת בשביל הכיף. אני לא כותבת כי הכתיבה מהדהדת בי כישלון אישי צורב. זה קולו של הוויתור, זה קולם של חוסר ההצלחה, של האי-השתלבות. אני לא כותבת בשביל הכיף, כי בשבילי כתיבה היא – ותמיד היתה – סבל. נטל החורבות של הקריירה שלי הופך את הכתיבה למשימה בלתי נסבלת. לכתוב את הרשימה הזאת לקח לי שש שעות. סבלתי מכל רגע.

היחצ"נים

עד לפני שנתיים, יחצ"ניות היו המרכיב הדומיננטי ביותר בעולמי. אם רציתי או לא, הן היו בראש מעייניי, והעסיקו אותי יותר מכל תופעה אחרת. זמיר, היחצ"ן של שגרירות מקסיקו. יובל, דובר המועצה להשכלה גבוהה, שהפך בינתיים לדוברו של יובל שטייניץ. רינת, היחצ"נית של מכללת אריאל, שאמרה לי שאני מתייחס אליה בקרירות. וליעד, היחצ"נית של אגף התקציבים באוצר. פעם רבנו, והיא אמרה לי שאני שטוף מוח. לא ייאמן: במשך שנים היא היתה אחד האנשים המשמעותיים בחיי.

כשעזבתי את העיתון, השינוי המשמעותי והמבהיל ביותר היה שהיחצ"ניות הפסיקו להתקשר בבוקר. בבת אחת הן נמוגו מעולמי, בדיוק כמו שנכנסו אליו בבת אחת ביום שבו התמניתי לכתב.

אנשים שלא עבדו במקצוע לא מבינים עם כמה יחצ"ניות מדבר כתב רגיל ביום אחד. היחצ"ניות  הן הצד הנסתר של העבודה העיתונאית: הן לא מקבלות קרדיט, והקורא לא יודע על קיומן. טיפוסים אקצנטריים כמו רני רהב, שמופיעים כל כמה ימים בטלוויזיה, מעוררים כמובן הרבה תשומת לב וכעס צדקני, אבל למעשה הם יוצרים את האשלייה שכל שאר החדשות זה משהו אחר. מבחינה זו, העוינות שהם מושכים רק משרתת את השיטה.

אמנם, בזמן האחרון, מדברים על יחצ"נים קצת יותר מבעבר. כל מיני עיתונאים צדיקים מפריחים קלישאות, ואומרים שליחצ"נים יש השפעה מוגזמת על התקשורת. למשל בסדרה המוצלחת "העיתונאים" של עידית אברהמי, שבה מתריע רינו צרור ש"כל מחנה יחסי הציבור הוא מחנה שכל מטרתו להכניס אינפורמציה בדרכים ערמומיות לתוך טקסט שאמור להציג חדשות באופן הנקי ביותר".

זה נשמע ממש טוב, אבל למעשה אין כאן הרבה אמת. מהתיאור של רינו צרור אפשר להתרשם, שהיחצ"ן מבליח מדי פעם בעולמו של הכתב, מנסה להכניס "בערמומיות" איזו פיסת אינפורמציה מניפולטיבית, ומיד נעלם, כמו אותן תמונות נסתרות של מיקי מאוס מאונן בפרסומת לקוקה קולה. למעשה, היחצ"ן הוא לרוב זה שיוצר את הידיעה. הוא הסוכן, הוא הכוח הפועל בתעשיית החדשות. הוא הלחם, הוא המים, הוא השמן והוא היין. בלי יחצ"נים אין כיום חדשות.

כיוון שהיחצ"נים מייצרים את הטקסט, הם החלק היחיד במערכת שאינו מופיע בטקסט. מצד שני, בשונה מעיתונאים, גם לא עושים עליהם סדרות, אתרים ותוכניות טלוויזיה. בעצם, אולי היה מעניין יותר לעשות סדרה ושמה "היחצ"נים". אבל מסופקני אם זה יקרה.

וחוץ מזה, מאיר שלו לא יכתוב עליהם רומאן. גם לא צרויה שלו. אין יחצ"נים בספרות העברית.

2.

אני רוצה לתאר את האופן שבו נולדות בפועל ידיעות בעיתון. לחלק מהקוראים זה יישמע אולי טריוויאלי, אבל נדמה לי שגם קוראים ביקורתיים לא מודעים תמיד, מעבר לכל שיפוט, לאופן שבו נוצר הדבר שנקרא ידיעה עיתונאית.

כשמתקבלת ידיעה רגילה בשעות הערב, כלומר סמוך לסגירת העיתון, שעה שבה עורכי הלילה כבר שרטטו את העמוד שלהם והחליטו איפה תהיה תמונה ואיפה תהיה כותרת, אין בדרך כלל זמן לתחקירי עומק, וגם אין צורך בהם: ממילא, יש מקום רק ל-250 מלה. במצב כזה, רוב המידע של הכתב מבוסס על מי שמסר לו את הידיעה, ועל התגובה של הצד השני, אם יש כזה.

כתבים אוהבים את המושג "מקור". "המקור שלי אמר לי", הם מסבירים בחשיבות, משווים למלה איזה טון בלשי-מטאפיסי: "המקור", בגרמנית: Ursprung. למעשה, בחלק גדול מהמקרים המקור הוא סתם יחצ"ן.

זה קורה לרוב ככה: בשעה 21:23, לצורך העניין, מתקבל טלפון מהדוברת של ההנהלה. בעודה מוסרת לך בטון אחראי וצדקני את "החלטתה של הנהלת חברת x", נשמע הצפצוף של השיחה הממתינה. על הקו נמצא הדובר של ועד העובדים, זועם בדרך כלל. שני הדוברים כבר נמצאים לרוב בבית, וברקע נשמעת הילדה הפעוטה שלהם, שבדיוק נגמלת ממטרנה. הם ממהרים, כי על הקו ממתין להם הכתב של העיתון האחר, וגם אתה ממהר, כי בעודך עובר מהשיחה האחת לשנייה, מתקשרת גם עורכת הלילה, שחזרה מהפסקת הסיגריה ושואלת מתי אתה מעביר את הידיעה. כך זה קורה בדרך כלל, ערב ערב לכל אורך השבוע – לפחות בזמנים שבהם מתרחש מאבק כלשהו.

כך שצריך לזכור, שחלק ניכר מהידיעות העיתונאיות הן בפועל זה – טקסט שנוצר משיחה עם שני יחצ"נים, במקרה הטוב.

3.

ברור שמה שנקרא היום "פוליטיקה" נעשה בעיקר על ידי יחצ"נים. אבל לא רק. כשמדובר במאבקי עובדים ובשביתות, היחצ"נים ויועצי התקשורת הם האחראים לשבירת המאבק על ידי ספינים וחצאי אמיתות, אם לא שקרים ממש. וכמובן, באמצעות מתקפה אגרסיווית על הכתב המסקר. הם יודעים שהמאבק ברובו מתנהל היום בתקשורת. רק אחריהם, מגיעים אנשי האבטחה עם האלות.

אני זוכר, למשל, את מאבק המרצים הזוטרים באוניברסיטה הפתוחה, שהתרחש לפני כשנתיים. את סגל ההוראה ייצג משרד "יוניק" (Unik). את ההנהלה ייצג משרד "לגאיה" (Lagaya). "לגאיה" מרוחק מ"יוניק" כמה בלוקים במעלה רחוב החשמונאים.

מה שכונה "המאבק" היה במידה רבה מאבק בין שני המשרדים האלה – ששמותיהם לא הופיעו כמובן באף אחת מהידיעות בנושא. אפשר לומר שבשטח התרחש מאבק ממשי – שביתה ופה ושם משמרות מחאה. אבל מבחינת העיתונאי – מה כבר אפשר לכתוב על שביתה – אירוע שהוא ביסודו אי-התרחשות? מה אפשר לכתוב על משמרות מחאה, חוץ מתמונה אחת או שתיים עם כיתוב, לכל היותר? כך שאותן ידיעות קצרות שאליהן קורא העיתונים היה חשוף מדי כמה ימים היו בפועל תוצר של פינג פונג בין ההודעות לעיתונות של "יוניק" ו"לגאיה", שניסו שניהם לייצר התרחשויות.

"יוניק" הוא משרד המתמחה בייצוג ארגוני שינוי חברתי וגופי שמאל-מרכז – מעדאלה ועד רון חולדאי. "לגאיה" הוא משרד המתמחה ב"יחסי עבודה" וב"טיפול במשברים". כפי שמסביר אתר האינטרנט של המשרד –

"חברת לגאיה מומחית בהדרכה ובהכוונה בעת ניהול ובטיפול במשברים. בעת משבר יש לחברת לגאיה את היכולת לפעול בגמישות, במהירות וביעילות ולנתב את המנגנון המקצועי לטיפול במצב: הכנת אסטרטגיה לצורך ניהול משברים, ניהול תקשורתי של המשבר, הפעלת לובינג נקודתי, ביצוע מעקב שוטף אחר פרסומים ובחינת תוצאות ניהול מצבי משבר".

ואכן, העובדות של "לגאיה" פועלות במהירות ומבצעות מעקב שוטף. בערבים מסוימים, בקושי התאוששתי מ"הלובינג הנקודתי" שלהן. הן מתמחות בהודעות אפקטיוויות בסגנון:

"אנחנו קוראים לסגל ההוראה להפסיק את הפגיעה בסטודנטים".

או: "בימים האחרונים נודע להנהלת האוניברסיטה הפתוחה כי מספרם של המנחים ומרכזי ההוראה שאינם שובתים עלה… המנחים שאינם שובתים מעוניינים לקיים פעילות הנחיה כרגיל".

או: "נראה כי חברי הנציגות התאהבו במאבק והפכו את השביתה מאמצעי למטרה".

או: "הפגנה, משמרות מחאה או הקראת שירה הם לגיטימיים בעיננו ובלבד שהאדם כלפיו מכוונת המחאה ובני ביתו לא יוטרדו בחייהם הפרטיים".

אני לא מוסר כאן שום מידע סודי. אלה רק ההודעות הגלויות – לא כולל שיחות רקע וכו'. באמצעות ההודעות האלה מתנהל למעשה המאבק נגד העובדים השובתים. מה שמעניין לציין הוא שגלי גבאי, הבעלים של "לגאיה", עבדה לפני כן באגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, ואפילו הקימה את מרכז המידע לזכויות עובדים. יותר מכך: גבאי גם מרכזת קורסים של ייעוץ תקשורתי לוועדי עובדים.

כי ליחצ"נות אין אידיאולוגיה. או ליתר דיוק: האידיאולוגיה שלה היא היחצ"נות עצמה.

אני נזכר ביחצ"נית אחת, שניסתה לשכנע אותי לכתוב אייטם על תערוכה בגלריה כלשהי. אמרתי לה שהאמן והגלריה זכו  לדעתי למספיק יחסי ציבור בזמן האחרון. כשזיהתה את נימת הקול שלי, היא הציעה לי מיד לעשות כתבה נגדם. התברר שהיא עובדת גם בשביל אמן אחר, שהוא אויבו המר ביותר של האמן הראשון.

4.

כתבתי פעם כתבה קצרה על האשה הראשונה בארץ שעשתה דוקטורט ביחצ"נות. היא היתה בעצמה יחצ"נית. ניסיתי אז לקרוא קצת על הנושא, וגיליתי שיח"צנות נחקרת כמעט רק מבפנים, כלומר, במסגרת מחלקות לניהול או מחלקות ליחצ"נות ממש (בארה"ב זה עבר אקדמיזציה). אבל אף אחד כמעט לא חוקר את הנושא באופן ביקורתי, כלומר את תפקיד היחצ"ן ביחסי הייצור המודרניים. יחסית לתופעות אחרות שקשורות למבנים הכלכליים והחברתיים של תקופתנו, היח"צנות היא עדיין תעלומה.

מרקס אמנם לא הקדיש שום חיבור לנושא, אך גם בלעדיו אין קושי לקבוע שבעידן הפיאודלי לא היו יחצ"ניות. היח"צנית היא תופעה של הקפיטליזם המאוחר. הפצעתה של צורת הקיום הזו קשורה באופן הדוק לשינוי באופני הייצור.

זה נשמע נפוח, אבל זה בדיוק ככה. כי הדבר השני שהתברר לי, הוא שתעשיית היחצ"נות נוצרה מתוך מאבקי העבודה המאורגנת, או ליתר דיוק – מתוך הצורך של בעלי ההון לשבור את העבודה המאורגנת.

קרלה גוור, אחת ההיסטוריוניות הביקורתיות הבודדות של היח"צנות, מתארת כיצד נולדה היח"צנות כתגובה של תאגידים אמריקאים בסוף המאה ה-19 לדעת הקהל השלילית שנוצרה כלפיהם, ומתוך החשש להגברת הרגולציה הממשלתית על תנאי ההעסקה של עובדים. באותה תקופה, נשלחה בפעם הראשונה הודעה לעיתונות. אייוי לי, עיתונאי לשעבר שהפך ליחצ"ן הראשון בהיסטוריה, נקרא על ידי איל הפלדה ג'ון רוקפלר להציל את יחסי הציבור שלו אחרי הטבח בלאדלו שבקולורדו. בטבח הזה הרג המשמר הלאומי 45 בני אדם במאהל מחאה של כורי פחם, בניהם 11 ילדים. לי שלח למערכות העיתונים "רשימת עובדות" בנוגע לאירועים בלאדלו. כל השאר הוא היסטוריה.

אני מנסה לטעון שהיחצ"נים כלשעצמם הם לא רק בבחינת תופעה משנית, אלא יש להם תפקיד מהותי ואסטרטגי ביחסי הייצור, שצריך להקדיש לו תשומת לב. מובן שהם גם גורם עם אינטרס, ששואף להנציח את המצב שבו יש בהם צורך – כלומר את המצב בו תאגידים מנצלים, עושקים ופוגעים ורוצים לצאת מזה בשלום.

מה שמעניין הוא שרוב העובדים בתעשיית היחצ"נות הם בעצמם מנוצלים להפליא. ברור שיחצ"ניות זוטרות שעושות טלפונים לכתבים מרוויחות לרוב פחות מהכתב עצמו. בנוסף לכך, הן קורבן לאגרסיות בלתי מוגבלות מצד הלקוחות ומצד הכתבים. כעיתונאי חלש, אתה לא באמת יכול לשאוג על הבוס שמדכא אותך. לעומת זאת, היחצ"נית המתדפקת על פתחך היא קורבן זמין – בעיקר כשמדובר בטלפון השביעי או השמיני באותו בוקר. זהו מקצוע ממוגדר מאוד, שכמובן לוכד הרבה מאוד הומואים.

אבל יותר מכך: היחצ"נות היא הגילוי הבוטה ביותר של מבנה העבודה החדש, שבו העבודה מתרחשת לאורך כל שעות היממה. לא רק שהיחצ"ן צריך להיות זמין כל הזמן; עבודתו מבוססת על הקשרים החברתיים שלו.

דבר אחרון: כיוון שהמשרות בעיתונות הולכות ומצטמצות, ולעומת זאת היחצ"נות הולכת ומתרחבת, הרבה מאוד עיתונאים, בעיקר צערים, נאלצים לפנות ליחצ"נות. אני מכיר כמה יחצ"נים שללא ספק היו עיתונאים טובים לפני עשר שנים.

כיוון שהיחצ"נים הם היום הרבה יותר חשובים מהעיתונאים, צריך אולי לחשוב איך לשחרר אותם. אם העיתונאים יתאגדו זה יהיה טוב; אבל ביום שבו היחצ"נים יתאגדו הכול באמת באמת ישתנה.

אתם מוזמנים לתרום לקרן השביתה של עובדי "חיפה כימיקלים". אני כבר תרמתי – אומרים שזה מה שהם הכי צריכים עכשיו!

תשדורות אחרונות מפלשתינה/א"י

לקט פיסות הוויה מחרידות מתקופת המנדט הבריטי *

היד השחורה

 

בהלוויה

 

אימת הדיירים

 

הטפת מוסר

 

עילה למאסר

 

אוכל לדגים

 

ובינתיים בגולה

 

פנטזיה אוריינטלית

 

עמק, עמק

 

עוד ממעלליו של הד"ר (?) שמיכין

 

המורה לאה ברקן מוחה

 

מומחיותו של הערבי

וראו גם: תשדורות אחרונות מממלכת ירושלים

* מתוך גליונות עיתון "הארץ" משנות ה-30