העתיד הוא אוהלים

קול צקצוק הלשון נשמע שוב בארצנו. מהשמאל ועד הימין, כולם מחלקים עצות ומנופפים באצבע לשוכני האוהלים. בימין מזעקים שההתארגנות היא פוליטית, ומאחוריה מסתתרת קונספירציה שמאלנית אנטי-ציונית. בשמאל, לעומת זאת, מסבירים ליושבי האוהלים שהמאבק שלהם לא פוליטי, שהמאבק שלהם צריך להיות פוליטי, או במקרה הטוב – שהמאבק שלהם הוא כבר פוליטי והם לא יודעים את זה.

כולם שואלים "מה ייצא מזה?", ומצפים שיושבי האוהלים יעברו פתאום לדבר על הכיבוש. אני חושש שמי שמצפה לזה יתבדה. נעזוב את הכיבוש: אפילו מי שמצפה שהמחאה "תשיג משהו", במובן של שינוי במדיניות הכלכלית של השלטון שהיא מעבר לספין – יתבדה גם הוא. למעשה, המשאלה הזאת להפוך את עיר האוהלים ל"מחאת שמאל" מבטאת בדיוק את סוג הפוליטיקה שמעולם לא ממש הצליחה בישראל.

בראש ובראשונה, כי זה לא מה שהם רוצים. שוכני האוהלים הם ממש לא "שמאלנים שלא יודעים שהם שמאלנים". אם תסתכלו על האייטם הזה למשל, תראו שלפני כל דבר אחר, שוכני האוהלים נמצאים שם כי כרגע יותר טוב להם לגור באוהל בשדרות רוטשילד מהאפשרויות האחרות שמצבם מעמיד בפניהם. חלקם באמת מחוסרי דיור – באופן קבוע או זמני. אחרים פשוט אוהבים לגור באוהל, בעיקר כשהוא נמצא בלב תל אביב, ויש מסביבם עוד אנשים צעירים, מוסיקה והופעות.

מכל זה, אין סיבה להסיק שעיר האוהלים היא "סתם פסטיבל" או "סתם מסיבה". קודם כל – כדאי לשים לב שבשונה מכל אירוע המוני אחר שמתקיים היום בישראל, בעיר האוהלים אין מאבטחים, אין שוטרים, אין דוכנים של סלקום ולמיטב ידיעתי גם אין יחצ"נים.

אוהלים בכיכר תחריר. מה כבר יקרה?

מעבר לכך, העובדה שבעיר האוהלים היתה מהרגע הראשון ממש מוסיקה ודינמיקה קבוצתית היא לא עניין מקרי. לא פחות מאשר מחאה, האוהל הוא צורת חיים ותרבות נגד – כמו התרבות החתרנית של ה-Survivalists בארה"ב. כמו שאמרה לי היום חברה שסיירה במקום, נראה שחלק מהאנשים הם חובבי טיולים – עובדה שיש להם אוהל (שהרי, לא לכל תל אביבי יש אוהל). מבחינה זו, זה גם מרד נגד תל אביב, נגד קשקושי האורבניות, נגד ולטר בנימין שהעלה עובש.

אני נזכר בשביתת הסטודנטים הגדולה של 2007. בשלב מסוים, נראה היה שמושג הסכם. אבל הרבה אנשים היו באקסטזה פוליטית, וממש לא רצו לחזור לשגרה. בעצם, מה שהסטודנטים רצו הוא לשבות. כך גם יושבי האוהלים תובעים את הזכות להקים מאהל בלב תל אביב. שימו לב למה שאומרת דפני ליף כששואלים אותה "מה היא רוצה שיקרה": היא אומרת ש"המטרה שלנו היא למלא את שדרות רוטשילד באוהלים". השאר כבר פחות משנה.

אני לא חושב שאפשר להגיד שיושבי האוהלים רוצים לגור באוהל כל החיים שלהם. עם זאת, אפשר לדעתי להגיד שהמחאה שלהם היא לא רק נגד אידיאולוגיה פוליטית כזו או אחרת, אלא נגד החיים האורבניים עצמם, כלומר נגד התל אביביות. אצטט בעניין את תגובה ממצה של יואב ליפשיץ מהפוסט הקודם –

מה שמדהים בעיני במאהל כצורת מחאה היא הארכיטקטורה שלה. היא שוברת את מה שמכונה הניכור האורבני. לא עוד כל אחד בביתו, באינטרנט שלו, אלא פסטיבל עממי, כמו ערי הירידים של פעם, שבו אנשים נפגשים, מדברים, ללא מחיצות בטון או טכנולוגיות.

מישהו אמר לי שזהו מאבק על האורבניות, כי התל אביבים מרגישים שהמרחב האורבני מצטמצם, ושזה מאוד הולם שהוא מתרחש בלב העיר – המקום היחידי שיש בו דופק, וצעירים רוצים להרגיש חיים. אם להתחבר לקו המחשבה הזה, אז מעניין לשים לב שהמאבק על האורבניות מתנהל בצורה מאוד לא אורבנית. כמו נגיף שמוכנס לגוף על מנת לפתח נוגדנים ולהתחזק. תל אביב כקיבוץ.

כמעט מהיום הראשון, גררה המחאה עיקומי אף מצד היפסטרים וטיפוסים אורבניים מקצועיים, שהתלוננו על סוג המוסיקה שנשמעת במאהל. ואכן, נראה שהאנשים שגרים במאהל הם לאו דווקא התל אביבים הכי אורבניים, ובטח לא "אנשי הסצנה". אלה דווקא אנשי הצללים, שגרים בדירות שותפים, עובדים במשמרות וחוזרים בסופי שבוע להורים במושב או בקריות.

אנשי האוהלים לא סומכים על הפוליטיקאים, במובן הכן והמילולי ביותר. אלה לא אנשים שמאמינים בשמאל או בימין, והם גם לא מנסים להגשים מטרות של שמאל. הם רוצים לקחת את גורלם בידיהם – גם במובן זה שהם דואגים לעצמם, וגם זה שהם מתארגנים בעולם שנעשה עוין. איש האוהלים הוא אדם חדש, עתידני, פוסט-אפוקליפטי, פוסט-היפסטרי – כמו אותו טיפוס כמעט-עירום שנאם אתמול בפני כרמל שאמה ויוליה שמאלוב. הוא סובייקט חדש, שמחשל חברה חדשה לחלוטין. לכן זאת חדשה טובה מאוד שבמאהל הוקם גם אוהל פמיניסטי, כי החיים הפוסט אפוקליפטיים נוטים לפעמים להיות מצ'ואיסטיים למדיי.

יותר מאשר צורה של פוליטיקה, עיר האוהלים היא צורה של טכנולוגיה – מה שכיניתי כאן לא מזמן טכנולוגיה לקריעת האופק.

איש התחתונים ממאהל המחאה. אדם חדש נוצר בקיץ התל אביבי

*

למה זה משמעותי? למה למרות שכלום לא ישתנה במדיניות של השלטון, עדיין משהו מאוד חשוב קרה כאן? ולמה בשורה התחתונה זה בכל זאת פוליטי, פוליטי יותר מהרבה מחאות אחרות?

כי החיים בישראל מבוססים על הפחדה. מפחידים אותנו שעכשיו יש לנו ביטחון, אבל אם ניקח סיכונים או ננסה לשנות משהו הכול יקרוס. בכלל, בכל העולם, החיים בעידן הזה מבוססים על האיום של קריסת הכלכלה, של המשבר הגלובלי האולטימטיווי.

טועה מי שחושב שבורגנים ישראלים, גם כאלה שיש להם בית משלהם באיזה פרוור, משלים את עצמם שהמצב כאן נורא יציב ושהחגיגה תימשך לנצח. כל ישראלי יודע שחייו מונחים על כרעי תרנגולת. אבל במצב הנוכחי, כל עוד הקטסטרופה לא הגיעה, לרוב האנשים אין דבר יותר טוב לעשות מאשר להמשיך לחיות, ובינתיים לנסות לחמוס ולצבור כמה שיותר נכסים וכמה שיותר כסף, בתקווה שזה יעזור להם כשהכול יקרוס. אני חושד שהכלכלה הישראלית פורחת דווקא בגלל שהיא כלכלה של "הסוף מעבר לפינה", שבה כולם ממהרים לפעול, לחמוס במהירות כדי לתפוס עוד קצת מהבשר, ככתוב בבמדבר י"א –

וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. לג הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד

והרי מה מעלה את מחיר הנדל"ן אם לא החמסנות הזאת? מעניין לבדוק איזה סוג של השקעות אנשים עושים בישראל. אני חושד שאלה בעיקר השקעות לטווח קצר. כולם יודעים שבישראל אין דבר כזה טווח ארוך. כמו שאמרו פעם באיזו טלנובלה, ישראלים אפילו לא קונים אבוקדו קשה כי הם לא יודעים אם הם יספיקו לאכול אותו.

אוקלהומה. איש האוהלים הוא סוג של Survivalist

בכל מקרה, נאמר שהכלכלה תקרוס. נאמר שייגמר הגז, שייגמר הנפט, שהבורסה תצלול ב-90%, שמניות הנדל"ן יתרסקו. נאמר אפילו שישראל תקרוס, ואחרי תקופה מסוימת של אלימות יוצבו כאן איזה כוח של האו"ם. מה יקרה במצב הזה?

בסך הכול, נגור באוהלים. הרי בדיוק לפני שבוע, וילנאי ואטיאס הודיעו שהם מכינים לנו ערי אוהלים בערבה למלחמה המתקרבת. נגור באוהלים, נצטרך להתארגן באופן שיתופי, לבשל ביחד, אולי לצוד חתולים ואחרי שהם ייגמרו לאכול צדפים מהים או פירות של פיקוס. כאלה הם החיים אחרי הקטסטרופה.

והנה, שוכני האוהלים חיים ככה כבר עכשיו. עיר האוהלים ממסמסת את האבחנה בין "החיים של עכשיו" לבין "החיים שאחרי". יושבי האוהלים מבשרים: "החיים שאחרי" כבר התחילו, והם למעשה לא כל כך נוראים כמו שמספרים לנו. יושבי האוהלים מכריזים: האדם הוא יצור טוב מיסודו.

אדם שחי באוהל כמה שבועות כבר הרבה פחות פוחד מ"איומים", והרבה פחות מאמין ב"ביטחון". לכן אני ממליץ גם לבעלי משפחות לבוא עם ילדיהם הפעוטים והאורבניים למאהל, להרגיל אותם לחיים העתידיים כמו שמרגילים חתול לנוכחותו של תינוק, או להיפך.

בערב הראשון של מחאת האוהלים, חשבתי שכל זה ייעלם תוך יום. חשבתי שלמחרת חולדאי והמשטרה יתעשתו, היחצ"נים יבשלו איזה קמפיין, והאוהלים יהיו כלא היו.

עכשיו אני מבין שהאוהלים לא ייעלמו. הם כאן כדי להישאר. גם אם הם יתפנו מתישהו מרוטשילד, הם יצוצו במקומות אחרים. האוהלים הם עתיד שלנו.

נתזים (12): קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם

chatroulette.com, אתר הפגישות הרנדומאליות, הוא ההשראה לכלי חדש ומנוכר במיוחד לגיוס עובדים, jobroulette. הסוף לראיונות עבודה ארוכים מדי, לפחות בצרפת.

הסייבר אקטיוויסט קורי דוקטורוב פירסם ספר מסקרן על אקטיוויזם של גיימרים, ועל סולידריות והתארגנויות של סייבר-פרולטריון בעולם השלישי

בריטניה: פנסיונר נאסר על סקס עם חמור וסוס.

המסעדה האקזוטית של גן החיות בביג'יין מציעה לסועדים היפופוטמים, תנינים ועקרבים ישירות לצלחת. כעת, גל של ביקורת ציבורית עשוי להביא לשינוי התפריט. מסתבר שבעבר זה היה בוטה עוד יותר: על הכלובים היו תלויים הסברים באשר לחלקים הטעימים ביותר של החיה לפי המטבח הסיני המסורתי.

ומייקל פולן מאפיין את אחת התנועות הפוליטיות המשמעותיות בתקופתנו: תנועת המזון (The Food Movement), שנפרשת מזכויות בעלי חיים, דרך רפורמות אגרריות ועד סימון תזונתי.

פיגוע תופת בבגדאד הרס בטעות את ביתו של הסופר הפלסטיני הפליט מבית לחם, ג'ברא איבראהים ג'ברא. בשטח נותרו רק סיפורים של צ'כוב כאבן שאין לה הופכין, ובניו יורק טיימס מתפייטים על הלוואנט האבוד.

על אף התמיכה המאסיווית בהורים, שיעור הילודה בגרמניה ממשיך לצנוח.

שערורייה פוליטית סביב בחירת נציג אוקראינה לאירוויזיון: הנשיא הפרו-רוסי הדיח את הנציג שנקבע בימי הממשל הקודם. כעת נבחרה נציגה חדשה, שהתגלתה, אגב, כאקטיביסטית סביבתית שרופה.

מייקל הארדט, מחבר Empire ועוד, מתראיין לטלפוליס ומדבר על הפוטנציאל המהפכני שטמון בחרדות הפרנואידיות מסוף העולם.

ראיתם פעם שני הומואים משוחחים ולא הבנתם כלום? אולי הם דיברו בפולארי, השפה הסודית של ההומואים.

וסידרה חדשה ב-BBC על מיס אן ליסטר, הלסבית המודרנית הראשונה בבריטניה.

כולם מדברים על שני ההומואים המסכנים ממלאווי שנשלחו ל-14 שנות מאסר עם עבודת פרך בגלל שהתחתנו. נטשה קנדי מזכירה שאחת מהשניים, טיוונגה צ'ימבלנגה, היא לא בדיוק הומו אלא אשה טרנסג'נדרית או אינטרסקס, ובכל מקרה מחשיבה עצמה לאשה.

הגיליון האחרון של GLQ, כתב העת ללימודים הומו-לסביים, מוקדש ברובו לנושא החם של קוויריות ילידית או queer of color, בזיקה להתעניינות המתרחבת  במעמד ה-Two-Spirit"" או Niizh manidoowag האינדיאני. בני מעמד זה, שהתקיים בכמה עמים אינדיאניים, נחשבו לנושאים של שתי רוחות, נשית וגברית, והתנהגו בהתאם. אנדראה סמית דנה בבעייתיות שבעיסוק בנושא זה, ובסכנה (המתממשת) שנכסים תרבותיים ילידיים יישדדו על ידי חרושת התרבות והתעשייה הגלובלית החמדנית של הכתיבה האקדמית הרב-תרבותית, ויהפכו לנושאי דוקטורט של קווירים פוסטמודרנים לבנבנים.

ובגיליון האחרון של Israel Studies, סוקרת תמר הרמן את הקבוצות הפציפיסטיות בישראל בתקופה שמיד אחרי הקמת המדינה, ומתמקדת בפרט בדמויותיהם של הפעיל האנטי-מיליטריסטי נתן חופשי וסרבן הגיוס הישראלי הראשון, יוסף אבילאה. אסף לחובסקי מכריז על הדור השלישי של ההיסטוריוגרפיה הישראלית, "הפוסט-פוסט ציונית" – מה שאנחנו מכנים "היסטוריוגרפיית אם תרצו". למרבה המזל, כמה מההיסטוריונים המשויכים לאחרונה לקבוצה בכלל לא מזהים את עצמם עם האיפיונים שהתגית הזאת כפתה עליהם.

נחשף המתחזה שפתח לאחרונה טוויטר על שם הפילוסוף יורגאן הברמאס – ברזילאי שעושה דוקטורט בארה”ב. הברמאס מסרב להתרגש, אבל מנדב ריאיון נדיר לפייננשיאל טיימס. הוא פסימי לגבי האינטרנט והטענות כאילו שם מתחדשת "הספירה הציבורית" האבודה – אבל אופטימי לגבי האיחוד האירופי בפרט וההיסטוריה בכלל.

מעטים יודעים שבימי הביניים, נוצרים באירופה היו נתונים שליש מהשנה לסוגים שונים של צומות ואיסורי אכילה. די צייט מספר על המאכלים שנוצרו כדי להתמודד עם האיסור.

אף פעם לא מיותר להשמיץ אחת הדמויות השטניות והפשטניות במאה העשרים, הסופרת איאן ראנד – במיוחד שהיא זוכה כעת לתחייה בארה”ב (רק ב-2008 נמכרו מספריה לא פחות מ-800 אלף עותקים!). הפעם ב"דה ניישן”, כולל השוואות להיטלר וגבלס.

הצבע החם בתעשיית האופנה בקיץ 2010, כך מסתבר, הוא nude, צבע עירום. בגרדיאן חוששים מגזענות.

פרופ' אקסצנטרי לפילוסופיה מסתמן כברק אובמה של קולומביה. בארץ האמורי קוססים ציפורניים – הבחירות לנשיאות ב-30 במאי.

נתזים (8): ההיסטוריה של ההתערטלות

גו ניק! גו ניק! גו ניק! ארץ האמורי בהיסטריה על רקע הנסיקה המטאורית של המועמד היחסית-רדיקלי ניק קלג. כן! לא היה לנו גיבור כזה מאז יוסף ג'וגאשווילי. כאן קורא מנהיג הליברל דמוקרטים להסיר את המצור מעל עזה, וכאן הוא מוגדר כראש "המפלגה האנטי-ישראלית". כאן הוא מתראיין ל-Muslim News.  ובמקביל: הגרדיאן מנתח את הפילוסופיה הפוליטית של שלושת המועמדים (קלג הוא לוק, בראון הוא הובס, וקמרון הוא רוסו (?!)), ומסביר למה קלג הוא כמו אובמה.

מי מאיתנו אינו מתעורר לא פעם בבעתה מדמותה של ליוויה, אשתו המפלצתית של הקיסר אוגוסטוס שכיכבה בסדרה אני קלאודיוס. עכשיו היא זוכה לרהביליטציה בביוגרפיה, המכחישה את עלילת הדם העתיקה (לפחות מאז טקיטוס) על פיה הגברת הראשונה של האימפריה הרעילה את אוגוסטוס באמצעות תאנים וחיסלה עוד כמה צעירים מבטיחים במשפחת היוליים-קלאודיים. המחבר טוען: היא היתה אשה טובה שלא התעניינה בפוליטיקה. 

צבא ארה"ב מתקשה להתמודד עם מכת ההתאבדויות שפקדה אותו. 160 מקרים נרשמו ב-2009 – השיעור הגבוה ביותר מאז החלו הרישומים. אחד ממוקדי הרעש הוא בסיס פורט קמפבל בקנטאקי, בו התאבדו 21 חיילים, והמפקד מצא פתרון: הוא פקד על החיילים שלו להפסיק לאבד את עצמם לדעת – וממש עכשיו. בנאום בפני חייליו, הכריז הגנרל סטיבן טאונסנד: "זה רע לחיילים, רע למשפחות, רע ליחידות שלכם, רע לדיביזיה הזו ולמדינה ולצבא. ההתאבדויות בפורט קמפבל חייבות להפסיק. עכשיו".

יש עתיד לפוליטיקה: מפלגת הפיראטים הגרמנית היא כעת המפלגה השביעית בגודלה בגרמניה מבחינת מספר החברים – גדולה פי 2 ממפלגת הימין הקיצוני NPD. בבחירות ללנדטג בנורדריין-ווסטפליה בחודש הבא עשויה המפלגה העתידנית להגיע להישג פוליטי משמעותי ראשון, מדווח הפרייטאג. חולצות וסטיקרים אפשר להשיג כאן.

די צייט מדווח: התגלו הקלטות מתוכנית הרדיו השבועית של תיאודור אדורנו. רגעי השיא: אדורנו בריאיון מאולתר עם ארנסט בלוך; אדורנו מתעמת עם חברו השמרן; אדורנו מצליף במוסיקה הצעירה; ועוד. ואנחנו שואלים: מה עם הקלטות של משה צוקרמן?

דוקטורנטים רבים שלא הצליחו להשיג מלגה שואלים אותי לאחרונה: האם כדאי לעשות דוקטורט בפילוסופיה בפקיסטאן? לייטר רפורטס בדק את הקוריקולום של החוג באוניברסיטת פנג'אב. 

בפעם הראשונה: סרט הודי יציג נשיקה בין גברים.

הסתיימו התהפוכות בחייו של אנתוני פלו: חוקר דיווד יום והאתאיסט המפורסם ביותר בבריטניה, שלפני כמה שנים החליט פתאום שהוא מאמין באלוהים, מת.

טינאייג'רס באמריקה משנים את השם שלהם בפייסבוק. למה? לפי השמועות, ועדות קבלה בקולג'ים סורקות את הרשת בחיפוש מידע על המועמדים. גם אנחנו מסווים את השם, אבל זה בגלל בן דרור ימיני.

איוו מורלס טוען שהתקרחות והמוסקסואליות זה בגלל האוכל. כמו שכתבנו כאן בעבר, זכויות היוצרים שייכות לרב זלמן מלמד.

הסופר והאקטיוויסט הסביבתי ביל מקקיבן קורא לשנות את שמו של כוכב הלכת שלנו ל-EaArth. ההסבר: בגלל השינויים הסביבתיים שגרם האדם זאת כבר לא אותה פלנטה, אז ראוי להעניק לה שם אחר. ובעברית: מה עם כדור "הארץ"?

ב-Journal of Palestine Studies האחרון יש סקירות על כמה ספרים מעניינים. נחלה עבדו סוקרת את ספרה של רודה אן כנענה שיצא בסטנפורד שנה שעברה, על חיילים ערבים בצבא הישראלי. כנענה טוענת שהחיילים הדרוזים והבדואים מתגייסים משתי סיבות עיקריות: כדי להבטיח לעצמם זכויות אזרחיות וסוציאליות או אפילו אפשרות לחיות באתנוקרטיה הישראלית מבלי שיהרסו את בתיהם בכפרים לא מוכרים; וכן, כלשונה כי "הצבא מבנה תחושה חסרה של גבריות אצל אותם חיילים – גבר ערבי עם רובה!". כנענה גם טוענת שבמקרי נקמת הדם שקרו לאחרונה ברמלה ושפעמר היו מעורבים חיילים דרוזים שהביאו נשק מהצבא, אך המדינה העלימה עין.

ספר חדש מתאר כיצד ארגוני זכויות אדם ופעילות הומאניטארית האריכו מלחמות  ושיחקו לטובת התוקפן. רשימה חלקית: אתיופיה בשנות השמונים, סביב הטבח ברואנדה וכיום באפגניסטאן. לא הצלחנו לברר עד כמה הספר עוסק גם בישראל/פלסטין.

מבוכה באוקלוהומה. כנסייה קתולית הזמינה איקונה של ישו וקיבלה אותו עם איבר גדול במיוחד. כמה מאמינים נטשו בזעם את הקהילה.

הגרדיאן משער שאיל העיתונות הימני רופרט מרדוק בלחץ: בנו ג'יימס התפרץ באופן מסתורי לתוך מערכת האינדיפנדנט. 

כך חולפת תהילת עולם: הניו סטייטמן מאיר את תשומת לבנו לכך שההתחממות העולמית ירדה לגמרי מסדר היום הציבורי.

כך חוזרת תהילת עולם: כמה חודשים אחרי ההספדים, הטיים החליט שאובמה הוא נשיא ממש מוצלח.

ההיסטוריה של ההתערטלות הפומבית.

התבשרנו היום ששגריר הודו בישראל נבטאג' סרנה העניק לנשיא אוניברסיטת חיפה פרופ' אהרון בן-זאב שי אקדמי: את כל כתביו של מ.ק גנדי.  "זה מאוד פשוט למלא את תורתו של גנדי בימי שלום, האתגר הוא ללכת בדרכו גם בזמנים קשים", אמר פרופ' בן זאב. אבל איך הפציפיזם הנפלא הזה מתיישב עם הידיעה מ-3.5.2008 על פיה "אוניברסיטת חיפה העניקה היום  תעודת הוקרה מיוחדת לחיל הים. התעודה הוענקה למפקד חיל הים, אלוף אלי מרום  ע'י נשיא האוניברסיטה, פרופ' אהרון בן-זאב", שלא לדבר על הידיעה מ-15.12.2008 על פיה "ראש השב"כ יובל דיסקין ירצה באוניברסיטת חיפה", והידיעה מ-19 בינואר 2009 על פיה "כאות הזדהות עם חיילי צה"ל הלוחמים בעזה ועם תושבי הדרום, הפכה אוניברסיטת חיפה את המגדל המרכזי שלה לדגל הלאום"?

הטאץ מתחשבן עם עצמו ועם השמאל על התמיכה שהביע בשנות ה-70 וה-80 בלגליזציה של יחסי מין בין מבוגרים לילדים.

הפופ עובר אקדמיזציה באקדמיה הגרמנית: באוניברסיטת פדרבורן פתחו מעין מסלול להכשרת כוכבי פופ.