Posts Tagged ‘עיתון אינטרנט’

מה שצריך בשביל עיתון שמאל

22 בדצמבר 2011

בסתיו האחרון, כשהתקשורת בישראל החלה להפנות עורף למחאה, עלתה טענה בשמאל שהגיע הזמן "להתנתק מהתקשורת", ולהקים עיתון אינטרנט עצמאי. הטענות האלה מלוות בדרך כלל בחרחור בוז כלפי התקשורת הקיימת.

אני חושב שעיתון אינטרנט עצמאי הוא באמת מטרה חשובה – חשובה אולי יותר מכל דבר אחר. עיתון הוא במובן מסוים המסד לרפובליקה העתידית. הוא מיקרוקוסמוס של המבנה פוליטי אחר שיהיה כאן. גם לציונות, כמו לתנועות פוליטיות טובות יותר וגרועות יותר, היו עיתונים עוד לפני שהיו מוסדות פוליטיים משמעותיים אחרים.

אני רוצה לנסות להציע מה נדרש כדי להקים עיתון שמאל, ומה המכשולים שצריך להתגבר עליהם כדי שזה יקרה. אך לפני כן, אני רוצה להתייחס לזלזול בעיתונות מצד "האינטרנט", זלזול שהוא לדעתי חלק מהבעיה. כאן ברצוני לציין שהביקורת שאכתוב כאן על הבלוגוספירה חלה כמובן גם על הבלוג הזה.

מה שמעניין הוא שהטענות הגורפות נגד התקשורת מגיעות בדרך כלל מאנשים שרוב עיסוקם סובב סביב האקדמיה, שלא עסקו מימיהם בעיתונות וכנראה גם לא יעסקו בה בעתיד. למה להם? באוניברסיטה הרבה יותר נוח. מהעמדה הזאת, קל לצחוק על הבורות והמוגבלות של העיתונאים.

אין הרבה דברים טובים להגיד על התקשורת הישראלית. טענתי כבר שהתקשורת בישראל עוסקת בעיקר בהסתרת המציאות. ובכל זאת, יש משהו די מרגיז בזלזול המתחסד בעיתונאים. בתור מישהו שעבר פחות או יותר מהעיתונות לאקדמיה, אני חייב להודות שמבין שתי האוכלוסיות אני מעדיף בהרבה את העיתונאים. לאנשי אקדמיה קל לאהוב את עצמם: לכאורה הם הרבה יותר אינטליגנטים, וכמובן חושבים בצורה הרבה יותר "נכונה". נורא קל גם לדבר בשבחי המחקר המדעי, בעוד העיתונות נחשבת למשהו קצת מלוכלך.

אני לא מוצא סיבה להיעלב בשם העיתונאים, כי הם יודעים להיעלב די טוב בעצמם. אבל היומרה לזרוק לפח את העיתונאים היא קצת מתנשאת. עם כל הביקורת על עיתונאים, ומבלי להיגרר לאנטי אינטלקטואליות, אי אפשר לקחת מהם דבר אחד: הם אנשים שמתחככים עם המציאות הקיימת, ולא עם ממלכת האידיאות.

למעשה, ההיכרות של אקדמאים עם העולם הממשי מועטה בהרבה; הם מדברים יפה, אבל לרוב רק על מה שרלוונטי לשדה ההתייחסות האקדמי שלהם; ולמרות השחיקה המשמעותית במעמדם, הם  הרבה יותר מפונקים מעיתונאים. על אף התככים והפוליטיקה שקיימת כמובן באקדמיה, ברמה המיידית זו סביבה חברתית מוגנת למדיי. אקדמאים לא רגילים שצורחים עליהם או מאיימים עליהם – מה שעיתונאי ממוצע חווה לפחות פעם ביומיים (ולפעמים הרבה יותר). כדי לכתוב טקסט, לרוב יש לאקדמאים חצי שנה ולא חצי שעה. יש לציין גם שבאקדמיה הישראלית, ובמיוחד בפקולטות למדעי הרוח, יש גם הרבה פחות מוביליות חברתית מאשר בעיתונות.

כל זה על בסיס הנחת היסוד, שעיתון הוא עסק כלכלי, שפועל בתוך הקפיטליזם. הדבר הזה מוטח לפעמים בעיתונות כאילו היה עלבון נורא, בעוד למעשה הוא עובדה די מובנת מאליה. בתוך תנאי האפשרות האלה, שבה היא פועלת, יש בעיתונות הישראלית הרבה יותר אומץ מאשר באקדמיה. למעשה, כמעט כל ידיעה בעיתונות שמנסה בכל זאת להגיד את האמת ולבקר את מנגנוני הכוח היא כיום בבחינת פעולה בניגוד לאופן שבו המערכת רוצה לפעול, במובן הרחב. זאת בניגוד לכתבי עת מדעיים בינלאומיים באנגלית, שמאוד מלטפים אנשים ביקורתיים, אם הם רושמים כמו שצריך את ה-footnotes.

אני נזכר שכשעבדתי ב"הארץ", היו כל מיני אנשים שאהבו להטיף לי שאין בעיתון מספיק ידיעות על הכיבוש. הם אמרו שבמצב נורמלי כל העיתון היה צריך לעסוק בכיבוש. שאלתי אותם: ואם העיתון היה ככה, הייתם קונים אותו? הייתם קונים אותו יום אחרי יום? עיתון הוא בסך הכול עיתון. היו גם תמיד את הטלפונים שביקשו ממני "להכניס" איזשהי ידיעה על משהו חשוב, למשל עניין כלשהו שקשור למצור על עזה. הרבה פעמים עשיתי את זה. אין לי טענות – זה בעצם מה שקראתי "השמאל ככת סתרים", כלומר מודל של השמאל כמעין רשת סודית פחות או יותר שפועלת במסגרת הקפיטליזם האוטוקרטי וגורמת מדי פעם לאיזה שיבוש מקומי. זאת גם צורת פעולה לגיטימית של עמותות שמאל. אבל צריך לומר בכנות שהיא מבוססת על צורה של טפילות: מצד אחד שונאים את התקשורת ומשמיצים אותה, מצד שני מחפשים כל הזמן את אנשי שלומנו שאפשר לפעול להם על המצפון שיגניבו ידיעות כשהעורכים לא שמים לב.

מבחינה סוציולוגית, השתדלנות הזאת מבוססת על העובדה שהתקשורת בתל אביב בנויה מהרבה מאוד אנשים שמחזיקים בהשקפות שמאליות. וזאת בעצם עוד נקודה מגוחכת בביקורת של השמאל על אנשי התקשורת: שמחנה השמאל בעצמו מורכב מלפחות 30% עיתונאים, ואם מכלילים אנשי תקשורת במובן הרחב יותר אז הרבה יותר. כך שבמסגרת הקבוצה הזאת יש מין פיצול של הנפש והגוף: עורך בדסק יכול להיות אנרכיסט, אבל במסגרת תפקידו הוא יעלה על העמוד טקסטים של נחמיה שטרסלר.

בקיצור – אלה כל מיני פרדוקסים, או מחלות כרוניות, שקשורות למצבו של השמאל הישראלי. אבל הצטדקות והטחת עלבונות בעיתונאים לא תעזור הרבה. זה גם ממש לא חכמה לדבר על אמצעי תקשורת אלטרנטיבי, אבל לדלג באלגנטיות על השאלה איך בעצם אפשר לממש את האלטרנטיבה הזאת, בהתבסס על כך ש אנשים צריכים לחיות ממשהו.

דבר אחד צריך להגיד: אנחנו אפילו לא קרובים להגשמה של המטרה הזאת. יש כבר כמה שנים איזה דיבור בבלוגוספירה הפוליטית הישראלית, שאוטוטו הבלוגים האמיצים מחליפים את העיתונות המושחתת. בולשיט. יכול להיות שבלוגים מחליפים את הפובליציסטיקה. אבל תראו לי יותר מחמישה פוסטים משמעותיים שהתפרסמו בעברית שלא מבוססים על מידע שהביאו עיתונאים. עם כל הכבוד לבלוגרים (וזה כולל כמובן גם את הבלוג הזה), עיתונאים ממש קמים בבוקר, נוסעים למקומות, מבקשים תגובות, ורודפים אחרי אנשים.

נכון שזאת העבודה שלהם. אבל בתמורה הם עושים דבר שנקרא עבודה עיתונאית. כרגע אין לזה ממש תחליף. בלוגי השמאל הקיימים הם ממש לא עיתונות. במקרה הטוב, הם מתפקדים כמו התוף שנותן קצב בהפגנות. לא יותר מזה.

אבל אני לא בעניין של לבקר סתם. בהתבסס על מה שנאמר עד כה, אני רוצה כאמור רוצה להציע שני קווי יסוד לעיתונות אינטרנט עצמאית שיכולה להיות ברת קיימא.

הדבר הראשון שצריך להיות בעיתון אינטרנט אלטרנטיבי הוא קללות והשמצות.

להלן ההסבר: הדבר הראשון שעיתון אינטרנט צריך להשיג כדי שיהיה לו קיום משל עצמו, כלומר שהוא ייפטר מאותן מחלות שתוארו למעלה, היא שאנשים ממש ירצו לקרוא אותו. זה מאוד שונה מהטקסטים שמתפרסמים היום בחלק ניכר בבלוגי השמאל, שמבוססים לעתים קרובות על הציוויי "חובה לקרוא!" שמופיע ליד הלינק בפייסבוק. אני לא מזלזל חס וחלילה – כשאומרים לי חובה לקרוא אני מיד לוחץ על הלינק ועושה לייק. אבל יש כאן איזה פרדוקס, שמומחש בתופעה הזאת באופן בוטה במיוחד: כל האנשים שחושבים ש"חובה לקרוא" את הטקסטים האלה, ממילא מסכימים מראש עם רוב מה שכתוב בהם. החובה פועלת רק על מי שמקבלים אותה על עצמם. מבחינת אותם אנשים, קריאת טקסטים צדקניים היא מין תפילה או ריטואל. על כל פנים, על רוב האנשים זה לא עובד. אנשים לא מרגישים שהם בעונש, ושיש להם סיבה לקחת על עצמם איזשהן חובות מעבר לאלה שכבר יש – ויש הרבה.

אז מה יכול להפוך עיתונות אופוזיציונית למשהו שהרבה אנשים ממש ירצו לקרוא? הדבר האטרקטיווי הראשון שהיא יכולה להציע, זה זעם. ראינו בקיץ שלהרבה מאוד אנשים בישראל יש זעם על כל מיני כוחות שולטים, ולזעם הזה אפשר בהחלט להתחבר. זה גם מה שיכול להבדיל בין עיתונות אופוזיציונית לדיבורים המלוקקים שמוכרים מהתקשורת. אבל יש הבדל מהותי בין זעם לצדקנות. זעם מתבטא למשל בניבולי פה. שמאל עם רצון חיים צריך לדעת לקלל, ולא רק "להציע קריאה ביקורתית". ושוב, התקדים נמצא במהפכה הצרפתית. הלוואי שהיה לנו עיתון כמו "פר דושן" (Père Duschene) – העיתון המהפכני שהיה מלא בניבולי פה נגד האצולה והכוחות הקונטר-רבולוציונריים. למעשה, אפילו המוטו שלו כלל קללה. אחר כך הוא קם מחדש בקומונה הפריזאית, ובתקופות משבר אחרות. הלוואי שהיינו רואים יותר טקסטים עם מלים כמו "חלאת המין האנושי". מי שלא נוח לו עם אלימות מילולית – צריך כנראה להזכיר שבשונה ממטוסי קרב ופגזי פלאשט, אלימות מילולית לא הורגת. אם המצב כל כך גרוע, תתגברו על האנינות ותקללו. ואם מה שיש זה זעם, תכתבו עיתון של זעם. אבל זעם אמיתי אי אפשר להכיל רק במלים יפות.

בישראל, המופתים העיקריים שאני מכיר לסוג כזה של עיתונות, מכיוונים שונים, הם "העולם הזה", "חץ מסילבי קשת" והבלוג YES.

הבעיה היא שבתנאים הנוכחיים, אף אחד לא רוצה לחטוף תביעת לשון הרע של שלושה מיליון שקל בגלל איזו קללה נגד דן מרידור. זאת בעיה שאפשר אולי לפתור, אבל היא רצינית מאוד, אפילו לפני שינויי החקיקה של הזמן האחרון. זה אומר שעיתון כזה יצטרך אולי להתבסס על שרתים בחו"ל, ואולי אפילו על כותבים עם שמות בדויים. כל זה ירחיק אותו מהמציאות.

כאן אנחנו מגיעים לרכיב השני שצריך להיות לעיתון עצמאי: תיאור של המציאות. זה גם משהו שאפשר היה לראות במחאה: אנשים צמאים לקרוע את מסך השקרים והיחצ"נות, לשמוע על דברים שקרו לאנשים אחרים ושדומים למה שקרה להם. אני יודע שהיו כבר כל מיני יוזמות כאלה, של עיתוני גולשים. ההבדל הוא שכאן יהיה לעיתון קו מערכתי, וגם סוג של כתבים קבועים בכל מיני מקומות בארץ, שפשוט יתארו דברים משמעותיים שהם רואים, או יעשו מאמץ סביר לצאת מהבית ולהביא אינפורמציה. סוג של ארגון. זאת כבר התחלה של מודל.

אבל צריך להדגיש שני דברים: קודם כל, ועם כל ההערכה, שהדיווחים לא יכולים להיות רק מהפגנות, או מאירועים מאורגנים שגם ככה היו בהם הרבה אנשים. כל העניין הוא שהם צריכים לעסוק ממש בחיים, בדברים שבגללם עושים הפגנות.

דבר שני – הידיעות צריכות להיות ידיעות, ולא פרופגנדה. תיאור עובדתי וממצה. אם המציאות כל כך מחרידה, מספיק לתאר אותה ולא צריך להסביר כמה היא מחרידה. בשונה מבלוג, בעיתון צריך גם לבקש תגובה על הטענות – ולו רק כדי להבין מה הרציונל של שני הצדדים בפעולה שהם ביצעו.

קללות ותיאור של המציאות – זאת הסינתזה שיכול עיתון אופוזיציוני להציע. שני הרכיבים האלה הם ברי השגה. אבל יש גם בעיות בסיסיות יותר שעומדות בפני עיתון שמאל. עיתון, למשל, הוא לא לוח מודעות של החבר'ה. הוא לא יכול לפרסם טקסט רק בגלל שמי שכתב אותו "נורא נחמד", "נורא בסדר" ו"ביקש נורא יפה", או כי איזשהו חבר ממשרד יחצ"נות עושה על זה קמפיין. הוא צריך לפרסם טקסטים מעניינים ורלוונטיים.

יותר מכך: כדי לעמוד, לתאר את המציאות ולהשמיץ את הראויים להשמצה, צריך גם לדעת מי אתה. לא מספיק לנהל כל מיני קמפיינים, או להתנגד לצעדים כאלה ואחרים. לא מספיקה צדקנות ועיקום אף. צריך חזון, צריך תפישה של המציאות, וצריך גיבורים. צריך נראטיב, צריך מיתוס, וצריך גוף. כי העיתון הוא משהו שקיים בעולם. הוא לא סתם שלילה טהורה.

למרבה הצער, כל אלה דברים שקצת חסרים במחנה השמאל. אבל כמו שאומרים – בראשית היה המעשה. יכול להיות שקודם יהיה עיתון, ורק אחר כך נראטיב.

(הדימויים מתוך עיתונים במהפכה הצרפתית)